היסטוריה של קנדה העצמאית

כתב: גילי חסקין

תודתי למרסל על התרגומים מצרפתית.

תודה לגדעון ביגר, על הערותיו.

ראו גם, באתר זה:  סיור במזרח קנדה;  תדריך לטיול  במערב קנדה ;  טיול חורף בקנדה ;

הגיאוגרפיה של קנדה ;  טיול לפרובינציית קוויבק ; טיול לנובה סקוטיה.

ראו גם: אלבום תמונות ממערב קנדה; אלבום תמונות מפרובינציה קוויבק; אלבום תמונות מנובה סקוטיה

ראו קודם: תולדות קנדה בתקופה הקולוניאלית

ב- 1791 הכריזה ממשלת בריטניה על "חוק קנדה" ( Canada Act), שכלל יסודות של ממשל עצמי וחילק את המושבה חלוקת משנה, לקנדה העילית הבריטית ולקנדה התחתית הצרפתית.

התפשטות מערבה

האירופאים החלו לחקור את הקצה המערבי של קנדה באמצע המאה ה-18 כאשר סוחרים הגיעו לאזור כדי לסחור בפרוות לוטרת הים. הספרדים היו הראשונים למפות את האזור ולתבוע בעלות על החוף הפסיפי של קנדה בשנת 1775, אולם הם לא הקימו באזור יישובי קבע או תחנות מסחר. בשנת 1778 הימאי הבריטי ג'יימס קוק, הגיע לאזור בחיפוש אחר המעבר הצפון-מערבי ואף נחת באי ונקובר.

ראו באתר זה: קפיטן קוק ומסעיו

עשר שנים לאחר מכן הבריטים היו הראשונים לבנות יישוב במקום והחלו במסחר בפרוות עם סין, אולם הספרדים, שעדיין ראו באזור טריטוריה בבעלותם, התחילו לבנות באי ונקובר מבצר ואף השתלטו על מספר ספינות בריטיות. תקרית זו כמעט והובילה למלחמה בין ספרד לבריטניה אולם בסופו של דבר הספרדים עזבו את האזור ולא המשיכו את תביעותיהם עליו.

הבריטים שאפו למצוא דרך יבשתית לאוקיינוס השקט כדי להרחיב את הסחר הרווחי בפרוות. בשנת 1793, החוקר הסקוטי אלכסנדר מקנזי (Alexander Mackenzie), שחצה את הרי רוקי (Rocky) והגיע אל חוף האוקיינוס השקט; ג'ורג' ונקובר (George Vancouver), אשר חקר את החוף הזה ואת האיים שבקרבתו.

זמן קצר לאחר מכן, הקימו הבריטים את יישוב הקבע הראשון במערב קנדה, פורט סנט ג'ון שבקולומביה הבריטית. בשנת 1821 התאחדו שתי חברות המסחר הגדולות בקנדה (ולמעשה מהחברות הגדולות בעולם בזמנו), חברת מפרץ הדסון (Hudson's Bay Company) והחברה הצפון-מערבית והקימו את היישוב ונקובר כבסיסם המערבי. לאחר האיחוד שלטה החברה החדשה על שטח של 7,770,000 קמ"ר שהשתרע על מרבית קנדה של היום, מהאזור שמזרחית לאגם הדסון ועד לאוקיינוס השקט, וכן צפונה עד לאוקיינוס הארקטי.

בשנת 1849, הוכר אזור האי ונקובר כמושבה בריטית מלכותית, בעיקר כדי לספק בסיס לצי הבריטי בחוף המזרחי של צפון אמריקה. בשנת 1858, לאחר גילוי זהב באזור קניון פרייז'ר, שגרם לקפיצה באוכלוסייה של אזור קולומביה הבריטית מ-150 תושבים ל-20,000 תוך שנה בלבד, הוחלט על הפיכתה של קולומביה הבריטית גם היא למושבה מלכותית. בשנת 1866 סופחה מושבת האי ונקובר לתוך קולומביה הבריטית.

בשנת 1797, הפרלמנט בלונדון חוקק את "חוק קנדה". הארץ חולקה לחמישה מחוזות, שהוענקו להם סמכויות ניהול עצמי: אי הנסיך אדוארד (Prince Edward), נובה-סקוטיה, ניו-ברנזוויק – ריכוזי ההתיישבות הוותיקים; קוויבק תחתית – החבל אשר בו הוכרה הנוכחות הצרפתית, מבחינה לשונית; קוויבק עילית – שאר הארץ כלפי מערב, אשר בה ניתנה יד פתוחה להתפתחות המרכיב דובר-האנגלית. כך הוענק צביון מדיני להישגים, בתחום חקר-הארצות, שרשמו שניים מאישיה הבולטים של קנדה הבריטית באותה עת.

קנדה שימשה בסיס עורפי לצבא בריטניה בעת מלחמת ארצות-הברית בריטניה (1812). במשך המלחמה נערכו קרבות רבים בקנדה הדרומית וכן בימות הגדולות. לאמריקאים היו כוונות לכבוש את קנדה; אבל נוכח עוצמת בריטניה (אשר כוחותיה אף הגיעו אל בירת ארה"ב ושרפו את הבית-הלבן ואת הקפיטול), ובגלל שיקולים בינלאומיים – סוכלו כוונות אלה, בטרם הובאו למימוש רציני.

חוזה-השלום (1814) נחתם על בסיס אי-שינוי הגבול הצפוני של ארה"ב. הסכם בין בריטניה לבין ארה"ב קבע (1817) כי יפורזו הימות הגדולות אשר תוחמות את מרבית חלקו המזרחי של הגבול. כעבור שנה הושלם תיחום הגבול הזה מערבה, עד להרי הרוקי, לפי קו-הרוחב 49 צפון. בשנות ה-40' של המאה ה-19 היו עוד הסכמי גבול, שהסדירו את הסכסוך לגבי השטחים אשר תבעו מדינת מיין האמריקנית ומחוז ניו-ברנזוויק הקנדי – ושסימנו את הגבול במערבם של הרי רוקי עד האוקיינוס, בין קנדה ("קולומביה הבריטית") לבין מדינת אורגון האמריקנית.

לפני-כן נאלצה בריטניה להתמודד עם בעיות גם בקנדה עצמה. ב-1837 היו שתי התקוממויות, שהבהירו כי באוכלוסייה אין שביעות-רצון מן השלטון הבלתי-דמוקרטי אשר התבסס על אנשי-שררה מאנגליה. בקוויבק ("קנדה התחתית"), המפלגה הפטריוטית – של דוברי-צרפתית – פעלה נגד השלטון הריכוזי שאכף המושל, וארגנה חרם נגד הייבוא מבריטניה; בטורונטו אשר בקנדה-העילית, וויליאם מקנזי הליברלי ארגן התקוממות חמושה בניסיון להשיג עצמאות כלפי בריטניה. שתי ההתקוממויות נכשלו.

בשנת 1839, המושל הכללי מטעם בריטניה יזם שיפורים שיועדו להכפיף את המושל הקולוניאלי לרצונן של המועצות המחוקקות בקנדה ("ממשלה אחראית"), ולכיוון שילוב יותר הוגן של דוברי-הצרפתית באוכלוסייה הבריטית. חוק-האיחוד (Act of Union 1840) ביטל את ההפרדה בין מחוזותיה השונים של הארץ, והטיל על נציגי המחוזות שנקבעו לפי קבוצות הלשוניות (קנדה עלית וקנדה תחתית) לכונן ביחד את שילובן לקהילה אחת. עוד לפני סוף אותו העשור (1849), קנדה השיגה מידה רבה של שלטון-עצמי מול בריטניה.

שאיפות ההתפשטות של ארה"ב יצרו בקרב התושבים רגש של השתייכות, אך גם שאיפה לעצמאות, דבר שגרם לבריטים לוותר צעד אחר צעד. ב-1867 צורפו המושבות הבריטיות קנדה העילית הבריטית, קנדה התחתית הצרפתית, נובה סקוצ'ה, וניו ברנזוויק למדינה פדראלית אחת, הלוא היא "הדומיניון של קנדה" – במסגרת האימפריה הבריטית: המושל הכללי, נציג המלוכה, קיבל אך-ורק סמכויות פיקוח; הסמכויות המעשיות היו בידי ממשל פדראלי, בהנהגת ראש-ממשלה, אשר היה כפוף לפרלמנט הפדראלי שבחרה האוכלוסייה – וגם סמכויות מעשיות אלה הוגבלו, כך שנותרה מידה רבה של סמכויות בידי ארבעת המחוזות (פרובינציות).

ב- 1869 צורף לקנדה גם חבל הארץ של 'חברת מפרץ האדסון' (חברה בריטית לציד ולפרוות), וב- 1871 הצטרפה קולומביה הבריטית. אי הנסיך אדוארד שמר על כפיפות ישירה לבריטניה עד 1873; טריטוריית יוקון הצטרפה לקנדה בשנת 1898; אלברטה וססקצ'וון ב-1905; ב-1947 ויתרה ניופאונדלנד על מוסדות הממשל הנפרדים שלה והצטרפה אף היא לדומיניון הקנדי.

כעבור זמן קצר (בשנת 1869), הדומיניון הצעיר הועמד בפני מצב חמור שיצרו תושבי מניטובה. בני-תערובת (ממוצא צרפתי וילידי אמריקאי) לא רצו במושל דובר אנגלית, וחששו כי הממשל יפקיע את אדמותיהם (בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 החל האזור מערב קנדה להתפתח לאחר בניית הרכבת הקנדית פסיפית. בניגוד לאתוס האמריקאי, של כיבוש הספר, מערב קנדה התפתח בעקבות מסילת הרכבת. בשומה לסיביר.

בשל הפיתוח וההתיישבות אילץ הממשל הקנדי את האינדיאנים לעבור לגור בשמורות). הם מרדו, בהנהגתו של לואיס רייל (Riel), הכריזו על עצמאותם מקנדה ועל הקמת ממשלה עצמאית, שכונה "מרד הנהר האדום" (Red River Rebellion).

הם אסרו אנשים שהתנגדו להם, והוציאו להורג את מנהיג המתנגדים. ההסכם בין רייל לבין הממשלה הפדראלית (1870) העיד כי השלום שב לשכון בארץ. אבל כעבור 15 שנה, רייל עמד בראש מרד שני – התקוממות קצרת-ימים של בני-תערובת ואמריקאים ילידים בססצ'קוון (Saskatchewan), שרצו לאותת לממשלה הפדרלית כי הם יתנגדו לצעדים אשר היא נוקטת (על רקע התעלמות של דעת-הקהל) ואשר יוצרים סכנה שהם ייעלמו כקבוצות ייחודיות. המרד דוכא, ורייל הוצא להורג – מעשה אשר, במשך דורות רבים אחרי-כן, עמד גם הוא ברקע חלק ניכר מן ההתנגדות של קנדים-צרפתיים לשלטון דוברי-האנגלית.

דיכוי המרד התבצע בקלות (מבחינה טכנית), מכיוון שהממשלה הפדרלית לא התעכבה בהעברת כוחות-הביטחון אל ססצ'קוון הרחוקה; זה התאפשר, בזכות העובדה שזמן קצר לפני-כן הושלמה בנייתה של מסילת-הברזל אשר מחברת בין מזרח הארץ לבין חוף האוקיינוס השקט. פרויקט תחבורה ענקי זה, יחד עם עוד מסילות-ברזל בולטות, היה בסיס להתפתחות נמרצת של קנדה המערבית: שינוע תבואות (גם לייצוא), אשר המישורים הפנימיים הניבו בכמויות ענקיות; הובלת בִּצרי-מתכות, אשר התגלו במערב למן 1883.

בשנת 1885 הושלמה הנחת מסילת הברזל הטראנס קונטיננטאלית, החוצה את הייבשת לכל רוחבה, סייעה לפיתוח מחוזות המערב. באותו תהליך הפכו את הפרריות לאסם תבואה חשוב, דבר שסייע בתהליך הפיכתה של קנדה למדינה עצמאית. המסילות שימשו גם להובלת בצרי המתכת הרבים שהתגלו בשנת 1883. בשנים 1899-1897, היתה בהלת הזהב של הקלונדייק  (Klondik) , המכונה גם "בהלת הזהב של היוקון", בצפון-מערב הארץ, שמשכה מהגרים רבים, בעיקר מארה"ב.

מצב זה לא היה פשוט לאומה: היה צורך בתשתית, בפעולות לקליטת המהגרים, בהסדרת היבטים כספיים, בפתרון מצבים קשים מבחינה חברתית. מי שעמד בראש המערכת באותה עת (למן 1896) היה ראש-הממשלה ווילפריד לורייה (Laurier) הליברלי ממוצא צרפתי; הוא רכש את אהדת הציבור, שגמל לו בחידוש כהונתו שוב ושוב במשך 15 שנה – וגם כבש לעצמו, ולארצו, מקום נכבד בקהילה הבינלאומית.

.

קנדה בין שתי מלחמות עולם

במלחמת העולם הראשונה, גייסה קנדה, לטובת מעצמות ההסכמה חיילים רבים. הם קנו להם תהילה בחזית פלאנדריה. קנדה איבדה 60,000 מבניה, דבר שהקנה לה מעמד בינלאומי ומושב ב"חבר הלאומים".

לאחר מלחמת העולם החלה תקופת אלימות כללית בעולם, שההיסטוריון פריץ שטרן קורא לה "מלחמת שלושים השנה". בארה"ב פרצו מהומות בין גזעיות ובקנדה, פרצה שביתה כללית בוויניפג ומנהיגיה הורשעו בקשירת קשר להפיל בכוח את השלטון החוקתי ולהקים במקומו סובייט.

בשנים  ,1947-1921, כיהן לסירוגין ראש הממשלה ויליאם ל. מ. קינג הליברלי, צאצא של מקנזי, מנהיג מרד 1837. הוא אמנם עמד בתוקף נגד הפוליטיקאים שתבעו התנתקות מהכתר הבריטי, אבל זה לא מנע ממנו לנהל מדיניות-חוץ עצמאית – אשר התאימה לפעמים למדיניות הבריטית, למשל כאשר נפגש עם מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר במסגרת מדיניות-הפיוס; בתחום הכלכלה, הוא כונן את קנדה כמדינת-רווחה (קצבאות זקנה, תכניות לשיכון, מאבק באבטלה) – והנהיג את ארצו לתיעוש מהיר ויעיל, אשר העמיד אותה בצמרת המדינות המפותחות. ממשלתו סירבה להעניק מקלט ליהודים שברחו מרדיפות הנאצים[1].

המעצמה החדשה גייסה את רוב משאביה למען הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת-העולם השנייה. הוקם צבא גדול (כמעט 800 אלף חיילים), ואנשיו הצטיינו בחזיתות רבות: איטליה, דרומה של צרפת, הפלישה לנורמנדיה, והבסת צבא גרמניה בצרפת הצפונית ובבלגיה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, קנדה חוותה תקופה של שגשוג ובשנת 1949, לאחר משאל עם, החליטו תושבי ניופאונדלנד גם הם להצטרף לקונפדרציה. במהלך המלחמה הקרה תמכה קנדה בשכנתה ארצות הברית ואף שלחה כוחות לסייע לה במלחמת קוריאה. בשנות החמישים, לאור מאבק טריטוריאלי עם ברית המועצות, על הריבונות של האזור הארקטי, העבירה ממשלת קנדה כמה עשרות אינואיטים מביתם שבצפון קוויבק אל האזור הנידח של איי המלכה אליזבת[2]. עשרות שנים לאחר מכן גירוש זה המשיך להיות נושא מחלוקת בין קנדה לתושביה האינואיטים, עד שלבסוף בשנת 1996 פוצו צאצאי התושבים המגורשים בסכום של 10 מיליון דולר קנדי.

מבחינה כלכלית פעלה המלחמה לטובתה, שכן מתחריה האירופאים נאלצו להתגבר על  נזקי מלחמה הרבה יותר גדולים. בעקבות המלחמה הגיעו את מקום הזיקה לבריטניה תפשה התלות הכלכלית בארה"ב, דבר שחיזק את התודעה הלאומית הקנדית.

המדינה העצמאית רצתה לחדש את כוחותיה, ופתחה את השערים בפני הגירה נרחבת. במחצית השנייה של שנות ה-40', הגיעו לקנדה 1.5 מיליון (ויותר) מהגרים; כולל אנשים רבים (וגם יהודים) מאירופה המזרחית. רובם-ככולם נקלטו היטב. כך הוקטן עוד יותר חלקו של המיעוט הצרפתי באוכלוסיית הארץ – והֶחריפה הרגשתו השלילית, נוכח הפער בין מצבו לבין הרמה הכלכלית-חברתית שאפיינה את מרבית בני כל הקבוצות האתניות האחרת

אחרי המלחמה הפכה קנדה למדינה עצמאית לגמרי והיתה מבין המייסדות של האו"ם. היא גידלה דור של מדינאים, שהחשוב שבהם היה לסטר פירסון[3]. בשנת 1956, נסע פירסון, לתווך בין מצרים לבין אנגליה וצרפת על מנת לאפשר מעבר חופשי בתעלת סואץ ולהפסיק את הקרבות בסיני. פירסון הציע להקים כוח חירום מטעם האו"ם כדי לפקח על השלום באזור ובכך נחשב ל"אבי הכוחות לשמירת השלום של האו"ם". על מאמציו לשמירת השלום קיבל פירסון בשנת 1957 את פרס נובל לשלום (הקנדי הראשון לזכות בכבוד)[4].

הבעיה המרכזית של הפוליטיקה הקנדית היתה ונשארה בעיית קוויבק. במקביל להתחזקות כלכלת קנדה ולהתגברות הרוח הלאומית, התעוררו קשיים גדלים והולכים כתוצאה מן המתיחות השוררת בין האנגלים לבין הצרפתים. במשך רוב הזמן, עד אמצע המאה העשרים, השלטון ה"אנגלי" הפלה לרעה את המיעוט הצרפתי. בגלל האפליה (אשר לא הייתה רשמית אבל בוצעה בשיטתיות), ובגלל ריבוי-טבעי גבוה – דוברי הצרפתית חיו ברמה כלכלית נמוכה, בעיקר אלה (הרוב) שהתגוררו באזורים הכפריים.

במחצית השנייה של המאה העשרים, השלטונות הפדראליים נקטו פעולה יותר ויותר נמרצת כדי להתגבר על הפער בין דוברי-האנגלית לבין המיעוט דובר-הצרפתית. הפעילות הזאת לא נחלה הצלחה שלמה. במקביל – קודם-לכן, ובעיקר אחרי-כן – היו בין דוברי הצרפתית אנשים רבים אשר הציעו ויזמו יצירת בסיס מדיני (אוטונומיה, ואפילו עצמאות) לייחודו של המיעוט; היו בהם לא-מעטים, שהתארגנו במחתרת וביצעו גם פעולות טרור.

בשנות השישים מחוז קוויבק עבר תהפוכות שנקראו המהפכה השקטה ומטרתם הייתה מודרניזציה של המחוז והתרחקות מהכנסייה הקתולית. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד שקנדה וארצות הברית נהנו משגשוג כלכלי, תושביה הפרנקופונים של קוויבק חיו מתחת לקו העוני ורק 13% מהם סיימו 11 שנות לימוד (לעומת 36% מהתושבים דוברי האנגלית באותה התקופה). התושבים הממורמרים בחרו בשנת 1959 במפלגה הליברלית להנהגת הפרובינציה בתקווה לשינוי. בשנת 1961 החל הממשל החדש בתהליך רפורמציה של מערכת החינוך הקבקית, שעיקרו היה הפרדת המערכת מהכנסייה. בנוסף החלה ההנהגה בתהליכי מודרניזציה של הכלכלה המקומית, כאשר הפרויקט הגדול ביותר היה הלאמת חברות החשמל המחוזיות והקמת מפעלי חשמל הידרואלקטרים, הנחשבים עד היום לגורם עיקרי בכלכלת המחוז.

בשנת 1965, קנדה ביטלה את הדגל, אשר חיקה את הדגל הבריטי; במקומו הונף הדגל הנוכחי: עלה אֶדר (maple) אדום על רקע לבן בין שני פסים אדומים רחבים; ללא כול סימן של השתייכות לחבר העמים הבריטיבין השאר, שינוי זה היה אמור לאפשר הזדהות של דוברי-הצרפתית עם המדינה .אבל דוברי-הצרפתית לא היו מוכנים להסתפק בעניינים סמליים, וגם לא במעמד הרשמי שהוענק לשפתם. הם המשיכו לדרוש את סגירת הפערים בינם לבין שאר האוכלוסייה – במקביל לדרישה ולפיה תוענק הכרה ממלכתית לייחודם התרבותי, על-ידי סמכויות אוטונומיות בתחומי החינוך ועוד.

בריטניה כבר ויתרה על מעורבות בחייה הפוליטיים של קנדה; אבל צרפת לא שכחה את התבוסה במרוץ האירופי על השליטה בארץ זו. כאשר הנשיא שארל דה-גול ביקר בחבל-הארץ של דוברי-הצרפתית בשנת 1969, לרגל ציון 100 שנים להקמת הדומיניון הקנדי, הוא קרא בפומבי "!Vive le Québec libre ("תחי קֶבֶּק החופשית") – וגרם מבוכה לממשלה הפדראלית.

מבוכה זו הייתה כאין וכאפס נוכח הבעיה, אשר המיעוט דובר-הצרפתית היווה מבחינת הממשלה שבראשה עמד, למן 1968, פייר-אליוט טרודו (Joseph Philippe Pierre Yves Elliott Trudeau) שמוצאו צרפתי. היו במיעוט זה גם אנשים קיצוניים, לראשונה "מפלגת קוויבק הלאומנית", תחת רנה לווק (René Lévesque). הוא עמד בראש המפלגה מייסודה ועד שנת 1985.

בנובמבר 1976 נערכו הבחירות לפרלמנט של קוויבק, ולהפתעת רבים, כולל לווק עצמו, זכתה מפלגת קוויבק שעמד בראשה לניצחון. היא זכתה ל-42 אחוז מכלל הקולות ול-71 חברים בפרלמנט מתוך 110. לווק התמנה לתפקיד מושל קוויבק. הוא שימש בתפקיד במשך תשע שנים.

ממשלת קוויבק בראשות לווק יישמה שורה של תיקונים חברתיים-כלכליים ברוח ההשקפות הסוציאל-דמוקרטיות של המפלגה, בהם העלאת שכר מינימום, הגבלות על הזכות להעסיק עובדים במקומם של שובתים ומתן תרופות חינם לפנסיונרים.

עוד לפני עליית מפלגת קוויבק לשלטון, נחקק בשנת 1974 חוק שקבע כי הצרפתית היא השפה הרשמית בקוויבק. לווק האמין כי אין די בכך, והביא בשנת 1978 לחקיקת חוק 101 השנוי במחלוקת שביסס עוד יותר את מעמדה של השפה הצרפתית בפרובינציה. על פי חוק זה כל ילדי המהגרים לפרובינציה חויבו ללמוד בבתי ספר צרפתיים. חברות שהעסיקו מעל ל-50 איש חויבו לנהל את עסקיהם בשפה הצרפתית. החוק עורר תרעומת רבה בקנדה האנגלית, ואף הביא לעזיבתן של מאות חברות את הפרובינציה.

קבוצת לאומנים קיצוניים יותר הקימו את החזית לשחרור קוויבק אשר פעלו במחתרת נגד הממשלה ואף ביצעו פעולות-טרור: חטיפת בני-ערובה, הפעלת מטעני-חבלה. המאבק למען "קוויבק החופשית" הביא למהומות עזות שהגיעו לשיאן בשנים  1971-1970. דומה והשיא של פעילות המחתרת הצרפתית, היה ברצח לפורט, שר העבודה בממשלת מחוז קוויבק, ב- 1970.

בשנת 1976, ציבור המצביעים במחוז קוויבק בחר כראש-הממשלה המחוזי את מנהיג המפלגה הבדלנית – ונתן בכך גיבוי לדרישתה כי תפורק קנדה הפדראלית, או לפחות כי קבק (קוויבק) תופרד מקנדה ותהיה עצמאית לחלוטין.

לזמן קצר בסוף שנות ה-70' היה נראה כי קנדה עומדת בפני קרע סופי: המצביעים דוברי-האנגלית תמכו בכוחות שמרניים, שהתנגדו למדיניות טרודו אשר ניסה לחולל שינוי חוקתי – באופן שייתן סיפוק לדרישות לגיטימיות (לא-בדלניות) של דוברי-הצרפתית. אבל הממשלה השמרנית שנבחרה במאי 1979 הובסה אחרי כחצי שנה, וטרודו חזר (דצמבר 1979) לראשות-הממשלה

לווק יזם את משאל העם על עתידה של קוויבק בשנת 1980. הייתה זו הפעם הראשונה שהתנהל משאל עם מסוג זה, שהעמיד בסימן שאלה את אחדותה של קנדה. המשאל הסתיים בתבוסה למצדדים במתן עצמאות לפרובינציה: רוב של כ-60 אחוז מהמצביעים תמך בהישארותה של קוויבק בקנדה.

באפריל 1982 התקבל בהסכמת בריטניה, תיקון בחוקה, שקבע, כי קנדה זכאית לשנות את חוקתה, בלא שתצטרך לקבל את הסכמת הכתר הבריטי. תיקון זה ביטל למעשה את השריד האחרון של ריבונות בריטית. ההסכמה בין ראשי הפרובינציות על החוקה התקבלה בהליך שנמשך לילה אחד בלבד. המחטף ידוע בשם "Nuit des longs couteaux" (ליל הסכינים הארוכות), 1982, היות שמנהיגי הפרובינציה של קוויבק שהיו אז חברי מפלגת קוייבק הלאומית סירבו להסתייגויות שהועלו ברגע האחרון, שלטענתם המעיטו בתביעותיה. החוקה כללה את כתב הזכויות והחירויות הקנדי שמעגן מבחינה משפטית את ההגנה על זכויות האדם במדינה.

טרודו התפטר ביוני 1984. יורשו כיהן כשלושה חודשים עד שמפלגתו הליברלית הובסה על ידי המפלגה השמרנית, אשר הכפילה את נציגיה בפרלמנט והעמידה את ראש הממשלה – בריאן מלרוני (Brian Mulroney), שדגל בעידוד הקשרים עם מעצמות מערביות אחרות, במיוחד עם ארה"ב. באמצע שנות ה-80', גם השמרנים, בהנהגת מאלרוני, פעלו על בסיס הכרה ב"אופי הייחודי" של מחוז קוויבק-קבק.

ביוני  1987 הושג "הסכם ימת מיץ", שמקנה ייתר אוטונומיה לפרובינציות ושנועד לעגן בחוק את ההסדרים המיוחדים במחוז קוויבק, בקשר למתן מעמד בכורה ללשון הצרפתית, ובכך להוציא את הרוח ממפרשי אותם חוגים בקוויבק שדגלו בהתנתקות מקנדה. אולם התנגדותן של הפרובינציות ניו פאונלנד ומיניטובה סיכלה את אישור ההסכם, כי נכתב בו שהוא טעון הסכמה של כל הפרובינציות. בבחירות שנערכו בשנת 1989, לפרלמנט המחוזי בקוויבק, הביסה המפלגה הליברלית את מפלגת הבדלנים הפרנקופונית PQ, אך גם רוה"מ הליברלי של המחוז תבע להעניק לקוויבק יותר עצמאות.

השמרנים ניצחו גם בבחירות  1988 ומאלרוני הצליח, הודות לרוב הגדול שלו בפרלמנט, לקבל אישור לחוזה הסחר עם ארה"ב, שעורר התנגדות לא רק אצל הליברלים. על רקע ההתנגדות הציבורית למהלכיו הכלכליים למהלכיו, נאלץ מאלרוני להתפטר ואת מקומו ירשה קים קמפבל (Kim Campbell), עורכת דין בת  46. האשה הראשונה בתפקיד זה.

בבחירות 1993 נחלה המפלגה השמרנית תבוסה מוחצת. קמפבל נכשלה במחוז הבחירה שלה. ז'אן קרטייה (Jean Chrétien), מועמד המפלגה הליברלית, הרכיב ממשלה. ביטוי נוסף לגישה הליברלית: כתשובה, חלקית, לדרישות המיעוט האינואיטי– הוקמה ב-1999 ישות אוטונומית, שנקראה "נונאוט" Nunavut)) [5], אשר מיועדת לבטא את ייחודו ואת חירותו.

במשאל עם שנערך ב- 1992 ועסק בעיקר בקוויבק נדחו שני סעיפים חשובים:

א. תביעת האסקימואים משבט אינואיט והאינדיאנים בטריטוריות הצפונית-מערביות להעניק אוטונומיה לילידים.

ב. הצעה להגדיל את סמכות הפרובינציות בענייני פנים, על חשבון המוסדות הפדראליים.

בעקבות שיחות בין ממשלת קוויבק ובין תשע הפרובינציות האנגלופוניות, סוכם לאמץ חוקה חדשה אשר תגדיר את קוויבק כ"חברה ייחודית". נקבע שהתיקון המוצע בחוקה צריך לקבל אישור במשאל עם בכל אחת מהפרובינציות – והוא נדחה בצורה נחרצת. במשאל שנערך באוקטובר 1992, שללו אותו לא פחות משש פרובינציות; בהן מחוז קוויבק עצמו (% 51). שם דחו אותו לא רק בני המיעוט האנגלופוני, אלא גם פרנקופונים קיצוניים בטענה שהוא מתון מדי.

ב- 1995 הביעו מרבית הנשאלים (%51) בקוויבק את רצונם להישאר בקנדה.

הערות

[1]William Kingsford (1888). The History of Canada. K. Paul, French, Trübner & Company. p. 109..

[2] Queen Elizabeth Islands; בצרפתית: Îles de la Reine Élisabeth; נקראו בעבר "איי פארי" או "ארכיפלג פארי") הם קבוצת האיים הצפוניים ביותר בארכיפלג הארקטי הקנדי, והם מחולקים בין הטריטוריות נונאווט והטריטוריות הצפון-מערביות, בצפון קנדה.

[3] יליד  1879. השתתף בניסוח אמנת האו"ם בסן פרנסיצקו. ב- 1947 היה יו"ר הוועדה המדינית והביטחונית של האו"ם ותמך במינוי וועדת חקירה לא"י ואחר כך בתכנית החלוקה.

ב- 1956 לא תמך בבריטניה והציע לכונן כוח חירום של האו"ם ולהציבו בין ישראל למצרים. זכה בפרס נובל לשלום ב-1957 נבחר למנהיג המפלגה הליברלית וזו נחלה מפלה בבחירות. בבחירות  1963 גבר כוחה והוא עמד בראש ממשלת מיעוט. למרות השגשוג הכלכלי לא זכה בבחירות  1965 ניסה לשכך את תנועת ההתנגדות בקוויבק, במתן ייתר סמכויות למדינות, תחיקה סוציאלית, טיפוח מסורת דו לשונית ודו תרבותית וקבלת דגל לאומי חדש. פרש מתפקידו ב- 1968. מת ב-1972.

[4] http://archive.peacemagazine.org/v22n3p15.htm

[5] נוּנַאווּט היא הגדולה והחדשה בטריטוריות קנדה. הופרדה רשמית מהטריטוריות הצפון-מערביות והפכה לטריטוריה עצמאית ב-1 באפריל 1999 בעקבות חוק נונאווט