מחר יפרחו הפרגים

כתב: גילי חסקין; 13 במארס, 2023

אני אוהב רומנים היסטוריים. הקריאה לוקחת אולי למחוזות אחרים, במרחב ובזמן. בעוד שבדרמה אני נהנה בעיקר מעושר השפה ומהתפתחות העלילה, ברומן היסטורי אני מקבל גם "היסטוריה בחינם". מבלי לשקוע בספרים עבי כרס ולשנן תאריכים ומקומות.

יש רומנים היסטוריים שהם מאד צמודים לעובדות, ומהווים בעצם ספר היסטוריה, הכתוב בצורה קולחת כמו רומן, כך למשל, ספריהם של דומיניק לפייר ולארי קולינס : "האם פריז בוערת" "ירושלים, ירושלים" ו"חרות באמצע הלילה" (על מאבקה של הודו לעצמאות). כאילו הם  ספריו של אנרי טרואה על צ'כוב ועל טולסטוי (פחות בספר על קתרינה הגדולה).

סוג אחר של רומן היסטורי הוא "מלך בשר ודם" שכתב משה שמיר על אלכסנדר ינאי. במוקד העלילה עומדים אירועים היסטוריים ידועים. ניכר שערך תחקיר מעמיק, אבל בתיאור הדמויות והעלילה, התיר לעצמו לא מעט חופש. כזה הוא ספרו של עמוס עוז: עד מוות', מתאר קבוצת צלבנים הזויה באירופה של ימי הביניים, הטובחת ביהודים שנקרים על דרכה.

ספר כובש הוא 'המלאך השחור', של מיקה ולטרי, על הימים האחרונים של קונסטנטינופוליס.

'הנער הפרסי', הוא חלק מטרילוגיה על אלכסנדר מוקדון (השנים האחרים הם אש משמיים, ומשחקי קבורה),  שכתבה  מארי רנו (פסבדונים של מרי שאלאן ). ספריה נחשבים לקולחים והכובשים ביותר מבין הרומנים היסטוריים ומקבלים הערכה רבה, לא רק ממבקרים ספרותיים, אלא גם מחוקרי היסטוריה. בספר 'הנער הפרסי' יש תיאור יוצא מן הכלל של חצרות המלכים היוונים, האורגיות, המשתאות, המחלוקות הפוליטיות, שעל רקעם זה נולד אחד הכובשים הגדולים בהיסטוריה של המין האנושי, האיש שזרע מוות בארצות רבות ומצד שני ,האמין בעולם בעל תרבות קוסמופוליטית, לא רק כמכשיר, אלא גם כאידיאל.. "לך לך אל האלים, אלכסנדר הבלתי מנוצח. מי ייתן ונהר הדין יהא לך ענוג כחלב. מי ייתן ותטבול באור, לא באש. מי ייתן ומתיך יסלחו לך. יותר משהבאת מוות, נתת חיים לבני האדם". במילים אלה, המושמות בפיו של הנער הפרסי, מספידה מארי רנו, את פועלו ואישיותו השנויים במחלוקת. ספר אחר שלה הוא 'מות יומת המלך' על המינואים בכרתים .

הרומן המפורסם של צ'ארלס דיקנס, "בין שתי ערים", מתאר דמויות בדיוניות, אך מבוסס על אירועי המהפכה הצרפתית. הסוגה הזאת רווחה בעיקר במאה ה-19, בין היצירות האהובות עלי הן אייבנהו של וולטר סקוט, או רב המכר של אלכסנדר דיומא. 'שלושת המוסקיטרים' הרומן מתרחש בצרפת מלאת התככים והבגידות של ראשית המאה ה-17, בה מולך לואי ה-13 חלש האופי, בעוד השליט בפועל הוא החשמן רישלייה. הם לא היו דמויות אמתיות כמובן לא היו כמובן וכך לא 'האביר בעל מסכת הברזל', אבל דרך הפנטזיה, משכיל דיומא להעביר את רוח התקופה.

אסף ענברי, בספרו "הביתה", כתב אותו בכלים של סופר, אבל היה צמוד מאד לעובדות. לעומת זאת, ב"ספר האדום", הוא נתן לעצמו חרות (לדעתי גדולה מדי), לא רק ללוש את הדמויות, שהן דמויות אמתיות, אלא גם להמציא אירועים בעיני רוחו.  א"ב יהושע היטיב לתאר את העולם היהודי באירופה של ימי הביניים, בספרו המונומנטלי "מסע אל תום האלף" אם כי כשל מעט בתחקיר ותיאר מציאות של ראשית המאה ה-12, כאילו היתה במאה העשירית. ספריו של מאיר שלו, אינם יכולים להיחשב כרומנים היסטוריים, אבל הם נכתבו לאחר תחקיר יסודי, מבחינת "חריש עמוק" ומצליחים להעביר את רוחה של תקופה. רומן רוסי מיטיב להעביר את רוח העליה השניה ואת עולמם של צאצאי החלוצים. בספר עשיו, מחייה שלו את הסובוטניקים שהתגיירו והתיישבו בגליל התחתון.

אני נדרש לנושא בעקבות ספר שסיימתי לקרוא בטיסה אמש, והוא "מחר יפרחו הפרגים" שכתב עוזי טאובר. עוזי הוא קולגה, שמעגלי חיינו ועיסוקנו כמעט חופפים. שנינו למדנו בחוג ללימודי ארץ ישראל בבית ברל ושנינו עוסקים בתחומים קרובים: הדרכת טיולים בארץ ובעולם, הרצאות, מצגות ושנינו מושכים בעט.

למרות זאת, שיחתנו הטלפונית הבקר, היתה השיחה הראשונה שניהלנו. הודיתי לן על כתיבת הספר, המספר את סיפורה של מלחמת העולם הראשונה, דרך דמויות דמיוניות. עוזי מתאר את מוראותיה של המלחמה דרך הילד הבלגי רובר, שנמלט מערבה, יחד עם חברתו לוסיל; אלבר, קצין יהודי, פטריוט גרמני, שנופל בשבי הבריטי, נאמן לחייליו, עד שהמציאות האנטישמית טופחת על פניו ויקטור, שהוא מתנדב אמריקאי, שנהרג למען ערכיו ואהובתו הצרפתייה ג'יזל.

דמויות אלו ואחרות, שחוו תקופה מיוסרת ומזוויעה בימי מלחמת העולם הראשונה, משרטטות כרונולוגיה אותנטית של קו עימות מדמם בחזית המערבית באירופה .

עוזי מצליח להחיות את האירועים ההיסטוריים ולהנגיש אותם לקורא שאינו עוסק בתכנים אלו בדרך כלל. כך למשל:

"רובֵּר ואביו עושים דרכם הביתה, שלל הדיג בידם, עוברים ליד מעגן הסירות ומברכים לשלום את הדייגים האחרים השבים לעת שקיעה.

בדרכם הם מבחינים באנשים רבים המתגודדים בהתרגשות בפתח בית המרזח. רבים מעשנים בעצבנות. ‘ניכנס לרגע’, אומר האב לבנו. הם מתקרבים אל הדלפק שעליו ניצב רדיו הנראה כרהיט מגולף. צלילים רמים בוקעים ממנו, והוא משדר את ההודעה: ‘אתמול, יום ראשון בצהריים, במהלך ביקור ממלכתי שערך, נורה יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד על ידי מתנקש בוסני-סרבי. יורש העצר ורעייתו נפצעו פצעי מוות, והיורה נתפס ונעצר".

עוזי משכיל להראות את פניו האנושיות של האויב. אין ספק שהמלחמה פרצה במידה רבה בשל שגעון הגדלות של הקייזר הגרמני והטירוף האימפריאלי של גרמניה, אבל גם שם יש אנשים, גם הם סובלים ומשלמים את המחיר של שיגיונות מנהיגיהם. חסר היה לי הפן הרוסי. לו עוזי היה נועץ עמי טרם הכתיבה, הייתי מציע לו להאיר את המלחמה מזווית ראייתו של בוריס, סטודנט רוסי, שמואס בשלטו הצאר וחולם חלומות מהפכניים. עוזי שוזר בתיאורי המלחמה, גם את חוויותיו שלו, כחייל במלחמת יום הכיפורים וחושף את כאביו שלו, סביב סיפורו האישי של אביו, ניצול שואה, חייו ומותו.

לטעמי, תיאור הדמויות ובעיקר תיאור הרגשות, זקוק לליטוש. הספר אינו מחדש הרבה למי שקרא על התקופה.  אבל למי שאינו בקיא בפרטים, הספר מיטיב לתאר המלחמה ואת התופת הכרוכה בה. דרך הדמויות המתוארות, כולל דמותו של עוזי עצמו, מיטיב הקורא להכיר ובעיקר לחוש, את מה שכונה "המלחמה הגדולה", עד שפרצה מלחמה גדולה ממנה. אקרא בשמחה גם את ספריו האחרים.