הקואופרציה במרחביה

כתב: גילי חסקין; 10-03-24

תודה לרפי צור מחצר מרחביה, על ההדרכה באתר. תודה ליובל נעמן, לגדעון ביגר ולנדב מן על הערותיו.

מאמר זה הינו חומר עזר לטיול חוצה עמק יזרעאל, ממרחביה למשמר העמק.

ראו גם: תולדות עמק יזרעאל בשלהי התקופה העות'מנית.

הקואופרציה במרחביה הייתה חווה קואופרטיבית יהודית-ציוניות, שהוקמה בעמק יזרעאל ב-24' בינואר 1911 (כ"ד בטבת ה'תרע"א), על פי רעיונותיו של פרופסור פרנץ אופנהיימר. היישוב התקיים חרף קשיים רבים, כולל מחלות של התושבים ושל הבקר, מתקפות מצד ערבים, ארבה, גזרות של האימפריה העות'מאנית וקשיי היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. הקואופרציה עצמה התקיימה עד שנת 1918, ולאחר מכן המשיך תפעול המקום בידי קבוצות פועלים יהודיות אחרות. היישוב עצמו לא ננטש והפך בהמשך למושב (1924) ולקיבוץ (1929). הקואופרציה במרחביה הייתה חלוצת היישובים העבריים בעמק יזרעאל והקואופרציה[1] החקלאית הראשונה והיחידה בארץ ישראל. כיום זהו אתר לאומי בשטחו של קיבוץ מרחביה.

היסטוריה

הרעיון

הקמת היישוב נועדה להתקיים כ"קואופרציה" על פי רעיונותיו של הכלכלן, הרופא והסוציולוג היהודי-גרמני פרופ' פרנץ אופנהיימר (Franz Oppenheimer 1864- 1943). אופנהיימר נולד בברלין בשנת 1864, לרב בקהילה היהודית הרפורמית. בשנת 1885, עם סיום לימודיו באוניברסיטת פרייבורג ובאוניברסיטת ברלין, שימש תקופת מה כעוזר מחקר לרופא פאול ארליך (Paul Ehrlich), חתן פרס נובל וממציא התרופה נגד עגבת.

אופנהיימר החל לעבוד כרופא משפחה באזורים כפריים במזרח פרוסיה ובתום שירותו הצבאי פתח מרפאה באזורי מצוקה עירוניים בברלין. בשנות עבודתו כרופא טיפל אופנהיימר בפועלים חקלאיים ובתושבי שכונות העוני בעיר והושפע ממצוקתם. במקומות אלה נחשף לבעיות החברתיות בכל חריפותן: תמותת ילדים ותינוקות, מחלות מידבקות כשחפת ודיזנטריה, שמקורן בתנאי תברואה ירודים ובעוני. חוויות אלו הובילו אותו לעזוב את העיסוק ברפואה, בה עסק כעשר שנים, בשנת 1895 ולהתמקד בנושאי תיקון חברתי. לאחר כעשור שנים והחל בלימודי כלכלה וסוציולוגיה בברלין, שם הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה.[2]

הגישה המדעית ששמשה אותו כרופא עזרה לו לנתח תופעות סוציולוגיות בשיטות של מדע מדויק. את התהליכים המתרחשים בחברה הבריאה, הוא השווה למדע הפיזיולוגיה, ואת יצירת המעמדות של מנצלים ומשועבדים, הוא השווה לפתולוגיה, שני מושגים ששאל מעולם הרפואה. הוא ראה ב"ריפוי" החברה מ"חולי", פתרון למצוקות האוכלוסייה הכפרית ותושבי שכונות העוני. בתקופה זו יצר קשר עם חוגים של אנשי רוח ואמנים בברלין, ותרם מפרי עטו לספרות, לעיתונות ולכתבי עת.[3]

בשנת 1890 נשא לאשה את מרתה, פסנתרנית ומורה לזמרה קלאסית. לזוג נולדו שלושה ילדים: אווה, שנפטרה בגיל 18 ממחלה קשה, לודביג-יהודה שהיה דוקטור לכלכלה והיינץ-הלל מראשוני הבוטנאים באוניברסיטה העברית.[4]

במשך שבע שנים שימש כמרצה מן החוץ באוניברסיטאות ברלין. הוא כתב ספרים במדע המדינה ובנושאים חברתיים-כלכליים.[5] אופנהיימר יזם את הקמתם של יישובים שיתופיים בגרמניה וביניהם היישובים ״וניגנלופניץ״ (Wenigenlupnitz), "ברנקלאו" (Bärenklau) ו״לודרסדורף״ (Ludersdorf).

אופנהיימר טען שמקור העוול החברתי הוא בהשתלטות בעלי אחוזות על שטחי קרקע נרחבים תוך נישול האוכלוסייה הכפרית מאדמתה. כאשר הקרקע נחסמת בפני התיישבות חופשית של חקלאים זעירים, הם נאלצים לעבוד עבור בעלי הקרקעות בשכר זעום. רבים מהם נוהרים העירה בתקווה לשיפור מצבם, מציפים בדרך זו את השוק בכוח עבודה זול ומביאים לירידה בשכר פועלי התעשייה בערים. הפתרון שהציע הוא ביטול המונופול של בעלי האחוזות על הקרקע והתיישבות שיתופית של חקלאים על אדמה, שהיא קניין הציבור. לשיטתו, הדבר יאפשר לאוכלוסייה הכפרית להתפרנס בכבוד מחקלאות, מבלי להזדקק להגירה לעיר. בסדרת ספריו "שיטת הסוציולוגיה", הוא הראה שלאורך ההיסטוריה, השגשוג באזורי הכפר היה תנאי מקדים בסיסי לעלייתן ורווחתן של מדינות, חברות, ותרבויות, בעוד שנפילתן נגרמה מניצול או עבדות של תושבי הכפר.

תכנית זו הייתה אמורה לסלול את הדרך להתיישבות המונים חסרי-אמצעים שיבואו ממזרח אירופה לארץ ישראל.[6] ה"קואופרציה", על פי אופנהיימר, הייתה אמורה להיות משק שיתופי, שחבריו מקבלים שכר דיפרנציאלי, כל אחד על פי תרומתו. היישוב השיתופי שתכנן, יושתת על עקרונות של סוציאליזם ליברלי, שהוא דרך ביניים בין הקומוניזם לבין הקפיטליזם. בקומוניזם, הדוגל בשוויון בשכר, ראה אופנהיימר השקפת עולם הגורמת לירידה בפריון העבודה, בעוד הקפיטליזם בעיניו, גורם לניצול הפועל והרעה בתנאי חייו. בדרך הביניים של הסוציאליזם הליברלי, יתוגמל העובד על פי יכולתו והישגיו בעבודה, וכך תתפתח יוזמה אישית ותחרות חופשית. הסוציאליזם הליברלי ימנע פערים חברתיים קיצוניים, מבלי להשתמש באמצעים קיצוניים, כמו ביטול הרכוש הפרטי, שוויון בשכר העובד, או אף מהפכה. אופנהיימר גרס, שהפרט העובד למען עצמו ייטיב עם עצמו, יהפוך לנכס חיוני ולתמריץ בשחרור החברה ממונופולים.[7]

האנטישמיות במזרח אירופה הביאה את אופנהיימר להכרה ציונית. תרמה לכך מן הסתם פגישתו המקרית בנסיעה ברכבת עם האדריכל הידוע  אוסקר מרמורק[8], ועם יוהן קרמינצקי[9], תעשיין עשיר – שניהם מאוסטריה. שניהם היו ציונים ומקורבים לתאודור הרצל. תוך זמן קצר פגש לראשונה בהרצל, שהתרשם מרעיונותיו והמליץ ליישמם.^[10]

הרצל שאף להקים בארץ ישראל, צורות משק מודרניות וצורות חברה צודקות. הוא שאף לארגן את החקלאות וגם תחומים אחרים בחיי הכלכלה, בצורה של קואופרטיביים ושל אגודות שיתופיות יצרניות. בניגוד למשק המונוקולטורי שהקימו הבארון רוטשילד ויק"א (מטעים ביהודה ופלחה בגליל), סבר הרצל שאת החקלאות יש לבסס על משק מעורב להספקה עצמית של המתיישבים, ורק עודף התוצרת יישלח לשוק.[11] הוא הכריז: "אנו צריכים להקים בארץ ישראל, לא רק חברה חדשה, כי אם חברה צודקת יותר".[12]

חודש קודם לכן, בסוף שנת 1901 החליטו צירי הקונגרס הציוני החמישי, שהתקיים בבאזל,[13] לקדם פעילות מעשית להבאת המוני היהודים לארץ ישראל והוקמה קרן קיימת לישראל.

בראשית השנה (1902), פרסם אופנהיימר בביטאון ההסתדרות הציונית 'די ולט' (Die Welt),^[14] סדרת מאמרים בדבר התיישבות יהודים בארץ ישראל על פי עקרונות קואופרטיביים. ב-25' בינואר 1902, רשם הרצל ביומנו: "אתמול קראתי את מאמרו של אופנהיימר ב'די וולט': "התיישבויות יהודיות" והחלטתי תיכף להוציא את האקספרימנט של אופנהיימר אל הפועל. את זאת כתבתי לו תיכף, אלא שגזרתי עליו שתיקה לפי שעה […] טרם תקדימני יק"א, באמצעיה הגדולים".[15] תיאור "החברה החדשה" ברומן האוטופיסטי של הרצל: "אלטנוילנד", מבוסס על תורת אופנהיימר ועל ביצוע תוכניתו, הלכה למעשה.[16]

בתכנית ההתיישבות, ניסה אופנהיימר לאחד, על ידי הקמת משק שיתופי גדול, את סגולותיו של המשק הגדול – שיטת עבודה רציונלית ומודרנית יותר, הוצאות קטנות יותר עבור בנינים וכדומה, עם יתרונות המשק הקטן, המבוסס על עבודה אינדיבידואלית, והם "האינטרס של בעל הקניין, האינטרס הקדוש של הליברליזם".[17]

כותב יוסף רבינוביץ, מזכיר הקואופרציה ומחבר הספר "מרחביה": "ד"ר הרצל ראה בשיטתו של אופנהיימר את הדרך לשמירת הקרקע בידי הלאום וסגולה טובה לחריצותו ופעילותו של הפרט במשק החקלאי. שיטתו לימדה כי החקלאות אינה יכולה להצליח ולעשות חיל, אלא אם ייהנה הפרט מפרי עמלו, אך הכיר גם ביתרונות הכלכליים של העבודה המשותפת בחקלאות. על כן ביקש לאחד את שני העיקרים האלה: העבודה במשק תהיה קואופרטיבית (משותפת), אך הפרט העובד יידע כי חריצותו וכישרונותיו מוערכים כל צרכם במשק, ולשם כך קבע כעיקרון כי לפי העבודה – השכר".[18]

שלמה דיק, תלמידו וידידו של אופנהיימר, ניסח בקצרה (ובלשון הימים ההם) בבואו למרחביה כאגרונום ראשי, את מטרות הקואופרציה: "אגודת ההתיישבות… מטרתה להציל את ההמון העובד מניצול, ולתת את האפשרות לעובד להתפתח וליהנות מפרי עבודתו בהתאם לכוח יצירתו".

בקונגרס הציוני השישי שהתקיים בבאזל בשנת 1903, הציג אופנהיימר לראשונה את תכנית הקואופרציה להתיישבות חקלאית בארץ ישראל, על פי בקשת הרצל.[19] עד אז, דחה הרצל את התביעה של חלק ניכר בתנועה הציונית, לפעולה מעשית בארץ ישראל. הוא היה בדעה, כי אין לעשות מעשים, לפני השגת זכויות לאומיות בצורת צ'רטר. אולם בקונגרס הציוני השישי החלה לעלות קרנם של הדורשים "עבודה מעשית" בארץ ישראל ואף הרצל עצמו, אולי משום שלא הצליח להשיג את הצ'רטר המיוחל ואולי משום שהכיר בצדקתם של הציונים המעשיים, נענה לתביעה להתחיל בצעדים ממשיים לביצוע התיישבות חקלאית בארץ ישראל. לצורך התפנית בהשקפתו המדינית, שמן הסתם לא הייתה קלה עבורו, נאחז הרצל בכוכב חדש, שהפתיע על במת הקונגרס, ד"ר פראנץ אופנהיימר.[20] בהרצאה על "ההתיישבות הציונית ויסודותיה" הוא קבע שלושה יסודות שעליהם יש לבנות התיישבות:

• ההתיישבות לא צריכה להיות על תמיכות ונדבות, כי אם על אשראי שיינתן למתיישבים בריבית נמוכה ובתשלומים לתקופה ארוכה.
• התיישבות הציונית צריכה להיות מבוססת על חקלאות ולא על התיישבות עירונית ("הרוצה לייסד ערים, יבוא וייסד תחילה כפרים").
• האדמה תישאר לצמיתות קניין האומה. היא תישאר בידי עובדיה בחכירה, כל זמן שהם מעבדים אותה. על האדמה, צריך להקים ישובים שיתופיים.

הישובים יוקמו בשלושה שלבים:

שלב ראשון: שלב ההכשרה. המתיישבים יקבלו שכר כדי קיומם. אם המשק יישא רווחים, הם ייהנו מהם.

שלב שני: המשק יימסר לאגודה השיתופית של המתיישבים, במחיר קרן ההשקעה, שתוחזר לאורך תקופה ארוכה. לכול חבר תוקצב קרקע ליד הבית, על מנת שיוכל להקים בו משק עזר.

שלב שלישי: תינתן אפשרות לבעלי מקצוע להתיישב בכפרים והם יספקו את השירותים לחברי האגודה. האגודות יתפתחו במסגרת חברת התיישבות ארצית וישמשו בסיס לגיוס הון בקנה מידה רחב, שיאפשר הרחבה של ההתיישבות וביצוע מפעלי פיתוח ארציים.[21]

ב-1903, נאם אופנהיימר בקונגרס הציוני השישי בבאזל, הקונגרס האחרון בראשותו של הרצל, שם הציג את תכניתו להקמת יישוב שיתופי ניסיוני, על פי עקרונות תורתו. שם הכריז: "שלושה הם היסודות של המפעל ההתיישבותי של הציונות: עזרה הדדית, יסוד רחב של קרקע וקניין לאומי על הקרקע…בארץ ישראל נוצר גורם שאיננו בארץ אחרת בעולם, הלא הוא כוח הגעגועים של אסירי תקוה אל ארץ אבות שנגזלה מהם לפני אלפיים שנה…בואו ונתחיל! נניח את אבן היסוד".[22] אופנהיימר כבש בסערה את במת הקונגרס. תוכן הרצאתו, התלהבותו וקסמו האישי, ליכדו את באי הקונגרס מכול הסיעות. נאומו זכה לתשואות ממושכות.[23]

למימוש תכניתו הקים אופנהיימר, את חברת "יסוד מושבות ליהודים בארצות המזרח" שבראשו עמד.[24]

תכניתו של אופנהיימר זכתה לתמיכתם של חוגים נרחבים בהסתדרות הציונית ובמיוחד לתמיכתה של מפלגת 'פועלי ציון', שנציגה, שלמה קַפְּלַנְסקי, דחף לביצועה. ההתנגדות לתכנית זו באה משני כיוונים:

היו חוגים בהסתדרות הציונית שהתנגדו לעצם עניין השיתוף וסברו שהארץ תיבנה רק על ידי ההון הפרטי. מאידך גיסא, היו בתנועת פועלי ציון שהתנגדו להקמת ישובים בכלל, מתוך חשש שיסיחו את דעתם של הפועלים ממלחמת המעמדות ומכיבוש העבודה.

בשנת 1909 אישר הקונגרס התשיעי, שהתקיים בהמבורג, הקמת משק שיתופי בארץ ישראל. הקונגרס החליט על יישוב קואופרטיבי ניסיוני בארץ ישראל, יישוב עברי ראשון בעמק יזרעאל. משתתפי הקונגרס גם הקצו את הסכום הדרוש להקמת הקואופרציה. הקונגרס הציב מטרה, לאסוף 100,000 פרנק לביצוע התוכנית.[25] במרוצת שנת 1910, הצליח אופנהיימר לאסוף 100,000 מארק (5,000 ליש"ט), לקרן השיתופית, שאושרה רשמית בקלן, בשם "חברת התיישבות בארץ ישראל בע"מ". מונה ועד מפקח שחבריו היו ד"ר אופנהיימר, פרופ' מקס בונדהיימר (יו"ר קרן קיימת), ד"ר ארתור רופין (ראש המשרד הארצישראלי) ושלמה קפלנסקי.

רכישת הקרקעות

השאיפה לרכוש את אדמות עמק יזרעאל לבעלות יהודים וליישבן – ימיה כימי ההתיישבות החלוצית העברית בעת החדשה. יתרונותיו העיקריים של "העמק", אשר משכו את תשומת-לבם של היהודים, היו אדמות המזרע המשובחות שלו, המרחבים הגדולים, המיקום בלב הארץ, בין חיפה לטבריה וכאמור, גם היותו ברובו קניינה של משפחת אפנדים יחידה (דבר אשר אפשר רכישת שטחים נרחבים ורצופים בבת-אחת ובמחיר זול יחסית.[26]

רכישת אדמות העמק החלה למעשה, בשנות ה-80' של המאה ה-19', עם הקמתן של חברות יהודיות גדולות בערי רוסיה, שמטרתן הייתה לרכוש קרקע לצורכי התיישבות. חברות אלו היו קשורות לוועד האודיסאי של 'חובבי ציון', שתיווך ורכש באמצעות משרדו ביפו, קרקע מתאימה בארץ ישראל. המשרד פנה ליהושע חנקין, אשר חקר את אפשרות הקנייה והכין תכנית לרכישת 160,000 דונם אדמה בעמק יזרעאל (ועוד 70,000 דונם בגליל התחתון), עבור אגודות חובבי ציון ברוסיה ובמזרח אירופה.

למרות שבאזור היו מעורבים גורמים נוספים שביקשו לרכוש אדמות, בעלי הקרקעות האמינו בחנקין וכבר ב-1891 הוא הצליח לסכם חוזה עם משפחת סורסוק (משפחת בנקאים, יוונים אורתודוקסים מביירות), לקניית 160,000 דונם מאדמותיה שבעמק.[27] אלא שהעסקה התבטלה לבסוף, בשל תקנות מחמירות שתיקנה הממשלה העות'מנית, כנגד עליית יהודים לארץ-ישראל ומכירת קרקעות ליהודים.

יש לציין, שכבר בנימין זאב הרצל, בספרו האוטופיסטי "אַלְטְנוֹיְלַנְד", ציין את חיפה כעיר ראשית ומרכז הפעילות הכלכלית והמנהלית של 'מדינת היהודים', בעוד העמק המשתרע מזרחית לה, יהווה את לב ההתיישבות הכפרית ואסם התבואה של המדינה. הרצל ידע על התכניות וראשית העבודות לסלילת קו מסילת-הברזל חיפה-צמח-דרעה, ומשם בקו החיג'אזי לדמשק והאמין כי תהיה לה השפעה כבירה על התפתחותם של חיפה ושל היישוב בעמק יזרעאל. בסוף יולי 1902, שלח הרצל תזכיר מפורט לסולטאן הטורקי עבד אל-חמיד השני[28] בדבר נכונות היהודים לעזור בחיסול החוב החיצוני של הממלכה העות'מאנית. בתמורה דרש, בין השאר, את 'השטח של חיפה וסביבתה בארץ-ישראל', אך לבסוף לא יצא דבר מן המגעים האלו.

אולם עניינם של היהודים באדמות עמק יזרעאל לא פסק גם לאחר-מכן, וגורמים שונים, כמו הברון רוטשילד ואחר-כך יק"א, ניסו להתקשר עם משפחת סורסוק לשם רכישתן.[29] אדולף פרידמן, עורך דין מברלין וממקורביו של הרצל, הגיע ליפו בראשית אפריל 1903 ושהה בארץ כחודש,[30] במהלכו נפגש אם אישים שונים העוסקים ברכישת קרקעות והתיישבות, ביניהם אהרון אהרונסון, מנשה מאירוביץ', חיים מרגליות-קלווריסקי ויהושע חנקין וסייר בשטחים המוצעים למכירה. בתזכיר המפורט ששלח להרצל בתום מסעו, הוא שב ומנה את כל יתרונותיו הידועים של העמק וציין, כי ניתן לרכוש בו עד 250,000 דונם בבת-אחת. האדמות היו בידי הפאודל אליאס סורסוק, בן למשפחה עשירה של תעשיינים יוונים אורתודוקסים שישבה בביירות ובאלכסנדריה,[31] וקנו מידי העות'מנים, כ-800,000 דונם בארץ ישראל פרידמן לא קידם את העסקה, מאחר שהתרשם כי אופיו קשה והפכפך, כי המתווך מטעמו – איש יהודי – "מסור יתר-על-המידה לאינטרסים של המוכר", וכי יש בעיה חמורה בנוגע לפינוי האריסים מ-26 כפרים המצויים בתחום הנחלה המוצעת, דבר "העלול להצריך שימוש בכוח". גם המחיר הנדרש נראה בעיניו מוגזם ביותר.[32] פרידמן הציע לקחת את יהושע חנקין כמתווך עם משפחת סורסוק, כי "….הוא איש אמון של יק"א זה שנים, אדם נאמן וכנראה ציוני טוב…"[33] מעט מאוחר יותר, הצטרפו לניסיונות אלה חברות ציוניות פרטיות, כמו 'גאולה',[34] ולבסוף גם ההסתדרות הציונית. מעתה עמדו המאמצים לרכישת העמק בסימן הדחיפות, לעומת המגמה להשיגן במחיר הנמוך ביותר האפשרי.[35]

רק בשנת 1910 הוחל במשא ומתן לרכישת אדמות פולה הנמצאות במזרח העמק.[36] בסיומו נרכש שטח קרקע שגודלו כ-9,000 דונם. ביצוע הקנייה לא נתקל בקשיים רבים בשל רצונו של מישל סורסוק, אולם מימוש הקושן התברר כבעייתי: הקאימקם בנצרת סירב לאשר את  המכירה, בשל האיסור למכירת קרקע הסמוכה למסילת רכבת העמק לזרים שאינן טורקים[37]. יהושע חנקין ניסה לשחד אותו אך לשווא.  גם לאחר שראה את ההסכם החתום עם משפחת סורסוק, לא השתכנע. כך גם הפחה של חיפה הערים מכשולים על העברת הבעלות על שם הקונים היהודים והפחה של עכו סירב לעזור. היה אפוא הכרח להגיע אל הוואלי (מושל אזור), היושב בצידון. חנקין פנה לארתור רופין, בו פגש לראשונה  ויחד יצאו לצידון, כשהם רכובים על גבי סוסים. היתה זו משימה קשה מאד עבור רופין, שלא היה מתורגל בכך.  כשהגיעו לצידון מותשים, התברר שהמושל נמצא בבירות. הם המשיכו לשם בארבעה ימי נסיעה נוספים. המושל סירב לראותם ולמכתבם ענה בשלילה. הוא לא  הסכים בשום פנים למימוש שטר הקניין בסמיכות למסילת הברזל. השניים פנו למישל סורסוק, שהיה זקוק מאד לכסף, כדי לפרוע את חוב ההימורים שלו. מישל סורסוק גם הפעיל לחץ על המושל וגם שיחד אותו, ולאחר 17 יום הוא טיפל בהסרת המכשולים.[38]

הקושאן על מכירת האדמה נחתם בתחילת אפריל 1910. מכיוון שלפי החוק העות'מני, ניתן היה למכור את האדמה רק לפרטים שהם נתינים עות׳מאניים ולא לקבוצות, הקושאן ציין את אפרים לביב גרוס (אפרים ליב קראוזה) כקונה של האדמות.[39] אפרים היה מהנדס ומודד, אחיו של האגרונום אליהו קראוזה מנהל חוות סג'רה מטעם יק"א, ובעלה של אסתר שימקין שהייתה לימים הרופאה העברייה הראשונה בחיפה. הכסף לקנייה הועבר על ידי "קרן קיימת לישראל" בשיתוף פעולה עם יק"א.

השוני בין מצב הרכישות בשנת 1911 לבין 1891, מצביע אפוא על היתרון בקיום מכשיר מרכזי וקבוע לרכישת קרקעות, בעל אורך נשימה, המסוגל לנצל שינויים בתנאים חיצוניים חשוב לא פחות הוא מיקומן של הקרקעות שנרכשו, בעיקר בגליל התחתון המזרחי. רובן ככולן נופלות באזורים המועדפים, שהותוו בתכניתו של רופין מ-1907 יהודה והגליל והרצועה המחברת ביניהם – מרחביה מזה וכרכור מזה.^[40] הקרן הקיימת קנתה מ"הכשרת הישוב" 3,500 דונם, להקמת הישוב השיתופי.

הצלחתם של רופין, חנקין, 'חברת הכשרת היישוב' וקרן קיימת ברכישת אדמת פולה, עודדה אותם להמשיך בתנופה ברכישת הקרקעות בעמק יזרעאל. [ב-1924 נרכשה ממשפחת סורסוק אדמת אל-פולה, שם גם הייתה וילה של המשפחה, ועל אדמה זאת הוקמה "עיר יזרעאל", היא עפולה].

ראו באתר זה: רכישת אדמות עמק יזרעאל

אזור ההתיישבות היה מקום ישוב עתיק, סמוך לתל שונם, השוכן על חלקו הצפוני מזרחי של הכפר סולם. האריסים שעיבדו את הקרקע ישבו בכפר זעיר בשם "אל-פולה", שמיקומו היה בלב השטח העירוני של עפולה, כשזו נבנתה.[41] יתכן שהשם הערבי של המקום, נרמז כבר בספר יהודית ז', ג', שם מוזכר מקום בעמק יזרעאל, בשם "שדה פולים".

הכפר פולה ישב על תל קטן, שנוצר בעיקרו מהריסות המבצר הצלבני קאסטרום פאבה (Castrum Fabe), אשר חלקים ממנו בצבצו עדיין במקומות אחדים. המבצר הקטן, נבנה בשנת 1187 על ידי מסדר הצלבנים הטמפלרים, בשטח כפר בשם פבה. על פי תעודות משנת 1101, היה כפר שייך למנזר שבהר תבור.[42] המבצר יושב על שכבות קדומות מהתקופה הרומית-ביזנטית. בוני המבצר השתמשו לבניין החומה בסרקופגים רומאיים מעוטרים, שנמצאו במערות קבורה באזור.[43] המצודה וסביבתה נקשרו בשני קרבות היסטוריים: בשנת 1183 יצא מכאן הכוח הטמפלרי והתאחד עם ייתר כוחות הצלבנים, אז הביס את כוחותיו של צלאח א-דין. מאוחר יותר שימש כחלק מההיערכות לקראת קרב קרני חיטין, בו הביס צלאח א-דין את הכוח הצלבני.[44]

סמוך למצודה, התנהל ב-16' באפריל, 1799, קרב חשוב נוסף, שנודע בהיסטוריה כ"קרב התבור".[45] בקרב ניצח צבאו של נפוליאון בונפארטה, במהלך מסעו לארץ ישראל ,בראשותו ובראשות הגנרל ז'אן-בטיסט קלֶבֶּר (Jean Baptiste Kléber‏), את צבאות האימפריה העות'מאנית בפיקודו של עבדאללה פאשה אל עזם, מושל דמשק..[46]

סביב הכפר ניכר היה עדיין היטב תוואי החפיר הצלבני העגול, שהיה עטור במשוכת שיחי-צבר. כ – 200 מטר מערבה מן התל הייתה הבאר של הכפר, ולצידה טחנת-קמח – שתיהן נותרו עדיין בבעלותו של ערבי מנצרת. הקמתה של מרחביה קשורה, בין הייתר בשל סמיכותה למסילת הברזל (במו במקרה של חולדה, הרטוב ודגניה).[47]

קבוצת הכיבוש בפולה

מיד עם חתימת החוזה עם סורסוק לרכישת הקרקעות בפולה, במאי 1910, קמה לה התנגדות עזה מצד גורמים ערביים, ובראשם הקאימקם (מושל) של נצרת, שוקרי אל-עסלי. הללו פעלו למניעת העברת הקושאנים על הקרקע לידי הכשרת היישוב והסיתו את אריסיו של סורסוק בכפר פולה, להתנגד לפינוים, גם לאחר שהובטחו להם פיצויים נכבדים (למרות שפורמלית, לא היה בעצם מגיע להם, כי היה זה שטח שלא רשום עליהם, חלקם סירבו לקחת כי רצו יותר) [48].

מכיוון שהקמת הישוב השיתופי דרשה הכנות רבות וגם אמצעים כספיים שעוד לא עמדו לרשות הקרן. על כן החליטו חנקין ורופין לקבוע עובדות בשטח באמצעות 'קבוצת כיבוש', זמנית, כלומר, קבוצת אנשים, שאינה מתכוונת להתיישבות של קבע על אדמה זו או אחרת, כי אם לעיבוד זמני, שאחריו תועבר הקרקע למתיישבי הקבע. עוד לפני קבלת הקושאן, עלתה למקום קבוצה שמומנה בהלוואה של קרן קיימת. קבוצת הכיבוש אורגנה על ידי הסתדרות 'השומר', שראתה לעצמה תפקיד, גם בכיבוש הקרקע, לצד כיבוש השמירה. שתורכב בעיקרה מאנשי 'השומר', שהגיעו מקבוצת הכיבוש של אום ג'וני (בעתיד, דגניה).[49] הצעתו של ארתור רופין, שהקבוצה תלך לשנה אחת לגור בכפר פולה, יחד עם האריסים הערבים, כפי שהיה באום ג'וני, לא התקבלה. ישראל ומניה שוחט טענו שמכיוון שתהיה זו נקודה קטנה בעמק, מוקפת כפרים ערביים ומנותקת מכול ישוב עברי, יהיה צורך בכיבוש ממושך יותר, על ידי אותם אנשים עצמם. גם רופין וגם חנקין הסכימו לנימוקי 'השומר'. בראשית דצמבר 2010, עוד לפני קבלת הקושאן, עלתה חוליית-חלוץ של הקבוצה אל הכפר, ביניהם סעדיה פז, מרדכי (יגאֵל) אליוביץ', יצחק הוז וישראל בצר. לעזרת "השומר" באו איכרים ממושבות הגליל, על בהמותיהם וחרשו תלם ראשון באדמת העמק.[50]

השטח עבר לידי חברת הכשרת הישוב. תחילה היו השומרים ערבים. אחר כך הם הוחלפו בשומרים יהודים. עם בוא השומרים היהודים החלה התקלה הראשונה: הקאימקם (מושל) מנצרת, שהתנגד לכניסת יהודים לכפר, שלח שוטרים לגרש אותם, בטענה כי הכפר פולה שוכן ליד מסילת הברזל החיג'אזית הקדושה ולכן אסור לנתינים זרים לשבת בה. במשך כמה שבועות, היו השומרים מגרשים בבוקר את השומרים היהודים ואלה היו שבים למקום בלילה. עד שהצליח יהושע חנקין, בעמל ובכסף רב, להפוך את הצעירים שהגיעו ממזרח אירופה, לנתינים עות'מניים, ילידי חברון, יפו, צפת, חיפה, טבריה.

ב-24' לינואר 1911, הגיעו למקום שאר אנשי 'קבוצת הכיבוש' על כול כבודתם, העגלות, הסוסים והמחרשות. ומיד הוחל בחריש וזריעת האדמות.[51] לעזרתם באו חברים מאום ג'וני, סג'רה, מסחה. בכול בוקר היו יוצאים עם 24 צמדי בהמות בעגלות, מחרשות ומשדדות לשדה ועובדים בו עד שעה מאוחרת בערב. כעבור עשרה ימים הפך השטח ל"ים ירוק ומרהיב עין".[52]

בהיותה היישוב העברי הראשון בעמק, עוררה מרחביה התנגדות חריפה מצד ערביי האזור, ובמיוחד ערביי חיפה, ונצרת. שכרי אל-עסלי, מושל נצרת, הפיץ תעמולה נגד היישוב, והזהיר שהוא יביא להקמת יישובים רבים אחרים, דבר שאכן התממש. הדבר גרם לסכסוכים רבים, בעיקר בין רועי היישוב לרועים הערבים מהאזור, וההתנגדות הביאה גם להתערבות הממשל העות'מאני. הממשל דרש, בצעד שבבירור נועד להרוס את היישוב, שרק נתינים עות'מאניים יכולים להתיישב בסמוך לקו הרכבת (בזמן שהמתיישבים, כאמור, היו עולים). רק אחרי דין ודברים קשים, ביטל הממשל את הדרישה.

ההתנכלויות הגיעו לשיא במאי אותה שנה, בהתנגשות בין השומר מרדכי, לבין ערביי הכפר סולם, בראשות סעיד א-זועבה, בן אחיו של השייח'. באחד הלילות בעודו שומר בשדות, הקיפוהו ערבים ובאיומי נשק דרשו ממנו את סוסתו האצילה. הייתה זו השפלה גדולה. מרדכי העמיד פנים כאילו הוא נכנע להם וגחן מן האוכף, כאילו לרדת. באותו רגע ירה מאקדחו וראש הכנופיה נהרג.[53]

הקבוצה כותרה על ידי ערבים והושמה במצור. אך הפורעים לא העזו להתקרב אל הנקודה. רק כשבאה המשטרה מנצרת, כשכול הקבוצה הייתה מרוכזת בחקירה, הצליחו הערבים להתפרץ אל הגבעה, להוציא סוס מהאורווה, לשדוד את הבקתות הקיצוניות, לשדוד את השעורה הקצורה ולרמוס את התבואה בשדות. המשטרה העלימה עין.[54] 14 חברים נעצרו. עשרה שוחררו כעבור יומיים. ארבעה (אליעזר שוחט, צבי בקר, ישראל בצר, ואברהם יכבדזון)[55] נחבשו כשנה בבתי הכלא של נצרת ועכו, עד שנערך הסכם שלום בין החברה למשפחת ההרוג.[56] אחד מתנאי הסולחה עם הזועבים היה, שמרדכי השומר, שעיברת את שמו ל"יגָאֵל", יורחק מהעמק. הייתה בכך פגיעה, אך חנקין טען ששאלת הקרקע חשובה יותר מפגיעה בכבוד ודעתו התקבלה.[57] גבורת השומר עשתה לה כנפיים. בעקבות האירוע כתב א' הראובני את השיר "פרח שלי מיזרעאל" (ביידיש: "מיין בלום פון יזרעאל"), שאימהות יהודיות שרו לילדיהן בתפוצות, דבר שטיפח את המיתוס של 'השומר' בעצם ימי העלייה השנייה.[58]

ראו באתר זה: השומר

בזה לא תמו התנכלויות השכנים לישוב החדש. הם היו עולים על השדות לפני הקציר ומחסלים חלקות שלמות. ב-13' בפברואר 1911, נרצח השומר יחזקאל ניסנוב, בדרכו להביא ציוד מיבנאל למרחביה.[59] בן 25 היה. אשתו רבקה הייתה בסוף החודש התשיעי להריונה. באחת ההתנפלויות, ב-25' למאי 1913, נפל על משמרתו, אחד מטובי השומרים: מאיר חזנוביץ, שנורה בשוגג על ידי אחד מחבריו.[60]

לימים (1914) יפרסם משה סמילנסקי מאמר בשאלה הערבית, "במולדת", כשהוא פונה כלפי פנים (אחרי מאמר קודם, בו פנה אל הערבים).[61] מאמר זה היכה על חטא וטען כי במשך שלושים שנות ההתיישבות בארץ ישראל, לא נתנו התנועה והמתיישבים את דעתם על השאלה הערבית. לדעתו הזלזול של המתיישבים בערבים, הביא לתגרות לא מעטות ולשנאת הערבים ליהודים. אי ידיעת השפה הערבית, אי ידיעת מנהגי הארץ גרמו לתקלות ואי הבנות לא מעטות. היעדר התחשבות ברגשות הפלחים אשר עיבדו את האדמות שקנו היהודים. כל אלה עוררו את זעם הערבים על היהודים.[62] שבע שנים קודם לכן (1907), פרסם יצחק אפשטיין את מאמרו "השאלה הנעלמה", בו מתח ביקורת קשה על שיטת קניית הקרקעות בארץ ישראל, הכרוכה בנישול פלחים עניים מאדמותיהם. הוא טען שזהו עוול מוסרי, שיגרום בעתיד לנזק מדיני והציע לקנות אך ורק אדמות בלתי מיושבות.[63]

חברי 'קבוצת הכיבוש' בפולה, קיבלו תנאים דומים לאלה שהיו ל'קבוצת האריסים' באום-ג'וני, כלומר חופש מלא בקביעה ובניהול של העבודות, שכר חודשי של 55 פרנק לכל גבר בקבוצה, אינוונטר מלא של חדרי-מגורים וציוד חקלאי (כולל הבהמות) והסכם על חלוקה שווה של הרווח או ההפסד השנתי עם המשרד הארץ-ישראלי. לפי הצעתו של הסופר ר' בנימין[64], אז פקיד בכיר במשרד הארצישראלי ביפו, ניתן למקום החדש, השם "מרחביה"[65],  הלקוח מפסוק בספר: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ".[66] לציון המרחבים הגדולים הנפרסים לעיני הצופה מראש התל בכל כיוון אליו יביט.[67]

אנשי 'קבוצת הכיבוש' הרסו את החושות הערביות, שלא התאימו למגורים, סתמו בורות ומהמורות, סללו דרכי-גישה אל פסגת התל והכשירו את 'בית השיח' – בניין האבן היחיד בכפר – למטבח וחדר-אוכל. כן שיפצו כמה מן החושות היותר חזקות, על- מנת שישמשו למגורים, מחסנים וכאורווה לסוסים.

בתום התקופה בת שנה אחת, שנקבעה בחוזה העבודה של המשרד הארץ-ישראלי עם 'קבוצת הכיבוש' של 'השומר', התברר כי חברת הכשרת היישוב מתקשה מאוד במכירת אדמותיה במרחביה, וכי טרם הופיעו קונים לרוב השטח שבידיה. לפיכך, הוחלט לקבל את הצעתם של ארתור רופין ואוטו וארבורג ולהחזיק את הקבוצה במקום למשך שנה נוספת. הפעם הוטל על חברי הקבוצה, בנוסף להמשך העיבוד המלא של כל השטח שבאחריותם, להתחיל בהנהגת שיטות-עבודה וגידולים חקלאיים חדשים, על-מנת להוכיח את ערכן הכלכלי של האדמות להתיישבות של איכרים פרטיים. כך עתידים היו הרוכשים לקבל לידיהם חלקות מוכשרות ומטוייבות כהלכה, ובחלקן אף נושאות יבולים. צורה זו של הכנת האחוזה עוד בטרם נרכשה, זכתה לכינוי 'משק-ביניים'.

מאחר שהתברר כי ישיבתה של 'קבוצת הכיבוש' במרחביה תארך מעבר לצפוי, הוחלט לפעול לשיפור תנאי חייהם של חבריה, ובמהרה הובאו והוקמו עבורם על התל שני צריפים דו-קומתיים גדולים, וביניהם סככה למכונות חקלאיות. כך יכלו הנשואים ובעלי המשפחות שביניהם לעבור אל הצריפים, ואילו חלק מן הרווקים נשאר לגור בחושות. אך גם בסוף שנת תרע"ב (1912) ובשנים שבאו אחריה, לא עלה בידי הכשרת היישוב למכור חלקים ניכרים מאדמותיה בפולה, ולפיכך חזרו והאריכו מחדש את שהותה של 'קבוצת הכיבוש' במקום, שמומנה מכספי קרן קיימת. רק בראשית שנת תרע"ד (סתיו 1913) – משהוחל בהקמת ה'מושבה' במרחביה, ומצד שני נדרשה נוכחותם של אנשי 'השומר' בנחלת מזרע (תל-עדש) שנרכשה זה עתה – הוחלט לפרק את 'קבוצת הכיבוש' במרחביה ולהעביר את רוב חבריה, ביחד עם חלק מן הצריפים והאינוונטר החקלאי, לתל-עדש. יחד עם זה נשארו כמה מן השומרים במרחביה, גם לאחר-מכן, ועד תום מלחמת-העולם הראשונה, על-מנת לשמור ולהגן על המקום ולהמשיך בעיבוד השטחים שטרם נמכרו.[68] סעדיה פז שהיה מראשוני החברים בארגונים בר גיורא (ארגון) והשומר ויד ימינו של יהושע חנקין בגאולת הקרקעות, התגורר במקום ונחשב ל"מוכתר" מרחביה – כלומר לנציג היישוב בעיני השלטונות.

שכונת בעלי המלאכה

בשנת 1911 הגיעו לארץ משפחות של יהודים חרדים: נוח זברסקי, שהיה לבוש קפוטה שחורה ותרבוש אדום, שבא מהעיר חמלניק (Chmil'nyk) דרומית-מערבית לקייב, עם אשתו ינטה-לאה, כדי לעבוד את האדמה. אליהו בלומנפלד, אגרונום בוגר אוניברסיטת היידלברג ואשתו הברלינאית מרים (לימים, בתם הייתה מטפלת במרחביה).[69] הם הגיעו למקום ונתקלו בקבוצה החילונית, שקודם לכן חבריה היו בקונפליקט על הרבנות בגליציה וחיו חיים חילוניים גמורים.

הם לא אהבו את הגישה המקומית לדת, לכן פנו לחנקין וזה מכר להם אלף דונם (במושב מרחביה של היום), שקיים עד היום.[70] מתוכם עיבד בלומנפלד, 700 דונם.[71] הם קבעו סגנון של מושבה ללא שיתוף. משפחת בלומנפלד בנתה בית אבן דו-קומתי בראש הגבעה, ושמו 'טירת העמק', כשהארכיטקט הוא אלכסנדר ברוולד.

בהמשך הוקמה שם שכונה של בעלי מלאכה כמו הסנדלר ליפא לואיס קורש מגלזגו שבסקוטלנד, האופה יהודה לייב גוטמן, הנפח שניידמייסטר, העגלון שוורצמן, הרוקח ברסלבסקי, הקצב שולמן, הנגר פנקביץ, גם גרת-הצדק פרוטופופובה הייתה שם עם בעלה אברהם, שהיה פועל במושבה. הוגו קמינסקי ואשתו לאונה לבית סלומון (נינת אחותו של המשורר היינריך היינה) שבאו מגרמניה, בנו בית בן ארבעה חדרים ומסביבו חומת מגן בגובה שני מטרים, משק שכלל שמונה פרות, ארבעה סוסים, עופות ועגלות. נטעו עצי שקד וזיתים. וגידלו חיטה ושעורה – 450 דונם. ערביי סולם השכנים היו באים למרפאתה של מרים הרופאה, לבקש תרופה למחלותיהם.[72] זלקינד, שבנוסף למשקו החקלאי בנה בית-מלון וחפר באר, שלידה הקים מקווה טהרה. היה זה ישוב נפרד מהקואופרציה – למעשה ישוב על בסיס אינדיבידואלי. המתיישבים רכשו שטחים שונים בגדלם מידי חברת הכשרת הישוב ואמרו לבנות כאן מושבה כדוגמת מושבות יהודה. הם התקשו לעמוד בתלאות מלחמת העולם הראשונה, וכשנכנסו הבריטים לאזור, היו שם רק שתי משפחות.[73] בסוף 1923, נוסד במקום מושב עובדים.

הקמת הקואופרציה

מספר חודשים לאחר בואה של 'קבוצת הכיבוש' למרחביה, הגיעה לשם קבוצה נוספת, שקיבלה על עצמה להקים על הנחלה שרכשה שם קרן קיימת את היישוב הניסיוני הקואופרטיבי, לפי שיטת פראנץ אופנהיימר. הרעיון היה לשלב את יתרונות היוזמה הפרטית וההתארגנות הקואופרטיבית גם יחד בצורת-יישוב חדשה, שתוקם ותתפתח בשלושה שלבים: בשלב הראשון תוקם חוות-לימוד, ובראשה מנהל-אגרונום, להכשרת המתיישבים העתידים בעבודות החקלאות וניהול משק האיכר; בשלב השני יוכלו המתיישבים לחכור ולעבד בעצמם ועל אחריותם חלקות-אדמה משטחי החווה ולהוכיח כי הם מסוגלים להחזיק ולקיים משק רווחי; בשלב השלישי יקבל כל אחד מהם חלקה משלו, לשם התיישבות בכפר קואופרטיבי בגבול שטחי החווה או במקום אחר.

רמת הקואופרציה בשני השלבים האחרונים תיקבע על-ידי האינטרס האישי של כל אחד מן המתיישבים, ולעומת זאת, על-מנת לקיים תמריץ ליוזמה ולהשקעת מאמצים, יקבל כל אחד, עד להתיישבותו העצמאית, שכר חודשי אישי בהתאם למספר שעות העבודה שהשקיע והפריון שהשיג. ההסתדרות הציונית, ביחד עם קרן קיימת ועם מפלגות הפועלים הציוניות, העמידו את הכספים הדרושים למפעל וייסדו את 'החברה להתיישבות ארץ-ישראל', שאמורה הייתה להקים ולנהל את היישוב הניסיוני.[74]

בתחילה ישבו התושבים בבקתות שהיו שייכות במקור לאריסים שחיו במקום בעבר, על תל עתיק שהיה במקום, כיוון שהממשלה העות'מנית לא הרשתה בתחילה להתיר בניית בתים. הבקתות היו "חושות" עלובות, על בסיס בניית בוץ ובעלות מחלצות קש, ועם רצפת עפר, הן היו לוהטות בקיץ וקפואות בחורף ומלאות בפשפשים ועכברושים. החלונות היו פתוחים והדבר אפשר כניסה חופשית של יתושים, דבר שגרם לחלות בקדחת.[75]

המתיישבים היהודים רצו לגור בבתים טובים יותר, אולם נאלצו להמתין לתוצאות משא ומתן על הקמת בתי אבן ראשונים, שקיים חנקין עם השלטונות. לשם כך הקימו על הגבעה מספר צריפים. השלטון העות'מני התנגד לכך, אולם לפי החוק העות'מני אסור היה להרוס מבנה שיש לו גג (אלא אם כן נותן שופט צו להריסתו) .. עם הקמת הצריף הראשון הגיע למקום קצין משטרה מנצרת ודרש לראות רישיון להקמתו. (צ'יזבט מקומי מספר כי המתיישבים קיבלו אותו בסבר פנים יפות, במזון ובמשקה ובשיחה, עד אור הבוקר למחרת. בינתיים עבדו יתר חברי הקבוצה על בניית גג לצריף. באור הבוקר בדק הקצין ומצא כי לצריף יש גג ולכן הוא מבנה חוקי הוא אגדה). )

לפי תכנית אופנהיימר, צריך היה משק מרחביה להתנהל במשך כשלוש שנים כמשק אדמיניסטרטיבי, כדי להכשיר את חברי האגודה בחקלאות וכדי לעשות את הפעולות הדרושות להכשרת הקרקע. זמן מה לאחר מכן באה למקום עזרה חשובה. אופנהיימר מינה את האגרונום שלמה דיק, שהיה תלמידו וידידו, לנהל את החווה. זאת מתוך תפישה שחלק מתנאי להצלחת חווה חקלאית היא ניהולה בידי איש הבקיא בחקלאות. עמו באו מספר מחניכיו, תלמידי חקלאות, שקיבלו את הכשרה בבית הספר החקלאי היהודי בסלבודקה (גליציה). אליהם הצטרפו פועלים מהארץ. נתמנה פקיד ["פנקסן"] שניהל את המשרד, הובאה חובשת ונפתחה מרפאה קטנה ואף הותקנו מכשירים למדידת כמות הגשמים. ניקנו מחרשות אירופאיות והובאו בהמות עבודה מדמשק. מים לשתייה ולמשק היו מביאים בחביות מן הבאר שליד טחנת הקמח.[76] דיק הכניס למשק זנים וגידולים חדשים, הנהיג מחזור זרעים, נהל מלחמה במזיקים, הדריך והכשיר את החברים, קשר קשרים עם השכנים ועם הממשלה וקיים קשרים מקצועיים עם עמיתו למקצוע אהרן אהרנסון.[77]

המתיישבים החלו מיד בעבודות חריש, שכן נותרו רק שבועות מספר עד עונת הזריעה. עד מהרה התברר שהאדמה, שנחשבה לפורייה, הייתה מנוצלת מאד והיה צריך להשקיע עבודה רבה בטיובה ובזיבולה. השטח היה מלא קוצים ושיחים דוקרניים, בעלי שורשים עמוקים. העובדים סבלו גם מעקיצות דבורים וצרעות שקניהן נהרסו. מצד שני – יתרון גדול היה לתל פולה, שבצדיו נערמו ערמות זבל שהצטברו כאן במשך מאות שנים: המתיישבים העמיסו את הזבל על עגלות ופיזרו אותו על פני השדות, להפרותם ולהשביחם. גם כאן ניסו השלטונות העות'מניים להפריע, בנימוק שעבודות החפירה תפגענה בעתיקות שבמקום. מדי פעם היו באים פקידים ואוסרים על המשך העבודה.[78]

צעיר החברים, היה יצחק אַחְדוּתי, יליד ירושלים, בן הישוב הישן, בגיל 17 שנה. לפני צאתו למרחביה עבד בדפוס של פועלי-ציון 'אחדות' בירושלים, ומכאן כינויו. כשהגיעו אליו השמועות על דבר התנפלויות כפרי הערבים על מרחביה בשנת תרע"א, החליט לצאת לשם, כדי לסייע בעבודה ובשמירה. בזמן קצר נתחבב על החברים, כל-כך שנבחר פה אחד לחבר מיסד של הקואופרציה.

כאשר התחיל קציר השעורים בקש יצחק אחדותי להוביל את העגלה הראשונה אל הגורן. החברים סרבו, בדעתם כי אין הוא שולט עדיין כראוי בפרדות הפרועות, אך הוא עמד על דעתו. הוא הסיע את העגלה. הפרדות משכו בעגלה בכל כוחן במורד התלול של גבעת המורה, יצחק איבד את שווי המשקל ונפל מעל ערמת התבואה תחת גלגלי העגלה בעצם מרוצתה. הוא נפצע פצע מוות בקדקודו. אליעזר שוחט ושלמה דיק יצאו לשדה לקבע מקום לבית-קברות, במורד גבעת המורה.[79]  בעיתונות התקופה נכתב במליצה כי "מותו בעת הקציר הראשון במרחביה הפך סמל לקשר הדם של המתיישבים לאדמת העמק".[80]

עם התארגנות האגודה, נקבעה שיטת השכר של חבריה. אולם אחד מעקרונות הקואופרציה, לפי שיטת אופנהיימר, היה תשלום שכר עבודה לפי ערכה. רבים מחברי הקואופרציה הושפעו מצורת ההתיישבות הקיבוצית של דגניה א' וקבוצת כנרת ודרשו שכר שווה לכל העובדים וניהול היישוב בידי המתיישבים עצמם. הם טענו כי כל זמן שהמשק אינו רווחי, יש לשלם לכול החברים שכר מינימום שווה, שיספיק לקיומם. אולם דיק עמד בתוקף על הנהגת שיטת שכר בהתאם לערך העבודה. הוא טען שבסוגיה זו אין ללמוד מדגניה, כי שם בחרה הקבוצה בחברים השווים ביכולת העבודה שלהם וכי נעדרו משם חברים חלשים בגופם, שאינם יכולים להתפרנס לקיומם. יש לציין, כי המנהלים קיבלו שכר גבוה פי עשרה מזה של החלוצים.[81] בליית ברירה הסכימו חברי הקואופרטיב לשיטה הזאת והיא הונהגה בדצמבר 1912.[82]

כאגרונום מנוסה, הכין דיק תכנית מפורטת לעיבוד השטחים, במגמה להקים במרחביה משק מעורב מודרני. הובא ציוד חקלאי משובח, הקרקע נחרשה במחרשות אירופאיות, רתומות לפרדות. בשלב מאוחר יותר, הוחל בהכשרת קרקע למטעים ונטעו 150 דונם של זיתים ושקדים. הוחל בגידול עופות לאספקה עצמית של ביצים ובשר. כמו כן הונח יסוד למשק חלב.[83] שלמה דיק יצא עם מספר חברים ללבנון, שם קנו פרות מעולות, להשבחת הגזע המקומי של הבקר. תנובת החלב עלתה פלאים. נבנתה מחלבה חדשה, שהייתה בשעתה הגדולה בארץ. לצורך שיווק החלב, נקשרו קשרים עם המושבה הגרמנית בחיפה וכן עם המתיישבים הגרמנים צאצאי ה"טמפלרים" שבאו ארצה במאה ה-19'), לשם הקמת אגודה משותפת לשיווק החלב (בעיקר בחיפה).[84]

תנאי המגורים הקשים העיקו מאד על קיום החברים. רק בשנת 1913 הצליחו לקבל רישיון לבניה ואז הוקם הישוב לפי תכנונו של האדריכל אלכסנדר ברוולד, ידידו של פרופ' אופנהיימר, שב-1909 הוזמן ארצה, כדי לתכנן את מבני הטכניון בחיפה. כאדריכל שאף למזג סגנון בניה של אדריכלות מונומנטלית אירופאית, עם יסודות של האומנות המזרחית. החצר הגדולה תוכננה בהשראת חוות חקלאיות מבוצרות באירופה במאה ה-19', כחצר בצורה דמוי האות ח, בעלות צלעות של מאה מטרים לכל צלע, ובעלת אלמנטים מזרחיים של קשתות מסוגננות. בחלק הצפוני שכנו בנייני המשק (אורווה, רפת, מחלבה, מחסנים) שהיו בני שתי קומות, שאורכו כ-70 מ'. בקומה הראשונה שוכנו הרפת והאורווה ובקומה העליונה, אינוונטר וחציר. באגף המזרחי, שכנו ארבעת בנייני המגורים. בכל בית שתי דירות ובכול דירה, שני חדרים ומטבח. במערב, בתי המלאכה (נגרייה, מסגרייה, מאפייה), מחסן כלים חקלאיים, מטבח מרכזי וחדר האכילה. בדרום היה מורד תלול שנשאר כשטח פתוח להתרחבות עתידית. נחפרה באר והותקנה אספקת מים לשתייה. במרכז החצר הוקם מגדל מים על ארבע רגליים, שגובהו 15 מ'. סמוך לחומת החצר הוקצה מקום למכונות ובתי מלאכה. המבנים הוקפו בחומת אבנים בנויה יפה ובחומה נקבע שער ברזל כבד. זו הייתה חצר הקואופרציה.[85]

כדי שלא לתת עילה לנציגי השלטון העות'מאני לגרש את העובדים הזמניים, הובאו למרחביה פועלים יהודים ילידי הארץ מצפת, פקיעין וירושלים, שהיו גם נתינים עות'מאניים כחוק. הסתת הירושלמי התימני אברהם מדינה הופקד על ניהול בניית מבני האבן "בהיותו איש מקצוע, המסור לבניין ארץ ישראל בכל נפשו ומאודו" מוכר לחלק מהחברים עוד מימי הקומונה בירושלים כשלמדו סיתות ב'בצלאל',[86] "הבניינים הוקמו ברבוע. החצר מאה מטר על מאה מטר. מצפון האורוות, הרפתים [כך], המחלבה והמחסנים. הכול נבנה בניין חזק והיגייני. לצד מזרח הוקמו בנייני דירה, לדרום המשק של הדירות, חדר אוכל ומוסדות ציבוריים אחרים. סמוך לחומת החצר, הסככות למכונות שונות ובתי מלאכה של המשק-בית נגרות והמסגרה" [כך].[87]

מסע הרבנים

בחורף תרע"ד (1913) יצא מסע ייחודי של גדולי הרבנים ביישוב היהודי בארץ ישראל – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יוסף חיים זוננפלד והרב ידלר אל היישובים החדשים ביהודה ובגליל. מושבות העלייה הראשונה וההתיישבות החדשה של פועלי העלייה השנייה. בראש המשלחת עמדו שניים שייצגו שני פנים של היהדות הדתית: הרב קוק, הוגה דעות חרדי, שלבו יצא אל הציונות ואל "הכופרים", והרב זוננפלד, מהמתנגדים העזים ליישוב החדש ולציונות. יוזם המסע היה הרב קוק, שהיה אז רבם של יפו ומושבות הדרום, אשר שם לו למטרה לגשר בין המחנה החרדי ובין עולי העלייה השנייה שהיו ברובם אתאיסטים. במסעות אלה ניסה לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. (לימים נטען כי ראה בהם "חמורו של משיח")[88] אולם, בדומה לעמיתיו החרדים, הרב קוק היה מוטרד מ"הירידה הרוחנית" במושבות, וביקש להחזיר את המתיישבים בתשובה, או לפחות לשכנעם לכלול בבתי הספר שלהם תכנים יהודיים ולשמור על מצוות התלויות בארץ. מטרת העל שמובאת בהקדמה לחוברת 'אלה מסעי' אותה הדגיש הרב קוק: "לחדור אל עומק הלב של הפועל הצעיר שאף על פי שחלק ממנו שבוי הוא בידי דעות זרות אשר נסחפו מהשפעה נכרית, בכל זה חי גם בו אותו הרשף הישראלי, שבגעת בו יד רצויה ורוח נאמנה ישוב והיה לאור ישראל ושלהבת קודש".[89]

המסע החל ביפו ונע במשך חודש ימים ממושבות השומרון, אל מושבות הגליל, טבריה צפת וחיפה. מסע מיפו לגליל בימים ההם, היה ארוך, מפרך, ודרש השקעה רבה בארגון וגיוס ממון. ובכל זאת נתונים אלה לא 'הפחידו' את הרבנים. צריך להיות מניע דרמתי שיקשר את גדולי הרבנים, על חילוקי הדעות ביניהם למסע כזה יחדיו ובמיוחד כשקהל היעד אינו שייך לעדת מאמיניהם, אלא יהודים, שנחשבו בחלקם כופרים באמונה ובמסורת היהודית. באופן מעשי, התרכזו הרבנים בכמה מטרות: השפעה על שיפור החינוך על ידי שילוב בעבודה של מורים יראי שמיים, קדושת השבת, מצוות התלויות בארץ (סדרי הפרשת תרומות ומעשרות). מסלול המסע : הרבנים הורוויץ, ידלר וזוננפלד יצאו מירושלים ברכבת ונסעו ליפו, שם חברו לרב קוק. מיפו יצאו לחדרה – זיכרון יעקב – שפיה – עתלית – חיפה – מרחביה – מסחה – סג'רה – יבנאל – בית גן – פוריה – כינרת – דגניה – מלחמיה – מצפה – מגדל – ראש פינה – יסוד המעלה – משמר הירדן – מטולה – צפת – חיפה – יפו.[90]

ראו גם: באתר זה: זכרון יעקב במאה ה-20

משלחת הרבנים נסעה מחיפה לתחנת פולה ברכבת העמק. בתחנת פולה קיבלו אותם אנשי מרחביה בעגלות. מנהל החווה, שלמה דיק, שהתקין מבעוד מועד לכבוד הביקור ארבע עשרה מזוזות וקבע אותן בפתחי החדרים קיבל את פני הרבנים. הוא הזהיר אותם מהצפוי להם והבהיר שכאן, מדובר ביהודים מסוג אחר מאלו שהספיקו לפגוש עד כה: צעירי אנשי העלייה השנייה, יהודים חופשיים בכל רמ"ח אבריהם. בעת ביקור הרבנים היו במקום כ-120 פועלים.

האיכר נח זברסקי תושב המושבה מרחביה, שהיה יהודי אדוק, בישל אוכל כשר לחבורה. הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות מרחביה שהמטבח הוכשר   המראה הזר, הגלותי כמעט של הרבנים, לעומת זאת, התגלה ככזה. בזמן הארוחה המשותפת נעמד פועל מתריס בחדר האוכל ודרש בקול לדעת בשביל מה באו הרבנים והרי "פה לא תשפיעו כלום!" הרב קוק ביקש להרגיע, על אף שבעצמו לא נראה נסער. הוא שלף משפט ששמט את הקרקע תחת התוקפנות של הפועל וחבריו המריעים (מי בקול ומי בלב): "לא באנו להשפיע", השיב הרב, "באנו להיות מושפעים".[91]

על פי גרשון גפנר, היה לאנשי מרחביה אינטרס לאירוח הרבנים ובעצם הם הוזמנו למקום. הדבר היה על רקע הצורך בחילול שבת בשמירה על השדות. לשמע מעשים אלה קמה צעקה בקרב חוגים חרדיים בירושלים, שהנה אנשי הקואופרציה מחללים שבת בפרהסיה. כנראה שהיה חשוב לחלק מאנשי מרחביה לקבל הכשר מהרבנים. הרב קוק, שהבין את מורכבות המצב הביטחוני, אישר שפיקוח נפש דוחה שבת. הרבנים האחרים נמנעו מלהביע דעה. הרב קוק, דיבר בשבחה של ההתיישבות ודיבר בהתרגשות על חידוש היישוב לאחר אלפיים שנה והכריז: "עתה קמו בני בניהם של העברים וממשיכים במסורת ישראל." כך נתן הרב אישור לכשרותם של אנשי מרחביה להתיישבות. יחד עם זאת, במרחביה היו כמה עימותים בין המתיישבים החילונים ובין הרבנים. הרבנים דרשו מעל הבימה בעניין שמירת השבת, חינוך הילדים, טהרת המשפחה ומצוות התלויות בארץ המתיישבים טענו שאינם מתעניינים במצוות ולכן שמירת הכשרות, או השבת אינה מעניינם.[92]

לפנות ערב הגיעה הבשורה המרה, כי בדגניה וכינרת נרצחו שני הפועלים, משה ברסקי ויוסף זלצמן. החדשות הקשות שהגיעו בתום הארוחה הוציאו את האוויר ממפרשי מלחמת האחים המתפתחת: שני האיכרים נרצחו בידיי ערביי האזור. במהלך האזכרה התבקשו הרבנים להספיד את המתים: הרב יוסף חיים זוננפלד – רבה ומנהיגה של היהדות החרדית בירושלים, התרכז בפסוק: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כדי להבהיר שידי הרבנים הלא ציוניים לא ידם הייתה במעל ושהם לא אלה שביקשו מהחלוצים לסכן את נפשם. דרש, ספק מתנער מקורבנם של המתיישבים, ספק מדרבן אותם לחזור בתשובה.[93]

ראו באתר זה: קברו הבודד של יוסף זלצמן

בניגוד גמור לקודמו, דרש הרב קוק "ברגש גדול", שדיבר על הקושי לשאת הספד על מחללי שבת, אבל לבסוף מצא דרך לעשות זאת ושיבח את מסירות נפשם של המתיישבים האוחזים בנשק והביע את התפעלותו מהמפעל הכביר בו הוא חוזה. קודם לביקור התקיים פולמוס בין הרב קוק לסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר). הרב קוק, טען כי אין להתאבל על אלה שפרקו כל עול מצוות ופרשו מדרכי הציבור. אין הם נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות והם בני חורין לעצמם. רק קרובי משפחתם רשאים להתאבל עליהם. הרב קוק מסביר, כי אין מתאבלים על "פורשים מדרכי ציבור". בביקור במרחביה לעומת זאת, הסכים הרב קוק להספיד את שני הפועלים שנהרגו בזמן הביקור. קוק, הושפע כנראה מהמסע עצמו. המעמד מול הפועלים ואולי השהייה במחיצת רבנים נוספים, הוסיפו גם הם לשינוי במדיניותו העיקשת שלא להספיד את אלה שפרקו כל עול מצוות. ההצעה של הרבנים "שהפועלים הצעירים יעשו זיכרון לכבוד הנשמות שהוזכרו פה, על ידי שמירתם את השבת וסידור הכשרות בבית התבשיל" נדחתה בנימוס. ועדיין, המפגש במרחביה לא היה בזבוז זמן מוחלט: כמה מבני המושבה הסמוכה, דרשו מהרבנים שישתדלו עבורם וישיגו להם "שוחט, מלמד, מקווה ובית כנסת".

באותה שנה ביקר אופנהיימר במרחביה, דבר שעודד אותו ואת המתיישבים במקום. אולם, היישוב המבודד נאלץ לעמוד בפני סכנות קיומיות רבות, שכללו התנכלויות של השכנים ומחלות קשות, שגרמו לפיגורים בעבודה ולאובדן יבולים. שדות הפלחה שנזרעו הניבו יבולים זעומים. מכאן שבשנים הראשונות היו גירעונות גדולים. הזיתים נקלטו יפה, אבל השקדים קמלו והיה הכרח לעקרם. גם לרפת לא האירה ההצלחה פנים. בין היתר, מכיוון שאקלים עמק יזרעאל שונה מאד מהאקלים ההררי בלבנון משם הובאו הפרות, וגם מחלות הקדחת ומחלת הפה והטלפיים עשו שמות בעדר, תמותת העגלות הייתה גבוהה והתנובה עלתה וירדה באופן דרסטי.[94]

כמו כן פרצו ויכוחים בין חברי האגודה לבין דיק. נבחרה ועדה חקלאית, שהייתה אמורה להכשיר את עצמה לניהול עצמאי של המשק. החברים דרשו שדיק יתחשב עם הוועדה כעם כוח אקטיבי בהנהלה, בעוד שדיק התייחס אליהם רק כאל אנשים הצריכים ללמוד הנהלת משק.[95] מכיוון שדיק עמד על דעתו, החברים קיבלו את מרותו, למעט נושא מהותי בעיניהם והוא העבודה הערבית. דיק הנהיג זריעת שטחים גדולים של תבואות קיץ, שדרשו הרבה עבודת ידיים בעיבוד ובאיסוף. החברים דרשו לצמצם את היקפן של תבואות הקיץ ככל האפשר. דיק עמד על כך שיש להכניס ערבים לעבודות עונתיות, דבר שגרם לעימות חריף, בינו לבין הפועלים, באביב 1914. דיק פיטר את הוועדה החקלאית, רופין הובהל למרחביה ודיק סיים את עבודתו.[96] הנהלת הקואופרציה במרחביה נמסרה לאגודה, בשעה שהמשק לא היה עדיין מבוסס מבחינה כלכלית. בינתיים החלה הקבוצה להתארגן לקראת השנה החדשה, שנת תרע"ה, אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, ששיבשה את התכניות.

מרחביה במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ המלחמה העולמית, נאלצה הקבוצה, ללא כל שלב מעבר, להישען רק על כוחות עצמה בהנהלת המשק. עמדתה של מרחביה בקרבת הנקודה האסטרטגית החשובה של צומת פולה, שבה התחברה מסילת הברזל של העמק, עם המסילה החדשה שעברה מצפון לדרום,[97] גרמה למרחביה סבל רב בימי המלחמה. גדודי חיילים עות'מניים היו חונים בקרבתה. מתחילת המלחמה נאלצה הקבוצה לספק יותר ויותר בהמות, עגלות ואנשים, להובלת חומרי המלחמה ופצועים, לתיקון דרכים ועבודות אחרות.[98]

"שנה שנה בזמן הקציר, היו נשי הבדווים מסביבות ביסאן (בית-שאן) עוברות אלינו ומלקטות בשדותינו, אלא שהללו לא מצאו קורת רוח בלקט כמשמעו, והיו עוברות את גבול המקבל, ועל ידי כן גרמו לנו סכסוכים עם שכנינו הבדויים. כך היו הדברים נוהגים בשנים כתיקונן. עתה הורע מצבנו שבעתיים. בתחנת עפולה התגוררו אנשי צבא תורכים רעבים למחצה. ובכפרים הסמוכים התהלכו ערבים מחסרי כל, כי נדלדלו כולם מתגרת המלחמה. עיני כל אלה היו לטושות לשדותינו המועטים, והאנשים מרי נפש".[99]

בשנת 1915 סבלה מרחביה ממכת ארבה קשה. תחילה הגיע ארבה מעופף, שאותו ניסו המתיישבים להבריח בעזרת הקשה נמרצת על פחים וצעקות. אולם הדבר לא הועיל והמקום הוצף במיליוני חגבים, שכיסו את הקרקע והסתירו את השמש. החגבים כילו כל צמח ירוק ולאחר מכן הטילו את ביציהם בקרקע. לאחר שבקעו הביצים – הציף גל של זחלים את פני האדמה, חדרו לכל פינה וכילו כל חומר אורגני. מן הזחלים בקעו חגבים נוספים, התושבים נפטרו ממכת הארבה, רק כאשר צמחו לחגבים כנפיים ועפו לתחנה הבאה. השנים 1917-1916 היו שנות ברכה באופן יחסי לשנים הקודמות: השדות הניבו תנובתה בשפע, הגורן התמלאה ומכונות הדיש פעלה ללא הפסק. דבר זה יצר בעיה חדשה, שכן השלטון העות'מני, במיוחד לאור המחסור האדיר שלו בזמן מלחמת העולם, מיהר להחרים את כל התבואה מיד ביציאתה ממכונת-הדיש. גרשון גפנר, שהיה המוכתר השני של היישוב, "קלקל" את המכונה והתבואה הקצורה נשלחה בהסתר לדיש ביישובי הסביבה. באותו זמן הוכתה הרפת במרחביה במחלת דבר הבקר ומאז לא חזרה לאיתנה עד לפיזור הקואופרציה.[100]

כמו כן המשיכו התנכלויות עם השכנים. בשנת 1917 נהרג יוחנן יעקב רזניק וב-1918 נהרג משה סגלוביץ.[101]

על כל אלה גברו המחלות משנה לשנה. הקדחת התפשטה ומספר החולים הקבועים במחלה, הגיע בשנה האחרונה של המלחמה בממוצע לשיעור של 20% מכול החברים. זו לא הייתה המחלה היחידה. הצבא שחזר מן הדרום, הביא עמו, למרות כל אמצעי השמירה, את מחלת טיפוס הבהרות ובשנה האחרונה למלחמה, הגיעו האנשים לידי אפיסת כוחות גמורה. למרבה האסון, מתו שמונה ילדים בקדחת השחורה.[102] כל אלה הכבידו על הבעיות החברתיות, שהאגודה לא הצליחה לפתור אותן. חמורה במיוחד הייתה בעיית המשפחות. שכר העבודה לא הבחין בין רווק לבין בעל משפחה. בעלי המשפחות שקעו בגירעונות. עלתה הצעה לעזור להם על ידי הקמת משקי עזר, דבר שלא הצליח. כל ניסיון של איזה עובד, בעל משפחה, לפתח משק ביתי קטן, עלה בתוהו מחוסר התנאים המתאימים לכך. מחמת הדוחק במקום, היה בעל המשק הביתי הקטן מסיג את גבול המשק הגדול ואת גבולות המשק הביתי, של חברו-שכנו. במצב זה פעל כגורם מחמיר, העיקרון של קביעת שכר העבודה על פי ערכה, שעליו עמד אופנהיימר בכול תוקף. אותו האינטרס העצמי, שלפי רעיונו של אופנהיימר, צריך היה לשמש מנוף לפיתוח המשק, הלך והפך לכוח מהרס. ניגודי האינטרסים האישיים, שפעלו זה נגד זה, קרעו את הקבוצה מבפנים.[103]

הטייסת הבווארית ה-304

בשנים 1917–1918 התגוררו בסמוך לקואופרציה קציני הטייסת הבווארית מס' 304B, לאחר שפונו מעיראק אל-מנשייה בדרום, עקב התקדמות הבריטים ממצרים. הייתה זו אחת מחמש טייסות שהגיעו מגרמניה בסתיו 1917 לארץ ישראל, כדי לסייע בידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה.[104] הגרמנים הקימו שדה תעופה מאולתר ממערב למרחביה,[105] בשם 'מרכז תחנת האווירונים הצבאיים', ובו תריסר מטוסי רומפלר 4 (Rumpler_C.IV) דו-כנפיים. אנשיה גם צילמו, לראשונה, את מרבית ארץ ישראל מהאוויר. התצפיתנים של הטייסת צילמו גם את אזור הבסיס בו שהו – שרידי המבצר הצלבני, בתי המושבה, ואוהלי הטייסת עצמה.[106]

בתחילה, כאשר הגיעה הטייסת, דובר על גירוש המתיישבים. אך לבסוף הושגה פשרה, על פיה המתיישבים פינו שניים מתוך ארבעת בתי המגורים עבור הקצינים הגרמנים. המתיישבים חששו מחובה כפולה, גם לצבא העות'מני וגם לטייסת הגרמנית. בנוסף, הם ראו עצמם כמטרה להפצצה מצד הבריטים. אכן, כבר בראשית ינואר 1918 מטוסים בריטיים הטילו כשלושים פצצות ואש מקלעים על הטייסת הגרמנית. לא היו נפגעים בנפש, אך המטוסים והאוהלים נפגעו.

מצד שני, קציני הטייסת סייעו לא מעט לאנשי היישוב. הם רכשו את התוצרת החקלאית וטיפלו בחולים. רופא הטייסת בהתחלה היה ד"ר טיארי ולאחר מכן מילא את מקומו ד"ר קוגלר, וסגנו היה רופא גרמני יהודי בשם ד"ר וולף. הם תיעדו טיפול במחלות קשות של המתיישבים, כטיפוס הבהרות או כולרה, וכן מחלות עיניים וזיהומים שונים.

כחלק מהיחסים הטובים שנרקמו, הטייסים צילמו את החלוצות, שמרו את התשלילים ונתנו למתיישבים את ההדפס. כאשר הטורקים ציוו להפקיע שלושה עגלונים ושישה סוסים, שעבדו בשירות הטייסת עבור הצבא העות'מני, הגרמנים דאגו שהם יישארו במרחביה. הגרמנים קנו עבור המתיישבים פרדות ועגלה מעודפי הצבא. הגרמנים אף תיעדו חיפוש נשק אצל חברי הקואופרציה על ידי הטורקים, וכיצד הם עזרו ליהודים לצאת בשלום מהחיפוש.[107] (באתר של החצר במרחביה, מסופר שכאשר הגיעו נחילי ארבה ואיימו להשמיד את העצים הצעירים ששתלו המתיישבים, הגרמנים ניאותו לשלוח את אחד הטייסים לחיפה ולהביא בדחיפות גלילי בד לכיסוי העצים, אולם  הארבה היה ב 1915, הטייסת הגיעה בסתיו 1917.) .[108] הטייסים גם עזרו למתיישבים, כשתקפו גנבים משונם שבאו לבצע את זממם במרחביה. כמו כן, התרועעו עם בני משפחת בלומנפלד והתארחו בביתם שבמושבה הזעירה. בתיעוד של ותיקי מרחביה מסופר כי הגרמנים והמתיישבים שיחקו כדורגל, ונערכו אף נשפים משותפים – למשל, בחג המולד ובליל הסילבסטר. הרפת הוסבה לשמש כאולם, שבו הוצגו מערכונים וניגנה תזמורת משותפת. היו שמועות על קשרים רומנטיים. באותם ימים נאמר בחיוך, כי הטייסים מצאו שפה משותפת (תרתי משמע), עם בנות הקואופרציה…[109].

לכתבה מצולמת של נדב מן

סיפור של הטייסת הגרמנית, מתקשר לפרשייה מוזרה ועגומה בתולדות הישוב: טייס בריטי בשם אלפרד ג'ון אוונס (Alfred John Evans), שנפל פעמיים בשבי העות'מניים והצליח להימלט פעמיים, נשבה בפעם השלישית ונשלח לשבי נוח בקרב הטייסים הגרמניים במרחביה, עמם קשר קשרים טובים. הוא נמלט גם משם, הלך רגלית לחוות האתרוגים בגן שמואל. הפועלים המבוהלים מאימת הטורקים, הסגירו אותו לרשויות. עם פרשה זו כתב הסופר יוסף חיים ברנר, את ספרו "עַוְלָה"[110]. לימים הנציח אוונס את קורותיו בספרו "מועדון הבריחה" (The escaping club)[111].

עם הזמן, כשהקשר עם בנות מרחביה הרווקות החל להתרופף קמעה, שאפו הטייסים הגרמנים הצעירים, לנסוע לחיפה למושבה הטמפלרית, לשבת בקפה "פרוס" על קפה ועוגה ואולי להתארח בבתי האנשים שגרים שם, למען התחושה של בית. הפולקלור המקומי מספר, כי לשם כך, הם השיגו קרון פתוח של רכבת משא, וניסו להתקין עליו מפרש רחב ולהפליג איתו לעבר השקיעה. לצערם הרוח בעמק היא מערבית ולא מאפשרת להניע קרון מפרש מערבה. בצר להם פנו למהנדס הרכבת העות'מנית, המהנדס היהודי ברוך קטינקא, שהרכיב בקדמת הקרון, מטוס מושבת חסר כנפיים, עם מנוע מטוס בעל הספק של 160 כ"ס, מתוצרת חברת 'דיימלר–בנץ'. הקרון קיבל את השם הציורי "אקספרס המרחצאות הפיניקי" (בגרמנית Phönizischer Badeexpress).

בנסיעת הניסוי נקשר מנוע המטוס לקרון היטב ומשהונע המנוע, האיץ הקרון למהירות שיא מסחררת. על פי הספר "ישרו בערבה מסילה: היסטוריה מצולמת של הרכבת בארץ ישראל", מאת פול קוטרל (Paul Cotterell),[112] היה זה "כאשר נסעו מערבה לחיפה, הרוח שהייתה בדרך כלל לכיוון מערב אפשרה להם לנוע על המסילה הישרה כסרגל ללא צורך במנוע" (הוא כמובן מבלבל כיוונים, אך מספר סיפור יפה). עקב יכולתו של מדחף המנוע ליצור דחף בכיוון אחד בלבד נגזר על נוסעי הקרון להגיע עד לחיפה ושם להסתובב בסובת רכבות מיוחדת ("סובבן") ולשוב על עקבותיהם. בהמשך פותח רעיון לפיו מנוע המטוס הותקן על גבי פלטה סובבת המאפשרת סיבוב המנוע והמדחף. כך ניתן היה להפנות את הקרון לאחור גם ללא "סובבן". הפולקלור מספר כי הקרון השיג שיא עולמי במהירות על מסילת ברזל לאותה תקופה – כמאה קמ"ש.[113] מהירות שיא גם ביחס לכל כלי תחבורה אחר באותה התקופה. (מי מדד?).

שיא המהירות העולמי בפסים צרים נשבר מאז, כשפלמחניקים שבו מפשיטה על ג'נין, וכדי לשוב הביתה, לקחו קרון ללא מנוע כלל, ונסעו בכוח הכובד עד חיפה, וללא בלמים![114] אם כי נראה שמדובר בעוד "אגדה אורבנית".

הישוב מרחביה נכבש / שוחרר, על ידי גדודי נושאי הרומחים ההודיים ממייסור, ראג'סטן והידרבאד, שבהסתערות רחובה עם כידוני במבוק ארוכים, הניסו את הטורקים מהעמק מזרחה.

פרוק הקואופרציה

את הסיבות לכישלון הניסיון ההתיישבותי הזה, ניתן להבין מכתביו של יוסף רבינוביץ, מזכיר הקואופרציה: "מעל הכול היו אלה 'תלאות המלחמה' [כך]. השלטון הצר את חייהם של אנשי הקואופרציה בהליך גובר, החל מהחרמת יבול ובהמות עבודה, גיוס אנשים למאמץ המלחמתי, הפקעת מבנים לצורכי הצבא, חיפושי נשק, מרגלים ומעצר חברים. אל זה נוסף 'כח עליון': קדחת, סוגי חולי משונים ומכות ארבה".

אבל גם כשל מבני בצורת החיים שנקראה קואופרציה הביא לפירוקה. רבינוביץ' כותב [בכתיב חסר ונתן ניקוד למילים]: 'גם במקצוע החיים החברתיים עמדו לפנינו שאלות קשות, דאגה רבה גרם לנו מצבם של בעלי המשפחות אשר בתוכנו…..בשיטת אופנהימר היה כעבודה כן שכרה…..אולם בשאלת המשפחה היתה ידנו על התחתונה. משנולד ילד למשפחה הצעירה פסקה האם מלעבוד כי לא היה בתוכנו שום מוסד אשר ידאג לגדול הילד. נמצא אבי המשפחה לבדו מושך בעל המשפחה כלה ורק עליו פרנסתה……'.

בסוף שנית 1918, הוחלט על פירוקו הסופי של היישוב אחרי משא ומתן ארוך, הוחלט להשאיר במקום רק 23 אנשים. על קבוצה קטנה זו, הוטל לקיים את המשק ולהמשיך בעבודתה בשטח מצומצם יותר, עד שישתפר המצב הסניטרי של המקום ויוחלט על צורת התיישבותו. כך הסתיים אותו ניסיון שתלו בו תקוות מרובות כל כך, ניסיון של מזיגה בין ישוב אינדיבידואלי וקיבוצי. אופנהיימר טען שאין בכישלון כדי להצביע על חוסר היתכנותו של הרעיון. עמדו לו לרועץ שלושה גורמים: שיטה בלתי בדוקה, עובדים בלתי מנוסים וקרקע שלא נחקרה. גם ביצוע הניסיון נעשה בתנאים חיצוניים בלתי רגילים. אולם הובהר כי שיטה זו, של שילוב המשק הפרטי והמשק הקיבוצי, אינה מביאה את האנשים לידי עבודה משותפת בצורה הרמונית. יצחק וילקנסקי (שעל שמו מכון וולקני) כבר העיר לפני המלחמה בצורה חריפה, שהשיטה המוצעת על ידי אופנהיימר, אינה מצרפת את מעלות המשק האינדיבידואלי והמשק השיתופי הגדול, אלא את החסרונות של שניהם. לכן מאז לא חזרה ההסתדרות הציונית על ניסיון זה. הניסיונות שנעשו יותר מאוחר, בהקמת המושבים השיתופיים, כדוגמת מולדת, שבי ציון ועוד, אינם חידוש הניסיון של אופנהיימר, כפי שטוענים לעתים, משום שכולם ביטלו לחלוטין את העיקרון של שכר עבודה מדורג לפי כושר העבודה.

המשך ניסיונות ההתיישבות

בשנת 1919 הוחלט על פירוקו הסופי של היישוב . בשנת 1924 הוקם בסמוך למקום מושב מרחביה.

חברי הקואופרציה עזבו את המקום, התפזרו ברחבי העמק: תל עדשים, נהלל, בלפוריה ומקומות נוספים , באר טוביה בדרום. הפיזור לא נעשה ביום אחד.

חצר הקואופרציה הייתה גם נכס כלכלי של ההסתדרות הציונית ומייצגה המשרד הא"י הארץ ישראלי, שבראשו עמד ארתור רופין. בנק אפ"ק היה בעל חוב גדול למקום. מוסדות ההנהלה הציונית החליטו להפוך את משק מרחביה לחוות הכשרה לקבוצות חלוצים בדרכם להתיישבות. וכך הראשונים שהגיעו לחצר מרחביה היו קבוצת משוחררי הגדוד העברי שביקשו להקים ישוב חדש בא"י ועברו במרחביה הכשרה חקלאית.. לקבוצה זו השתייכו גם מוריס וגולדה מאירסון,[115] לימים, ראשת הממשלה, גולדה מאיר.

חברי הקואופרציה עזבו את המקום, התפזרו ברחבי העמק: מושב מרחביה, תל עדשים, נהלל, בלפוריה ומקומות נוספים , באר טוביה בדרום. הפיזור לא נעשה ביום אחד.

חצר הקואופרציה הייתה גם נכס כלכלי של ההסתדרות הציונית ומייצגה המשרד הא"י הארץ ישראלי, שבראשו עמד ארתור רופין. בנק אפ"ק היה בעל חוב גדול למקום. מוסדות ההנהלה הציונית החליטו להפוך את משק מרחביה לחוות הכשרה לקבוצות חלוצים בדרכם להתיישבות. וכך הראשונים שהגיעו לחצר מרחביה היו קבוצת משוחררי הגדוד העברי שביקשו להקים ישוב חדש בא"י ועברו במרחביה הכשרה חקלאית. בספטמבר 1921, מנתה הקבוצה 35 חברים. תקציב הקבוצה בא מההסתדרות הציונית העולמית. בשלב מסוים פעל במרחביה מנהל חקלאי ולאחר מכן, ועד מנהלת בת שלושה חברים. החווה הוערכה בשנת 1921 ב-3,500 לירות מצריות – כ-14,000$[116]. הבעיה העיקרית היתה חברתית. הקבוצה עברה תהפוכות רבות וסבלה קשיים עקב המצב הכלכלי. לא היה גיבוש חברתי ושררה במקום אווירה של נרגנות.  לקבוצה זו הצטרפה לזמן קצר גולדה מאיר ובעלה. מעניין, שגולדה בזיכרונותיה מכנה את המקום "קיבוץ", למרות שלא היה כך[117].

חברי קבוצת הגדודים לא הייתה זמן רב במרחביה והם עברו למספר מקומות בעמק ובארץ. נותר במקום דוד יזרעאלי שמונה להיות אחראי על הציוד [האינוורטר] החקלאי. בשנות הביניים המשיך המשרד הארץ-ישראלי להשקיע תקציבים במרחביה: הוקמה רפת מחוץ לחצר, מגדל סילו, נרכשו טרקטורים וציוד, הייתה חוות ניסויים חקלאיים באדמות מרחביה, בניהול ישראל בצר (חבר הקואופרציה שעבר לנהלל).

לפי הרישומים שעשה ישראל בצר, בספר המאזן של מרחביה, לאחר פירוק הקואופרציה, המקום המשיך להיקרא "מרחביה" (ללא ציון הקואופרציה). לאחר שעזבו חברי הגדודים העבריים, עברו במקום הכשרה עוד קבוצות חלוצים (כמו קבוצת גבע ונוספות), שכולן סירבו להקים מחדש את מרחביה כמקום התיישבותם עד שהדבר הוצע בשנת 1929, לחברי קבוצת השומר הצעיר במחנה בת גלים (קבוצה שהורכבה מקבוצות קטנות אחרות: דילב, הרצלייה ועולים חדשים חברי תנועת הנוער 'השומר הצעיר' מחו"ל) לקבל את מרחביה כמקום התיישבות קבע. מכאן דברי ימי קיבוץ מרחביה[118].

בחגיגות חצי יובל למרחביה, שנערכו ב-19 בפברואר 1936, לא נכחו מנהיגי הישוב, וכמעט שלא הגיעו אנשים מחוץ לישוב, בניגוד לחצי היובל של דגניה, שנערך ברוב עם, זמן קצר קודם לכן. מספרים שאחד הנערים עלה לבמה והתלונן על התנאים הקשים ובעיקר על חוסר מים . חבר אחר עלה לבמה ושר את האינטרנציונל, עד שעלה אלכסנדר זייד, הטיף להקרבה ולמסירות וקרא לנוער, שלא להמתין שיגיעו מים למקום, אלא להביא אליו את המים. בעקבות דבריו העזים התעשתו הנוכחים, הזכירו בערגה את הימים ההם והעלו את זכר השומרים שנפלו במקום[119].

קיבוץ מרחביה שומר ומטפח את מבני הקואופרציה עד היום. בין היתר הוקם במקום מרכז מבקרים בשם "החצר הגדולה במרחביה" המספר את סיפור הקואופרציה בטקסט, תמונות, סרט הדרכה וכן באתר אינטרנט. המקום נחשב אתר לשימור של המועצה לשימור אתרים.[120] .

הערות

[1] יש המבלבלים בין קואופרציה לקורפרציה. שני המושגים שונים בתכלית: בעוד שקו-אופרציה הינה "שיתוף פעולה" בין פרטים שווים ליצירת מכלול, קורפרציה מגיעה מהמושג קורפוס – גוף/גופה, כלומר אורגניזם סימביוטי, בו כל חלק משמש בתפקידו הייחודי כדי שכל הגוף יתפקד. חברות קורפרטיביות יש בהן מעמדות (כמו שיטת הקאסטות ההודית) ולכל פרט יש תפקיד שונה משלים. בקואופרציה לכל פרט יש מעמד שווה, כך שהגדרת רעיונו של אופנהיימר עם דפרנציאליות בשכר לא הייתה קואופרציה אמיתית

[2] פרנץ אופנהיימר, אתר מרכז המבקרים החצר הגדולה במרחביה.

[3] אופנהיימר שימש כעורך ראשי של השבועון "העולם ביום שני״ (Welt am Montag) ופרסם שירים סאטיריים על המשטר הקיסרי ביומון "היום" (Der Tag).

[4] הלל (היינץ) ריינהרד אופנהיימר (Hillel (Heinz) Reinhard Oppenheimer; 1899 – 1971) היה פרופסור לבוטניקה, פיזיולוג של הצמח, מראשוני הבוטנאים באוניברסיטה העברית בירושלים, וממייסדי הפקולטה לחקלאות ברחובות, חתן פרס ישראל לחקר החקלאות לשנת תשי"ט.

[5] כתב חיבור רב כרכים, "שיטת הסוציולוגיה" (System der Soziologie), הכולל את הכרך "המדינה" (Der Staat) שתורגם לשפות רבות. https://www.jstor.org/stable/40745982

[6] אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917 – תמונות, תעודות, סקירות, תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, 1951, עמ' 120

[7] אוניברסיטת תל אביב, פראנץ אופנהיימר: מאה שנה להולדתו, תשכ"ו 1965, הוצאת המכון לחקר הציונות.

[8] אוסקר אדולף מרמורק ( Oskar Adolf Marmorek;‏ 1863- 1909), ארכיטקט ופעיל ציוני ממוצא יהודי-אוסטרי-גליציאני.

נולד בשנת 1863 בפייסקובה סקאלה (Pieskowa Skała) שבגליציה] כבן בכור בין חמישה ילדים, ובהם הרופא אלכסנדר מרמורק. משפחתו נדדה תכופות ברחבי גליציה, ובשנת 1875 התיישבה בווינה. בשנת 1880 החל בלימודיו בבית הספר להנדסה, וכבר בשנת 1887 זכה ) בתחרות לתכנון בתים.

מרמורק היה חבר אגודת המהנדסים והארכיטקטים של אוסטריה. בשנת 1889 השתתף בתערוכה העולמית של פריז , ובהשראתה עיצב את מזרקת המים הצבעוניים בווינה. מרמורק, מבוקש בתחומו, ייסד בשנת 1895 את כתב העת המקצועי  "מבנים ובנייה באוסטריה ובהונגריה" (Neubauten und Concurrenzen in Österreich und Ungarn). בשנת 1895 פגש מרמורק לראשונה בתיאודור הרצל, התקרב אליו והחל בפעילות במסגרת התנועה הציונית. הרצל ראה במרמורק "ממתכנניה הראשונים של התחייה היהודית", ובספרו "אלטנוילנד" עשה שימוש בדמותו של מרמורק לגיבוש דמותו של האדריכל בספר. אחיו של מרמורק, אלכסנדר, נמנה אף הוא עם חוג מקורביו של הרצל, והשניים לקחו חלק בארגון הקונגרס הציוני הראשון (1897), שבו השתתף אוסקר כציר. בקונגרסים מאוחרים יותר סקר מרמורק בפני המשתתפים את התפתחות הציונות באזורים שונים בעולם. מרמורק גם היה פעיל מאוד בתעמולה הציונית.

בשנת 1898 יסד בווינה את התיאטרון היהודי "המקום" שלהקת הבימה התארחה בו בתחילת המאה ה-20 בשנת 1899 לקח מרמורק חלק בייסוד חברת "אוצר התיישבות היהודים". ב-1901 התלווה מרמורק, שכיהן באותה העת כיו"ר הוועד הפועל של הקונגרס הציוני, לביקורם של הרצל ודוד וולפסון באיסטנבול, אצל הסולטאן עבדול חמיד השני . לצד פעילותו בתנועה הציונית נמשכה עבודתו המקצועית, ובשנת 1903 השתתף מרמורק בתערוכה עולמית באל עריש, שבמהלכהּ נבדק האזור להתיישבות. בעקבות צעדים אלו הועלתה באותה עת תוכנית אוגנדה. לאחר מותו של הרצל בשנת 1904 מילא מרמורק את מקומו כנשיא הקונגרס הציוני, עד לבחירתו של וולפסון לתפקיד. על רקע מותו של הרצל, בעיותיו הבריאותיות של מרמורק ומחלוקות מתמשכות בין תומכי ההתיישבות בארץ ישראל לבין תומכי הגשמת הרעיון הלאומי ללא דרישת ארץ ישראל, שלח מרמורק בשנת 1909 יד בנפשו, מעל קבר אביו בווינה.

(יוסי קליין, אוסקר מרמורק – האדריכל הציוני הראשון?, עת־מול, גיליון 201, תשרי תשס"ט. "אוסקר מרמורק איננו", הצבי, 19 באפריל )1909

[9] יוהאן (יונה) קרמניצקי (1935-1850) היה מחלוצי תעשיית החשמל האירופית. תמך בהרצל מבחינה כספית, ארגונית ורעיונית וסייע בידיו בארגון הקונגרסים הציוניים הראשונים. לאחר פטירתו של פרופ‘ צבי הרמן שפירא, מינה אותו הרצל כאחראי לכך ש“הקרן הלאומית“ אכן תוקם. בלחץ אישי הביא קרמניצקי, בקונגרס החמישי, (דצמבר 1901), לקבלת החלטה על הקמת ”קרן קימת לישראל“.קרמניצקי נבחר ליו“ר הראשון של קק“ל. הגה את שלושת המפעלים הייחודים המלווים את קק“ל עד היום – ”ספר הזהב“, מפעל הבולים ו“הקופסה הכחולה“. לזכות קרמניצקי ניתן לזקוף גם את רעיון הנטיעות בישראל, כאשר אמר להרצל, בשנת :1896 ”עלינו לייסד אגודת עצים לאומית לנטיעת יערות בישראל“. קרמניצקי כיהן בתפקידו כיו“ר קרן קימת לישראל עד להעברת הלשכה הראשית מווינה לקלן בשנת 1907 . לאחר מכן המשיך לפעול כחבר דירקטוריון של קק“ל. (דוכן-לנדוי לאה, החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ ישראל, 1897-1914, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תש"ם; שבא שלמה, "הרצל נזעק לקונגרס והקרן הוקמה", עת־מול, גיליון 99; אלכסנדר גבריאל, "על המייסד הנשכח של קרן קיימת לישראל" עת־מול, גיליון 196, 2008עפרי אילני, להרצל תמיד היה חסר כסף, אומר נכדו של הפטרון, באתר הארץ, 12 באפריל 20091991) בשנת 2005 נחנך שביל הנושא את שמו: ”משעול יונה“, הנמצא ביער חולדה ומוביל ”לבית הרצל“.

[10] החוות החקלאיות, עמ' 54-55

[11] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, תל אביב, 1981, (להלן: מאה שנות התיישבות) עמ' 116.

[12] אלכס ביין, תולדות התיישבות הציונית, מסדה, תשי"ד, (להלן: תולדות ההתיישבות הציונית), עמ' 15.

[13] הקונגרס הציוני החמישי התקיים בבזל ב-26' בדצמבר 1901. לקונגרס עוצבה כרזה אמנותית מעשה ידיו של הצייר אפרים משה ליליין. בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נשיאות הקונגרס כללה את ד"ר מקס נורדאו, ד"ר יחיאל צ'לנוב ופרנסיס מונטיפיורי (1860–1935).

[14] 'ידי  וולט', (העולם) היה שבועון מיסודו של תיאודור הרצל, שיצא לאור בווינה ובקלן מיום 4' ביוני 1897 ועד שנת 1914. החל משנת 1903 שימש כביטאון התנועה הציונית. העיתון הווינאי בו עבד הרצל, ה"נויה פרייה פרסה", התעלם מהציונות וסירב להזכירה אפילו ברמז. לאחר שנכשלו מאמציו של הרצל לייסד עיתון יומי מתחרה לו, החליט בתחילת מאי 1897 לייסד שבועון פוליטי. "די וולט" היה מוקדש אך ורק לנושא הציונות ושיקף את דעותיו של הרצל. הרצל החליט לממנו בעצמו, בתוספת עזרה מאביו. הרצל סיפר למקס נורדאו על החלטתו: "'נויה פרייה פרסה' היא אשתי החוקית. ב'די וולט' אני קונה לי פילגש, ואני מקווה כי לא תהרוס אותי". כמעט כל המאמרים נכתבו על ידי הרצל עצמו, שטיפל בעצמו גם בכל הפרטים הטכניים והמנהליים. הוא טיפל בעימוד, קרא את ההגהות והשיג מודעות.

[15] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 15; החוות החקלאיות, עמ' 55

[16] ג' קרסל, פראנץ אופנהיימר, הוצאת יבנה, תשל"ב.

[17] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 57

[18] יוסף רבינוביץ, מרחביה, הוצאת אמנות, תל אביב, 1937

[19] עמוס אילון, הרצל, עם עובד, תל אביב, עמ' 426

[20] החוות החקלאיות, עמ' 54.

[21] אלכס ביין, שם.

[22] בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל, הוצאת מילוא, 1977, (להלן "החוות החקלאיות"), עמ' 55-56

[23] החוות החקלאיות, עמ' 56

[24] "נפוצות יהודה – ברלין", המגיד, 24' בספטמבר 1903

[25] יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות: תולדות התנועה הציונית 1881-1914, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 312

[26] צבי שילוני, "רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית" בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל – 1967-1900, ירושלים, יד בן צבי, (להן: שילוני, רכישות הקרקע) עמ' 27-28.

[27] משפחת סורסוק ("אדון יצחק") רכשו את אדמות העמק מתוך כוונה לקבל זיכיון לסלילת מסילת ברזל שתעביר את הדגנים מהחורן וסחורות מדמשק לחיפה ולאירופה, ובכך להשביח את מחיר האדמה. הסורסוקים לא הצליחו לגייס משקיעים לרכבת, והפירמאן (זיכיון) שלהם פג, לכן הסכימו למכור את אדמת העמק לכל המרבה במחיר, וגם ליהודים.

[28] אותו חמיד שעל שמו הישוב חמדיה.

[29] ד' גורביץ וא' גרץ, חקלאות והתיישבות עברית בארץ ישראל, ירושלים תש"ז, עמ' 17.

[30] אדולף פרידמן היה מראשי התאחדות ציוני גרמניה ותבע מהרצל עבודה מעשית בא"י עוד לפני פרשת אוגנדה. הוא בא לארץ ישראל בשנת 1903 בשליחות תיאודור הרצל, לבדוק אפשרות ליישב את אדמות חיפה ועמק יזרעאל. אל מסעו זה, חבר אליו ידידו האמן הרמן שטרוק (המסע המשותף אף הוליד את הספר Reisebilder aus Palästina בו נדפסו טקסטים של פרידמן לצד תחריטים מאת שטרוק).

[31] היהודים בעמק יזרעאל, החרות, 23' במאי 1910

[32] שילוני, רכישות, שם.

[33] שם, שם.

[34] גאולה הייתה חברה שהוקמה בשנת 1904 למטרת רכישת קרקעות בארץ ישראל. ראו בהרחבה :יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ: חברת ’גאולה’ לרכישת קרקעות 1902–1914, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז

[35]. מרבית המסמכים הרלוונטיים מוצגים ומנותחים באורח מקיף בחיבור: צבי שילוני, הקרן-הקיימת-לישראל כגורם בעיצוב הנוף היישובי של ארץ-ישראל, מייסודה ועד לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה (1914-1897). חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ז; ראו גם: הנ"ל, הקרן-הקיימת-לישראל וההתיישבות הציונית, 1914-1903,ירושלים 1990.

[36] יוסף וייץ, , "שיבת הגאולה", מארץ קישון, ספר העמק, תל אביב, תשכ"ז, 135. עמ' 138-141.

[37] על רכבת העמק, כמיתוס ומציאות, ראו בהרחבה: מרדכי נאור, בחזרה לרכבת העמק, ספריית יהודה דקל, 2009

[38] עירית עמית ורות קרק, יהושוע חנקין – שתי אהבות, ת"א, הוצאת מילוא, 1996, עמ' 280-283.

[39] "ייסוד מרחביה – היישוב הראשון בעמק יזרעאל, זיכרונות יוסף רבינוביץ, חשון תרע"א–תרע"ג (1910–1913), בתוך: אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק צא, עמ' 961–981.

[40] שם, עמ' 55.

[41] א. מש, "כ"ה שנים לעפולה", דבר, 22 ביוני 1950

[42] יוסי בורמן ויצחקי גל (עורכים), בתוך: ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש, הוצאת כתר, ירושלים 2001, כרך 6, העמקים, עמ' 109

[43] אהרל'ה ברנידט, שביל רכבת העמק, מדריך טיול בעקבות רכבת העמק, דורון ספרים, תל אביב 2012, עמ' 63

[44] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, כרך א, עמ' 509, 510, 529, 544, כרך ב',

[45] הקרב נקרא כך בשל רגישותו של נפוליון לתקשורת המונים, שהבין "קרב גבעת המורה", לא היה אומר דבר לאיש, כפי שכינה את הקרב במצרים כ"קרב הפירמידות, למרות שלא נערך לידן.(Cole, Juan, Napoleon's Egypt: Invading the Middle East Palgrave Macmillan, 2007)

[46] קלבר נע בחסות החשיכה, בלילה שבין 15' ל-16' באפריל, מהר תבור לכיוון דרום-מערב. מטרתו הייתה לפתוח במתקפה עם עלות השחר, אולם הוא טעה בהערכת הזמן, וכאשר האיר היום, אותר בעודו בתנועה והותקף על ידי הפרשים העות'מאנים. קלבר החזיק מעמד מספר שעות, בעודו בנחיתות טקטית ומספרית. בשעות אחר הצהריים הגיע נפוליאון עצמו לזירה, כשהוא עומד בראש כוח של 2,000 חיילים, ועמו עשרים תותחי שדה, ואיגף את הפרשים העות'מאנים היגעים מיום הקרב מצפון. הכוח העות'מאני נלכד באש משני צדדיו ונפוץ לכל עבר. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא כל איום. (אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל – מביתר עד תל חי, הוצאת כרטא ירושלים, 1974, עמ' 88).

[47] שלום רייכמן, ממאחז לארץ מושב, יצירת המפה היישובית היהודית בארץ ישראל, 1918-1948, יד בן צבי, ירושלים, תשל"ט, עמ' 53.

[48] על פי פרופסור רות קרק, ההתנגדות הייתה לפני הרכישה, ואריסיו של סורסוק בכפר אל-פולה לא נדרשו להתפנות עד 1924, אז נמכרה אדמתם ואז התרחשה פרשת עפולה, בה נאסר סעדיה פז. ראו גם: א"ל אבנרי, ההתיישבות וטענת הנישול, תל-אביב 1980, עמ' 100.

[49] במהלך השנה הקודמת כבר ניסה רופין את השיטה הזאת בנחלת הקרן הקיימת באום-ג'וני, אותה מסר לעיבוד ל'קבוצת אריסים' של אנשי 'השומר' ופועלי הגליל, והתוצאות שהשיג עברו את כל הציפיות. לפיכך, הוחלט למסור גם את נחלת פולה ל'קבוצת כיבוש' מעין זו

[50] החוות החקלאיות, עמ' 58

[51] ראו גם, יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, "בר-גיורא" ו"השומר" 1907 -1935, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ד-1994.,, עמ' 30

[52] ישראל בצר, "כיבוש מרחביה", ספר השומר, הוצאת דביר, תל אבי, תשכ"ב, עמ' 122-123

[53] ספר השומר, עמ' צ"ד.

[54] מרדכי יגאל, עלי אוכף, (עורך: ירמיהו רבינא), הוצאת אגודת השומרים הא"י, תל אביב תשט"ז-1957. מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, יולי 1981 מו"ל: מערכות – משרד הביטחון

[55] בספר השומר מצוין שהיו רק שלושה: רובקה, יצחק ויגאל, שם, עמ' צ"ד

[56] חיים גבתי, שם, עמ' 134

[57] ספר השומר, עמ' צ"ד

[58] מ' נאור, "'השומר – המיתוס נולד כבר בעלייה השנייה", בתוך: מ' נאור (עורך), העלייה השנייה 1901-1914, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 101..

[59] גרשון גרא, אנשי "השומר" בחייהם ובמותם, משרד הביטחון, תל אביב, 2001עמ' קיח.

[60] שם, עמ' 33.

[61] חוואג'ה מוסה, "הציונות", החרות, 31/8/1913. בשל ערכו ההסברתי תרגמה המערכת את המאמר לעברית.

[62] משה סמילנסקי, "במולדת – מעשינו יקרבונו, מעשינו ירחיקונו", העולם, ח' (1914), גיליונות 2-3.

[63] יצחק אפשטיין, "השאלה הנעלמה", השילוח, י"ז, תרס"ז-תרס"ח.

[64] ר' בנימין (קרי: רבי בנימין;  1880 –  1957) הוא שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן (שעיברת אותו ליהושע התלמי), היה סופר, עיתונאי ואיש ציבור.

א. ח. אלחנני, "ר' בנימין", דבר, 10 ביוני 1955; "ר' בנימין איננו", דבר, 16 בדצמבר 1957)

[65] החוות החקלאיות, עמ' 58

[66] תהילים, קי"ח, ה'

[67] בן ציון מיכאלי, מסביר את בחירת השם רק במרחבים, ללא התייחסות לתהילים: "….שם זה מגלם בתוכו את מרחבים, מרחבי השדות שבעמק. ואכן, בעלותך על גבעת ההתיישבות של הנקודה החדשה, מתגלים לעיניך אופקים רחבים, מישור עצום ואפשרויות נרחבות להתיישבות לאומית בארץ ישראל (החוות החקלאיות, עמ' 54)

[68] צבי שילוני, "רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה", אתר האינטרנט של מט"ח

[69] אליהו בלומנפלד נולד ב-1884 בעיר וילקובישקי שברוסיה הצארית (כיום בליטא) למשפחה אמידה בעלת בית מסחר לבדים במוסקבה. ב-1905 ביקר בארץ והחליט לקשור את גורלו פה. ב-1909, לאחר שהשלים לימודי אגרונומיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה, עלה ארצה.

[70] אתר החצר במרחביה. תודה לרפי צור על המידע.

[71] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 74

[72] עודד ישראלי, אתר סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850

[73] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 250.

[74] צבי שילוני, "רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה", אתר האינטרנט של מט"ח

[75] בניית החצר אתר המבקרים החצר הגדולה של מרחביה.

[76] החוות החקלאיות, עמ' 60

[77] אתר החצר במרחביה.

[78] יוסף רבינוביץ', ייסוד מרחביה – היישוב הראשון בעמק יזרעאל, חשון תרע"א–תרע"ג (1910–1913), בתוך: אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק צא, עמ' 961–981.

[79] נולד בשם יצחק שִׁפְרֶה'ס בן היישוב הישן בירושלים, ובצעירותו כינה עצמו "בן-שפרה" בעברית, כדי להימנע מצליל היידיש של השם "שפרה'ס". בשנת 1910, כאשר נוסד בירושלים ביטאון מפלגת פועלי ציון, "האחדות", הצטרף לצוות העיתון ועבד שם כפועל דפוס. בשנת 1911, בעקבות התנגשות דמים שארעה בחוות מרחביה בין איש "השומר" מרדכי יגאל לערבים מכפרי הסביבה שתקפו אותו, החליט לעזוב את עבודתו במערכת העיתון ולהצטרף לפועלים בחווה, ולרגל הפרידה מהעיתון שינה את שם משפחתו ל"אחדותי". תוך זמן קצר נבחר כחבר בקואופרציה.. למרות חייו הקצרים, השאיר אחדותי רושם רב על רבים מאנשי התקופה, אשר רבים מהם הפכו למנהיגים חשובים בתנועה הציונית. בין היתר הוא מוזכר בכתביהם של רחל ינאית, יצחק בן-צבי, יעקב זרובבל וזלמן שזר. הספדים לזכרו התפרסמו בעיתונים "האחדות" ו"הפועל הצעיר".

"אחדותי יצחק – בן היישוב הישן בירושלים נהרג בשדות מרחביה", מתוך אתר סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1850–1950 עודד ישראלי, יוסף גרינבוים (יוסק'ה) וצמרת-רבקה אביבי.

"הקבר הראשון במרחביה", כתבתם של מיכה ובתיה כרמון בבלוג של אלי אשד וכן באתר carmonia.net

יצחק בן שפרה (אחדותי) מדפוס "האחדות" פרקים ראשון ושני, יולי 2022, כתבו וערכו בתיה ומיכה כרמון, באתר carmonia.net.)

[80] "במערכות עבודה ועובדים", דבר, 25' ביוני 1937.

[81] תודה לרפי צור מחצר מרחביה, על הערתו.

[82] מאה שנות התיישבות עמ' 136.

[83] מאה שנות התיישבות, עמ' 136.

[84] סיפור הקואופרציה, באתר מרכז מבקרים החצר הגדולה במרחביה.

[85] החוות החקלאיות, עמ' 61.

[86] אליעזר לובראני (עורך), מרחביה: הקואופרציה, תל אביב: ותיקי הקואופרציה, 1961.

[87] ארכיון קיבוץ מרחביה, מובא אצל נדב מן, "הקואופרציה: חברי "השומר" והסוציאליזם היהודי", באתר ynet, 14 במאי 2010.

[88] ראו בעניין זה: ספי רכלבסקי, חמורו של משיח, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1998; מיכה רגב, שיכרון הגאולה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2011

[89] הדסה לוין (עורכת), יונתן בנימין הלוי הורוויץ, אלה מסעי: רשימת מסע הרבנים מחברי הוועדה להרמת קרן הדת והיהדות באה"ק אשר נסעו לסייר את כל מושבות השומרון והגליל בחורף שנת תרע"ד, מבשרת ציון: הוצאת קול מבשר, תשס"א.

[90] שם. ראו גם: מורן גל-און, "לטייל בין דפי ההיסטוריה". https://www.morangalon.com/blank-yrpqm

[91] חן מלול, "המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל", אתר הספרנים, הספרייה הלאומית.

[92] יעקב הדני, הרב קוק וההתיישבות החילונית מסעות ומגעים, הוצאת המחלקה לתרבות תורנית, משרד החינוך, ירושלים תש"ם.

[93] יאיר אטינגר, "כשהכופרים היו כופרים (והקנאים היו קנאים)", באתר הארץ, 30 באוקטובר 2007

[94] סיפור הקואופרציה, באתר מרכז מבקרים החצר הגדולה במרחביה.

[95] יוסך רבינוביץ, "הקואופרציה במרחביה", קןבץ מרחביה הקואופרציה, עמ' 76.

[96] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 77.

[97] מסילת הברזל הצפונית-דרומית, שנבנתה על ידי העות'מנים בימי המלחמה, עברה מתחנת פולה, דרך ג'נין וטול כרם, ללוד.

[98] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 169.

[99] ארכיון קיבוץ מרחביה, מובא אצל נדב מן, "הקואופרציה: חברי 'השומר' והסוציאליזם היהודי", באתר:ynet , 14' במאי 2010.

[100] אתר החצר במרחביה

[101] החוות החקלאיות, עמ' 59

[102] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 169-170

[103] י. רבינוביץ, "הקואופרציה במרחביה", הפועל הצעיר, גיליונות 6-11, תרפ"א.

[104] נדב מן, "נחיתה נעימה: הטייסת הגרמנית בא"י, 1917", באתר ynet, בנובמבר 2011

[105] מפת עמק יזרעאל עם סימון "שדה חניה לאוירונים", באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.

[106] ב"ז קדר, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל – תצלומי אוויר מימי מלחמת העולם הראשונה מול תצלומים בני זמננו, הוצאת יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.

[107] עודד ישראלי, אתר סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850

נדב מן, "נחיתה נעימה: הטייסת הגרמנית בא"י, 1917", באתר ynet, 11 בנובמבר 2011

[108] בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל, הוצאת מילוא, 1977, עמ' 55-56

[109] אתר החצר במרחביה

[110] י"ח ברנר, כתבים, כרכים א‘-ב’, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל“ח-תשמ”ה. פרויקט בן יהודה, https://benyehuda.org/read/736

[111]Alfred John Evans, The escaping club,  Independent Publishing Platform, 2014

[112] פול קוטרל (1944-2007) נולד אמנם בברמינגהם שבבריטניה אבל קשר את גורלו בגורל הארץ כבר ב-1968, עת הגיע לקיבוץ כמתנדב. אהבותיו הגדולות בחיים היו רכבות ומכונות קיטור והוא הקדיש את רוב זמנו ומרצו לחקר ולימוד נושאים אלה. במהלך שהותו בארץ סייע בהקמת וסידור מוזאון רכבת ישראל בחיפה, פרסם ספר על היסטוריית הרכבת בארץ ובשנותיו האחרונות גם עבד במוזאון הרכבת ובארכיון המוזאון ופעל לסידורם ושיפורם. פול, שתמיד שאף לשתף אחרים בידע הרב אותו צבר, הורה בצוואתו לתרום לספריית אוניברסיטת חיפה את ספרייתו הענפה, שעיקרה מוקדש לנושא הרכבות ובמיוחד לנושאים שהיו קרובים לליבו – קטרי קיטור, רכבות תעשייתיות וצרות וחברת הרכבת הבריטית Midland Railway

[113] דוד תירוש, רכבת העמק, החברה להגנת הטבע, 1994; ראו גם: רון פז, ‏"רכבת העמק שברה שיא עולמי במהירות", באתר גלובס, 1' במאי 2005.

[114] אריה חצרוני, רועה ולוחם ; סיפורו של גרשון פליישר ראשון הנוקדים, איש "השומר", הוצאת מ' ניומן, 1975.

[115] מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 46-47.

[116] משה גלבוע, גולדה – צמיחתה של מנהיגה, עמ' 28-33

[117] בריאיון חושפני שהעניקה לעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י (Oriana Fallaci), היא האשימה למעשה את מוריס, בכך שאילצה לעזוב את הקיבוץ. היא טענה: "למענו הקרבתי את הקורבן הגדול ביותר בחיי: עזבתי את הקיבוץ. את מבינה, לא היה דבר שאהבתי יותר מאשר את הקיבוץ. אהבתיה כול בקיבוץ – עבודת כפיים, החברות, חוסר הנוחות, אבל הוא לא יכול היה לשאת זאת, פסיכולוגית ופיסית" (ראיון עם אוריאנה פאלאצ'י. מצוטט אצל ארנון מדזיני, גולדה מאיר – ביוגרפיה פוליטית. הוצאת ידיעות ספרים, 2008)

[118] תודה לנדב מן על הבהרתו

[119] דואר היום, 19-02-1936

[120] החצר הגדולה באתר המועצה לשימור אתרים