הודו: מאה ימים של קפקא

טריוונדרום, דרום הודו, שבת, 25 במרץ 2006

ראו גם קישור לאתר של מסע אחר, ולכתבה על הספר באתר goTravel

קפקא חי בפראג, אך המציאות שתיאר מתגמדת נוכח הסאגה שעברתי ואני עדיין עובר, כאן בהודו.  היום אני מציין את היום המאה במניין ימי הפרשה ההזויה בה אני נתון, שראשיתה בבקר ה-16 בדצמבר וסופה מי יישורנו.

הפרשה מתחילה קצת קודם, ב-2 בדצמבר, כשיצאתי בראש קבוצה בת עשרים וששה אנשים, ביניהם הוריי, להדריך טיול שארגנתי יחד עם חברת 'אדמה', בדרום הודו וסרילנקה.  ייתכן ששורשי הסיפור נעוצים הרבה הרבה קודם לכן, כשהתחיל הרומן שלי עם הודו, שראשיתו התאהבות עצומה, המשכו בידיעה עמוקה, וסופו בתחושה חמוצה של נבגדות.

כאשר הגעתי להודו, במסגרת ירח דבש, שנמשך כשנה, לא ידענו, רעייתי הטריה ואני, את נפשנו מרוב התפעלות.  הודו עבורנו היתה הפסגות המושלגות של ההימליה, בתי הסירה של קשמיר, הגוֹמפּוֹת, המנזרים הזעירים הבוהקים בלבן של לדאק, מטליות הירק למרגלות ההרים הקרחים של עמק הזנסקר, שפע היערות ומטעי התפוחים של בקעת קוּלוּ, המצודות של רג'סטן, הכפריים לבושי הססגוניים אשר בגוז'רט.  אכן, ראינו את משכנות העוני המחפירים של בומביי, שבלטו בעליבותם נוכח גורדי השחקים של נרימה פוינט.  לא יכולנו וגם לא ניסינו, להתעלם מגודש הקבצנים, הלכלוך, הרעש, הצפיפות, אך כל אלו נראו בעינינו רק כמדגישים את עוצמתו של הקסם.

הודו אף פעם לא נחשבה בעיני כיעד רוחני, כפי שהשתקפה לעתים מעיניהם של הוזים ששוטטו ברחובותנו, כותונת לבנה לעורם, חיוך שליו על שפתותיהם, ומעיניהם בוקע האור הגנוז.  למדתי לעומק וידעתי להעריך את המחשבות והתורות שצמחו ופרחו בה, ואף יצאו ממנה לעולם הגדול.  למדתי להעריך את קומץ האנשים שעדיין חי בהודו ועוסק ברוח, כמו את ה"גורואים", מורי ההלכה הרבים המתפרנסים היטב מרוחניותם. הם מעבירים לקהל שומעיהם המערבי את הפילוסופיה העמוקה שלהם, תוך שהם פורטים אותה לשטרות ירקרקים ומרשרשים.  קראתי ספרים כמו "עיר השמחה" של דומיניק לאפייר, המתאר את החיים במשכנות העוני של כלכתה, כחוויה מזוככת של חמלה קיבוצית.  כמו כולם כמעט, בלעתי בשקיקה את "יומן דרכים" של עזריאל קרליבך והשתאיתי הן על הווירטואוזיות של השפה, כמו גם על יכולתו לברוא הודו הזויה מעיני רוחו, אולי כתשליל של העולם המערבי שכה הרע לו.  קראתי גם את "שידוך הולם" של ויקראם סת, את "אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדהטי רוי, את "היא סודות מאחורי הסארי" של רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר ובעיקר את "איזון עדין", של רוהינטון מיסטרי, שהפגיש אותי בעצמה ברוטאלית כמעט, עם המורכבות של הודו, עם החמלה ועם הרשע.  האיזון העדין הוא זה שבין תקווה לייאוש, וסוד החיים הוא היכולת לשמור על איזון זה. זהו ספר על זרימה של אנשים עניים בים החיים הסוער. ספר על אלו הלומדים לשרוד בתוך עיר מזוהמת השורצת קבצנים וחסרי בית, שהפוליטיקאים שלה מתעמרים בעניים ובחלשים ורומסים ברגל גסה את כבודם של בני האדם ואת חירותם. בכל זאת, הודו, על מגוון החוויות שהיא מספקת, המכה רבת העצמה שהיא מכה בכל החושים, היו עבורי כמו אהבה שאין יכולת להיגמל ממנה.  בכל פעם שהייתי חוזר ממנה, הייתי מגלה שמשהו ממנה נותר בי, וחולם לשוב, לבקר, לטייל, כמעט להתאחד עמה.  אני חושש מאד שעברתי טיפול גמילה.  לא משחרר – מייסר.

ביום שישי, ה-16 בדצמבר, נסענו באוטובוס לכיוון נמל התעופה של טריבנדרום.  חופו של האוקיינוס ההודי נעלם ומחלונות האוטובוס נראות רק צמרות הדקלים.  מסביב הנוף המוכר של מדינת קֶראלָה: צמחיה טרופית רעננה, כנסיות קתוליות במספר גדול יותר מאשר מקדשים הינדיים, תעלות מים, סירות זעירות, שלדגים על הענף, שָׁלַכים דואים מעל שפע הירק.  קראלה המשכילה, הנוצרית, ארצם של הדרווידיאנים השחורים כפחם, היא הודו האחרת.  אם הערים המאובקות של עמק הגנגס הן הודו "האמתית", הרי שקראלה איננה הודו.  במחשבה שניה, הרבה מקומות בהודו אינם דומים להודו.

הבידוק בנמל התעופה של טריבנדרום התנהל בעצלתיים, ובעוד הפקידים מתמקחים עם הנוסעים לגבי התשלום בגין משקלו העודף של מטענם והשוטרים מחתימים את הדרכונים בעצלתיים, המתנתי בצד, בוהה במתרחש, משווה לנגד עיני את המשך היום בסרילנקה, מתלבט כיצד להציג את הארץ החדשה בפני המטיילים, וכהרגלי עוסק בטרדה שבאותו הרגע נראתה כבדת משקל – תכנון היום למקרה שהמטוס יאחר.  כלום יכולה להיות טרדה גדולה מזו? שוטר אדיש שולח מבט משועמם, חותמת בדרכוני ואני בחוץ.  שוב מכונת שיקוף, אני נבדק ידנית בגלאי מתכות, מניף את ידי אל על, משועשע משהו, והמוכס מכריז: "אולר בתיקך".  נזכרתי באולר המיושן שהוצאתי מהמזוודה שבועיים קודם לכן ומכיוון שלהבו היה קהה, שכחתי מקיומו.  חיפשתי בכיסים את האולר הסרבן ולא מצאתיו.  המוכס הכניס את ידו, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני ולבסוף איתר את האולר והוציא אותו מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס: "קח אותו, איני זקוק לו", המוכס לא הגיב, ידו המשיכה לפשפש,  אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק, ולתדהמתי הרבה שלף משם כדור של רובה!

התבוננתי בכדור במבט משתאה, מנותק כמעט, ממאן להאמין.

לא עזרו ההסברים, לא סייעו התחנונים.  בצר לי ניסיתי להתקשר בטלפון הנייד לכל מקום שאפשר (לימים יגיע חשבון הטלפון של השיחות ביום הזה בלבד ל-2600 ש"ח).  איש הביטחון בשגרירות ישראל בניו דלהי הציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ, היינו, סירוב משותף של כל המטיילים, כאיש אחד, לעלות למטוס.  פסלתי את ההצעה על הסף, גיחכתי במרירות שהנער, מן הסתם, ראה יותר מדי סרטים. היום אני מכה על חטא.  כשאני מגלגל במוחי את הפרשה, כמו סרט ישן שנשחק מרוב שימוש, כשאני שואל את המילה "אילו" בפעם המי יודע כמה, אני מנסה לדמיין גם את התסריט הזה בראשי.  מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי.  מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים וששת המטיילים היו נותרים שם, כעדר שאין לו רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה.  מה היה קורה אז?

ניסיתי להבטיח לקצין המשטרה במקום, שאסע עם המטיילים לסרילנקה ואשוב כעבור שבוע.  הצעתי אפילו להפקיד בידיו סכום כסף גדול, ערובה לכך שאשוב.  הוספתי בחיוך שאין לי צורך בקבלה, אך ללא הועיל.  לא עזרו גם הטלפונים המפצירים של קונסול ישראל בהודו, דני סיוון, שהסביר לאותו קצין כי הוא מכיר אותי מזה שנים; כי לכל ישראלי עלולה לקרות תקלה כזאת שבתיקו יישכח כדור של רובה, כתוצאה משרות המילואים.  לא סייעה עדותה של גיטה, ספקית השירותים הנמרצת שלנו, שהתקשרה מניו דלהי והצהירה שהיא מכירה אותי כבר עשרים שנה, שאני סוכן תרבות נאמן של הודו, שאני שגריר של רצון טוב…

קראתי הצידה לאבי, יגאל חסקין, מדריך טיולים רב ניסיון, ובקשתי ממנו להוביל את הקבוצה במקומי, ליום אחד, עד שאצטרף אליהם שוב.  אבא היסס אם לאחוז במושכות שהיו של בנו, אך לבסוף נעתר ואכן הוביל את הקבוצה ביד רמה.  עדיין הייתי משוכנע שמדובר ביום אחד בלבד, עד שתתברר הטעות.  כאשר הציג בפניי הקונסול תרחיש פסימי, שהאירוע יכול להימשך אפילו שלושה – ארבעה ימים, נשמעה תחזיתו העגומה כנבואה אפוקליפטית.  כך מצאתי עצמי סגור בתא זכוכית קטן בתוך הטרמינל, מבטי נודד מן הנוסעים העולים למטוס המומים ומבולבלים, אל הקצין החוקר אותי וחוזר חלילה.  באותם רגעים חשתי את התחושה המוכרת בספרות כ"זיעה קרה", אך עד שלא חווים אותה, אין לדעת את פשרה.  הייתי כמעט משותק, אך יחד עם זאת קר כדג.  כך אני נוהג בדרך כלל.  תקלות קטנות מבעירות את חמתי; אני מתרגז בקלות מדברים פחותי חשיבות, אך כשאני נתקל בבעיית אמת, אני כולי דרוך, ובעיקר שקט.

מאוחר יותר הובלתי אל תחנת המשטרה.  כאן, ללא הנינוחות הבינלאומית של הטרמינל, נראה הכול מאיים עוד יותר.  לאחר שנשאלתי אין ספור פעמים לשמי, שם משפחתי, מספר ילדי, מצבי המשפחתי ועוד, נשאלתי שוב ושוב לציר הנסיעה של הטיול.  בסבלנות אין קץ חזרתי ופרטתי את שמות המקומות, עד לקטן והזנוח שבהם, אולי כדי להביא את התופעה לאבסורד.

היחס שקיבלתי היה הוגן.  אפילו אדיב.  למעט רגע אחד ארוך ומאיים, בו פרץ לחדר קצין גבוה יותר, גס במראה ובסגנון ושאג לעברי "מאין הכדור?" השבתי לו שאינני יודע.  הוא רתח מכעס, העווה את פרצופו, התקרב אלי מאד והחל לנופף באגרופיו ולצעוק "שקרן".  הוא הרים את קולו והודיע לי: "אם תודה, אתחשב בך, אם תמשיך לשקר, אעניש אותך".  דומה ועוד רגע ויחבוט בי.  הזכרתי לעצמי לשבת זקוף, לא להחציף פנים אבל להקרין ביטחון בצדקתי.  לא בטוח שהצלחתי.  כאשר שמע הקצין הזועם שאני מישראל, שאל אותי אם אני מודע ליחסים הבעייתיים שיש להודו עם ארצי, השבתי לו שהם טובים מאד, דבר שהגביר את חמתו.  השאלה הבאה היתה מאין באו המטיילים וכאשר שמע שאף הם מישראל כבר לא ידע מה לחשוב, רק חבט בידיו באוויר, מלא חרון, ומזעקותיו עלתה תמונה של מזימה טרוריסטית, ישראלית או בין לאומית. בשלב הבא התבקשתי לפתוח את התיקים וחפצי האישיים נרשמו לפרטיהם. לשאלתי התמוהה ענו כי חפציי הם מוצג משפטי.  הם נהגו במקצועיות, ללא השפלה, ללא הטחת עלבונות, ללא הלצות על חשבוני, אך אצבעותיהם השמנות המפשפשות בתיק התרופות שלי ומדפדפות בדפי הספרים, גרמו לי תחושת מחנק.

אחרי שעה נוספת הובלתי אל ג'יפ משטרתי ונסענו למעונו הפרטי של השופט.  הסיטואציה נראתה לי הזויה: השעה שמונה בלילה ואני, מלווה בעו"ד ובשוטרים, נמצא בביתו הפרטי של השופט.  בובי, עורך הדין הראשי, שהגיע לשם במונית, נכנס לתוך הבית, מצויד במכתב המלצה חם מן השגרירות, בו כתוב שאני מוכר להם מזה שנים רבות, חבר אישי של הקונסול הכללי ואדם מכובד.  דני סיוון הגדיל לעשות ושלף מתוך האינטרנט, את כרטיס הביקור שלי מאתר האינטרנט של המדריכים, המהלל אותי ואת מעלליי.  השופט סרב להתרשם והורה להשליך אותי למעצר, מבלי ששאל אותי ולו שאלה אחת.  אני ניסיתי לזעוק בלחש שאני חף מפשע, שאני חרד מן הכלא.  הוא לא התבונן בי, רק נפנף בידו וסובב אלינו את גבו.  הדלת נסגרה מאחוריו ואני הובלתי חזרה אל הג'יפ, אל בית הסוהר.  מיאנתי להאמין.  מימיי לא הייתי מאחורי סורג ובריח, אפילו לא במחבוש צבאי.  מעולם לא היו לי דין ודברים עם המשטרה, כפי שאמר בזמנו יושב ראש הכנסת קדיש לוז: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא נזקקתי לתעודת יושר"…

ישנם רגעים שלא אשכח לעולם.  הרגע בו עצרנו מול כתלי בית הסוהר הוא אחד מהם.  חושך, חומות קודרות ומאיימות.  הוכנסתי לכלא, מפוחד מעט, פושט חולצה ומכנסים.  השוטרים בודקים סימנים מזהים ומאתרים נקודת חן שלא הייתי מודע לקיומה.  קרטיק, סוכן הנסיעות שלנו, הביא לי ביסקוויטים ובקבוק מים, ונבז הבטיח לשוב ולבקרני מחר.  הייתי מבולבל, אחוז אימה.  לילה, חצר קטנה, תאים סביב סביב. הובלתי לאחד התאים ובראשי מתרוצצות סצנות קולנועיות.  חשבתי על הגרוע מכל, על הסרט "חומות של תקווה", על "אקספרס של חצות".

דימיתי את האסירים מתנפלים עלי.  התלבטי כיצד להתנגד, החלטי לצעוק מיד.  הוכנסתי קפוא מחרדה  לחדר מואר במקצת, עשרות אסירים שוכבים על הרצפה, פלג גופם העליון עירום, חלקם מכוסה בבד כלשהו.  המום, הצטנפתי בפינה בחשש, מקבל מחצלת ושמיכה מקופלת כתחליף לכרית, מוצא לעצמי פינה, ומתבונן בחדר.  אומד את שטחו – עשרים ושמונה מ"ר, וסופר שלושים ואחד אסירים.  מעולם לא קיבל המושג "כמו סרדינים", ממשות כמו כעת.  אחד האסירים שאל אותי לשמי ובאיזה פשע אני מואשם. נבהלתי לשמוע את המילה "פשע" וסיפרתי על הכדור המוזר.  הוא מהנהן בראשו ומפרש: "זהו פשע רציני". הייתי זקוק ליותר מכמה דקות, כדי לעכל את חוות הדעת המשפטית הזאת. מאחורי הדלת הזעירה, למדתי, ישנה אסלה בסגנון הודי, "בול פגיעה" בסלנג הישראלי.  מנהיג האסירים הסביר לי את הכללים: כשנכנסים לתא הזעיר של השירותים יש לפתוח את הברז כדי ששאון המים הנשפכים לדלי ישתיק את רעשן של פעולות המעיים.  כלל נוסף, מסובך יותר – יש להשתין בכריעה, כך שדמותי לא תיראה מעבר לדלת הקטנה.  להודים, הלבושים בלונגי ומתורגלים בהשתנה בסגנון זה, הדבר נראה פשוט, אני אני התקשיתי להשתין במכנסיים קצרים והתלבטתי מה אעשה כשאגיע לפעולת מעיים רצינית יותר, עם שלושים ואחד מאזינים מעבר לדלת…

גמרתי אומר שלא לאכול ולא לשתות, כדי שלא אזדקק לשירותים.  ניסיתי לישון, אך התקשיתי להירדם כשהמנורה מאירה היישר לתוך עיני.  נשענתי על הקיר וקראתי.  בהיעדר שעון אינני יודע מתי העייפות הכריעה אותי, נרדמתי לשעתיים או שלוש והשכמתי עם כולם, לקולו של המואזין במסגד הסמוך. התעוררתי כשגופי כואב כולו.  אמנם, בטיולי הקיץ עם ילדי אנו ישנים בשטח, אך מגעה הרך של האדמה ושק השינה נעימים עשרת מונים מזה של רצפת הבטון ומחצלת הקש.  האסירים יצאו לארוחת בוקר.  תור ארוך של גברים, מרביתם צעירים, כמעט כולם דרווידיינים שחורי עור.  גבוהים ונמוכים, קרחים וארוכי שיער, מזוקנים וחלקי פנים.  הם נעמדים בתור, צלחות אלומיניום בידיהם ומקבלים אורז ומעט עדשים ברוטב דוחה למראה, וכוס תה בחלב.  וויתרתי והסתפקתי בביסקוויטים מאמש, שהספיקו לאבד את פריכותם, אך נראו לי כמעדן לעומת האוכל המוגש כאן.  נחמתי את עצמי שאוכל את ארוחת הצהריים שלי כבר במסעדה בחוץ.  בינתיים חזיון התעתועים נמשך.  הובלתי עם כולם לרחצת הבוקר. במקום שש בריכות קטנות שמידותיהן 2X1.5 מ' כל אחת, ומסביבן עומדים כחמישים או שישים גברים, בד קטן לחלציהם, והם מתיזים על עצמם מים קרים בסירים קטנים ומסתבנים במרץ.  אחרים מכבסים את הלונגי שלהם בשיטה ההודית, היינו, חבטת הבגדים בלוח גרניט.  מסביב עומדים השוטרים, לבושים במדי חאקי מגוהצים בקפידה, נעולים בנעליים חצאיות שחורות ומצוחצחות, פניהם חתומות.  שני עולמות.  התבוננתי במראה הסוריאליסטי ודימיתי לעצמי לרגע שאני מתבונן בו מבחוץ.  אני מוביל אוטובוס עם מטיילים בכביש הסמוך.  פתאום מישהו מזהה בקריאה רמה את האירוע הפוטוגני, אני מורה לנהג לעצור את האוטובוס ואנו יורדים במהירות, מצלמות בידינו וממהרים לצלם את המראה המוזר.  זו תהיה תמונה נפלאה.  אני כבר מתכנן את שיחת הטלפון לגיל אל עמי, עורך ירחון 'מסע אחר' ומספר לו על החוויה.

כדי לשמור על שפיות הזכרתי לעצמי שאינני נמצא כאן כלל.  לא יכול להיות שאני קשור למקום הזה. התקשיתי לקשור את הבד כך שלא ייפול, שפכתי על עצמי מים קרים, כדרך שעשו כולם, פילסתי את דרכי בין המתרחצים, לפתע מעדתי ונמרחתי בבהלה על הרצפה.  לשמחתי איש לא צחק בלעג נוכח מבושי שניגלו לעיני כול.  השוטרים הפנו אותי בעדינות למקום בו אין סכנת החלקה, שם הסתבנתי בזהירות.  האסירים סיימו את הרחצה במהירות וחזרו לתאיהם.  אני נהניתי מפריבילגיה להתלבש באיטיות ולחזור בקצב שלי לכיוון התא.  מתברר שזכיתי למעמד מועדף.  הסוהרים אפשרו לי לשבת מחוץ לתא ואפילו הורו לעובדי המטבח להגיש לי תה.  בכל התקופה הזאת התייחסו אלי הסוהרים בהגינות, בהערכה ובחיבה.  היו שכינו אותי בפני בשם "הפרופסור", אחרים גם ה"סופר", היו שהתלחשו ביניהם שאני סוכן של 'המוסד'. בניגוד לכמה מגיבים באתרי האינטרנט בארץ, הם לא חדלו לציין באוזני שהם משוכנעים בחפותי.  האם היתה זו דמותי יוצאת הדופן, שגרמה להתייחסות השונה? האם השכלתם הגבוהה יחסית, שעולה לאין ערוך על זו של מקביליהם בארץ? שמא היחס המשופר הינו פרי הבנות סמויות בין עורך הדין לבין שלטונות הכלא? זאת לא נדע, אך בתוך הסחרור הזה של התסכול והאטימות, אני מציין בסיפוק, כי מצאתי אנשים טובים באמצע הדרך.

באותו בקר של יום שבת, הייתי עדיין משוכנע שמדובר באירוע חריג, שעד מהירה יהפוך לחלק מפולקלור המטיילים.  כך ישבתי לי באפס מעשה, מתבונן בשעון, ומחשב שבעוד ארבע שעות, מקסימום חמש, הסצנות המוזרות הללו יהיו מאחורי.  ההבטחה הזאת, שהנה אני משתחרר, לפחות בערבות, שהרי אין סיבה להחזיק אותי בכלא, עוד תשוב מדי יומיים שלושה.  אולם בכל פעם צצה בעיה חדשה.  מיאנתי להבין מדוע אינני יוצא מכאן, כלום חושש מאן דהוא שאני מסוכן לציבור?  הרי אם משחררים גנב, קיים סיכוי שישוב ויגנוב, אם משחררים רוצח בערבות, הוא עלול, בימים האלו, לשוב ולרצוח, אבל אדם ש"העביר" כדור… מה יעשה, יטוס ויעביר שוב כדור?…  ובכל זאת, הימים נקפו.  לא הצלחתי להתרגל, לא לטעמו האיום של המזון, לא לשמות שחולל במערכת העיכול שלי, לא לבדידות, ובעיקר לא לשעמום הנורא.  בימים כתיקונם אני אוחז את השעות לבל תברחנה ואילו הן מתחמקות להן מבין אצבעותיי. העובדה שאינני יכול לעשות דבר כדי לשנות את הסיטואציה הקשתה עליי מאד.  הרעיון שהפכתי באחת למריונטה שחייה מנוהלים על ידי כוחות גדולים ממנה, היתה קשה מנשוא.

ארבעה ימים לאחר מעצרי, באחד השימועים בבית המשפט, הביע השופט את הסכמתו לכך שאשוחרר בערבות, בתנאי שהקונסוליה תערוב לכך שלא אברח.  האם הוא עשה זאת משום שיידע שנדירים הסיכויים שקונסוליה, שגרירות, בעצם מדינה, יערבו לאדם פרטי? האם היתה לו סיבה להעצים את האירוע הפעוט על ידי העברתו למגרש הפוליטי? האם קשור הדבר להיותי ישראלי? זאת לא נדע.  אך  לימים ימשיך אותו שופט להעמיד קשיים ולהציב משוכות שרק ילכו ויגבהו, ועדיין שרירות וקיימות, ביני לבין החופש.  מכל מקום, בקשתי – בקשתנו – להתערבותה של מדינת ישראל בשחרורי, לא היתה דרישה להתערבות של מדינה אחת בהליך משפטי של מדינה אחרת, אלא ההיפך, בית המשפט הוא שעירב את המדינה בתהליך המשפטי.  מכל מקום, לא סייעו תחנוני בפני הקונסול, לא סייעו הצהרותי, שמבחוץ נשבעות אבסורדיות, כמו למשל נכונותי למעצר בתוך הקונסוליה, רק לצאת מתוך הכלא.  המדינה סרבה.  אני סבור שלאיש אינו מגיע פרס על ששירת בצבא או שילם מיסים.  אלו הם פועל יוצא של בחירתו לחיות במדינה.  אולם להשקפתי, מדינה, להבדיל ממולדת, אינה ערך אלא מכשיר.  לראשונה, בגיל 48, אני זקוק לעזרתה של המדינה.  אכן אינני שליחה, ונסעתי להודו בעניין פרטי, ובכל זאת, האם אזרח אינו זכאי להגנתה של מדינתו?

נשמעו נימוקים כמו "תקדים".  לא היה ברור לי מה רע בכך שניצור תקדים בו מדינת ישראל תערוב לכל אדם שהיא משוכנעת, על פי הגדרתה שלה, שהוא חף מפשע.  הפקידים נותרו מבוצרים בעמדותיהם ובחדריהם ואני בתאי המצחין.  ייקוב הדין את ההר.  לא לחינם אמרו חכמים, שלא חרב בית שני, אלא משום שעמדו על הדין.

בימים הארוכים והמסויטים הללו, היתה לי הזדמנות לקבל שיעור על שבריריותו של הקיום שלי.  שלנו.  רגע אחד אתה מדריך שכוכבו דורך, מוביל מטיילים לכל יעד שתחפוץ, מהתל בגלובוס באצבעותייך, ורגע אחר כך אתה כלוא בתא, גבך על הרצפה הקשה, פנייך אל המאוורר ואתה רק מייחל לשמיעת שקשוקו של הבריח, שייאפשר לך לצאת ולשאוף מעט אוויר.

מניסו קדם, מנכ"ל חברת אדמה, ומאמי שבאה כדי להיות לצדי בימים הקשים, למדתי כי התקשורת הישראלית היתה מוצפת בענייני.  העיתונות הכתובה והאלקטרונית הרבתה לעסוק במקרה.  לשמחתי התברר לי שאינני לבדי.  אמנם, ידיעה שגויה על כך שכביכול לא שירתתי במילואים כעשרים שנה (שוחררתי לפני שלש שנים בערך), שלא ברור מה הקשר בינה לבין המעצר, עוררה שדים מרבצם ומשכה תגובות שהתייחסו לסוגיית שירותי במילואים, ולא למעצרי המסויט.  אמנם, היו ששאלו בדעתנות ובקריצה של יודעי דבר, מדוע רק לישראלים קורים "הניסים" הללו, אך הציבור עמד מאחורי בצורה מעוררת הערכה.  הפרשה מיקדה ותמצתה את הציבור הישראלי.  מגוון התגובות שיקף נאמנה את ספקטרום ההתייחסות הישראלית. רובן היו חמות ומפרגנות.  מיעוטן קנטרניות ומתחכמות.

הידיעות מהארץ עודדו אותי.  מעסיקיי לשעבר היללו ברדיו ובעיתונות את יושרי.  התברר שאישי ציבור רבים נזעקו והתגייסו לטובתי.  אלופים במילואים, ניצבים ומפכ"לים בדימוס, אנשי עסקים, משפטנים רבי דרג, ובכל זאת – הם בחוץ ואני בפנים.  מתברר שבארץ עלו אלף דרכי פעולה אפשריות, שמרביתן נפסלו בשיטת האלימינציה.  למדתי על מספר דמויות העומדות בראש צוותי הצלה ומתמחות בשחרור אסירים. זה נשמע לי קצת פנטזיוני, ולרגע הזיתי בחבר'ה של "היחידה" פורצים באש לבית הסוהר… איפה צ'ארלס ברונסון כשצריך אותו….

מפי ניסו ואמא למדתי על ישיבות הצוות המשפחתי שכונה גם החמ"ל, היינו – חדר מלחמה, ועל חלוקת התפקידים הטבעית ביניהם.  מי מרכז מאמץ במישור המדיני והתקשורתי, מי מסכם את הישיבות וקובע דרכי פעולה ומי מרגיע את ילדיי החרדים בקציר.  הרהרתי בהם בגעגוע ובכאב: ירדן המלא בעצות מעשיות, ענבר קשוח כדרכו, ושקד ברגשות מתפרצים.  חשבתי על מימי, המבוגרת מבין אחיותיי, שעבדה (ועדיין עובדת) סביב השעון; הבטתי באמי, שלמרות בריאותה הלקויה עזבה הכול והגיעה לכאן; שמעתי על אבי, שאסף כוחות והנהיג את הקבוצה ביד רמה, והבנתי שוב את מה שהיה ברור לי כבר לפני שנים, את המתנה הגדולה שהעניקו לנו הורינו: "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד". אנחנו לא משפחה של חיבוקים ונשיקות סביב השעון.  יש בינינו מתחים, עקיצות ומריבות, אך ביום פקודה מלכדת אותנו הנאמנות השבטית לאגרוף של פלדה.  גם איילת, אשתי לשעבר ושותפתי לחוויית המפגש הראשון עם הודו, היתה לחלק מן הצוות.  לימים התברר לי משיחות טלפון טראנס־אטלנטיות, שמה שהתרחש בבית הוא נושא לספר עב כרס בפני עצמו.  כך למשל התעורר ויכוח אם לערב את התקשורת או לא.  היו לעתים מעט מתחים מובָנים, הבדלי גישה וסגנון, והיה גם בלבול.  אמא החליטה להישאר כאן, אך בשיחות טלפון ארוכות הצליחה להרגיע את הרוחות.  עלו שאלות כספיות, עלו שאלות פרסונליות, אך סך הכול המשפחה הפגינה את הערך שכולנו חונכנו לאורו – אחד בעד כולם, כולם בעד אחד. מליצי ככל שיישמע, אך אמיתי להפליא.

ישנם דברים שאדם מגלה מתוך החסר שלהם.  מתוך ה"אין" הוא מגלה שהתייחס ל"יש" כאל מובן מאליו, לוא דווקא בצדק.  כך למשל בריאות, כך למשל חופש.  ישנם דברים שמתגלים מחדש, בשעת צרה.  כך למשל משפחה.  חברים.  שמעתי בסיפוק על הטלפונים הרבים, על התמיכה, על האהדה.  על המעגל הרחב כל כך של חברים.  על המוני אנשים מהעבר הקרוב והרחוק, אפילו מתחרים, ועם הזמן אפילו יריבים, שניצלו את המצוקה כדי לכרות מחדש ברית שלום. כולם צלצלו, כתבו ודאגו.  גם אנשים לא מוכרים הביעו את מחאתם, דאגתם ואהדתם.  אחרים, שהבינו באילו עלויות הסיפור כרוך, הציעו לתרום כסף.  מאות ממטיליי התקשרו כדי לעודד.  האומנם זה מה שנקרא מולדת? כפי שכותב אלכסנדר בק, בפיו משל הגנרל הקזחי ב'אנשי פאנפילוב', מולדת היא כל מה שראוי לחיות למענו.

מצאתי נחמה פורתא בעובדה שאישי ציבור רבים מעורבים בשחרורי.  לחלל האוויר נזרקו שמות, מרביתם מוכרים אישית לי או לאבא.  שיננתי, ואני עדיין משנן את השמות, לבל אשכח להודות להם בבוא היום.  התארגנה עצומה של מרצים באוניברסיטה ואנשי זרועות הביטחון.  כמו כן התארגנה עצומה של חברי כפר ביל"ו, ועצומה של מטיילים ב'מסע-אחר'.  חברים פנו בענייני אפילו להילארי ולביל קלינטון, וחששתי שמא עשיית יתר תגרום למערכת המשפטית בהודו להתקפד בתוך עצמה.  מתברר כי היראיון הטלפוני עם אמא אצל רפי רשף עורר רושם עז בקרב המאזינים, ובניגוד לכמה בני משפחה שדרשו דממה תקשורתית, הכרעתי שיש  להמשיך בכיוון הזה.  חלקים נכבדים בתקשורת נרתמו לסייע.  אמנם, היו עיתונאים קטנים, שכבר בשבת הראשונה עטו על הטרף והתנפלו על ילדיי המבוהלים בשאלות חוקרניות, וסירבו לכבד את בקשת המשפחה לפרטיות.  אך סך הכול עשתה התקשורת את תפקידה ומעבר לכך.  מרחיב את הלב ממש.

התקשיתי להחליט מה קשה יותר, הייאוש או התקווה.  התקווה מנצנצת כאור קר, שמאפשר לרגע להתחמם לאורו, אך היא מקשה יותר את המפגש הבלתי נמנע עם המציאות.  לא ידעתי כיצד מעבירים את הזמן הקפוא באוויר החם? חיסלתי שורה ארוכה של ספרים, כתבתי את כל המכתבים, שתיתי כוס תה ועוד כוס תה, עקבתי אחרי העורבים שנחתו בחצר כדי ללקט שאריות של מזון, התבוננתי באסירים ובסוהרים היורקים על או מנקים נזלת על הרצפה בה אני פוסע ברגליים יחפות, והמחוגים ממאנים להתקדם.  נזכרתי בספרה המופלא של עמיה ליבליך "חוץ מציפורים", המספר את סיפורם של עשרת הישראלים שנפלו במלחמת ההתשה בשבי המצרי והקימו שם קיבוץ של ממש.  הם ערכו ישיבות יומיות ודנו בכובד ראש בעניינים שעל סדר יומם.  אבל הם היו חבורה ואני כאן לבדי, לבדי, לבדי.  ערכתי ישיבה בראשותי ופיזרתי אותה חיש קל.  שוב ההזיות תעתעו בי.  מפעם לפעם הזיתי בעיני בשופט שקיבל טלפון משר המשפטים של קראלה, שקיבל טלפון משר המשפטים של הודו, שקיבל טלפון מראש ממשלת הודו, שקיבל טלפון מראש ממשלת ישראל, ובעיני רוחי אני כבר בחוץ, בדרך ארצה.  זה לא נורא שאתה משתעשע בהזיות.  זה נעשה מסוכן כשההזיות משתעשעות בך.  כעבור רגע התעשתתי והייתי מוכן להסתפק בפחות, רק לצאת מכאן, מבית המשוגעים הזה.

היו רגעים בהם חשתי שאני מתפרק מייאוש.  אמא ואפרתי, אחותי הצעירה ממני בשבע עשרה שנה, שבאה אף היא כדי לתמוך בי, נאחזו בכל שביב של תקווה ואני התעקשתי לשמור על פסימית מגוננת ולא חדלתי להכריז באוזניהן, במרירות, שלא אשוחרר.  אמא ספרה לי בהתרגשות על שיחותיה עם צחי רינת, שנודע לו על המקרה דרך האינטרנט ומטיולו בווייטנאם.  הוא שלח כסף  ואינו חדל להתקשר.  במה זכיתי שיש לי חבר כזה? יזהר גמליאלי, בעליה של חברת 'גאיה', מתחרה כביכול, לא חדל מלצלצל ולעודד, מהארץ, כמו גם מיוון וממרוקו.  יזהר, ששמע על ייאושי הגובר, שלח לי מכתב חם בו הוא מודע לבדידות הנוראה, לכך שהזמן לא זז, אבל הזכיר את הפסגות שטרם כבשתי, את הנהרות שטרם חציתי, את הנשים שטרם אהבתי… והוסיף בכתיבה דרמטית: "גילי חסקין איננו נשבר".  דומה שאני שומע אותו מכריז בפאתוס: "גילי מפסיד אולי בקרב אך מנצח במערכה".  כמו כן קיבלתי דיווח על הופעתה האטרקטיבית של בתי שקד בטלוויזיה.  ידעתי שהיא תעורר הזדהות עצומה.  משום כך בחרתי בה.  יופייה המסחרר, הקסם האישי שלה, הכריזמה, כושר הדיבור והאלתור.  ילדה שבאחת הפכה לכוכבת. שקד הסוררת, מוכיחה בעת משבר את הנאמנות החסקינית השבטית במלוא עוזה.  לבי יוצא אליה.

הספרים תמיד היו עבורי מקום מפלט אל מציאות אחרת.  כשאני קורא, אני ממריא בכדור פורח דמיוני מהמקום בו אני נמצא, והופך להיות איכר בסין, מרגל בהוואנה, או סטודנט בארגנטינה.  כך למשל נסחפתי לתוך הספר המצמרר "תֶרָה" שכתבה צרויה שלו.  התענגתי על כל דף ודף, הערצתי את הווירטואוזיות של השפה.  דפי הספר חמקו להם מבין אצבעותי.  מעניין, גיבור ספרה הקודם 'בעל ואישה' הוא מדריך טיולים ובנה של גיבורת 'תרה' נקרא 'גילי'…  צרויה שלו הצליחה לקחת אותי מתוך הכלא ולהטיס אותי מדרום הודו אל תרה, המוכרת יותר בשמה האיטלקי 'סנטוריני'.  נזכרתי בטיולים שהדרכתי שם, בטיול המשפחתי מלפני כמה שנים.  בלועו השחור של הר הגעש, שדומה ונבלע על ידי גיגנט קדמון. אני מתבונן מן הים בבתים הלבנים הנראים כציפוי קצפת על עוגת שוקולד.  המחשבות מהתלות בי ובורחות להן לקונדיטוריות אהובות.  הנה, אני נועץ שיני בעוגת שוקולד, עוגת גבינה, עוגת מוס לימון. אני מחזיר את החלומות לטיול בשרידי העיר העתיקה, בציורי הקיר ובמדרונות אשר בגדו.  תרה לקחה אותי מכאן אל שיעורי הארכיאולוגיה שאהבתי, אל החפירות ששנאתי ובעיקר אל חיי הנישואין שלי שקרסו לפני שבע שנים.  כהרף עין הפכתי את אם ילדי לאֵלָה גיבורת הספר ואני לאמנון בעלה.  הייתי חייב לפרוק את המועקה וכתבתי לצרויה שלו, שילדים משותפים משולים לשמן המזכך את שלמות גלגלי השניים שנשחקים בחיי הנישואין, ואילו ילדים של מישהו אחר משולים למים שמחלידים אותם.  המכתב עבר אליה בפקס דרך מימי, וכעבור יום או יומיים קיבלתי באותו האופן את תשובתה הנרגשת. מכתב עידוד נוסף הגיע מעמוס עוז, שהבטיח לי שהאמת תצא לאור וכי במהרה אשוחרר בתוספת התנצלות. נזכרתי במכתב התודה שכתבתי לו על "סיפור של אהבה וחושך", בתשובתו הנרגשת אז, ובעיקר בשיעורי הספרות שלימד אותנו לפני שלושה עשורים.

אמא ואפרת הגיעו מדי יום, תשושות מחום ובירוקרטיה.  בפניהם שוב ושוב קרנה אופטימיות, וזו כנראה חלחלה תחת הסכרים שהצבתי מולה.  צחי היה אחראי לחלק הארי של פרץ התקווה.  כשחזר מווייטנאם לאמריקה, נכנס לפעילות בהילוך קבוע.  ראשית כל, שלח את ר', מהנדס תוכנה בחברתו, אל משפחתו שבקראלה.  מדובר במשפחה מאד מכובדת ומאד מוכרת.  אביו ג' הינו בעל קשרים מאד עמוקים וענפים. הם יצאו מביתם שבצפון קראלה, הגיעו למלון בו התאכסנו אמא ואפרת וקיבלו במקרה חדר מול חדרן.   למחרת הם יצאו "לרחרח", היינו – ללמוד ולהכיר את הנפשות הפועלות.  מצויד בהנחיות של צחי הקרנתי מולם סבל אבל לא התמרמרות.  הם הקשיבו בעניין והגיבו באופן שנראה לי קצת מוזר.  הם לא ספקו כפיים ולא צקצקו בלשונם.  באופן מוזר ומקומם כמעט, לא נראה היה שהם מזועזעים בעליל מכך שאדם יושב בכלא ללא משפט.  זהו בעצם יתרונם.  הם חושבים בהודית; אנחנו חושבים בישראלית.  שייכים לפלנטה אחרת.  נראה גם שהם מצוידים בכלים שאין לנו.  בביקור הראשון המתין ג' בסבלנות עד שיורשה להיכנס.  אך מהרגע שנכנס לשערי הכלא, פילס את דרכו בבטחה ובצנעה, כך שחיש קל ידעו כולם לאן לשייך אותו.  אי אפשר היה לטעות לגבי מעמדו הכלכלי וקשריו הענפים.  הוא הופיע לבוש בדוטי ((Dhoti)),  כמנהג המקום. הדוטי הינו פיסה מלבנית של בגד שאינו תפור , באורך חמישה מטרים, הנכרך סביב הרגליים והמותניים ונקשר במותן. הדוטי נעשה פחות פופולארית עם השנים- ככל שהחברה בהודו נעשתה מודרנית, אך עדיין יש לו מקום של כבוד בקרב פוליטיקאים, מוזיקאים, רקדנים ואזרחים בדרגות בכירות.

ג'וזה, שכול חזותו הכריזה שאיננו "אחד מהחבר'ה", החליף מבטים עם מפקד הכלא והסתגר עמו בחדרו.  הייתי נותן הרבה כדי לראות אותם מודדים בעיניים זה את זה, מגששים ומגיעים להבנה.  מפקד הכלא, שהתבונן תחילה בשניים בעיניים זועפות, יצא מהפגישה מחויך.  בינתיים מתברר שהשניים השיגו את מספר הטלפון של פלוני ואת הכתובת של פלמוני.  נראה כי גם במדינה השנייה בגודלה בתבל במספר תושביה, פועלים העקרונות המקובלים בישראל הקטנה.  אחד מכיר, שני ימליץ, שלישי יציע.  ברגע שאמא פגשה בהם, היא האמינה שנזכה לראות את האור.  טחנות הצדק טחנו לאט משקיווינו.  אבל הנס קרה.  הנס הראשון והיחידי בינתיים.

הערב האחרון, ביומי ה-19 בבית הסוהר, מן הסתם ייחרת בזיכרוני.  הוכנסתי לתא כמדי יום בשעה 17:40.  אחד האסירים, תמיד אותו אדם, זינק החוצה והכניס את כסאי לחדר.  אסיר אחר ערך פּוּגָ'ה קטנה ומבעיר קטורת מול כמה תמונות של אלים הינדיים.  היתר עמדו דומם ואחד מהם סימן לי לשבת, אך כמו בכל ערב, ביכרתי להצטרף בשקט ולהצמיד את כפות ידי זו לזו, סמוך לחזי.  עם סיום התפילה היומית הקצרה, ישבתי לקרוא, בעוד האסירים שקועים בנמנום או במשחק שולחן הדומה לשחמט.  כמדי ערב, בשניה שאני סוגר את הספר ומוריד את משקפי הקריאה שלי, אחד מהם שולח יד זריזה ופורש את המחצלת שלי על הרצפה.  כמו בכל ערב  מבטי בהה במאוורר, עד קריאת המואזין, שזו העת להוציא את צלחות האלומיניום המכוסות ואת ארוחת הערב, שהושמה בהן כבר בשעה 16:00.  חשבתי לדלג על ארוחת הערב לכן לא הצטיידתי במזון, אולם האסירים הפצירו בי שאוכל.  שלא כדרכי, התרציתי, ושניים מהם התחרו מי יגיש יותר אוכל מצלחתו לצלחתי.  סעדנו בדממה אורז ומחית של טָפּיוֹקָה, מאכל עניים אופייני לקראלה.  הסעודה הסתיימה וחיש קל והשתרעתי על מחצלת, כשאני נועץ מבט זגוגי בתקרה. אחד הסוהרים חייך מעבר לשבכה.  "מחר", כך הוא מבשר, "אתה משתחרר בערבות".  "תודה", השבתי לו, ולחשתי לעצמי "שמענו עליכם".  לא האמנתי, ובכל זאת, התקשיתי להירדם.  מבלי לרצות, התחלתי לחלום על החוף, על החול הלבן, סלעי השחם, דקלי הקוקוס המזדקרים מעל החוף, מסעדות הדגים.  לא העזתי לחלום על הבית.

למחרת, ב-4 בינואר, ראיתי את האור.

בשעה 10:00 קבלתי הוראה להתלבש, והתחלתי בתהליך מורט עצבים של מילוי טפסים.  עליתי בצעד רועד לקומה השניה, כשמעבר לשער אני רואה את אחותי אפרתי, שהיתה אמורה להיות בדרכה לנמל התעופה.  היא נראתה מתוחה מאד, ואני השתדלתי לשמור על ארשת פנים קפואה.  משנן לעצמי שהכול נזיל כאן.  בתהליך מייגע נלקחו ממני טביעות אצבעות, חתמתי על טופס אחד, טופס שני, נופפתי לשלום לאסירים.  ואז קורה הלא יאומן.  הדלת הכבדה נפתחת ואני פוסע החוצה אל החופש.  אפרת קופצת עליי בהתרגשות, מחבקת אותי ופורצת בבכי.  אכן אני בחוץ.  אני מוסע לאטי, עוצר לרגע לוודא שאין זה עוד חלום, מתבונן בשמים הכחולים, שנראים כל כך אחרת מאשר מחצר הכלא.  יוצא אל הרחוב.  טלפון נרגש מצחי, לחיצות ידיים לג' ולר'.  הדרך לשחרור מלא עדיין ארוכה, אבל הגרוע מכל כבר מאחור.

באותם ימים נדמה היה לי שהשחרור בפתח.  לכל מי שהתקשר נרגש כדי לברך, בישרתי שאני רואה כבר את האופק.  אולם יש לו תכונה מתעתעת, לאופק – ככל שמתקרבים אליו כך הוא מתרחק.  כך קרה גם לי.  ג', מיטיבי איש קראלה; צלי, שהיה לי הזכות הכבוד והעונג להכיר, שהקדיש אין קץ של זמן ומשאבים לטובת שחרורי; כולם עמלו ללא הרף, משכו בחוטים ונתנו לי את התחושה שהנה, או-טו-טו, מחר אני יוצא לחופשי.  משום כך, הנחו אותי לשמור על דממה תקשורתית.  צייתי בקפדנות והתעקשתי להדוף את מבול ההתעניינות שבא מן התקשורת.  כעבור שבועיים התחלתי לאבד את האופטימיות הזמנית שלי.  בחוש של אדם שראה עולם, הבנתי שהתהליך עומד להתארך, גם אם טרם דמיינתי עד כמה תהיה גדושה סאת הייסורים.  אמא, מפוקחת מתמיד, הציעה לכולם לחדול מלדבר על ימים ולהתחיל לדבר במושגים של שבועות.  אני חושש שעלינו להפנים את העובדה שמדובר בחודשים….

בכל שלב ושלב, הציגו בפני מיטיבי את התרחיש האופטימי, ואני הצבתי מולם תרחיש פסימי משלי.  מהר מאד התברר, בדייקנות מצמררת, שהתרחיש האופטימי, שהחשיבה החיובית, הוכחו כשגויים.  למען האמת גם התרחיש הפסימי, שלי, התברר כלא נכון.  לעולם התרחש גרוע ממנו.  ההתדרדרות במצבי הבריאותי, ששורשיה כנראה בתנאי הכלא, ובעיות רפואיות של אמי, גרמו לנו לפנות לבית המשפט בבקשה לשנות את תנאי הערבות, היינו, לשחרר אותי עד למשפט, שעלול להתקיים רק עוד שנה או שנתיים.  עורך הדין בובי בטריוונדרום, ג' שהתרוצץ בקראלה כולה, וצחי מארצות הברית, הצליחו לשכנע את התובע הראשי שאני אזרח טוב ושומר חוק, וזה המליץ לשחרר אותי ארצה עד המשפט.  ג' בישר לי חגיגית, כי השופט בדרך כלל מכריע בין התובע לבין הסנגור, ומשום כך הסיפור נגמר.  כי הם יודעים מה שהם עושים: "מחר, בשבוע הבא, אתה משתחרר".  הבטתי בו במבט ספקן, מורגל באכזבות, לכן סייג את עצמו בחיוך, "טוב, רק 90% של וודאות.  הסברתי לו בחיוך מר שלעולם 10% הם יותר מ-90%, אם הם נגדי.  וכך היה.

מן הסתם, הבעיה שניצבה בפני השופט לא היתה המעשה שעשיתי – במקרה הגרוע ביותר, רשלנות שבאה לידי ביטוי באחזקת כדור, אלא האשמה החמורה.  מישהו כיוון גבוה מדי כשהאשים אותי בטרור, ואחר כך הסכים להוריד אותה ל"סחר בנשק".  השופט, מן הסתם, אינו רוצה להיחשב למישהו שזלזל בביטחונה הלאומי של הודו.  אולי הסיבה אחרת? זאת לא נדע.

מה עשו בארץ אינני יודע.  ברור לי שפקידי משרד החוץ טרחו לא מעט.  לדאבוני לא ברמה מיניסטריאלית, אך היו אישי ציבור שנרתמו וניסו לסייע.  מי במכתב ומי בטלפון.  צלי הפעיל את קשריו חובקי העולם, וכדרכו בקודש עקר הרים ממקומם.

המאמצים נשאו פרי.  כך חשבנו בפרץ לא זהיר של שמחה.  פרי בוסר, כך מיהרנו להבין.  במחצית חודש פברואר, הודיע ראש ממשלת קראלה, שהוא ממליץ לשחרר אותי.  הקונסול הכללי הבהיר לי שהסיפור בעצם נגמר.  בארץ גברה הצהלה, אך אני מתורגל באכזבות, מיהרתי להדוף את גלי הברכות.  הסברתי לכולם ש"תם אך לא נשלם", באופן שצריך להכיר את הודו כדי להבין.  כך למשל מוכרת לכל מי שבא במגע עסקי או אחר עם הודים, ואנשי שיחו מגיבים בתנועת ראש זחוחה, מימין לשמאל.  איש המערב המדבר עמם, לעתים באנגלית צחה להפליא, מתקשה להבין אם העניין מוסכם עליהם, או שמא הוא טרם נסגר.  אחרי שנים, כשלמדתי לסגל את התנועה הזאת בעצמי, ואף התקשיתי להיגמל ממנה בכל פעם כששבתי מהודו, הפניתי את השאלה לידיד הודי: מה פירושו של מנוד הראש הזה? האם הם מסכימים או שהעניין טרם סגור?" הוא הרהר לרגע והשיב לי ברצינות: "הם מסכימים, אך העניין טרם סגור…

המערב מכיר שני מצבים: כן ולא.  המזרח, כך מתברר מכיר קשת שלמה של מצבי ביניים, בין ה"כן" לבין ה"לא".  יש המוצאים בכך קסם, יש הרואים בכך כשל ויש, המציעים לראות בכך כמו את הודו כולה, על הקושי ועל היופי שלה.

באותם ימים ממש, ילדיי ואמם "ישבו על המזוודות", בדרכם לבקר אותי ולהקל על כולנו את נטל הגעגועים.  הוריי ניסו לשכנע אותם שלא לצאת לחינם, שחבל על הכסף ועל המאמץ, הרי אני משתחרר. אני בכל זאת התעקשתי, והם הגיעו, "כדי להחזיר אותי ארצה".  אפילו התלבטנו ברצינות מה לעשות, שהרי ברור שאני יוצא והם מגיעים.  כלום ניפגש בנמל התעופה של סרילנקה? בכלל – מה לעשות? האם לשוב מיד, כדי לקבל את הטיפול הרפואי שאני זקוק לו? האם לנוח ימיים שלושה מתלאות הדרך? צרות של עשירים.

הם הגיעו.  שמחתה של הפגישה היא עניינו של תיאור נפרד.  כהרף עין עברו עליי שבועיים של התמודדויות מסוג אחר, שבמבט מכאן נראה נוסטלגי ואפילו אהוב, כמו מריבות בין אחרים למשל.  בתי שקד ואיילת, אשתי לשעבר, שבו, ואילו הבנים נותרו עמי לשבועיים נוספים.  כך הרווחתי, בזכותם, חודש במסגרת משפחתית, שסייעה לי לשכוח את הסיטואציה המטורפת והמרה בה אני נמצא .

לקראת שובם הוזמנתי אל מפקד משטרת טריוונדרום, והוא הודיע לי חגיגית שהתיק נגדי נסגר.  שעה קלה אחר כך, מצאתי את עצמי שותה קפה בלשכתו ההדורה של מפכ"ל קראלה בכבודו ובעצמו, כדי לקבל את התנצלותו הכנה על הסבל שנגרם לי. ההתנצלות התקבלה.  החופש נראה בהישג יד.  הידיעות דלפו ארצה, וגררו לא רק מבול מוקדם מדי של ברכות, אלא אפילו ידיעה חגיגית בעיתון, שכמו הברכות, הוכחו כמיצג שווא.

בינתיים, שבועיים נוספים חלפו ואני עדיין כאן.  הודו היא דמוקרטיה.  הגדולה בעולם.  כמו בכל דמוקרטיה, יש בה הפרדת רשויות.  ראש הממשלה והמפכ"ל אמרו את דברם, אך השופט עומד על דעתו שבית המשפט ורק בית המשפט, הוא שיאמר את דברו.  הימים חולפים, העונה החמה כבר בעיצומה.  כל יום האוויר נעשה כאן לוהט יותר, והיכולת שלי לספוג קטנה יותר.  התקשורת הישראלית עסוקה בבחירות, חברי נאלצו לשוב לשגרת יומם, אני מסתכל בבהלה בימים החולפים.  הגעתי לכאן בראשית דצמבר והנה, עוד מעט אפריל.

* הערה: גילי שוחרר וחזר ארצה ב-6 באפריל. בחודש יולי התיק נסגר סופית, ובסוף אוגוסט יצא לאור, בהוצאת 'מוזה', ספרו "שבוי בקסמה".