קוֹלֵךְ

כתב: גילי חסקין

הָרוּחַ סָחֲפָה אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת,

הָאוֹר נָשָׂא אֶת הַמַּרְאוֹת,

הַמַּיִם שָׁטְפוּ אֶת הַמַּכְאוֹבִים.

הַצְּרִיבָה הָיְתָה כְּלֹא הָיְתָה.

נָמוֹגְתְּ כְּמוֹ חֲלוֹם לְתוֹךְ הַשַּׁחַר,

דּוֹמֶה לֹא נוֹתַר זֵכֶר לַצַּעַר.

חָזַרְתִּי לַעֲמֹד כְּצוּק אֵיתָן

לִשְׂפָתוֹ שֶׁל בּוֹר הַיָּגוֹן,

מְחַיֵּךְ, לְזֵכֶר הַרְפַּתְקָה שֶׁהָלְכָה לָהּ…

פִּתְאוֹם שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ –

כְּמוֹ נִגּוּן יָשָׁן,

כְּמוֹ פְּרִיחַת שׁוֹשָׁן;

צְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים

כְּמוֹ רַעַד עִנְבָּלִים,

הֶמְיַת חֲלִילִים.

הַדָּם הָלַם בְּרַקּוֹתַי,

יָבְשׁוּ שְׂפָתַי.

לְרֶגַע חָלַמְתִּי,

אַךְ תֵּכֶף הֵבַנְתִּי.

הָאוֹר חָדַל לְרַצֵּד.

נִצַּבְתִּי דּוֹמֵם, חָרֵד.

חֶשְׁכַת עָבִים.

סוּפַת בְּרָקִים.

כְּבָר לֹא נִצָּב בְּגָאוֹן,

שׁוֹקֵעַ בְּבוֹר שֶׁל יָגוֹן.

שׁוּב נִשֵּׁאתִי כַּחוֹל בָּרוּחַ,

וְשׁוּב הָפַכְתְּ עָלַי אֶת עוֹלָמִי.