משיחים ומשיחי שקר – חלק א'

כתב: גילי חסקין

מנקודת מבטה של היהדות האורתודוכסית, משיחי שקר הם משיחים כוזבים, אשר התעו והטעו את בני ישראל כי הם משיחי ה' ובאו לגאול אותם משעבוד הגלות. היו ביניהם שהודו שאין אמת בפיהם והתכוונו להונות בעד בצע כסף. אולם היו גם בעלי הזיה שהאמינו כי הם משיחי אמת.

הגדרה פחות טעונה טוענת, כי משיח שקר הוא אדם שנחשב בעיני עצמו או תלמידיו ותומכיו למשיח. תופעה זו של הכרזה על אדם כמשיח, קיימת בדתות שונות, וקרויה בשפה מדעית "טוענים למשיחיות" או "פסאודו-משיח" (משיח כביכול). הגדרתו של משיח כ"משיח שקר" אינה חד-משמעית, ולרוב ההיסטוריה שופטת את הטוענים למשיחיות במבט לאחור. עם זאת, בהלכה היהודית והמוסלמית, קיימים קריטריונים על פיהם ניתן לשפוט האם הטוען הוא משיח[1].‏

האמונה בבואו של המשיח היא אמונה מרכזית ביהדות: באחרית הימים יופיע אדם כשליחו של אלוהים, שיגאל את העם היהודי ואת העולם כולו ויהפוך את העולם לעולם טוב ומתוקן ויביא שלימות בתורה ומצוות. אדם זה מכונה לרוב משיח, או "משיח בן דוד".

יש לציין שמושג המשיח, במובן של גואל ומושיע, בעל אופי אלוהי, או על טבעי, אינו מיוחד ליהדות, גם אם מקורו כנראה בדת ישראל. הרעיון המשיחי חדר דרך הנצרות אל דתות ותרבויות אחרות. ממנו נגזר גם התואר "משיחי", לציון אמונות ותנועות הנכספות לתיקון העולם והאדם ולהגשמת השלמות הסופית של הבריאה.

שורשיו של הרעיון המשיחי נעוצים בסוף ימי בית ראשון ובגלות בבל. במהותו, מראשיתו של הרעיון, מקופלת, כאמור ציפייה כפולה: ציפייה מעשית לתום ימי הגלות, לשיבת ציון ולהשבת המלכות לחוטר מבית דוד וציפייה רוחנית לשינוי מוחלט בסדרי הזמן ובסדרי העולם, שינוי שבו ישתנו מושגי המוות, העבודה ואף ההלכה, שינוי שיתקרב לסוף הזמן. לפני השינוי הרדיקלי לטובה מקופל ברעיון המשיחי גם זמנה של האפוקליפסה.

הרמב"ם, "הנשר הגדול", גדול פוסקי ישראל,  מנה את האמונה בבוא המשיח, כיסוד השנים עשר מבין שלושה עשר יסודות האמונה. היסוד הזה תומצת במשפט: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הנימוק להכללת יסוד זה בעיקרי האמונה הוא, כפי שכותב הרמב"ם גם בהלכות מלכים (יא, א'), שביאת המשיח מפורשת בתורה ובנביאים, ולפיכך מי שמכחיש את הדבר – דינו ככופר בתורה ובנבואה.

חכמים שונים התנגדו להכללת עניין זה בין עיקרי האמונה, בין השאר על סמך המובא בתלמוד בשם רבי הלל, כמוזכר לעיל, שטען שהמשיח לא יבוא, ואם הייתה זו כפירה – התלמוד לא היה מכנה אותו "רבי". נראה שלדעת הרמב"ם יש להבדיל בין מי שמודה שהמקרא מעיד על משיח שיבוא, אלא שהוא כופר בקדושת המקרא, לבין מי שמפרש את המקרא באופן אחר, הגם שפירושו מוטעה.

חבלי משיח ביהדות הם הייסורים שיקדמו לזמנו של המשיח, כמו "חבלי לידה". בזמן הגלות נמשלים ישראל לעובר בבטן אימו, ושלב המעבר הוא השלב של "צירי הלידה" וחבלי המשיח.

המקור למושג זה נמצא בספר ישעיהו: "כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת, תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה'[2]".

על פי חז"ל, הופעת הגאולה, לפני סיום הגלות, אינה דווקא מהירה ופשוטה אלא יכולה לגרור בדרכה ייסורים רבים מסוגים שונים, כשם שיש כאבים ליולדת בזמן הלידה, כך יהיו כאבים לציון המנסה ללדת את עצמה מחדש, כל זה אם לא יחזרו בתשובה אז יעמיד מלך שגזרותיו כהמן הרשע עד שיחזרו בתשובה. על פי המסופר שם היו כמה מחכמי התלמוד כמו עולא ורבא שחששו מהייסורים עד שאמרו "יבוא [המשיח] הגאולה ולא אראנו". לעומתם אמר רב יוסף: "יבוא [המשיח] (הגאולה) ואשב בצל צואת חמורו". ישנם פרשנים המסבירים שאין כוונת רב יוסף שישב בשלווה בזמן זה אלא יאבק[3]. לטעמו של הרמב"ם, לא מפריד בין ימינו (ימיו) לבין ימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות וקיבוץ גלויות, כלומר הדבר העיקרי שישתנה עם בוא המשיח הוא שיבת ציון.

מקור המילה "משיח" מן השורש מ.ש.ח, שמשמעותו משיחת אדם בשמן המשחה, כביטוי טקסי לכניסתו לתפקיד רם מעלה. השם "משיח ה'" וקיצורו "משיח" משמש פעמים רבות במקרא ככינוי למלך. במקרא מתוארת גם משיחתם בשמן של מלכים, כמו שאול, דוד ושלמה, ולפיכך דוד מכנה את שאול "מְשִׁיחַ ה'"[4], ואף דוד עצמו מכונה פעמים רבות "משיח". בהשאלה, נאמר הכינוי "משיח" גם על הנשלח על ידי ה' לתפקיד כלשהו, כמו כורש מלך פרס[5]: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ", כביטוי לכך שמלכותו זכתה לסיוע שמימי כדי להשיב את עם ישראל לארצו ולכונן את בית המקדש השני[6]. הנביא ישעיהו השני ראה בכורש מי ששלוח להושיע את ישראל מן הגולה. כינוי זה לכורש, החורג ממסורת הנבואה שבה מכונה "משיח" רק מלך מישראל, שנמשח על ידי כוהני ה', מוסבר ביחס המיוחד אל כורש, שהבטיח לגולים שיבה לארצם והשבת מקדשם.

יש לציין שגם הכהן הגדול נקרא בתורה "הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ"[7], מפני שהוא "הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ"[8]. גם בני אהרון, הכוהנים היו משוחים[9]. גם הנביא ישעיהו עצמו "נמשח" במובן זה[10]. השם "משיח" ככינוי למלך של אחרית הימים, בעת שייוושע ישראל, משמש בעיקר בתקופה שלאחר המקרא ואף נוצר אז הביטוי "ימות המשיח", המציין בדרך כלל את תקופת אחרית הימים. אמנם, בתורה הוזכר במפורש קיבוץ גלויות עתידי לאחר הגלות: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ"[11]. בפסוקים אלה לא הוזכרה אישיות כלשהי שתנהיג את העם בתקופה זו. אולם בנבואת בלעם בספר במדבר נאמר, שיקום בעתיד הרחוק שליט בעם ישראל אשר ימשול על כל האנושות: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט[שלטון][12] מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"[13].

בספרי הנביאים מוזכרת גאולת ישראל העתידית פעמים רבות, וזאת בהנהגת איש מסוים שאישיותו תעמוד במוקד הגאולה[14]. כך מתאר ישעיהו הנביא את האיש ואת פעולתו ותוצאותיה: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי… וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה… וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים… וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע… וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים – אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ, וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד"[15].

על פי יוסף קלויזנר, את ראשיתה של האמונה במשיח, ניתן למצוא בעולמו הדתי של עם ישראל בשחר ימיו. השעבוד והמצוקה של ישראל בימים ההם, עוררו את הכמיהה לגאולה. לפיכך, הגואל הראשון, משה, הוא אב טיפוס של המושיע לעתיד. השופטים הם מושיעים, כל אחד לשעתו. ואילו דוד המלך הוא מושיע שרישומו ניכר מעבר לשעתו וכדמותו נצטיירה דמות המשיח. הנביאים הם שהעתיקו את התמונה האידיאלית שהיתה קשורה בשמו של דוד, אל העתיד[16].

דברי ישעיהו האמורים אודות "חוטר מגזע ישי" רומזים לכך שהגואל יהיה מזרע דוד המלך, בנו של ישי. כך גם בירמיהו: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח"[17]. וביחזקאל: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם"[18]. זאת, בהתאם לשבועה שנשבע ה' לדוד, לפיה המלוכה מיועדת לו ולזרעו לעולם ("כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי  נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי. ה  עַד-עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ  וּבָנִיתִי לְדֹר-וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה")[19], ובהתאם לברכת יעקב לבניו, בה נאמר ששבט יהודה, שבטו של דוד, הוא הראוי למלוכה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"[20].

עדות לציפייה למשיח בן דוד ולאמונה בהופעתו הקרובה, באותם דורות, מצויה גם באנווגליונים. המאמינים בישו ראו אותו כמשיח בן דוד. הדים לתסיסה משיחית מוצאים אנו גם בכתבי יוסף בן מתיתיהו, על תנועות מרד עממיות, מהן בעלות גוון משיחי.

על פי חז"ל עתידים להיות שני משיחים:

אבות הטיפוס בעניין זה הם יוסף ויהודה. יוסף שימש כמשנה לפרעה מלך מצרים, ועסק בסדרי ממשלה ושלטון. הוא גם מכונה 'המשביר' על שום שניהל את הצד הארגוני-לוגיסטי של השברת מזון לרעבים. יהודה, לעומת זאת, הינו התלמיד חכם[21] ואיש ההגות הרוחני-אידיאולוגי, המסמל את המשיח הסולל דרכים לתיקון העולם כולו. שני אבות הטיפוס הללו, רומזים גם לכך שמשיח בן יוסף יהיה מבני רחל (יוסף היה בכורה של רחל), ואילו משיח בן דוד יהיה מבני לאה (יהודה קיבל את הפונקציה של בכור לאחר חטא ראובן במעשה בלהה, וחטא שמעון ולוי בפרשת שכם).

הציטוט ההיסטורי הראשון בעניין זה הינו כנראה בספר שמואל בהתייחסותו של דוד לשאול הרודף אחריו: "וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא "[22]. שאול היה משבט בנימין, אך על פי תפיסה זו כל מלך בישראל הינו משיח, בשל כוח הכלל שהוא מייצג והישועות שהוא עושה. שאול המלך שהיה למעשה מלך צבאי, פרק את עול השעבוד הפלשתי, ייסד בעצם את ממלכת ישראל, הקים צבא חמוש היטב ובית מלוכה שלם, הינו ארכיטיפ למשיח בן יוסף.

בשל אופייה המיוחד של האמונה במשיח ביהדות, ומצוקת היהודים בגלות, היו בהיסטוריה היהודית גילויים רבים של כתות משיחיות שעודדו תפיסה אסכטולוגית (של אחרית הימים)[23]. היו אלו תנועות כיסופים למלך ומנהיג מבית דוד ולמצב של קיום מדיני אידיאלי לעם היהודי: עצמאותו תחודש על אדמת א"י והוא ישמש מופת לאנושות טובה יותר, אשר תקום באמצעות נס גאולה זה. הגעגועים העזים לימות המשי היו הקרקע לתנועות המשיחיות, אך לא היה בהם די. כך למשל, הקראים, שהיו חדורים בתקוות משיחיות, הצמיחו רק תנועה משיחית אחת (בראשית המאה ה-12). כך גם חסידות אשכנז, שנכספה למשיח אך בכתביה בולט המאבק נגד פעילות משיחית. הם הזהירו במפורש: "אם תראה שאדם מתנבא על משיח, דע כי הוא עוסק או במעשה כשפים או במעשה שדים ולבסוף יהיה לבושה ולחרפה לכול העולם ולבושת המאמינים בדבריו"[24]. עמדה חריפה עוד יותר מוצאים אצל הרמב"ן, שאף שהיה מיסטיקן הסתייג מהמשיחיות: "אין הדין והאמת והמשפט שלנו עיקרו במשיח, כי אתה [מלך ברצלונה] שווה לי יותר ממשיח"[25].

הרמב"ם קבע שני גדרים הלכתיים היסטוריים. הראשון הוא "בחזקת משיח": הוא בסס ומעצים כאן מסורת ארוכה שטענה שבכול דור קיים מי משראוי להיות משיח אם יגיע זמן הגאולה. לטעמו, "בחזקת משיח" הוא היהודי הצדיק שבדור שמוצאו מבית דוד והוא כופה על ישראל את התורה. "משיח ממש" הוא מי שהצליח, קרי נלחם את מלחמות ישראל והשיג עצמאות מדינית, שיבת ציון ובניית בית המקדש. המשיח לא אמור לתת אותות ומופתים. די בכך שייעשה ויצליח. דומה וכוונת הרמב"ם היה למזער את סכנת משיחיות השקר, בעקבות פעולותיהם של תנועות משיחיות שסיכנו את היהודים, אך פסיקתו, שנועדה לצמצם, גם פתחה שערים למשיחיות[26].

יש לציין כי חלק מהאישים שהתגלו או שהכריזו על עצמם כמשיחים, לבסוף המירו את דתם. לרוב, קהילה שהאמינה במשיח, נטשה את דרכו כשהמיר את דתו, אך במקרים מסוימים המירה הקהילה את דתה ביחד עם משיחה.

שורשיו של הרעיון המשיחי בסוף בית ראשון ובגלות בבל. במהותו, מראשיתו של הרעיון, מקופלת, כאמור, ציפייה כפולה: ציפייה מעשית לתום ימי הגלות, לשיבת העם לציון ולהשבת המלכות לבית דוד וציפייה רוחנית לשינוי בסדרי הזמן, ובסדרי העולם. שינוי שבו ישתנו משגי המוות, העבודה ואף ההלכה. תנועה משיחית בהיסטוריה היהודית היא תנועת כיסופים למלך, ומנהיג מבית דוד, ולמצב חדש של קיום מדיני אידיאלי לעם היהודי: עצמאותו תחודש על אדמת א"י, והוא ישמש מוקד ומופת לאנושות מאוחדת וטובה יותר.

ברוב התנועות המשיחיות היתה דמות המנהיג כריזמטית. כך למשל היה יצחק אבו עיסא, בסוף המאה ה-7, מופלא בעיני חסידיו, בשל היותו חייט שלא ידע קרוא וכתוב ואחר כך כתב ספרים בעצמו. מעט משיחיים היו בורים; אחדים נודעו כחכמים בעלי שיעור קומה. אך כמעט אף אחד לא נחשב למלומד שבדור. לשבתי צבי לא מלאו 40 שנה ונביאו, נתן העזתי, היה בן 21 כשבישר על המשיח. לעתים, התנועות המשיחיות ראו בבוא המשיח משום מפנה בהיסטוריה ואולי גם תמורה ביחסי האל עם העולם, דבר שהוביל לשינויים מסוימים באורח החיים היהודי. החל מהבחירה בנצרות הקדומה ועד לפריקת העול של שבתי צבי ובמיוחד התנועה הפרנקסיטית (ראה לעייל).

 

ציור את יאקוב ואן לו (van Loo), סביבות 1670-1640

יש הרואים במאורעות סביב זרורבל, את התנועה המשיחית הראשונה. זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל, שהיה אחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אשר בנה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. (ייתכן שהוא מוזכר במקרא גם בשמו הפרסי שֵׁשְׁבַּצַּר[27] זרובבל היה נצר ליהויכין ממלכי ממלכת יהודה[28]. לפי ספר עזרא, כורש מלך פרס הורה לששבצר (אשר אפשר שהוא זרובבל), בשנה הראשונה למלכותו, בהצהרת כורש, להוביל את העולים הראשונים מבבל ליהודה. ואכן, זרובבל הוביל אז קבוצה של עשרות אלפי שבים ליהודה. בנבואות חגי מהימים ההם, אנו מוצאים את התקווה המשיחית שעורר:  "וַיְהִי דְבַר-יְהוָה שֵׁנִית אֶל-חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר.  כא אֱמֹר אֶל-זְרֻבָּבֶל פַּחַת-יְהוּדָה לֵאמֹר  אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ.  כב וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו.  כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם-יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם  כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת"[29]. על-פי האמונה הנוצרית, היה זרובבל אחד מאבות-אבותיו של יוסף הנגר, בעלה של מרים אימו של ישו ואביו המאמץ של ישו.

כבר בשתי התנועות ההיסטוריות שהתחוללו בארץ ישראל בימי בית שני השתתפו גם תקוות משיחיות. כך במרד המכבים – שנתפס גם כמלחמת אחים קדושה כנגד המתייוונים וכך במרד הגדול כנגד הרומאים.

על-פי יוסף בן מתתיהו, משיחי שקר הופיעו כבר בתקופת החשמונאים והבטיחו גאולה מהשלטון הסלווקי. את מנהיגותם הכריזמטית של ראשוני החשמונאים, ניתן להכליל במעגל התנועות המשיחיות. המשברים עם עלייתו של בית הורדוס והטלת עול רומי על יהודה, עוררו מנהיגים ותפישות משיחיות חדשות. ישו היה אחד מיהודים רבים, שענו כי הם מביאים גאולה לעם, ונצלבו על כך. היהדות רואה בישו משיח שקר. תלמידיו, כמובן, ראו בו משיח ואף לאחר מותו התפלגו מן היהדות ויצרו את הנצרות.

 

ייתכן שקצפם של היהודים יצא על ישו לא רק בגלל נבואותיו החברתיות שהכעיסו אותם, אלא בגלל הרמזים שפיזר לגבי משיחיותו. גם אם היהודים לא יזמו את הריגת ישו, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה – הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על ישו מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המסכן את היציבות החברתית והדתית.

יוסף בן מתתיהו מספר על יהודה איש הגליל, הנחשב למייסד הפילוסופיה הרביעית, שרעיונותיה שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול ובפרט לסיקריקים. הוא מוזכר על ידי יוסיפוס, כקנאי שהנהיג מרד נגד השלטון הרומי, יחד עם חברו "הפרוש צדוק" (שנמנה עם חסידיו על חוגי הכהונה הירושלמית), לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס[30]. הם היו בעיניו מייסדי תנועת הקנאים, "כי יש להם אהבת החרות שאין לנצחה והם חושבים את אלוהים לבדו למנהיגם ואדונם"[31]. רבי יוחנן בן זכאי, שנמלט מירושלים המורדת, כשהוא מתחזה למת בארון מתים, העדיף את המרכז הרוחני של יבנה והשקיע מאמץ בניסיון לדכא מגמות משיחיות ריאליות, הששות להסתכן באפוקליפסה.

הקנאים פתחו שורה טראגית של "משיחיים" קצרי ימים. מנהיגים מעונים ולוחמי חירות אמיצים, אשר פיתחו את התפיסה של "מלכות שמים" לעם הנבחר. הם פתחו שורה טרגית וגם הראית של "משיחים" קצרי ימים, מנהיגים מעונים ולוחמי חרות אמיצים. הם פיתחו את התפישה של מלכות שמים לעם הנבחר. כאן ועכשיו.

מסופר על תאוּדס ש"פיתה המון גדול מאד לקחת את רכושם וללכת אחריו לירדן הנהר. שכן אמר שהביא הוא והוסיף שבמצוותו יבקע את הנהר וייתן להם מעבר קל בתוכו". פקיד רומי, קוספיוס פאדוס, שלח פרשים אחריהם, הרג מהם רבים, וחתך את ראש תאודאס[32]. מוזכר גם בברית החדשה: "אחד מהם היה תאודס אשר התנשא לאמר אני הוא הגבר (משיח), וארבע מאות איש התלקטו אליו עד אשר נהרג וכל הנלווים עליו נפוצו"[33].

משיח שמוצאו ממצרים שהבטיח גאולה ונפילה של חומות ירושלים בתקופת הנציב, אנטוניוס פליקס (שנת 55-60 לספירה). נאספו אליו כשלושים אלף יהודים בהר הזיתים, והוא הבטיח להם שחומת ירושלים תיפול, והם ירשו את הרומיים[34]. הנציב הרומי פליקס (60-55) יצא נגדם, הרג רבים מהם, והשאר נפוצו. גם המשיח ברח לנפשו[35]. דמותו בעיני הרומאים מתבררת מהעובדה שהם זיהו אותו כפאולוס. שר האלף (רומי) שאל את פאולוס: "האינך איש מצרים ההוא אשר זה מקרוב הקים מרד ויוצא ארבעת אלפים אנשי דמים אחריו המדברה?"[36].

הגבורה העילאית של לוחמי המרד הגדול מסתברת רק מתוך אופיים כאנשי תנועות משיחיות. אפילו יוסף בן מתיתיהו, שביקש להעלים אופי זה של המרד, מודה כי "הדבר אשר הירבה להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי הקודש, כי בימים ההם יקום מארצם איש, אשר ימלוך בכולה עולם. הם דרשו את החזון הזה על אחד מאחיהם ורבים מהחכמים נבוכו בפתרון הנבואה"[37].

כתבי כת מדבר יהודה מצביעות אף הן על הווי משיחי כגורם פעיל בחיי הכת.

אחרי האפוקליפסה של החורבן, ציפתה האגדה היהודית למשיח שיגיע מיד. התלמוד קבע שהמשיח נולד ביום בו חרב הבית. עקב התמהמהות הגאולה הפך במסורת התאריך של ט' באב, ליום הולדתו של המשיח העתיד לבוא. בראש "מרד התפוצות", אותו מרד שהתפשט בקרב הקהילות היהודיות במצרים, קירינאיקה ולוב, בשנים 117-115, בזמנו של הקיסר טריאנוס, עמדה דמות משיחית, מלך.

 

יש הכוללים ברשימת משיחי השקר את בר כוכבא, או בשמו האמיתי בר-כוזיבא, שהנהיג מרד נגד הרומאים (132-135)[38]. רבי עקיבא, ראה בו משיח וקרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" ולדעתו הצטרפו רוב חכמי הדור (חכמים אחרים באותו דור הגיבו על כך: "עקיבא! יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא"). השניים הנהיגו מרד מזוין שהפיל אפוקליפסה על העם והביא לגלות. אף על פי שבר כוכבא לא הביא את הגאולה לעם ישראל, הרמב"ם לא רואה בו משיח שקר, אלא משיח שבגלל עוונות הדור ביטל הקב"ה את תפקידו. ואכן, בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרקים י"א-י"ב), מנסח הרמב"ם את כללי ביאת המשיח על פי האמונה היהודית לפי צורת הופעתו של בר כוכבא. אחרים, האשימו את בר כוזיבא לבדו כאחראי למרד, והשאירו את רבי עקיבא כגדול ישראל, תוך טשטוש אחריותו למרד המשיחי.

באמצע המאה ה-5 התקיימה צפייה יהודית לביאת המשיח, בשל פרשנות לחישובים שהופיעו בכתובים. בשנת 448 לערך הופיע בכרתים יהודי בשם משה, שטען כי הוא משה רבנו, כי יוכל לפצל את הים לשניים ולהוביל את יהודי כרתים בחרבה לארץ ישראל. מאמיניו, הלכו אחריו לתוך הים וטבעו, למעט אלה שניצלו על ידי דייגים מקומיים.

עם הכיבושים המוסלמיים שוב לבשו התנועות המשיחיות אופי לוחם. בשנת 645 לערך טען יהודי אחד שהמשיח בא. הוא אסף סביבו כ-400 איש. הם העלו באש שלוש כנסיות והרגו את ראש המקום. כולם הושמדו. תנועות דומות, הנשענות על מעשי נסים, נזכרות בספרד המוסלמית במאה ה-8.

התגלות של משיחי שקר הייתה נפוצה במיוחד בקרב יהדות תימן, ככל הנראה בשל אמונות משיחיות רווחות גם בקרב מוסלמים באזור[39]. במאה השביעית הופיע שם יהודי שהתאסלם מיד לאחר מותו של מוחמד וקרא ליהודים להאמין כי מוחמד הוא המשיח ושהוא יופיע שנית, ובינתיים ימלאו את מקומו בני פאטימה, כלומר עלי וצאצאיו (מכאן למדו החוקרים שמקורות התנועה השיעית הם ביהדות ולא באמונה הפרסית).

שריע או שריני, פעל בתקופת הכליף עומר השני (720-717). המקורות היהודים מספרים כי: "הכליף הזה הציק והרע לישראל, ורצה להכריחם לקבל עליהם דת מוחמד, והיהודים היו מצפים למשיח להושיעם. שריני הורם לפרוק מעליהם עול מלכות וגם עול התורה התלמודית, ביטל התפילות הנהוגות, יום שני של גליות, כתוּבָּת האשה, דיני טרפות, יין נסך ועוד".  לאחר שנעצר על ידי הח'ליף, ביקשו תומכיו לחזור לקהל ישראל. הבקשה עוררה מחלוקת בין הגאונים, אם יש לקבלם חזרה ללא תנאים, או שעליהם לעבור גיור (בשל התנהגותם כגויים בפרהסיה). רב נטרונאי בר רב נחמיה גאון החליט לקבל את אלה ששימרו את דיני הטהרה בתנאי שיחזרו בתשובה, אך לגבי אלו שילדיהם ממזרים, אין לקבלם חזרה מחשש לטומאה.

יצחק אבו עיסא, או "יצחק בן יעקב אל אספהאני", שהוזכר לעייל, ייסד כת משיחית בפרס. כנראה שחי בתקופת הח'ליפים האומיים מרואן (750-744) ואלמנצור (775-754) ולדברי החכם הקראי קרקסאני כונה בפי מעריציו בשם "עובדיה". סביר להניח שהמהומות במדינה המוסלמית והתהוות השיעה גרמו להתהוות הכת של אבו עיסא, שלדעת כמה מן החוקרים, נחשבת לתנועה המשיחית הראשונה, לאחר תקופת בית שני[40]. הוא ארגן רבים מיהודי פרס למרוד במוסלמים וכעבור מספר שנים נוצח בקרב ליד העיר העתיקה ריי (Rhagae) ונהרג בעצמו. מותו לא שם קץ לתנועתו. חסידיו האמינו שלא נהרג, אלא המשיך להילחם במוסלמים ומשם המשיך אל בני משה שמעבר לישימון, להשמיע את תורתו. אבו עיסא הוביל תנועה משיחית בעלת משמעות רחבה יותר מקודמיו. הוא ראה בעצמו את אחרון המבשרים והציע שינויים באורח החיים היהודי. כך למשל קבע שבע תפילות ביום (על פי תהילים קי"ט, 164: "שבע ביום הללתיך", אסר על שתיית יין ואכילת בשר ועם גירושים[41].  הוא טען כי חמישה נביאי אמת, ביניהם ישו ומוחמד נשלחו לגויים.

הרמב"ם מזכירו באיגרת תימן המפורסמת: "והנה אני מספר לכם בקיצור מעשים שקרו לאחר שקמה מלכות ישמעאל, ותיקחו מהם מוסר. ומהם, כי מן המזרח, מעבר לאספהאן, יצא מספר עצום של יהודים, מאות אלפים, ובתוכם איש מתנשא לאמר כי הוא המשיח. יצאו מזוינים וחרבותיהם שלופות והרגו כל איש אשר פגע (פגש) אותם. לפי הסיפור שהגיע אלי באו עד סביבות בגדאד, והדבר היה בראשית בני אומייה". כת ה"עיסונים" או ה"אספהאנים" היתה קיימת גם בימיו של החכם הקראי אל-קרקסאני שחי במאה העשירית, שכתב כי "אבו עיסא טען כי הוא מתנבא, וכי על אף שלא ידע קרוא וכתוב חיבר ספרים" (כפי שנמסר על מוחמד). גם בתנועה המשיחית של תלמידו יודגן (ראה לעייל) ואפילו אצל ענן בן דוד, ניכרת השפעתו של אבו עיסא.

יוּדְגָן (יהודה) אל רועי (הרועה), מהעיר חמאדאן שבפרס, היה תלמידו – אולי בנו – של אבו עיסא והחל לפעול אחרי מות רבו. יודגן טען שהוא נביא ומפנה דרך למשיח אבל הנוהים אחריו ראו בו משיח, סירבו לקבל את העובדה שמת וציפו לחזרתו. לתורתו היה אופי סגפני מובהק: הוא אסר על אכילת בשר ועל שתיית מים וציווה להרבות בתפילות ובצומות. הוא מצוטט כשהכריז ש"עכשיו [אחרי החורבן], כול מצוות התורה בטלו ואין עלינו חובת שמירתן. אחרי מותו ניסה לתלמידו מוּשְכָּא להפיץ את אמונת הכת ביד חזקה ונפל עם קבוצת אמינים, בקרב עם מוסלמים, ליד העיר קוּם שבפרס. רוב בני הכת הצטרפו במהלך השנים אל הקראים. אחרים התאסלמו.

מקרים של גילויי משיחיות ומשיחי שקר היו נפוצים בזמנים של מצוקה גדולה, כך קרה באירופה בזמן מסעי הצלב. במקרים רבים הבטיחו משיחי השקר כי יהיה ניתן לעלות לארץ ישראל. אבן אריה מקורדובה הציג את עצמו כמשיח בשנת 1117. הוא הולקה והוחרם על ידי ראשי הקהילה. עובדיה הגֵר[42] פגש בדן, סמוך ל-1121 כהן קראי ושמה שלמה, שחי רק על חלב ופירות, אשר ניבא כי תוך חודשיים וחצי יתקבץ לו כל עם ישראל בירושלים. הוא העיד על עצמו: "כי אנוכי האיש אשר כולם מצפים לו". היות והאיש היה כהן, מעידה על כך שבכתות אחדות עדיין פעמו הדעות הכיתתיות על משיח כהן, דבר שהפתיע את הגר, שידע על משיח בן דוד בלבד. במחצית הראשונה של המאה ה-12 היתה תסיסה משיחית בקהילות יהודיות רבות. כך למשל פעלה נביאה בבגדד בשנים 1020-1021.