פרשת ידידיה סגל

 

כתב: גילי חסקין

 

היריבות בין ה'הגנה' לבין האצ"ל, על רקע סירובו של האחרון לקבל את המרות הכלל יישובית, הגיעו לשיאם בפרשת 'הסזון', הפסיקה בתשעת חודשי הפעילות של "תנועת המרי" והתחדשה לאחר שה'הגנה' החלה לנצור את נשקה כלפי הבריטים.

לקראת סוף 1946 הגיעה הסוכנות להכרה כי יש להירתם למשימה להחזיר את הסדר על כנו. בן גוריון ואנשיו טענו שפעולות ה"פורשים" יסכנו את פועלם המדיני. והמליצו למגר את הארגונים[1]. נתן אלתרמן צייר במדורו "הטור השביעי" תמונה של ארגוני מיעוט אלימים הכופים את רצונם על הרוב: "הליסטים ממשיך במסע ללא רסן, ויורק על כל סיג/ בפיות אקדחים/ וידו השחורה מעלינו נפרשת"[2]. בשורות האצ"ל בארץ שררה חרדה מפני אפשרות חידושו של מסע מאורגן מצד המוסדות היישוביים נגד הארגון[3]. ב-15 ביוני 1947, פרסם ישראל גלילי הנחיות לפעולה נגד הפורשים, כולל גיוס מורים, פעולות כנגד מדביקי כרוזים והשתלטות בכוח על מקומות ציבוריים המשמשים את הארגונים לצרכי הסברה (בשפתו "תעמולה)"[4]. אולם ניכר שלא היתה בהנהגת הסוכנות או בפיקוד ה'הגנה' כוונה לחזור למתכונת ה'סזון'[5]. בין הייתר משום שהתגברות המתיחות היהודית-ערבית שינתה את סדר הקדימויות של ה'הגנה'. כמו כן, היה ברור שלאחר תשעת חודשי המאבק המשותף, לא יהיה ניתן לחזור למסורת הקודמת של הסגרות והלשנות[6]. ובכל זאת נמשכו הההתנגשויות הפנימיות, על רקע פעולות של גיוס כספים של הארגונים הפורשים[7]. הכוונה היתה להכשיל כל פעולה של "הפורשים", מבלי לשתף פעולה עם הבריטים[8]. לשם כך הושם מעקב של הש"י, במיוחד אחרי אנשי לח"י[9]. [פעולות נגד אצ"ל ולח"י בתקופה זו קיבלו אחר כך גם את השם "הסזון הקטן", למרות ששם זה יוחד למאבק של אצ"ל נגד לח"י, בתחילת מלחמת העולם][10].

 

הפעם, שלא כמו ב'סזון' של שנת 1944, האצ"ל לא הבליג. בגין לא פקד עוד על אנשיו להתאפק. ההיפך: בחוזר פנימי לאנשיו כתב ש"על נשקנו נשמור בכול מחיר, בכול מחיר ממש"[11]. בחוצות הערים נתלה כרוז מאיים של האצ"ל ובו מוזהרים אנשי ה'הגנה' שכללי המשחק השתנו. אין דין 1947 כדין 1944. אנשי האצ"ל יגיבו ב"עין תחת עין"[12]. ואכן, חברי אצ"ל הגיבו על חטיפת אנשיהם, בחטיפות נגדיות ובהכאות של מפקדים ב'הגנה'[13]. כך למשל נחטף איש ה'הגנה' מרדכי גרוסמן, על ידי האצ"ל ושוחרר בכוח על־ידי ה'הגנה'[14].

בחודשים מאי-יולי סכלה ה'הגנה' עשרים ושש פעולות של "הפורשים", בהם מניעת מיקוש ורצח מן המארב; שיבוש תעמולה; מניעת מעשי סחיטה ולפי הצורך – הגנה לנסחטים, הענשת הסוחטים והשבת השלל המוחרם לבעליו[15]. בפעולות סיכול ומנע אלו הוקדשו הרבה כוח אדם, אמצעים וזמן. בתקופה זו רבו המקרים של הכאת פעילי אצ"ל. המכים היו נקראים לפעולה מבין יחידות החי"ש שבאזור. היו מקרים בהם הותר לרוצים בכך לסרב ולא לקחת חלק בפעולות אלה[16]. אנשי אצ"ל התנפלו על מורים בחיפה, כדי להטיל מורא על מורים אחרים ועל תלמידים שאינם מסכימים למעשיהם ודעותיהם[17].

הסזון השני המשיך למעשה, תוך עליות וירידות, עד מלחמת העצמאות.

 

גם לאחר פרוץ מלחמת העצמאות בחר אצ"ל להמשיך את קיומו העצמאי, בין הייתר בשל חשדנותו כלפי עמדת הסוכנות היהודית בשאלת עתידה המדיני של הארץ ורצונות להשפיע על ההכרעה לגבי עתיד זה, כמו גם שאיפותיו הפוליטיות להיות אלטרנטיבה לשלטון בארץ. היו מקומות, כמו צפת, ירושלים ובאר יעקב, בהם נכונו תאום ושיתוף פעולה והיו חיכוכים והתנצחויות[18]. הפרשיה החמורה ביותר ביחסים בין הארגונים קרתה בחיפה והיתה נקודת שיא בתהליך שראשיתו עוד בחודשי 'הסזון הקטן', שלפני החלטת ה-29 בנובמבר. ב-15 בדצמבר 1947, נורה ונהרג משה וייסברוט, נהג יהודי שנזדמן לשם לרגל עבודתו[19] וב-30 לחודש ארעה ההתקפה הערבית על בתי הזיקוק. (בבקר יום הטבח הגיח טנדר של לוחמי אצ"ל לאזור "שוק העבדים" בצומת וולקן שליד בתי הזיקוק, והרג ששה פועלים ערבים נהרגו ו-49 נפצעו. בתגובה, רצו מאות הפועלים לבתי הזיקוק הסמוכים וביצעו את הטבח בפועלים היהודים).

  בהודעה לציבור הכריזה ה'הגנה', כי "הפורשים סייעו למסיתים ולמרצחים הערביים והמציאו להם תואנה"[20]. בישיבת מועצת פועלי חיפה האשים יוסף אלמוגי את האצ"ל ב"תקיעת סכין בגב"[21]. מאמר המערכת של הארץ קבע כי "יש להשתלט על כוחות ההרס במחננו"[22].

מנקודת מבטה של ההנהגה, היה צורך לכפות מרות לאומית ואכן, מפקדת ההגנה בחיפה הגבירה את מאמציה, כדי למנוע את פעולות האצ"ל[23].  בעקבות הכאת מפקדים משני הצדדים החלה פרשה של חטיפות וחטיפות נגד. תוך כדי ההכנות לפעולת העונשין בחוואסה ובלד א-שייח', התארגנה פעולה כוחנית, (או פעולת מנע, תלוי בעיני המתבונן), כנגד האצ"ל. שרות הידיעות של ה'הגנה' הצליח לעלות על עקבותיו של משה בודק, ממשתתפי ההתקפה על בתי הזיקוק. בודק שוחרר לאחר נחקר ועונה במשך שתי יממות[24]. הודות למידע שמסר, הצליחו אנשי הש"י (שרות הידיעות של ה'הגנה'), ביום א', 11/1/1948, בשעה 06:00 בבקר, לעצור את משה ("יריב") לוי, סגן מפקד הח"ק בחיפה, כדי לסכל פעולת טרור שהאצ"ל עמד לבצע והוא שוחרר, באותו ערב, לפי טענת ה'הגנה', או למחרת בבקר, לאחר חקירה ועינויים, כפי שטוען האצ"ל[25]. פרשיית חקירתו של משה לוי, תוך שימוש בזריקות טשטוש, אינה עומדת בשום כלל של מוסר הלחימה ובימינו ללא היתה עוברת מבחן בג"ץ. מה גם שבמקרה זה לא עומדת לזכות חוקריו סכנת "הפצצה המתקתקת". עיון בעדותו מותיר רושם קשה וכמעט וודאי שגרסתו היא הנכונה[26].

 

כנראה שאנשי ה'הגנה' סברו שמדובר במפקד זוטר יחסית[27], העניינים הסתבכו כאשר אנשי אצ"ל חטפו בינתיים את איש הש"י,  גדליה קמינצקי[28]. בשל החיפזון שבו נעשתה חטיפת-הנגד, לא הוכן מבעוד מועד אתר כליאה לקמינצקי. בנדודיה של חוליית החוטפים עם החטוף שלה, היא עצרה לכמה דקות בצריף של שומר באתר בנייה ברחוב הגידם שבשכונת הדר הכרמל בחיפה. השומר היה איש אצ"ל, צעיר בן 21 ושמו ידידיה ("גבריאל") סגל[29]. האחרון לא היה מעורב בחטיפת קמינצקי, אלא רק שמר עליו לזמן קצר, הפציר בחוטפים שיסתלקו מהמקום עם שללם. הם אמנם הסתלקו והמשיכו משם לזיכרון יעקב[30]. (הוא שוכן בביתו של חבר הארגון וזכה ליחס טוב[31]). אבל אנשי ה'הגנה' עקבו אחריהן ואיתרו את מקום הצריף[32].

 

למקום נשלחה חוליית לוחמים (חלקם מ"הפלוגה המיוחדת" של הארגון)[33] כדי לחטוף את הצעיר ולתשאל אותו. סגל  הודה שלמקום הובא אדם כפות אך טען לחפותו. לאחר שאנשי ה'הגנה' ערכו במקום סיור קצר, הם עזבו והניחו אותו לנפשו, בינתיים. באותו הלילה כונסה ישיבת חירום במטה ה'הגנה' בחיפה, של איסר בארי, מפקד הש"י, דוד שאלתיאל ואברהם קרמר – קדרון, מפקד השי בחיפה. חטיפת קמינצקי הסעירה אותם והם החליטו להגיב בחומרה.

סגל נחטף מקום עבודתו (כמו כן נחטף איש אצ"ל נוסף – יחיאל שרון) והעבירו אותם ל"בית פוליצ'וק" שבשכונת כרמליה, שם היה עצור גם משה לוי. [כרמליה היתה באותם ימים משטח רחב ידיים, עטור טרשים וצמחים, שרק חמישה-שישה בתים בלטו בו למרחוק[34]. אחד המבנים הללו היה בית פוליצ'וק, בית דו קומתי שהושכר או הושאל ל'הגנה', הפך למתקן חקירה וכונה בציניות "קייטנה"[35]].

באותו זמן נערך חיפוש בביתו, שם נמצא חומר הסברה של האצ"ל "חומר מדיני בעל חשיבות בינונית"[36]. המחפשים, שלעדות בני הבית נהגו בגסות והותירו אחריהם מהומת חפצים כללית, לא נידבו מידע לגבי מקום הימצאו של סגל, שעשה כבר את שעותיו האחרונות במתקן החקירות של ה'הגנה'. למחרת היום שלח מפקד ה'הגנה' בחיפה מכתב אל מפקד אצ"ל בעיר ובו הצעה לשחרור בו זמני של החטופים משני הצדדים וההצעה נתקבלה מיד. משה לוי נשלח במכונית פרטית לזיכרון יעקב ומשם החזיר את קמנצקי לביתו. ידידיה סגל לא חזר[37].  מאוחר יותר התברר, כי חילופי החטופים התבצעו לאחר שנמצאה גופתו של סגל. למזלו של קמינצקי, חוטפיו מאצ"ל טרם ידעו על כך[38]. מכול מקום, פרשת היעלמו היא אחד המקרים הקשים ומעוררי המחלוקת של מלחמת היהודים ביהודים.

למחרת בתשע בערב, דווח לאמו של סגל, שבנה שוחרר באותו בוקר[39].  אמו ואחיו של סגל נפגשו עם איש ה'הגנה' פאול קולק, שלא ידע דבר ועם הקצין ברנשטיין שמסר להם שידידיה שוחרר כבר בחמש בבקר. למחרת בבקר קיבלה את אותה התשובה גם מאיש ה'הגנה' בנימין מאייר, שהסביר את היעלמו של ידידיה בכך שהוא "אולי מתבייש לחזור הביתה"[40]. וועד הקהילה באחוזה, נתן לה את אותה תשובה. באותו זמן ממש, מסרה ה'הגנה' לאצ"ל כי "ידידיה ברח"[41]. לגרסת ה'הגנה' הוא הצליח להערים על שומריו לברוח בשעת בקר מוקדמת, בחסות הערפל, תעה בדרכו והגיע למבואות הכפר טירה, שבסמוך לו נמצאה למחרת גופתו[42]. על גופו של המנוח נמצאו חבורות וסימני אלימות שהוכיחו כי עונה קשות[43].  בני המשפחה זיהו את גופתו, אולם באורח פלא נעלמו ממצאי הבדיקה הפתלוגית והתצלומים שלאחר המוות. בדרך ללוויה שם לב אחיו בניהו שנעליו של ידידיה בצבצו מתוך האלונקה והן היו מאובקות בסיד, מזכרת מאתר הבנייה ממנו נחטף. לא היו עליהן כתמי בוץ או חלקיקי עשב, כפי שאפשר היה לצפות ממי שצעד לכאורה בעיצומו של חורף ממרומי הכרמל אל מרגלותיו[44]. בניהו סגל, אחיו של המנוח, הסיק מכך שאחיו מת במתקן החקירות ולא נמלט לטירה[45].

ה'הגנה' טענה שהוא נרצח על־ידי ערבים והודיעה שהיא מוכנה לכל ברור ציבורי שיתקיים בפרשה[46]. לגרסת משה בן פרץ, מי שחקר את הנושא מטעם ה'הגנה', אנשי טירה הם שעינו אותו והוציאוהו להורג[47]. אחד המודיעים של הש"י דיווח בשם עדת ראייה, כי ידידיה סגל ירד מאחוזה לבתי טירה. השומרים שתפסוהו הביאוהו למרכז הוועדה הלאומית, שם ניתנה הוראה להרגו[48]. הסיפור נראה משונה מאד, מה גם שאיסר בארי, מי שעמד אז בראש הש"י והורה לחטוף את ידידיה, לא בחל בזיופי מסמכים[49].

מפקדת אצ"ל לא קיבלה את גרסת הבריחה והטילה על ה'הגנה' את האחריות לרצח ידידיה סגל ותבע חקירה מלאה, שאם לא כן יפסיק את המשא ומתן שהתנהל באותה תקופה עם ה'הגנה', לקראת המערכה המשותפת נגד הערבים[50]. בהודעה לציבור, שפורסמה מיד אחרי הודעת ה'הגנה', ביקשה מפקדת אצ"ל לסתור את האפשרות שהחטוף, שהכיר את האזור על בוריו, נמלט היישר לידיהם של ערביי טירה. כותרת הכרוז שהופץ ברחבי הארץ זעקה: "החוטפים בחיפה עינו ורצחו". מתחתיה גולל הארגון באריכות יחסית את השתלשלות הפרשה ולעג לגרסתה של ה'הגנה'. המסקנה הנחרצת של מנסחי הכרוז, שכנראה עבר הגעה של מנחם בגין עצמו, היתה כי "סגן גבריאל הנאמן נרצח בידי בני בלייעל יהודים"[51]. בגין טען כי "נחטף מביתו בחיפה חבר שלנו והובא כבול למקום סתר של ה"הגנה". בזמן ה"חקירה", שנמשכה שני ימים ושני לילות, עונה ענויי-תופת. הפשיטוהו ערום. היכוהו בכל חלקי גופו, הכריחוהו לעמוד שעות רצופות, מעכו לו את אברי המין"[52]. לקראת סופו של הכרוז נכתבו מלים קשות מאד, אופייניות למלל של אותה תקופה. את אנשי ה'הגנה' כינה כ"פושעים סדיסטיים" וכ"אנשי גסטאפו"[53].  פה ושם התפתחו קטטות עם אנשי ה'הגנה' אשר ניסו למנוע את הדבקת הכרוזים. בשני הצדדים חששו שהקטטות המקומיות יחריפו להתנגשות קשה פי כמה[54].

לא רק האצ"ל ובני משפחת סגל פקפקו בגרסת ה'הגנה'. אפילו עיתון 'הארץ', פקפק בה. במדור הפופולארי של העיתון – 'ראיתי שמעתי', נכתב: … גם אם מוכנים אנו להאמין שהוא נרצח על ידי ערבים, נשאלת השאלה מדוע לא הודיעה ההגנה על בריחתו מן המעצר? מדוע טענה תחילה שהוא שוחרר, ורק כשמצאו את גווייתו על יד כפר טירה מסרה שברח?"[55].

בישיבת וועד הביטחון של הנהגת היישוב הצהיר ישראל גלילי כי ידידיה נהרג "משום שתעה בדרכו". בן גוריון וכמותו אשכול התנגדו להקמתה של וועדת חקירה. בסופו של דבר החליטו על הקמת "וועדת ברור"" לאחר שבעת ימי האבל קמה וועדת ברור. חבר מרכזי בוועדה, עורך דין יואל סלומון, קיבל את גרסת ה'הגנה' וניסה לשכנע בנכונותה את המשפחה[56].

בגין תבע את הקמתה של וועדת חקירה לבדיקת המקרה. דרישה דומה עלתה מתוך עצומה נרגשת שפורסמה בעיתונות. מה גם שפרשת ידידיה סגל התלקחה בעיצומו של משא ומתן הרה גורל בין מוסדות הישוב לבין האצ"ל. ראשי הסוכות בקשו מהאצ"ל התחייבות שלא ינהל מלחמה נפרדת בערבים ויציית להנהגת המדינה שבדרך. הנהלת הסוכנות נענתה לדרישה והוקמה וועדת חקירה בהרכב חברי ההנהלה משה שפירא, יצחק גרינבוים והרב יהודה לייב פישמן, שהיו מקובלים על האצ"ל. תחילה נמנעה הוועדה מלפרסם את המלצותיה, בטענה ש"הדבר לא היה מרגיע את הרוחות"[57]. מאוחר יותר פורסם, כי וועדת החקירה קבעה ש"אין הוכחה שהאיש נרצח על־ידי ה'הגנה' וניתן לשער שסגל נפל בידי ערבים"[58]. עיון בעיתונות התקופה מלמד שהפרשה היתה עשויה להתלקח להתפרצות דים כללית. ארבעה ימים לאחר שסגל הובא למנוחות נשא מאמר המערכת של 'הבוקר' את הכותרת: "טרגדיה של פרוד" ובקש להזכיר לקוראיו מה צפוי ליישוב היהודי מבפנים, בעוד הוא מותקף מבחוץ[59]. החשדנות הגיעה לשיאה כאשר אנשי אצ"ל העלו השערה שידידיה נרצח על ידי אנשי ש"י, שהתנגדו להסדר ורצו מלחמת אחים[60].  טענה מופרכת זו מלמדת על עצמתה של הטינה ששררה בין האירגונים. את ההתפוצצות הצפויה מנעה בסופו של דבר דווקא המשפחה השכולה. אמו של ידידיה בקשה, שעות ספורות אחרי הלווייה,  שדמו של בנה לא יגרום למלחמת אחים[61]. אביו של סגל דרש הצהרה משותפת של ראשי שלושת הארגונים לבל תורם ידם על איש מישראל, או למצער, לשקם את תהליך ההדברות בין אצ"ל לבין ה'הגנה'[62].

עם סיום המלחמה גולל העיתון 'חרות' את הפרשה מחדש והאשים את חוקרי הש"י ברצח סגל.  ב-29 בינואר 1950, תבע פאול קולק, מי שהיה מפקד ה'הגנה' בחיפה בתקופת המקרה, את העיתון בגין הוצאת דיבה[63].  על העיתון הגן תחילה עורך הדין בן ימיני, שהיה פרקליט קבוע של האצ"ל, אך לא היה לו כול סיכוי להוכיח שקולק גרם למותו של ידידיה. מצב הנתבעים היה בכי רע, עד שהחליפו עורך הדין שמואל תמיר , שהחליט שלא להתעמת עם קולק, אלא עם הממסד אותו ייצג[64]. כך הפך המשפט לפוליטי ושימש כזירת האשמות של אנשי אצ"ל על ה'הגנה' ובעיקר על הש"י. במשפט, שבו נגולה מחדש הפרשה כולה, העיד האלוף דוד שאלתיאל, כי ה'הגנה' עינתה חטופי אצ"ל ואישר את אחריות ה'הגנה' לחיי החטופים, אפילו בשעת בריחה. מרדכי פליכסברוד, מי שהיה חבר מפקדת ה'הגנה' בחיפה ושופט בית הדין של ה'הגנה', מסר במשפט פרט נוסף, שלא היה כלול בהודעת ה'הגנה': "העד הודה כי שומריו של סגל ירו מנשקם, אך טען שירו באוויר ירייה אחת"[65].

שורה רפופורט, ששמר על סגל, העיד כי האחרון ביקש ממנו לפנות בקר לצאת כדי לעשות את צרכיו. הם הוציאו אותו החוצה, כבליו הותרו באופן חלקי, הוא ברח ונורה[66]. שמואל תמיר, בסיומה של חקירה צולבת האשים את רפופורט כי הוא וחבריו עינו את סגל, הזריקו לו זריקות ולבסוף חיסלו אותו. רפופורט הכחיש, ותמיר הסיק שהוא משקר[67]. תמיר טען בחריפות: "ה'הגנה' רצחה את סגל", לא מתוך תכנון, אלא כתוצאה טראגית מהשיטות הסדיסטיות בהן השתמשה בזמן החקירות, בעינויים איומים[68], שהביאו את המנוח למצב מחריד בו לא היתה למעניו כל נסיגה אלא לחסלו ולהטיל את האשם על ערביי טירה. כאמור, קשה להאמין שמכול המקומות באזור כרמליה, תעה ידידיה דווקא לכיוון טירה, אבל אפילו אם נניח שהתגלגל לשם בכוונה תחילה, קשה לזכות את ה'הגנה' מאשמה, לא רק משום שחוטפיו אחראים על שלומו גם כאשר ברח, אלא שהוא העדיף להימלט אל האויב הערבי מאשר ליפול שנית בידיה.

לו היתה ה'הגנה' אדם פרטי, אפשר היה להביאה לדין פלילי באשמת רצח ועל יסוד התביעות המשפט הסתיים בפשרה: קולק ביטל את תביעתו, נוקה מאשמת הרצח, אך הודגשה חומרת מעשי ה'הגנה'[69]. אולם תביעת הדיבה לא היתה כאמור הסיפור העיקרי. כאשר ביקש השופט זוסמן למר אפלבוים, פרקליטו של קולק, להסכים להצעת הפשרה, העלה את הנימוק ש"הסנגוריה גילתה  במשפט הזה דברים ופרשיות, שאלמלא המשפט לא היו מתגלים לעולם"[70].

למרות זאת, יוצאי ה'הגנה' התעקשו שידם לא היתה במעל. מיד לאחר שיוצאי האצ"ל הוציאו לאור את הספרון "דמי אינו שותק", הוציאו ספרון משלהם שנשא את הכותרת "אני מאשים?", עליו חתום בפסבדונים "י' גבריאל", אולי כרמז לכינויו המחתרתי של ידידיה[71]. בספרון נכתב כי סגל היה שותף לחטיפתו של קמינצקי ונעצר לשם ברור העניין. גרסת ה'הגנה' המשיכה להתעקש על כך שסגל נרצח על ידי ערבים לאחר שמעל באמון שוביו וברח מהם.

 

 

עד היום לא ברור מה קרה באמת במתקן החקירות באותו לילה. משה לוי, שכנו של סגל למתקן החקירה והעינויים מעיד ששמע את חוקריו מזריקים לו זריקת טשטוש במטרה לחלץ את המידע לגבי מקום הימצאו של קמינצקי[72]. עליזה, אחותו של ידידיה, העריכה כי גופו פשוט קרס. משה לוי העריך כי נורה כאשר ברח[73]. אם כי אין הוכחה לאף אחת מהשערות אלה. הפרשה המשיכה להסעיר את המחנות הפוליטיים הניצים עוד שנים רבות. כך למשל, בתשובה לשאלת עיתונאים באוקטובר 1964, הסביר ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כי העדויות שבידיו מאששות את טענות ה'הגנה' וסירב להקים וועדת חקירה[74]. חודשיים מאוחר יותר, טען סגן שר הביטחון דאז, שמעון פרס, כי אין מקום לחקור את הפרשה, דבר שגרם לזעם בקרב בני משפחת סגל[75]. בעקבות בקשת אמו של סגל, לקבל גמלת אם שכולה, באותה שנה, הציע משרד הביטחון למשפחה "גמול של חסד". המשפחה דחתה את ההצעה ודרשה דין צדק. האב הזקן סירב לקבל "דמים בעד דם"[76]. הם בקשו שאם יש למישהו נקיפות מצפון על רצח בנם, מוטב שייברר מי עשה זאת וידאג להנצחת שמו של ידידיה[77].

באות ימים, עת פרשת סגל התלקחה שוב, טרף את הקלפים לרגע, יצחק שורקין, שבכתב למדור הקוראים של 'מעריב', הציג את עצמו כאיש אצ"ל מחיפה והביע תמיכה בגרסת ה'הגנה'. שורקין טען כי שמע מפי תושב טירה, בשם כמאל אטרווי, כי אנשי הכפר הם שרצחו את סגל[78].  שורקין לא הסביר מדוע המתין 17 שנה עד שפצה את פיו בפרשה כה סוערת. לדעת העיתונאי צבי טל, שתחקר את שורקין, הוא התבלבל עם פרשיה אחרת[79]. מכול מקום, הוא לא שכנע את אנשי אצ"ל לשעבר ולא את בני משפחתו של סגל. המקרה הטראגי של סגל המשיך להעסיק את התקשורת הכתובה עוד במשך תקופה ארוכה[80].

העיתונאי חגי סגל, בן אחיו של ידידיה סגל, חקר את הנושא במשך כ-15 שנה ובמסגרת התחקיר שערך, גילה  בארכיון לתולדות ה'הגנה', את תמונתו של דודו המנוח, מונח על סד צילום של פתולוגים. גופו מוכתם בסימנים כהים של דם או שמן, ופניו שלווים. במרכז החזה החשוף אפשר להבחין בסימני פציעה, גם בלחי ומעל השפה העליונה.

סגל לקח את תצלום הגופה לפתולוג ד"ר אלכס ליבוף. במסמכי ה'הגנה' ובעיתוני תש"ח נטען שגופתו של סגל היתה נקובת כדורים, אולם ליבוף ועמיתיו לא זיהו נקבים כאילו בתצלום, וגם לא סימני דקירה. ליבוף הסיק – אמנם לא באופן שהיה עומד במבחן משפטי – כי יש סיכוי סביר שבגופה נעשה "ביום פציעה, לאחר המוות", אמר סגל בראיון ל"הארץ". "זאת כדי להתאים אותה לגרסה של ההגנה, כאילו ידידיה הומת בידי ערבים ולא בידי יהודים. המראה הכללי של הגופה", הוא סבור, "אינו מסגיר סימני התעללות שהיינו מצפים למצוא על גופת יהודי שנקלע בחורף תש"ח לכפר ערבי עוין במיוחד ונרצח שם לאור יום". סגל פירט את מסקנותיו בספרו "רק לא מלחמת אחים" שיצא לאור בראשית 2009.

 

הוא אמנם לא איתר ראיה חד משמעית שאכן סגל נרצח על ידי ה'הגנה', אבל בעזרת אותו תצלום שכוח של גופת דודו וראיות אחרות, כמו עדותו של גדליה קמינצקי – לוח הזמנים שמופיע באותה עדות מחורר את האליבי של ה'הגנה') והצליח להטיל צל כבד על הגרסה הרשמית של ההגנה'[81].

סביר להניח שה'הגנה' לא התכוונה מראש לרצוח את ידידיה סגל, אלא שאנשיה עינו אותו כה קשה עד שהתמוטט לאחר בריחתו ומת באזור שבו נמצא. בכל מקרה, ההגנה וקברניטיה נושאים באחריות למותו.