גילי חסקין כתב: גילי חסקין.
בית שאן (ביוונית: Scythopolis סקיתופוליס; בערבית: بيسان ביסאן).
"גן עדן, אם בארץ ישראל הוא. בית שאן פיתחו.” (תלמוד בבלי עירובין י”ט ע”א).
לתיאור הסיור בבית שאן – לחץ כאן.
קרא גם: הבנייה הממלכתית הרומית. האל דיוניסוס
לתקציר ראה: שבעת פלאי ישראל.
העיר מיושבת ברציפות מראשית התקופה הכלקוליתית (4000 לפנה"ס) ועד ימינו — סך הכול 6,000 שנה.
בית שאן היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. ממוקמת על דרך הים שהייתה בין מצרים למסופוטמיה. מיקומה אסטרטגי, בבקעת בית שאן, על מקום המפגש בין בקעת הירדן לעמק יזרעאל, והיא יושבת גם על הציר הראשי המוביל מירושלים לטבריה, ועל הציר הראשי שמוביל מהבקעה אל הים התיכון, שהוא למעשה תחילתו של שבר משנה של השבר הסורי אפריקני. גדולתו ופוריותו של עמק בית שאן הוא בשפע המים בהם מעיינות גדולים הנובעים לרגלי הר הגלבוע.
בית שאן הקדומה מזוהה בתל אל-חוצאן שלידה. התל נחפר בשנים 1921-1933 על ידי חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה.
1983 יגאל ידין ושולמית גבע.
1989-1994 האונ' העברית בראשותו של עמיחי מזר.
הקשר המצרי
השרידים הקדומים ביותר נמצאו מתקופת הברונזה הקדומה. 3300-2200 לפנה"ס (EB). העיר מוזכרת בכתבי המארות בשם "אשאן".
כתבי המארות: קבוצה של תעודות מצריות מתקופת הברונזה התיכונה 1 מימי השושלת ה-12 במצרים. התעודות מכילות רשימת ערים ושליטים אויבי השלטון המצרי, אליהם מצורפות קללות (מארות). התעודות מתחלקות לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה מראשית המאה ה-19 לפנה"ס, כתובה על קערות חרס. חרסים אלו מכילים שמות ערים וחבלים בארץ ישראל ובסוריה, ולמעלה משלושים שמות מושליהן. הקבוצה השנייה משלהי המאה ה-19 או ראשית המאה ה-18 לפנה"ס, כתובה על צלמיות חרס בדמות אסירים שבויים. קבוצה זו מכילה רשימה של ששים וארבע ערים ורשימת מושליהן, וכן שבע שמות של ארצות אסיה. על היישוב בתקופת הברונזה המאוחרת אנו לומדים גם מהממצאים הארכיאולוגיים בתל וגם מהתעודות המצריות. בתקופה זו נחשפה בתל שכבת ישוב שאת שרידיה אפשר לראות בשטח.
השכבה הראשונה הוקמה בטרם הפכה העיר בית שאן למרכז השלטון המצרי בצפון הארץ. בשכבה זו ממש מעל לבור האשפה הענק של השכבה הקודמת, נבנה המקדש הראשון בסדרה של מקדשים שעתידים להיבנות באותו המקום במשך חמש מאות השנים הבאות. מקדש זה היה צנוע במימדיו, בנוי לבני טין ומטויח בטיח לבן ומצב השתמרותו כיום גרוע. המקדש בנוי שלושה חלקים: אולם כניסה, היכל מרכזי וחדר פנימי. תוכניתו של המקדש ייחודית, אם כי ישנם קווי דמיון עם מקדשי ה"חפיר" שנחשפו בתל לכיש, בתל מבורך ולמקדשי תל קסילה (מתקופת הברזל 1) אם כי מקדש זה קודם להם. מקדש זה היה צנוע במימדיו, בנוי לבני טין ומטויח בטיח לבן ומצב השתמרותו כיום גרוע. המקדש בנוי שלושה חלקים: אולם כניסה, היכל מרכזי וחדר פנימי. תוכניתו של המקדש ייחודית, אם כי ישנם קווי דמיון עם מקדשי ה"חפיר" שנחשפו בתל לכיש, בתל מבורך ולמקדשי תל קסילה (מתקופת הברזל 1) אם כי מקדש זה קודם להם. המקדש ניטש במכוון ולא עבר חורבן אלים.
מתקופה זו נותר מקדש לכבודו של האל מכל, "אדון בית שאן". בשכבה זו ניכרים סימני התרבות המצרית.
בית שאן נזכרה ברשימת כיבושיו של תחותמס השלישי במסעו לארץ-ישראל במאה ה-15 לפנה"ס (1468 לפנה"ס). מאז ועד המאה ה-12 לפנה"ס (המלך רעמסס ה-3), הייתה העיר תחת שלטון מצרי ושכן בה חייל מצב מצרי. נמצאו בה שרידים של בית מושל מצרי, ששימש ככל הנראה רצף של מספר מושלים. בזמן כמה מהם הייתה העיר מרכז שלטוני של כל האזור. עם הממצאים מתקופה זו נמנות שתי האסטלות (מצבות זיכרון) שהקים כאן סתי ה-I. באחת האסטלות הללו מסופר על דיכוי מרידה באזור בית שאן: "ביום ההוא סיפרו להוד מלכותו, כי האויב בעיר חמת גייס את אנשין ולכד את בית שאן: "ביום זה סיפרו להוד מלכותו, כי האויב בעיר חמת גייס את אנשיו ולכד את בית שאן. הוא כרת ברית עם אנשי פחל והטיל מצור על מנהיגה של רחוב. אז שלח הוד מלכותו את חטיבת אמון לעיר חמת, את חטיבת רע לעיר בית שאן ואת חטיבת סטותך לעיר ינועם, וכך ניצח אותם הוד מלכותו ביום אחד". האסטלה השניה מספרת על פלישת שבטי עפירו לאזור., המזוהה עם רמת ייששכר, הסמוכה לבית שאן. כתובת אחרת מזכירה את שמו של שר מצרי מתקופת רעמסס ה-III, שגבר על גויי הים, שעליהם נמנים גם הפלשתים. דבר המגובה על ידי הממצאים הארכיאולוגיים. נמצאו ארונות קבורה אנתרופומורפיים ומקדשים המרמזים על מוצאם האגאי של בוניהם.
בתנ"ך העיר מוזכרת כבר בכניסת בני ישראל לארץ. כפי המסופר בספר יהושע, היא נפלה לנחלה לשבט מנשה, אשר לא יכול היה לכובשה, בגלל רכב הברזל אשר לכנעני יושב העיר. אולי בגלל תקיפותו של המושל המצרי.
וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת:וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת: וַיְהִי כִּי חָזְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ (יהושע פרק יז , יא-יג):
בית שאן נותרת פלשתית-מצרית לפחות עד ימי המלך שאול. מסופר כי, לאחר ששאול נוצח בגלבוע בידי פלשתים, שמו את גווייתו וגוויות בניו על חומת העיר בית שאן, (לפי הפסוק "בית שן"), כנראה כאמצעי מוראלי לעודד את עצמם, ולהפחיד את ישראל, אך אלו הורדו על ידי אנשי יבש גלעד שזכרו לשאול את חסד עינן האחת וחדרו לעיר בפעולת קומנדו, שבסיומה קברו אתה גוויות בנחלתם.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ:
וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן: וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם:וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים".
לסיור בעקבות שאול המלך
בתקופת המלך שלמה חולקה הארץ ל-12 נציבויות ובית שאן נכללה בנציבות החמישית, תחת ניהולו של בענא בן אחילוד:
יב בַּעֲנָא, בֶּן-אֲחִילוּד, תַּעְנַךְ, וּמְגִדּוֹ; וְכָל-בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל, מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה, עַד, מֵעֵבֶר לְיָקְמְעָם. (מל"א, ד', 12).
בימיו של רחבעם (925 לפנה"ס), נחרבה העיר. העיר נזכרת ברשימת הערים הכבושות של המלך המצרי (כושי) שישק (שיאשק), ברשימת הערים שכבש, הנמצאת בכרנך. אחרי כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר נמוקדון, נקראה בית שאן בשם "סקיתופוליס" אולי על שום הפרשים הסקיתים ששירתו בצבא המלכים התלמיים של מצרים ההלניסטית והתיישבו כאן.
בתקופת המלוכה הוקם בית שאן מרכז מנהלי מתוכנן היטב, אליו הוביל שער בנוי גזית. העיר חרבה חורבן כבד, אולי בעת כיבוש המקום על ידי תגלת פלאסר ה-III מלך אשור.
לא ברור הקשר של הסקיתים לאזור. האם שוכנו כאן שכירי חרב סקיתים?
האגדה מספרת שדיוניסוס הגיע הנה עם בני לוויה סקיתיים.
הסקיתים
סקיתים הם עם ממוצא הודו-אירופאי שישב בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. לעיתים שימש המושג ככינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה אזור אסיה התיכונה, יחד עם כל הארצות שמצפון ומצפמ"ז לים אזוב, כונה על ידי הסופרים הקלאסיים "ארץ הסקיתים".
הידיעות הראשונות על הסקיתים במרחב שלנו הם מכתובות אסרחדון מלך אשור. הסקיתים הגיעו לגבולות אשור מצפון לקווקז, הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי, ובדרכם פגעו קשה בממלכת אוררטו. בתנ"ך הם מוזכרים כ'אשכנז'. בראשית פרק י': א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת; וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים, אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת–גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס. ג וּבְנֵי, גֹּמֶר–אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת, וְתֹגַרְמָה.
אין עדויות חד משמעיות למקורם של הסקיתים, אך רוב החוקרים סבורים שהם היגרו לאזור מחייתם מאסיה המרכזית בין 800 לפנה"ס ל־600 לפנה"ס. הסקיתים מוזכרים בשירתו של הומרוס בתור "חולבי הסוסות", בשל המשקה הלאומי הידוע בשם "קומיס" שעדיין נמצא בשימוש רחב באזור זה. הרודוטוס תיאר אותם בפירוט רב יותר – לדבריו הם לבשו מכנסי עור מרופדים וטוניקות פתוחות. הסקיתים נהגו לחבוש כובע גבוה ומחודד בקצהו (על שמו נקראו בפרסית Tigrahauda"" ,דהיינו, "חובשי כובע חד").
בפלישה למסופוטמיה ב-612 לפנה"ס, התוודעו הסקיתים לשריון הגוף ופיתחו מערכת מיגון מורכבת, אשר נועדה לגונן על הפרש מבלי לפגוע ביכולתו ההתקפית או שליטתו בסוס. משימה זאת הייתה קשה לביצוע בימים שבהם לא היו לא אוכף ולא ארכופים.
הסקיתים שגשגו בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. כשהרודוטוס כתב את ספרו "היסטוריה" במהלך המאה ה־5 לפנה"ס, היוונים הבחינו בין "סקיתיה הגדולה" אשר השתרעה בין הדון והדנייפר ל"סקיתיה הקטנה" ששכנה דרומית לאגן הדון. באותה תקופה נהר הדון היה עורק תחבורה ומסחר חשוב וככל הנראה הסקיתים השיגו את עושרם ממסחר, במיוחד מסחר העבדים עם היוונים.
בשנת 513 ערך דריווש מסע כנגד הסקיתים האירופאים. שהרודוטוס מדווח על קשרים הדוקים בינם לבין הערים היווניות שלחופי הים השחור. במאה ה-3 לפנה"ס נסוגו בלחץ הסארמטים אל קרים ושם הקימו ממלכה, שבירתה היתה ניאפוליס. הם שעבדו את היוונים שלחוף הים השחור ולהגנת אלו, בא מתרדטיס ה-4 מלך פונטוס.
אף על פי שהסקיתים נעלמו במאה הראשונה לפנה"ס, הביזנטים המשיכו להשתמש בשם זה לתיאור שבטי הברברים הנודדים. בתחילת דרכו, הצבא הסקיתי היה מורכב בעיקר מפרשים, עם דגש על הקשתים הרכובים, אך בהמשך לפעילותו של דיודורוס, פרסו הסקיתים גם מספר ניכר של חיילי רגלים. הדבר איננו מפתיע משום שהחברה הסקיתית החלה לעבור שינויים מחברת נוודים לחברת יושבי קבע עם צבירת ההון מהמסחר והפשיטות הרבות. רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים קלים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים בעזרת הפרשים הרכובים והתשתו. כששורותיו התבלבלו, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה לעשות שמות במערכו של האויב. אחרי שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. החברה הסקיתית הייתה מיליטריסטית מאוד. כמעט כל הגברים וחלק ניכר מהנשים השתתפו בפשיטות וקרבות.
הפולחן העיקרי של העיר הוקדש לאל דיוניסוס, אל היין והתיאטרון, שנחשב גם למנהיגה ולפטרונה של השושלת התלמאית.
מתקופה זו נחשף מקדש בפסגת התל, שהוסר על ידי החוקרים.
בית-שאן העתיקה היתה לסקיתופוליס בתקופת שלטונם של התלמיים בארץ-ישראל. לאור הקשר של השליטים התלמיים לדיוניסוס ניתן להבין את מעמדו המיוחד של האל בעיר ואת התפתחות פולחנ ובה. עדויות היסטוריות ותגליות ארכאולוגיות בבית שאן מחזקות את הזיקה בין דיוניסוס לעיר בתקופות ההלניסטית והרומית, ומטבע הדברים הוא הופך לפטרונה של בית-שאן.
כאשר השתלטו המכלים הסלווקים על העיר, הונהג בה פולחן זווס. בימי בית שני הייתה עיר מעורבת בה גרו יהודים שקראו לה ביישן, ויוונים שקראו לה סקיתופוליס. בספר מקבים ב', י"ב, 29 ואילך) מסופר שיהודה המכבי בא אל בית שאן, בשובו מן הגלעד. בתקופה הרומית כונתה העיר "ניסה סקיתופוליס", ע"ש ניסה, שהייתה במיתולוגיה היוונית האמנת של דיוניסוס, אל היין והפריון ופטרונה של בית שאן.
התקופה הרומית
בית שאן היתה אחת מערי הדקאפוליס – ברית של עשר ערים הלניסטיות, שראשיתה בימי השלטון הרומאי. וכך כותב החוקר הרומאי פליניוס הזקן באנציקלופדיה "תולדות הטבע":"אזור עשר הערים נקרא כך על שם מספר הערים שבו. לא כל הסופרים מסכימים על רשימת הערים, אך מרביתם מציינים את דמשק,פילדלפיה, רפנה, סקיתופוליס (שנקראה בעבר ניסה), אשר שמה הנוכחי הוא על שם מושבה סקיתית, גדרה,…היפוס,.., דיאון, פלה, גלסה וקנתה."
פומפיוס שיחרר את הערים ההלניסטיות מהשלטון החשמונאי ששלט בהן למעלה ממאה שנים. ערי הדקאפוליס שמשו כבסיס כוח לשלטון הרומאי כנגד שאיפות העצמאות המרדניות היהודיות. הן ישבו על הציר הרומאי העיקרי של דרך המלך והיוו בכך גיבוי לביטחון הצבא ולכלכלתו ומצד שני כנקודות הצטברות סחורות ושיווקן לשוקי האמפריה שממערב להן. בין הערים, הנזכרות לראשונה אצל יוספוס פלאביוס, נמצאות גם, סקיתופוליס (בית שאן), גדרא (אום-קייס), היפוס (סוסיתא) וגרסה (ג'רש). הערים קבלו מפומפיוס זכות לטביעת מטבעות ולאוטונומיה.
בשנת 108 לפנה"ס כבשו החשמונאים את העיר, ונראה שניסו לכפות את דת ישראל על יושביה הנוכרים, משלא עלה בידם, גזרו גירוש על הנוכרים. הגולים שבו לעיר אחרי שנכבשה על ידי פומפיוס. הוא חידש את מעמדה כפוליס עצמאית ושילב אותה במערך הדקפוליס.
במהלך המרד הגדול (66-70) התקיפו הקנאים את בית שאן. יהודי העיר העדיפו להילחם יחד עם הנוכרים נגד אחיהם. אלא שהנוכרים לא נתנו בהם אמון. כפי שמתאר יוסף בן מתיתיהו: "עד אותה שעה נלחמו היהודים עם נכרים, אבל משתקפו את סקיתופוליס מצאו עצמם עומדים בפני אחיהם המזוינים. הללו העמידו עצמם לצידם של תושבי סקיתופוליס, ומפני בטחון עצמם דחו את קשרי הדם, ויצאו להלחם עם בני מולדתם. אבל גם התלהבות יתרה זו עוררה עליהם חשד: תושבי סקיתופוליס היו מתייראים שמא יתקיפו היהודים (בני עירם) את העיר בלילה ויביאו עליהם אסון חמור כדי לתקן את מה שעיוותו. לפיכך ציוו עליהם שהם ומשפחותיהם ילכו לאפר הסמוך, אם הם רוצים לאשר את מהימנותם ולהוכיח אמונם כלפי חבריהם שאינם מבני ברית. היהודים צייתו להוראות האלו כי לא חשדו בדבר. שני ימים לא עשו אנשי סקיתופוליס דבר כדי להשלות רגש ביטחונם, אבל ביום השלישי, כשראו שהיהודים הם ללא משמרות, וחלק מהם היו שקועים בשינה- הרגו את כולם: יותר משלושה עשר אלף איש במספר ושדדו את כל נכסיהם"[1]. מן התקופה ההלניסטית התרחב שטח העיר אל מעבר לתל המקראי שבהזדקר ממנו כמצודה בצורה.
תקופת העיצוב העיקרית של בית שאן היתה במאה ה-2 לספירה. הדבר החל כנראה בתקופת שלטונו של הדריינוס (117-138) לספירה, אך במיוחד בתקופת שלטונו של אנטוניוס פיוס (138-161), לאחר שנרגעה הארץ ממלחמות בר כוכבא. ועל ידי מרקוס אורליוס (161-180).
זו היתה תקופה של שקט באזור, שבעקבותיו בא שגשוג רב, שבא לידי ביטוי ברמות הגבוהות של הבניה העירונית והדבר ניכר היטב בסקיתופוליס. ייתכן שכבר אז החלו להתיישב בעיר השומרונים.
במהלך כל התקופה הרומית ביזנטית הייתה סקיתופוליס עיר מפוארת עם מבני ציבור, בתי מרחץ, מתקני שעשועים, שווקים, נימפאה, שערים מונומנטאליים (פרופיליאה) ורחובות צולבים ומפוארים (קארדו ודקומנוס). בעיר היה בית כנסת עם פסיפס מרשים שנחשף בסוף שנות ה 60, ומקדשים אליליים גדולים שהפכו אחר כך לכנסיות.
בשיא ההתפשטות, בתקופה הביזנטית, השתרעה העיר משני עברי נחל חרוד ולאורך תל אצטבה (תל מצטבה), מן "הגשר הקטוע" במזרח ועד "הגשר המערבי בצפון. כל השטח הזה הוקף חומה, שהוקמה בשנת 508. על נחל חרוד, שחצה את העיר באמצעה, הוקמו שני גשרים. הגשר המזרחי, הוא "הגשר הקטוע", היה משולב בחומת העיר. שרידי הגשר המערבי נמצאים בצמוד לגשר הכניסה המערבי לעיר כיום.
התקופה הביזנטית
בית שאן הייתה עיר נוצרית חשובה בתקופה הביזנטית. בשנת 409 חולקה הארץ לשלושה מחוזות, ובית שאן נבחרה לעיר הבירה של המחוז הצפוני, הוא פלסטינה סקונדה. בתקופה זו היו בה לפחות ארבע כנסיות וכמה מנזרים.
בתקופה הביזנטית חיו באזור בית שאן נזירים רבים. היה זה גורם תוסס, קנאי ומיסיונרי, שגדל והתחזק, ותרם להתבססות הנצרות בארץ. בית שאן היתה עיר חומה, מהגדולות והחשובות בארץ.
בית שאן הצטיינה בייצור אריגים. לתוצרתה יצאו מוניטין בעולם. בצוו המחירים המקסימליים של יוסטיניאנוס, צוינה עיר זו כיצרנית המעולה ביותר של בגדים וכלי מיטה ומוצריה הם היקרים ביותר. בכול רשימות האריגים לסוגיהם ברחבי האימפריה הביזנטית, מופיעה סקיתופוליס כראשונה בכול סוג של אריגים. בספרותנו מוזכרים "כל פשתן הדקים, הבאים מבית שאן". אין ספק שפרנסת רבים מתושבי בית שאן, ובהם יהודים ושומרונים, היתה על תעשיית הבדים והבגדים למיניהם.
השומרונים
בבית שאן חיה גם קהילה שומרונית גדולה. יש לציין כי לאחר מרד בר כוכבא, החלה התפשטותם של השומרונים לאזורים שמחוץ להרי שומרון, בעיקר לקיסריה. היו שומרונים שקיבלו את הנצרות לפחות למראית עין, וכך לא נחסמה בפניהם הדרך לעלות במעלות השלטון הביזנטי בארץ יראל או מחוצה לה. אחדים מהם היו נכונים לסייע לשומרונים, אחיהם לשעבר. ואולם, איבת השומרונים לנוצרים ולאנשי הכנסיה, היתה גדולה והם ניצלו כל הזדמנת כדי לפגוע בהם. המרד השומרוני הגדול הידוע לנו הוא מימי זנון, סביב שנת 484, בעיקר משום שזה ניסה בכוח לנצר את השומרונים. המרד שהצליח בהתחלה, דוכא בסופושל דבר. המרד השומרוני הגדול מכולם פרץ בשנת 529, כלומר בראשית שלטון יוסטיניאנוס. המרד החל בשכם והתפשט ממנה למקומות נוספים, כגון בית שאן (סקיתופוליס) קיסריה ועוד. מלבד הזעם שהצטבר בקרב השומרונים מחמת מעשי השלטון הביזנטי, כמו תפיסת הר גריזים, שבו הוקמו קודם ליוסטיניאנוס, חמש כנסיות, הגורם החשוב ביותר לפרוץ המרד היה רדיפת השומרונים על ידי קיסר זה. הקודקס היוסטיניאני מכיל פרק מיוחד (א, 5) ובו צווים המפלים לרעה כיתות שונות בנצרות ומיעוטים דתיים, כיהודים ושומרונים. המורדים קיוו לקבל סיוע מן הפרסים, אך זה לא בא והמרד דוכא בנהרות של דם. באסוס, נציב פלסטינה סקונדה, הוצא להורג על ידי יוסטיניאנוס, משום שלא דיכא את המרד עוד באיבו. נראה שהקיסר או הנציב פירסמו צוו האוסר על השומרונים להיכנס לבית שאן, בלא אישור מיוחד. אולם סילוואנוס מנכבדי השומרונים, חזר לעירו ללא אישור מיוחד מעין זה. אולי משום שסמך על גדולת בנו ארסניוס. מכול מקום, הוא הועלה יחד עם בן אחר, על המוקד, בלב בית שאן.
בתקופה זו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית היה בבית שאן וסביבותיה ישוב יהודי ניכר. התלמוד מזכיר חנויות של יהודים מבית שאן, שלא היו מעוטרות (עבודה זרה, י"ב, ע"ב). בראשית המאה השלישית פטר רבי יהודה הנשיא את הקהילה היהודית בעיר ממצות ומסים והקשורים בארץ, כמו גם תושבי ערים מעורבות אחרות. ר' יהודה הנשיא, כמו ר' מאיר שבא לפני, ופסקו שמבחינה הלכתית, אין בית שאן מצויה בתחום א"י, אלא היא ארץ העמים ופטרוה מחובת שמיטה ומעשרות.
תושבי בית שאן שקראו בשיבוש והחליפו את האות ה' באות ח' ואת האות ע' באות א', לא עברו לפני תיבת התפילה לפי הכתוב: ”תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין"[2].
"אמר רב אסי: חיפני (ובשיני) +מסורת הש"ס: [ובישני]+ לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין"[3].
בתקופה זו היתה בית שאן ידועה באריגיה: "עשו להם קלעים והושיב בהן זונות ובידיהם כל כלי חמדה והיתה זקנה מסרסרת לילדה שהיתה בפנים מן החנות, בשעה שישראל עוברים לטייל בשוק זקנה אומרת לו בחור אי אתה מבקש כלי פשתן שבאו מבית שאן והיתה מראה לו"[4]. בתלמוד הירושלמי נזכרים "כלי הפשתן הדקים, הבאים מבית שאן".
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה ר' יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות, א"ר יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן, כתנות עור שהן דבוקים לעור[5].
כאשר כבש הצבא המוסלמי את צפון הארץ, בשנת 636 לספירה, ניסו הנוצרים לעצור את התקדמותו, על ידי הרס מערכות המים והצפת השדות באזור. דבר זה לא מנע את הכיבוש, אך גרם לנזק רב לחקלאות. מדברי ההיסטוריון א-טברי מסתבר שלבסוף כרתו בני בית שאן ברית עם המוסלמים, תמורת מחצית מבתי העיר שהושארו בידיהם. ניצחון הערבים על הצבאות הביזנטיים בשנת 636, נקרא בפיהם, "יום ביסאן".
העיר נהרסה ברעידת אדמה בשנת 749. [בעיר פלה שבעבר הירדן, נמצאה שיירת גמלים שנמחצה במפולת רעידת האדמה (749). נאקה אחת הייתה מעוברת- לפי השלד- זיהו בן כמה העובר. זמן הייחום בשנה של הנאקה הוא ידוע ולפי זה זיהו את החודש שבו התרחשה רעידת האדמה. החוקרים הצליבו את התאריך עם התאריך שנמצא בגניזה הקהירית וקיבלו התאמה] ומאז הייתה בית שאן רק שמה הערבי היה ביסאן.
העברת המרכז לטבריה תרמה גם היא להידלדלות היישוב בבית שאן. הצלבנים הגיעו לבית שאן אחרי כיבוש ירושלים ובמקום התיישבה משפחת דה בוטון, שהקימה מצודה קטנה. במיי הביניים היתה בית שאן עיירה קטנה. בראשית המאה ה-14 הוקמה בה אכסניית דרכים – ח'אן אל אחמאר. בתקופה זו ישב בה אשתוריה הפרחי, שספרו "כפתור ופרח" הוא מקור חשוב לידיעות על התקופה שבה חי. גם הוא, הגם שבא בתקופה של עזובה יחסית, כותב עלהמקום: "בית-שאן יושבת על מים רבים, מי מנוחות, ארץ חמדה מבורכת ושבעת שמחות. כגן השם תוציא צמחה ולגן-העדן פתחה" .
בית שאן היתה ישוב נידח ביותר בתקופה העותומאנית. אולם לקראת סוף המאה ה-19 חל שינוי בדמותה של העיר: השולטן עבד אל חמיד ה-II רכש את אדמותיה, השליט בה את האדמיניסטרציה העות'מאנית וחנך את מסילת הברזל חיפה-דמשק. השינוי בעיירה היה מהפכני. נבנה מרכז חדש בעל רחובות ישרים ובמרכזה עמד הסאריאה, בית הממשל ששירת את מנהלת אדמות השולטן. עם הכיבוש הבריטי העיירה המשיכה להתפשט. ב-1944 חיו בה למעלה מ-5000 נ'. בימי המנדט הבריטי הייתה עיר בת כמה אלפי תושבים, ביניהם כמה 31 יהודים שנמלטו בזמן המרד הפלסטיני. המאורעות פרצו ב-19 באפריל 1936. הערבים בבית שאן איימו בפרעות על הקהילה היהודית בבית שאן ולכן יומיים לאחר מכן פונו כל היהודים מבית שאן בחסות המשטרה הבריטית ובתיהם נבזזו.
בית שאן נכבשה במלחמת העצמאות ב-12 למאי 1948, על ידי חטיבת 'גולני', כמעט ללא קרב. המסורת מספרת שאברהם יפה הציב על התל צינורות, כדימוי לתותחים והשמיע קול פיצוצים, דבר שגרם לבריחת התושבים.
במלחמת העצמאות הייתה העיירה בסיס חשוב ללוחמים הערבים. אולם הכוחות היהודיים השתלטו על התל הצופה על העיירה, והפגיזו ממנו את בתיה. רוב תושביה הערבים נמלטו, והעיירה נכבשה ב-12 במאי 1948. במשך אותו החודש גורשו ממנה התושבים שנותרו במקום. ביוני 1949 הוקמה מחדש כעיירה יהודית, והובאו אליה עולים חדשים להתיישב בה.
גילי יקירי שלום.
קראתי את מה שכתבת על בית שאן. כל הכבוד. דבריך מקיפים את האתרים בצורה יסודית בעיר. כתיבתך איכותית . מסקרנת ומעניינת אני בטוח כי הם יכולים לסייע למבקר בעיר וכל הכבוד שאתה חולק את ידיעותייך ותובנותיך עם כלל המטיילים.
ידידך איציק רחמים בית שאן
המאמר המצוין ביותר שקראתי בתקופה האחרונה בנושא.
ממצה ובהיר. כל הכבוד
כדאי לעשות הגהה נוספת.
עשייה מבורכת, בית-שאן חודרת לתודעה ,
בקרב התושבים המבינים שזהו מקום שטוב לחיות בו, על הפוטנציאל הגלום בה, מבחינת
חינוך,תיירות, והחשוב ביותר, הון אנושי שלא
יסולא בפז,
בית-שאן והאיזור קיימים כבר על המפה.
כל הכבוד על האתר המושקע ועל הידע שאתה מעביר לגולשים באתרך!
סקירה מקיפה ומעניינת,שופכת אור על ההיסטוריה המפוארת של בית שאן לדורותיה. חידשת וחידדת כמה נקודות עבורי. תודה.
תודה. הנך מוזמן להירשם לרשימת התפוצה של האתר שלי
תודה גילי על סיכום ממצה ומהנה
מאוד עזר לי אני מעריכה את השקעתך
פשוט תענוג לקרא
אשמח להצטרף לרשימת התפוצה שלך
תודה
יצחק
תודה על פנייתך. אשמח אם תירשם בעצמך. היכנס בבקשה לדף הבית של האתר ורשום את כתובתך
האם יש סימוכין ארכיאולוגים , או אחרים, לכך שפלישתים חיו בבית שאן. מלבד המקור התנכי?
לא…
תודה, בכבוד רב