טיול להודו: פרקי יומן – מקורות הגנגס

מיומנו של גילי חסקין  אוקטובר 1990.

במסגרת טיול להודו הרבה תרמילאים מגיעים לרישיקש שלמרגלות ההימליה, כדי ללמוד באשראם כזה או אחר. לאיילת היה ברור שאם היא רוצה, זה יהיה רעיון סביר, אך בלעדי.  היא אפילו לא הציעה, אלא המשיכה איתי הלאה לעבר ההרים, שם שוכן האל שיווה, שהגנגס נובע מתוך שיערותיו.

התחנה הבאה נמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה משם.  דֶוָופְּראיָאג', המפגש המקודש בין שני הנהרות, שאיחודם יוצר את הגנגס.  הנוף כאן כבר הררי ומבותר יותר.  הנהרות יצרו במפגשם צורת V כחול ובתווך, בחצי האי שנוצר ביניהם, נבנו מקדשים רבים, שגהתות הרחצה שלהם נפלו ממורדות ההרים וגלשו עד לקו המים.

עוד שתים עשרה שעות נסיעה על גג אוטובוס, שקפיצותיו ותנודותיו מרעידים את בני המעיים.  ישבנו צפופים, עם שלושים נוסעים נוספים, אוחזים היטב במעקה, כדי לא לעוף ולהימרח על הכביש.  מפעם לפעם הגיח כרטיסן מאחד החלונות וטיפס אף הוא על גג האוטובוס, כדי לראות אם לא הופיע נוסע נוסף, ממנו יש לגבות דמי נסיעה.  הדרך העפילה בנוף שנעשה מסעיר מרגע לרגע.  הגיאיות הפכו מבותרים, הפסגות מחודדות והירוק החליף גוונים שהלכו וכהו.  הנוף המרהיב פיצה על התלאות.  הישיבה על הגג, בתוך הנוף, מול הרוח המכה בפנים, נסכה בנו התרגשות.  חישבתי שהאוטובוס, העמוס באנשים רבים, ביניהם זקנים וילדים, עוצר להחלפת נוזלים אחת לחמש שעות.  בין הפסקה להפסקה כולם מתאפקים.  בטיולים המאורגנים לעומת זאת, התחלתי לפני מספר שנים עם הפסקות בקצב של אחת לשעתיים, ירדתי לשעה וחצי ואני צופה שהמרווחים יקטנו.

בסופו של יום הגענו למרכז עולי הרגל אשר בבָּדְרינאט, מקום נידח כביכול, מעבר להררי חושך.  ציפינו להיות כאן לבדנו, אך להפתעתנו חנו במקום עשרות אוטובוסים, שפלטו מתוכם צליינים הודים – מטרתם איננה טיול, אלא להיטיב את ה'קָארְמָה'  שלהם על ידי קיום מצוות עלייה לרגל.

העלייה לרגל נתפסת לא רק כמצווה אלא כנקודת זכות.  זוהי למעשה השקעה לטווח ארוך.  המקדש עצמו הוא מבנה מוזר – צבעו אדום, כיפתו צהובה ולמרגלותיו מפכה מעיין מים חמים.  בכניסה למקדש ובחצרו, ניצבים דוכנים לקניית מזון ותשורות.  הדת והכסף כרוכים כאן יחדיו.  אין בהודו הבדל בין קודש לחול.  אם היה מגיע לכאן ישו ומנסה לגרש את הסוחרים, היו צוחקים בפניו.  מעל לכל מתרומם הנָנְדָה־דֶוי, הר שדומה לפירמידה לבנה, המתנשא לגובה של שבעת אלפים ושש מאות מטרים מעל פני הים.  עד 1975 הוא היה הגבוה בהרי הודו, אז סופחה להודו מדינת סיקים, על הר קָנְצֶ'נְג'וּנְגָה, שגובהו שמונת אלפים וארבע מאות מטרים, השלישי בגובהו  בעולם.  כאן מתפתלים שבילים, בהם פוסעים עולי הרגל אל קָדְרינָאט, ואל גָנְגוֹטְרי, אל הקרחון ממנו נובע הגנגס.  כמה מהם, לבושים בתחתוניהם בלבד, ירדו לטבול במרחצאות החמים ולספוג כך מעט קדושה.  אשה שמנה, עיניה נוהרות באושר, התבוננה בנו בחיוך רחב.  לפי כל הקריטריונים המקובלים בעולם המערבי, אושר והודו הם שני הפכים. במסגרת טיול להודו מגלים כי בניגוד לתדמית הזאת, השאיפה לאושר מעוגנת היטב בדפוסי החשיבה והמסורת ההודיים.  המטרה היא שחרור מהסבל.  ההינדים קוראים לו 'מוקשה', הבודהיסטים קוראים לו 'נירְוָואנָה'.  האם אפשר להגדיר בכלל את המוקשה או את הנירוואנה? קראתי לא מעט הסברים, בהן בחר מי שהגדיר במלים מובנות לכאורה, אך בסופו של דבר מתברר כי ההארה היא מצב שמעבר למלים.  מצב שכנראה צריך לחוות.  כמה מן האנשים כאן עוסקים בכך? השאלה תישאר וודאי פתוחה.

כאשר שוחחנו על כך עם כמה עולי רגל, טענו אלה בלהט שהם מכירים אנשים שעשו זאת ואכן, פגשנו כמה מהם וגם אם טרם הגיעו לכך, הם היו בדרך.  הם פרשו מהבלי העולם הזה והתחילו במסעם אל האושר – בפרישות, בנדודים, בשירות המקדשים.

כך למשל איש עסקים מבנגלור, שמדי שנה מגיע לכאן לחודשים אחדים ומשרת את עולי הרגל.  לא רחוק מכאן, בקדרנאט, ניצב צוק המכונה 'השביל אל גן העדן', משם, לפי מקורות בריטיים, קפצו אלפים אל מותם, במטרה לקצר את התהליך של השחרור מן הסבל.  הצליינים רחשו ככוורת של דבורי בר, עלו וירדו בשבילים, רכשו מזכרות והעניקו למקום תחושה מוזרה של קדושה, מעורבת בשוק ססגוני.

בדרך חזרה עצרנו ליד כפר קטן, שם שכרנו סבל, בדרכנו אל עמק הפרחים.  ניסינו לשכנע אותו לשאת את תרמיל הגב על גבו, במקומו הטבעי ואפילו התאמנו את התרמיל למידותיו.  הוא הלך צעדים אחדים, שב על עקבותיו, הסיר את התרמיל מכתפיו, הכניס אותו לסל נצרים, אותו נשא ברצועה על מצחו, בדיוק כפי שעושים האינדיאנים בהרי האנדים.

הנוף היה נפלא:  הרים גבוהים ומיוערים, פסגות מושלגות, עמקים מוקפים במצוקים תלולים.  עמק הפרחים לעומת זאת, היה מאכזב מעט, אולי משום שאיחרנו לבוא.  בספטמבר.  אמנם ראינו כמה פרחים מוזרים ומרשימים בצבעם ובצורתם, אך היו אלה נקודות צבעוניות בודדות בעמק רחב ידיים, שריד עלוב לחגיגה הפרחונית שהשתוללה כאן במאי ויוני.  הסתפקנו בתמונות, שרוכלים זריזים הציעו למכירה.  מהעמק המוריק טיפסנו אל אגם הֶמְקוּנְד שמעבר לקו היער, המקודש לבני הדת הסיקית.  מתברר שהיום בדיוק התרחשה עלייה המונית לרגל.

המקודש לבני הדת הסיקהית.  מתברר שהיום בדיוק התרחשה עלייה המונית לרגל.

כאשר נוסדה הדת הסיקהית במאה השש עשרה, התנגד מנהיגה, הגורו נאנאק, לעלייה לרגל לנהרות הקדושים, אולם חיים לאורך דורות בסביבה ההינדית עשו את שלהם, השפיעו עליהם בנושא הקסטות וכך גם בנושאים אחרים.  

פסענו בשביל שהתפתל בנוף הררי יפהפה, ממנו נשקף נוף מרהיב, אך לא היה זה מסלול של הליכה שקטה בטבע, כי אם בתוך זרם אנושי רועש של עולי רגל סיקהים, שהגיעו לשם כך במיוחד, מרחבי הודו ואפילו מרחבי העולם.

הסיקהי הממוצע נראה כהתגשמות הסטריאוטיפ ההודי: גבר גבה קומה, שיערו הארוך אסוף בטורבאן, זקנו עשוי בקפידה, צמיד אלומיניום לזרועו והוא מקרין כבוד.  הגברים, הנערים והילדים לא חדלו מלעצור לידינו ולשאול שאלות: מאין אנחנו, מה שמותנו, במה אנו עובדים, אם יש לנו ילדים ושאלת השאלות: "מי האלוהים שלך?" כמעט תמיד מגיעה השאלה הזאת:

"במי אתה מאמין?"

כולם עוסקים כאן באלוהים.  כולם עוסקים בדת ובביטוייה המעשיים.  אף מטייל איננו יכול להיות אדיש לרוח ובעיקר לדת.  המושג 'חילוני' אינו קיים כאן.  ספק אם הוא קיים בכלל במרחב שבין 'הקו הירוק' לבין יפאן.  כאן כולם דתיים, בצורה זו או אחרת.  מוסלמי הפורש שטיח תפילה לעבר מכה, פסל של שיווה על חלון ראווה, גָאנֶש בעל ראש הפיל מתנדנד בתאו הקט של נהג משאית, מקלות קטורת בכל פינה.  נזירים טיבטים בגלימותיהם הזהובות, עולי רגל יחפנים, המשליכים עצמם על הרצפה.  טבילה בנהר, מנחות.  פרח, לינגם, ווישנו.  ברהמין מברך תמורת תשלום, פיל מניח חדקו על פדחת, טיקָה אדומה טרייה על המצח.  כוהן ג'ייני עם בד המכסה את פיו, מצנפת בודהיסטית.

אנחנו הולכים והם שואלים.  אנחנו יושבים והם דורשים.  אנחנו משוחחים בינינו לבין עצמנו והם מתפרצים, חודרים בשאלות, נועצים מבטים ישירים אל תוך אישונינו.

ענינו בנועם לראשונים, בסבלנות פחותה לאחרים, בקוצר רוח לעשרות שבאו אחריהם, בכעס למבול השאלות שבאו בהמשך ולבסוף החלטנו לשתוק, כדי שהזעם נוכח ההטרדות לא יהפוך חלילה לאיבה גלויה.  עטפנו את עצמנו בדומיה מרוחקת והתמסרנו למראות, מתעלמים מהמבטים ומהשאלות, עד לאגם הקדוש.  האגם מרהיב עין ביופיו.  לא רק בשל צבעו הכחול שהלך והעמיק לכיוון מרכזו ולא רק בשל ההרים המושלגים שעטרו אותו סביב ככתר צחור, אלא בשל המוני עולי הרגל, שהסירו את הטורבן שלראשם, פרעו את שיערם הארוך ונכנסו למים הקפואים כמעט, כשלגופם תחתונים בלבד.  הם היו אדישים לקור שבחוץ ובמים.  די להם באש היוקדת בלבם פנימה.  הם הקפידו לטבול באגם חמש פעמים, צעירים כבוגרים, ילדים כזקנים, נשים כגברים.  חמש פעמים, כנגד חמש העקרונות של הדת הסיקהית, חמשה המאפיינים החיצוניים של הסיקהי, חמשה הנהרות של פנג'אב.

היומן לקוח מתוך ספרי שבוי בקסמה.