כחול-לבן בדרכם לאופוזיציה

כתב: גילי חסקין; 1 במאי, 2019

תומכים רבים של "כחול לבן" חשים נבוכים. התרגיל המכוער של הצבת מצלמות בקלפיות הערביות, מנע ערבים רבים מלהצביע ונבחריהם ממלאים את פיהם מים. לא פלא. גנץ, שהתייחס ל"בעיה הערבית" רק דרך ספירת גופות ומלמל משהו על תיקון חוק הלאום בנוגע לדרוזים בלבד, לא נראה כמי שיכול לעצור את התהליך בו הופכים ערביי ישראלי לבלתי לגיטימיים.

בני גנץ צנח לפוליטיקה כמושיע. מסתבר שכאשר זקוקים למשיח, לא בודקים בציציותיו.  מחנה שלם, שרק חיפש תקווה להיאחז בה, הסתכל אליו מלמטה. אבל לא נראה היה שיש לו הרבה מה לומר ואם היה לו, היטיב להסתיר אותו. הפייסבוק עדי, שניסיתי להילחם בכול כוחי, נגד המועמדות של גנץ, בחור טוב, חסר אידאולוגיה, שנראה כמו מהדורה צבאית של יאיר לפיד.

בנאום ההשקה של מפלגתו חבט גנץ בביבי בצורה מנומסת ואלגנטית. אבל לא הסגיר אפילו קמצוץ של השקפת עולם. נראה היה שגנץ מודע לDNA  המפא"יניקי שלו וחושש שהשלום אינו סחורה חמה, לכן נמנע מלחבור ל"עבודה", או להתמודד על הנהגתה, ואם לא די בכך, הוא שלף מתוך הבוידעם, שלושה חברי תנועת "תלם", שספק אם היו רואים את אחוז החסימה, אפילו מלמטה.

יום לאחר השקת המפלגה החדשה, ראיתי כיצד אנשי שלום ואפילו אנשי שמאל, משכנעים את עצמם שצריך להצביע עבור בוגי יעלון, שהבטיח להתנחל בכול מקום, יועז הנדל, שנראה כממשיכו של בנט וצבי האוזר, ממנסחי חוק הלאום. אניני טעם מהשמאל, שכעסו על הדחת ציפי לבני על ידי אבי גבאי, הצביעו לבוגי, שהתנה את הצטרפותו ל"חוסן לישראל", בכך שלבני לא תהיה שם. כל זאת, לא בגלל תככנותה, או בהחלפת המפלגות האינטנסיבית שלה, אלא בזיהוייה עם השלום.

בהמשך, חבר גנץ ללפיד, שמעולם לא הסגיר משנה סדורה לגבי התהליך המדיני, למעט התייחסות ל"זועבים" וניסיונות פתטיים לעקוף את ביבי מימין. במקום לשתות את המנדטים של לפיד בכפית, כפי שעשה למפלגת העבודה, אימץ גנץ את לפיד אל לבו ועוד הבטיח לו רוטציה ובכך פגע עוד יותר בדימוי המנהיגותי שלו, שהיה חלש מלכתחילה. לפיד מצדו הכריז שכחול-לבן היא "הליכוד הישן".

הרשתות החברתיות מלאות בלעג של אנשי שמאל, המשתלחים באנשי עיירות הפיתוח שהצביעו ביבי, כביכול נגד האינטרסים שלהם עצמם. בעוד שהם, הצביעו בשמחה להאוזר ולבוגי, ממשיכי "הבית היהודי", כשהם עוצמים את עיניהם מול ההונאה. עשרות אלפי אנשים, תומכי היפרדות מהפלסטינים, הכניסו למפלגה החדשה סוס טרויאני ימיני בועט.

תומכי כחול –לבן הזדעזעו מהמודעות הכהניסטיות של סמוטריץ' וחבריו, אבל גנץ וובוגי נתנו לפייגלין הכשר. למרות שהוא  מסמוטריץ'. אם פייגלין כשר, גנץ ולפיד מאבדים כל תוקף מוסרי לדבר נגד הקיצונים.

יאיר לפיד מצד אחד והמפגינים בשדרות רוטשילד מצד שני, רוצים למרר לביבי את החיים . בעיקר בנושא כתבי האישום וכמובן הצוללות. אף אחד מהם לא מזכיר את  העובדה שהוא עומד לספח שטחים והולכת להיות פה מדינה דו־לאומית. השמאל-מרכז ובעיקר מצביעי "כחול-לבן", אינם מבינים ששחיתות כבר לא מעניינת. רוב הציבור חושב שהפוליטיקאים מושחתים ואף אחד לא צדיק. חלק ניכר מהציבור מוכן לסלוח למושחת, אם הוא מיישם את השקפת עולמו. רק כשהוא לא עושה זאת, שחיתותו היא הדבר הנורא מכל. בבחירות 2003 , הכריזה תנועת העבודה שאריק שרון מושחת ולכן לא ראוי לשלוט, ואילו הימין תמך בו. כששרון החליט על ההתנתקות, קרא אמנון אברמוביץ' "לאתרג את שרון" ושחיתותו נשכחה. הימין לעומת זאת צעק ‘עומק העקירה כעומק החקירה'".

הימין סלחן כלפי נתניהו, לא כי "הוא כישף אותם", כפי שמתנשאים שמאלני הרשת, אלא משום שנתניהו משרת את מטרת היסוד שלהם, שהיא האחיזה בארץ ישראל. מבחינתם, כל מי שמסייע לשמאל להביא עוד אוסלו ונסיגות ויאיים על המשך השליטה בארץ, פסול. היחס לשחיתות בפוליטיקה הוא תוצאה למי שייך המושחת. הוא לנו או לצרנו.

אורח החיים הנהנתני של ביבי צורם לרבים ממצביעי ליכוד. רבים מהם לא סובלים את שרה ונגעלים מיאיר. אבל נתניהו מבטיח להם את ארץ ישראל, מיישם סיפוח דה־פקטו וזה מעל הכול. השמאל והגנרלים ביססו קמפיין המבוסס על כל שביבי מושחת ובו בזמן, חלמו להביא להצבעה אנשים שחושבים ששחיתות קיימת אצל כולם.

הימין נחוש, ממוקד, מאמין בצדקת דרכו, וכדי לממשה, כל האמצעים כשרים. ארץ ישראל השלמה היא אצלו מעל הכול. ביבי ניצח את הבחירות לפני שהחלו, כי הוא ניצח בקרב על התודעה. אם גנץ, נואם בוועידת איפא"ק ואפילו לא מזכיר את המילה ‘שלום', ואת הפלסטינים הוא מזכיר רק בתור ‘מחנכים לשנאה', איך הוא רוצה להתקדם?. זה נכון. הפלסטינים הקימו תנועה לאומית אטומה ומרושעת, אבל הם הם שניים וחצי מיליון בני אדם שיקבעו את אופי המדינה.

אין מה לנסות ולשכנע את "הגרעין הקשה" של הימין. מדובר במאבק על 200־300 אלף איש שהם קהל היעד, הציבור שצריך ללמוד ולהבין מה מעניין אותו. הדבר היחידי שהיה צריך לעשות הוא להבהיר את הסכנה ממדינה דו לאומית, קרי ערבית. גם בימין יש אנשים בימין שחוששים מהסיוט הזה. איתם צריך לדבר. לקרוא באוזניהם את משל "היונה" של לובה אליאב. להסביר להם שאנחנו עומדים להתרסק, לטבוע, שנוצרת כאן מציאות בלתי הפיכה.. ביבי מפחיד שאם תהיה מדינה פלסטינית יירו טילי לאו על נתב"ג. אני טוען שהיהודים שייפגעו מכך, הם מחיר נמוך יחסית להפיכתה של ישראל למדינה ערבית, או למדינת אפרטהייד.

אנו צועדים לקראת יום כיפור מדיני. אפשר להחזיק בשטחים, אפשר לחיות במדינה יהודית ואפשר לחיות בדמוקרטיה. אין אפשרות לאחוז בשלושת הדברים גם יחד. צריך היה לומר, איננו מחזירים שטחים, רק מחזירים ערבים.

ביבי מביא לקצה של ישראל כמדינת יהודים. שנה וחצי הוא מסרב לדבר עם אבו מאזן ואף אחד אינו זועק. האשמים אלו שרוצים להדיח את ביבי כי הוא מושחת ומביא רוח רעה. אשמים אלו שמנסים להסביר לציבור שמצבו הכלכלי רע, בעוד שחלק ניכר מן הציבור מרגיש אחרת.

מנחם בגין המנוח, אמר שהחיים קודמים לאיכות החיים. מצב הכבישים ובתי החולים, אינם מכריעים בחירות. הישראלי חושב ארבע  שנים על מחיר הקוטג' וחודש אחד על ביטחון. בעבר, ביבי דיבר על איראן ומפלגת העבודה הבטיחה סייעת שלישית בגני ילדים.

הרמטכ"לים לא היו צריכים לנסות להיות אורלי לוי, וגנץ, כרמטכ"ל שלעבר, לא צריך היה לדבר על בריאות. אלא להסביר שישי לבחור בין הסדר מדיני, מדינה ערבית או אפרטהייד. הם היו צריכים לגייס את 117 שנות הניסיון שלהם כדי להסביר זאת.

אני חושש שמאוחר מדי. השילוב של חוסר הנחישות שלהם, התקווה של חלקם לקבל ג'וב אצל ביבי (כדי להציל את העם כמובן) ובעיקר, חוסר השקפת העולם, מונעים מהם להיות אלטרנטיבה. אנשי השלום שביניהם, צריכים לחבור לעבודה, להיפרד מהח"כים הימניים, עמוסי שלל המנדטים, לחבור ל"עבודה", ולהתחיל להעביר את המסר. לא של תמר זנדברג, שעולה לקברו של עראפאת, אלא מסר פטריוטי, של ביטחון התלוי בשלום.