מלחמת וייטנאם

 

 כתב: גילי חסקין.

 צילומי רקע: יובל נעמן

 

מלחמת ווייטנאם, שהטילה את מוראותיה במשך אחת עשרה שנים איומות, תופסת מקום חשוב בטיול בווייטנאם ובמדה רבה גם בטיול בלאוס. המלחמה הזאת היתה טראומטית לא רק לארצות הודו-סין, אלא גם לארצות הברית.  יצירות קולנועיות כמו "אפוקליפסה עכשיו", "צייד הצבאים", "השיבה הביתה" ו"חיילים היינו" לא היו עולים לאקרנים אלמלא המלחמה שהיתה כל כך שנוייה במחלוקת. ומחזמר כמו "שיער", לא היו עולה על הבמה והופל ל"שלאגר" עולמי.  מלחמת ווייטנם נוכחת גם בטיול בקובה.  שם, ההשוואה נדרשת מאליה. הססנותו של נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, שפסח על שתי הסעיפים, גם במפרץ החזירים וגם בווייטנאם.

 

 

 

 

ראשיתה של מלחמת וייטנם נעוצים כבר בנפילת דיין ביין פו ובניצחון על צרפת. בוועידת ז'נווה שלאחר המלחמה, עוצב נקבע חלוקת המדינה, בין שני עולמות. חלוקה זו ניכרת בלבוש ובמטאליות עד ימינו.

 

ראה קובץ: שלטון צרפת בהודו-סין

 

למרות שהיתה פעילות טרוריסטית, נגד שלטונו של נגו-דינה דייאם (Ngo-dinh-Diem), באמצע שנות ה-50 – המבצע האמיתי לשחרור הדרום החל ב- 1959, כשהצפון תמך בשינוי המאבק בדרום, ממאבק פוליטי, למאבק צבאי.  מיד אחר כך הורחב "שביל הו צ'י מין", שהיה קיים כבר מספר שנים קודם לכן.  מכיוון שסיפור מלחמת ווייטנאם הינו גם סיפורה של אמריקה בווייטנאם, בחרנו להתחיל כאן קודם לכן, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, טרם מלחמת הודו-סין השנייה, מנקודת מבטה של מעורבות ארה"ב. 

ראה קובץ:  "היסטוריה מודרנית של ווייטנאם" (בהכנה).

 

 

בשלב זה מתחילה להתעצב המדיניות האמריקאית בווייטנאם, שראשיתה נסיגה מהחלטתו הנחושה של רוזוולט, שלא להתיר את שיקום השלטון הקולוניאלי בהודו-סין.  הנסיגה באה מחשש, שגובה באיומים של צרפת, שמא צרפת חלשה, תיגרר אחרי הקומוניזם.  רוזוולט הסכים שצרפת תכונן משטר נאמנות בהודו-סין, למשך 25 שנים, בתנאי שיוביל לעצמאות. טרומן, שעלה לשלטון לאחר מותו של רוזוולט, באפריל 1945, היה פחות נחרץ מרוזוולט ונכנע ללחצים מבחוץ ומבית, להעדיף את צרפת חזקה, מחשש של השתלטות קומוניסטית. חודש לאחר שהו צ'י מין (Ho Chi Minh)  הכריז על עצמאות, העבירו מטוסי תובלה אמריקאיים, חיילים צרפתיים להודו-סין.  הצרפתים השתלטו על סייגון בכוח.  הו צ'י מין פנה לאמריקאיים חמש פעמים ולא נענה, בטענה שהאמריקאים לא הכירו בממשלתו. למרות ההשפעה הקומוניסטית, עדיין נהנתה אמריקה מהערצה בשל הישגיהם במלחמה ובשל יכולתה הטכנולוגית וקדמתה החברתית.  פקידים אמריקאיים בבנקוק הזהירו מפני ההידרדרות ביוקרת ארה"ב באסיה, אך ללא הועיל.  האמריקאים הבינו כי העידן הקולוניאלי תם, אך מצאו עצמם משתפים פעולה עם הצרפתים.  עושי המדיניות התנחמו בדבר הבטחות צרפתיות לגבי אוטונומיה בעתיד.

 

 

הימים ימי "המלחמה הקרה".  ארה"ב היתה בהיסטריה של הפחד מהקומוניזם. האמריקאים האמינו כי תנועה קומוניסטית בינ"ל מנסה להשתלט על העולם, על־ידי הפלת משטרים באמצעות "הדיקטטורה של הפרולטריון". אמריקה נתנה ידה ב-1950 להקמת המדינה הקוויזלינגית של הקיסר באו דאי (Bao Dai), למרות שגם הוא עצמו הטיל ספק במוטיבציה של חייליו. לאחר פלישת קוריאה, אישר טרומן משלוח יועצים ומומחים אמריקאיים להודו-סין.  נפילת סין ב-1949 נשבה בעורפו של טרומן ומלחמת קוריאה ב- 1950 חיזקה את הדעה שהעולם עומד בפני סכנת השתלטות קומוניסטית.  מק-קארתי כינה את הדמוקרטים "מפלגת הבגידה" והם היו להוטים להוכיח את ההיפך.  האמריקאים ראו חשיבות רבה להודו-סין. טרומן ואצ'יסון הבהילו את הקונגרס בידיעות על סכנת השתלטות סובייטית על האזור. באותה שנה הגיעו לווייטנאם יועצים צבאיים אמריקאיים, כדי לתדרך את המקומיים לגבי שימוש בנשק אמריקאי.  כוחות ויאט-מינה, פתחו עתה בפעם הראשונה – כנראה בעזרת ציוד חדיש, בעיקר תותחים שקיבלו מסין – בהתקפה צבאית רבתי:  מאז נחרץ למעשה גורל הצבא הצרפתי באזור.  הצרפתים לא העריכו נכונה את כוחו של הרגש הלאומי ועשו שגיאות רבות בניהול המלחמה.  

בבחירות 1952 בארה"ב ניצחו הרפובליקנים ואייזנהואר נבחר כנשיא.  שר החוץ פוסטר דאלאס, הוביל קוו קיצוני של "הליכה על הסף".  מותו של  ג'וזף סטאלין במארס 1953 פתח את הדרך ל'וועידת ז'נבה".  במקביל, גדל החשש כי סין תסייע להשתלטות קומוניסטית על הודו-סין.  בינתיים, עם היחלשות מעמד הצרפתים, גדל הסיוע האמריקאי. החל מ- 1953 זרמו בשטף של מפציצים, מטוסי תובלה, כלי שייט, טנקים, משאיות, כלי נשק אוטומטיים, נשק קל ותחמושת, פגזים, סיוע הנדסי, ציוד רפואי וכסף.  הצרפתים, שהיתה להם עליונות בכוח אדם ועמדו לרשותם המשאבים האמריקאיים, השיגו תוצאות עלובות בעיקר מסיבה של מוטיבציה.

ב- 7 למאי 1954 אירעה הקטסטרופה של נפילת דיין-ביין-פהו, דבר שכמעט גרם הדבר להתערבות המעצמות ולמלחמה עולמית.  אך ב-21 ביולי נחתמה שביתת הנשק של ג'נבה, בעזרתן הפעילה והאחראית של המעצמות הגדולות: היא נתבססה על הכרת שלטונה של ממשלת ויאט מין בצפון ווייטנאם ועל חלוקת ווייטנאם, לאורך קוו רוחב °17 בינו לבין ווייטנאם הדרומית.  ארה"ב נפלה בפח תעמולתה שלה.  הלשון המוגזמת של 'המלחמה הקרה' כישפה את יוצריה.  ההסדר בז'נווה שם קץ למלחמה ומנע השתתפות בקנ"מ נרחב של סין ו/או ארה"ב.  ז'נווה סימלה את מפלתו של דאלאס, שנכשל בכל תחומי מדיניותו בהודו-סין:  הוא לא הצליח למנוע הקמת משטר קומוניסטי בצפון-ווייטנאם, לא הצליח לרכוש את תמיכת בריטניה, או כל מדינה אחרת בפעולה משותפת, לא הצליח להבטיח שצרפת תישאר פעילה בשטח ולא קיבל את אישור הנשיא להתערבות צבאית אמריקאית.  אך כישלונות אלו לא גרמו לו לבדוק מחדש את מדיניותו.

 

 

 

בשלב זה, לאחר ששמונה שנות סיוע לצרפתים בהודו-סין, היתה ארה"ב אמורה להבין שעליה להינתק מהודו-סין.  אך דאלאס ניהל מדיניות לשני כיוונים: 

א. כינון ארגון אמנה לא קולוניאלי לדרום־מזרחאסיה.

ב. הבטחת תפקודה של מדינה לאומית בדרום-ווייטנאם. 

כבר אז היה ברור שהסיוע האמריקאי לצרפתים, הניח ללאומיות ההודו-סינית להיות לעניין קומוניסטי.  ב-1954 עלה לשלטון נגו דין דיים, גולה ווייטנאמי, קתולי, אנטי צרפתי ואנטי קומוניסט.  סביבו התמקד והתמוטט המאמץ להקים בדרום-ווייטנאם מדינה דמוקרטית, המצליחה לקיים את עצמה.  התברר כי דיים לא מסוגל לעמוד בדרישות התפקיד.  הוא היה אנטי קולוניאלי, אך ירש את מורשת הקולוניאליזם; קתולי אדוק בחברה בודהיסטית; נוקשה בדעותיו וחסר הבנה בדמוקרטיה.  אדם שהנסיבות כפו עליו להיות רודן, ללא אמצעי הברזל שבידי רודן.  יש לציין, כי כל הזמן היו בידי ארה"ב דו"חות מפורטים שהראו כי לאחר הסתלקות הצרפתים, אי אפשר יהיה להחזיק את הדרום כמדינה חופשית עצמאית.  לאחר שדיים דיכא ניסיון הפיכה, הוא הצטייר בארה"ב כאדם חזק, וארה"ב מצאה עצמה תומכת בסירובו הרה האסון של דיים לקיים את הבחירות הכולל ארציות שנועדו להיערך ב- 1956. לאיש לא היה ספק, כי לו נערכו הבחירות, "היה הרוב המכריע של הווייטנאמיים מצביע בעד הקומוניסטים".  למרות שהיו בנמצא ידיעות, על אמצעים חמורים הננקטים בצפון, ביניהם הרג של בעלי קרקעות, יש להדגיש, כי סירובו של דיים להסכים לבחירות נשען על תמיכה אמריקאית.  משלא התאפשר איחוד הארץ על־ידי בחירות, פנתה ווייטנאם לאמצעים אחרים, לעידוד מרדנות, שנקראה בפיה, 'מלחמת שחרור'.  יש לציין כי אי קיום הבחירות לא היה גורם לחידוש המלחמה, אלא תירוץ. שגיאתו הגדולה של אייזנהואר, שאחראי להסתבכות יותר מכל אחד אחר.  הוא שהפך את ארה"ב לצד במלחמה. ההתנגדות למשטרו של דיים היתה קרקע נוחה למתקוממים.  לוחמי מחתרת הווייט-מינה, בני הדרום שנשארו מאחור בעת החלוקה, הקימו קבוצות גרילה שפעלו בתנועה מתמדת, אליהם נוספו קבוצות שהסתננו צפונה, עברו הכשרה, וחזרו דרומה.  הלחצים הפנימיים העסיקו את האנוי בתוך שטח ארצה, במידה שמנעה אותה מלפתוח במלחמה נגד הדרום, אבל איחודה מחדש של הארץ נשאר בגדר מטרה קבועה.  עד לשנת 1960, הגיע מספר לוחמי הגרילה בדרום ל-5000 עד 10,000, בעוד הצבא הדרום-ווייטנאמי מוצב, לפי עצת האמריקאים, לאורך קוו החלוקה, חוללו המתמרדים שמות בתוך הארץ, כולל רצח פקידי ממשלה וחטיפתם.  העונשים החמורים לא הרתיעו.

ניסיון הפיכה ב- 1960 נגד דיים נכשל.  ככל שעצמו בעיותיו, דרש סיוע גדול יותר וקיבל אותו. בספטמבר 1960 הכריז הדרום על מלחמת אזרחים גלויה, בדיוק כאשר ג'ון פ' קנדי נכנס לתפקידו בארה"ב.  כאשר צרפת עזבה סופית את ווייטנאם באפריל 1956, היועצים האמריקאים חשו אחראים כלפי דרום ווייטנאם (הרוגים אמריקאים ראשונים בווייטנאם, כבר ב- 1959).  כאשר המצב התדרדר בתקופת קנדי (1961-1963), שלחו האמריקאים עוד ועוד יועצים, וב-1963 היו שם 16,300.  כשהגיע קנדי לבית הלבן, כבר היתה ווייטנאם המחויבות האמריקאית הגדולה והיקרה ביותר בעולם.  בין 1956 ל-1961 זרם סיוע אמריקאי לדרום ווייטנאם, שכיסה בין %60 ל- %75 מתקציבה, ובכללם את העלות המלאה של הצבא ותמיכה במאזנה המסחרי השלילי. נראה היה כי ווייטנאם הדרומית פורחת ומשגשגת באופן בלתי צפוי.  משטרו של דיים לא היה יציב. בכל העת, המשיכו גורמי ה"ווייטקונג" בחתירתם.

 

 

באפריל 1960 הודיעה האנוי על הקמת "חזית השחרור הלאומית" (N.L.F.) שקראה לניטרליות של ווייטנאם, לנסיגה הדרגתית של הכוחות הזרים ואיחוד הדרגתי.  בדרום, הוכר ארגון ה- N.L.F.כ"ווייטקונג", או  ,VCקיצור של Viet Nam Cong San, שמשמעו "קומוניסטים ווייטנאמיים".

בארה"ב: ממשל קנדי נכנס לכהונתו ברוב קטן ביותר. שבועיים לפני כניסתו, הציג כרושצ'וב אתגר מכריע, כשדבר כי מלחמות שחרור לאומיות הן המכשיר לקידום העניין הקומוניסטי. הפחד מהשתלטות סובייטית, מסביר אולי את הסיבה מדוע לא עשה קנדי מאמץ לחזור להסכמי ז'נווה ולערוך בחירות בווייטנאם המאוחדת.

בשנת 1961 – בעקבות ביזיון  מפרץ החזירים (כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים – מבצע משותף של גולים קובנים ושל סוכנות הביון המרכזי, שנעשתה בקלות דעת ונכשלה), בניית חומת ברלין בגרמניה והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס – הנשיא קנדי היה נחוש למנוע ניצחון קומוניסטי בוייטנאם, כדי למנוע נזק לתדמית הממשל ולגוש המערבי. מנהיג הדרום דיים התגלה כמנהיג לא ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים.

אפריל 1961 –  ביזיון מפרץ החזירים. כבר בתחילת שלטונו של קנדי, יצאה לפועל תכנית נגד התמרדות, שאושרה קודם לכן, כדי להפיח רוח חיים בפעולות דרום-ווייטנאם כנגד הווייטקונג.  האבסורד הוא שכזה קרה, נוכח הצהרתו של קנדי, כי "אם תהפוך המלחמה למלחמת האיש הלבן, נפסיד בה כפי שהפסידו הצרפתים לפני עשר שנים"….

ב-31 למאי 1961, האיץ  דה גול בקנדי להינתק בדחיפות: "אתם תשקעו שם, אני מנבא, צעד אחרי צעד, בביצה צבאית-פוליטית חסרת קרקעית".  אף על פי כן שלח קנדי באותה שנה 7000 חיילים לווייטנאם, ל"אבטחת הבסיס".  חושיו של קנדי אמרו לו שעליו לבחור באחת משתי חלופות: למשוך ידיים מווייטנאם, או לסחוט הכרעה בהתקפה ישירה על האנוי. פלישה אמריקאית לצפון, שייתכן והיתה מצליחה להחזיר את מחוגי השעון אחורנית ונראתה חוקית, כי ב- 1962 פלש הצפון בפועל לדרום.  אבל קנדי, באי רצונו לנטוש את ווייטנאם לגורלה, או להעתיק את המלחמה הקרקעית לצפון, הגיע לפשרה חסרת תוחלת, שבה הגיש סיוע בכמויות גדלות והולכות, אבל לעולם לא מכריעות, לממשל לקוח שאיננו בר שליטה. בזמן שלטון קנדי פרחה תיאוריית המלחמה המוגבלת: 'לוחמה נגד התמרדות'. 

כל הזמן התלבטו בארה"ב כיצד אפשר לגרום לעם הווייטנאמי, להאמין יותר בממשלתו.  אבל ממשלה, שיש צורך בגורם מבחוץ שישיג למענה את אמון העם, איננה הימור טוב.  ארה"ב לחצה על דיים לחלק מחדש קרקע לאיכרים, לפזר את כוחות הביטחון וכד', אך לדיים ולמשפחתו לא היתה כוונה כזאת. למעשה גם לא לתומכיהם בצבא האמריקאי.  קנדי שלח צוותים ומומחים לבצע הערכת מצב. רובם הביעו ספקנות בקשר לסיכויי הדרום לנצח, אך בו בזמן קראו רבים להתערבות צבאית.  קנדי חשש מפני התערבות צבאית אמריקאית.  בלא תכנית מוגדרת החלו החיילים לנוע.  צוותי ההדרכה של ארה"ב היו זקוקים ליחידות סיוע לוחמות. הגיעו  600 "כומתות ירוקות", לאמן את הווייטנאמיים במלחמה כנגד הווייטקונג. הציוד זרם במקביל:  סירות תקיפה ואניות סיור, נגמ"שים, מטוסי תובלה, שדות תעופה ובפברואר 1962 הוקם פיקוד שדה מלא.  עד אמצע 1962 מנו הכוחות האמריקאיים בווייטנאם 8,000 איש.  בסוף השנה מנו 11,000 איש.  כעבור עשרה חודשים, 17,000 חיילים אמריקאיים שירתו לצד יחידות צבא דרום-ווייטנאם בכל דרג, מגדוד ודיוויזיה, ועד למטה הכללי.  הם תכננו פעולות ונלוו אל היחידות הווייטנאמיות היוצאות לשדה לפרקי זמן של ששה עד שמונה שבועות.  זו היתה מלחמה מטעם הרשות המבצעת.  ללא אישור הקונגרס ומול התחמקויות הנשיא והכחשותיו.  מלחמה ללא יידוע הציבור, אם כי לא מבלי