חוויות ורשמים מקאבו ורדה

כתב: גילי חסקין. ‏10/03/2023

תודה ליובל נעמן על ההגהה.

קאבו ורדה (Cabo Verde), לשעבר כף ורדה, היא מדינת איים, הנמצאת ממערב לסנגל, שעד 1975, הייתה בשלטון פורטוגל.

על קאבו ורדה: גיאוגרפיה, היסטוריה ופולקלור, ראה בהרחבה: מבוא לטיול בכף ורדה; הקרנבל של קאבו ורדה

לאלבום תמונiת מקאבו ורדה. לאלבום תמונות מהקרנבל של קאבו ורדה.

טיסה לא קצרה, כמעט ארבע וחצי שעות, הביאה אותנו לאיי קאבו ורדה. הכניסה למדינה מתבצעת בהילוך אפריקאי. סבלנות היא שם המשחק. נחתנו באי סנטיאגו (בפורטוגלית: Santiago – יעקב הקדוש; בקריאולית קאבו ורדה: Santiagu), שהוא הגדול מבין איי קאבו ורדה, שנקרא על שמו של יעקב הקדוש, פטרון ההידלגוס (אצילים בדרגה נמוכה), של ימי הביניים, האבירים של אותה תקופה ויורשיהם, ה"אבירים" החדשים, שיצאו לגלות את העולם.

שטחו של האי סנטיאגו 991 קמ"ר. אורכו 54.9 ק"מ ורוחבו 28.8 ק"מ. כאן נמצאת בירת איי קאבו ורדה – העיר פראיה (Praia), וכן נמצא באי שדה התעופה הבינלאומי על שם נלסון מנדלה, שהחליף את שדה התעופה פרנסיסקו מנדז (Francisco Mendes), שהיה ממנהיגי הלוחמים לעצמאות. האסוציאציות לוקחות אותי כמעט תמיד, לעבר היהודי, אני נזכר בפרנסיסקו מנדז, בעלה של דונה גרציה…., שני אנוסים פורטוגלים. אבל כמובן שאין קשר בין השניים.

אגב, יש תושבים הכועסים מדוע נמל התעופה נקרא על שם אדם שאינו בן המקום. מאידך, קיימת גם זהות כלל אפריקאית, שבאה לידי ביטוי באימוץ צבעי הדגל של אתיופיה, המופיעים בגרפיטי ברחובות הערים ובתחושת ה"כושיות (Negritud).

ראו באתר זה: הכושיות.

הנוף יבש יחסית. עצי שיטה גדלים על מחשופים של טוף חום, המונחים זה על זה, שכבות שכבות. כעבור נסיעה לא ארוכה, מגיעים לפריה (בפורטוגלית: Praia – "חוף ים"). היא בירת איי קאבו ורדה והעיר הגדולה במדינה.

טיפוסים ססגוניים פוסעים במדרחוב ומציעים טובין למכירה: בדים צבעוניים, חולצות וכלי נגינה. מדריכים מקומיים לעת מצוא מציעים סיורים בהדרכתם. גבר בעל פנים שנלקחו מפוסטר, מציע את מרכולתו. אשה במבט משועמם יושבת בפתח חנות. מרבית התושבים אינם שחורים ממש, כמו הסוחרים הסנגלים הנראים ברחובות. אלא מולאטים, פרי הזיווגים הכפויים בין אדונים פורטוגליים לשפחותיהם השחורות. מסחר העבדים הנורא נולד טיפוס חדש, השונה מאד מהלבנים מחד גיסא ומהשחורים מאידך גיסא. בתקופה הקולוניאלית, נתנו שם לכל טיפוס, לפי כמות הדם השחור שזרמה בעורקיו, כיום 'מולאטי', הוא רצף של צבעים על גבי סקאלה רחבה, שבצדה האחד טיפת קפה בחלב ובצידה האחר, טיפת חלב בקפה. השפה המדוברת היא פורטוגלית. כמו כן רבים מדברים Crioulo, או כפו-רדיאנית (ידועה גם בשם "קריאולית-פורטוגלית"). אני מצליח להסתדר עם הפורטוגלית שלי, שנרכשה בטיולים בברזיל. יושבים לאכול במסעדה סמוכה למלון. האוכל לא משהו, אבל המוסיקה…. בקאבו ורדה, את המקום העיקרי תופשת המוסיקה. שני נגנים בגיטרה, מנגנים מונקה (Monca), שהיא האחות הבכירה, היותר עולצת ויותר משוחררת מהפאדו הפורטוגלי. מישהי רוקדת. כמה צעירים מקומיים מוחאים כפיים לפי הקצב. האווירה החגיגית מזכירה מעט את ברזיל.

יוצאים לסיור עם אנדי, מדריך מקומי גבה קומה וחייכן. הוא גידם, אך גם אתלטי מאד. במרכז המדרחוב נמצא המוזיאון האתנוגרפי (Museu Etnográfico), שהיה סגור, אך נראה לי שווה ביקור. לאורך הדרך גראפיטי בשלל צבעים. השוק המקומי נקרא Sukupira. שבו מוכרים הכול מכול וכול. החל מעלי טבק המגולגלים בצמות ארוכות, דרך עלים מיובשים להכנת משקאות, ומגשים עליהם נמכרים גרגירי תירס וקטניות, המבושלים בדרך כלל עם חתיכת בשר או דג, ויוצרים את ה-Cachupa, התבשיל הלאומי. בהמשך, עברנו דרך דוכנים צפופים, הנוגעים זה בזה, ועליהם ערימות של בגדים מקומטים בחלקם, שנשלחו על ידי קרובי משפחה מאירופה וארצות הברית; תחילה כעזרה למשפחות ואחר כך כהשקעה בענף כלכלי. נכנסים דרך כוכים צפופים למכירת בגדים, כולל לא מעט סדנאות של חייטים. המוני בגדים מכול עבר, היוצרים שלל צבעים המכה בעיניים. בכל פינה, יושבות ספריות העובדות בחריצות על שערותיהן של לקוחותיהן, קולעות צמות קטנות בסבלנות אינסופית. בכמה מקרים, שותפה של הספרית עובדת על הציפורנים של הלקוחה, בו זמנית. שוק הירקות לקראת סגירה, אבל עדיין ניכר בו שפע גדול. מרבית הירקות גדלים בצד המערבי, הגשום וירוק יותר של האי סנטיאגו. מבקרים בכיכר המרכזית, כיכר רחבת ידיים. בלבה מזרקה גדולה. וסביבה פסלים של מושלים פורטוגליים מהתקופה הקולוניאלית.

בתקופה הקולוניאלית נקראה הכיכר 'פרסה דו פלוריניו' (Praça do Pelourinho) ובמרכזה מזרקה מתומנת. כמו בסלבדור בירת באהיה, פלוריניו היה העמוד אליו נקשרו העבדים השחורים, שהגיעו לכאן בסחר הבזוי ביותר בתולדות האנושות. עשרות אלפי עבדים נשלחו לחופי קאבו ורדה ומשם לעולם החדש, במיוחד לצפון ברזיל.

את שמה הנוכחי, 'פרסה אלבורקקה', קיבלה הכיכר ב-1876, כמחווה לזכרו של המושל הקולוניאלי Caetano Alexandre de Almeida e Albuquerque. לא הצלחתי לברר אם הוא קרובו של אפונסו אלבורקק, האדמירל, שפעולותיו הצבאיות והמנהליות הובילו להקמת האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי. סביב הכיכר ניצבים מבני שלטון, כמו בית העיריה, בית המושל ועוד. רובם מהמאה ה-19'. הלאה משם, ממוקם ארמון הנשיאות, שנבנה במאה ה-19' עבור המושל, שלעולם הגיע לכאן מהמדינה האם. ממזרח לכיכר ניצבת כנסיה לא מרשימה במיוחד, שנבנתה בסגנון נאו קלאסי, בשנים 1894-1902 ונקראת Pró-catedral Nossa Senhora da Graça, כלומר, 'כנסיית גבירתנו של החסד'. למעלה מ-90% מהתושבים הם קתוליים, אם כי אמונות ומנהגים אפריקאים השתרבבו לדתם. אלו נראות בעיקר בתהלוכות הדתיות. האינקוויזיציה ניסתה לשרש את המנהגים הללו, אך ללא הועיל.

מתבוננים בבתים הקולוניאליים הצבעוניים. חולפים ליד בית המשפט. התגודדות גדולה של אנשים. כמעט כולם נשים. מתח סמוי באוויר. התברר שביום אתמול אספה המשטרה כארבעים "צדיקים", החשודים בפלילים, כגון סחר בסמים והיום הם עומדים להישפט. קרובי משפחתם ממתינים בדריכות לתוצאות משפטם. שוטרים חמושים ניצבים סביב, כדי להבטיח שקט וסדר. אסור ללכת שולל אחרי האווירה המשוחררת ברחובות. היו תיירים שנשדדו בעצם הימים הללו.

ראשית ההתיישבות באיי קאבו ורדה הייתה במבצר בשם "ריביירה גרנדה" (Ribeira Grande), שבנה המתיישב הראשון בסנטיאגו, אנטוניו דה נולי (António de Noli), שביקר במקום ב-1460, יחד עם בני משפחתו ומכרים מאלגרבה (Algarve) ואלנטחו (Alentejo), המחוזות הדרומיים של פורטוגל. סביב המבצר התפתחה העיר ריביירה גרנדה (Ribeira Grande), כיום "העיר הישנה", סידאדה וליה (Cidade Velha). האי שהתגלה זה מכבר, הפך למוקד לסחר עבדים. סחר זה הפך את סנטיאגו למקום העשיר ביותר במושבות הפורטוגליות. אך מכיוון שהעיר שכנה לחוף הים ממש, היא סבלה מהתקפות של שודדי ים.

עושרה של המושבה משך אליו שודדי ים ואלה תקפו ובזזו אותה פעם אחרי פעם. לאחר שהאפיפיור אלכסנדר השישי, חילק בהסכמי טורדיסליאס (1497), את העולם בין ספרד לפורטוגל, יצאה קצפם של מלכי צרפת, בריטניה ולימים גם הולנד ושוד הים קיבל שם תוקף חוקי. הייתה זו שעתם של הפריבטיר (Privateer) – פיראטים בעלי רישיונות מבתי המלוכה, לתקיפת ספינות אויב בלבד. כך למשל, פעל פרנסיס דרייק ( Drake 1542–1596) תחת חסות המלכה אליזבת הראשונה נגד ספינות ספרדיות ועל כך זכה בתואר אבירות. הוא הרס את המושבה ב-29' בנובמבר 1585, רק בית החולים המקומי נשאר על תילו.

העיירה החדשה נוסדה ב-1615, לאחר שתושבים נוכחו לדעת, כי הנמל בסביבת העיר בעל איכותו טובה. ואכן, נמל זה היה נקודה חשובה בציר הסחר המשולש, בו שינעו סוחרים מאירופה, עבדים מאפריקה, אל השווקים באמריקה. צפינו בנמל ממעל, מהחומות שהגנו עליו. עליהן נותרו עדיין התותחים, שהיו אמורים לפגוע בספינותיהם של הפירטים. כיום, במקום פירטים, עוגנות שם אניות של תיירים.

לאחר ההתקפה שהונהגה על ידי השודד הצרפתי ז'אק קאסארד (Jacques Cassard) ב-1712, עברו מרבית התושבים לפראיה, שהנמל שלה היה מוגן טוב יותר. בעקבות כך, פראיה התפתחה והפכה לבירת האיים ב-1770. מנמל העיר מייצאים בעיקר קפה, קנה סוכר ופירות טרופיים. כמו כן, ישנה בעיר תעשיית דייג מפותחת. מעל החוף, ניצב פסל מרשים של דייגו גומס (Monumento de Diogo Gomes), מגלה האיים ב-1445, שהגיע לכאן בשליחותו של הנסיך אנריקה, המוכר בעולם כ"הנרי הנווט" ובפורטוגל כ"אנריקה הילד".

ראו באתר זה: אנריקה הספן.

בתקופה הקולוניאלית הייתה קאבו ורדה מרכז לסחר של מוצרים זולים יחסית כמו כלי נשק, רום, בגדים, וכן למוצרים יקרים כמו זהב ושנהב. קאבו ורדה נודעה במיוחד בבגדי "פאנו" (Pano), שהיו שש רצועות של בד מכותנה, צבועים באינדיגו חזק וצמר, שנארגו בידי עבדים, על נולים, בקאבו ורדה. הבגדים שמשו כמטבע עובר לסוחר בסחר העבדים.

חלפנו על פני בנין שעל קירותיו מצוירים גראפיטי ענקיים. במרכזם דמותו של אמילקר קברל (Amílcar Lopes da Costa Cabral), שהיה משורר, מהנדס חקלאי, אידאולוג מהפכני ודיפלומט. בשנת 1956, לאחר ששב מלימודי חקלאות בליסבון, הקים תנועה לשחרור קאבו ורדה וגינאה ביסאו (Guiné-Bissau) – "המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וקאבו ורדה" (Partido Africano para a Independência da Guiné e Cabo Verde, ובראשי תיבות: PAIGC). באותה שנה סייע גם להקמת התנועה העממית לשחרור אנגולה, מתוך תפישת עולם פאן אפריקאית. נחשב לאחד ממנהיגי הדה-קולוניזציה של אפריקה. בערב, אכלנו במסעדת Quintal da Musuca , בה הוגשה ארוחת דגים משובחת, עם יין לא רע, אך נופל בטעמו מזה הפורטוגלי, והעיקר, מוסיקה סוחפת. בכלל, המוסיקה זורמת בעורקיהם של בני קאבו ורדה. מבחינה זו הם מזכירים את ברזיל. אחד השירים שנחרתו בזיכרוננו הוא 'סאודדה' (Saudade), שהוראתו כיסופים עורגים. געגוע לעבר שלא ישוב.

‏

קצב הטיול כאן, באיי קאבו ורדה (Cabo Verde) הוא אפריקאי. במרבית טיולנו המשותפים, יצאנו לדרך כמעט מדי בוקר, בשעה 07:00 בבוקר. כאן לא מכירים את השעה הזאת. בשעה 9 בבוקר, העיר עדיין מנומנמת, למעט השוק, שלבש חגיגית. בימי א', הפעילות המסחרית עוברת לרחוב, כמות הסוחרים גדולה יותר והמחירים, כך אומרים, נמוכים יותר. התושבים כאן עניים. אמנם, לא ראיתי מבט של ילד רעב. לא חשתי עיניים ננעצות בי במבט צורב. אבל הדלות ניכרת בכול פינה. שכר המינימום כאן הוא כ-140$ לחודש. התעכבנו על כלי חרס להכנת קוסקוס ואחר כך התמקדנו בעיקר בפרצופים שובי לב, שמפעם לפעם בצבצו בתוך חגיגת הצבעים.

במרבית שטחו של האי, הנוף צחיח למדי, שמזכיר את רמת הגולן בקיץ. מבחינה אקלימית, קאבו ורדה, מהווה חלק של רצועת הסאהל האפריקאי. יבש, בעיקר בצדו המזרחי של האי. הנוף הוא מישור בזלתי, מכוסה בעשב צהוב. אלא שכאן, המישורים זרועים עצי שיטים שהממשלה נטעה, כדי לשמור את הקרקע לבל תיסחף. תחושה של סוואנה אפריקאית, ללא החיות כמובן.

עצרנו ליד כפר קטן, בשם קלבאסיירה (Calabaceira), שם מרבית הבתים בנויים מבזלת וכמה מהם מטויחים וצבועים. הליכה קצרה, כשברקע נראה הר געש מחודד, זהו פיקו דה אנטוניה (Pico de Antónia), הגבוה בפסגות האי סנטיאגו, המזדקר לרום של 1,392 מטר, ונקרא כנראה על שם הספן החוקר, אנטוניו דה נולי.

למרגלותינו נפער קניון. נדמה היה שהקרקע נקרעה בבת אחת. הקניון היה מושפע בצמחיה ושפע הירק היה מנוגד להפליא לצהוב ולשחור שמסביב. ירדנו בשביל נוח, לתחתית הקניון, שם ראינו בריכה המשמשת את המקומיים להשקיה, אך גם לרחצה והתחלנו ללכת בבוסתנים צפופים בהם גידלו עצי פפיה, בננות, יוקה, עצי מנגו לרוב, לימונים, ליים ועוד. בין לבין, הזדקרו עצי פיקוס ענקיים, רחבי נוף וגבוהי צמרת. המילה "גן עדן" חווה בימינו שימוש אינפלציוני, אבל קשה היה לי למצוא תיאור הולם יותר לשפע הירק והצמחייה, שנראו כאילו הופיעו משום מקום בתוך הצחיחות הבזלתית. היו שם שילובים בוטניים לא מוכרים, כמו עצי מנגו לצד עצי שיזף, או קנה סוכר, לצד פתילת המדבר. ראינו חזיר שנטבח לפני מספר שעות, מכוסה בעלים כדי לשרוף את עורו, ולהכשירו לצלייה. בהמשך הדרך, נראו מקומיים קוצרים קני סוכר. אחד מהם שמע בקולי קולות מוזיקה אפריקאית ממקלט רדיו טרנזיסטורים. הוא קילף למעננו קנה סוכר ונתן לנו למצוץ מהם את הנוזל המתוק. גילוי איי מקארונזיה[1] ונטיעת הקנים, ראשית במדירה, ואחר כך באיים הקנריים, באיים האזוריים וכאן, שינה את הכלכלה העולמית והפכה את הסוכר, שהיה מצרך יקר, שנועד לעשירים בלבד, למוצר שווה לכול נפש. בבתים הם סוחטים את הקנים, מתסיסים את המיץ ומזקקים אותו לרום, שנקרא כאן 'גרוג' (Grogue).[2]

בלב הקניון מזדקר עץ באובב ענק, שנקרא כאן 'קלבסיירה' (Calabaceira), שהעניק לקניון את שמו. העץ בלט בגזעו הענק, שספק אם כולנו יחד היינו מצליחים להקיף בידינו. גם הגובה שלו היה בממדים שלא היו מביישים אף עץ מעצי היבשת. כמובן שהאסוציאציה הראשונה היא "ילדים היזהרו מעצי באובב", מתוך הספר 'הנסיך הקטן'. מעריכים את גילו ב-500 שנה ויותר, אם כי, קביעה זו אינה מדעית, משום שהעצים הטרופיים אינן מפתחים טבעות שנתיות. על העץ נראו פירותיו הגדולים ועל אחד הענפים, עמד מבלי נוע, שלדג אפור ראש, שהיה אדיש להתרגשותנו למראהו.

ההליכה בקניון נעימה. אלמלא אבני הבזלת, שניסיונו למצוא מקום לכפות רגלינו מבלי להיתקל בהן, הייתה יכולה להיחשב כ"הליכת שבת". מכול מקום, הקניון נגמר לנו מהר מדי. עצרנו בבית הארחה מטופח, המיועד לתרמילאים, והמשכנו בהליכה קצרצרה, אל העיר העתיקה ריביירה גרנדה (Ribeira Grande), שנוסדה בשנת 1462 והייתה המושבה האירופאית הראשונה באזור הטרופי. עיר זו מסמנת צעד מכריע בהתפשטות האירופית, בסוף המאה ה-15', לעבר אפריקה והאזור האטלנטי. ריביירה גרנדה הייתה מקום יוצא דופן גם מבחינת המפגשים הבין-תרבותיים, שמהם נבעה החברה הקריאולית המפותחת הראשונה. העמק שסביב העיירה, היה שדה ניסויים לצורות חדשות של חקלאות קולוניאלית, על הגבול שבין האקלים הממוזג והטרופי. המקום הפך לפלטפורמה לאקלום ולהפצה של מיני צמחים ברחבי העולם.

המתיישבים ניסו להתחרות בהצלחתם של מתיישבי מדירה בגידול וייצוא הסוכר. הם נזקקו לכוח אדם רב כדי לעבד את המטעים. תחילה, ניסו לשלוח לשם עבדים מפורטוגל, בעיקר פושעים שריצו תקופות מאסר ארוכות. אך העבודה המפרכת במטעי הסוכר גרמה לתמותה גבוהה וכך נוצר ביקוש מתמיד לכוח עבודה. לשם כך הם הביאו למושבה עבדים ממערב אפריקה. האקלים התברר כפחות מתאים לגידול סוכר ממה שחשבו, אבל מיקומה הביא לה שגשוג רב. איי קאבו ורדה נמצאו על נתיבי השיט בין אפריקה, אירופה ואמריקה, והמושבה שגשגה מעסקי סחר בעבדים במאה ה-16'. במאות ה-16' וה-17' הייתה ריביירה גרנדה, נמל מרכזי להתיישבות פורטוגלית. היה זה מרכז יוצא דופן לנתיבי סחר ימי בינלאומי, בין אירופה, לאפריקה, לברזיל ולאיים הקאריביים. מיקומה המבודד, אך קרוב לחופי היבשת השחורה, הפך אותה לפלטפורמה חיונית לסחר האטלנטי של העבדים. עד שבמאה ה-18', בעקבות התקפות הפירטים, הוחלט להעביר את הבירה לפריה, המוגנת יותר ושם העיר שונה ל'סידאדה וליה' (Cidade Velha).

למרכז ההיסטורי של העיירה, יש ערך אוניברסלי. כאן ניתן לעקוב אחרי ראשית הצעדים האירופאיים, בפלישתם למרחבים החדשים. כאן נבנתה כנסיית נוסה סניורה דה רוסריו (Nossa Senhora do Rosário), שהייתה הכנסיה הראשונה שנבנתה בעולם החדש. הנמל של העיר היה נקודת עצירה הכרחית כמעט, להצטיידות ותיקונים, עבור הספינות האיבריות, בדרכן לתגליות שישנו את פני העולם. כאן עצרו, בין הייתר, וסקו דה גאמה, ב-1497, בדרכו להודו,[3] וכריסטופר קולומבוס, ב-1498, בדרכו לאמריקה.[4] ב-1522 עצר כאן פרדיננד מגלן, במסעו להקפת כדור הארץ.[5]

ביקרנו בכנסיה חרבה, ששרידיה נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות, זוהי Igreja da Nossa Senhora da Concepcion, שלא נותר ממנה הרבה. בשנת 1991 היא נחשפה מתחת לערימות של סחף. טיפסנו דרך הצמחייה הטרופית, אל המנזר הפרנציסקני הגדול, שהוחרב אף הוא על ידי פירטים, ש"גילחו" מקירותיו גם את אריחי הקרמיקה היפהפיים, שצבעם כחול לבן וצהוב. רחובות העיירה שמרו על צביונם העתיק, אלא שאת הרעפים שנשדדו, החליף סכך מקנה סוכר.

ריביירה גרנדה הייתה ערש החברה הקריאולית המעורבת הראשונה, שהתפשטה אז על פני האוקיינוס האטלנטי, והייתה פרי הקשרים הקולוניאליים השונים של האיים הקאריביים והאמריקות, עם חצי האי האיברי. צורותיה של התרבות הסנקרטיסטית הזאת השפיעו על תחומים רבים כולל אומנויות, מנהגים חברתיים, אמונות, וטכניקות בישול. ריביירה גרנדה היא חוליה ראשונית חשובה, במורשת לא מוחשית, המשותפת לאפריקה, אמריקה ואירופה.

הכיכר המרכזית Pelourinho, מוקפת דוכנים של "צ'וחס", היינו מזכרות לתיירים ובמרכזה "עמוד הקלון", אליו היו קושרים את העבדים הסוררים ומצליפים בהם בפומבי, להנאת העוברים והשבים. כפי שעשו בסלבדור דה באהיה. מאחת המסעדות נשמעו צלילים של מוסיקת מורנה (Morna), שהיא המוסיקה המזוהה עם קאבו ורדה, כפי שהפאדו (Fado) מזוהה עם פורטוגל, הטנגו עם ארגנטינה, הבוסה-נובה בברזיל, המרנגה (merengue) עם הרפובליקה הדומיניקנית, הסלסה עם פוארטו-ריקו והרומבה (Rumba) עם קובה. זוהי מוסיקה מאד אירופאית עם השפעה אפריקאית. סזריה אבורה (Cesária Évora), 'הדיווה היחפנית', כונתה "מלכת המורנות" ( Raina das mornas).

צמד מוסיקאים, נגנו ושרו בהתלהבות. לא יכולנו להתאפק והזמנו קאיפיריניה (Caipirinha) ברזילאית, שהוגשה בכוסות ענק, אליהן מזגו מיץ לימון, סוכר, כמות הגונה של רום והרבה קרח. אחר כך באו קינוחים נפלאים, בעיקר מוס מפסיפלורה, שהיה להיט אמיתי. קשה היה להתנתק מהמקום. טיפ שמן שהגשנו לנגנים גרר השמעה נלהבת של שירים נוספים.

עלינו לקתדרלה הוותיקה ביותר בעולם החדש, זהו המבנה הדתי הגדול ביותר בקאבו ורדה ובעצם בחוף האפריקאי כולו. החלו לבנות אותה ב-1556, באותו זמן עם ארמון הבישוף. הבניה נמשכה עד שנת 1700, אך המאמינים זכו להינות מ'מקדש שלמה' שלהם רק במשך תריסר שנים. ב-1712, הגיע הנה צי הקורסארים הצרפתי של ג'קס בסארד (Jacques Cassard), שהחריב את העיר. למרות ההרס, החורבות מרשימות. ירדנו כמה עשרות מטרים לחצר, שצפתה על הגבעות הגולשות אל המפרץ, המרכז הקולוניאלי של סידאדה וליה, על בתיו הצבעוניים, ועל החוף רחב הידיים, עם סירות דייגים זרוקות על החול. משם עלינו למבצר סן פליפה (Fortaleza de São Filipe), שנראה ככתר על ראש ההר. היה זה חלק ממערכת ההגנה על העיר, שכללה גם חומה סביב הנמל ועוד ששה מבצרים לאורך החוף. המבצר נבנה על ידי פיליפ הראשון מפורטוגל, שהיה גם פיליפה השני מספרד ובעצם גם המלך הראשון של ספרד בחצי האי האיברי כולו (בשנים 1556-1598). המבצר נבנה בשנים 1587-1593, זמן קצר אחרי מסע השוד של פרנציס דרייק ב-1586. המבצר נבנה מאבני בזלת שחורות מהאזור ומאבני גיר לבנות שהובאו מפורטוגל. חומות המבצר שוקמו ב-1999 ונשקפת ממנו תצפית מרשימה על חורבותיה של סיודאדה וליה, ושל המפרץ העגול שלחופו היא שוכנת.

בדרך חזרה, נכנסנו לשוק העירוני, לא השוק הגדול בו ביקרנו שלשום, אלא בתוך העיר ממש. כאן לא מוכרים בגדים, אלא רק ירקות ופירות והצבעוניות בהתאם. העושר של הירקות מעורר שאלה, מדוע לא פוגשים אותם בסלט המוגש במסעדות? מישהי רוחצת גזר במים מזוהמים ואני מקווה ששוטפים אותם היטב במסעדות. יצאנו מהשוק העמוס והגדוש בקולות, ריחות וצבעים, אל הרחוב הקולוניאלי ונזכרתי בהגדרה של עמיתי רונן רז: "קאבו ורדה הוא המקום בו פורטוגל פוגשת את אפריקה". אמנם אין כאן את החן והעידון של העיירות הפורטוגליות ואין את העוצמות, הקסם (והייאוש) של אפריקה. אבל יש לא מעט מכאן ומכאן.

בבוקר אחר נסענו כשעה צפונה מערבה לעיר, לאזור מוריק, מעל מטעי מנגו גדולים, כשברקע נראו הרי געש מרשימים. עצרנו במקום בשם Rui Vaz , הנמצא ברום של 800 מטר מעל פני הים וצופה על הר געש מרהיב, שנראה כעמוד ענק. זהו כנראה "קונדואיט", היינו, צוואר וולקני, כלומר, חומר שמילא לוע הר געש, היה קשה ממנו ונותר לאחר שההר התבלה.

ירדנו בשביל עתיר צמחיה, שהתפתל באזור מעובד. פגשנו ידיד של אנדי, גבר בן 86, שנראה צעיר בהרבה מכפי גילו ושמו סניור מיגל (Miguel), שלמרות גילו המתקדם, הוא ממלא תפקיד חשוב בקהילה- אחראי על חלוקת המים. תפקיד רגיש באזור בו המים ניתנים במשורה. ואכן, בדרך ראינו אשה עובדת בחלקת שעועית מצהיבה, מחוסר מי השקיה. פסענו לאורך הטראסות שנערמו בסבלנות אין קץ, עברנו ליד ילד בשם פביו ולו תיש גדול, בעל קרני ענק, שנקרא "בורו" ועצרנו בבית של אשה חביבה, חרושת קמטים, בשם דונה דומינגאס (Domingas), שחייכה חיוך רחב, בפה חסר שיניים ובישלה אורז בסירים גדולים.

תוך כדי הליכה, הבנות דובבו את אנדי. מתברר שהוא בן למשפחה גדולה, בת 12 נפשות. כמו במשפחות רבות אחרות, ידם של הוריו השיגה לממן רק את לימודיו של ילד אחד. אנדי נאלץ לעבוד במשך שנתיים, כדי לממן את לימודיו. כעבור שנתיים של לימודי תיירות, קיבל מלגה מהמדינה. מכיוון שבקבוצתנו יש שתי מטפלות זוגיות, גלית ובנימינה, הן דובבו אותו ושאלו אותו מה הבעיות הנפוצות בין בני זוג באי פוגו. תשובתו הייתה קצרה, ופסקנית: "האשה"….

ככל שירדנו, הנוף נהיה מרהיב יותר. מצד ימין שלה נראתה שורה של "פקקים" או "פלאגים" וולקניים, צרים, ארוכים או מעוגלים, שנראו למרחוק כמו כתר, או כמו חיילי שחמט והזכירו במעט את החלק התחתון של הרי הסימיאן שבאתיופיה. הרים אלו העניקו למסלול נופך דרמטי. עוד הליכה קצרה והגענו לגן הבוטני (סגור) סאו ג'וזה. מבט אחרון אל ההרים שנראו כחיילי שחמט, כשבקדמת התמונה ניצבים עצים שמעניקים להם נופך של ציור.

טיסה קצרצרה מסנטיאגו אל האי פוגו (Fogo, בפורטוגלית, הוראתו "אש"). זהו אחד האיים הדרומיים ביותר בכף ורדה והוא ממוקם בין האיים סנטיאגו ובראווה (Brava). שטחו 475 קמ"ר. מספר תושבים 37,861. העיר הגדולה ביותר באי היא סאו פיליפה (São Filipe), סמוכה מאד לנמל התעופה.

נופו של האי יובשני למדי. גם כאן המישורים מיוערים בעצי שיטים, אלא שכאן, הדרך מתפתלת, בנופים יפים של גיאיות מבותרים. מעת לעת נראו כתמים ירוקים של גידולים חקלאיים, למשל בננות. לעתים בוסתן המקבל את מימיו מבאר או ערוץ.

תושבי האי עוסקים בעיקר בחקלאות, כאשר בחלקו הדרום-מערבי, יש אדמה ראויה לחקלאות. במדרונות התלולים, בחלק הצפון-מזרחי של האי, גדל עשב והם נותרים ירוקים כל השנה. בצד הצפוני והמערבי של האי, מגדלים בוטנים (אגוזי אדמה), שעועית, קפה, תפוזים וטבק. שאר חלקי ההר יבשים וצחיחים.

גובהו של האי מגיע לכמעט 3,000 מטר מעל פני הים, לייתר דיוק, 2,829 מטר, בפסגת הר הגעש פיקו דו פוגו (Pico da fogo). למעשה האי כולו מורכב מהר געש שכבתי, פעיל למחצה.

דרך החלון נשקפו מראות מופלאים של לועות געשיים, של שכבות מגוונות של טוף ושל טראסות, ששיוו למדרונות מראה של רקמה. תחילה עטו ההרים כיסוי של ערפל לבן, אך זה הלך והתפוגג. בפיתול הכביש נעצרנו. הר הגעש פיקו דו פוגו הזדקר מולנו במלוא תפארתו.

הר הגעש שלפנינו בעל צורה חרוטית מושלמת. זהו וולקן הבנוי משכבות של בזלת וטוף לסירוגין. הטוף, היינו חלקיקי האש הגעשיים, מעניק לו את מראהו החרוטי המחודד והבזלת מעניקה לו יציבות. כמו במרבית הרי הגעש הסימטריים היפים בעולם, כך הפוג'י סאן ביפן, כך אוסרונו בצ'ילה, כך מאונט ראנייר (Mount Rainier) שבמדינת וושינגטון ועוד. הר הגעש פיקו מתרומם מתוך לוע געשי. זוהי קלדרה – היא שקע רחב ידיים בראשו של הר הגעש, הגדול בהרבה מהלוע שהיה קיים קודם לכן. קלדרה היא לוע גדול ממדים שנוצר כתוצאה מקריסתו של ההר לתוך החלל שנוצר מפליטת החומר. מקור המילה "קלדרה" הוא למרבה הפלא, במילה העברית "קדירה", שהעניקו לתופעה יהודי האיים האזוריים.

בחומר המפוזר סביב הר הגעש, ניתן להבחין בצורת חתיכות דמויות אגס ומלופתות, הנקראות 'פצצות וולקניות'. לחומר הנופל חזרה, יש לעתים צורת טיפות של בזלת. כמו כן, ניתן להבחין בסלעים בעלי צורה מאורכת, על פי רוב עם שני זנבות – עדות ללבה אשר עפה כטיפה ושמרה על צורתה, גם לאחר הנחיתה על הקרקע. לערב רב של החומרים הנזרקים בהתפוצצות, קוראים 'חומר פירוקלסטי' (מילולית: חלקיקי אש). חומר זה איננו ממוין והוא מכיל שברי סלע, אבק, טיפות לבה שהתמצקו וגבישי מינרלים גם יחד. הוא מכיל מרכיבים בגדלים שונים, ממטרים ועד חלקי מילימטר: סקוריה (Scoria) היא סלע בזלתי נקבובי ביותר. עוביין של הדפנות המבדילות בין נקבובית אחת לשכנתה הוא חלקי מילימטר אחדים בלבד. הסקוריה נוצרת בהתקררות מהירה של לבה עשירה באדים ובגזים, שקפאו בבועות, דוגמת הבועות שבקצף סבון. פעמים נזרקים פירורים דמויי חלוקים הנקראים 'לאפילי (Lapilli) ונוחתים כשהם יבשים. לחומר פירוקלסטי דקיק קוראים 'טוף' (Tuff). בניגוד לבזלת המוסעת למרחקים, הטוף נוחת בדרך כלל סמוך למקום ההתפרצות. הגיצים הבוערים, הנתכים מלועות של הר הגעש, הם חומרים פירוקלסטיים.

כעבור כשעה של נסיעה בנוף שהתחדש בכול פיתול, הגענו ל"כפר" צ'ה דה קלדיירס, (Chã das Caldeiras), שהוא מצבור קטן של בתים, למרגלות הר פוגו, ברום 1,700 מטר. משמעות השם היא 'מישור הקלדרות'. מרבית תושביו מכנים אותו בקיצור "צ'ה". צ'ה דאס קלדראס מורכב למעשה משני כפרים: פורטלה (Portela) ובנגרה (Bangera).

הכפר הוקם בשנת 1920, חמישים שנה לאחר שהרוזן הצרפתי מונטרונד (François Louis Armand Fourcheut De Montrond) עצר כאן בשנת 1870, בדרכו לברזיל, והביא איתו מספר זני גפנים מיוחדים על מנת לייצר מהם יין באי, שאז עוד היה מושבה פורטוגלית. כמו כן, גידל כאן קפה. הגפנים שגשגו באדמה הגעשית ועובדי הכרמים, שרצו להישאר במקום עם משפחותיהם הצעירות, הקימו את הכפר. רוב ההכנסות מהיין לא הגיעו ישירות אליהם, אך המעט שהגיע הספיק. עם הרקע שלו בהנדסה ורפואה, פיקח מונטרונד על סלילת כביש מסאו פיליפה למוסטירוס (Mosteiros) וחפר בארות שעדיין נמצאות בשימוש היום. הוא היה בקיא בשימוש בצמחי מרפא ותרופות צמחיות, וייבא צמחי מרפא לשימוש באי. בגיל 60, הוא נפל מסוס ומת מזיהום ברגל שבורה. רבים מתושבי צ'ה, עם עורם הבהיר, שיערם הבלונדיני ועיניהם הכחולות, יכולים להתחקות אחר מוצאם לרוזן מונטרונד, הפורה מבחינה ביולוגית.

מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה, הותירו את תושבי הכפר ללא כל פרנסה. כתוצאה מכך הקימו אנשי קלדרה קואופרטיב חקלאי, גידלו את מזונם בעצמם והמשיכו במסורת ייצור היין הייחודי.

בשנת 1857 נח ההר מזעפו ושב לפעול רק ב-1951. כמה בתים נהרסו, כשמדרונות ההר שוב בגדו בתושבים. ב-1995 הייתה עוד התפרצות שחוללה שינויים בנוף הקלדרה, גרמה נזק למספר בתים, אך לא גבתה מחיר גבוה ממש. ב-20' באפריל 2014, החל ההר להמטיר אש, עשן רעיל, טוף ואפר וולקני, והרס 75% מהבניינים בפורטלה (Portela), בנגאירה (Bangaeira) ובכפר נוסף – איליה דה לוסנה (Ilhéu de Losna). רובם כוסו בלבה. ההתפרצות נמשכה כשנה. היה זה הרס בממדים תנ"כיים. הרס סדום ועמורה, אירע לפניהם. כל עולמם חרב עליהם באחת.

לאחר ההתפרצות עזבו רוב התושבים את צ'ה דאס קלדראס. Cabeça Fundão הפך למרכז שמורת הטבע. מאז ההתפרצות תושבי הכפר עדיין בונים מחדש את בתיהם, מחדשים את הדרכים, השדות והגפנים, מנקים את האפר הוולקני שכיסה כל באר והפך את מימיה ללא ראויים לשתייה.

את פנינו קיבלה בעלת הבית זנאטה, שיחד עם דוד בעלה, מנהלים ומתחזקים את המקום. במקום פגשנו גם את מדריכנו המקומי ואלדי, צאצא לסב שהגיע לצרפת (מונטרונד) ולאם מולאטית. יצאנו לדרך. לתוך הקלדרה שנראתה כאמבטיה ענקית. עברנו דרך המטעים שנקברו, חלפנו על פני זרם הלבה החדש, שקפא כאן רק לפני תשע שנים וצריכים היינו לפלס את דרכנו בין הסלעים. קילוח הבזלת שבתוך ה"אמבטיה", נראה כאילו חרוש. בניגוד לזרמים השטוחים והחלקים למראה שראינו באיסלנד. תופעה זו מכונה "קלינקר" (Volcanic clinker) בפי אנשי המקצוע. מתברר שהקרום התחתון התקרש בעוד חלקו התחתון של הלבה עדיין זרם והחלקים העליונים נראים כאילו הפוכים. בדרך ראינו גרגירי קטניות המשמשים להכנת הקצ'ופה המקומי. טיפסנו על שני הרי געש זעירים, שנוצרו בהתפרצות שפקדה את המקום ב-1712. אלה חרוטים וולקניים קצרצרים, סימטריים להפליא שאפשר להביט מפסגתם פנימה, לתוך הלוע וגם החוצה, אל נופי "הירח". יצאנו מזרם הבזלת הפראי, אל מישורי טוף, אפר וולקני שהורבד כאן בהתפרצות של 1951, אז התפרצו בו זמני שבעה הרי געש והתרוממו ארבעה לועות וולקניים. שלושה מהם קרסו לתוך עצמם ואחד נותר לעמוד, מהווה מצבה לאירוע האלים. תוך כדי הליכה – הפתעה. מערה וולקנית. בדרך כלל מדובר במנהרות שנוצרו על ידי בועות אוויר גדולות שנכלאו בזרם הלבה. כאן מדובר במערה שיש לרדת אליה בסולמות חבלים. גלשנו דרך סולם שהתנדנד במקביל לקיר, ירדנו בעזרת כבל מפלדה, ששימש כמעקה מאולתר ועברנו אולם אחר אולם, עד למקום שהאולם האחרון התמלא ונסתם בסופת חול.

בדרך חזרה אל הכפר עברנו דרך גפנים הנטועים בגומות, כדי לאסוף את הטל שיורד כאן לעתים ואת מעט המשקעים שיורדים בין יוני לספטמבר. מזכירים מעט את תולילת אל ענב – האתר הנבטי אשר בנגב. ראינו עץ פפיה נושא פירות, שניצב לבדו מול השממה ונראה כאנדרטה מוריקה על רקע ים שחור. היו שם עצי שקד בפריחתם ועצים שגידלו תאנים מרשימות. ואלדי הראה לנו מלונה, בה בני משפחתו נהגו לישון בתקופת העונה הבוערת בשדות. למרות שהמבנה עשוי מבלוקים ומבטון, גגו מחודד כמו הבקתות האפריקאיות, כדי לזכור ולהזכיר מאין באו.

כשישבנו לארוחת הערב, ראינו זרם בזלת שפרץ לחדר האכילה ונשמר שם, כדי שיהווה זכר לחורבן ואולי גם סמל לתקווה, לחיים שהתחדשו אחרי הסערה. במהלך השנים, רבי מתושבי קאבו ורדה היגרו לתפוצה. ועדיין, רבים נאחזים באדמתם ולא נסים משם, למקום יותר בטוח, שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט, אחת ולתמיד.

בין לבין, שאלנו את ואלדי על משפחתו. לאביו היו שני נשים, שכל אחת מהן גידלה אותו כאם של ממש. הוא הילד העשרים של אביו. בן הזקונים של שתי האימהות והיחידי במשפחתו שרכש השכלה בשל חוסר אמצעים. המצב היום טוב בהרבה. קיים חוק חינוך חובה לתלמידים בגיל בית ספר יסודי, לשש שנים. הילדים מקבלים ארוחה חמה אחת ביום במימון ממשלתי. חוק חינוך חובה לא חל על תלמידים בגיל בית ספר תיכון, אך הממוצע של בוגרי תיכון הוא 75%. יש רק בית ספר תיכון מסוג אחד. אין מגמות מקצועיות. התשלום מדורג על פי מבחן הכנסה משפחתי. שכר לימוד מדורג. מגיע ל 150 יורו לשנה. משלמים על תלבושת אחידה ספרים וציוד לימודי. בית ספר תיכון נמצא רק בערים הגדולות. אין שירות הסעות מטעם המדינה. הילדים הולכים ברגל לבית הספר, או בהסעה באחריות ההורים. יש גם הסעות פרטיות במיניבוסים. עלויות מאד גבוהות. אם יש הרבה ילדים, זהו אתגר כלכלי גדול.

בשעת בוקר מוקדמת, עם אור ראשון, יצאנו שמונה מטיילים נחושים, בהליכה אל ההר החרוטי שהתרומם מעלינו, בעוד המחצית השנייה של הקבוצה, נמה את שנתה.

בדרך חלפנו על פני כמה בתי הארחה. למרבה המזל ההתפרצות הממושכת של שנת 2014, עוררה את סקרנות התקשורת העולמית, והאי הגעשי קיבל את הבמה הראויה לו ועלה על מפת התיירות. המוני חוקרים ואוהבי טבע סקרנים נהרו אל פוגו (Fogo), כדי לצפות בהתפרצות שארכה שנה, שתו מהיין המקומי, לנו וסעדו בבתי התושבים. למרות זאת, חמש שנים כמעט אחרי, המציאות כאן עדיין קשה ועם כל הכבוד לכמות התיירים הגדולה שביקרה כאן אי פעם, זהו עדיין כפר קטן ועני באפריקה. עם זאת, משהו בלכידות התושבים ורוחם החזקה הופך את הביקור כאן למעודד ואופטימי.

האזור צחיח. מדברי באופיו. לכן יש משהו משובב נפש בגידולים החקלאיים, הבולטים בצבעיהם הירוקים בתוך השממה שחורה. כפי שאמר הנביא הושע: "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל–כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם;" (הושע, ט', 10).

ההר היה עדיין אפרורי, אבל השמים שברקע, בערו בגוון כתום והוסיפו להר העוצמתי, משנה דרמה. הלכנו דרך הגפנים השתולים בערוגות מעוגלות, ראינו כמה שיחי קטניות ולמרבה ההפתעה, גם שיחי גרניון פורחים. התושבים מסבירים טוענים שאלה מושכים אליהם את החרקים ועוזבים את הקטניות לנפשם. אולי. בכול מקום נראים סימני חיים. עדות לתקווה. לאמונה בעתיד טוב יותר.

דרך העפר טיפסה במתינות. מרגע לרגע ראינו חלקים נרחבים יותר של הקלדרה, שנוצרה מהתמוטטות הר געש קדמון. הלוע הענק מוקף בהעתקים ובגלישות של החומר הבונה את דפנותיו. בהתפרצות הר געש, קיימת העברה של חומר מכיס הלבה שמתחת פני השטח, להר הגעש ההולך ונבנה על פני השטח. כלומר, הלחץ בתוך תא הלבה, הולך ופוחת ואילו משקל הסלעים הנערמים ממעל הולך וגדל. על כן, קורה לעתים שהר הגעש קורס תחתיו ומתמוטט לתוך כיס הלבה שלו. התוצאה היא הגדלה ניכרת של הלוע והתהוות סימני העתקה וגלישה בדפנות החדשים. [לעתים קלדרה נוצרת בצורה אחרת: צינור הפליטה נסתם, נוצר לחץ של גזים ההולך וגדל עד שחלה התפוצצות (מקרה סנטוריני למשל)]. הקלדרה יכולה להתמלא לאחר מכן במים כמו בקרייטר לייק (Crate Lake) שבמדינת אורגון, ארה"ב, או לחזור ולהתמלא בחומר וולקני שחזר ופרץ מן המעמקים.

עזבנו את הדרך והחלנו לטפס בשביל צר, כשאנו שולחים מבטים מקנאים במטיילים שהרכב שלהם הקפיץ אותנו עד נקודה זו. השביל התפתל בפיתולים חדים, כשולאדי מוביל וכלבו האדמוני לצדו. תוך כדי הליכה סיפר לנו שבהתפרצות הגדולה, שהחריבה על תושבי הכפר את עולמם, שמעת את הכלב מייבב מתוך ההריסות, חילץ אותו העניק לו חיים וגם בית. בשלב מסוים טיפסנו על זרם לבה תלול למדי, אך הצלחנו לשמור על קצב איטי ואחיד, תוך כדי טיפוס על האבנים הגדולות. לכמה רגעים לבשה הקלדרה כסות של עננים לבנים, שהעניקו לה עומק. למרבה המזל, למרות שהשעה הייתה מאוחרת יחסית, בסביבות 10:30, הפסגה טרם כוסתה בעננים. פסענו לצד פומרלה (Fumarela), היינו, אדי קיטור שעלו מן הקרקע והדיפו חם עז של גופרית. עוד מאמץ ואנו למעלה, בשיא, מעל לוע שנפער בהר הגעש, ובתוכו פומרלות נוספות וריכוזי גופרית שצבעם צהוב. זה הזמן להסתכל פנימה בריכוז, לאכול מהאגוזים, השוקולד והתפוזים ולהתבונן בנופים המרהיבים שמסביב ובהרי הגעש הקטנים שצצו בקלדרה במהלך השנים.

הקפנו את הלוע הקטן יחסית והחלנו לרדת, מצדו השני של ההר, כשאנו נעזרים בכבל פלדה. ירדנו בזהירות, השקענו חשיבה בכל צעד, כדי שלא נפיל בטעות, אבנים שעלולות לנחות על ראשי המטיילים שלפנינו. ולאדי הצביע על הלועות שבצבצו מתוך הקלדרה. מכיר אותם אישית. יכול להצביע מי מהם התפרץ ב-1951, מי ב-1995 ומי ב-2014. השקפנו ממעוף הציפור על הקלדרה הקטנה שנפערה ב-2014. היה זה חור בעל מתאר אליפטי משהו, בנוי מחגורות אדומות וצהובות של טוף. בינינו לבין הקלדרה הקטנה נפערו כמה מאות מטר של מדרון תלול שכולו טוף. מכאן, רשות הדיבור הייתה נתונה לכוח המשיכה, החלנו לדלג בריצות וקפיצות במורד התלול, כשרגלינו שוקעות בטוף הרך ופירורי האבן ממלאות את הנעליים.

על שפת הלוע הקטן, נפגשנו עם המחצית השנייה של הקבוצה, שהסתפקה בביקור קצר יותר. אכלנו מהמטעמים שהכינה זנאתה – אורז שבושל עם ירקות וטונה ונארז בקופסאות פלסטיק עגולות, בעלות מכסה מסתובב. משקיעה בכל פרט ופרט.

הייתה זו הזדמנות נוספת להתבונן בישימון שמסביב. הכול היה שחור, יבש, צחיח. מדבר של ממש. שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… ניתן היה לדמות כי הושלכנו על פלנטה שטרם עוצבה. חוויה מדברית. ראשונית. הנביא יואל מתאר את חוויית המדבר כזו של הגיהנום הנוצרי,, שבאורח פלאי מתאים לכאן במיוחד: "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה (יואל, ב' 3). ובכול זאת יש בריק הזה, תחושה של חופש. כי טעם החרות בשיכרון המרחבים. זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים, בכל צעד וצעד ניכר הפראי, המתריס, הזועף. כמו בכול מדבר, גם כאן ניטשת מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע.

מרבית המטיילים שבו לבית הארחה. המשכנו, ארבעה מטיילים חרוצים, עם ואלדי, לסיור בתוך הקלדרה. המטרה הייתה מערה וולקנית נוספת, שלא נשמעה אטרקטיבית למרבית החבר'ה. למרבה ההפתעה, אחרי גלישה במדרון של טוף, הגענו לריכוז מרהיב של "צמות" וולקניות, או שמא חבלים מפותלים ומסורגים זה בזה. היו אלה זרמי לבה שנקרשו לסלעי בזלת. בפני הזרם הקפוא נוצר שפע של צורות דמיוניות: מערות ומחילות קטנות, מקלעות בדגמי חבלים או צמות ועוד. המבנים הללו דומים לקפלים הנוצרים בקרום חלב מורתח. ואכן גם בלבה נוצר קרום דקיק שהתקרש עקב התקררות, בעוד שהזרם מתחת גורף את הקרום ומקמט ומקפל אותו, תוך יצירת צורות מגוונות. התבוננו בהשתאות בתצורות המופלאות שיצר הטבע, כמו שרירי ענק קדמון. בנימינה, הצעירה שבחבורה, טענה שאין אמן שיוכל ליצור תצורות המשתוות ביופיין, בצורתן ובעוצמתן לצורות הללו. נכנסנו למנהרה וולקנית ארוכה, שנוצרה כנראה על יד בועת אוויר, שנכלאה בתוך זרם של לבה. עברנו ב"אולמות" השונים, הבטנו בהשתאות בנטיפי המלח הטריים. לאחר שיצאנו משם, המשכנו ללכת בשממה. הפעם במישור נוח, כשרגלינו מטביעות עקבות ברורים בטוף, שקבל בקלות את מגען. התפעלנו מעץ תאנה שהיכה שורשים ובלט על רק הישימון, כשההר מזדקר מעליו. עוד הליכה לא ארוכה ואנו בבית ההארחה, נהנים מהמרק החם של זנאתה.

לאחר ארוחת הערב, עברנו לצדו השני של "הרחוב", שם בחדר פתוח, הצטופפנו בקור, לשמע מוסיקה מקורית. הסצנה המוסיקלית היא זו שהוציאה את שמם של איי קאבו ורדה למרחקים.

‏ביום המחרת, השכמנו לבוקר של שמים כחולים. מבט על ההר הנישא ממעל. קשה להאמין שרק אמש היינו על פסגתו. נפרדנו בהתרגשות מזנאתה, המארחת המסורה והתחלנו ללכת בכפר החרב בנגיירה (Bangeira). התבוננו בזרמי הלבה שחדרו לבתים הקטנים דרך החלונות וכיסו לגמרי בתים אחרים. צפינו גם בתושבים ששבו אליו, כדי לנסות שוב להוציא את לחמם מהאדמה ולקוות שזעמו של האל לא יצא עליהם שוב. לא לחינם ייחסו עמים שונים את התפרצויותיהם של הרי הגעש לכעסו של אלוהים. כפי שכתוב במקרא: "ויתגעש ותרעש הארץ מוסדות השמים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו. עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו". (שמואל ב', כ"ב 8). נכנסנו לבית הספר, שם ישבו הילדים בכיתות קטנות וגילו משמעת ראויה לקנאה. לאחר האסון של 2014, בנתה הממשלה מחדש את בית הספר וסללה את הכביש מאבני בזלת, שנראו כמו ה"סולינג" שסללו הבריטים בארץ, בתקופת המנדט.

לאורך הדרך עמדו ילדים ומכרו גרגירי פלפל שחורים, פולי קפה וגרגירי פלפלון אדמדמים, בשקיות ניילון. עצי הפלפלון מיהרו לשגשג כאן אחרי הרעש והם ניכרים בענפיהם הכפופים, המסוככים על סביבתם. פסענו בדרך הרכב, שעל חלקה הצלו עצי אקליפטוס וגרבילאה, שהובאו מאוסטרליה. הנוף התחלף במהירות ומצאנו עצמנו ביער צפוף, שהתרומם מעל שמיכה של עננים. דומה היה ובקצה ה"שמיכה" נראית רצועה דקה של מים. נכנסנו לשמורה והמשכנו ללכת. כעבור כשעתיים של הליכה נוחה יחסית, מאז שיצאנו לדרכנו, הגענו למקום בו נבנה פעם ביתו של הנשיא, אך הוא ניטש והוזנח. הדרך הנוחה התחלפה בדרך צרה יותר, עבירה לרכב 4X4 בלבד וחיש קל מצאנו עצמנו יורדים במדרגות תלולות, בתוך יער צפוף. המדרגות נהיו צרות יותר והירידה תלולה יותר. מעת לעת התגלה פס רחב יותר של ים, שעיטר את שפע הירוק, בגווני כחול. ככל שירדנו, רבו העצים הנטועים: בננות, פפיה, יוקה, מנגו ועוד. בהמשך הגענו למטעי קפה, שפירותיהם האדומים והיו מוכנים לקטיף. ההליכה התארכה והתארכה, הברכיים מסרו דרישות שלום תכופות. בהונות הרגליים הזכירו לנו את קיומן. עוד פיתול ועוד פיתול, אך דומה והדרך לא תסתיים לעולם. אבל בכול זאת היא הסתיימה שש שעות, אחרי שיצאנו לדרך. הליכה לא פשוטה, אך מרהיבה. הגענו בשמחה, עם רגליים דוויות, אל הרכב שהמתין לנו במטעי הקפה ונסענו משם לאורך החוף, בנוף שחיש קל הפך להיות יבש וצהוב, כאילו הערוץ המוריק לא היה קיים. נסענו בשממה, עד לסלינאס (Salinas) שלחוף הים. הבזלת שגלשה כשהיא רותחת אל הים, התקררה במהירות ויצרה בריכות סגורות, אידיאליות לרחצה.

התופעה הזאת מכונה באיים האזוריים "בישקויטוס" (Biscoitos, "בסקוויטים") וכאן הם נקראים "מושטראיוש" (Mosteiros, "מנזרים"). למרות הרוח העזה, ניתן היה למצוא, בחסות הבזלת, מפרצים שהמים בהם היו רגועים כבריכה. להפתעתנו הם לא היו קרים וניתן היה להשתכשך בהם בהנאה. הייתה זו רחצה מענגת, בין הייתר מתחת לקשת וולקנית מרהיבה. השחייה שחררה את הגב ואת שרירי הרגליים. משם נסענו לעיירה הססגונית סאו פליפה (São Filipe), בעלת הצביון הקולוניאלי והתאכסנו במלון 'בלה ויסטה' (Bella Vista, "המראה היפה"), בכיכר בשם זה. השם לכיכר ניתן פעם, כשניתן היה לראות מכאן את הים. בינתיים נבנו בתים ורק השם נשאר.

יצאנו לסיור בוקר בעיר סן פליפה, הססגונית להפליא. טיפסנו דרך הרחובות התלולים, המרוצפים באבני בזלת. בכמה מקומות נראים פועלים שהם מרצפים את הכבישים בידיהם. ההספק הממוצע הוא 10-12 מ"ר לפועל. העפלנו בכביש תלול אל כיכר Aguadiña, שם ניצב מאגר מים, אליו היו מנקזים מים מההרים ומכאן מזרימים אותם לביתן. העיירה נראתה כמו קוביות צבעוניות שהושלכו בחצרו של גן ילדים. כל בית צבוע בצבעי פסטל כחול, ירוק וצהוב. עברנו ליד בית המרקחת, מבנה קולוניאלי גדול וצבעוני ליד בית החולים, שעבר הסבה ל"טיפת חלב". קרוב להם, בית הספר הראשון שנבנה באי. מפתיעה המודעות הזאת לשימור ההיסטוריה. הלכנו ברחובות מוצלים ושקטים, אל כיכר Alto San Pedro, שצפתה על העיר מזווית אחרת. מכאן הבתים נראים צפופים יותר והעיר לובשת ארשת של פסיפס צבעוני. בימים ההם, עד לתחילת המאה ה-20', סימנה הכיכר גבול אתני. מתחתיו גרו הלבנים ומעליו השחורים. לגבי מולאטים, מגוריהם נקבעו לפי כמות הפיגמנטים שבעורם. הבהירים יחסית הורשו לגור עם הלבנים והכהים עם השחורים. בית העיריה שצבעו כחול, ניצב מעל ככר "ה-4' בספטמבר", שהוא שמה של תנועת מחאה אנטי קולוניאלית. ניתן לדמיין את המושל עומד במרפסת ולמטה, מתחתיו, המון מפגין. ההמון דרש עצמאות. אבל מה שגרם לפורטוגל לוותר על השליטה באיים, הם השינויים שחלו בפורטוגל עצמה. הרודנות השמרנית הופלה ב-1974 והמשטר החדש איבד עניין במושבות. תוך כדי שוטטות חשים את הייחוד הקסום של קאבו ורדה. המזיגה. הבתים הם פורטוגל, האנשים הם לגמרי אפריקה. צבע עורם הוא ספקטרום רחב של צבעי שוקולד. המוזיאון המקומי אינו מעניין, בלשון המעטה, אבל זכינו לראות סרט על התפרצות וולקן פוגו, 25 דקות מוסרטות שממחישות את הדרמה ואת הזוועה, בקול ובצבע. עבורנו זו חוויה ועבורם, חיים שנעזבו.

מהצוק שבקצה העיר, ניבטת תצפית מרהיבה על החוף השחור. פרחים בשולי הצוק, יוצרים מראה של ציור, ליד התצפית ניצבת מאפיה, שם מכרו לנו עוגות טעיות וחמות, היישר מן התנור. מכיוון שההתניה הקלאסית היא קפה ליד העוגה, ישבנו במרפסת מלון, שנקרא Sea Food, הצופה אל בית הקברות ואל הגבעות הגולשות בדרמטיות אל הים, שתינו קפה שחור והתבוננו בהשתאות בנוף.

האי הבא היה סנטו אנטאו (Santo Antão), אליו הפלגנו דרך האי סאו ויסנטה (Sao Vicente). חמש דקות לאחר שהתחלנו לנסוע, ראינו בראש הגבעה גושי צבע עזים. במבט שני הבנו שמדובר בקרנבל, מה גם שהמוסיקה לא השאירה מקום לטעויות. עצרנו את הרכב ואצנו לראות ולהנציח במצלמה את הילדים, שהתארגנו ואחר כך צעדו בסך. נהגנו נראה חסר סבלנות. רק אחר כך הבנו מדוע. נסענו צפונה דרך החלקים היובשניים של האי, ביער של עצי שיטה בעל אופי של סוונה, למעט העלייה החדה בגובה. ככל שטיפסנו הנוף קיבל אופי שסוע יותר ויותר. חצינו נקיקים עברנו מצוקים. ככל שנסענו צפונה מערבה, הנוף השתנה במהירות והפך לירוק יותר. הסוונה הפכה חיש קל ליער, ברובו של עצים נטועים כמו אורנים קנריים וגרווילאות. ניגוד מרהיב, בלתי נתפס, ליובש שחווינו עד לפני כמה דקות. אחרי נסיעה לא ארוכה, הגענו ללוע געשי מרהיב ביופיו, ברום של 1,375 מטר מעל פני הים, שנקרא Cova. זוהי קלדרה מרהיבה, שקרקעיתה צחיחה וכתליה הזקופים מיוערים. עננים גלשו ממעל אל קרקעית הקלדרה ושיוו לה נוף דרמטי. הם עלו וירדו ובכל פעם חשפו קטע נוסף. היה זה מראה עוצר נשימה. הוד נורא.

קלדרת Cova. צילום: גילי חסקין 

המשכנו לנסוע צפונה-מערבה, הפעם במגמת ירידה, כשברקע נשמעה הלמות תופים. החלנו לרדת, מרגע לרגע נחשפו עוד נופים מרהיבים של קניונים, שחשפו מחשופים של בזלת וטוף, קירות תלולים שצנחו ארצה בשיפועים בל יאומנו ועצים תלויים עליהם. עצרנו בכפר Cha da Mato, שבתיו המעטים בנויים על המצוק ממש. ההרים שמסביבו הגיחו, בצבצו מעל שמיכת העננים, כמרחפים באוויר ושיוו לנוף נופך סיני ממש. הלאה משם, צפונה, מעבר למצוקים וליערות ראינו את הים. המשכנו לנסוע בדרך פראית מאין כמותה. ארץ של מצוקים, קניונים אדירים, ארץ קרועה, שסועה, מיוסרת, פראית. ברור היה לנו שמדובר באי בסטנדרטים אחרים. אם האי סנטיאגו היה מעניין ופוגו היה יפה, כאן מדובר באי מרהיב. עוצמתי. הייתה זו אחת הנסיעות היפות שחווינו אי פעם. עצרנו לתצפית במעבר הררי צר, שנקרא Delgadi ("רזה"), שהוא בעצם שלוחה צרה, המזדקרת בין שתי בקעות: Ribera de Tore ממזרח ו –Ribera Grande במערב. משני צדי המעבר נחתו המצוקים בפראות על העומק שנראה אינסופי כמעט. הגענו לריביירה גרנדה, העיר הגדולה (יחסית), שבחוף הצפוני של האי. שם פנינו דרומה מזרחה. הדרך טיפסה שוב, בנוף מרהיב, כשהיום יורד במהירות יחסית. תצפית אחרונה בנוף של כפרים והרים הנמוג לתוך החושך וסיימנו אתה יום בכפר זעיר שנקרא צ'א דה איגרז'יה (Cha de Igreja), מילולית: "רמת הכנסיה". הכפר נמצא ברום של כ-600 מטר מעל פני הים. היה קריר ונעים. התארגנו לארוחה וללינה במקום נעים, עם אוכל טעים ושרות אדיב. המקומיים אינם מקצוענים דיים, אך עושים ככל שביכולתם…

‏

התעוררנו לאחד הימים היפים בטיול, אם לא היפה שבהם. מסוג המקומות שכדאי לבוא במיוחד עבורם. סנטו אנטאו מתגלה כאי בעל יופי והוד מרמה אחרת. Cha da igreja, הכפר הקטן שבו לנו, חבוי במורדות הר הגעש, מוקף בשחור וזרוע ירוק. התחלנו לרדת, בנוף פראי של ערוצים שנחרצו על דפנותיו. צבעי השחור והחום שמרכיבים את ההר, קושטו בפסים ירוקים. במשך כמעט שעתיים של הליכה ירדנו אל הכפר הקטן Cruzina, ובו בתים בנויים מאבני בזלת שחורות ומכוסים בגגות קש. שם מתחילים את ההליכה בדרך כלל. בהיעדר רכב זכינו בשעתיים נוספות של הליכה. על חוף הים ראינו אנשים צולים חזיר, כחלק מסעודת סוף השבוע. בהמשך, נראו בתים שעל קירותיהם צוירו גראפיטי יפהפיים ורבי צבעים. לפלא בעיני עד כמה הדרך משולטת ומסומנת. הרשויות משקיעות משאבים בהולכי הרגל, למרות שלא ראינו הרבה מטיילים לאורך הדרך, למעט כמה משוגעים לדבר, שהגיעו לסנטו אנטאו לבדם, לשנים עשר ימי הליכה.

הלכנו בשביל מרוצף באבני סקוריה במקביל לשפת הים, כאשר מימיננו ניצבות שכבות הטוף המרכיבות את ההר. המצוק נראה כמו שכבות של וופל, עם גרגירים של חומרים פירוקלסטיים (מילולית: חלקיקי אש), שהורבדו בהתפרצויות במשך דורות. הגרגירים בשכבות השונות היו בגודל שונה, דבר המעיד על כמויות שונות של גזים שנאצרו בלבה הרותחת. במקומות רבים נראה מחדר שחור של בזלת ניצב לשכבות, המכונה "דייק" ובמקומות אחרים נראו שכבות כאילו מקבילות לשכבות המכונות "סיל". בכמה מקומות נראו פסים כאילו כשהם באלכסון. לצד הדרך נראו מלונות בוטיק, חלקם בבעלות זרה, שנועדו למטיילים מפונקים יותר. מתברר שבחודשים נובמבר עד מאי, אפשר לצפות מהדרך בתנועת הלווייתנים העוברים כאן בדרכם להמלטה במים החמימים יחסית, או חזרה, למאגרי המזון שבמים הקרים. צבי הים יוצאים להטיל את ביציהן בחודשים יוני-יולי. השביל טיפס בפראות מעלה מעלה, בתלילות מאתגרת שרירים, בכול פעם לנקודות תצפית מסעירות נשימה, הופכות קרביים ממש, של קירות שחורים הנופלים בבת אחת אל הים הכחול. מנקודות התצפית הללו, אליהם הגענו בעמל רב, הוביל אותנו השביל התלול מטה למטה, במקום מסוים בתוך הבתים ממש, או מעליהם, כך שניתן היה לראות ממעוף הציפור אשה התולה כביסה בחצר ביתה. במקום אחר הפנה אותנו השביל למעיין אמפיתאטרון של טרסות עגולות, עליהן גדלו שיחי יוקה. במקומות רבים, מחורץ השחור השחור בפסים של צמחיה ירוקה. אלו הן פינות חמד של חקלאות אינטנסיבית, של גידולים המכים שורשים בטרסות שנבנו במשך שנים, בעמל רב. הצמחייה הטרופית, הכחול העמוק של הים והתצורות הפרועות של הבזלת, הפכו את ההליכה לחוויה נופית מרהיבה. הדרך טלטלה אותנו מעלה מטה, בשביל מרוצפים היטב. בכמה מקומות נסללו שבילים אלה על המצוק ממש. דבר שהצריך מיומנות מצד אחד ואומץ לב מאידך. בכפר Formiguinhas, עצרנו, ב"בית קפה" מאולתר, שלמרבה ההפתעה הגיש לא רק קפה, אלא גם בירה קרה. מאוחר יותר, בקצה של עליה תלולה מאד, הגענו לכפר Ontainhas, שנראה כתלוי באוויר. בתיו הבודדים והקטנים היו בנויים על המצוק, כאילו לועגים לכוח המשיכה. מדריכנו סיפר לנו בגאווה שהנשיונל ג'אוגרפיק, בחר בכפר זה, ככפר השני ביופיו בעולם. אחרי כפר מסוים בצרפת. מכיוון שכמה כפרים בצרפת נחשבים ליפים ביותר, אם לא בעולם, אז לפחות בצרפת, קשה לדעת. סיכמנו לעצמנו שהכפר יפהפה. ישבנו על המצוק, מתבוננים בפלאי הבריאה ובפלאי הבניה, סועדים ארוחה ארוזה ומושקעת. לפנינו נותרה הישורת האחרונה. עוד עליה קשה וזהו. תצפית גבוהה על כל היופי.

לאחר מספר שעות מאמצות שרירים ומענגות נפש, צפינו על העיירה Punta del Sol, שנראתה כבנויה על שלוחה של אדמת סחף הנכנסת אל הים. שם המתינו לנו כלי הרכב, עמם נסענו לאורך החוף, על רצועה דקה שבין ההרים לאוקיינוס. ביקרנו בבית עלמין יהודי עם סימנים ברורים של מגן דוד, עדות לקהילה שהגיע לכאן ממרוקו, בראשית המאה ה-19'. בהמשך עצרנו בכפר יפה, שנקרא Sinagoga, במקום בית קברות של קהילה יהודית שחיה במאה ה-19' ושרידים של מבנה גדול, שלטענת המדריך שימש כבית כנסת. נראה לנו גדול מדי. אולי. בעיירה ריביירה גרנדה עצרנו ליד כמה עשרות של רקדנים, ה"מחממים מנועים" ביומו הראשון של הקרנבל.

ראינו את המנדינגא'ס, אותם רקדנים הצבועים בשחור ומוחים נגד העבדות, תלמידי בית ספר, נערות בלבוש מינימלי, שהרעידו את ישבניהן. שמח, בפרט אחרי שנתיים ללא קרנבל, בעטייה של קורונה. חלפנו על פני בתים שנראו כקוביות צבעוניות הזרועות בתוך עמק ירוק ונסענו ללינה בכפר Vila de Pombas התאכסנו בפנסיון קטן, השוכן בגן נהדר ובו גדל עץ לחם ענקי. שפע של ירק, מקום מלא פשטות וחן.

ביום המחרת, התעוררנו בפנסיון החביב, הטובל בירק, אכלנו במרפסת, מכורבלים במעילים מפאת צינת הבקר. קרני אור שטפו את השדה שלמרגלותינו, שגדלו בו שיחי תירס וקני סוכר. שרירי הרגליים מסרו לנו דרישת שלום מההליכה של אתמול, אבל העיניים רצו לבלוע עוד ועוד מהאי המופלא הזה. סנטו אנטאו הוא האי המערבי בקאבו ורדה. שטחו 785 קמ"ר. הוא הגדול ביותר באיי ברלוונטו (Barlavento), קבוצת האיים הצפוניים, אשר מונה שמונה איים, שהוראת שמם "עם כיוון הרוח". סנטו אנטאו הוא השני בגודלו באיי קאבו ורדה. אורכו של האי 42.75 ק"מ (ממזרח למערב) ורוחבו 23.97 מצפון לדרום. האי ממוצא וולקני ומאד הררי, מאופיין בשתי רמות גבוהות ועמקים תלולים. בחלק הדרומי ביותר שורר אקלים מדברי, בעוד שהחלק הצפוני-מזרחי הוא גבוה יותר ויבש למחצה. ההר הגבוה ביותר הוא Tope de Coroa, המתנשא לרום של 1,979 מטר. הר גבוה אחד הוא Monte Tomé, ברום של 1,863 מטר והר Gudo de Cavaleiro ברום של 1,810 מטר. Monte Moroços בגובה של 1767 ו- Pico da Cruz, ברום של 1,584 מטר. הטמפרטורות מאוזנות מאוד לאורך כל השנה. גבוה יותר במדרונות, שורר אקלים ערבתי קריר יותר. מעל 1,000 מטר, הטמפרטורה השנתית הממוצעת לאורך החוף, היא כ-23 מעלות צלזיוס. אך זו יורדת לכ-11 עד 15 מעלות צלזיוס. באזורים ההרריים. באזורים אלה, ניתן להבחין בין עונה רטובה וחמה, שמתחילה ביולי ומסתיימת בנובמבר, ובעונה יבשה קרה יותר, שמתחילה בדצמבר ומסתיימת ביוני. הקושי האקלימי העיקרי, בדומה לאיי קאבו ורדה אחרים, הוא הבצורת. אם כי הוא מורגש פחות בגבהים הגבוהים יותר, בשל יכולת טובה יותר לצבור לחות מעננים.

האי התגלה ב-1461 או 1462 על ידי דיוגו אפונסו (Diogo Afonso), יחד עם האיים סאו ויסנטה וסאו ניקולאו (São Nicolau). ההתיישבות באי החלה במחצית הראשונה של המאה ה-16'. מספר התושבים הוא 38,200, מה שהופך אותו לאי הרביעי בגודלו מבחינת מספר התושבים, אחרי סנטיאגו, סאו ויסנטה וסאל. העיר הגדולה ביותר היא פורטו נובו (9,300 תושבים), הנמצאת בחוף הדרומי.

נסיעה פנימה, לתוך האי, לראשה של בקעת פאול (Paul), לשלוש וחצי שעות של הליכה, שכללו טיפוס בשבילים תלולים, ירידה במעלות תלולים לא פחות, הכול בשבילים שנכבשו בעזרת אבני סקוריה. זוהי פינת חמד, עתירת מים שניגרו בכול מקום. פסענו בין טראסות שנבנו בעבודת נמלים, בעמל כפיהם של עבדים, עליהן היו נטועים קנה-סוכר לרוב. זהו צמח עשבוני, רב-שנתי, מין ממשפחת הדגניים, הגדל מהר ומגיע לגובה של 2.5-4 מטר כשנקצר (יכול להגיע ל-7 מטר!). עלי קנה הסוכר גדולים. מספרם כעשרה לכל קנה (גבעול הצמח). צבעם ירוק עם גוון ארגמן. מורכב מעשרה פרקים ובכל מפרק מצוי פקע. בפרקים הקצרים, הסמוכים לקרקע, נמצא ריכוז גבוה של פקעים, ומכאן הסתעפות נוף הצמח. קנה הצמח מכוסה בשכבת שעווה. שלא כברוב הדגניים האחרים, הוא אינו נבוב, אלא אטום ומכיל תאי אכסון לסוכר. הריבוי נעשה בעיקר באמצעות ייחורים. בתנאי גידול מסוימים (שינוי בשעות האור) נפסקת הצמיחה הווגטטיבית, במקום עלים צומחת תפרחת והצמח עובר לשלב הרבייה. תפרחת קנה הסוכר היא מכבד (תפרחת מסועפת שבה הפרחים נישאים על הענפים הצדדיים) רופף ומסועף. בתנאי גידול מתאימים מייצר הצמח זרעים קטנים מאוד שפוריותם מוגבלת.

קנה הסוכר נמנה עם גידולי התרבות הקדומים ביותר. מקורו באיי האוקיינוס השקט ומשם הוא נפוץ לסין, להודו ולארצות טרופיות וסוב-טרופיות רבות אחרות. זני התרבות המקוריים התנוונו במהירות, בעיקר משום ריבויים באמצעים וגטטיביים בלבד. מקורם של הזנים הנפוצים כיום, בהכלאות בין זני בר עמידים לזני תרבות. קנה הסוכר דורש זמן של 8 – 24 חודשים עד להבשלתו. הוא אינו מתפתח בטמפרטורה מתחת °20 מעלות צלזיוס ומסוגל לגדול בתנאי רטיבות שונים. עיקר שטחי העיבוד הם באזורים טרופיים גשומים או סוב-טרופיים צחיחים למחצה. הסחיט – תוצר לוואי לתהליך הפקת הסוכר – מכיל בעיקר תאית ומשמש חומר גלם לתעשיית הנייר וכמספוא לבקר. המולסה, תוצר לוואי נוסף, משמשת כמזון לבעלי חיים ולהפקת כוהל.

ראו באתר זה: הסוכר.

הגידול ובעיקר הקציר, מצריך מאמץ רב. תחילה יבאו לשם כך פושעים מפורטוגל, אך משאלה לא עמדו במשימה, הביאו עבדים מאפריקה. אורך חייו הממוצע של עבד שחור, היה כמו חייו של מטע קנה סוכר, היינו שבע שנים.

כך החלה חרפת העבדות, כך החל סחר מכוער, ששינע סחורה אנושית מאפריקה לדרום אמריקה. שדה הניסויים הראשי היה במדירה ומשם התפשט הגידול לכאן ולדרום אמריקה. כך החל תהליך ששינה את אופיין של שלוש יבשות. הניצול היה גם מיני, והתוצאה הייתה המולאטים, ספק שחורים, ספק לבנים, מהווים את מרבית תושבי קאבו ורדה. הסוכר, שהתחיל להגיע לאירופה מהמזרח התיכון, מאז מסעי הצלב, היה מוצר יקר המציאות. המגדלים הפורטוגלים ועמלם של העבדים, הפכו אותו למוצר שווה לכול נפש.

הימים ההם נראים רחוקים ואנו יכולנו להתענג על הערוגות המטופחות, על אבני הטרסות שהונחו בחריצות כה רבה, על הגידולים החקלאיים שטופחו בעמל ועל הפרחים.

צפינו לשלוחות המעובדות שממול, בבתים הפזורים עליהם כקוביות משחק של ילדים ובפנורמה היפה שכולה הרים, מדרונות, טרסות, בתים ואנשים. לא רק. בין לבין, צמחו פרחים יפהפיים, בשלל צבעים, אדום, צהוב וורוד. על השלוחות הבולטות מעל לגיא הוקמו בתי קפה מאולתרים, להנאת המטיילים והמוכרים. כך פסענו רגלית עד ל Cha de Pedra, לארוחת צהרים. מכיוון שרצינו לבלוע עוד מהיופי הזה נסענו ל – Cha de Pedra, לעוד שעה של הליכה, עד ל Joao Afonso.

גם כאן, היה זה מסלול הליכה, המטפס ויורד בתלילות, צופה על נוף מרהיב, שעוצב על ידי הרי הגעש, המים והאדם. המים פילחו את שכבות הטוף וחשפו את צבעיהם הרבים. עם הזמן, הצטבעו המדרונות בגווניי ירוק. גם כאן גדלו עצי ענק של עץ הלחם, שהטילו צל רחב על סביבתם. עצי פפיה, שיחי קיקיון, שדות של שעועית. כמו כן, ראינו עצי קפה רבים, שפוליהם האדומים עמדו בשיא הבשלתם. עצרנו במשהו שעם הרבה רצון טוב, אפשר להגדיר כ"בית קפה", שם אשה עבת בשר טחנה פולי קפה. קפה הוא אחד המשקאות הפופולריים בעולם. שני בדרגה אחרי התה. מקור השם "קפה" מגיע מהשפה הטורקית והוא שיבוש של המילה הערבית קהווה. סברה אחרת היא כי מקורו של השם בממלכת קאפה שבאתיופיה, שהיא כנראה מקורו של צמח הקפה. נמל היצוא של הקפה היה מוח'א שבדרום מערב תימן, ממנה יצאו הפולים בדרך הים (באירופה שמה השתבש ל"מוקה"). לימים הצמח הובא מאתיופיה למקומות רבים בעולם.

את הקפה מגדלים בדרך כלל בחגורת הרוחב של ˚20, בשני חצאי הכדור. מרבית המטעים גדלים ברום של 1,200-1,500 מטר מעל פני הים ובכמויות משקעים של כ-1,800 מ"מ, היורדים בעיקר בקיץ. יש לו רמות שונות של איכות. ככל שגדל נמוך יותר, כך איכותו יורדת. הטעם והריח פחותים, אם כי היבול גדול יותר. לפיכך, הקפה הגדל כאן, ברום של כ-650 מטר מעל פני הים, איכותו אינה משובחת, אבל זה מה שיש.

האגדה האתיופית מספרת על רועה צאן בשם קאלדי, מהמאה התשיעית לספירה, שהבחין שהעזים שלו מתנהגות באופן משונה. הן קפצו בהתרגשות בלתי רגילה, פעו בקול רם מהרגיל ואף פיזזו על ארבע לאחר שאכלו משיח בעל פירות אדומים. בסקרנותו טעם את הפירות בעצמו. כמו העזים שלו גם הוא התמלא באנרגיה ושמחה. הוא מילא את כיסיו בפירות שמצא והלך היישר למנזר הקרוב, כדי לשתף את יושביו בפירות האדמדמים. הנזירים לא קיבלו את הפירות בשמחה והשליכו אותם אל האש, אבל הארומה הנפלאה של פולי הקפה הקלויים גרמה להם להרהור שני. הם הוציאו את הפולים מהאש, כתשו אותם, העבירו לכלי שהניחו על גחלים לוהטות וכיסו במים חמים. הם הבחינו ששתיית תה מרוממת את רוחם, ומסיימת להם להישאר ערים בעת תפילות ארוכות.

גידול שיטתי של הקפה החל בתימן במאה ה- 15'. במאה ה- 16' הפך הקפה למעין משקה לאומי של בני ערב והוא בא כתחליף ליין, ששתייתו נאסרה על־ידי חכמי האסלאם. ניסיון העולמא לאסור גם על שתיית הקפה גררה מהומות. עבד אל קאדר אל ג'אזירי, החשוב מבין הכותבים הראשונים על קפה מתאר את ההתפשטות של הקפה צפונה, מתימן למכה ולאל-מדינה, ומשם לערים הגדולות של העולם המוסלמי – קהיר, דמשק, בגדד ואיסטנבול. ב-1517 כבש השולטן העות'מני סלים "הקודר" את חצי האי ערב, בכלל זה את נמל מוח'א ומאז החלו העות'מנים לשווק את הקפה ומכאן שמו "קפה טורקי".

ראו באתר זה: הקפה.

ראינו כמובן גידולים נוספים, ביניהם כרוב ובטטות וכמובן שיחי בננות קרועי עלים. בכמה ערוגות מוצפות ראינו שתילים של יאם, אותו שורש עמילני, שעליו מזכירים בצורתם את אלה של "אוזן הפיל" הסיני, ושהובא לכאן מיבשת אפריקה, כדי להזין בו את העבדים. בתעלות המים גדלו צמחים צפים בעלי עלים קטנטנים – עדשת המים הזעירה, שכיסו את המים במרבד ירוק. עלים אלה מכילים חלבון רב ונחשבים כאחד מצמחי המאכל העתידיים. הצמח האטרקטיבי מכל היה הדרקונית (Dracaena draco), עץ מוזר, בעל עלים ירוקים מחודדים, שריד ליער הלאורו סילביה (Laurisilva), העשיר בעצי ער אציל, שגדל כאן פעם.[6] הדרקונית אינו עץ אלא מעין עשב. מה שנראה כגזע, אינו אלא גזעול, כמו לבננה. לעץ שרף בצבע אדום. הדרקונית גדלה לאט מאד. מאחר והיא מאריכת ימים אנשים, החליטו שאם אדם יאכל ממנה את הדם (השרף) אז גם הוא יאריך ימים.

מעל הערוגות וביניהם, נראו כמה בתים בנויים מאבני בזלת ולהם גג קשור היטב, מענפים של קנה סוכר. היו גם מפגשים אנושיים קצרים, כמו אשה שישבה ועסקה בכביסה, כשתינוקה קשור, צמוד אל גבה, ילדות שמכרו מזכרות, מעשה ידי אביהן וכבסים תלויים על חבל, שהוסיפו נופך לשפע הצבעים שמסביב.

בדרכנו חזרה ל"נמל הבית", עצרנו שוב בריביירה גרנדה (Ribeira Grande ), שראשיתה כבר בתחילת המאה ה-16'. שם לקחנו חלק בקרנבל המקומי. היו שם בעיקר תלמידי בית ספר מקושטים ומחופשים, קבוצות של רקדניות לבושות ירוק ולהן שיער מלאכותי מסולסל בצבע כתום, מלכת קרנבל עדויה בשמלה תכלת ובנוצות יען צבועות בכחול. ולהקות של מתופפים שניגנו בעוז. היו כמובן גם רקדני מנדינגה (Mendinga), אותם לוחמים מושחרים, שהפגינו ריקודי מלחמה ונערות עירומות למחצה, שהפגינו את הרעדת ישבניהן, במיומנות רבה, כל פלח עכוז לחוד, בקצב המוסיקה.

בוקר אחרון באי, עם מעט ערפילים היורדים מן ההרים. מבט אחרון על הפנסיון הטובל בירק. יציאה בשעה מוקדמת יחסית אל נמל הנמל, הפעם לא בחצייה דרמטית של האי, כפי שעשינו בדרך לכאן, אלא בהקפה ממזרח. הנוף מרהיב בתחילה, שסוע ומחורץ בירוק. אך ככל שהדרמנו, הפך להיות יותר ויותר מדברי. חזרה למעבורת, נפנוף לשלום, לאחד האיים היפים ביותר שראיתי.

התחנה הבאה הייתה האי סאו ויסנטה (Sao Vicente), שהוראת שמו (בפורטוגלית): "וינסנט הקדוש". זהו אחד מאיי בארלאוונטו (Barlavento), שמשמעו "עם כיוון הרוח"- קבוצת האיים הצפוניים.

האי נמצא בין האיים סנטו אנטאו (Santo Antão) וסנטה לוציה (Santa Luzia). כאשר הגיעו הפורטוגלים לכאן, מהאי סנטיאגו, הם לא מצאו בו מים, למעט מעיינות, מהם שאבו בעזרת טחנות רוח. התירס, שתופס מקום כה מרכזי בתזונה של התושבים, הגיע לכאן מאוחר ובמקרה. ספינה נושאת תירס, שעברה ליד האיים בדרכה מארגנטינה לאירופה, עלתה על שרטון ומטענה נפרק כאן. כך נוצא גם הקצ'ופה, המאכל הלאומי, המבוסס על תירס, בתוספת קטניות ולעתים בשר או דגים. גם קוסקוס מכינים כאן מתירס. לא מסולת.

מינדלו (Mindelo), נחשבת לבירה התרבותית של איי קאבו ורדה. כמו בכול מקום, סיירנו בשוק המקומי. אכן, נראה כחזרה על השווקים הקודמים. אך תמיד ניתן לראות דברים חדשים. כך למשל, הפעם, התעכבנו על סירופים שהוכנו מקנה סוכר, ומשמשים בעיקר לערבוב עם רום בקוקטיילים שונים. בכמה דוכנים נמכרו כובעים שהוכנו מאניצים של עלי תמר. כמו כן, הוצא למכירה שפע של תרופות מסורתיות. במלחמת העולם השנייה צרו צוללות גרמניות על האי, דבר שמנע מהאספקה מפורטוגל להגיע. התושבים שחיו לחוף הים הצליחו לשרוד טוב יחסית, הודות לדייג. אך אלה שבתוך האי פנימה, סבלו חרפת רעב, שעדיין נוכחת בזיכרון הלאומי.

מרכז התרבות הוא מבנה גדול שנבנה ב-1838 כמחסן פחם, על ידי הבריטים, שבעקבות הסכם שחתמו עם הפורטוגלים, בנו כאן נמל. המבנה שנועד לאחסן את הפחם שהובא לכאן מהנמל שהוקם ב-1850, הפך למרכז תרבות. כך למשל, נראה כאן פסל של הזמר אילדו לובה (Ildo Loba), שמתמחה במוסיקה אפריקאית. בתצוגה נראו פסלים של מנדינגא'ס ((Mendingas, לוחמים מחוללים אפריקאים, עדויים מכף רגל ראש, שכמותם ראינו, צבועים בשחור ומעוטרים בתכשיטים, מחוללים ברחובות סנטיאגו. מקורם ב-Bigoas, שבגינאה ביסאו והם הטביעו כאן את חותמם. מדובר באלמנט פולקלוריסטי שככול המדובר בקאבו ורדה, הוא שייך רק למינדלו. כמו כן ראינו פסל של סזריה אבורה ולידה פסל של פטרונה המוזיקלי באנה (Bana), שהוא כינוי הבמה של אדריאנו גונצ'אלבס (Adriano Gonçalves), המכונה "אבי המורנה". דמות אחרת, פופולרית מאד, שספסלו אף הוא מוצב שם הוא של מנואל דה נוראס (Manuel da Noras), זמר, מלחין ובעיקר משורר, שכתב שירים עבור סזריה אבורה. בעודנו מקשיבים להסברים נשמע קול תרועה, תופים ומצלתיים. אלה האירועים הראשונים של הקרנבל. היו אלו קבוצות מקושטות של ילדי בית ספר, שצעדו כשהם מחופשים, בליווי מורותיהם, שצעדו בסך, מקושטים להפליא. הרמה לא הייתה גבוהה יותר משל העדלאידע שבחולון, אבל המוסיקה מחשמלת וכך גם האווירה.

מול מרכז התרבות ניצב פסל גדול של עיט, שמתעד את חציית האוקיינוס האטלנטי, על ידי שני טייסים פורטוגלים, בשנת 1922, מפורטוגל ועד ברזיל. הם טסו במטוס שמסוגל לנחות על המים, ששמו Lusitania, על שמו של העם והמחוז ממנו נוצרה פורטוגל. הם עשו זאת ללא רדיו וכמובן ללא GPS והשלימו את המשימה ב-62 ימים. המטוס ניצב כיום בסלבדור דה באהיה, שבברזיל.  בדרכם עצרו במקומות רבים, ביניהם העיר מינדלו, שתיעדה את האירוע. לא הרחק משם ניצב בנין גדול בסגנון נאו קלאסי, הצבוע בוורוד. עדות לניסיון להעביר לכאן את בירת המדינה. הרעיון לא צלח, הבירה נשארה בפראיה , רק המבנה נותר, כעדות למהלך הכושל. על החוף ניצב פסל גדול של המגלה דייגו אפונסו, שעגן באיים ב-22' לינואר 1462.

הכנסייה הגדולה באי היא Nossa Senora de la Luz, היינו, 'גבירתנו של האור'. מדובר באוכלוסייה שמרביתה המוחלט קתולית, אך חיה כאן גם אוכלוסייה של פרוטסטנטים, פרי עבודתם של מיסיונרים אוונגליסטים, מנניטים ו"עדי יהוה". כמו כן היגרה לכאן אוכלוסה מוסלמית ממערב אפריקה. לא הרחק משם נראה בית בסגנון קולוניאלי, שמשוח בצבעים עזים, משמש כחנות מזכרות ונקרא "איסטנבול", פרי יוזמה של סוחר טורקי. נוכח ההשפעה האנגלית ההולכת ומתחזקת, נבנה לא הרחק מהחוף Fortin del Rai, כלומר 'מבצר המלך', מבנה המזכיר בסגנונו את מבצר בלן (Balem), שבליסבון, הבנוי בסגנון מנואלי מודגש. המבצר נבנה כאן במקום להזכיר לבריטים, שלמרות נוכחותם המורגשת כאן, המקום עדיין שייך (היה) לפורטוגל. צפינו על הר, ממול, מעבר למפרץ, שעם קצת דמיון ניתן לזהות בו צורת פנים המתבוננות לשמים. ואכן הוא נקרא "הר הפנים" Monte Cara)). ההר נחשב לאחד מ"שבעת הפלאים" של איי קאבו ורדה". תמהני. נראה לי שיש דברים ראויים יותר לכלול ברשימה המכובדת הזאת. אחת האטרקציות הבולטות באזור הנמל הוא פניה של סזריה אבורה (Cesaria Evora), המסותתים על קיר גדול, במכות פטיש, שנעשה על ידי אמן ששמו Vhils. מעל לעיר, על המצוק, מזדקר מבצר אלכסנדר, שכמו המבצר של פראיה, נועד להגן על העיר מתאוותם של שודי הים.

המעבורת, שערסלה מעט את בני מעינו (הפעם ללא חיזוק של קאיפיריניה), הביאה אותנו חזרה למינדלו (Mindelo) שבאי סאו ויסנטה (Sao Vicente), שם המתינו לנו המדריך אוסקר והנהג בני.

סאו ויסנטה היה האי האחרון מבין איי קאבו ורדה, שיושב על ידי הפורטוגלים, שחיפשו קרקע פורה לגידולים חקלאיים. הם ייסדו את העיר מינדלו במאה ה-19' ויישבו אותה בעבדים ובבני תערובת זמן קצר לפני שהעבדות נאסרה על פי החוק. אותות התקופה הקולוניאלית ניכרת בבתים המשוחים בצבעים עזים וכמובן גם בקרנבל. מינדלו היא הבירה התרבותית של איי קאבו ורדה, מכאן הגיע סזריה אבורה הדיווה היחפה, שהביאה את המנגינות המסורתיות של המוֹרְנָה' (Morna), לתודעה העולמית ולהכרתו כ"מורשת עולמית" על ידי אונסק"ו.

יצאנו למפרץ עגול ויפה, שנקרא Bahia Das Gatas (מילולית: מפרץ החתולות). ירדנו בחוף שנקרא Praia Grande, כלומר, 'החוף הגדול'. שם עגנו מספר ספינות דייגים, שבעבר עסקו בעליהם בהברחת גרוג, שהוא משקה אלכוהולי המזוקק מקנה סוכר. לאחר שהפורטוגלים הפכו את הסחר לחוקי, נגדע מטה לחמם והם העתיקו את מושבם לאי הצחיח סנטה לוצ'יה (Santa Luzia), העשיר בדגה, והתפרנסו ממנה. ברקע נראו כמה בתי קיץ לעשירים. מיעוט, שכפי שקורה בדרך כלל בארצות עניות, הוא עשיר מאד. מדי שנה מתקיים כאן פסטיבל מוסיקה, בסוף השבוע הקרוב ביותר לירח מלא של חודש אוגוסט ומושך לכאן כ-50,000 איש. זהו האירוע המוסיקלי החשוב ביותר באי.

בחוף ניצבת קשת מאבני בזלת, המסמלת את האי ונקראת Porton de nos Ilha, שיצר אמן מקומי בשם Vasco Martins. סיכמנו לעצמנו שלא מדובר בקפלה הסיסיטינית….אבל זה מה שיש.

הלכנו כשמונה ק"מ לאורך החוף. מזג האוויר הקודר היה לצדנו. ביום שמשי קשה ללכת. התבוננו בצורות המופלאות שהרוח חוללה בסלעי הטוף. במקום אחר אבני בזלת שחורות כיסו את החוף. אכן, הנוף לא היה מסעיר. כמה מהחבר'ה טענו שהוא חד גוני. אני מצאתי אותו חביב. סיימנו ליד שני הרי געש קטנים ונסענו לכפר Norte De Bahia ובו הבתים מכוסים בגרפיטי נהדרים שיצרו אמנים שהגיעו מכול העולם. לא נראו שם אמירות פוליטיות או חברתיות, אלא בעיקר תיאור ססגוני של חיי היום יום. הייתה זו חגיגה של צבעים. יצירתיות מפליאה.

אין הרבה מה לראות בסאו ויסנטה למעט עליה לתצפית מרשימה מראש הר מונטה ורדה (Monte Verde), שמתנשא לרום של 744 מטר. מראש ההר ניבט מראה מרשים, ממעוף הציפור, על האי סביב סביב, גם כשראש ההר היה אפוף ערפילים. ירדנו כמה מאות מטרים ונהנינו מהצוקים היורדים בתלילות אל חופי הים.

באחד הבקרים, יצאנו להפלגת צלילה לשני אתרים מרהיבים. בשניהם לא היו הרבה אלמוגים, אבל נהנינו מצמחיה עשירה של עשבי מים אדומים במקום אחד ושל פרחים צהובים במקום אחר. למרבה האכזבה לא ראינו מנטות, אבל ראינו עשרות דגי חֲלִילוֹן מאורכים. זהו דג ייחודי בצורתו המוארכת והנוקשה. יש לו פה מוארך, עיניים גדולות ביחס לגופו, וגוף וזנב מוארכים ומכוסים חיישני תנועה, שכנראה עוזרים לו לצוד את טרפו. בין היתר, ראינו חסילון (שרימפס) ענק בעל זרועות צהובות, לובסטרים גדולים, צלופחים בעלי ראש ירוק. צבי מים והכול מקרוב. על כל אלה, נוספו להקות מרהיבות של דגים, בשלל גוונים. בין היתר שחו שם דגי אבן, הנקראים על שום יכולתם להסתוות. בלט ביופיו "אבו נפחא", שהוא שמו הערבי של דג ממשפחת הנַּפּוּחִיתִיִּים.[7] אחד מהמאפיינים הבולטים של הדגים החברים במשפחה זו – וזהו גם מקור שמה בעברית, היא היכולת להתנפח לגודל כפול ויותר בעת סכנה. מאפיין אחר שאף הוא מגן עליהם מטורפים, הוא עורם הקוצני. כמו כן דג צפרדע (Frog Fish) מרהיב, שקיבל את שמו בשל פיו הגדול וסנפירי הצד שלו. מכיוון שלא העמקנו, חווינו את המראות בשלל צבעים, שבדרך כלל מתקהים עם הירידה למעמקים. כמה מאתנו הסתפקו בשנורקלינג ואף הם נהנו מאד.

תבלין חשוב שהוסיף טעם וריח לתבשיל המגוון שנקרא קאבו ורדה, הוא הקרנבל. חגיגה עולצת, שהחלה בנשפים פרועים שחגגו הפורטוגלים. ארבעה ימים של צבע, יין, זלילה וניאוף, שבאו לפני ארבעים הימים של צום וחזרה בתשובה, שקדמו לפסחא.

ראו: הקרנבל של מינדלו.

היכן טמון קסמו של הטיול בכף ורדה? קשה לשים את האצבע. אלה לא רק הנופים המרהיבים של סנטו אנטאו ולא רק התופעות הגעשיות של פוגו. גם לא רק התהלוכות המרהיבות של הקרנבל. אולי זו ההיצמדות לעבר, גם אם מכורח, השמירה על הצביון הקולוניאלי, המפגש האנושי עם התושבים המולאטיים, אולי זהו קו המגע בין פורטוגל לבין אפריקה, אולי הסצנה המוזיקלית. אולי שיללוב כל אלה, שמעוררים במי ששב משם, את המילה החוזרת בשירים רבים – סאודדה.

[1] מקארונזיה, "האיים המבורכים" (Macaronésia) היא שם מודרני לקבוצות האיים השונות (או ארכיפלגים) בצפון האוקיינוס ​​האטלנטי, קרוב לאירופה ואפריקה. הם כוללים את קאבו-ורדה, האיים האזורים, האיים הקנריים ואיי מדיירה.

[2] השם "גרוג" לערוב של רום עם מים הגיע כנראה מהכינוי של אדמירל ורנון, שנודע כ"גרוג הזקן" בגלל שלבש גלימת גרוגרמה.

[3] ראו באתר זה: האימפריה הפורטוגלית

[4] ראו באתר זה: כריסטופר קולומבוס

[5] ראו באתר זה: פרדיננדס מגלן

[6] לאורוסילביה זה סוג אנדמי של יערות ער, עשירים בעצים ממשפחת העריים, בעלי אקלים סובטרופי גשום, ששרידיהם נמצאים במספר איים מקארונזיים בצפון האוקיינוס האטלנטי, ובמיוחד באיי מדיירה, באיים האזוריים ובאיים הקנריים. יערות הער האלה, שחלקם נחשבים ליערות עננים, מהווים שריד יקר של היערות הסובטרופיים של תקופת הפליוקן. יערות הלאוריסילבה מכילים עצים בעלי עלים רחבים וירוקי-עד, המגיעים לגובה של עד 40 מטרים. רבים ממיני הצמחים הגדלים ביערות אלה אנדמיים לאיים אלה, והם נותנים מחסה לצמחי תת-היער, לחסרי חוליות, לעופות ולעטלפים, כולל מספר מינים אנדמיים. בעבר, יערות הלאוריסילבה כיסו חלק נרחב מהאיים האזוריים ומאיי מדיירה, ואף חלק מהאיים הקנריים המערביים. אולם היקף היערות הצטמצם משמעותית כתוצאה מכריתתם, שנועדה לפינוי מקום לחקלאות ולמרעה, וכן כתוצאה מחדירתם של מינים שהגיעו לסביבה שאינם שייכים אליה באופן טבעי, והועברו אליה במתכוון או בשוגג בשל פעילות אנושית.

[7] הנַּפּוּחִיתִיִּים (שם מדעי: Tetraodontidae)