תולדות מרוקו בתקופת השושלות המאוחרות

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: מרוקו בתקופת השושלות הברבריות

ראו גם, באתר זה: תולדות מרוקו בעת העתיקה. מרוקו בתקופה הערבית,

הגיאוגרפיה של מרוקו; מרוקו מזווית אישית. קברי צדיקים במרוקו.

להרצאה על טיול למרוקו

הרצאת ZOOM  על מרוקו 

פרק זה הינו המשך של הפרק הקודם, שעסק בתולדות מרוקו המוסלמית, מעליית שושלת המורביטון   (Aoravides) ועד לנפילתה של שושלת המווחדון (Almohads). בתקופה זו היתה מרוקו, כוח שהשפיע משמעותית, לא רק על אירופה, אלא גם על ספרד, שכונתה בפיהם "אל אנדלוס"   (El Andalus)

בפרק זה, השושלות המוסלמיות של מרוקו במגמת הסתגרות ונסיגה.  מרוקו, החל מהמאה ה-15, עוסקת בעיקר בעצמה, עם גיחות לשכנותיה שבצפון אפריקה.

הוואטסים

הווטאסים היו מקורבים משפחתית למרינידים ששלטו על מרוקו לפניהם, ותחת שלטונם מונו וזירים מבני הווטאסים. החל מ- 1420 שולט אבו זכריא יחיא, שליט סלא, ממשפחת בנו וטאס. בתחילה היה שלטונם בפועל בלבד אבל לבסוף תפסו רשמית את השלטון. עליית השושלת החדשה היתה מלווה בהתעוררות דתית ולאומית שבאה עקב הסכנה שנשקפה למגרב מהמעצמות האיבריות. מתחילת המאה ה-15 עשו ספרד ופורטוגל ניסיונות להמשיך את הרקונקיסטה לתוך מרוקו ולתקוע בה יתד.

מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה, פוליטיקה, חברה, תרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק, לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל, עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.

בעוד שהמרינים ניסו להדוף את הפלישות פורטוגזיות והספרדיות ולעזור לאמירות גרנדה לבלום את הרקונקיסטה של ספרד, הווטאסים התרכזו בצבירת כוח על ידי תמרונים פוליטיים. כאשר נודע למרינידים על שאיפות של הווטאסים, הם טבחו בהם ורק מוחמד א-שייח (1472-1505) נותר בחיים. הוא שרד ובשנת 1465, לאחר שאנשיו הרגו את הסולטאן המריני במרידה בעיר פאס, הצליח לתפוס את מקומו בתור השליט של מרוקו, הקים את הממלכה של פאס וייסד את השושלת שירשו בניו. בתקופתו השושלת שלטה רק על החלק הצפוני של מרוקו, בעוד שהדרום חולק בין מספר שליטים מקומיים.

הווטאסים כשלו ביומרתם להגן על מרוקו מפני פלישות זרות ואילו הפורטוגלים הגבירו את נוכחותם בחוף של מרוקו. הווטאסים ניסו מספר פעמים בראשית המאה ה-16 להחזיר את שליטתם על ערי החוף ובפרט על טנג'יר ואסילה, אך ללא הצלחה.

באותו זמן שושלת חדשה קמה בדרום מרוקו, השושלת הסעדית, שהשתלטה על מרקש בשנת 1524 והפכה אותה לבירתם. בשנת 1537, מעמדם של הסעדים גבר כאשר לאחר שניצחו את הפורטוגלים בעיר אגדיר. בעוד שהסעדים הצליחו להציג הישגים צבאיים, הווטאסים נקטו במדיניות פיוס כלפי המלכים הקתולים מצפון. כתוצאה מכך, רבים מתושבי מרוקו נטו לראות בסעדים כגיבורים, מה שהקל עליהם לגייס כוחות כדי לכבוש מחדש את ערי הנמל מידי פורטוגל. הסעדים גם תקפו את הווטאסים עצמם ואלצו אותם להיכנע. בשנת 1554 הסולטאן הווטאסי האחרון, אבו חסן עלי, עשה ניסיון מרידה אחרון וחזר וכבש את פאס לזמן קצר, אך הסעדים הצליחו לדכא את המרד ולהרוג אותו, בעוד ששאר הווטאסים נמלטו ממרוקו בספינות.

הווטאסים שלטו על מרוקו בתקופה הקריטית של הרקונקיסטה, אך הם לא הצליחו לעמוד בפני המעצמות האירופאיות או לשקם כלכלית את מרוקו. רק השושלת הסעדית שבאה אחריהם הצליחה לרסן את ההתפשטות של הממלכות הנוצרית של ספרד ופורטוגל.

באותה מאה, המשיכו המדינות האיבריות את הרקונקיסטה (כיבוש מחדש) שלהן לתוך מרוקו. הפורטוגלים כבשו ב-1415 את סאוטה; ב-1468 את אנפא (קזבלנקה של היום); ב-1471 את טנג'יר; ב-1505 את אגאדיר; ב-1508 את סאפי; ב-1502 את אזאמור ומזאגן. הספרדים כבשו ב-1497 את מליליה ובתחילת המאה ה-16 מספר ערים הנמצאות היום באלג'יריה). בערים שכבשו, בנו הנוצרים מבצרים ושנו חילות מצב, מצוידים בנשק ארטילרי.

היתה זו תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. שליטי מראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו אפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה.

הסעדים

החל בתחילת המאה ה-16 שולטת בדרום מרוקו שושלת בנו-סעד במקביל  לוטאסים. זוהי השושלת הראשונה בסדרת שושלות שאינן ממוצא ברברי, אלא ערבי וטוענות לייחוס לנביא. בתקופה זו, החלו לצמוח בכול ארצות המגרב, ממלכות שהתבססו לא על המערכת השבטית, אלא על גורמים זרים, כמו באלגי'ריה ובתוניסיה, או על גורמים דתיים, כמו במרוקו.

הסעדיים S'adids)  ניצלו את חולשת הווטאסים ותפסו מידיהם את השלטון ב-1553. הם גירשו את הפורטוגלים (בעזרת הספרדים) ומנעו את כניסת התורכים ובכך הפכו את מרוקו ליוצאת דופן בהיותה מחוץ לתחומי האימפריה העות'מאנית.

התסיסה הדתית, שאחזה באוכלוסיית מרוקו בעקבות החדירה האירופית במאה ה-15, יצרה קרקע נוחה לעלייתה לשלטון של שושלת הסעדים. שושלת זו נהנתה מלגיטימציה רחבה, בזכות שיוכה השריפי (מצאצאי הנביא מוחמד).

השריפיות שלהם היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה ה-17 ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר.

הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה ה-12, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה ה-15, עקרו לעמק סוס, בדרום-מערב, לא הרחק מתארודנט ויסדו שם זאויה.

בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן (המכונה "אל מהדי"), למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי (אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידו, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זאלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה "אמנאר (מנהיג המלחמה)". הוא נרצח ב-1557 (בהשראת התורכים).

עלייתם של הסעדים לשלטון לא פתרה את הבעיות שעוררו את התסיסה, ורק הבליטה את חולשת השלטון המרכזי. השושלת חסרה עורף שבטי מוצק, ולכן שאפה ליצור לעצמה את הכלים הדרושים להבטחת המשך שלטונה והעשרת משאביה. לכן, כדי שלא להיות תלויים במערכת השבטית, הקימו הסעדים צבא מקצועי, שהורכב משני יסודות: שכירי חרב זרים ושבטי הג'יש (Jaysh -בערבית "צבא"). שבטים אלה נהנו מפטור ממסים וקיבלו בעלות על שטחים נרחבים מאדמות המדינהף תמורת שירותם הצבאי.

ההכרעה בהתמודדות על השלטון במרוקו, נפלה בקרב המפורסם בשם " קרב שלושת המלכים" שנערך ב-4 באוגוסט 1578, ליד קצר אל כביר. הקרב נערך בין צבאו של אבו עבדאללה השני סעדי, ביחד עם בעל בריתו סבסטיאו, מלך פורטוגל, נגד צבא מוסלמי גדול בפיקודו של הסולטאן החדש של הממלכה השריפית (ודודו של אבו עבדאללה השני סעדי) עבד-אל-מאליק.

עבד אל מאליק גזל את כתרו של את כתרו של אחיינו. זה פנה לסבסטאו מלך פורטוגל וביקש את עזרתו. האחרון ראה בכך הזדמנות למסע צלב נוסף. שלושת המלכים מתו בקרב. פורטוגל נכשלה במטרתה. בסופו של דבר הפסידה פורטוגל בקרב, ובכך גם הפסידה את עצמאותה למשך שישים שנה, בהן הייתה תחת הכתר הספרדי. בקרב גם נעלם (וכנראה נהרג) המלך הפורטוגלי.

אחיו של עבד אל מלך, אחמד אל מנצור א-ד'הבי (המנצח והמוזהב), קצר את פרי הניצחון על דודו והפורטוגזים, תפס את השלטון (1578-1603) והוביל את מרוקו לתור הזהב שלה.

הקשר התורכי שלו התבטא בסגנון האומנותי העות'מני (את ילדותו בילה באיסטנבול) ובכך שהוא עצר את התפשטות האימפריה העות'מאנית למרוקו. הוא חילק את המדינה ל"בלאד אל מחזן", המעלה מס למלך ול"בלאד אל סיבא" החופשית ממס. שיטה זו התקיימה עד למאה ה-20. שלטונו שהתבסס על תמיכת מספר שבטים, שלא שילמו מס ובתמורה העמידו צבא לרשות המלוכה[1].

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה עובדי האלילים של גאנה ואסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה ה-11), נתהדקו הקשרים בין מרוקו ואפריקה השחורה. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים.

בקרב שלושת המלכים שהוזכר לעייל, נפלו בידי אל-מנצור שבויים רבים, וכתוצאה ממכירתם הפך לעשיר גדול. הניצחון וההתעשרות המהירה הגבירו את בטחונו. עושרה של טימבוקטו, אימפריית סונגהאי בירת קסם לו. הוא פנה לדרום מרוקו ונערך לכבוש את מאלי של היום.

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן העות'מנים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, שחורי ערו אפריקאים ותורכים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין מתאסלמים ומנוצרים.

מרכז ממלכה סונגהאי היה בעיר טימבוקטו שלגדת הניז'ר והיא נודעה במדרסות ששכנו בה. בקיאותם התורנית של חכמי הדת של טימבוקטו נודעה העולם האסלאם ועמיתיהם ממרוקו היו נוהגים ללמוד במדרסות שלהם. העולמא, חכמי הדת של מרוקו מחו נמרצות נגד רצונו של אל-מנצור לפגוע באחיהם המוסלמים, אך הוא לא שעה למחאותיהם. בשנת 1591 הביס אל-מנצור את צבא ממלכת סונגהאי, כשהוא מתוגבר ב-3000 שכירי חרב ספרדיים וחמוש בנשק חדיש. העיר נבזזה וכששבו חייליו עם שלל הזהב למרוקו, נוסף לאל-מנסור הכינוי "א-דהבי" שמשמעותו "המוזהב". השבויים שהביא עמו, הוסיפו אלמנט, גזעי אתני שחור, לאוכלוסייה הערבית ברברית.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים (מטבעות זהב) המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במרמה, בגלל טיבם המעולה. ההיסטוריון אל-איפראני טען כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ הוא תאר את ארמונו של אל מנצור, שנבנה בשיש איטלקי שהוחלף תמורת משקלו בסוכר מעמק הסוס, שיוצר על-ידי נוצרים ויהודים.

ראו באתר זה: טימבוקטו

אולם אנשי הדת של מרוקו לא סלחו לאל-מנצור על החרבתה של טימבוקטו על מדרסותיה. הם אף תלו את בו ובמעשיו את הבצורת, שפקדה את מרוקו מיד לאחר החרבת טימבוקטו ונמשכה שלוש שנים. הם טענו בפסקנות כי הבצורת היא עונשו של האל. בהדרגה הם שיכנעו את נתיניו של אל-מנצור וכשפרצה מחלת הדבר ובעקבותיה מותם של חללים רבים, נעלמה לחלוטין התמיכה בו. את המצב ניצל אחד מבניו שמרד בו, בתמיכת התושבים. השולטן נמלט מביתו ומת בדבר. עם מותו תמה תקופה יציבות שלטונית בת 25 שנה, והאנרכיה שבה לשרור במרוקו.

לאחר מותו, ב-1603, החלו מאבקי ירושה, בין שלושה טוענים לכתר. כתוצאה מכך, התפורר השלטון לאנרכיה. [בנו בנה את קברי הסעידים במראכש, שלימים הוקפו בחומות על ידי העלאווים].

החל מ-1628 אבדה הממלכה הסעדית שטחים רבים. רבט וטטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרד, אוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית, תאפילאלת על ידי השושלת העלאווית ושטחים רבים אחרים אבדו לידי מנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הפסידו הסעדים את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.

לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד.

העלאווים

באמצע המאה ה-17 השתלטה השושלת העלאווית, החסנית, הפילאלית על  מרוקו ממרכזם שבסהרה.

השושלת העלווית (בערבית: العلويون; אל-עלוויון) שעלתה לשלטון ב-1631, היא שושלת המלוכה השולטת במרוקו כיום. מלך מרוקו הנוכחי מוחמד השישי הוא השליט מספר 22 של השושלת העלווית. השם "עלווים" מגיע ממולאי עלי אל-שריף (1589-1659) שנחשב למייסד השושלת. המשפחה העלווית מייחסת את מוצאה למשפחת הנביא מוחמד, דרך עלי בן אבי טאלב ופאטמה בת מוחמד.

גם עלייתם לשלטון לוותה בהתעוררות דתית עממית. הם תפסו את פאס ב- 1644 ואת מראכש ב-1668.

על פי המסורת של המשפחה, העלווים הגיעו למרוקו בסוף המאה ה -13 כאשר אל-חסן א-דאחיל הגיע מהחג'אז לעיר תאפילאלת שבדרום מרוקו בהזמנת תושביה, כדי להיות האימאם של העיר.

תושבי תאפילאלת קיוו שכצאצא של מוחמד, הנוכחות שלו תביא ברכה על העיר ותעזור לשפר את יבולי התמר. צאצאיו של א-דאחיל החלו להרחיב את כוחם בדרום מרוקו, במיוחד לאחר מותו של השליט הסעדי אחמד אל-מנצור (1578-1603) שהוזכר לעייל.

מולאי עלי אל-שריף החל להרחיב את השליטה העלווית מסביב לעיר תאפילאלת. בנו, מולאי אל-ראשיד (1664-1672), כבר הצליח בשנת 1669, להביס את הסולטאן הסעדי האחרון ולכבוש את בירתו מרקש. אל-ראשיד המשיך עם מסע כיבושיו, כבש מספר ערי חוף מידי הנוצרים (למשל, טאנג'יר) וכבר בימי שלטונו נפלה גם צפון מרוקו, בידי העלווים, ולראשונה היה ניתן לאחד ולהעניק יציבות למדינה. מרותו הרוחנית של המלך – שכונה גם "אמיר אל מאמונין" (שליט המאמינים), היתה מקובלת על כול שכבות החברה. לרבות שבטי "בלאד אל – סיבא". דומה שדי היה בכך, כדי ליצור במרוקו, גיבוש פנימי, חרף כול הניגודים בחברה.

איסמעיל אבן שריף (1672-1727), המוכר יותר כ"מולא איסמעיל", הוכתר למלוכה בגיל 26. היה הראשון לארגן את מוסדות השלטון העלווים, ותוך מלחמה בשבטים מקומיים הוא הקים מדינה מאוחדת. דרך ארוכה עשה איסמעיל, המלך השלישי בשושלת העלווית, מהקסבה המדברית המאובקת באזור תפילאלת שבה נולד ועד שהיה לאחד השליטים רבי העוצמה בתולדות העולם.

עלייתו של הסולטן הצעיר לשלטון היתה שטופה בנהרות של דם: כאזהרה לאויביו טבח במתנגדיו ותלה את ראשיהם על חומותיהן של ערי המלוכה של קודמיו, מרקש ופאס.

בציורים שהשתמרו מאותם הימים, אפשר לראות את פניו של מולאי איסמעיל — עיניו שחורות ובורקות, לחיו שקועות, שפתיו בשרניות, סנטרו מחודד וזקנו מדובלל. מתיאורים שנכתבו על ידי בני תקופתו ניכר שהמלך היה גנדרן ונהנה להרשים את מבקריו בבגדי משי זוהרים, בטורבנים גדולי מידות ובתכשיטי כסף וזהב משובצים אבנים טובות. מספרים על פי צבע בגדיו היה אפשר לזהות את מצב רוחו: לבוש ירוק העיד על שביעות רצון, ואילו כשלבש בגדים צהובים נהגו מקורביו להיזהר מפני התקפי הזעם האלימים שלו. אירופאים שביקרו בחצרו תיארו את גינוני המלכות שלו ובעיקר את כניסותיו הדרמטיות, מלווה בשומרי ראש ונושאי כלים, וכל רואיו משליכים את עצמם לפניו, מתגוללים בעפר רגליו וזועקים "אללה יברכּ פי עמר סידי!" (אלוהים יברך את חיי אדוני).

שלטונו, שנמשך יותר מחמישים שנה, היה מבוסס על נאמנותם המוחלטת של צבא עבדים שחורים שנודעו באכזריותם. הם ניהלו למענו קרבות עם תושבי האטלס שוחרי החירות, הביסו את המורדים האלג'יראים והבריחו את הספרדים והפורטוגלים ממושבותיהם שבחופי מרוקו.

הוא ייסד את מכנס כבירה, בעזרתו של מלך צרפת (ראה להלן). לרשותו עמדו 25,000 עבדים שבנו את העיר. מקנס נבנתה על- יד פס בדומה לוורסאי ליד פריס והשקיע במפעלי בנייה ראוותניים, מעיין "הורדוס מרוקאי".

סמוך לחומת מרקש, עומדים שרידיו של ארמון אל־בדיע, שנבנה במאה ה־16, במשך דורות רבים נחשב המבנה העשוי שיש משובח, על גניו ובריכותיו, אחת משכיות החמדה של התרבות האנדלוסית; שילוב של המסורת המוסלמית־ערבית ושל התרבות העירונית שהנהיגו שליטי המגרב בממלכתם, שהשתרעה מצפון אפריקה עד דרום ספרד. עשר שנים נדרשו למולאי איסמעיל, מנהיגה של מרוקו במאה ה־18, להרוס את הארמון הזה (כמספר השנים שנדרשו לבנות אותו), לבזוז את אוצרותיו ולהעבירם אל ארמונותיו במקנס.

בשל מפעלי הבנייה שלו, נזקק המלך השאפתן לאספקה בלתי פוסקת של כוח אדם זול, ועל כן נודע בהיסטוריה המערבית בכינוי "סולטן העבדים".

ארמונו שנבנה במכנס הרשים את כול רואיו. מספרים שכאשר כאשר נכנסו המבקרים האירופאים אל "דאר אל־כבירה", הבית הגדול, כינויו של הרובע המלכותי, מספר פלואו כי "בהו בתדהמה בנפלאותיו של ארמון התענוגות". דבי הירשמן, בכתבתה "עבדות לבנה", באתר האינטרנט של המגזין "מסע אחר", כותבת כי הבניין, קובת אל־חייטין, שרד באופן מפתיע את "ליסבון", רעידת האדמה העזה שהחריבה את עירו של איסמעיל. מתחת למבנה המסוגנן שוכנים אולמות תת־קרקעיים שבהם שמר הסולטן את זהבו הלבן. מכלאות העבדים האפלות והטחובות, המעוררות אימה גם כיום, מתוארות במכתביהם של השבויים: "בכל תא מצטופפים עשרות אנשים… קרני אור אחדות ומעט אוויר מחניק חודרים משבכות ברזל בתקרת האבן. בחורף חודרים דרך פתחים אלה גשמים, ואנו נאלצים לישון בתוך המים… בכתלים מצויות תולעים שחודרות לעורנו… אל העמודים נכבלים עבדים סוררים, וזעקותיהם של המעונים נשמעות מכל עבר". אבל רק מעטים מהם שרדו כדי לספר את סיפורם. אחד מהם היה תומס פלואו ("Thomas Pellow) , נער סיפון על אניית הוד מלכותה "פרנסיס", שנשבתה בידי שודדי ים סמוך לחופי טנג'יר, ומלחיה נמכרו לעבדות בחצר הסולטן. הנער, שאוסלם בכפייה, הצליח להימלט משביו לאחר 23 שנים, הוא היחיד ממלחי הספינה שנשאר בחיים.

זיכרונותיו היו  לספר המפורסם ביותר בספרות התיעודית והבדיונית העוסקת בעבדים הלבנים. הסופר ג'יילס מילטון, שהוציא בראשית המאה ה-21 מהדורה מחודשת של סיפורו של פלואו, מצא עוד מסמכים שזורעים אור על גורלם: מכתבים שהעבירו עבדים אל משפחותיהם באמצעות אנשי כנסייה שניסו לפדותם ודיווחים של השגרירים המיוחדים שנשלחו על ידי מלכי בריטניה למשימה זאת. רובם חזרו בידיים ריקות[2].

מולאי איסמעיל היה הראשון שהפך את השוד הימי לפרויקט של המדינה. מהעדויות ההיסטוריות עולה כי הבעלות על יורדי ים ואזרחים נוצרים שנשבו בידי מוסלמים השתלבה היטב במדיניותו של איסמעיל, שנועדה להעניק למרוקו עמדת כוח במגעיה עם המעצמות המערביות. השבויים שימשו בידיו כנכסים במשא ומתן דיפלומטי וכקלף מיקוח ביחסיו עמן. הסחר בעבדים לבנים גם העשיר את ממלכתו בעובדים מיומנים — ברבי־חובלים, בבנאים, במהנדסים ובמספר עצום של עובדי כפייה חסונים — שנדרשו לביצוע תכוניותיו המגלומניות[3].

שיטת הפעולה היתה תקיפת "פגע וברח" באישון ליל או בימי ראשון, כשתושבי הכפר התכנסו בכנסייה. מראות ספינות הרפאים שמסיפוניהן פורצים לוחמים בג'לביות וחרבות מעוקלות, פרנסו את סיוטי האירופאים.

רוב השבויים נמכרו בערי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. כמה מהם, בייחוד בעלי האמצעים, נותרו במרתפי המצודות שעל שפת האוקיינוס האטלנטי של מרוקו, בתקווה שקרוביהם יצליחו לאסוף את דמי הכופר בעבור שחרורם. הפיראטים, שותפיו של "סולטן העבדים", עשו שימוש בחורבותיהן של ערים מבוצרות עתיקות שנבנו בדורות קודמים ועשו אותן למפקדותיהם. קני הנשרים הללו שכנו על חופיה האקזוטיים של צפון אפריקה, במקום שהיו בו בעת העתיקה ובימי הביניים נמלים מוגנים, תחנות מסחר ומצודות[4].

העלווים בתקופה זו נתקלו בקשיים ביחסיהם עם השבטים הברברים והשבטים הבדואים-ערבים במרוקו, ולכן הקים איסמעיל את צבע ה"עביד" שהתבסס על חיילים-עבדים שחורים שקיבל את השם "המשמר השחור". היה זה צבא מקצועי וחזק שמנה 150,000 לוחמים, לרשותם עמדו 12,000 סוסים. צבא זה הורכב משבטים בהם התקיימה נאמנות חזקה לראש השבט ונאמנות למלך, אך תמיד היה חשש ממרידה במלכות. כדי להבטיח את שלטונו, הקים, בנוסף לכך, גם צבא שהושפע מתפיסת צבא האימפריה העות'מאנית וכלל יחידות יניצ'רים שהיוו את יחידות העילית של הצבא. הגדודים הללו היו מורכבים מילדים בעלי עור כהה, בני 10-18 שנים, שנלקחו מהוריהם באזור טימבוקטו שבמאלי, או ילדים של שבויי מלחמה או עבדים מאזור הסהרה. ילדים אלו אוסלמו, עברו אימונים מפרכים על מנת לחשל את גופם וגויסו לצבא בגיל 20. הם חיו בנפרד מהאוכלוסייה ובתמורה לנאמנותם בלב ובנפש למלך קבלו טובות הנאה רבות. כאשר השתחררו מהצבא, זכו לפנסיה והשתלבו היטב באוכלוסייה המקומית. לצבא זה היו הצלחות רבות בשמירה על גבולות הממלכה.

מולאי איסמעיל ניהל מלחמה חסרת רחמים נגד השבטים המורדים וסמכותו הוכרה ברחבי מרוקו. אולם נוכח המרידות השסבטיות נדרש ארגון מסוג אחר ואמנם, לאחר דיכוי כל מרד, ולאחר שהשבט במתמרד נשבע אמונים למלך, נהגו המלכים העלווים, למנות את אחד מנכבדי השבט ל"קעיד" (מפקד), שעיקר תפקידו היה להעביר באורח מסודר, את המסים שהוטלו על השבט, אל השלטון המרכזי.

הוא נזקק לעשרים שנים נוספות בשלטון, כדי לייצב את ממלכתו ולאחד את השבטים מהם הייתה בנויה הממלכה. רק אז התפנה להגן על מרוקו מפני האויבים מבחוץ. ספרד, ששלטה בצפון מרוקו, פורטוגל ששלטה בעיר מוגדור (כיום אסוירה), אנגליה שהפציצה את טנג'יר בתותחים וצרפת שחייליה התיישבו לחוף הים התיכון. נוכח כוחו הצבאי של השליט המרוקאי ,נאלצו מלכי אנגליה וצרפת לחתום עמו על הסכמי סחר שהגבילו את פעילותם באזור והעשירו את קופתו.

מולאי איסמעיל ייצר קשרים פוליטיים מסחריים עם אירופה ובעיקר צרפת וריסן את שודדי הים. שלטונו היה חזק, אכזרי ומלווה בסיפורים רבים, רובם מצמררים למדי: בניית מקנס בה הועסקו אלפי שבויים, אשר חלקם נקברו בקירות המבנים. ידוע שהיה רוכב על סוסו בין הפועלים וכורת במכת חרב את ראשו של עבד שהתרשל בעבודתו.  נודע ההרמון עם 600 פילגשיו, מנוהלות על-ידי אשתו הכושית הענקית זידנה). מולאי אסמאעיל נחשב כאיש בעל מספר הילדים הרב ביותר בהיסטוריה: 888 ילדים. דיפלומט אירופאי שבא לארמונות כדי לאמת את השמועה, דיווח כי ביום אחד נולדו לאיסמעיל ארבעים ילדים…..

היו לו קשרים מצוינים עם "מלך השמש" הצרפתי לואי ה-14. ב-29 בינואר 1682, כוננו שתי המדינות קשרים דיפלומטיים[5]. קשרים אלו השפיעו על סגנון הבנייה ועל תכנון הגנים. איסמעיל, שהשתוקק לשאת לאישה את בתו (הבלתי חוקית) של המלך הצרפתי, הנסיכה קונטי, בנה בעבורה את הגרסה האפריקאית לארמונות ורסאי (כפיצוי על הנישואים שלא יצאו אל הפועל העניק לו לואי שני שעונים גדולים. הם ניצבים עד היום מאחורי המאוזוליאום, מבנה הקבורה המונומנטלי שהקים לעצמו איסמעיל עוד בחייו, המשמש עדיין מסגד ומקום עלייה לרגל). המלך הצרפתי שלח קצינים למרוקו לאמן את הצבא וכן להדריך את הבנאים בבניה ציבורית. אבל לא הסכים לכרות עמו ברית הגנה נגד ספרד.

מולאי איסמעיל וממשיכיו היו ידועים ביחסיהם הטובים עם היהודים. עד כדי כך שהיו שכינו את העלווים בגנאי בשם "השושלת היהודית"

אחרי מותו בגיל שמונים, המשיך בנו ויורשו את הבניה המואצת בעיר. ב-1755 חרב הארמון המפואר במקנס ברעידת אדמה (שהחריבה גם את אגדיר ואת ליסבון).

ב-1757 העביר מוחמד השלישי, נכדו של מולאי אסמאעיל, את עיר הבירה למרקש.

המסים היו המקור העיקרי להכנסות השלטון וכדי להבטיח את גבייתם, נדרשו המלכים העלווים לקיים כוח צבאי ניכר. לאחר מותו של מולאי איסמעיל, נעשה כוח זה למכתיר מלכים ומפילם. למוד ניסיו קודמיו, הבין השולטן, שכונה גם "מולא מוחמד" (1757-1790), שכדי להרחיק מעליו את איוום הצבא, יהי עליו לדלל את שורותיו ובמקביל לוותר על חלק מהמיסים. בשאיפתו לחזק את השלטון המרכזי על חשבון הכוחות השבטיים, החליט מוחמד השלישי לפתוח את ארצו למסחר עם ארצות אירופה וכן להבטיח לעצמו מקור הכנסה עצמאי. צעד זה חיזק את מעמד הסוחרים, שנהיה בהדרגה, למשענת חשובה של השלטון.

בשנת 1765 בנה מוחמד השלישי את נמל א-סווירה בעזרת אדריכלים צרפתיים. מטרתו היתה לחזק את כלכלת מרוקו ובאמצעותה גם לבסס את השלטון המרכזי. השולטן ביקש להפנות את כול סחר החוץ לנמל מרכזי אחד, שיהיה בפיקוח הארמון.

אולם האחדות של מרוקו לא שרדה אחרי מותו של איסמעיל ושבטים מקומיים הצליחו לצבור כוח צבאי ופוליטי על חשבון העלווים. אחריו היתה תקופה של חוסר סדר והתפשטות שבטים ברברים צפונה.

בימי מוחמד אבן עבדאללה הממלכה העלווית הצליחה לאכוף מחדש את שלטונה על מרוקו. אך לא בצורה אבסולוטית כבעבר. הרעיון לשלוט על מרוקו בריכוזיות נזנח והתאפשר לשבטים מקומיים לנהל חיים אוטונומיים. השליטים מולא סלימאן (1822-1792) ומולא עבד אל רחמן (1859-1822) עשו מאמץ לקיים לפחות את השלטון המרכזי ולהתנגד לניסיונות של מדינות אירופה, להתערב בענייני מרוקו.

תחת עבד א-רחמאן (1822-1859) נפלה מרוקו לראשונה תחת השפעה של המעצמות האירופיות. בעקבות התמיכה של מרוקו בתנועת העצמאות האלג'ירית, שהונהגה על ידי עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, שלחה צרפת כוחות צבא להילחם בה וב-1844 מרוקו הובסה בקרב אסלי, בקרבת הגבול עם אלג'יריה וזנחה את תמיכתה בעבד על-קאדר.

מרוקו נפתחה לסחר עם אירופה. בנו מוחמד הרביעי (1873-1859) נוצח במלחמתו נגד הספרדים ונאלץ לשלם להם פיצויים גבוהים ולמסור להם קרקעות. לצורך זה נאלצה מרוקו ללוות כספים ולשעבד את הכנסות המכס שלה, לפיקוח זר. הוא פעל מעידוד החקלאות, החל להכניס תעשייה ולבצע מודרניזציה של המנהל. העלווים ניסו לטפח קשרי מסחר עם אירופה וארצות הברית, והם העבירו את הצבא והממשל תהליכי מודרניזציה כדי לשפר את השליטה על שבטי הברברים והבדואים. בימי מולא אל חסן, או חסן הראשון )1894-1873  (חדרו הספרדים לאזור ריו דל אורו ומרוקו הפכה לבעיה בינלאומית. בוועידת מדריד שנערכה ב-1880 דנו המעצמות, בשיתוף ארה"ב, לדיון בענייני מרוקו, קיבעו את זכויות הייתר של הזרים והחליטו לשמור על עצמאות מרוקו.

אך לא לאורך זמן. ההשפעה הצרפתית והספרדית על המדינה דווקא התחזקה.

להמשך קריאה: מרוקו הצרפתית.

[1] מיכאל אביטבול, דניאל זיסנויין, מקולוניאליזם ללאומיות: תוניסיה, אלג'יריה מרוקו ווליום 6, האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 18-20.

[2] Milton, Giles. White Gold: The Extraordinary Story of Thomas Pellow and Islam's One Million White Slaves. New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004.

[3] Ali, Kecia. Marriage and Slavery in Early Islam. Cambridge, MA: Harvard UP, 2010.

[4] ראו בהרחבה: עבדות לבנה- מרוקו של הכרתם, אתר האינטרנט של "מסע אחר".

[5] בארמון de Saint-Germain-en-Laye.