המיתולוגיה היפנית

 

 

 

המיתולוגיה היפנית שהועלתה במאה ה-8 משקפת את השילוב של טוהרה, ארוטיקה, חקלאות ולאומיות. המיתוס היפני מורכב מסיפורים יפניים מקוריים, לצד סיפורים שבאו מייבשת אסיה, בעיקר מן הבודהיזם והטאואיזם.  שני המקורות העיקריים למיתוסים היפניים הם שני ספרים, שהופיעו בסמיכות רבה מאד זה לזה:

קוג'יקי (רשימות הדברים העתיקים"), שיצא לאור בשנת 712 וכתוב יפנית.

ניהון שוקי (מכונה לעתים ניהונג'י). "דברי ימי יפן", שיצא לאור בשנת 720 וכתוב סינית.  שני הספרים הם אוספים של סיפורים עתיקים, שלוקטו בצוו קיסרי. הם מבוססים על כתבים עתיקים יותר, שאינם עוד בידינו ועל סיפורים שסופרו בעל פה, על ידי חבורות של מספרים מקצועיים. ישנם כמובן מקורות נוספים של המיתולוגיה היפנית.

 

מחזור טאקאמאגאהארה (המישור הגבוה של השמים), שבו מופיעים אלי הבריא ה בזמן יצירת השמים והארץ ובו נמסר המישור השמימי לרשותה של אלת השמש אמאטראסו אומיקאמי.

מחזור איזוּמוֹ (כיום מחוז שימאנֶה), הקרוי על שמו  של המחוז שאליו ירד האל סוסאנוֹאוֹ-נוֹ-מיקוטו, אחיה של אלת השמש, כדי למשול בארץ.

מחזור צוּקוּשי (בימינו האי קיושו), הקרוי על שמו של המחוז אליו ירד ניניגי נו מיקוטו, נכדה של אלת השמש, כדי לייסד את שלטונו ביפן. ממחוז זה יצא צאצאו של ניגיני-נו- מיקוטו, הקיסר האגדי ג'ימו, אל מחוז יאמאטו (בימינו מחוז נארה) וייסד שם את הממלכה היפנית הקיסר ג'ימו נחשב לקיסר היפני הראשון ולאבי שושלת הקיסרית הנוכחית. מחזורי טאקמאהארה, איזומו וצוקושי משרטטים אפוא קוו יוחסין רצוף, המוליך מאלי הבריאה, דרך אלת השמש ועד הקיסר ג'ימו, ולכן הם נקראים לעתים בשם הכולל "מחזור יאמאטו".

 

בתחילה הייתה הארץ כולה עיסה צמיגית חסרת צורה. תוהו ובוהו. במישור הגבוה שבשמים, Takamagahara, נוצרו מעצמם חמישה  דורות אלי השמים, אלים יחידים חסרי גוף. אחריהם נוצרו 7 דורות אלי הארץ, ובהם הופיעו זוגות אלים בעלי גוף.

אחר כך, ירדו מהשמים  שני אלים:

1.       איזנאגי (הזכר המזמין).

2.       איזנאמי (הנקבה המזמינה).

 

הם עלו על הגשר השמימי המרחף. שם טבל איזנאגי את חנית היהלומים במי האוקיינוס הצמיגיים ומהטיפה שזלגה, נוצר האי הראשון. אז ירדו האלים אל האי ובנו עמוד גבוה. איזאנאגי ואיזאנאמי סבבו את העמוד, היא לימין והוא לשמאל כשנפגשו קראה איזאנאמי: "הידד! הנה פגשתי עלם חמודות". איזאנאגי כעס ומחה "אין זה ראוי" אמר "שאישה תדבר ראשונה". הלכו השניים וסבבו את העמוד שנית. כשנפגשו קרא איזאנאגי "הידד! הנה פגשתי עלמה נאה". אחר כך פנה איזאנאגי אל איזאנאמי ושאל אותה "מהי צורת גופך?" ענתה לו איזאנאמי  "גופי נברא, אך יש בו חלק שלא נברא והוא מקור נשיותי". אמר איזאנאגי "גם גופי נברא, אך יש בו חלק עודף, והוא מקור גבריותי". "אקח את החלק העודף שבגופי, אמלא בו את החלק החסר שבגופך וכך תיוולד הארץ". השניים הזדווגו ונולד האל "הירוקו" – ילד העלוקה. הוא היה מעוות ונכה. הניחו אותו הוריו בתיבת גומא ושילחו אותו אל בין גלי הים. שוב הם הזדווגו ונולד האי אוואג'ישימה. הם המשיכו והולידו את איי יפן האחרים ומכאן השם שמונת האיים הגדולים.

איזאנאמי ילדה בנוסף את אל האש, אשר שרף את ערוותה ולכן היא מתה.

בזעמו ביתר איזנאגי האב את בנו, ופיזר את אבריו בכל יפן. שממנו יצאו שמונה אלים חדשים. למרות זאת, סרב להינחם, הלך אחרי אשתו-אחותו אל ארץ החשכה (Yomi)  והפציר בה שתחזור עמו לארץ החיים. היא ביקשה מאיזנגי שימתין לה, עד שתשיג רשות לחזור. היא אסרה עליו להציץ אל תוך הנסתר ולהביט בה. הוא המתין לשווא, וכשפקעה סבלנותו, הפר את האיסור, האיר את אפלת השאול בלפיד ופגש וגילה את גווייתה של איזאנגי מרקיבה ושורצת רימה. . הוא נבעת ממראה האיום ונמלט מהמקום. איזנמי זעמה כי ראה אותה בריקבונה ופתחה במרדף אחריו, אך איזנגי המבוהל הצליח להימלט ולגול סלע ענק על פי הכניסה לארץ השחור.

איזנמי נשבעה להרוג אלף איש בכל יום, ואיזנגי נשבע להביא ללידת אלף וחמש מאות איש בכל יום. בצאתו מן השאול, הלך איזנגי אל הנהר הגדול להיטהר בו. מהטומאה שירדה מגופו נוצרו אלי הטומאה וגם שני אלי טוהרה.

– מסיפור זה אנו למדים, בין היתר, על טומאת המוות והטהרה במסורת השינטו.

 

·         אמאטראסו אומיקאמי – אלת השמש נולדה כאשר איזאנאגי שטף את עינו השמאלית.

·         צוקוימי-נו-מיקוטו – אל הירח נולד כאשר שטף את עינו הימנית.

·         סוסאנואו-נו-מיקוטו – אל הסערה נולד כאשר שטף את אפו.

לאלת השמש אמר שתמשול על השמים לאל הירח על מלכות הלילה ולאל הסערה על הים.

 

בין אלת השמש ואל הסערה פרצו מריבות. הוא הרס את שדות האורז שהיא שתלה והקניט אותה בצורות שונות. פעם בעודה טווה, השליך עליה צואה ופעם אחרת זרק עליה סייח שפשטו את עורו. וגרם למותה של אחת מנערותיה של אמאטרסו. זו הייתה, בין היתר, טומאת דם וטומאת מוות.

אמאטרסו המבועתת והזועמת הסתגרה במערת הסלע השמימית, וסגרה את הסלע על פתחה. העולם שקע בחושך אינסופי, וסכנת המוות ריחפה עליו. אז התכנסו שמונה מאות

רבבות האלים לטכס עצה. הם ערכו טכס גדול ומסובך: יצקו מראה גדולה והציבו אותה מול פתח המערה, קראו לכל ציפורי השיר לקרוא לשמש לצאת, ערכו ניחוש בעצמות צבי, העמידו עץ קדוש מול המערה ועליו תלו שרשרות אבני חןMagatama), המעלות נשמות באוב, וגם תלו מנחות (Gohei) על הענפים. הם קראו תפילות קסומות (Norito)  אל מול המערה.

בעיצומו של הטכס קמה האלה אמה-נו-אוזומה (Ame-no-Uzume), חפתה שרווליה, קישטה שערה, אחזה ענפים ירוקים בידיה, הפכה דלי, טופפה עליו ברגליה ופתחה בריקוד סוער. ברקדה, נכנסה ל"איחוז" (Possession), פשטה את בגדיה מעליה וחשפה את מערומיה. שמונה מאות רבבות האלים, בראותם זאת, צחקו כולם יחדיו.

אמאטרסו הנחבאת הסתקרנה לדעת מדוע צוחקים האלים, והציצה מפתח המערה. האלים הציבו מולה את המראה ואמרו לה כי מצאו אל שמש אחר. אמאטרסו התפתתה להציץ בו עוד, ואז אחזו בה האלים ומשכו אותה החוצה. הם מתחו מאחריה חבל מכושף, לבל תשוב ותסתתר מהם. כך חזרה השמש לזרוח בשמים, והחיים שבו לעולם.

סוסה-נו-או הסורר גורש מהשמים. הוא יצא להלחם בנחש בעל 8 הראשים. הוא מצא שם חרב אלוהית שאותה נתן לאחותו ובנו אוקונינושי הפך לאל הארץ.

-במיתוס זה משתקפים מרכיבים רבים של המצורי, פולחן הקאמי. מיתוס זה מספר על הפולחן הגדול שהחזיר לחיים את אלת השמש שמתה בתוך מערת-הקבר השמימית. ומכאן אנו מדים על מהותו של המצורי: הרי הוא חידוש ורענון כוחות החיים בקהילה ובאלים. וכן, מיתוס זה משקף את המתחים הפוליטיים ששררו בין בתי האב העתיקים ביפן, בין ממלכת יאמאטו, היא בית אלת השמש, ובין בית איזומו של סוסה-נו-או.

כפי שרואים בסיפורים אלו ובסיפורים רבים נוספים של המיתולוגיה היפנית, מופיע מוטיב השניות של נוכחות והיעדר. שוב ושוב אנו עדים לאלים שהם "נעדרים" לא פחות מאשר נוכחים. כבר בתחילתו של מחזור "טאקאמאגאהארה", שפותח את סיפורי האלים היפניים, אנו פוגשים באלה אינזאמי הנעלמת בממלכת האופל. זוהי תבנית חוזרת: דמות אלוהית מסתתרת במקום כלשהו ואוסרת על בן זוגה להציץ אל תוכה, הוא מתפתה ומגלה גילוי קשה מנשוא. כך גם בסיפור הסתגרותה של אלת השמש מן העולם והצורך הדחוף להוציא אותה משם. מיתוס ההסתתרות נחוג מדי שנה בריקוד הנקרא "קאגוּרה". ייתכן שמקורו של המיתוס הוא בליקוי חמה ואולי ב"היחלשותה" של השמש לקראת היום הקצר ביותר בשנה כך או כך, עצם הישנותו של הפולחן המתאר את הסתתרות השמש מעיד על החשיבות הנודעת במיתולוגיה היפנית  לשניות של נוכחות והיעדר, ואר וחשיכה. האור הנובע מחדש מדי שנה; נוכחותו אינה תמידית ואיננה מובנת מאליה.  מכאן גם מקומו המיתי והפולחני של החושך. טקסים יפניים רבים מבוצעים בחושך ומיתוסים רבים מתארים אירועים המתרחשים בחושך. אנשים, חפצים ומנהגים מצויים באפילה ורק אז יוצאים אל האור. בהקשר זה של היעדרות חשוב להזכיר כי הקאמי (האלוהויות היפניות) אינם נוכחים בצלמם ובדמותם בתוך משכניהם. במקדש השינטו אין צלמים או פסילים. כלי הקודש היחידי הוא מראה, המצויה בקצה המשכן שהוא לרוב אפלולי מאד. המראה אינה מייצגת את האלוהות אלא מוצבת שם כהיעדרה. לא במקרה עומדים במרכזה של האסתטיקה היפנית שני מושגים המציינים היעדר: יוּגֶן ו"מָה". פירושו של היוגן הוא יופיו של הנסתר ואילו "מה" פירושו פער, רווח, מה שבין. ב"מה" אין נוכחות ומלאות של תוכן. הוא מין ריקות אפלה, שבלעדיה לא תתכן נוכחותו של הקאמי, היינו, האלוהי או המופלא. הקאמי יופיע רק בין העונות, בשעות בין הערביים, בין פעילויות, בתוך מראה. במקום שאין לו כלום משלו ולכן הוא יכול להזמין לתוכו תוכן ומלאות

 

אחרי שאלת השמש אמאטראסו יצאה מן המערב, התכנסו האלים כדי לדון בעונש הראוי למחולל המהומה, אל הסערה סוסאנואו. האל הסורר הצטווה להגיש מנחות שונות כדי לכפר על מעשיו, זקנו גולח, ציפורני ידיו ורגליו נעקרו והוא גורש מעולם האלים. טרם שירד ארצה ביקש סוסאנואו לאכול. אלת המזון אוֹקֶצוּ-הימֶה הכינה לו ממיטב המטעמים, אותם הפיקה מאפה, מפיה ומאחוריה. סוסאנו ראה מאין יוצא המזון המיועד לו  סבר שהיא מכינה לו מאכלי טומאה וברוב זעמו הרג אותה. במותה יצאו דברים רבים ושונים מן הפתחים שבגופה. מפיה נולדות תולעי המשי. מחורי עיניה גרגירי האורז, ממחיות אוזניה – הדוחן. מאפה – השעועית האדומה, מערוותה השעורה ומעכוזה – פולי הסויה.

אחרי שגורש מארץ האלים ירד סוסה-נו-או אל הארץ למחוז איזומו (Izumo). הוא יצא לשוט בארץ למצוא לו כלה. בדרכו פגש זוג זקנים מקוננים ולצדם נערה יפה. הזקנים סיפרו לו שהיו להם שמונה בנות, אך דרקון ענק ואיום, בעל שמונה ראשים ושמונה זנבות, אשר משתרע על פני שמונה עמקים ושמונה גבעות ובטנו שותת דם ולוהטת. הדרקון טרף כל שנה אחת מבנותיהם, ועתה אמור הדרקון לחזור ולתבוע את בתם האחרונה. סוסה-נו-או הבטיח לעזור, בתנאי שבתם קושיאנדָה – הימֶה תהיה לאשתו.

הוא ציווה על הורי הנערה להכין סאקה(יין אורז) מיוחד שזוקק שמונה פעמים, לבנות גדר ובה שמונה פתחים ולהציב בכל פתח חבית סאקה. לבסוף בנה דמות של אשה יפה והצבי אותה על גבעה, כך שהדמות תשתקף בכול אחת מחביות הסאקה. כאשר בא הדרקון הוא שמח במנחת היין, ושתה את כולו. סוסה-נו-או האמיץ המתין עד שיירדמו כל שמונת הראשים האיומים, ואז קם וכרת את כולם. בזנב הדרקון הוא מצא חרב פלאית, שנודעה לימים בשם "קוּסאנאגי", היא "החרב קוצרת העשבים", אותה הקדיש לאחותו אמאטרסו. החרב הפכה לאחד משלושת סמלי המלכות של קיסרי יפן. – כך, בתרומת החרב, חזר סוסה -נו-או ומצא את מקומו במשפחת האלים. וכך, מעיד המיתוס, השתלב בית איזומו בממלכת יאמא

בסיפור הזה בא לידי ביטוי מוטיב חוזר במיתוס היפני והוא האהדה למובס ולנכשל.  המיתוס היפני מרבה בפרטים אודות המובסים וממעיט בסיפוריהם של המנצחים זהו הקוו המחבר בין האל הסורר סוסאנואו ללוחמי בית טאירה ואת הגיבור הנרדף יושיצונה (מבית מינאמוטו) לארבעים ושבעה הסמוראים שנאלצו לשסף את בטנם בעקבות אדונם. לא במקרה נכתב "מעשה הייקה", אפוס המלחמה הגדול של יפן, על אודות המנוצחים מבית טאריה ולא אודות המנצחים מבית מינאמוטו.

 

 

 

אלת השמש ציוותה על נכדה, האל ניניגי נו מיקוטו ( Ninigi no Mikoto),  שירד אל הארץ וישלוט בה בצו השמים. ובירכה אותו כי הוא וזרעו ישלטו בה לעד והארץ תשגשג תחת שלטונם.

הנכד השמימי ירד ארצה מלווה בחמשת האלים שמילאו תפקידי מפתח בפולחן הוצאת השמש מהמערה. אלים אלו הפכו לראשי המשפחות שהיו אחראיות לפולחני הקאמי בחצר הקיסרית. (אחת מהם היא אמה-נו-אוזומה, האם הקדמונית של הכוהנות השמניות).

כדי שהחסד לא יסור ממנו היא לימדה אותו חקלאות והעניקה לו את שלושת סימני  הסמכות הקיסרית: המראה הקדושה שעמדה מול המערה; אבן החן דמויית סהר, היא אבן הנשמה (המאגאטאמה); והחרב "מכסחת הדשא" מזנב הדרקון.

בארץ פגש ניניגי בבתו היפה של אל ההר, וביקש את ידה. אל ההר נעתר לו בתנאי שיישא גם את אחותה הכעורה. ניניגי סירב לקבל את האחות הכעורה, והאב הזועם קילל את ניניגי, שכל צאצאיו יהפכו בני תמותה.  כך , בגלל דחיית אהבתה של אישה, איבדו כל צאצאי האלים את תכונת האלמוות שלהם. ניניגי-נו-מיקוטו התיישב באי הדרומי קיושו ושם הקים את ממלכתו.  נינו של ניניגי התיישב באזור יאמאטו. העשיר שבמרכז יפן הוא נחשב לקיסר הראשון של יפן, הקיסר ג'ימו Jimmu)   Tenno).