אל מכתש רמון

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: טיול לנחל חתירה.

ראו גם: אלבום מטיול לנגב.

כבר גיליתי לכם שאני אוהב מדבר. הוא מתואר בתנ"ך כמקום שמם: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', 5). הוא מתואר כמקום שיש בו חיות רעות ומזיקים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" (דברים, ח', 15). מי שבא אל המדבר, צפוי לרעב וצמא: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף" (תהילים, ק"ז, 4-5). ההולך אל המדבר, גם מסתכן בנפשו: "וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא" (הושע, ב', 5). יושבי המדבר מתוארים כשרויים במחסור והם החלכאים שמחוץ ליישוב: "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, גַּלְמוּד: הַעֹרְקִים צִיָּה–אֶמֶשׁ, שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ; וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם… בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ; תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ" (איוב, ל', 3-4, 7). המדבר הינו מקום כה רע, עד שהוא משמש בתנ"ך כמשל לדברים רעים: "טוֹב, שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ-מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מדונים (מִדְיָנִים) וָכָעַס " (משלי, כ"א, 19).

לעומת זאת, מופיעה לפרקים במקרא, התייחסות חיובית, אפילו רומנטית אל המדבר. עוד בימי דוד המלך היתה מקובלת הדעה, שיאה לו, לאלוהי ישראל, להיות מתהלך באוהל ובמשכן [במדבר]: "כִי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן" (שמואל ב', ז', 6). עיקר היחסים שבין עם ישראל ואלוהיו נקבעו בשעת מסעות העם במדבר: "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות" (הושע, י"ב, 5) במדבר נתגבשה האמונה הישראלית, בו ניתנו עשרת הדיברות, המשפטים והחוקים ושם נכרתה הברית בין העם לאלוהיו. כן כתוב בברכת השבטים: " יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים, לג, 2).  ספר דברים מדגיש פעמים רבות, כי במדבר היתה ישראל נאמנה לאלוהים, עד שבאה לארץ נושבת, שם יצאה לתרבות רעה: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, כְּאָהֳבָם" (הושע, ט, 10).

אם כי סביר להניח, שמקורו של היחס החיובי של עם ישראל למדבר, איננו דווקא בקשרים שקשרו בני העם עם המדבר בתקופת הנדודים, אלא דווקא בהתפתחות הפנימית של האומה עצמה. נגד הציוויליזציה שהתפתחה בערים ושרבתה בה ההשפעה הנוכרית, קמה התנגדות שרוב נושאיה היו נביאים. הם  לחמו על טהרת עבודת ה' ועל צדק חברתי, לכן העמידו את המדבר, בצורות שנות, כנגד התרבות המושחתת שבה נלחמו. הושע קורא להשיב את העם אל המדבר: "וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, כִּימֵי מוֹעֵד (הושע, י"ב, 10), כדי להחזיר אותו אל  אלוהים ולחדש שם את ברית אהבתם: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ.  נָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם" (הושע ב' 17). ואכן, יש במדבר משהו שמקרב את המטייל אל חוויית הבריאה.

אני הולך לשים את נפשי בכפי ולומר שיש לנו בארץ, מעט מקומות שהם מרשימים בקנה מידה עולמי. כאילו ששווה להגיע במיוחד כדי לראותם. למעט המקומות מסיפורי התנ"ך, על משמעותם הדתית וההיסטורית. אבל אין ספק שיש לנו שלוש אטרקציות ייחודיות, שאין כמותן: הראשונה היא ירושלים, השנייה היא מצדה-עין גדי והשלישית היא מכתש רמון. שימו לב שני שליש מהן, במדבר.

המדבר מאפשר למטייל לחוש איזו תחושה בראשיתית. המדבר מעניק לו  תחושה שמיימית. אני מרחיק את עדותי אל הנוסע האנגלי דאוסון בורר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה-19 כותב (תודתי לאברהם שקד על התרגום ולארז הרשטדט שמביא אותו באלבום המופלא שצילם והקדיש לאחיו ז"ל): "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הנך לדמות, כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכול וכול, למקום נושא חיים".

הנגב נופל בעצמתו מסיני, מהמדבר המערבי של מצרים, ממדבריות תוניסיה ומרוקו, אבל עבורי הוא היה קודם. סיירתי כאן ברגלי, בטיולים של 'תנועת המושבים', הרבה לפני ששמעתי את השם "אולורו" הסלע המונומנטלי של המדבר האוסטרלי. הובלתי בשבילי הנגב קבוצות רבות של מטיילים, הרבה לפני שידעתי היכן יוטא או נמיביה, נמצאות על המפה.

הפעם, מכתש רמון

זהו  המכתש הארוזי (בלייה) הגדול בעולם (להבדיל מלוע געשי, או כזה שנוצר מפגיעת מטאוריט). אורכו של המכתש כ-40 ק"מ, רוחבו המרבי כ-9 ק"מ ועומקו המרבי כ-350 מטר. במזרח, מחולק המכתש על ידי הר ארדון לשתי בקעות: בקעת ארדון ובקעת מחמל. נופו של מכתש רמון הוא ייחודי. מרהיב. מאין שלא נסתכל, מלמעלה, כמו מ מצפה רמון. מלמטה, מפרסת נקרות. מכל מקום הוא מעורר השתאות. המצלעות הדרמטיות, הקירות הזקופים, התופעות הגיאולוגיות, הופכות אותו לשמורת טבע מרשימה. תחושה של מעשה בריאה רב רושם.

יש בו תחושה של נצחיות. סלעי המשקע העתיקים ביותר שנחשפו בארץ, מלמדים  שיעור מאלף על משמעותו של זמן ומקום המין האנושי בלוח הזמנים של הבריאה, כפי שכתב מחבר קהלת: "דור הולך ודור בא והארץ במקומה עומדת" (א' 4). הסופר הכרתי ניקוס קזנצאקיס, חוה במדבר קדושה של ממש (שוב, תודה לאברהם שקד): "כאן הוא המקום, חשבתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה או הנואש את אושרה המוחלט".

המכתש המכונה גם "הענק", הוא אחד מחמישים "שמורות אור בינלאומיות" בעולם; הכוונה, למקומות אידיאליים לתצפיות אסטרונומיות. ואכן, לילה בהיר של שמים זרועי כוכבים במכתש, הוא חוויה מזככת ממש. גם ביום. הנשימה נעתקת, הנוף הפראי נפרש לנגד העיניים. הנחלים שחרצו גיאיות בסלע והמרחבים החשופים שמתגלים מכל עבר.

רוב שטחו של המכתש מנוקז על ידי נחל רמון, שנקרא בערבית "ואדי א-רוּמאן", ייתכן משום שרומאים עברו באזור זה, ב"דרך הבשמים". המכתש נוצר כנראה משחיקה של שכבות סלע רכות הנמצאות תחת שכבות קשות יותר. לבו המכתש היה בעבר ראשו של הר, שפתי המכתש פונות עדיין אל ראש ההר שכבר לא קיים, ופנים ההר נשחק, נסחף והפך למכתש.

ככלל, המכתשים בנגב נוצרו באופן לא פשוט. שכן דרוש שילוב של מספר תנאים כדי שייווצר מכתש: קמר אסימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי (יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה). צורה כה ייחודית, עד שגם בשפות לועזיות מוכר המושק Maktesh. האזור עבר טלטלות רבות ושינויים משמעותיים במשך מאות מיליוני שנים. ראשית, שקעה אבן החול בסביבה יבשתית, אחריה הציף את המקום הים, הקרוי על שמה של תטיס, אחת מחמישים הנראידות –נימפות הים במיתולוגיה היוונית ואמו של אכילס. בים תטיס חיו דגים, חלזונות, אלמוגים, צדפות, כרישים ואפילו זוחלים ימיים ענקיים.  החלקים הקשיחים של רוב בעלי החיים הימיים, כמו השלדים של אלו היבשתיים, עשויים מתרכובות עשירות בסידן, וכשאלו מתים הם שוקעים על קרקעית הים. כך הורבדו להן שכבות הגיר ובהן בולטים מאובנים רבים. כוח עליון קימט את הכול, יצר את הרכסים, שסלע קשה הוא גגם וחול רך הוא תוכם. עם העמקת ההתחתרות והסחיפה של פנים הקמר נתגלו בקרקעיתו שכבות יותר ויותר עתיקות ואילו הצעירות נותרו חשופות במצוקים שמסביב.

את מראותיו הנשגבים של מכתש רמון היטיב להביע נתן אלתרמן:

על פרשת־דרכים פונים אנו ימינה, ולאחר עשרים קילומטרים, לערך, הנה המכתש עצמו לפנינו ואנו גולשים לתוכו לחצותו לרוחב. זירת־אבן רחבה זו, שרכסי־הרים קטועים סוגרים עליה מסביב, היא אחת “העתיקות” הגיאולוגיות של הארץ. אתה רואה כמין קולוזיאוּם רוֹמי שָׁמֵם, העומד מלא שמש ודומיה, וחלונותיו פרוצים וקשתותיו קורסות ולא נותר לך אלא לנחש את האיתנים שדרכו בו ואת הרעש שהפכוהו עיים. טבעת־הרים זו שמסביב אינה אלא בסיסו של הר שהתנשא במקום השקע שלעיניך. אבל הנה אתה גוחן לארץ וידך מרימה צדף נוצץ לסימן שהאוקינוס גם הוא עבר כאן. מרבץ הפוספאטים הרדום פה הוא אחד מגלגוליה של הדגה אשר שרצה במקום הזה.

במוצא הזירה – צוק גבוה ומראהו כיער כידונים שנסתמרו ונישאו מעלה, כולם אל נקודה אחת.

קשה לכתוב משהו אחרי אלתרמן….

לא התכוונו בכלל לטייל במכתש רמון. לא הפעם. הלכנו לצלם נרקיסים, לנחל חתירה ולעין ירקעם.

ראו באתר זה: נרקיסים בנחל דימונה; טיול למכתש חתירה.

לאחר שירש החושך, הגענו לאחת ה"זולות" המיוחדות שיש בארצנו – "חאן אבירן" במושב פארן. החן והעיצוב מוציאים כל חשק לצאת מהמקום. בכול זאת, טיילנו עם שולי ועמוס אבירן בנחל עשת, שהוא ממש החצר האחורית שלהם. אחר כך קניון ברק שבערבה וקניון עדה שבפתח נחל פארן. זהו. בדרך הביתה רצינו רק להציץ במכתש, תצפית קטנטנה, שהתארכה ליום שלם של טיול, שדרש לינה באזור (בסוכה של צור שיזף) ועוד טיולי בקר, במקום שקשה לשבוע ממנו. עוד כמה שעות במכתש. צבעים שונים מאשר אמש. זוויות אחרות. הערב מחמיא לפתחו של המכתש, לכיוון הערבה ואילו הבקר עושה חסד דווקא עם המצוקים היורדים בתלילות ממצפה רמון.

יש במכתש רמון אין ספור של אפשרויות לטיול ברכב וברגל. טיפוס על הר ארדון והליכה בנחל נקרות. יש בו גם אפשרויות רבות לטיולי רכב עם גיחות קטנות. כמו למשל קיר האמוניטים, בו התאבנו חלזונות ימיים גדולים של מים עמוקים, ששחו כאן בתקופת הטריאס, 220 מיליון שנה (לפני הספירה כמובן… היו להם קונכיות מפותלות לסליל שטוח שקוטרו הגיע עד לשני מטרים. הקונכייה הייתה בנויה מכמה תאים, ובכל שנה נוסף לה תא חדש. התאים המבוגרים היו מלאים בגז, וכך הייתה מסוגלת הקונכייה לצוף בים. בעל החיים עצמו שכן בתא האחרון, כמו הנאוטילוס. היו פעם רבים, אך חובבי טבע עקרו אותם, כדי להפכם לרדיוליט (אבן שמניחים על הרדיו…). יש כאן אזורים מרהיבים של אבן חול צבעונית, מעיינות. יש קסם מיוחד למים במדבר. כפי שהתבטא אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן": "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים".

יש במכתש רמון אפילו מאגרי מים בסגנון אפריקאי, שם פגשנו צעירים שהגיעו להתמזג עם הטבע בעירום קבוצתי, במקום שנראה כגן עדן. מה שמזכיר את המשפט " יָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה" (ישעיהו נא ג). הנביא לא דייק הפעם, המדבר אינו בהכרח ניגודו של גן עדן. לא לחינם מתרפק ירמיהו על אהבת הכלולות של ימי מסעות המדבר, כאהבת עולם העומדת לעם: "מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו, ל"א, 1-2). המדבר הינו מקום הגלות ומקום התשובה.

היום נוטה לערוב, שמים מצטבעים בכתום עז. אני ממהר לצלם עץ מת, שעל רקע צבעי השקיעה הזכיר לי את הסנה הבוער: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות, ג', 1).  עוד נס שאירע במדבר.

נזכר בשיר של יהודה עמיחי:

להגיד מִדבר

יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת

סִרְטְטָה לְפָנַי

נְאוֹת מִדְבָּר

יָרֹק עַל יָרֹק.

כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים

יָד נוֹגַעַת בְּיָד

עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ

אֵלַי

גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר

וּפֶלֶא

הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר".

אתר מיוחד במכתש רמון הוא ה"מנסרה", כינוי לא מחמיא, לגבעה שכולה, משושים ומחומשים שהתגבשו בבזלת, תוך כדי התקררות איטית. טיפסנו במדרגות שנבנו לזכרו של המדריך ואיש המדבר גדי ערן, שנקטף במלחמת לבנון וצפינו בעברו הוולקני של המכתש.

יש במכתש מצוקים, סלעי גיר, אבן חול, חרסיות ובזלת. יש בו פיסול סביבתי של עזרא אוריון ז"ל,  שעורר ויכוח נוקב אם יורשה לאמן לעשות בטבע כעולה על רוחו. הוויכוח בעינו עומד, אבל בכל פעם שאני מתבונן בפסלים הללו, אני נזכר בדמותו של עזרא, שידע להרשים את המטיילים אתו, במילותיו, בפסליו ובעיקר בשתיקתו. יעלים, שועלים, תנים, צבועים, צבאים, טריסטרמיות, הניכרות בנוצתם כתומה, הזוהרת על הרקע השחור. סלעיות, שחורות ולבנות בטן, המעופפות מסלע לסלע ומסמנות טריטוריה. זוכר במיוחד רגע קסום במיוחד, לחוף מאגר מים עונתי, עטור בקנה וסמר, שהוסיפו גוון ירוק לשפע הצבעים החמים. ארוחת בקר מול המצלעות הדרמטיות שסגרו עלינו ממערב. שיחי הרותם שהשתלבו כל כך יפה בדרמה. תחושה של נצח. קסם. הוד קדומים. שקט. למעט קול הרוח. אפשר להאזין לו, לשקט הזה.

כפי שאליהו הנביא העיד על ההתגלות האלוהית בהר חורב, ב"קול דממה דקה" (מלכים א' י"ט, 12).

יאללה שייגמר הסגר ונחזור.