הקהילה היהודית באלכסנדריה

כתב: גילי חסקין; ‏08/01/2022

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם, באתר זה:

ראו קודם: אלכסנדריה שלחוף הים התיכון; אלכסנדריה של התקופה הקלאסית. ראו גם הגיאוגרפיה של מצרים, הנילוס, נווה המדבר אל פאיום,  מצרים – יומן מסע. תולדות מצרים הפרעונית. מצרים – נווה המדבר הגדול בעולם.

להרצאה על מצרים.

קובץ זה יכול להואיל למטייל ולמדריך בטיול לאלכסנדריה, אבל גם לכול מסלול אחר בטיול למצרים.

חלק מהפריחה הכלכלית של אלכסנדריה, במיוחד החל מהמאה ה-1 לפני הספירה ואילך, יש לזקוף לזכותו של הקיבוץ היהודי הגדול שחי בעיר.

באלכסנדריה ההלניסטית חיה קהילה יהודית עשירה, תוססת ותרבותית, שתחילתה בהגירה בזמנים קדומים. לאחר פלישת נבוכדנאצר מלך בבל אל ארץ ישראל וחורבנה בידי צבאו בשנת 586 לפני הספירה, ירדו רבים מבני הארץ למצרים. היורדים הניחו יסודות לקהילות של בני ישראל בישובים שונים. אך אוכלוסיות גדולות יותר הגיעו מארץ ישראל למצרים, קודם לכן, בימי בית ראשון, החל משלהי המאה השמינית לפני הספירה[1]. פפירוסים שנחשפו באי יֵב (אלפנטינה)[2] שמול העיר אסואן שבדרום מצרים, הוכיחו את קיומה של מושבה צבאית יהודית, ששמרה על הגבול הדרומי של מצרים בתקופה הפרסית (המאות החמישית והרביעית לפני הספירה). היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים, כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. ראשית התיישבות מתוארכת לתקופת שלטונו של המלך המצרי פסמתיך הראשון (664-609 לפני הספירה), בן זמנו של מנשה מלך יהודה. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להגן על הגבול מפני הנובים ולהמית כל מי שהעז להסתנן למצרים. יהודי יב היו חלק מאוכלוסייה מעורבת מבחינה תרבותית ואתנית, שחבריה – ברובם המכריע מצרים ילידים – חיו, עבדו וסחרו יחד בשלום יחסי[3].

המקום התפרנס בשל קיום מרכז פולחני לאלוהי ישראל, הקרוי בפפירוסים "יהו". שנבנה בסוף המאה השביעית לפני הספירה (בשנת 610 לפני הספירה לערך) על ידי קהילת יהודי יב. כפי שנכתב בספר ישעיהו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'[4]. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל הבריאה המצרי חנום, שלפי המיתולוגיה המצרית מופקד, בין השאר על הנילוס המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפני הספירה שרפו אותו עד היסוד, בסיוע השלטונות הפרסיים במקומיים [5]. זהו האירוע הראשון בהיסטוריה היהודית, שניתן לפרשות כהתפרצות אנטישמית.

ראו באתר זה: יהודי יב

היורדים מצרימה הניחו יסודות לקהילות ישראל ביישובים שונים ואלה התפתחו בדורות שלאחר מכן[6]. הנביא ישעיהו יצא נגד מגמה זו וטען": הַהֹלְכִים֙ לָרֶ֣דֶת מִצְרַ֔יִם וּפִ֖י לֹ֣א שָׁאָ֑לוּ לָעוֹז֙ בְּמָע֣וֹז פַּרְעֹ֔ה וְלַחְס֖וֹת בְּצֵ֥ל מִצְרָֽיִם"[7]. בנבואת ירמיהו מדובר "אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" ומוזכרים שמות הערים בהן התגוררו:"-הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס …"[8] המקרא, שהיה מודע להגירה הגדולה יחסית, פונה כמה פעמים באזהרה מפורשת ליהודים, לא לשוב לארץ מצרים[9]. זה לא הועיל, כי הפיתוי בהגירה זו היה גדול מדי[10].

על פי יוסיפוס, היהודים הורשו להתיישב באלכסנדריה, על ידי מייסדה אלכסנדר מוקדון ו"השיגו כבוד שווה ביחס למוקדונים" [11]. בין אם היה כך או לא[12], אין ספק שהיהודים באלכסנדריה, ידעו היסטוריה ארוכת שנים ושלווה בהרבה[13].

האגדה מספרת שעם היווסדה של אלכסנדריה, נקברו בשטחה עצמות ירמיהו הנביא, שירד עם מלווהו ברוך בן נריה, אל מצרים, כפי שמסופר: " וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶת-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ.  ז וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס"[14]. לפי אותה מסורת: "ירמיהו עליו השלום, אשר רגמו אותו [באבנים] בני ישראל וקברו אותו במצרים, מפני שהיו אוהבים אותו [ובקשוהו] להתפלל על הדגים. ומלך אלכסנדרוס הוציא עצמותיו ולקברם שם [בתחום אלכסנדריה], בארבע פינות המדינה, להיות שמור למדינה, למען לא יבוא לתוכה, לא נחש אפעה וצפרדע ולא חיה רעה. ויעשו כן. והיא העיר הנקראת אלכסנדריה, ועד היום הזה לא נראה בתוכה, חיה רעה ושקץ רע"[15].

מצרים התלמית־הלניסטית משכה מהגרים מארצות שונות, ומקומם של היהודים לא נפקד. סיבות רבות הביאו אותם לשם. חלקם הגיע בגלל צפיפות האוכלוסין ביהודה; אחרים, בשל הפיתוי הכלכלי של עמק הנילוס. אבל היו גם כאלה שהגיעו לשם בעל כורחם, כעבדים. השתמרו ידיעות אצל יוסף בן מתיתיהו ובמקורות אחרים על ההגירה היהודית למצרים בימי תלמי הראשון (323-283  Ptolemy I Soter  . לאחר שכבש את ירושלים, הביא עמו "המון שבויים" מיהודה ומשומרון. את חלקם מסר לחייליו, כעבדים[16].  אך בנוסף, טוען יוסף בן מתיתיהו, יהודים רבים הלכו מרצון אחרי תלמי.  חלק מהם הושם במבצרים, כדי להגן על הארץ. במרוצת הדורות הם התרבו וקהילתם התערה וצברה השפעה על חיי מצרים.

בימי תלמי השני פילאדפוס (Ptolemy II Philadelphus), שמלך בשנים 247-285 לפני הספירה, התחילה הגולה היהודית לחזק את מעמדה במצרים והיהודים שבאו עם תלמי הראשון כשבויי מלחמה, או לייתר דיוק צאצאיהם, התחילו להילחם בחיי העבדות שבה חיו ולאט לאט עלה בידיהם לפדות את עצמם ולהשתחרר משלטון אדוניהם. חלקם קיבלו את חרותם, בהתיישבם על האדמה כאיכרים (קלרוכים)[17].

באותו זמן כבר חיו יהודים במקומות רבים במצרים, דבר המוכח על פי הפפירוסים. המסחר והאומנות הגיעו לפריחה, בתקופה זו ובעיקר באלכסנדריה ומספר היהודים העשירים (בעלי עסקים גדולים ומלווים בריבית, בעלי בתים, גובי מיסים וקציני צבא בערי השדה), עלה במידה ניכרת. מאותה תקופה ישנם גם סימנים לתנועת התבוללות שהגיעה להיקף רחב. החיילים היהודים המפוזרים בתוך חלקי הצבא התלמיי והמעורבים בגויים, קראו לעצמם בשמות יוונים, נשפטו בבתי דין של הממשלה, ניהלו את עסקיהם לפי המשפט ההלניסטי ואף הזכירו בתעודותיהם את שמות "המלכים האלים". כנראה שתהליך ההתבוללות היה חזק במיוחד באלכסנדריה, בה מוצאים מקרים של "בגידה ביהדות"[18].

בימי שלטונם של התלמיים היו יהודי ארץ ישראל מנותקים מהמוני היהודים אשר בבבל, ובמדינות אחרות, שנמצאו תחת השלטון הסלווקי. מאידך גיסא, התהדק הקשר עם יהודי מצרים. השלטון התלמיי המשותף לארץ ישראל ולמצרים, סייע להידוק הקשרים עם יהודים אלה. יצירות הספרות הארץ ישראליות, כגון דברי בן סירא[19], תורגמו ליוונית, לצורכי הישוב היהודי במצרים[20]. יהודי אלכסנדריה נהגו לעלות לירושלים, בייחוד בחגי ישראל, ויש  עדויות שהיו נוכחים בשליחת השעיר לעזאזל אל המדבר[21]. אחד מתושביה, ניקנור שמו, התקין דלתות מעוטרות והוביל אותן בספינה אל נמל יפו וממנו לירושלים. הן הוצבו בבית המקדש השני ואותו שער נקרא על שמו – שער ניקנור[22].

בד בבד עם שגשוגם הכלכלי והפוליטי של היהודים, הלך והתפתח בקרבם תהליך ההלניזציה. את מקום הארמית תפסה היוונית כלשון הדיבור והתרבות כאחת. קל וחומר, נשתכחה מיהודי אלכסנדריה הלשון העברית. הורגש הצורך לתרגם ליוונית את ספר התנ“ך, וכך נוצר, עוד במאה השלישית לפסה”נ, תרגומו היווני, המכונה "תרגום השבעים (Septuaginta) לתורה[23]. היה זה תרגום שנעשה על ידי יהודים, עבור יהודי אלכסנדריה, ששפתם באותם ימים הייתה יוונית והעיר הייתה תחת שלטון ההלניסטי של מצרים התלמיית. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור חיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס"[24]. סיפור זה, שגרסאות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים זקנים יהודים, שהוזמנו לאלכסנדריה, על ידי תלמי השני, כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הסיפור, העניק המלך לזקנים הללו תנאי מחיה נוחים למלאכת התרגום, בהושיבו אותם באי פארוס וזימונם לארמון מדי בוקר. סיפור התהוותו של התרגום, מופיע גם בחיבורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה", שבו הוא אף מספר שעד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום"[25]. יש לציין שהמחקר מטיל ספק לגבי אמינותה של איגרת אריסטראס, שכנראה נכתבה מאוחר יותר, רק במאה הראשונה לפני הספירה וכנראה שתרגום התורה, לא נעשה בימי תלמי פילאדפוס[26]. מכול מקום, בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי, היחס כלפי התרגום הוא כאל עובדה מוגמרת, אך בלתי רצויה. שם גם מופיע התיאור של התרגום כנס, שבו על אף שהשליט הושיב את הזקנים בחדרים שונים, תרגמו הזקנים באורח פלאי את נוסח התורה באופן זהה זה לזה[27]. על בסיס תרגום השבעים, הלך ונבנה הבניין הגדול של הספרות היהודית האלכסנדרונית העשירה, שהיתה קרובה לחוגי היוונים בחצר המלך, מנתה בתוכה כמה אזרחים אלכסנדרוניים, חינכה את בניה בגימנסיונים ובכלל היתה ספוגה רוח ההלניות.

מסופר כי תלמי פילדפוס שלח אל ירושלים מתנה נאה: שולחן מזהב טהור, ועליו חרותה תבנית כל ארץ מצרים ושלח למקדש בירושלים ["וישלח מנחה לאלהינו שולחן זהב טהור, אלף כיכרים משקלו, ויחרות בו תבנית כל ארץ מצרים ונהר שיחור, יאור מצרים, ואת דמות היאור אשר יצא וישקה כל ארץ מצרים. ויקשור על השולחן כל אבן יקרה – לא נראה כשולחן ההוא בכל הארץ. וישלח אותו המלך תלמי ירושלימה מנחה לבית אלוה הגדול אלהי עולם"][28].

אגרת אריטראס מספרת על שחרור מאה אלף יהודים בימי תלמי פילאדפוס, סיפור שמטרתו לתאר את המלך כידיד נאמן של היהודים[29]. אך הוא כנראה אגדה.

בימי תלמי פילאדפוס, כתב הכהן המצרי מַנֶתּוֹן (Manethon) את ספרו "דברי ימי מצרים", שמשתמשים בו רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית (שם גם עיצב את החלוקה המוכרת לשלושים שושלות). הוא נגע בו גם ביהודים, ולא ברחשי כבוד. הוא מתאר את בני ישראל היוצאים ממצרים כחלק מהחיקסוס שגורשו ממנה ובסיפור אחר מתאר אותם כמצורעים[30]. מסורות אנטי יהודיות לגבי סיפור יציאת מצרים רווחו במצרים עוד לפני מנתון, אולם הן היו מסורות בעל פה והועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון[31].

ספרו נחשב לביטוי הראשון של האנטישמיות הספרותית[32]. יתכן מאוד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה השלישית לפני הספירה, היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". התעמולה נועדה להציג את אופיו ההרסני של העם היהודי כחבורה של פראיים המתנכלים להישגי החברה האנושית, במטרה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו[33].

קהילת מצרים היתה הגדולה שבקהילות ישראל בתפוצות. הם גרו בכל שטחה של ארץ זו, אך התרכזו באזור הדלתא ובמיוחד באלכסנדריה. כנראה ששנים מכול חמשת רובעי העיר, היו רבעים יהודים, אם כי יהודים גרו גם ברבעים אחרים ובנו בהם בתי כנסת[34]. יהודי אלכסנדריה הקימו להם בתי כנסת ומוסדות אחרים. חז"ל משבחים מבנה מיוחד, בעל אולם כפול ובו שני טורי היוונים. בשמו היווני 'דיפלסטון' (Diplaston): "כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריאה – לא ראה כבוד גדול לישראל"[35].  הם זכו לעצמאות רחבה בניהול ענייניהם הפנימיים. בראשם עמד אתנרך (נשיא העם) ולימים ניהלה את הקהילה מועצת הזקנים בת שבעים ואחד איש. הקהילה הייתה עשירה מאוד והקימה בית כנסת מפואר. התפתחה בה ספרות יהודית-הלניסטית. בגמרא מוזכרים יהודי העיר, ונאמר שהשמן היחיד המצוי ברשות אנשי אלכסנדריה הוא שמן צנונות[36].

היו בירושלים מומחים באפיית לחם  הפנים שהיה מוצב בבית המקדש  ואחרים בהכנת הקטורת. הם שמרו על מומחיותם בסוד ולא רצו ללמדה לאחרים. כך גם לגבי תיקון כלי המקדש. לכן נאלצו אנשי המקדש להביא מומחים מאלכסנדריה. חז"ל מספרים: "בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ולא רצו ללמד; שלחו חכמים והביאו מאלכסנדריא של מצרים… בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד; שלחו חכמים והביאו מאלכסנדריה של מצרים. מכתשת היתה במקדש… נתפגמה, והביאו אומנין מאלכסנדריה של מצרים ותקנוה… צלצול [כלי נגינה] היה במקדש – והביאו אומנין מאלכסנדריה של מצרים ותקנוה"[37].

באותה תקופה, התגוררה באלכסנדריה קהילה יהודית מרשימה. חוקרים מעריכים כי בתקופה ההלניסטית חיו במצרים כמיליון יהודים, שהיוו כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

בימי תלמי השישי 'פילומטור' (145-181 לפני הספירה), החלה תקופת הפריחה בתולדות היהדות המצרית. גידולה הטבעי של האוכלוסייה היהודית, ריבוי מספר הקהילות, גל חדש של המהגרים מארץ ישראל ובוודאי גם שגשוגם הכלכלי של יהודי אלכסנדריה. כל אלה מעלים את חשיבות העם היהודי ככוח פוליטי, היכול למלא תפקיד מסוים בחיי המדינה[38].  בימי פילומטור קם מקדש יהודי במצרים., על ידי חוניו הרביעי [39], בנו של חוניו השלישי, בנו של שמעון הצדיק, משושלת הכוהנים לבית צדוק[40].

חוניו השלישי הודח מן הכהונה על ידי אנטיוכוס הרביעי 'אפִּיפָנֶס' ("המתגלה"); מלך הממלכה הסלווקית  (בשנים 175 ל-164 לפני הספירה), המוכר בשל גזירותיו. גם חלקו של בנו לא שפר.  למרות שהיה המועמד החוקי לשאת בתפקיד הכהן הגדול במקדש ירושלים, הוא הורחק מהמקדש על ידי הכוהנים החשמונאים. הוא היה אדם מוכשר, נמרץ ובעל שאיפות דתיות ומדיניות.  הוא חש מושפל ומדוכא ולכן ברח למצרים (כמו ירבעם בן נבט בשעתו), בלוויית צעירים בני משפחתו ואוהדים רבים, שנטו אחרי תלמי ומדיניותו. תלמי קיבל אותו בסבר פנים יפות. מן הסתם משום שרצה להשתמש בו, במעמדו ובכישוריו כנגד אנטיוכוס הסלווקי וכנגד בית חשמונאי. הוא מינה אותו לסטרטגוס (מושל) של לאונוטופוליס (Leontopolis), אשר שכנה במחוז של העיר און (הליופוליס) במצרים.

באיגרתו לתלמי פילומטור ולמלכה קליאופטרה הציג עצמו חוניו כפטריוט ששירת ענייניהם בחילות סוריה ופיניקיה והוא מבקש את המצודה שבליאונטופוליס (Leontopolis). אשר שכנה במחוז של העיר און (הליופוליס) במצרים (במרחק של 35 ק"מ מממפיס), הקרוייה "פיבסת-הפרועה"[41]. מקום שמשופע היא  באילנות ושבתכניתו לטהר את המקדש הקדום שעומד שם ולבנותו כמקדש לאל עליון". באיגרת תשובתם כותבים אליו תלמי וקלאופטרה: "אנו תמהים אם יהיה לרצון אלוהים מקדש העתיד להבנות במקום משוקץ ומלא בעלי חיים קדושים (למצרים). אלא מאחר שאתה אומר: כי ישעיהו הנביא הגיד זאת לפני זמן רב, הננו נותנים לך רשות וכו'".

באיגרתו רמז חוניו על משיכת יהודים למרכזו. ואכן, תמורת הזכות להקים מקדש-מעט, ניאותו ראשי המשפחות, שבאו עם חוניו ואחרים שירדו למצרים בעקבותיהם, להתגייס לשורות הצבא התלמיי. הצלחת המליציות של יהודה המכבי, לעמוד כנגד צבאות סלווקים מקצועיים, עוררה מן הסתם בתלמי, הערכה לכושר לחימתם של היהודים. ואמנם, משגבר אמונו בהם, הפקיד בידיהם את מצודות הגבול שבמרחב פלוסיון[42]. הצבא היהודי, שכונה "חילא יהודיא", ישב גם במושבות חקלאיות וחייליו היו איכרים בימי שלום וחיילים בשעת מלחמה, שנקראו "קאטויקים".

חוניו קיבל מתלמי וקלאופטרה שטח שהשתרע על פני 80 ריס (120 דונם) והקים מקדש מפואר לאלוהי ישראל, בשנת 170 לפני הספירה (כ-240 שנה לפני חורבן בית שני). יוסף בן מתיתיהו כתב עליו: "חוניו בנה את מקדשו מתוך שיצא לו שם ברבים ושזכרו ישאר לעד. לדבריו, המבנה עצמו לא היה כתבנית ההיכל בהר הבית[43].. בנין חוניו היה בתבנית של מגדל, בנוי מאבנים גדולות, שהתנשא לגובה של 60 אמה (כ-30 מ')[44]. יוסיפוס מוסיף ומתאר שחוניו הקיף את חצר מקדשו בחומת לבנים ודלתות שעריה עשה אבן, בעוד שבמקדש שבירושלים, הן היו עשויות עץ. חוניו הקפיד על דברי חז"ל: "לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה, תבנית אולם, לצר תבנית עזרא"[45]. גם המנורה הייתה שונה, אבל המזבח ושאר הכלים היו כתבנית אלו שבירושלים. המנורה לא עמדה על כַּן, אלא הייתה "נברשת זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים", ותלויה על שרשרת זהב"[46]. חוניו העמיד כהנים ולויים מבני משפחתו וממכריו, מאלו שבאו עמו, תמכו בכהונתו ומן הסתם גם בפעולותיו להקים שלטון יהודי במצרים ואולי גם בארץ ישראל[47].  היה זה מקדש מקומי, צעד נוסף בהתפתחות הקהילה היהודית באלכסנדריה. בניית המקדש התכוונה לפתור את בעיית ההתמודדות התרבותית של היהודים עם החברה המצרית שבקרבה חיו, אשר מקדשים מפוארים ומדהימים היו חלק מאורח חייה[48].

תלמי העמיד לרשותו קרקעות פוריות, שהיה בהכנסותיהם כדי לספק קורבנות למקדש מדי יום, לכסות את הוצאותיו ולפרנס את המשרתים בקודש. הוא פיתח התיישבות חקלאית יהודית סביב המקדש והעלה אותה לדרגת חשיבות כלל ישראלית ביטחונית גבוהה, עד שיוסף קורא לה בשם "ארץ חוניו". חוניו לא ראה בבניית מקדש על אדמת ניכר בירושלים משום השגת גבול להר הבית בירושלים  ולא ראה בו משום במות חוץ (כפי שהיה בבניית הבמה בעבר הירדן על ידי שנים וחצי השבטים, בספר יהושע, דבר שהחריד את כהני ישראל)[49]. אדרבא, לאחר שבית המקדש אשר על הר הבית חולל על ידי אנטיוכוס  ומֶנֶלָאוּס[50], ראה במקדש אשר יקים, בעל קדושה יתירה.  מה גם שהכוהנים מבית חשמונאי, שתפסו את מקומו, היו מנקודת מבטו גוזלי כהונה ועבודתם אינה כשירה כלל. מן הסתם פירש את נבואת ישעיהו לזכותו : " בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת, לַיהוָה צְבָאוֹת:  עִיר הַהֶרֶס, יֵאָמֵר לְאֶחָת"[51]. רש"י פרש את "שפת כנען" כשפת ישראל ("שפת ישראל היושבים בארץ כנען ונשבעים בשם ה' צבאות"). את "עיר ההרס, ניתן לפרש כ"עיר החרס"- עיר השמש ("האומר לחרס ולא יזרח", איוב ט), הלו היא בית שמש , הליופוליס, און. המקדש שימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קרבנות, ואולי אף נכרים שחפצו להקריב קרבנות לאלוהי ישראל. כמו מקדש יב לפניו, מקדש זה הקרין למרחוק. בתוכו התייחדו בשבתות ובמועדים, החיו אותם. מילאום תכנים. בתוכם ומתוכם הזדהו עם בעיות כלל ישראליות, דתיות, לאומיות וביטחוניות[52]. כפי שכתב יוסיפוס: "כאן התאספו מתוך רגש של אחדות איש לרעהו"[53], והתגוננו על ידי צבא משלהם. נראה שקיומו של המקדש לא פגע בזיקה של יהודי מצרים למקדש בירושלים. יהודי האזור הכירו בסמכותו של הגדול החשמונאי בירושלים והמשיכו לשלוח ברגלים את מחציתהשקל. ופילון מעיר: "כמעט בכל עיר יש קופה בשביל כסף הקדשים, שהנדבות ניתנות לתוכה". אפילו חוניו עצמו לא שמר נקם לבית חשמונאי, למעט אותו הכוהן שגירשו.  אבל אפשר להניח שהיו יהודים רבים במצרים, שסירבו להתפלל במקדש זה ולהביא אליו קורבנות. החוקר צ'ריקובר מדגיש: "מעולם לא הכירה יהדות מצרים בבימ"ק זה וכל זמן שבית המקדש בירושלים קיים, פני יהדות זו מכוונת להר הבית"[54].

המקדש התגלה בחפירות הארכאולוגיות במשלחת בראשות הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי. החפירות התקיימו בשנים 1905–1906.

יחסם של חז"ל למקדש חוניו היה אמביוולנטי ונראה כי עבר תמורות במהלך הדורות. חז"ל כינו אותו "בית" ולא "מקדש", דבר המעיד על אי הערכה כלפיו, אך לא פסלוהו לחלוטין ולא השוו אותו לבית עכו"ם.  מצד אחד ישנו איסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש, אך מצד שני העבודה בבית חוניו נעשתה לשם שמיים ויצרה מרכז רוחני ליהודים הרבים שחיו במצרים באותם ימים. הוא שימר את האמונה ומנע התפתחות של זיקה יהודית למקדשים אליליים שצמחו סביב ועל ידי כך, הציל אותם מהתבוללות. יש הסוברים שהעבודה אף גרמה למצרים להקריב לאלוהי ישראל[55]. רבי יהודה הדגיש  ש"חוניו ברח לאלכסנדריא ובנה שם מזבח והעלה עליו קורבנות לשם שמים. רבותינו האחרים בגמרא ורש"י, הולכים בעקבות ר' יהודה. רש"י מעיר: "משחרבה שילה הותרו הבמות וחוניו בנה במצרים לשם שמים".

חוניו וצאצאיו מלאו תפקיד חשוב במצרים, במיוחד לאחר מותו של תלמי פילומטור, משרבו המרידות הפנימיות באלכסנדריה. לדברי אַפְּיון המדקדק[56], בא פעם אחת חוניו לעיר, בראש צבאו, כדי לדכא שם מרד[57].

בימי אלכסנדר ינאי, כשזממה קלאופטרה השלישית, לספח את ממלכת יהודה למצרים, קמו שני שרי צבאה: חנניה וחלקיה בניו, או נכדיו, של חוניו הרביעי והתערבו לטובת אחיהם בארץ ישראל והפרו את זממת מלכתם. דבריו התקיפים והנבונים של חנניה, מעידים על כוחו המכריע בצבא מצרים; כשיועץ שונא ישראל מיועצי קליאופטרה אמר לה: "שתכבוש את ארץ יהודה כולה לבל תתן שנכסים כה רבים יפלו בידי איש יהודי אחד [ינאי], יעץ לה חנניה ואמר: ,עוון תעשי אם תגזלי מאיש בעל ברית את רכושו ובפרט שהוא קרובנו [יהודי]" הוא הוסיף באיום מפורש: "רצוני שתתני דעתך על כך, אם לא יהפוך העוול הזה אותנו כולנו לאויבים לך". קליאופטרה נרתעה מהאיום, נשמעה לו ומיד כרתה ברית עם ינאי בבית שאן (סקיתופוליס). כפי שכותב קלוזנר: ""הפעם הצילה היהדות של חוץ לארץ את מלכות בית חשמונאי ואת חירות עם יהודה"[58].

בבירה הפטולומאית נודעו שני יהודים ששם פילון. הראשון היה המשורר פילון האלכסנדרוני, שחי בשנים 35-105 לפני הספירה וכתב פואמה שנושאה ירושלים. יוסף בן מתיתיהו, מכנה אותו בספרו "כנגד אפיון", "פילון הזקן"[59]. מוכר יותר הוא הפילוסוף והמשורר פילון, שחי בשנים 45 לפני הספירה, עד 15 לספירה. הוא נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית, לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". .למרות יצירתו העצומה שהותיר אחריו, הפרטים אודות חייו הם מעטים. הוא התחנך כיהודי הלניסטי וכנראה שלא שלט בשפה העברית. בעיסוקו הנרחב בספרי הקודש והמדרש היהודיים נעזר בתרגומיהם ליוונית. הוא טען שאת המהות האלוהית לא ניתן לתפוש בצורה שכלתנית, אלא בהתנסות מיסטית, דוגמת זו שחוו המשתתפים במיסטריות של אלאוסיס[60].

פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים, 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והעשיר את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה[61] בחיבוריו הנודעים מופיע גם מידע על אודות ארץ ישראל בימיו. במיוחד חשובים דבריו על האיסיים שהתגוררו במדבר יהודה. על שמו נקרא כפר ידידיה שבעמק חפר, שהוקם בעזרת יהודי אלכסנדריה[62].

מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית לזו היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית לאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כפי שנמשך ביהודה. דברי ימי קהילות יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות. בין היהודים ליוונים באלכסנדריה שררו יחסי איבה.

בתקופה הרומית היוו היהודים כ-40 אחוזים מתושביה של אלכסנדריה, והם חיו ברבעים מיוחדים משלהם . התושבים האחרים היו בעיקר יוונים.

הכיבוש הרומי של מצרים גרם למשבר חמור בקרב היהדות המצרית. הרומים ביטלו את הצבא המוקדוני ואיתו נעלם גם הצבא היהודי. את הפקידים גייסו הרומאים מקרב החוג הסגור  של יוונים בעלי פריבילגיות וכך קופחו זכויות היהודים גם בשטח זה.  הואיל והחיילים והפקידים היו מעין מעמד גבוה בתוך הציבור היהודי במצרים, גרם הביטול של שני מעמדות אלה לירידה קשה ברמת חייהם החברתית והתרבותית של היהודים. השכלתם   היוונית, שהיו גאים בה, לא פטרה אותם מתשלום מס הגולגולת, בניגוד לאזרחי הערים היווניות. גם החינוך הגימנסיוני, שדרכו רכש אדם את השכלתו ההלניסטית ופתח את הדרך לקבלת זכויות אזרח, נאסר על היהודים. היתה זו מכה קשה ליהודי אלכסנדריה, משום שההלניות היתה קרובה לרוחם ולאורח חייהם[63].

במאה הראשונה לספירה התגבשה קבוצת סופרים יוונים מאלכסנדריה בראשותו של ההיסטוריון אפיון המדקדק, אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים". בתגובה כתב יוסף בן מתתיהו את "נגד אפיון". זוהי יצירה אפולוגטית (מתגוננת), אשר נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות. בחיבור זה מוכיח יוסף בן מתתיהו את שקריות הטענות כי היהודים הם עם ללא היסטוריה וללא חוק ומוסר, ומבליט את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו[64].

יהודי מצרים סייעו ליוליוס קיסר במלחמתו נגד פומפיוס. בשנת  48-49 לפני הספירה, עם תבוסתו ומותו של פומפיוס, כשאָנְטִיפָּטְרוּס הָאֲדוֹמִי עבר לצדו של יוליוס קיסר, היו יהודי ארץ חוניו ללשון המאזניים הפוליטית. חילות בית חוניו עמדו לימינו של קיסר, במקום הנקרא "מחנה היהודים". יתר על כן, הורקנוס השני הכוהן הגדול בכבודו ובעצמו השתתף במסע המלחמה הזה. אף אסטראבון מאשר זאת. ומשהוצגה אגרתו של הורקנוס לפני יהודי ארץ חוניו, עשתה רושם עז ולא גילו שום התנגדות לחילו של הקיסר בהילחמו בדלתה[65].

מאוחר יותר, בשנת 30 לספירה, חידש אוגוסטוס את זכויותיהם של היהודים ואישר אותן. ארגונה מחדש של הפרובינציה בידי הרומאים הביא לסכסוכים בין היהודים מזה ואזרחי אלכסנדריה והשלטונות הרומיים מזה. הבעיה המרכזית היתה מעמדם של היהודים במשטר החדש. היהודים שאפו לקבל זכויות שאינן נופלות מאילו של היוונים במצרים והדבר עורר עליהם את כעסם של היוונים.  למרות מעמדם הרם, שנאו יווני אלכסנדריה את השלטון הרומי וראו בו את הגורם להרעת מצבם בהשוואה למעמד שהיה להם בתקופה ההלניסטית. הם ראו ביהודים את סמל השלטון הרומי[66]. פרעות בתושביה היהודים שלאלכסנדריה היו חזיון נפרץ.

באוגוסט 38 לספירה, בזמן שלטונו של הקיסר גאיוס  קליגולה ביקר באלכסנדריה המלך היהודי אגריפס הראשון, שהומלך זמן קצר קודם לכן. עם בואו, ניתן האות להתפרצות של מעשה איבה, בקרב האוכלוסיה היוונית, נגד היהודים, אולי משום קנאתם על שיהודי נעשה מלך [67]. אם כי יש הטוענים, כי היהודים הם אלו שפתחו במרד, על רקע מאבקם להשגת זכויות שוות לאלו של התושבים היוונים ובתגובה, פרעו תושבי העיר היוונים ביהודים[68].

על פי תיאורים מסוימים, ובהם תיאורו של הפילוסוף היהודי פילון,  הנציב  הרומאי, אאולוס אוויליוס פלאקוס (Aulus Avilius Flaccus), היה אחראי למעשי זוועה נגד היהודים במהלך המאורעות הללו . בחיבורו "נגד פלאקוס", פילון כותב שפלאקוס הוא זה שהתיר לאספסוף להציב פסלים של הקיסר קליגולה – שדרש שינהגו בו כבאל – בבתי כנסת יהודיים באלכסנדריה, דבר שנחשב התגרות חסרת תקדים[69]. הוא גם עבר בשתיקה על ביזת בתי יהודים באלכסנדריה ועל רציחתם. בהמשך, הוציא פלאקוס הודעה, שבה כינה את כל היהודים "זרים" ובכך התיר לכל המעוניין , להמשיך להשמיד את היהודים "כאילו היו שבויי מלחמה". פילון כותב שבתגובה להודעה, דחף האספסוף את היהודים מארבעה רבעים של העיר ודחס את כולם אל חלק קטן מאוד של רובע חמישי, כאשר המון העם פנה לביזה וחילק אותו כשלל במלחמה[70]. משהוסר פלאקוס מתפקידו, שבו היהודים לבתיהם ולעבודתם.

הוויכוח בינם לבין היוונים הועבר לרומא, שאליה נשלחו, בחורף 39-40, משלחות מטעם שני הצדדים. בראש המשלחת של יהודי אלכסנדריה, עמד הפילוסוף פילון (יוסף בן מתתיהו מספר כי פילון היה "איש מפורסם מכול־וכול".) ובראש המשלחת היוונית, עמד אפיון. לא ברור בדיוק על מה הן ביקשו להשתדל. כנראה שהמשלחת היהודית בקשה הגנה בעקבות רדיפות שאורגנו על ידי תושבי העיר היוונים[71]. פילון בספרו "המשלחת לגאיוס", מספר כי הקיסר שאל בעיקר מדוע היהודים, בניגוד לעמים אחרים, אינם מכבדים את אלוהותו. אך כשניסו היהודים לשטח את תביעותיהם בעניין אזרחותם, קטע את הריאיון בכעס. לדברי בן מתיתיהו, פילון אמנם "יצא נעלב כולו", אולם עודד את היהודים שהיו עמו וטען שהקיסר אמנם כועס עליהם, "אולם למעשה עתיד עתה אלוהים לפעול נגדו". לאחר הירצחו של גיוס קליגולה בשנת 41, פנו יהודי אלכסנדריה אל הנשק ותקפו את בני עירם[72]. הקיסר קלאודיוס, ציווה על נציב מצרים לדכא את המהומות והוציא פקודה שקבעה את זכויות היהודים. במכתב ליהודים אישר קלאודיוס את זכויותיהם מימי התלמיים. אך הזהיר אותם מכול ניסיון לשפר את מעמדם.

מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול ביהודה ב-66 לספירה, שבמהלכו ברחו רבים מעשירי הארץ למצרים, אירועים גלשו מארץ ישראל לתחומי אלכסנדריה. ידוע על התנגשויות של היהודים עם שכניהם. יהודים אחדים התגנבו לאסיפת אזרחי העיר ובתגובה לכך, הרגו היוונים שלושה מהם. בהיוודע הדבר, צעדו היהודים לאמפיתאטרון לאות מחאה והנציב מטעם רומא – היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר (קרוב משפחה של פילון) – הפעיל את צבאו כנגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש. כשברחו שרידי הסיקריקים מארץ ישראל למצרים בסוף המרד, למרות התנגדותם של "הזקנים" (ראשי העדה), הם התסיסו חלק מבני הקהילה באלכסנדריה כנגד השלטון הרומי. ראשי הקהילה התארגנה ויצאה נגדם ושש מאות מהם נמסרו לרומאים[73]. מתואר ש"הזדעזעו והשתוממו נוכח גבורת אחיהם המעונים שגילו בעלותם לגרדום"[74].

בשנת 73 לספירה, לאחר נפילת מצדה, נודע לקיסר אספסינוס על התסיסה שעוררו הסיקריקים באלכסנדריה, הוא שלח איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את מקדש חוניו, לאחר 234  שנות פעילות. ההצדקה לפעולה זו היתה פשוטה: מקדש חוניו, לפי תפיסת הרומאים, עלול היה לשמש מוקד למרד יהודי נוסף. לאחר שנכשל המרד הראשון בארץ ישראל, לא רצו הרומאים להתמודד עם מרד גם במצרים. לופוס נעל את המקדש ופולינוס ממשיכו, הוציא משם את כלי הקודש ואסר לעבוד שם לאלוהי ישראל. "כי לא הניח זכר לעבודת אלוהים במקום הזה"[75]. יואל רפל מעיר כי "בתוך שלוש שנים, נהרסו שני מקדשים יהודיים שנבנו בהשפעה הלניסטית. אותה תרבות שתרמה להתהוותם, גרמה להריסתם, לאחר שנתפסו על ידי השלטונות כמי שמסכנים את קיומה"[76].

בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ארץ ישראל, גאו כיסופי הגאולה הפליטים היהודים שהגיעו מארץ ישראל לערים בתפוצות, הביאו עימם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הרגש הלאומי שהניעה את המרד. דומה, כי היו אלו בעיקר קבוצות סיקריים, שנמלטו מידי הרומאים – מיד הזרוע הצבאית, כמו גם מהמשפטית-ענישתית; כל אלה עשו דרכם למצרים ולקירינאיקה (בנגאזי). בהיותם 'טעוני משיחיות' הם ביקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים, והפעם – מחוץ ליהודה. הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים לנוכרים, בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי: שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי ה'פוליס'. בנסיבות העניין, עשוי היה הדבר לשרת מטרות לאומיות משיחיות[77]. כמו כן, שבויים יהודים שנתפסו על ידי הרומאים במהלך המרד ובדיכויו, נמכרו לעבדות במצרים.

האירוע האלים ביותר היה מרד התפוצות בשנים 117-115 [78], שפרץ בקהילות ישראל בגולה, בשעה שהקיסר טריאנוס היה בעיצומו של מסע כיבושים במזרח. המרד היהודי, שפרץ בתפוצות המזרח בעורפה של חזית הלחימה, היה למלחמה ממש, שכללה את קירינאיקה, מצרים, קפריסין ומסופוטמיה מרד זה הוא מן ההתרחשויות הגדולות בתולדות היהודים תחת שלטון רומי. התחלתו  של המרד בקירינאיקה, שם קם מנהיג-מלך יהודי, בשם לוקאס אנדריאס[79]. נראה כי לוקאס משך אליו תקוות משיחיות[80]. עד מהרה התלקח המרד גם במצרים ובקפריסין ולאחר זמן מה גם במסופוטמיה. המרידה השתוללה במשך שנתיים וחצי. המורדים השתלטו על פני ערים ומחוזות שלמים. נמצאו לא מעט פפירוסים  הנוגעים למרדם של יהודי מצרים והם מלמדים על האווירה במצרים בזמן המלחמה ויש בהם כדי ללמד על רישומו של המרד בקרב האוכלוסייה המקומית[81].

המרד פרץ מכמה סיבות, בעיקר כתוצאה מרעידת אדמה באנטיוכיה, שפגעה בצבא הרומי והיהודים ראו בה פעמי משיח, בעיות של הצבא הרומי בחזיתות שונות (למשל, מול הדאקים, בארמניה ובמסופוטמיה) וכישלונותיו מול הפרתים[82]. היהודים ראו בניצחונות הפרתיים, אותות מבשרים את קרבת הקץ. אֵוסֵביוס איש קיסריה, מסביר כי היהודים באלכסנדריה התעוררו כאילו "בהשפעתה של רוח פרצים מרדנית והתקיפו בכול מקום את היהודים שכניהם". לא היה למרד מוסד או ארגון שנוהלו וכיוונו, אבל לפחות היתה משאת נפש משותפת, שהסעירה את העם לתפוצותיו השונות.  אין לראות את המלחמה רק על רקע של איבה בין היהודים לשכניהם היוונים, כי הוא פרץ גם בחבלי ארץ שלא היו בהם ערים יווניות. השאיפה שעוררה את התסיסה ואת המלחמה היתה התקווה המשיחית לייסוד מלכות שמים, לאחר שיפורק עול זרים והכובש הזר יגורש[83].

מטרת ההתקוממות היתה האוכלוסיה היוונית ובאי כוח השלטונות הרומיים. למרות שהיו חיכוכים קשים בין השלטונות הרומיים ובין היוונים במצריים, נמנו האחרונים עם השכבה השלטת. מסתבר אפוא שלא היו מהומות או מרידות ברומי בקרב היהודים בארץ ישראל ונראה שסיבותיהן של המרידות בגולה היו נעוצות בתנאים ששררו בקרב יהודי הגולה ולא היו קיימים בארץ ישראל[84]. אם כי, בעקבות המרד, היו מרידות גם ביהודה.

רצף האירועים הניתן על ידי ההיסטוריון הרומי דִּיוֹ קָסְיוּס קוֹקֵיָאנוּס (Cassius Dio), רומז כי המרד המצרי, בא לאחר זה שפרץ בקירנאיקה ומהלך המאורעות במצרים היה תלוי במסעם של הלוחמים היהודים מקירינאיקה למצרים.  בחודשים הראשונים  שנת 115 התקיפו יהודי אלכסנדריה ויהודי פנים הארץ  (ה"כורה" של מצרים) את האוכלוסייה היוונית. לא ברור מה היתה תוצאת התקפתם של יהודי אלכסנדריה על שכניהם. ממדי המרד שזרעו המתקוממים היו גדולים ביותר, דבר שמצא ביטוי נמרץ בכתבי הקורות באותם ימים. אם כי אלו אינם נקיים ממוטיבים תעמולתיים ומהגזמות.  בין הייתר, נחרבו מקדש נמסיס (אלת הגמול היוונית)[85] והסרפאום[86]. כמו כן, חרב בית הכנסת המפואר של יהודי אלכסנדריה. בתלמוד הירושלמי מתואר  חורבנו  של בית הכנסת: ר' יהודה בן רבי אילעי אמר: ומי החריבה? טריינוס הרשע"[87]. תעודות פפירוס מלמדות על "מהומה ומבוכה בעיר", שהצריכו עמל רק כדי להשקיטן[88].

ברם, במחוזות שבפנים הארץ, החלה בריחה של תושבי הארץ אל עיר הבירה. יווני אלכסנדריה קיבלו על ידי כך תוספת כוח וגברו על אויביהם היהודים. בסתיו של אותה שנה, נערך קרב בין היהודים לחיל המצב הרומאי ובו ניצחו הרומאים. במסורת ההיסטורית של האומה נשמר בעיקר חורבנה של יהדות מצרים. בתלמוד מוזכר המרד ונאמר "עד שהלך הדם בים והגיע עד קיפרוס [קפריסין]"[89].

מאדיקט (צו) של נציב מצרים, רטיליוס לוּפּוּס,  לתושבי אלכסנדריה, ניתן ללמוד שאחרי הקרב, פרעו היוונים ביהודי אלכסנדריה, מדווח על מהומות ומעשי הצתה. היוונים המובסים כלאו באלכסנדריה את היהודים שהיו בעיר וטבחו בם[90]. האדיקט קובע שהאשמה היא ביוונים האלכסנדרונים ואף אם נכון שעבדים השתתפו במעשים אלו, הרי האחריות חלה על אדוניהם. מתברר כי אחרי דיכויו של המרד באלכסנדריה, היו הרומאים מעוניינים בשקט ובסדר ונקטו באמצעים חריפים כנגד היוונים המתקוממים. הגיע שופט חוקר מיוחד מטעם הקיסר. השופט פסק לחובתם של האלכסנדרונים. שישים מהם הוגלו מן העיר והעבדים שהיו מעורבים במעשי ההתפרעות, הוצאו להורג. מרדם של יהודי אלכסנדריה נשבר ודוכא, עוד לפני סוף שנת 115 לספירה. כאשר השתוללה המלחמה במחוזות האחרים של מצרים במלוא עצמתה, בשנים 116-117, אלכסנדריה היתה שקטה ויהודיה לא יכלו לעשות דבר לעזרת אחיהם הנלחמים[91]

על פי אֵוסֵביוס, תנועת המרד, אשר דוכאה באלכסנדריה, נמשכה בייתר שאת ברחבי מצרים והיתה בשנתו השנייה של המרד (116), למלחמה גדולה. בראשית אותה שנה הגיעו לוחמי קירינאיקה, בראשות מלכם לוקאס, למצרים. הם התאכזבו שלא יכלו לשתף פעולה עם יהודי אלכסנדריה, חדרו דרומה לפנים הארץ והיו לכוח גדול, בהנהגת לוקאס. עם איחוד הכוחות, המלחמה התעצמה. בראשית 117 המרד פשט על פני כול מצרים , ההרג וההרס היה רבים[92].

נראה כי בני הכפרים המצרים עמדו דרך כלל לצדם של היהודים, שכן באותם המקומות שאיכרים נחלצו לעזרת היוונים והרומאים, הרבו אלה לשבחן וחשבו זאת לזכות מיוחדת שלהם. בכמה מקומות, נהגו לחגוג את הניצחון על היהודים מדי שנה בשנה[93]. השתתפותם של המוני איכרים אלו לצדם של היהודים, היא זו שעשתה את המלחמה לבעלת סיכוי לניצחון. אלא שלא עלה הדבר בידם . לדיכוי המרד שלח הקיסר את המצביא קווינטוס מרקיוס טורבו (Quintus Marcius Turbo Fronto Publicius Severus), בלוויית כוח רגלי, ימי וגם פרשים. המלחמה נמשכה זמן רב וכללה קרבות רבים ובסופה נהרגו אלפי יהודים[94]. חז"ל כינו את המרד "פולמוס [מלחמה] של קיטוס (Quietus), על שמו של המצביא הרומי (יליד מאוריטניה), לוסיוס קיטוס, שטבח רבבות מיהודי מסופוטמיה. המלחמה נמשכה עד סוף ימיו של טריינוס (10 באוגוסט 117) ובשנתו הראשונה של הקיסר הדריינוס[95]. כעבור שלושים שנה לאחר המרד, עדיין היה טבוע במקומות שונים של מצרים, חותם השיממון. כך גם בקירינאיקה, שהממצא הארכיאולוגי בעיר מעיד על ההרס והחורבן בה.

לפרשת המרד היו השפעות מכריעות על גורל היהודים ברוב הארצות שנטלו בו חלק. יהדות קפריסין נכחדה כולה. כן נפגעו יישובי היהודים בקירינאיקה ובלוב. אולם טקסט זה מסתיים באמירה של ר' שמען בר יוחאי, "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד", המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות[96]. מלשון זו ניתן ללמוד על המשמעות הכלל ישראלית שייחסה המסורת התלמודית ליהדות מצרים ולמפלתה במרד. באזורים רבים הוכחד הישוב היהודי כליל ויש עדויות על אדמות יהודיות שנותרו ללא בעלים. באלכסנדריה עצמה, נותרו אמנם יהודים, אך אלו חדלו מלהיות בעלי משקל בחיי העיר. מוסדותיהם הציבוריים חדלו לתקופת מה. מהם שחזרו ונבנו ומהם שאבדו לעולם[97].  לאחר מרד בר כוכבא, נתפסו שבויים יהודים רבים. מהם שנמכרו לעבדים בשווקי הארץ, ואלו שלא יכלו להימכר הובאו מצריימה[98].

רק לקראת סופה של התקופה, שוב התאושש הישוב היהודי במצרים וידוע על מוסדות יהודים שעסקו בפדיון שבויים מארץ ישראל. לאחר שנים, נמצאו אצלם פליטים מארץ ישראל שנרדפו על ידי השלטונות הביזנטיים. בתקופה זו התרחב השימוש בשפה העברית. שלא כמו בתקופה התלמית ובתחילת התקופה הרומית, שנהגו להוסיף לשמות עבריים את הסיומת היוונית, השתמשו בתקופה זו בשמות עבריים ככתבם וכצורתם. יהודי אלכסנדריה קיימו קשר עם יהודי ארץ ישראל. הם פנו אל חכמי הארץ בשאלות בעניינים שונים. חז"ל מספרים: "שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנינא…"[99]: יהודים מאלכסנדריה באו לבקר בארץ וחלקם התיישב בה. בירושלים היתה להם קהילה משלהם ורבותינו מזכירים "בית הכנסת של אלכסנדרים שהיה בירושלים"[100].

בשנת 414 גורשו כל היהודים מאלכסנדריה בידי שליטיה הביזנטיים.

היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). אולם במספרים לא גדולים.

בתקופה שלטון האסלאם במצרים היה היחס ליהודים היה כאל אנשי חסות שנקרא ד'ימה. היהודים נחשבו כאנשי הספר (אהל אל-כתאב) הזכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הם זכו לביטחון אישי והותר להם לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס ג'זיה (מס גולגולת), חראג' (מס קרקע) וכן מגבלות נוספות. ביניהן בתחום הלבוש, רכיבה על בהמות וכן איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. רוב המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשית. עם זאת המגבלות הכלכליות הקשו על חיי היהודים. נוסף למס הג'זיה, היהודים חויבו במיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים וחוקי ירושה מפלים. לדוגמה מומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות רבניהם שניהלו את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת מיסים וגבייתם עבור השלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית. לעיתים יהדות מצרים חוותה רדיפות אלימות מצד השלטון, בפרט על ידי הח'ליף הפאטמי אל-חאכם אל-חאכִּם בִּאמר אללה שאף כפה על יהודים להתאסלם. עם זאת מירב האלימות כלפי היהודים הייתה לא-ממוסדת, ונערכה על ידי ההמונים בתקופות של חוסר יציבות.

לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים.  לפי אחת ההשערות הקראים ישבו במצרים עוד לפני הכיבוש הערבי בשנת 641. ענן בן דוד, נשיא הקראים, הוא זה שחיזק וביסס את הקהילה הקראית במצרים, שהייתה מרכז קראי חשוב במשך דורות. החל מחזקיהו הנשיא (1064), ישבו במצרים הנשיאים מבית דוד המלך, צאצאי ענן בן דוד הנשיא, שנשאו בתואר "נשיא" ובתואר "ראש הגולה". נראה שבמאה ה-12 הייתה לקראים השפעה רבה גם על הרבניים,. כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 הוא מצא כי מנהגי הקראים פשטו בקרב הרבניים, למשל דרך טהרה באמצעות יציקת מים ותפילה קראית. הרמב"ם (שאף היה רופאו של שליט מצרים). יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עמם כאחים. אך עם זאת הוא ניסה למנוע השפעות קראיות ונראה שגם הצליח.

ר' סעדיה גאון (882-942) פעל בצעירותו במצרים וכנראה נולד בה. התפרסם בוויכוחים שהיו לו עם היהדות הקראית. רס"ג תרגם את התנ"ך לערבית ובכך תרם להכנסת ערכים יהודיים לתרבות האסלאמית.

הממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.

ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים"[101].

בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 , 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורא שביקר בעיר ב- 1487 סיפר על 25 משפחות.

הוא מצא בה שני בתי כנסיות. בית כנסת 'כנסת אליהו' על שם אליהו הנביא ובית הכנסת 'ציראדיל' אשר נוסד בשנת 1370.

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.

בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם"[102].

במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא[103].

בית הכנסת אליהו נחרב במאה ה-18, משריפה במהלך פלישת נפוליאון[104].

אולם בשנת 1870 נבנה מחדש בדמותו של הבניין הקיים כיום באלכסנדריה. בפתח בית הכנסת כתובה מצבת לוח אבן עם הנוסח הבא: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, מה נורא המקום הזה. בית הכנסת הקדושה הנקראת ק"ק אליהו הנביא ז"ל אשר היא קדומה ולא נודע לנו זמן בנינה רק מצאנו בספרי המסעות של מעלת הרב עובדיה מברטנורא ז"ל בנסעו מאיטליה לעיה"ק ירושלים ת"ו בשנת זמר (5247) עבר על דרך פה אלכסנדריה וכה דברו שמצא בה בית הכנסת קטנה ורוב הקהל מתפללים בה כי היא מיוחסת לאליהו הנביא ז"ל. ובשנת התק"ן (5550) אשר בא נפוליון פרימו נחרבה בימיו…".

בשנת 1948 תוכנן ונבנה מחדש על ידי האדריכל האיטלקי לאון ברזילון, במתכונת שמזכירה קתדרלה אירופית גדולה

.במאה ה-19, עם חדירת האירופאים למצרים, שבה הקהילה היהודית וגדלה. בשנים 1840 – 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בין השאר כיהנו בה כרבנים ראשיים הרב ישראל משה חזן, הרב נתן עמרם, הרב משה פארדו, הרב פרופ' דוד פראטו והרב ד"ר משה ונטורה. במקורות יהודים נהגו באותה תקופה לכנות את אלכסנדריה "נא אמון", למרות שנוא אמון הנזכרת במצרים, נמצאת במצרים העליונה (לוקסור של ימינו) ורחוקה מאלכסנדריה [105]. בשערי ספרים עבריים שהודפסו באלכסנדריה כתוב: "נא אמון יע"א (יגן עליה אלוקים)[106].

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם באלכסנדריה בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר).

השד"ר רבי יעקב הלוי ספיר, מחבר "אבן ספיר" שנכתב בשנת 1864 תיאר את אלכסנדריה: העיר המעטירה הזאת כלילת יפיה ומסחרה הגדול מרכז הארצות כבר דברו אודותיה עוברי אורחות ותארוה בחוג ציוריהם. לא נופלת היא מאחת הערים הגדולים והמפוארים שבאירופיא בתי משוש והיכלי עונג, גני חמד ופרדסי רצון והמון אדם רב, עגלות מרקדות סוסים וחמורים וגמלים רצים ושבים וקול הקריה הומה[107].

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי ביטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית". בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882[108].

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת[109].

בשנת תרנ"א (1891) הוכתר במצרים רב ראשי בן ירושלים, ר' רפאל אהרון בן שמעון, וקיבל מטעם השלטון העות'מני את התואר "חכם באשי", היינו, חכם ראשי. הוא היה בנו של ר' דוד בן שמעון (דב"ש), שהיה רבם של יהודי מרוקו בירושלים ויוזם הקמתה של שכונת 'מחנה ישראל', שהיתה השכונה השניה שהוקמה בירושלים, מחוץ לחומות. אחד הנושאים שהעסיקו את רבני מצרים באותה תקופה היה הגיור. "היו מקרים רבים שיהודים התחתנו עם מצריות נוצריות, וביקשו לגייר את האישה ואת הילדים שנולדו להם", מספר הרב דיין. "הרב עובדיה יוסף הרבה לצטט את תשובותיו של הרב בן־שמעון בעניינים אלה. הוא קבע את הכלל שלפיו החבל יימשך אחר הדלי, כלומר אם לא נגייר את האישה, הבעל יתנצר[110].

ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים מארץ-ישראל – נתיני ארצות האויב (רוסיה, צרפת ובריטניה) שלא היו מוכנים להתעתמן, ונאלצו לעזוב את הארץ. (הרבה ניסו להתחמק ואת מי שהשלטונות איתרו, הם הושיבו בספינה שהביאה אותם למצרים ), מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים. יהודי אלכסנדריה בתקופה זו, היו נושאי הדגל של הצרפתיות בעיר שחיברה בין אפריקה לים התיכון. יצחק גורמזאנו גורן טווה את "עולמה של משפחה יהודית במצרים, בקיץ האחרון שלפני מהפכת הקצינים. בעלילה מסחררת מוצגים בני המעמד הבינוני-גבוה ואורחותיו, חברה נהנתנית של אדונים ומשרתים העסוקה במרוצי סוסים, במשחקי קלפים, בנשפי ריקודים ובחיי לילה תוססים – רגע לפני שיתהפך עליהם עולמם"[111]. לאלכסנדריה היה תפקיד חשוב כבועה של נוכחות צרפתית בתוך מרחב ערבי, שיצרים לאומיים החלו להתנגש בו, עם אינטרסים קולוניאליים. בני ציפר, היטיב לתאר: "היהודים הרבים כל כך במרחב הים תיכוני, שהמירו בדורות קודמים את הלדינו בצרפתית, עשו אותה שפת החינוך והתרבות והדיבור היומיומי שלהם. יהודים כאלה, שגדלו בצל הקולוניאליזם, אימצו יחד עם הצרפתית כשפה את ערכיה האוניברסליים, את הסגידה להשכלה ולחילוניות הנאורה. ומתוך העולם היהודי הזה של חוג ההשפעה הצרפתי יצאו כמה מגדולי המשוררים והסופרים וההוגים של המודרניזם הצרפתי[112]. לא רבים מהם קראו היו ערים להתפתחויות פוליטיות וחברתיות במצרים. היו שחיו בתוך גן עדן של שוטים, עסוקים בנשפים,  ומשחקי ברידג'.. מלכי מצרים היו מבאי ביתם של יהודים רבים. כל זה נגמר עם הקמת מדינת ישראל ובייתר שאת, לאחר ההפיכה של 'הקצינים החופשיים' ב-1952.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית"[113].

ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128 כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים – בעלי מלאכה[114].

בשיאה, בשנות ה-40 של המאה העשרים, מנתה הקהילה היהודית במצרים כולה כ-80 אלף בני אדם לפחות. רוב היהודים התרכזו בקהיר ובאלכסנדריה, שהיו ערים גדולות וקוסמופוליטיות, אך גם בפורט-סעיד ובאיסמעיליה. מעט מאד חיו חיים כפריים בערי השדה. בודדים היו היהודים ששורשיהם היו נטועים במצרים יותר ממאה שנה. רובם הגיעו למצרים מארצות כגון איטליה, וטורקיה. חלקם גם היו אשכנזים מארץ ישראל (מסורבי ההתעתמנות).,

למרות שהייתה קטנה, החזיקה הקהילה היהודית במצרים בשיעור גבוה יחסית מהמשרות הנכבדות בתחומי המסחר, התעשייה והמקצועות החופשיים. "ב-1918 פתחו את משרדי התנועה הציונית במצרים ,כשהאורח הראשי היה המלך פואד, אביו של פארוק", הסופרת עדה אהרוני, נשיאת "הקונגרס העולמי של היהודים יוצאי מצרים", סיפרה: "בנאומו בפני המשתתפים אמר המלך: 'יהודי מצרים, נגן עליכם עד שתחזרו לארץ שלכם – ארץ ישראל'. כלומר, השלטון המצרי כל כך האמין בתנועה הציונית, עד כדי כך שהם לא נתנו ליהודים אזרחות"[115].

הקהילה היהודית בשנים אלה ניהלה חיים עצמאיים וטובים: במצרים היו בתי ספר יהודים, בתי חולים יהודים ואפילו בית ספר תיכון יהודי. "עד שנת 1948 החיים של היהודים היו טובים, והיחסים בינם לבין הערבים היו טובים מאד", נזכרת ד"ר אהרוני[116].

לא מדוייק: בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת[117].

"פעם היה רחוב נבי דניאל מרכז העיר הקוסמופוליטית הזאת. עברו כאן אנשים הדורים במיוחד,. הם עשו את דרכם מהטיילת שעל הים, דרך הכיכר המרכזית על שם סעד זגלול, פנימה לתוך העיר. בדרך חלפו על פני החזיתות המפוארות של רבי הקומות של אותה תקופה, בני ארבע וחמש קומות.

לא הרחק משם, שכן מאחורי שער כבד בית הכנסת המרכזי והמפואר של קהילת יהודי אלכסנדריה, על שם אליהו הנביא. בנייתו הושלמה בשנת 1884, ומראהו דומה מאוד לזה של כנסיות אירופאיות מאותה תקופה. כל הכיסאות במקום היו "מכורים", כלומר שמורים למתפללים ששילמו דמי חבר לקהילה. מהבמה ועד לשורה האחרונה מעוטרים עשרות המושבים בחלל הענק בלוחיות מתכת עם שמות הבעלים. יהודים ממוצא אשכנזי ישבו כאן פעם ליד בני ערב. יהודים מכל רחבי העולם, מקומיים וזרים, דוברי ערבית וצרפתית, גדשו את האולם בחגים"[118].

העיר פרחה, ורבים היגרו אליה. היו בה שבעה עשר בתי כנסת. באמצע המאה העשרים השתנה המצב: הקמת מדינת ישראל יצרה מתיחות מתמדת בין בני הקהילה לבין המשטר, שנטל חלק במלחמת הקוממיות, בניסיון למנוע את הקמתה של מדינת היהודים. בעקבות המהפכה ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים.  כמה שנים לאחר מכן, ב-1956, הוביל נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר צעדים של הלאמת רכוש ושלילת אזרחות היהודים. לפי הערכות, רק 5% מבני הקהילה הצליחו לשמור על אזרחותם המצרית. באלכסנדריה מצאו עצמם רבים ללא נכסיהם, והם נאלצו לעזוב את המדינה. אומרים שיו"ר הקהילה, הד"ר סלאמה, היה רופא השיניים של משפחתו של נאצר.

ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) – רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד. בשנים שלאחר קום מדינת ישראל עלו רובם לישראל.

נשיא מצרים ג'מאל עבד אל־נאצר תבע מרבני הקהילה היהודית לשאת תפילה להצלחת חיילי מצרים. הרב משה ונטורה, רב באלכסנדריה שהיה ציוני נלהב, נתבקש לכתוב תפילה שכזאת. הוא סירב וגורש ממצרים. בקהילות במצרים תיקנו בסופו של דבר תפילה כזו והתפללו בה. מספר הרב דיין, שהגיע למצרים בשנת 2000. לדבריו, בשנת 2000. הקהילה מנתה כמאה יהודים, מרביתם מבוגרים. "היו כאלו שלא פחדו להצהיר על יהדותם, והיו כאלו שהסתירו אותה. את חלקם הצלחתי לבקר בביתם, אחרים ביקשו שלא אבוא כי ידעו שאני גם ישראלי, ופחדו שהשכנים יזהו אותי וישאלו שאלות על הבחור הצעיר בעל המראה האשכנזי שביקר אותם. החשש המשיך להיות בלתי נפרד מחייהם של היהודים במצרים, גם לאחר הסכם השלום[119].

בשנת 2006 מנתה הקהילה 23 אנשים. עשרים נשים, שלושה גברים. המבוגר שבשלושה, אז בן כ-90, היה יו"ר הקהילה, הד"ר מקס סלאמה. סגנו היה בן גאון, גרוש ללא ילדים, בן 53. עשרים הנשים שהיו מבקרות לעתים בקהילה. חלקן נשואות למוסלמים, אחרות אלמנות[120].

בשנת 2017, חיו באלכסנדריה 12 יהודים[121].

מצויים באלכסנדריה שלושה בתי קברות יהודיים הקרובים לזה לזה. בתי הקברות של הקהילה, הם סמל לפארה בעבר ולמצבה בהווה. בבית הקברות אפשר לראות מצבות מפוארות ובעיקר את מנהג המקום לקבור במערות קבורה משפחתיות, כפי שהיה מקובל בתקופת המקרא בארץ ישראל וגם בתקופת התלמוד. בבית הקברות ניתן לראות מערות קבורה אשר נכנסים אליהם דרך בניין מפואר אשר בכניסתו מופיע שם המשפחה. מהכניסה של הבניין יורדים במדרגות עד אשר מגיעים לתחתית הבניין בו יש מקום לשלוש או ארבע קומות של קברים. הקברים מצויים בתוך כוכי קבורה בקיר המתנשא לגובה של כ-10 מטר. יתכן וכיוון שמקורם של ראשוני היהודים אשר הגיעו לאלכסנדריה היה בארץ ישראל, המשיכו לשמור על מנהגי הקבורה העתיקים של קבורה במערות משפחתיות.

בית הקברות נמצא כיום במצב סביר והקהילה עושה מאמצים לשמור עליו, אולם לא ניתן להתעלם מהשנים שעברו עליו וממיעוט היהודים בקהילה אשר לא מיטיבים עם המקום. עדיין, מצבו טוב בהרבה מזה של בית הקברות היהודי בקהיר בשכונת באסאתין (בוסתנים), הדומה יותר למחצבה מאשר לבית עלמין, לאחר שמצבות רבות נופצו לצרכי האוכלוסייה הענייה הסובבת את המקום – אשר גם הקימה מחנה מגורים בתוך בית הקברות.[122]

ב-10 בינואר 2020 נחנך ביתהכנסת העתיק "אליהו הנביא" שבאלכסנדריה , בטקס רשמי שיזמה ממשלת מצרים לאחר שעבר עבודת שיקום יסודית לראשונה מאז הקמתו. בטקס השתתף שר הארכיאולוגיה המצרי והוזמנו אליו 25 שגרירים זרים ובהם כמה שגרירים ערבים. כמו כן השתתפו בו נציגי הקהילה היהודית הקטנה באלכסנדריה. ואולם, נציגי שגרירות ישראל במצרים נודו מהאירוע ולא הוזמנו אליו.

המבנה היה במצב קשה עקב פגעי הזמן ומים שחדרו פנימה. בית הכנסת נסגר בתקופת השיקום שמומנה על ידי ממשלת מצרים. בית הכנסת מכיל 700 מקומות.

בשנים האחרונות לא הייתה פעילות בבית הכנסת אך הוא היה פתוח למבקרים. באלכסנדריה מתגוררים כ-20 יהודים, רובן נשים ולא היה מניין.

עקב נזקי מים בקומה העליונה התמוטטה התקרה בעזרת הנשים. עבודות השיקום החלו לפני שלוש שנים תחת הפיקוח של משרד הארכיאולוגיה המצרי. ממשלת מצרים מימנה את השיקום והקצתה לו ארבעה מיליון דולר. משרד הארכיאולוגיה הודיע על סיום השיקום ופתיחת בית הכנסת בינואר[123].

".

[1] B. Protenת Archive from Elfantine: The Life of an Ancient Jewish Military Colony, Berkely and Los Angeles, 1986  P. 13

[2] שמו הנוכחי של האי מקורו בשמו היווני של האי, אלפנטינה, כלומר "אי הפילים", הוא על-שם הסלעים דמויי-הפילים הנראים באי, או בשל סחר השנהב שהתנהל במקום. גם השם יב בשפת המקום משמעותו "פיל"; ומכאן גם המלה העברית "שנהב", שן של הב.

[3] פטר שפר, יודופוביה, גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשע"א, (להלן: יודופוביה), עמ' 181.

[4] ספר ישעיהו, פרק י"ט, פסוקים י"ח-י"ט

[5] אתר בית התפוצות

[6] זאב וילנאי, ארץ ישראל ומצרים במרוצת הדורות, עם עובד, תל אביב, 1981 (להלן: וילנאי), עמ' 93

[7] ישעיהו, ל', ב'.

[8] ירמיהו מ"ד, 1

[9] יואל רפל, "הקהילה היהודית באלכסנדריה", מסע אחר און ליין

[10] כשנרצח גדליהו, ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו למצרים.

[11] יוסף בן מתיתיהו, נגד אפיון, ב', ד/,

[12] בקדמוניות י"ב 8, קובע יוסיפוס, שתלמי סוטר הוא אשר "את אלה שבאלכסנדריה, עשה אזרחים שווי זכויות למוקדונים".

[13] פטר שפר, יודופוביה, גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשע"א, (להלן: יודופוביה), עמ' 201

[14] ירמיהו , מ"ג, ז.

[15] תלמוד בבלי, מנחות, ק, א.

[16] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות י"ב ,א. איגרת אריסטראס, י"ב-י"ד.

[17] א' צ'ריקובר, היהודים במצרים", בתוך היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית. מופיע בתוך: דן בהט (עורך), מצרים – חומר עזר למטייל, המדור לידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית

דצמבר 1981 (להלן: היהודים במצרים), עמ '112

[18] צ'ריקובר, שם.

[19] הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, כתיבת הספר מיוחס לשמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא בירושלים, במאה השנייה לפני הספירה. הספר נכתב במקור בשפה העברית. ראו פרוייקט בן יהודה, https://benyehuda.org/read/25753

[20] מנחם שטרן, "ימי הבית השני", בתוך: ח"ה בן ששון (עורך), תולדות עם ישראל הוצאת דביר, תל אביב, כרך ראשון, תולדות ישראל בימי קדם, עמ' 191

[21] וילנאי, עמ' 150

[22] שער ניקנור (נקרא גם "שער העליון) היה שער במרכז החומה שהפרידה בין עזרת הנשים לעזרת ישראל בבית המקדש.  היה זה השער המפואר והמפורסם ביותר מבין שערי הר הבית ושימש ככניסה הראשית לעזרה.

השער היה עשוי נחושת או פליז. על נחושת זו נאמר שהייתה צהובה כזהב, וכך אמר ר' אליעזר על הדלתות: "נחושתן היה מצהיב ויותר יפה משל זהב" (ירושלמי, יומא, י"ט ע"ב), בתלמוד הבבלי לעומת זאת נאמר רק:" ר' אליעזר בן יעקב אומר נחשת קלוניתא הייתה והייתה מאירה כשל זהב" (בבלי, יומא, ל"ח ע"א). בתוספתא מסופר כי במהלך המסע מאלכסנדריה התרחש נס לדלתות, ובשל כך גם לאחר שישראל התעשרו וציפו את כל דלתות הנחושת במקדש בזהב, הושאר שער ניקנור ללא ציפוי:  בדומה לשאר שערי הר הבית השער היה מורכב משתי דלתות בגובה עשרים אמה (כ- 10 מטרים) ורוחב כל דלת חמש אמות (כ- 2.5 מטרים)..

[23] הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה על ידי יהודים וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. בראשיתו, התרגום נועד לשמש את היהודים דוברי-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. בהמשך, עם אימוצו של התרגום לחיק הנצרות, הוא ננטש על ידי היהדות והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. האוסף המלא של תרגום השבעים כולל כ-50 חיבורים אשר רבים מתוכם לא נכללו בקאנון המקראי ונדחו על ידי חז"ל. בין הטקסט שקיים בנוסח המסורה לבין הטקסט של תרגום השבעים יש לעיתים הבדלי נוסח, סגנון, מינוח ולעיתים ישנם אף הבדלים בסדר העריכה של הפרקים בחיבור.

[24] איגרת אַרִיסְטֵיאַס היא חיבור יהודי-הלניסטי פסאודונימי (מחברו לא ידוע, והוא מיוחס למחבר בדוי: "אריסטיאס"), אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה באמצע תקופת בית שני, במאה השנייה לפני הספירה, וככזה היא נמנית עם "הספרים החיצוניים", הספרות היהודית מתקופת בית שני שלא נכנסה לקאנון המקראי[החיבור מתאר מספר אירועים מתקופת תלמי השני פילדלפוס מלך מצרים, כמו את מעשה תרגום התורה (חמשת ספרי התורה) ליוונית הנקרא תרגום השבעים, את רשמי ביקורו של "אריסטיאס" בבית המקדש שבירושלים בהקשר לכך, ומספר אירועים נוספים מתקופתו. האיגרת היא האזכור הקדום ביותר של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. למעשה כלל אין מדובר באיגרת, אלא בחיבור ספרותי שנכתב בצורה של איגרת, דבר שהיה מקובל בספרות היוונית. השם "איגרת אריסטיאס" החל להופיע רק בכתבי היד מהמאה ה-14 לספירה.

Sylvie Honigman, The Septuagint and Homeric Scholarship in Alexandria: A Study in the Narrative of the Letter of Aristeas. London: Routledge – 2003, p.1

כהנא, "הספרים החיצונים : לתורה, לנביאים, לכתובים ושאר ספרים חיצונים", עמ'1

[25] כתבי פילון האלכסנדרוני בעריכת סוזאן דניאל־נטף, כרך ראשון, על חיי משה, ספר ב, סעיפים 25–44, עמ' 281-277; בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1986.

[26] י' קלויזנר, היסטוריה ישראלית, א, עמ' 262.

[27] תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט', עמוד א' ועוד.

[28]  הסיפור החיצוני (איגרת אריסטיאס) בעיבודו של יוסיפון (גינצבורג-כהנא, 123-121)

[29] א' צ'ריקובר, היהודים במצרים", בתוך היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית. מופיע בתוך: דן בהט (עורך), מצרים – חומר עזר למטייל, המדור לידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית

דצמבר 1981 (להלן: היהודים במצרים), עמ '112

[30] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.

[31] אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.

[32] א' צ'ריקובר, היוונים והיהודים בתקופה ההלניסטית , דביר, תל אביב, 1982

[33] אריה כשר, המטרות התעמולתיות של עלילת מאנתון בדבר מוצאם השפל של היהודים, מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל, ג’, תשל"ה  1975, עמ' 84-69

[34] ישראל לוין "מראשית השלטון הרומי עד סוף תקופת בית שני (63 לפניה ספירה – 74 לספירה)", בתוך: מנחם שטרן (עורך) התקופה הרומית ביזנטית, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כתר, ירושלים,  עמ' 243.

[35] תוספתא, סוכה, ד', ה'

[36] שמן זה הופק מזרעי צנון והיה מצוי מאד במצרים כפי שמעידים דברי התוספתא (שבת, ליברמן, פ"ב הל' ג'): "… מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות וכו'". גם המקורות הקלאסיים מעידים על השימוש בשמן צנונות במצרים. הרודוטוס מתאר את השימוש בשמן זה בתהליך החניטה. פליניוס כתב על העדפת השימוש בשמן צנונות למאור בהיותו הזול ביותר. דיוסקורידס ציין ששמן הצנונות שימש למטרות רפואיות. השמן מתקבל על ידי כבישה קרה של זרעי הצנון. השמן חסר ריח ונספג היטב על ידי העור. מסיבה זו הוא מקובל בשימוש למטרות קוסמטיות, טיפול בשיער ובעור.

[37] ירושלמי, חגיגה, ב', ב'. מובא אצל וילנאי, עמ'  149-150

[38] גדליה אלון, תולדות היהודים בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א', עמ' 205.

[39] חוניו השלישי, ההיה כוהן הגדול הרשמי האחרון של בית המקדש. . שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 243 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת הכהנים בני צדוק.

[40] לה וְאֵלֶּה, בְּנֵי אַהֲרֹן–אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּינְחָס בְּנוֹ, אֲבִישׁוּעַ בְּנוֹ.  לו בֻּקִּי בְנוֹ עֻזִּי בְנוֹ, זְרַחְיָה בְנוֹ.  לז מְרָיוֹת בְּנוֹ אֲמַרְיָה בְנוֹ, אֲחִיטוּב בְּנוֹ.  לח צָדוֹק בְּנוֹ, אֲחִימַעַץ בְּנוֹ.  (דברי הימים, א,ו.

[41] במצרית עתיקה Pu Bste היא Bubustis אליל הירח שעבדוהו המצרים בדמות חתול לבן

[42] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י"ב , עמ' 386 ואילך; צ'ריקובר, היהודים במצרים, עמ' 15, 38 ואילך.

[43]  יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום שמחוני), ספר ז, פרק י, פסקה ג, סעיפים 428–429;

[44] אפרים צורף, מקדש חוניו, שם

[45] תלמוד בבלי, עבודה זרה, מ"ג, א

[46]  יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום שמחוני), ספר ז, פרק י, פסקה ג, סעיפים 428–429;

[47] אפרים צורף, מקדש חוניו, שם.

[48] ההיסטוריה של ארץ-ישראל התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (332 – 37 לפני הספירה), הוצאת יד בן צבי, 1981, עמ' 118

[49] " יוַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  הִנֵּה בָנוּ בְנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת-הַמִּזְבֵּחַ אֶל-מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל-עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יב וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא".(יהושע כ"ב, 11-12)

[50] מֶנֶלָאוּס היה כהן גדול ומנהיג יהודי מתייוון בתקופת בית שני ומרד החשמונאים, בין השנים 163-172 לפני הספירה. מנלאוס, תחת שלטון אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הסלאוקי, גרם לחילול בית המקדש ולבזבוז אוצרותיו שהיו רכוש העם, ובכך הניח את התשתית לגזירות רדיפת הדת של אנטיוכוס הרביעי בשנת 168 לפני הספירה. מנלאוס, ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה, יאסון ואלקימוס, הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם תופעת ההתייוונות ומשמעויותיה במסורת היהודית [דניאל שוורץ. ספר מקבים ב: מבוא, תרגום, פירוש. ירושלים: יד בן-צבי, תשס"ה/2004., עמ' 37, 309

[51] ישעיהו יט, , יח-יט

[52] אפרים צורף, "מקדש חוניו", בתוך, מנחם הכוהן, (עורך), על מצרים במקורות ישראל, מחניים גיליון ק"ה, 1966

[53] קדמוניות, יג, 63, 67.

[54] א' צ'ריקובר, היהודים והיוונים עמ' 221

[55] טל אילן, בין יוספוס לחז"ל, כרך א' (נערך על ידי טל אילן וורד נעם), עמ' 204

[56] אפיון המדקדק (20 לפני הספירה – 48 לספירה), נולד בסיווה למד באלכסנדריה ועקר יותר מאוחר לרומא. לפי פליניוס הזקן היה אפיון "אדם ריק מתוכן וכולו רעש וצלצולים" (לקסיקון לעולם הקלאסי, עמ' 138-;37

[57] מצוטט אצל אפרים צורף, שם.

[58] יוסף קלויזנר,, היסטוריה של הביתה שני, ג', עמ' 148

[59] לקסיקון לעולם הקלאסי, עמ' 521-522

[60] הפולחן שהתקיים באלאוסיס, השוכנת כ-20 ק"מ צפונית-מערבית לאתונה, מבוסס על העיקרון שישי תקווה ליודעי ח"ן (מיסטוי), ראי, אלו שמסוגלים לפרש ולהבין את סודותנ האלים ויוכלו בבוא העת לקום מן המתים. הטקס נוהל על ידי כוהני דמטר. מכייון שהטקסים היו סודיים, לא נותר כל מסך כתוב, המפרט את מהלכם. המקור היחידי לטקסים הוא ההמנון ההומרי לדמטר.

[61] אתר בית התפוצות

[62] וילנאי, עמ' 152-153

[63] א' צ'רריקובר, היהודים והיונים בתקופה הלניסטית, בתוך: דן בהט (עורך), מצרים –  חומר עזר למטייל, המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית (להלן: היהודים והיוונים במצרים, עמ' 130-132,

[64] אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ג, הערה 29, עמ' 301.

[65] אפרים צידון, מקדש חוניו, שם.

[66] ההיסטוריה של ארץ ישראל עמ' 243

[67] יודופוביה, עמ' 202.

[68] ההיסטוריה של ארץ ישראל, שם.

[69] פילון האלכסנדרוני, נגד פלאקוס, פרק ששי, סעיפים 43-40.

[70] פילון האלכסנדרוני, נגד פלאקוס, פרק שמיני, סעיפים 56-53.

[71] פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, פרק 46, סעיף 370 (על פי יוסף בן מתתיהו, היו 3 חברים בכל משלחת).

[72] יוסיפוס, קדמוניות, יט, 278

[73] ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 244

[74] מצוטט אצל צורף, מקדש חוניו

[75] יוסף בן מתיתיהו, מלחמות היהודים, תרגום שומרוני,  ז', ט', א-ב

[76]

[77] דוד רוקח (עורך), מרידות היהודים בימי טראיאנוס 115–117 לספה"נ, ירושלים תשל"ח

[78] מרד התפוצות או מרד הגלויות (בלטינית: tumultus iudaicus; התקוממות היהודים") הוא מרד שבמהלכו התקוממו היהודים בקירנאיקה, קפריסין ואלכסנדריה כנגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שהוא היה במסע מלחמתי כנגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115–117 לספירה.

[79] יואל רפל, "הקהילה היהודית באלכסנדריה", מסע אחר און ליין

[80]  M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 386-389

[81] אלכסנדר פוקס, "מרד יהודי מצרים 115-117 לספה"נ, בתוך: מנחם הכהן (עורך), על מצרים במקורות ישראל

[82] י' גוטמן, "מלחמות היהודים בימי טריינוס" ספר אסף תשי"ג, עמ' 149-184.

[83] שמואל ספראי, שם, עמק 356

[84] ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 313

[85] נמסיס, אלת הגמול היוונית, הייתה מופקדת על הענשת החוטאים ב"היבריס" (יוהרה). פולחנה התפשט גם באימפריה הרומית מאז ימי יוליוס קיסר (במאה ה-1 לפני הספירה), והוא בנה לה מקדש באלכסנדריה שבמצרים. עבדו לפולחן זה מפקדי הצבא המנצחים ואף הגלדיאטורים שהיא הייתה פטרוניתם.

[86] ש' אפלבאום, יהודים ויוונים בקיריני הקדומה, ירושלים 1969, עמ' 251, 256

[87] ירושלמי, סוכה, נ"ה, א-ב

[88]  אריה כשר,"הערות והארות אחדות על מרד היהודים במצרים בימי טריינוס", בתוך: דוד רוקח (עורך) מרידות היהודים בימי טראיאנוס, 115-117 לספה"נ, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשל"ח, עמ' 149

[89] בבלי,גיטין, נ"ז, ב

[90]  M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 386-389

[91] אלכסנדר פוקס

[92] אלכסנדר פוקס.

[93] שמואל ספראי, "תקופת המשנה והתלמוד", בתוך: ח"ה בן ששון, תולדות עם ישראל, הוצאת דביר, תל אביב, 1969, כרך א', עמ' 356

[94] ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 8: (הדריאנוס) "הועיד את מארקיוס טורבו, לאחר שזה ריסן את היהודים, למשימת דיכוי המרידה במאוריטאניה" (תרגום דוד גולן).

[95] אביגדור צ'ריקובר, אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים: תולדות יהודי מצרים מכיבושה על ידי אלכסנדר מאקדון ועד כיבושה בידי הערבים, תרגם מאנגלית: אוריאל רפפורט, תל אביב: 1974

[96] תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דפוס וילנא: דף כ"ג, עמוד א').

[97] שמואל ספראי, עמ' 357

[98] הירונימוס. צוטט אצל וילנאי, עמ' 93.

[99] בבלי, נידה, ס"ט

[100] תוספתא, מגילה, ג, ו.

[101]  אליהו אשתור, "תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים",, מוסד הרב קוק, 1944-1970

[102] אתר בית התפוצות; יעקב לנדאו (עורך), תולדות יהודי מצרים בתקופת העות’מאנית (1914-1517), ירושלים : משגב ירושלים, תשמ"ח 1988

[103] אתר בית תפוצות

[104] בויקיפדיה כתוב שבית הכנסת נהרס בפקודת נפוליאון, מבלי לכתוב מדוע. זה נלקח משלט שהוצב במקום. ב-Jerusalem Post ישנה גרסה יותר מרוככת המסבירה שבזמן הפלישה לעיר של הכוחות הצרפתיים אכן בית הכנסת לא נהרס בכוונה אלא פשוט נשרף. אכן לא מתאים לנפוליון – הרי שנתיים לפני כן שחרר את גטאות איטליה. זוהי כנראה אפולוגטיקה מאוחרת של מוחמד עלי. תודה לשלום ינקלביץ' על הבהרתו. בערך אחר של ויקיפדיה באנגלית אודות יהודי אלכסנדריה אף נטען כי נפוליאון הטיל קנסות כבדים על היהודים – וזו שטות מוחלטת שמבלי לבדוק ניתן לפסול.

https://en.wikipedia.org/wiki/History_of_the_Jews_in_Alexandria#Mamluk_and_Ottoman_periods

https://www.jpost.com/diaspora/magnificent-synagogue-restored-in-alexandria-but-only-three-jews-show-up-613874

תודה לרפאל רוזנבאום על הערתו

[105] רחל שרעבי , "הישוב הספרדי בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית", הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, עמ' 14 2001,

[106] וילנאי, עמ' 153

[107] אבן ספיר, עמ' ג

[108] אתר בית התפוצות

[109] אתר בית התפוצות

[110] אסף גבור, " שאלו שלום מצרים: פיסת היסטוריה שטרם תועדה יוצאת לאור", 21-022021

[111] https://www.am-oved.co.il/%D7%A7%D7%99%D7%A5_%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99

[112] בני ציפר, צרפתית משלה, הארץ, 17/10-2007

[113] אתר בית התפוצות

[114] אתר בית התפוצות

[115] ניר יהב, היו גם זמנים אחרים: על יהדות מצרים של פעם, וואלה, 23-04-2011

[116] שם, שם.

[117] אתר בית התפוצות

[118] יואב שטרן, היהודים באלכסנדריה: 20 נשים, 3 גברים", אתר האינטרנט של הארץ, 17.09.2006

[119] אסף גבור, שם

[120] יואב שטרן, היהודים באלכסנדריה: 20 נשים, 3 גברים, באתר הארץ

[121] "Alexandria, Egypt". www.jewishvirtuallibrary.org. Retrieved 2020

[122] אליהו בירנבוים , מצרים, אלכסנדריה תפארת אילמת, אתר "דעת", https://daat.ac.il/he-il/kehilot/yehudi-olami/aleksandriya.htm

[123] איתמר אייכנר, " מצרים חונכת את בית הכנסת העתיק, נציגי ישראל לא הוזמנו", YNET, 09-01-20