שבט ההאמר שבדרום אתיופיה

אנשי ההאמר שבעמק האומו: מאפיינים, כלכלה, אמונה וטקסי התבגרות

כתב וצילם: גילי חסקין

תודה לשרון מרטון ולחזי שקד, על השימוש בחומרים שאספו.

להרצאה על דרום אתיופיה

ראו מצגת תמונות : דרום-אתיופיה 2013

אחת האטרקציות שמציעה אתיופיה למטייל, הוא טיול ברכבי שטח לאורך עמק האומו (Omo Valley), המגיע עד ליימת טורקנה (Turkana) – לשעבר ימת רודולף – שמרביתה נמצאת בצפון קניה. הטיול מציע נופים יפים של אגמי השבר המזרח אפריקאי, צמחיה מגוונת, עולם עשיר של עופות, מספר גדול למדי של יונקים ובעיקר חוויה אתנית רבת עצמה. אכן, התיירות ההולכת וגוברת מאז מחצית שנות ה-90 של המאה העשרים עשתה שמות באורח חייהם המסורתי של השבטים. הם למדו עד כמה גדולה תכולת כיסיהם של התיירים והפכו להיות ממוסחרים יותר ויותר. יחד עם זאת, עדיין מדובר בחוויה פולקלוריסטית ואנתרופולוגיות מדרגה ראשונה.

בקרב השבטים החיים בעמק האומו שבדרום מערב אתיופיה, בולטים בני ההאמר Hamer) )[1] בעורם הבהיר יחסית, בשערם המקורזל, המשוח בחומר ובתווי פניהם הנאים. בני השבט מאופיינים במבנה עצמות לחיים גבוהות המייחד אותם משאר שבטי העמק. הם עונדים תכשיטים רבים ותסרוקתם המיוחדת מסמלת את מעמדם החברתי. שיער הנשים מעוצב כקסדה עגולה העשויה מדרדלוקס (Dreadlock), צמות זעירות וצפופות, המכונות בעברית "רסטות" ובוהקות בצבע אדום טבעי ומשומן. מעט השיער שבקדמת ראשם של הגברים צבוע באדום ועל קדקודם מוצמדת עיסת בוץ קשיחה, היוצרת מעין כתר על הראש. הם גם נוהגים לנעוץ נוצות יען בשערם, הן לנוי והן להפגנת אומץ לב, לאות שהרגו חיית טרף. על גופם צלקות המעידות שהרגו אויב. התמעטות האדמות, בגלל חדירת חברות חקלאיות גדולות, מצופפת את השבטים, מגדילה את החיכוכים ואתם את מספר הצלקות.

מאפיינים

אנשי ההאמר חיים באחד מהאזורים המרוחקים והקשים ביותר לגישה באתיופיה. זוהי סוואנה חמה וייבשה, הנהנית משתי תקופות גשומות בשנה, עם ממטרים כבדים (כ-1.500 מ"מ גשם בשנה).

הטריטוריה שלהם תחומה בגבולות גיאוגרפיים ברורים, בין נהר האומו לבין יימת צ'ואו בהיר (Chew Bahir) , המוכרת גם כיימת סטפאני ((Stefanie, שהתייבשה והתמלחה לפני מאות אלפי שנים. גבולות אלה שמרו אותם מבודדים יחסית מפני הסביבה, עד לתקופה המודרנית. בעבר הם נדדו לדרום אתיופיה מאזור דרומי יותר, הנמצא בתחום קניה של היום). בלב האזור שתי עיירות: טורמי (Turmi) ודימקה (Dimeka), שבהם מתקיים שוק צבעוני יפהפה, בימים שני ושבת, בהתאמה.

ההאמר הם השבט הגדול ביותר בעמק נהר האומו. מספרם מוערך בכ-40.000 אלף איש[2]. עד שנת 2007 הם לא נכללו במפקד האוכלוסין המסודר, הנערך אחת לשנתיים, על ידי ממשלת אתיופיה.

מוצאם האתני נחלק בין החמיתיים ובין הנילוטיים, היינו, תערובת של הגזע הנגרואידי והקווקזואידי. כנראה מדובר במיזוג בין קבוצה גדולה אחרת היושבת באתיופיה וקרויה סִידָמו. לבין תושביה הקדומים של היבשת – ציידים בושמנים. אף שאנשי ההאמר התערבבו עמם,, לא ניכרים בהם מאפיינים בושמניים.

שפתם היא האמר-באנה שהיא בעצם ערבוב עם שפתה של קבוצה שכנה – הבאנה Bene)), שחיה מצפון להם ונפרדה מההאמר לפני למעלה מאלף שנים. זוהי שפה נדירה, ייחודית לאזור קטן זה וכמו הבאנה, שייכת לקבוצת השפות האומוטיות Omotic)), המדוברות במזרח אפריקה.

יתכן מאד כי הקשרים המתועדים היטב, בין מצרים העתיקה לבין אתיופיה ההררית שבצפון, המשיכו עד לדרום הרחוק. פרופסור איבו סארקר (Ivo Strecker), שחקר את תרבות ההאמר במשך שלושה עשורים וחי בקרבם תקופה ארוכה, הצביע על כך שתרבותם החומרית, המשלבת בין מרעה לחקלאות, מזכירה מאד שלב מוקדם בתרבותה של מצרים העתיקה. ייתר על כן, הוא מצביע על דמיון מפתיע בין כלי בית מעוטרים המשמשים את ההאמר בימינו, לבין חפצים זהים המופיעים בציורי הקיר המצריים. ידוע במיוחד הוא הווקו (Woco), מקל רועים מאונקל וממוזלג והשרפרף, המשמש  את גברי ההאמר גם ככרית,

אנתרופולוגים בריטיים פגשו בהם בפעם הראשונה ב-1970, עד אז הם לא שמעו על המדינה אתיופיה, למרות שישבו על אדמתה. ייתכן שעבור חלקם, השם "אתיופיה", אינו אומר להם הרבה, גם בימינו אלה. בעקבות האנתרופולוגים הגיעו מיסיונרים לטורמי (Turmi) שניסו ללמדם חשיבות של ספר ואמונה באל אחד, הם עדיין מנסים.

מרביתם המוחלט הם מוסלמים סונים (קרוב ל-90%). הם שומרים במדת מה על חמש המצוות הבסיסיות של האסלאם: הכרה באללה ובמוחמד, תפילה, צום, מתן צדקה לעניים, ומתי מעט אף עלו לרגל למכה. אולם הם עדיין מקיימים עקרונות רבים מדתם המקורית, האנימיסטית. למשל, הם מאמינים שלעצמים רבים בטבע (סלעים, עצים, וכו') יש נשמה. כמו כן הם מאמינים בשדים או ברוחות המסוגלים לקבל עליהם צורה של בן אנוש או של חיה ולתרגל את השפעתם העל-טבעית על אנשים.

מינגי

באמונתם רווח המושג "מינגי" ("mingi"), שהוראתו "מזוהם". הם סבורים כי רוע ומזל רע דבק בכל דבר שאינו מקודש ושאינו טהור. תינוק שנולד בלידת עכוז, או לידת תאומים, הם דוגמאות לכך , ולכן הם מושלכים ליער, או לנהר, כדי שימותו.מושג זה הינו משמעותי בהבנת תרבותם של בני ההאמר וכן של שבטי הבאנה והקראו. אצל האחרוים הפרקטיקה חזקה במיוחד והביאה להתמעטות בני השבט. כתוצאה מיחסי מין חופשיים, נכנסות הנערות להיריון פעמים רבות. תינוק שנולד מחוץ לנישואים, אחת דינו למות. אם ישאר בחיים, יביא קללה על בניה שבט. לכן, פעמים רבות, אמו הורגת אותו מיד לאחר הלידה. במקרים אחרים, תבואנה נשים מהשבט, תיקחנה את התינוק מהאם, תמלאנה את פיו בחול, יחנקו אותו בחבל וישליכוהו אל הנהר, למאכל התנינים, או לשיחים. אסור בשום פנים ואופן לקבור את מביא הקללה באדמת הכפר. גם תינוק שנולד מיחסים שלא קיבלו את ברכת הזקנים, צפוי לגורל דומה.

טראגיים במיוחד, מקרים נפוצים למדי, של ילדים ששיני החלב העליונות שלהם נבטו לפני התחתונות. מדובר בילד כבן שנתיים, שההורים התקשרו אליו מאד. במקרה כזה, יקחו את התינוק בכוח, או ייצרו לחץ חברתי שיגרום להורים לוותר. הזקנים לוקחים את התינוק לנהר ושם הורגים אותו. הם רגישים לכול חריגות פיזיולוגית ואפילו שן קדמית, שנשברה אצל ילד, עלולה לגרום להשלכתו אל היער או הנהר. על רקע של התנגדות הממשלה ואיומי המשטרה, שמי שיהרוג את העוללים, ייאסר, החלה תופעה של נטישת התינוקות, ללא חלב ופשוט להניח להם לגווע.

לפני מספר שנים החל צעיר מבני הקארו, שיצא ללימודים ושב לכפרו, להילחם כנגד התופעה. הוא יזם את הקמתו של מרכז להצלת ילדים. הוא הקים בעיירה ג'ינקה, שבדרום עמק האומו, בית יתומים בשם Omo Child, לשם מילט ילדים מהגורל האכזר שציפה להם. את ההצלה הוא משלב בפעילותה סברתית, שנושאת פירות.

טריילר הסרט  : ילדי המינגי – הקללה של בני עמק האומו

כלכלה

במקורם התבססו לחלוטין על המרעה. אך לפני כ-150 שנה הם נטשו את מקל הנדודים ועברו ליישובי קבע המתבססים על חקלאות עתיקה. לעתים הם מקיימים אורח חיים של נוודות למחצה, היינו נדידה בין אתרים קבועים, בהתאם לעונות השנה.

בני ההאמר זורעים דוּרָה (סורגום) בתחילת עונת הגשמים. כמה משקי בית מגדלים סומסום ושעועית. מכיוון שהיבול אינו מטופל בדרך כלל, התוצרת דלילה. כמה משקי בית מגדלים חיטה בכמות המספקת לכל השנה. כמו כן, הם מגדלים דוחן, ירקות, כותנה, טבק. יש חוקרים הטוענים כי, הורים בשבט ההאמר יעדיפו לאבד את ילדיהם מאשר את גידולי השדה שלהם.

הם מכירים את מלאכת הקדרות, הכוורנות והנפחייה, אך מרכז החיים הסוציו-אקונומיים שלהם הם הבהמות. גודל העדר הינו מקור לגאווה וקובע מעמד. רוב בני ההאמר מגדלים פרות. בנוסף, הם מחזיקים במעט כבשים ועזים ולעתים גם בגמלים, המשמשים לרכיבה ולמשא. יש בשפתם 27 (!) מילים לתאר את צבע ומרקם הבקר. לכל גבר משבט האמר יש מספר שמות, ביניהם שם של עז ושם של פרה.

בני השבט גרים במחנות בהם מתקבצות כמה משפחות קרובות, בבקתות המסודרות במעגל. בכל מחנה כזה 15-10 בקתות, בנויות עץ, חומר וסכך, ללא שימוש בחומרים לא אורגניים או מערביים, כגון פלסטיק או פח. מדי לילה, מובאות הבהמות למרכז המאהל. משק בית טיפוסי מורכב מאישה, ילדים וגבר מגן. אם הגבר נשוי לכמה נשים, הוא יכול להגן על יותר ממשק בית אחד. הגברים יכולים להינשא לכמה נשים שירצו (בדרך כלל שתים עד ארבע), בתנאי שהנשים תהיינה בנות השבט. לעתים מוטלת על הגבר האחריות להגן על אישה גרושה, אלמנה או כזו שבעלה נעדר (בדרך כלל אחיו של הגבר).

כאשר מוקם המחנה, נבנות קודם כול המיטות בעבור הנשים הילדים הקטנים; לאחר מכן נבנית מסגרת הבקתה, ממוטות גמישים המסודרים על הקרקע בצורת מעגל. המוטות מכופפים כלפי מעלה, מחוברים בחלקם העליון ואז נקשרים. בעונת היובש מכוסות הבקתות בסכך ובעונת הגשמים הם מקורים במחצלות או ביריעות מבד עבה. גברים ונערים ישנים בדרך כלל בעריסות, במרכז המחנה, ליד הבקר.

הופעה חיצונית

אנשי השבט הזה, גברים ונשים, נוהגים לקשט את עצמם בחרוזים צבעוניים ולשמור על הופעה חיצונית מכובדת. גבר המקפיד על לבושו ילבש בגד הדומה לטוגה ויישא חנית. גם נשים מרבות ללבוש בגדים דמויי טוגה ומתקשטות בתריסר צמידים לפחות על כל אמה. התסרוקות שלהם מגוונות מאוד והן מסמלות מעמד חברתי ואומץ לב. הנשים נוהגות להכין צמות דקות משוחות באוכרה (Ochre = חומר בצבע צהוב-חום) ושומן ומקושטות בחוטים ארוכים. לעתים קרובות הן משתמשות בחמאה, לעיצוב המראה המושלם של תסרוקתן.

הגברים מייחדים זמן רב לסידור שיערם ומטפלים בו כדי שלא ייהרס. זו הסיבה העיקרית שבגינה משתמשים הגברים בשנתם, בשרפרף קטן, בתור כרית. הגבר ההאמרי משתמש בשרפרף לישיבה וכן ככרית להניח עליה את הראש בעת מנוחה מעיסוקיו הרבים, ובלבד שלא תפגע התסרוקת.

הגברים חובשים כיפות מחומר, בהם הוא נועץ נוצות יען. כמו כן הם נוהגים להתהדר בנוצות ובלוחות טיט לאות כי הרגו אויב. לוחות טיט אלו משמשים עד לשנה לאחר המקרה, כאשר חלקן משמש לתקיעת נוצות היען. בעת ריקוד, כאשר הגבר מפלרטט עם אישה, הוא מטיח בה את ראש הנוצות שלו. היא משיבה לו באותה דרך.

הגברים לבית ההאמר משקיעים שעות ארוכות בהתקשטות הכוללת את טיפוח השיער, ציור קישוטי גוף, מניקור, פדיקור וחלילה לה אם תצא שערה מרדנית מהצמה מפוארת שבמרומי הפדחת. הם יכולים להרשות לעצמם להקדיש לשם כך את "כל הזמן שבעולם", משום שהנשים עושות את כל העבודות החיוניות… הם מבוססים היטב בארצם וככאלה הם לא עוסקים יותר בלחימה, לכן מטבע הדברים הם עברו מיצור תחמושת להכנת תכשיטים. הם מתגנדרים בשורה מרשימה של עגילי מתכת בכל אוזן, שרשרת חרוזים צבעוניים, צמידי רגליים וידיים וחצאית מיני מתחת לחגורת עור אופנתית.

הנשים הנשואות עונדות ענק עשוי עור (esente). האישה הראשונה של הגבר עונדת על שרשרת הצוואר, קולר משונן (bignere), המזכיר בצורתו איבר מין זכרי. כדי להבדילה מהאחרות ולהעניק לה את הכבוד והמעמד הראויים כבחירת ליבו הראשונה. הנשים הנוספות עונדות קולר טבעתי פשוט. אלה הן מתנות הנישואין, המלמדות על עושרו של הבעל ועליהן לענוד אותן כל ימי חייהן.

יופיין של נשות ההאמר מעורר השתאות. הן נמוכות קומה, באופן יחסי, עדינות וחינניות. חיוכן השובה חושף שיניים לבנות להפליא ומשני צדיו שתי גומות של חן, עיניהן גדולות שחורות וצוחקות והן לא חדלות לשיר. הן לא מפסיקות לעולם, עד כי נדמה שתינוק ההאמר מגיח לאוויר העולם, הוא יוצא בשיר ולא בבכי. לפלג גופן התחתון, הן עוטות עור פרה מעוצב, המעוטר בטבעות מתכת, חרוזים צבעוניים וצדפות שמקורן ביימת סטפאני הסמוכה. סביב צווארן כרוך מעין סינר העשוי עור עיזים, ומהווה, אצל הצעירות שבהן, יותר קישוט מתריס, מאשר לבוש מסתיר.

הנשים הנשואות מאריכות את שערן עד הכתפיים ועושות האחת לשנייה דרדלוקס דקות הנמשחות באוכרה. האוכרה היא ערבוב של אבקת אבן חול אדומה, העשירה בתחמוצות ברזל המעניקות לה את צבעה האדמדם (חלודה), ושומן בקר. נשות ההאמר מורחות משחה זו על גופן ותפקידה להגן על עורן מפני נזקי השמש ולהפוך אותן צבעוניות יותר, מבריקות יותר ונחשקות יותר, במיוחד כאשר קיימת תחרות בין נשים שונות של אותו הגבר.

מחזור החיים

עד מועד קבלת המחזור החודשי שלה תהיה בת ההאמר עסוקה ביותר: היא תעזור בגידול הילדים הקטנים ממנה, באיסוף כוורות הדבש, בטחינת גרגירי התירס ליצירת הקמח ועוד. בפינה זו של העולם, שכמעט ואין בה זמן להיות ילדים וצריך מיד להתחיל לעבוד ולדאוג למזון.

לשבט ההאמר יש מערכת חברתית מפותחת של טקסי מעבר. אלו טקסים שאם חלילה, תעז הנערה להתחמק או לסרב לבצעם, היא תנודה ותאבד כל סיכוי להעמיד צאצאים. עם קבלת האישוש הראשון לנשיותה, עוברת הנערה טקס מילה בידי אישה בכפר שזהו תפקידה. במהלכו אסור לה להשמיע הגה, שמשמעותו עלבון עז למשפחתה והקטנת סיכוייה לשידוך טוב. הטקס הנורא הזה עדיין מתקיים בארצות רבות, אצל קבוצות שונות באפריקה, כחלק ממסורת עתיקה של הכנת הנערה לבעלה המיועד, מסיבות היסטורית תמוהות כאלו ואחרות. הטקס גורם פעמים רבות לזיהומים קשים. ארגונים מערביים רבים מנסים למגר את התופעה, אך ללא הצלחה. מקובל לחשוב שהסיבה לטקס הקשה הזה הוא רצונו של הממסד הגברי להפחית את המוטיבציה של האשה לבגוד בבעלה, אך הדבר טרם הוכח. לא בהכרח קיים קשר ישיר בין התוצאה לבין הסיבה. נשים אפריקאיות שנשאלו, טענו שהדגדגן הינו שריד זכרי ועד שלא הוסר, הנערה לא תוכל להיות לאשה מושלמת. לאחר הטקס וההתאוששות שבעקבותיו, עונדת הנערה רצועת חרוזים בצבעי כחול- לבן, למצחה, המעידה שהיא בשלה להינשא. יחלפו עוד שנתיים-שלוש, עד שהמשפחות המתמזגות, יחתמו על הסכמים כלכליים, הכוללים את גודל הנדוניה (בקר וצאן) ותנאי התשלום.

טקס האוקולי

חייו של הגבר מתחלקים לקבוצות גיל מוגדרות, אשר ביניהן מתקיים טקס התבגרות סמלי. האמצעי העיקרי לסימול המעברים הינו באמצעות התסרוקות. טקס מעבר חשוב הוא ברית המילה, שבו, כמו במרבית החברות האפריקאיות, מנוע הנער, לא רק מלזעוק, אלא גם מלהראות ולו סימן קטן של כאב.

האירוע המשמעותי ביותר בחייו של הגבר הצעיר האוקולי (Okoli) – טקס המעבר בין נער (novice = טירון) ללוחם ("מורן") – המכונה "קפיצת שוורים" – המתבצע כאשר הנער מגיע לגיל 18 לערך. זהו טקס המעבר מילדות לבגרות וגם מבחן חשוב, המציין את הפיכתו של הנער ההאמרי לגבר. שלב מפתח בהפיכתו לכשיר לנישואין, כלומר לגבר שיוכל לבחור לו את כלתו.

את מועד הטקס קובעים הנער ומשפחתו, בעונה היבשה שבין גשמי יולי – ספטמבר לבין אלו של פברואר-אפריל. כמה ימים קודם לטקס עצמו, הוא מסתובב בשבט, כששערו אסוף בתסרוקת "אפרו" מוזרה, המייחדת רק את הגברים העומדים לעבור את הטקס, כשלצדו מלווה צמוד. זהו גבר צעיר, אשר עבר זה עתה את הטקס והוא מכונה "מאזה" maza)). המאזה הוא בעל מעמד ביניים בשבט. מחד, הוא עבר את טקס ההתבגרות והנעורים מאחוריו. מאידך, הוא עדיין לא בוגר דיו, אף לא לנישואים. תפקידו העיקרי הוא בהכנת הנער לטקס האוקולי.

שני אלה עוברים בכפרי הסביבה ומבשרים על טקס שעומד להתרחש בעוד מספר ימים. הגבר הצעיר ומלווהו, שרק לו מותר לגעת בגבר הצעיר, מחלקים לאנשי הכפרים גבעול ירוק ורך ובו מספר קשרים המציינים את מספר הימים שנותרו עד לטקס – המבחן. זוהי למעשה ההזמנה, אותה הכין הנער במו ידיו, כמה שבועות קודם לכן. כל קשר מסמל יום. בכל יום חותכים אנשי הכפרים קשר אחד מהגבעול, וכך יודעים המוזמנים כמה ימים נותרו עד לטקס ומתי עתיד הוא להתרחש. המוזמנים הם בעיקר גברים צעירים שכבר עברו את הטקס בעצמם ולהם נועד תפקיד חשוב בבחירת כלות ממשפחתו של הגבר הצעיר שעומד לעבור את המבחן. אם הכול יעבור כשורה ואם יצלח הצעיר את המבחן, יקבל גם הוא הזמנה לטקס האוקולי של גבר צעיר אחר, וגם הוא יוכל ליהנות מהפריווילגיה של בחירת כלה ממשפחתו של הנבחן. כמו כן הוא מתהלך עם אביזר עץ בצורת איבר מין זכרי (Bokko), וכל נערה הרואה אותו צריכה לנשקו שלוש פעמים, לאות ברכה.

הטקס עצמו נמשך שלושה ימים. ביום הראשון נאספים כמה מאות אנשים, כל בני המשפחה המורחבת וכן השכנים מהסביבה. זוהי חגיגה גדולה, הכוללת שחיטה של בקר רב ובעקבותיו צליית הבשר על גחלים. האירוע נמשך יומיים-שלושה, תלוי בנדיבותו של האמרגן – אבי הנער. בחגיגות מוגשים גם דבש בשביל הטעם והאנרגיה, והרבה מאוד בירה בשביל השמחה, שמעידים עליה הם החיוכים, הנשארים שפוכים על הפנים ימים רבים לאחר מכן. כל זאת מלווה, על פי מסורת ההאמר, בשירה אדירה, במגוון קולות והרמוניות, החוברים לסימפוניה מושלמת עם צלילי שפשוף צמידי המתכת ורקיעות הרגליים.

כשמגיעים צהריי היום השלישי לטקס, יוצאות בנות משפחתו הצעירות והרווקות של הגבר הצעיר, בריקודים ובמחולות. הן מפזזות, מבושמות כדבעי, כשפעמונים קשורים לרגליהן ותוקעות בשופרות מתכת פשוטים, המייצרים רעש רב. יחד עם שירתן הקולנית ותנועות הריקוד שכוללות הרבה קפיצות, נראות בנות המשפחה כמו כאלה שנכנס בהן השד. לעתים נדמה שהן במצב של טראנס. כנראה שלא בהכרח, אבל יתכן מאד שהן נכנסות לעתים מצב של דיסוציאציה (ניתוק). הן מצפות לגברי הסביבה הצעירים, אלה שכבר עברו את טקס מבחן האוקולי בעבר, אך טרם נישאו. כשאלה מגיעים מכל כפרי האזור, לעיתים יחדיו, לעיתים כל אחד לבדו, הנערות רצות לקראתם ומתגרות בהם. הן ניגשות קרוב מאוד לגברים, מתגרות בהם מילולית, כמעט דוחפות אותם, ודורשות מהם להצליף בהן בענף המשמש כשוט. ואכן, הגברים הצעירים לא חסים על גבן של הנשים הצעירות, פוצעים אותן וגורמים לחתכים עמוקים ומדממים. כל אישה בתורה, חוטפת צליפות מכל מורן שמגיע, לפעמים יותר מפעם אחת, וככל המרבה הרי זה משובח. הן צורחות מכאב ובו זמנית מדרבנות את הבחורים להצליף בהן חזק יותר. לפעמים מורחות הנשים את עצמן, בעיקר את הגב בשומן כדי להקל את הכאב ואגב כך, לגרום לזיהום מכוון של הפצעים הפתוחים, על מנת שיישאו צלקות גדולות יותר לכל החיים. מסתבר שמספר הצלקות על גבה של הכלה המיועדת, מהווה מדד למעמדה המשפחתי, מקור של גאווה וסיפוק בדרכה החדשה. כל המרבה בצלקות הרי זה משובח. במעשה זה מבטאות בנות משפחתו של הנבחן את מסירותן ונאמנותן למשפחה, ערך חשוב ביותר בחיי בני שבט ההאמר. זוהי מתנתן לגבר הנבחן. בדרך זו הן גם מפגינות את הכבוד שהן רוחשות לבן המשפחה הנבחן, ובעודן חוטפות את ההצלפות הנוראיות הן למעשה מציגות את הגבר הנבחן כאחד שראוי לסבול למענו, אחד שראוי להתייחס אליו בכבוד הראוי, גבר שיביא המון כבוד למשפחה של האישה אליה הוא יינשא בעתיד.

אבל לא רק. במעשיהן הקיצוניים גם הן עצמן עומדות למבחן. הן מחכות לגברים המצליפים, מתגרות בהם ודורשות את ההצלפות על מנת שגברים מצליפים אלה יבחנו את יכולתן ונכונותן לשאת את הכאב, יבחנו את מבנה גופן, את חוסנן הגופני והנפשי, את מסירותן ונאמנותן, בחינה מדוקדקת, שבסופה ייתכן שאחת מהנשים תמצא חן בעיני אחד הגברים המצליפים וזה האחרון יבקש את ידה מאבי המשפחה. וכך, נסגר לו המשולש שבקדקודיו הגברים המצליפים, הנשים הצעירות שסופגות את ההצלפות בגאווה וכמובן שגם הגבר הנבחן, שלאחר שיעבור את הטקס, יהפוך גם הוא לגבר מצליף . את הצלקות הגסות על גבה "תענוד" האישה, כמו את הקולר שיעניק לה בעלה לעתיד, עד סוף ימיה והם יהוו עבורה סמלי מעמד וביטחון כלכלי.

אחר הצהרים מתקיים הטקס עצמו, יום מבחנו של הגבר הצעיר. ראשית כל, הוא מעביר, בטקס משפחתי פרטי, את הכבוד להיות הנבחן הבא, לקרוב משפחה צעיר ממנו. חלק מהטקס הוא גילוח שיער ראשון על ידי אביו. בינתיים, על ה"מאזה" לארגן את הבקר שמעליו יקפוץ הנער. אחר הצהריים מעמידים, בשורה צפופה, צמודים זה לזה, מספר שוורים, מעדרו של האב. בעבר היה נהוג להעמיד לטובת הטקס כשלושים שוורים, אך כיום נהוג להסתפק בששה עד עשרה שוורים. הנער נכנס לזירה, עירום כביום היוולדו, זרועותיו קשורות לשני "מאזה" וכאשר אלו מנתקים אותו מאחיזתם, הוא רץ במהירות ומנתר אל על, לגבם של השוורים, וכל זאת מבלי ליפול. אם חלילה מעד, עליו לשוב ולהתחיל מבראשית. כאשר הוא מגיע לשור האחרון בשורה, הוא יורד, מסתובב וחוזר על מסלול הקפיצה. בסופו של דבר הוא מבצע ארבעה מרוצים. מדובר במאמץ לא פשוט. עליו להפגין כישורים אתלטיים, יציבות, שיווי משקל ואומץ לב.

נפילה מהשורה נחשב למזל רע ולכן ה- "מאזה" עושה כל מאמץ לשמור את שורת הפרים שקטה ומסודרת ככל האפשר. במקרה של נפילה, הנער אינו סופג עונש, והנוכחים מטילים את האשם על הבקר. משמעותה של נפילה חוזרת היא עלבון צורם למשפחתו, פגיעה במעמדו העתידי מול שאר הגברים, והקטנת סיכוייו למצוא שידוך נאה. נער שלא צלח לעבור את ארבעת המרוצים כל ימי חייו יסבול השפלה והלקאה על ידי גברים ונשים כאחד. נפילה בשלב מוקדם של ריצה על גבי הבקר פירושה סילוק מקהילתו וחיי נדודים. משום כך, רק מעטים "מעזים" להיכשל במבחן. מדובר בחברה בעלת קודים קשוחים, ורק המוכשרים שבה שורדים.

בסיומו של המבחן המוצלח, מוביל ה"מאזה" את הנער, דרך הקהל, כשהוא שמח וצוהל, לקול תשואות הקהל. נער שעבר את המבחן הוא מעתה "מאזה" בוגר לכל דבר. אנשי השבט נוהגים לומר כי הבגרות מושגת לא רק בזכות ההצלחה בטקס, אלא אך ורק כאשר הלב נע לכיוון העיניים, כלומר כאשר העיניים רואות באמצעות הלב.

אט אט מתפזר לו ענן האבק שיצרו השוורים המבוהלים, התיירים הסקרנים חוזרים לכלי הרכב שלהם ולקראת ערב יחגגו בני השבט ויצאו במחולות ובריקודים. וכאן ירקמו להם הקשרים הרציניים הראשונים בין המצליפים לנשים הצעירות, קשרים שיובילו בעתיד הקרוב לקשריי נישואין. לאחר המסיבה, יוצאת קבוצת גיל של מורנים טריים לסוואנה לתקופה של כחמש שנים. את הלוחם הצעיר מציידים בכלי נשק, אלא שאת חניתות העבר מחליפים היום הקלצ'ניקובים (47 AK) שנשיאתם מהווה עבורם סמל סטאטוס. במהלך תקופה זו הם נודדים בסוואנה ודואגים לכלכלתם בצייד וליקוט. בסיום התקופה הם חוזרים לבתיהם, כשלראשם שיער ארוך ומטופח ומתחילים לחפש כלה פוטנציאלית ולבצע את המעבר לשלב הבא – הקמת המשפחה והרחבתה. טרם החתונה, יתנו הבעל לעתיד והקרובים לו מאוד, 'מוהר' למשפחת כלה בדרך כלל בקר וסחורות אחרות.

השלב האחרון בחייו של ההאמר הוא היציאה לפנסיה מוקדמת. לאחר התבססותו בכפר משלו על נשותיו, ילדיו ומקנו, מצטרף ההאמר לקבוצת מקבלי ההחלטות, "מועצת הזקנים". במדינה בה תוחלת החיים הממוצעת לגבר היא 45 ולאישה 47, לא חולפות שנים רבות בין נעורים לזקנה והזמן דוחק.

[1] לעתים נכתב גם Hamar

[2] במפקד 2007 מנו  42,838