יוון – טיול בפלופונס

כתב: גילי חסקין; ‏11/11/2023

כתבה מקוצרת התפרסמה במגזין האלקטרוני של YNET: הפלופונס- יש חיים אחרי השריפה.

כתבה במגזין האלקטרוני Gotravel: מסלול מעגלי בדרום יוון
ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול ביוון

ראו גם: תדריך לטיול בפלופונס

לאלבום תמונות מטיול לפלופונס. יוני 2021

לאלבום תמונות מטיול לפלופונס. ספטמבר 2022

קובץ זה סוקר בעיקר את האתרים המרכזיים, בהם עוברים בטיול בפלופונס.

ראו גם: תדריך לטיול בפלופונס

פלופונס (ביוונית: Πελοπόννησος,) הוא חצי אי גדול בדרום יוון. חצי אי, שמאז שנכרתה התעלה הקורינטית, ב-1893, אשר הפרידה את פלופונס באופן מלאכותי מהיבשת, הפך לאי לכל דבר. חצי האי מופרד מהיבשה על ידי מפרץ קורינתוס (Cotintos), מפרץ פטרס (Patras) והמפרץ הסרוני (Saronic Gulf). ב-2004 חובר חצי האי לצפון יוון גם על ידי בניית גשר ריו–אנטיריו (Rio–Antirrio). שטחו של פלופונס הוא 21,556 קמ"ר (כשטחה של מדינת ישראל כיום).
הפלופונס (Peloponnese) – ביוונית מודרנית נהגה "פֶּלוֹפּוֹנִִיסוֹס" – הוא הדבר הקרוב ביותר לסטריאוטיפ היווני: אזור גירני, שהמשקעים היורדים בחורף מחלחלים דרך סלעיו ומותירים אותו צחיח, למעט ברכסים הגבוהים ובערוצי הנחלים. כאן פרחה התרבות המיקנית, כאן התרחשו מרבית האירועים המיתולוגיים, כאן נערכו המשחקים האולימפיים היווניים (בעיר אולימפיה). זהו למעשה גרעינה של יוון הקדומה, שאין בה מקום שהוא רחוק מהים יותר מחמישים קילומטרים. הוראת המילה 'פונטוס' (Pontos), ביוונית, היא גם ים וגם גשר. ואכן עבור יורדי הים היוונים, היה הים גורם מגשר ולא מפריד.
בימי הביניים נקרא "פלופונס מוראה" (Morea).

למפת הפלופונס (גוגל)

לפלופונס נוף מבותר ומגוון. זהו הקצה הדרומי של חצי האי הבלקני. בחצי האי הזה נמשכים קווי המבנה של היבשת היוונית: חופים ארוכים, ללא מישור חוף, פרט לדלתות הגדולות של הנחלים הגדולים, לקטע החוף הצפוני-מערבי ולמפרץ נפפליון. רכסי ההרים במזרח הפלופונס נמתחים בכיוון צפון-דרום, כשביניהם מפרידים עמקים, שהמשכם במפרצי ים. הגדול שבעמקים הללו הוא עמק אוורוטס .(Evrotas) שהוא אחד העמקים הפוריים של יוון. בינו לבין הים האגאי מפריד רכס פארנונאס ,(Parnonas)שגובהו 1,835 מ' והוא איננו מיושב.

צפונו ומערבו של הפלופונס, מורכבים מגוש הרים, שגובהם הממוצע מעל אלף מטר. הפסגה הגבוהה ביותר היא פסגת פרופיטיס איליאס (2,407 מטר) שעל רכס טייגטוס (Taygatos). ההרים מבותרים על ידי אפיקי נהרות שזורמים לכל הכיוונים, מקשים על התחבורה, ובתקופה העתיקה שימשו כיסוד לחלוקה המדינית.
רצועת החוף הצפונית, לאורך מפרץ קורינטוס, ישרה יחסית ומתאימה בחלקה לעיבודים חקלאיים. במרכז – ארקדיה (Arcadia) – אזור גבוה, מיושב בדלילות, גובל בצפון בשרשרות ההרים. ממזרח לארקדיה – לקוניה (Laconia)- ובמרכזה ספרטה – פתוחה לים בדרום
ומופרדת ממישור מסניה (Messenia) במערב, על ידי רכס הטייגטוס (Taygetos), שמתנשא לגובה של 2,404 מ' ומסתיים בחצי האי מאני. כל אחד מהמישורים הללו נמצא בראש אחד המפרצים המפרידים בין רכסי הרים בכיוון צפון-דרום.
אזורים מישוריים נוספים הם אזורי החוף של אכאיה (Achaea) והליס (Elis), בין פטרס לפירגוס, מישור ארגוליס (Argolis) הוא שפלה שנמשכת בין מפרץ ארגוליס לתעלת קורנית, ושימש תמיד כדרך תחבורה ראשית.

למרות המבנה המבותר, מצויה בפלופונס רשת הכבישים ומסילות הברזל, המנצלת קווי שבר וחתירה טבעית בנוף ההררי. האופי הקרסטי של חלק מן ההרים גורם לתופעה של בולענים, שבהם מתנקזים מי הנגר אל אפיקי זרימה תת-קרקעיים אל הים.

פירוש השם ביוונית הוא Pelopos nesos, כלומר "האי של פלופס" (גיבור מן המיתולוגיה היוונית). הוא היה בנם של טנטלוס ודיונה. בושל בקדירה על ידי אביו, שחפץ לבחון את חכמת האלים בני האלמוות. אלו, זולת דמטר, שנגסה מן השכם, לא טעמו מן הארוחה המזוויעה. הם ליקטו את כול אבריו, הוסיפו לו שכם משנהב, הקימוהו לתחייה והוא הפך למאהבו של פוסיידון. פלופס רצה להינשא להיפודמיאה. אביה אוינומאוס ענה שייתן את ידה של בתו, רק למי שינצח אותו במרוץ מרכבות. הבת האוהבת שיחדה את מירטלוס, הרכב של אוינומאוס, שחיבל במרכבת אדונו. אולם פלופס, במקום לשלם לרכב את שכרו, הטביע אותו. חטא קדמון זה הוא מקור הקללה שהביאו האלים לכל צאצאיו של פלופס.

הגאוגרפיה היוונית בעת העתיקה התחלקה באופן גס לדרום מערב יוון בחצי האי פלופונס עם ספרטה כפוליס הדומיננטית באזור במשך רוב התקופה, אטיקה בדרום מזרח, עם אתונה כפוליס הדומיננטית. בויוטיה עם תבאי כפוליס העיקרית. גם האיים הקיקלדיים, הספורדיים ודדוקנס, נחשבו לחלק מיוון בעוד שצפון יוון של היום, היה ברובו ארץ הברברים. חלקים נכבדים מאזורים אלו, סופחו ליוון רק לאחר מלחמות הבלקן ב-1912 ו-1913.

על תולדות האזור תוכלו לקרוא באתר זה: תולדות יוון העתיקה.

לפי עדותו של פילון האלכסנדרוני היו במאה הראשונה, יהודים ברוב חלקי פלופונס. פאולוס השליח מצא יהודים ובתי כנסת בעיר קורינתוס. אספסיאנוס שלח אלפי שבוים יהודים אל נירון קיסר, כדי לעבוד בחפירת התעלה הקורינטית. לאורך התקופה הרומאית והביזנטית הלכה וגדלה האוכלוסייה היהודית. תחת השלטון הטורקי המשיכו היהודים בשגשוגם, והיישוב גדל על ידי חלק ממגורשי ספרד שברחו לאזור. יהודים רבים עבדו בטוויית משי. עם פלישת ונציה לפלופונס ב-1685, ברחו היהודים בבהלה מפטרס (Patras).
היוונים שבפלופונס, שמרדו לעיתים קרובות בעות'מניים, היו פוגעים בקהילות היהודיות, שנחשבו בעיניהם בעלי ברית של השליטים. בפרוץ מרידת היוונים בפלופונס (1821), נטבחו שם 5,000 יהודים והנותרים נמלטו לקרקירה (קורפו) ולכָלְקִיס (העיר הראשית של האי אֶוויה).
במלחמת העולם השנייה היה פלופונס בשליטה איטלקית ומצב היהודים היה טוב יותר מזה של אחיהם באזורי השליטה הגרמנית, משום שהאיטלקים לא הפעילו את חוקי הגזע. לאחר כניעת איטליה וכיבוש כל יוון על ידי גרמניה, הגיעה ההשמדה גם אליהם. לאחר שחרור יוון כמעט ולא נשארו יהודים ביוון כולה (מעריכים שכ-88% מהאוכלוסייה היהודית ביוון נכחדה) ובפלופונס בפרט.

לשונות של אש

קיץ 2007 לא עשה טוב ליוון בכלל ולפלופונס בפרט. היערות בערו במשך ימים ארוכים. הרוח החמה לבתה את הלהבות ולשונות האש כילו כל חלקה טובה. דומה היה שרוחו של הליוס, אל השמש, רעה במיוחד. בכפר קטן מכפרי הפלופונס, נכלאו כמה עשרות נופשים במלון כפרי והלהבות, התיכו את מלונם וגזרו עליהם מוות איום. 65% משטחה של יוון היה מיוער. היערות נתפשים כמשאב לאומי, גם כשמדובר באדמה פראית. מישהו רצה לפגוע ביער פגיעה קשה. מי עשה זאת? יוון הרשמית מאשימה את התורכים, האלבנים, הפליטים ושאר שכנים חורשי רע, מבלי לשאול איזו תועלת תצמח הם משריפת היער. הלשונות הרעים רומזים שמי שיכול להרוויח במקרה כזה הינם דווקא בעלי הקרקעות המיוערות, שאדמתם תהפוך לאדמת מרעה ובעתיד יוכלו לבנות עליה. האם זו אשמה מוכחת? חלילה, אבל בפלטיאות, למרגלות עצי הדולב, פרצופים מקומטים מחליפים רמיזות רבות משמעות. מי שורף את יוון לדעת? ספק אם נדע, בינתיים, ניתן לטייל בכול מקום, מרבית השריפות כובו, אבל הכסות הירוקה, שגאוות יוון עליה, שלמת היער נכחדה והתחלפה לה בשחור מכוער. אבל דומה שהיער התאושש, לאלו שלא נפגעו הזיכרון קצר ודומה שיוון שווה למה שהיתה פעם. גם בשנת 2023, היו שריפות גדולות. אבל רובן פרצו ברודוס ובצפון מזרח יוון. זו שפרצה בחבל תרקיה, הוגדרה כגדולה ביותר מאז קם האיחוד האירופאי".

אתרים מומלצים

להלן, סקירה של האתרים העיקריים, אותם אפשר להספיק בטיול של 10-8 ימים. הטיול מתחיל בהידרה שבמפרץ הסרוני, ממשיך אל ארגוליס, וחוזר ממנה לאתונה, דרך התעלה הקורינטית, או ממשיך ממנה לתסאליה שבצפון יוון.
נקודת המוצא של הטיול היא אתונה. מומלץ להוסיף לטיול בפלופונז, לפחות יום באתונה, לכן הבאנו אותה כאן.

אתונה

בירת יוון והגדולה בעריה. אתונה מונה 3.7 מיליון תושבים עם עיר הנמל פיראוס. גובה העיר 150-40 מ' מעל פני הים. אתונה הייתה עירה של האלה אתנה, שזכתה בה לאחר תחרות עם אל הים פוסיידון. הוא הציע לה את הסוס ואתנה את עץ הזית.
כמו כן, המרכז הפוליטי של אטיקה (Attica) בעת העתיקה וכפתה על ערים רבות להצטרף לברית שבהנהגתה, הלוא היא הברית האטית – דלית, על שום האי הקיקלדי דלוס (Delos), שבו נשמר אוצר הברית.

ראו באתר זה: האקרופוליס של אתונה

אתונה היא בירת יוון מאז 1834, כאשר המלך האוסטרי אוטו (Otto) שכר אדריכלים גרמנים, שתכננו את רחובותיה בקווים ישרים. יש בה אוניברסיטה, קולג' לטכנולוגיה, מרכז של ארכיבישופות, מרכז כלכלי, מסחרי ובנקאי של המדינה, שדות תעופה, שירות אוטובוסים לכל מקום ביוון, ושירות אניות לכל אי.
העיר נבנתה לפי תכניות שונות, שאף אחת מהן לא הושלמה. הדבר בא לידי ביטוי ברשת הרחובות. העיר הפכה לבירת יוון ,לא בשל מצבה הגאוגרפי והכלכלה, אלא בשל עברה ההיסטורי המפואר. העיר שוכנת בדרום מערבה של אטיקה. רובה מישורית ורק במזרחה מתגבהות גבעות. גבעות היסטוריות נמוכות מעטרות את העיר העתיקה: ליקווטוס (270 מ'); אנכסמוס (150 מ'); אריאוס פאגוס או גבעת הנימפות (148 מ'); וגבעת המוזות (147 מ'). גבוה מכולם הוא האקרופוליס (156 מ'), הנראה מכל מקום בעיר, ואסור לבנות מבנה שיסתיר אותו.
האקרופוליס וסביבתו היו מקום מושבם של קדמוני העיר, לפני כ-4,000 שנה. האתונאים כינו את עצמם "אוטוכטונים", שמשמעו: "בני המקום", ומכאן שמה של העיר (כמו כן הקשר לאתנה). העיר הייתה מיושבת כבר באלף ה-5 באוכלוסייה טרום-הלנית, שהיוונים קראו לה "פלסאגים" שבאו מאסיה הקטנה.
כבר במאה ה-8 לפנה"ס לערך, איחדה אתונה את אטיקה תחת הנהגתה, לפי המסורת על ידי תזאוס וזוהתה עמה. בימי פריקלס, במאה ה-5 לפנה"ס, הייתה היפה בערי יוון. מה שמכונה 'תרבות יוון' או 'התרבות הקלאסית', הוא במידה רבה תרבות אתונה.
למרות עברה המפואר, אתונה היא עיר מאכזבת ממבט ראשון: אקלים לח, צפיפות, הזנחה, תחנות האוטובוסים מפויחות והתנועה מטורפת. מרבית המבקרים מסתפקים ב"אתרי החובה": האקרופוליס ומקדשיו, הפלאקה על חנויותיה, המוזיאון הלאומי העשיר והמרשים ומוזיאון האקרופוליס, החדיש והמרהיב. גם המוזיאון הביזנטי ראוי מאד לביקור. אולם אתונה מציעה הרבה יותר: זהו כרך הנושם ושוקק חיים עד השעות הקטנות של הלילה, רחובותיה נטולי פשע, אתרים היסטוריים פזורים ברחובות, מוזיאונים, מסעדות, בתי קפה סואנים, גנים ושווקים. מעל לכל, אתונה פורשת בפני התייר מגוון אפשרויות בילוי, ממועדוני מוסיקה יוונית ועד להצגות תאטרון. ידידי ועמיתי ירון אמיתי, בספרו "הכול על יוון" (הוצאת כתר, 1993), טוען כי "יש באתונה קצת מאירופה והרבה מהלוונט ויש בה משהו מקסמן של ערים מכוערות". מכל מקום, אסור לוותר על האקרופוליס, על האגורה (כיכר השוק) שלמרגלותיו, ועל המוזיאון הלאומי, שמוצג בו אוסף מדהים ביופיו של אמנות יוון העתיקה והביקור בו הוא חובה! כדאי מאוד לעלות לתצפית על העיר מגבעת ליקיאוויטוס (Likavitos) – רצוי בשעת שקיעה, כדי לראות כיצד הכתום הופך לאדום, וזה מאפיר מרגע לרגע, עד שהכול הופך לשטיח של אורות מרצדים. אפשר לעלות ברכב או ברכבל (Teleferic). כמו כן, אין לוותר על כמה שעות של שוטטות בפלאקה הסואנת.
לישראלים ויהודים "טיפ" נוסף: המוזיאון היהודי (Amalias 36) קומה ג' (פתוח 13:00-09:00, סגור בשבת).
גם פיראוס אינה בפלופונס, אך מכיוון שניתן להגיע לפלופונס דרך הידרה ומכיוון שיש המתחילים את הביקור במונומווסיה (ראו להלן), יש לעבור בנמל פיראוס.

פיראוס (Piraeus)

מבטאים Pi-re-as. מאז ומעולם היה נמלהּ הראשי של יוון, ואחד החשובים באגן הים התיכון. נכלל בתחום האזור המטרופוליני של אתונה. שוכן באגן מישורי מדרום-מערב לאתונה, לחוף מפרץ פאלירון, המסתעף מהמפרץ הסרוני. מתקני הנמל, שנהרסו בהפצצות של מלחמת העולם השנייה, נבנו מחדש בקנתרוס. הנמל משרת את רוב הסחר הימי ותנועת הנוסעים של יוון, מרכז היצוא והיבוא הימיים של יוון. בראשית המאה ה-5 לפני הספירה, העביר תמיסטוקלס את נמל אתונה לפיראוס, ובנה חומה, שהקיפה את חצי האי, בים וביבשה.

בימי גדולתה של אתונה, קמה סביב פיראוס עיר גדולה, שנבנתה בתכנית "גריד", של רשת רחובות המצטלבים זה בזה, ברוחו של היפודמוס ממילטוס, ובה מעגנים צבאיים, מבדוקים, נמלי מסחר ועוד. נבנו אזור תעשייה, תאטרון ומקדשים מפוארים. באותה עת נבנו "החומות הארוכות" המקבילות, שחיברו את פיראוס לאתונה, שהיו מיסודות עצמתה של אתונה ונהרסו, בפקודת ספרטה, במלחמת הפלופונס. החומות נבנו מחדש ב-394 לפנה"ס. בשנת 86 לפנה"ס הרס המצביא הרומי סולה את המקום ואת מקומו כנמל חשוב תפסו רודוס, דלוס ואלכסנדריה. בימי הביניים היה זה כפר דייגים שקט, שבעת קבלת העצמאות מנה 20 איש.

ב-1923 חל גידול עצום באוכלוסיית האי, עם בואם של 100,000 פליטים יוונים מטורקיה. לא לחינם התפתחה כאן מוסיקת הרבטיקה.
ראו באתר זה: רבטיקה.

פיראוס הפכה מהר מאוד לעיר השלישית בגודלה ביוון. ב-1941 פיראוס הותקפה על ידי הגרמנים ונמלה נהרס. מכלית נפט שהוטענה ב-200 טון TNTהופגזה והרסה חצי נמל. אחת עשרהאניות טובעו והשאר נסוגו לאיים. פיראוס נודעה כמקום מוזנח, אך בעל קסם רומנטי, כפי שמשתקף בשיר "השמש בפיראוס". אווירת המקום מתוארת בסרט "רק לא ביום ראשון", עם מלינה מרקורי. כיום עוגנות בנמל 25,000 אניות ו-4 מיליון נוסעים בשנה.

הידרה

הידרה (Hydra) הוא אי רומנטי במפרץ הסרוני. שטח האי הוא כ-50 קמ"ר, אורכו כ-20 ק"מ ורוחבו בנקודה הרחבה ביותר כ-6 ק"מ. זהו אינו אי יווני קלאסי עם חופים חוליים . אך יחד עם זאת הוא נחשב לאחד האיים המיוחדים ביוון. מדובר באי יוצא דופן שבירתו הקטנה יושבת על צוק, התנועה באי מתנהלת בהליכה או ברכיבה על גבי חמורים או אופניים. אין באי אפילו כביש אחד בודד ואין בו אופנוענים "מתאבדים". העיירה הראשית הידרה, בה ממוקם הנמל בנוייה בצורה של חצי גורן על צלע ההר. הנמל הוא גם לב העיירה, סביבו נמצאים כל שרותי התיירות כמו: טברנות, בתי קפה וחנויות לתיירים.
מעל העיר מתנוססים שרידי מבצר, ממנו נשקפת תצפית מרהיבה. האי התפרסם בשנות ה-60, כאתר צילום לסרט "הנער על הדולפין". מאז נמשכו לכאן שחקנים, סופרים אמנים ומפורסמים מכל העולם. המפורסם שבין דיירי האי היה הזמר לאונרד כהן שהתגורר באי שבע שנים, בין 1960 ל-1967. גם כוכבת הקולנוע סופיה לורן התגוררה באי משך תקופה מסוימת
הידרה נחשב לאתר הנופש האקסקלוסיבי ביותר ביוון, לאחר מיקונוס. למרות שייחדנו מאמר שלם לאיי יוון, נראה לי נכון יותר לכלול את הידרה במסלול ה"יבשתי", היינו, לעבור דרך הידרה וללון בה לילה, בדרך מאתונה לפלופונס. יש טענה הגורסת כי האי נקרא על שם המפלצת בעלת תשעת הראשים, בתם של טייפון ואכידנה. המטלה השנייה שביצע הרקלס (מבין התריסר שהוטלו עליו) היה להרגה, אך כל אימת שכרת ראש, צמחו במקומו שניים או שלושה. הוא הצליח להתגבר עליה רק לאחר שעוזרו יולאוס צרב את פצעיה בלפידים בוערים. התיאור מופיע בציורי כדים ובמטופות שבמקדש זאוס שבאולימפיה .

דעה אחרת אומרת שהאי נקרא בעת העתיקה "הידראה" (Ὑδρέα, Hydrea ) , שהוראתה מים והשם מתייחס למעיינות הטבעיים שפיכו בו. על פי האגדה, האי היה מכוסה בעבר ביערות. כיום הוא חשוף לחלוטין ומייבא את מימיו מהפלופונס.
במאה ה-16 התיישבו באי פליטים מאלבניה, שנמלטו מעושק השלטון העות'מאני בארצם, והפכו את הנמל לצומת המסחר הראשי בים האגאי. בהיעדר קרקעות, הם עברו לבניית סירות והאי הפך לכוח ימי חשוב. היה פה צי סוחר בן 160 ספינות, שהביא עושר רב לבעליו. בתקופת המלחמות הנאפוליוניות שברו סוחרי הידרה את המצור הבריטי וסיפקו סחורות לצרפת. סוחרי הספינות האמידים, שכונו "ארכונים", הל שום שהיו אזרחיה המובילים של העיר הידרה, בו בה בתי מידות מרשימים שכונו על שמם "ארכונטיקה" (arhontika) בנו בתים מרהיבים במאות ה-17 וה-18סוחרי האי התעשרו כתוצאה מפעולה על הקו הדק שבין מסחר לגיטימי לבין הברחות ושוד ימי. הקלות היחסית לבצר את הנמל ולמנוע גישה לאי הפכו אותו למעוז של חיים עצמאיים יחסית, תוך הסכמה בשתיקה של העות'מנים. במאה ה-18 זכתה הידרה לאוטונומיה ובמקום תשלום מיסים סיפקה מלחים לצי השולטן. האוכלוסייה תפחה ל-40,000 ערב מלחמת העצמאות (1821).

למען האמת, ההידריוטים (Hydriots), כפי שמכונים תושבי האי , היו רחוקים מלהסכים להצורף למלחמת העצמאות היוונית. באפריל 1821, כאשר בן האי אנטוניוס אויקונומו (Antonis Oikonomou), גירש את השליט העות'מני והכריז על הצטרפותה של הידרה למאבק הלאומי, הוא נתקל באופוזיציה תקיפה של מנהיגי האי, שחששו לאבד את זכויותה ייתר היחסיות שהיו להם תחת השלטון העות'מני. הוא נעצר, גורש מהאי ובסופו של דבר, מתנגדיו שלחו מתנקשים לרצחו נפש, בדצמבר 1821.
אולם תוך מספר חודשים, כיוון הרוח השתנה סוחרי האי, בהשראתה של לסקרינה בובולינה, (בעלת הון שהשקיעה את כל כספה עבור העצמאות היוונית) , נידבו ספינות לצי המורדים בממשל העות'מאני והצי היווה גורם חשוב בהצלחת המאבק. בצוק העתים, ספינות הידרה הפכו למשחתות. מפקד צי המרד – אנדריאס מיאוליס (Andreas Miaoulis) – היה בן הידרה. דמות חשובה אחרת היא יורגיוס קונדוריוטיס (Georgios Kountouriotis), שהיה נשיא האסיפה הלאומית ביוון העצמאית, בשנים 1822-1827. רחובות רבים נקראים על שמם. רבים מתושבי האי נטשו אותו. כיום פרנסתם על תיירות, שליית ספוגים בצפון אפריקה ושירות בצי הסוחר. מכאן מיעוט הגברים. כדאי מאוד לטייל ברגל, בנוף מקסים, אל הכפר קמיניה (Kaminia) המשופע בכנסיות וממנו, הליכה בת שעתיים, לחוף מפרצים, אל הכפר הקטן קסטלו (Kastelo) והחוף היפה שלו. אין תנועת מכוניות באי להוציא מכוניות הצלה ואסיפת אשפה.

מיקנה (Mycenae)

מיקנה היא השריד הארכיאולוגי החשוב ביותר במישור ארגוליס (Argolis) – חצי האי המפריד בין המפרץ הסרוני למפרץ הארגולי (ונקרא על שם העיר העתיקה ארגוס). שרידים גדולים אלו, מרשימים וקודרים מעט, הם מה שנותר מאחת הערים החשובות ביותר בתקופה המיקנית, הקרויה על שמה (1200-1550 לפנה"ס). העיר מיקנה, "עתירת הזהב", המוזכרת בסיפורי הומרוס, הציתה את דמיונם של חוקרים ורומנטיקנים. אחד מהם, הנריך שליימן, חשף בחורבותיה ממצאים מדהימים. שיא הביקור באתר הוא החומות העבות ("קיקלופיות"), שער האריות המפורסם וקברי המלכים. כאן חשף שליימן את תגליתו המדהימה: שלדיהם של מלכי מיקנה ובני משפחותיהם, כשפניהם מכוסות במסיכות־מוות עשויות זהב. אחד הקברים, ששמו הוא "אוצר אטראוס" קיבל בטעות את הכינוי: "קבר אגממנון", למרות ששוכניו נטמנו כאן כ-400 שנה טרם מלחמת טרויה. באתר – מוזיאון קטן ויפה. האתר נמצא כ-2 ק"מ מצפון-מזרח לכפר המודרני מיקנה, 12 ק"מ מצפון לארגוס. ביתו של שליימן, בקצה הכפר, הפך למלון קטן (Belle Helene).

ראו באתר זה: התרבות המיקנית.

נפפליון (Nafplion)

נאפפליון (מבטאים "נפפליו), העיר הגדולה בצפון-מזרח הפלופונס, כ-180 קילומטרים מדרום-מערב לאתונה, נחשבת בעיני רבים לעיר היפה ביותר ביוון. אפשר להוסיף ליופי גם את האווירה הנוחה, מבנים יפים, חופי רחצה נוחים, סופלקי משובח ומסעדות דגים מצוינות. כל אלו, יחד עם המיקום שלה, הופכים אותה למקום בילוי נעים במיוחד ומרכז מצוין לביקורים באזור כולו. בתיה האלגנטיים בנויים על חצי אי צר ומצוקי בראשו של מפרץ ארגוליס ומשמרים את אווירת המאה הקודמת. העיר היא בירת המחוז ארגוליס ושימשה כנמל חשוב מאז תקופת הברונזה.
משמעות שמה של העיר היא "נמל מוגן היטב". כמעט כל צבא שגילה עניין בחוף היווני נמשך לנאפפלין וחשק בה. הביזנטים, הפרנקים, האתונאים, הוונציאנים, העות'מאנים: כולם באו, והטביעו את חותמם במשך תקופה קצרה. לאחר העצמאות, שימשה נפפליו, לזמן קצר, כבירת יוון, לאחר ההתנקשות בקאפודיטריאס (Ioannis Kapodistrias), ראש ממשלת יוון ב-1833, הורחקה נפפליון מאור הזרקורים. הבירה הועברה לאתונה ונפפליון הפכה להיות מקום מושבם של רומנטיקנים. זהו מקום קסום, בעיקר בערבי הקיץ.
הרובע העתיק גדוש בסמטאות מוצלות, בתים גדולים ומרשימים והוא משמר את אווירת המאה ה-15. טיילת סביב כל לשון היבשה מאפשרת להקיף בהליכה נעימה את העיר העתיקה. מצד אחד ניצבים מעליה בתיה ומצודותיה של נאפפלין, ומצד שני נשקפים נופי ים כחול, וחופי רחצה. כיכר העיר וסמטאותיה נקיות מכל רבב, והומות תיירים ומקומיים.

מיקומו של ההר השולט על העיר הוא כה חשוב מבחינה אסטרטגית, עד שנבנו בו שלושה מבצרים. היפה שבהם מתנשא בהדר מעל העיר – המצודה הוונציאנית פאלאמידי (Palamidi), המצודה בנויה על מצוק שגובהו 250 מטר, החולש על העיר. הוונציאנים בנו אותה בראשית המאה ה-18, במשך שלוש שנים. אולם החומות הכזיבו. עמדו רק שמונה ימים מול ההתקפה העות'מנית.
מן המצודה נשקף נוף מרהיב של העיר, מפרץ ארגוליס מעברה האחד ורכס הפארנון (Parnon) מעברה האחר. משני צדי רחובותיה הצרים בנויים בתים וונציאנים וארמונות קטנים בסגנון נאו-קלאסי.
בלב המפרץ בולט האי המבוצר בורצי (Bourtzi) שהוראת שמו היא "מצודה קטנה", המקום, שהיה בעבר מקום מושבו של התליין של הסולטן העותומאני. מרתק ונופה של העיר הנשקף ממנו, מרהיב..

אפידאוורוס (Epidavros)

אחד האתרים היפים ביוון. נמצאת על החוף המזרחי של ארגוליס, שלושים ק"מ מזרחית לנפפליון . הנרי מילר כתב בספרו The Colossus of Morussi: "מיקנה מקופלת בתוך עצמה, אך אפידאוורוס פתוחה, חשופה ומוקדשת לרוח". בראש הפוליס עמדו מספר תושבים מיקירי העיר. הגוף המוציא לפועל היה מורכב מפקידים, שנקראו "ארטינים". לאוכלוסיית הכפרים לא היה חלק בהנהגת העיר והם כונו "בעלי הרגליים המאובקות". כינוי המעיד על הזלזול הרב שהשכבה האריסטוקרטית נהגה בהם. גורלה המדיני של אפידאורוס נע בין שעבוד לארגוס לבין עצמאות. לבסוף הצטרפה אל הברית הפלופונסית של ספרטה. עיקר פרסומה בא לה מתוך פולחן אסקלפיוס, אל הרפואה, שנולד כאן ואפידאורוס שימשה לו מרכז ויעד לעולי רגל. האתר זכה לחשיבות פאן-הלנית החל מהמאה ה-4 לפנה"ס.

במקום היה אסקלפיון: אחד מ-300 מרכזים רפואיים-מקדשים, שהוקמו לכבודו של אסקלפיוס, אל הרפואה. סביב המקדש התקבצו חשוכי מרפא, כדי לבקש נסים. עם הזמן נהרו למקום גם רופאים והוא החל לקבל צביון של בית חולים. מקדש אסקלפיוס היה מוקף חומה, ומשני צדי הדרך הקדושה ניצבו קברים. המקדש המרובע היה נשען מכל צד על שורה של עמודים דוריים ועיטוריו היו מעשה ידי הפסל תימותאוס האתונאי. שם עמד פסלו של אסקלפיוס. מחוץ לתחום מקדש אסקלפיוס נמצאו בנייני האכסון לעולי הרגל במאה ה-4 לפנה"ס היה כאן מרכז רפואי שכלל: לבירינט לטיפול בהלם; חדרי ניתוח; חדרי הבראה; תיאטרון; אצטדיון, בתי מרחץ וגימנסיון. בדרך למקדש עברו עולי הרגל על פני לוח אבן, שבו נחקק: "כשאתה נכנס לבית האל, שבו ניחוחות עשבים, עלייך להיות טהור". פולחן אסקלפיוס נעלם עם התקדמות הנצרות ליוון. בנוסף לשרידי המקדש כדאי לבקר גם בתולוס (Tholos), מבנה מעוגל ששרידיו בצפון מערב המקדש, והוא נחשב לאחד מהבניינים היפים ביוון. 26 עמודים חיצוניים בעלי כותרות דוריות ו-14 עמודים פנימיים בעלי כותרות קורינטיות. הבניין היה מעשה ידי הפסל פוליקלייטוס במאה החמישית לפני הספירה. התולוס נבנה במאה הרביעית לפני הספירה, אך לא ברור למה שימש, אולי כמשכן לנחשים. היה חלון הראווה של אפידאורוס, מפואר במבנהו ובפסליו.

התיאטרון נבנה במאה ה-4 לפנה"ס, והיו בו 14,000 מקומות ואקוסטיקה יוצאת דופן. נחשב לתיאטרון היווני השמור ביותר בעולם. מדי שנה, מתקיים במקום פסטיבל אפידאוורוס למחולות, בין ה26- ביולי ל-30 באוגוסט.

ראו בהרחבה, באתר זה: אפידאוורוס ופולחן אסקלפיוס. התאטרון בעולם הקלאסי

מיסטרס (Mistras)

מיסטרס הייתה בירתה של ממלכה ביזנטית עצמאית, 7 ק"מ מערבית לחורבותיה של ספרטי (Sparti), הנמצאת במישור לקוניה (Laconia), שנמצא בין רכס הטייגטוס במערב להר פרנון במזרח ומנוקז על ידי נהר אורוטס הנמל החשוב של לקוניה הוא גית'יו (Gytheio), שהוא כיום כפר דייגים יפהפה. מהעיר החשובה ספרטה, שהעניקה לעולם את מטבעות הלשון "חינוך ספרטני" ו"דיבור לקוני" (מכיוון שהספרטנים היו מדברים בקצרה). מספרטה העתיקה לא שרד כמעט דבר. בשולי ספרטי הוצב פסל מודרני, לזכרו של לאונידס (Leonidas), מי שהנהיג את הכוח הספרטני, שיצא ליוון המרכזית, כדי לחסום את צבאו של קסרקסס הפרסי, ב-480 לפני הספירה. לאונידס נשאר עם 300 לוחמים, כדי להגן על נסיגת הכוח היווני העיקרי. מספרים שהוא הוזהר כי כמות החיצים של הפרסים תסתיר את עין השמש והוא השיב: "אם כך, נילחם בצל". הוא וכל אנשיו נפלו בקרב.

העיר העתיקה מיסטרס נבנתה בתחילת המאה ה-13 על ידי אבירים צרפתיים שהשתתפו במסע הצלב הרביעי. הפראנקים, לאחר שכבשו את ספרטה ב-1248, הקימו כאן עיר חדשה ומבוצרת בשם 'מיזתרה' (Myzethras), שהוראתו ביוונית: גבינת עזים. העיר המבוצרת התאימה יותר למציאות החדשה. מבצר מיסטרס נבנה ב-1249 על ידי הצלבני גיום דה וילארדואן (William II of Villehardouin).
ב-1259 חזרו הביזנטים לאזור, שבו את המלך הפרנקי ואת אציליו, וקבעו בעיר החדשה את בירת הדספוטיה (נסיכות) של מיסטרס, וזו הייתה אחד המרכזים החשובים של מיכאל ה-8 פליאולוגוס, קיסר ביזנטיון. עד מהרה אוכלס המקום על ידי תושבי המישורים שנמלטו אליה מאימת הפולשים הסלאביים. מתקופה זו, נסיכים מבית פליאולוגוס המשיכו לשלוט במיסטרס, עד שהשליט האחרון דימיטריוס, נכנע לעות'מאניים. במאה האחרונה לקיום הביזנטי, הייתה מקום מושבו של דספוטאט (נסיכות ביזנטית) יווני ומרכז אמנותי ומדעי. בעוד האימפריה הולכת ושוקעת במקומות אחרים, שגשגה מיסטרס תחת שלטון הרודנים. נבנו בה כנסיות שעוטרו בתמשיחים (פרסקו) מהמפורסמים בתולדות האמנות הביזנטית. תקופת הזוהר של העיר החלה ב-1348, ובחלק מהזמן הייתה מיסטרס העיר השנייה בגודלה באימפריה, אחרי קונסטנטינופול. היא הייתה למרכז לימודי ותרבותי, ונודעה לה השפעה על הרנסאנס האיטלקי.

ב-31 במאי 1460 כבשו העות'מאנים את העיר, והיא שמרה על חשיבותה ושימשה כמקום משכנו של שליט הפלופונס מטעמם. ונציה שלטה במיסטרס בין 1687 ל-1715, ובעת מרד אורלוב (Orlov) ב-1770, היא נכבשה על ידי האימפריה הרוסית שבאה לעזרת היוונים המורדים. העות'מאנים שבו וכבשו את העיר, ואוכלוסייתה הצטמצמה, וב-1825 הרס אותה אבראהים פאשא כליל. העיר ננטשה ותושביה עברו להתגורר בספרטה המודרנית שנוסדה ב-1834. כיום העיר אינה מיושבת למעט מספר נזירות המתגוררות במנזר פנדנאסס, בשנת 1989 הכריז ארגון אונסק"ו על מיסטרס כאתר מורשת עולמית.
מתחת למבצר הפראנקי שעל הפסגה נמצאת העיר העליונה, ומתחתיה העיר התחתונה. מיסטרס משמרת חיים של עיר שנשלטה על ידי נסיך יווני, שנישא לשתי נשים ממערב אירופה, ושמשה כמפגש בין ביזנטיון לתרבות המערבית. בכנסיות מיסטרס תמשיחים מפורסמים בתולדות האמנות הביזנטית בימי הפליאולוגים (מאות 13 ו-14), רוב התמשיחים נשתמרו במנזרי אפנדיקו (Afendiko), פאנטאסה (Pantanassa) ופריבלפטוס (Vervileptos). הם מדגימים את התחייה הביזנטית מימי הפליאולוגים, תוך שילוב יסודות מסורתיים וחידושים בפרספקטיבה ובתנועתיות.

מונומווסיה (Moniemvasia)

(לעתים כותבים כך ולעתים Monemvasia)
מונומווסיה הנמצאת 99 ק"מ מזרחית לספרטי היא סלע ענק, המזדקר בדרמטיות לגובה אנכי של 300 מ' מעל הים, מול החוף המזרחי של הפלופונס. המקום, המכונה "גיברלטר של יוון" הוא למעשה אי, שהופרד מהיבשת ברעידת אדמה בשנת 375. הוראת השם "מונומווסיה" הוא מילולית: כניסה יחידה, משום שקיימת רק כניסה אחת לעיר. הגישה היא בכביש הצר המחבר את הצוק לכפר החוף הקטן יתירה (Gethira) ובו חדרים להשכרה. זוהי עיר הנמל והמרכז המסחרי הראשי של חבל מוראה – כפי שנקרא הפלופונס בימי הביניים – כהשלמה למיסטרס – המרכז הרוחני.
ההתיישבות במקום החלה כבר בתקופה המיקנית, ששמה היה Epidauros Limera. אך העיר מופיעה על במת ההיסטוריה, במאה ה-8, כשהוקמה על ידי פליטים יוונים שנמלטו מאימת פלישת הסלבים ללקוניה. העיר הפכה במהירה לנמל משגשג שהדף התקפה נורמנית ב-1149. בשנת 1249 כבש אותה המצביא הלטיני גיום דה וילארדואן, לאחר מצור של שלוש שנים. אולם כעבור 14 שנה, בשנת 1263, הוא נאלץ להחזיר את העיר לביזנטים, יחד עם מיסטאס ומסינה, לשליט הביזנטי, שלקח אותו בשבי. המקום הפך לעיר גדולה ונמל הומה. בשנת 1460, נוכח האיום העות'מני , עברה העיר לחסות האפיפיור. כעבור מספר שנים היא נשלטה על ידי הוונציאנים, שעיצבו אותה ברוחם, ונכבשה על ידי העות'מניים ב-1540. העיר היתה בידיהם (למעט אינטרוול וונציאני בשנים 1690-1715), עד שנת 1821. שמו של היין המקומי, "מלמסי" (Malmsey) יצא לתהילה

.זוהי עיר ביזנטית-וונצינית שמורה היטב, משום שלא ננטשה מעולם. אמנם המקום הומה תיירים, אך אסור לוותר על המראה המרהיב, כפי שכתב המשורר יאניס ריצוס (Yánnis Rítsos), שנולד וחי במקום: "נוף זה קשוח כמו השתיקה". כדאי לטייל בסמטאות של העיר המדייוואלית. ברחוב הראשי הצר והמרוצף נמצאות חנויות למזכרות וטברנות רבות. כדאי לטפס בגרם מדרגות אל המבצר ואל העיר העילית. למעט כנסיית אגיה סופיה (Agia Sophia) השוכנת על קצה מצוק תלול, נותרו במקום רק עיי חורבות, אך הנוף משכר חושים. במיוחד בשעת השקיעה.
הרי טאייטוס (Taygetos)
טייגטוס הוא הרכס החוצה את הפלופונס, מיתמר לגובה של 2,407 מ' מעל פני הים. זהו אחד האזורים היפים ביותר ביוון לטיולי רגל. המדרונות הנמוכים נטועים עצי חרוב וזית, מעליהם גדלים עצי אלון וערמון, והמדרונות העליונים מכוסים ביערות של אשוח ואורן שחור. נמליץ כאן על טיול נחמד אל הכפר ההררי אנאוורטי (Anavreti) הצופה על ספרטי. הכפר הקסום שוכן בעמק מבודד ומעפילים אליו (ברכב) בפיתולים חדים. לאחר סיור בכפר ושיחה עם תושביו הטוענים כי הם צאצאי העברים, יורדים למנזר פאנרומני (Faneromeni). משם אין לרדת בדרך העפר, אלא להמשיך ברגל בשביל נסתר (לשאול את אחד הנזירים), עד לבתי הקפה שבמעיינות פארורי (Parori) , שליד מיסטרס.
אחרי הטירוף של קיץ 2007, ידי רועדת כשאני שולח אנשים לרכס המרהיב הזה. הכורת עלה על היער העבות שנתן לרכס את הדרו. עצי האשוח שהעניקו לרכס חזות אלפינית, הפכו לגדמים שחורים. אולם למרבה השמחה, היער התאושש בחלקו. ועטה ירוק הוא טרם שב למה שהיה, אבל הכפרים, התצפיות, יהיו מרהיבים עבור מי שלא הכיר את המקום בלבושו הקודם.

ואטיה (Vathia)

כפר מגדלים מהמם בראש גבעה, בדרומו של חבל המאני (Mani) חבל מוזר ומעניין, בין הרים תלולים במזרח וים במערב, שעשו אותו לבלתי חדיר. מאות בשנים נמלטו לכאן יוונים, מאימת נגישות ורדיפות. בין אם היו אלו הספרטנים שנסו מפני הסלאבים ובין אם היו אלו פליטי רדיפות העות'מאניים במאה ה-19. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרי ניתן לומר כי המצוקים התלולים והאדמה הטרשית עצבו במהלך הדורות את רוחם העיקשת של ה"מאניוטים", בני חבל המאני. בחבל הטרשי והמבותר, בלי לשמור על עצמאות יוונית לאורך מרבית שנות ההיסטוריה. בגלל הבידוד והיעדר שלטון מרכזי, התפתחה באזור חברה של איכרים-צמיתים, שנהגו להילחם זה בזה, על קרקעות ופרנסה. בעת מלחמה התבצרו הלוחמים במגדלים משפחתיים, שצמחו במהלך השנים לגובה של 5-4 קומות. חלק מבתי המגדלים העתיקים שופצו ומושכרים לתיירים.

פילוס (Pylos)

פילוס הינה עיירת חוף בדרום-מערב הפלופונס, במחוז מסניה, 51 ק"מ מדרום-מערב לקאלאמטה (Kalamata). שוכנת בראש הקצה הדרומי של מפרץ עצום.
השיר השלישי באודיסיאה של הומרוס נקרא "הקורות בפילוס". שורות הפתיחה בספר, בתרגום של שאול טשרניחובסקי: "והליוס נעור ויעזוב את גאות הים כליל היופי / ועלה ברקיע הנחושת להאיר לבני האלמוות / גם לבני תמותה הדרים על פני האדמה הפורה, / ואלה באו לפילוס, עיר נלס הבנויה לתפארת". נלס (Neles), שהוזכר כאן כמייסד פילוס, היה אביו של המלך המיתולוגי נסטור (Nestor), אחד מהתשעה שהצטרפו למלחמת היוונים בטרויה, כדי להשיב את הלנה היפה, לחיק מנלאוס בטרויה. באודיסיאה מופיע נסטור כמארחו הנדיב של טלמכוס, בנו של אודיסיאוס, שהגיע לכאן, בחיפושיו אחר אביו האובד, שהיטלטל בדרכים עשר שנים, עד ששב לביתו.
מעל המפרץ, במרחק של ניצב אתר מיקני המכונה "ארמון נסטור", שנחפר ונחקר במאה השנים האחרונות. כמה קילומטרים מדרום-מערב לפילוס החדשה שרידיו ניצבים. החשיבות הגדולה של הארמון טמונה בכך שהוא הגדול ביותר שהתגלה מן התקופה המיקנית (1,200 לפנה"ס).

מפרץ זה היה זירת הקרב הימי נאבארינו (Navarino), שניטש ב-20 באוקטובר 1827, שבמהלכו הפגיזו הצי הבריטי, הרוסי והצרפתי את הצי העות'מני ובו אניות של איברהים פאשה ממצרים, שנשלח על ידי אביו, מוחמד עלי, כדי לסייע לעות'מאניים במלחמת העצמאות היוונית. בהפגזה האירופאית, שעליה פיקד אדמירל קודרינגטון (Edward Codrington), טובעו 53 ספינות ונהרגו 6,000 איש. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד הצי העות'מאני, וחיל המשלוח המצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הקרב נחשב לאחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העצמאות היוונית והוא הקרב הגדול האחרון שנערך בין אניות מפרשים מלחמתיות. הסולטאן מחמוד השני לא מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה.

אולימפיה (Olympia)

אתר המשחקים האולימפיים המפורסמים. שוכנת בעמק ירוק ופורח למרגלות הר קרוניון, באלטוס, בחבל הליס ההיסטורי. השם הנכון לאתר: "המתחם הפולחני לכבוד זאוס האולימפי והרה אשר באלטוס". העמק של אולימפיה תחום במזרח ובצפון בהרים של ארקדיה. בצפון, שלוחה מהרי אליס מגיעה למתחם עצמו, והר קרונוס הוא מרכז המתחם. מקומה של אולימפיה באזור של שפע, והרוח שנשבה בה תכופות, היו אידיאלים לפולחן זאוס. העמק מושקה על ידי שני נהרות – אלפאוס (Alfeios) ממערב וקלדאוס (Kladeos) ממזרח, שמתאחדים באולימפיה. השפעת הנחל הרסנית: חלק מהמבנים נהרסו על ידי האפיק. האתר עבר 800 שנה של עיצובים ארכיטקטוניים. המשחקים האולימפיים, שהחלו ב-776 לפנה"ס, התקיימו ברציפות מדי ארבע שנים והיו האירוע החברתי הפוליטי החשוב ביותר ביוון העתיקה ואף היוו סיבה להפסקת אש כללית ברחבי יוון כולה (בניגוד לתקופה העתיקה, בה המשחקים האולימפיים הפסיקו את המלחמות, במאה ה-20, המלחמות ביטלו את המשחקים האולימפיים). החפירות הארכיאולוגיות הן הישג מרשים. זהו אתר הייצוג המפורסם והמעולה של האסכולה הארכיאולוגית הגרמנית. [בעת המשחקים האולימפיים שהתקיימו במינכן (1972) חגגו 100 שנה לחפירות באולימפיה].

תולדות האתר

המסורות השונות אומרות שכאן התקיים פולחן לקרונוס ולריאה, לפני הולדת זאוס. פלופס (Pelops), נכדו של זאוס ומלך אולימפיה, היה הנערץ ביותר באזור. פולחן פלופס היה חשוב והוקצה לו מקום ליד מזבח האש של זאוס. פלופס היה הרוח הארצית בעוד שזאוס שמר על אופיו המלחמתי. באולימפיה יש גם תל מלאכותי לכבוד פלופס – מעין טומולוס (מבנה עגול), שהיו עובדים אותו כקבר. בתקופה מאוחרת יותר הוקף גדר והוקם פרופילאון (Propylon). פולחן זאוס התבסס רק עם כיבושי השבטים היווניים. הפולחן נערך בחורשת אלטיס, הנמצאת למרגלות הגבעה, שנקראה "גבעת קרונוס". במרכז האתר – מזבח לזאוס, כיום אין זכר ממנו. עד ראשית המשחקים האולימפיים (776 לפנה"ס), הייתה אולימפיה מרכז דתי לאזור. בתקופות קדומות היו במקום מזבחות רבים. האופי הפנתאיסטי של המתחם מיוחס להרקלס, שייסד את המזבח של שנים עשר האלים. הגאוגרף הרומי פאוזניאס במאה ה-2 לספירה, מתאר טקסים שנערכו כל חודש בשבעים מזבחות. כל האלים השתתפו בכל מיני צורות. כל חודש הוקרבו קורבנות לכל האלים, על ידי אותו כהן ובאותו אופן, אך הכול תחת תהילתו של זאוס. בחפירות נמצא שרוב המתנות היו דומות באופיין. בנוסף לפולחן זאוס והרה, עבדו כאן גם לגאיה, פלופס, אתנה, אפולו, ארטמיס, פאן, אפרודיטה ועוד.
בשנים 270-265 פלשו ליוון שבטים גרמניים, שגרמו לאתר נזק רב. המשחקים, שהיו חלק מפולחן זאוס, הופסקו בשנת 393 לספירה, בפקודת הקיסר תאודוסיוס. בשנת 426 הועלה המקדש המרכזי באש ובית המלאכה של פידיאס, הפך להיות כנסייה.

המתחם

המתחם עצמו הוקף בחומה שבתוכה רק אביזרי פולחן – מקדשים, אסטלות, טומולוס וכיוצא בזה. יוצא דופן הוא הפיליפיון (Philippeion) – מבנה זיכרון לאדם חי. תופעה יוצאת דופן בתרבות ההלניסטית. זהו מבנה מעוגל, בסגנון יוני, שהקים מלך בתוך קודש הקודשים – מבנה לעצמו. באולימפיה בתי אוצר המסודרים לאורך קיר תמך. בתי אוצר מופיעים באתרים פאן הלניים, כשכל עיר שאפה להפגין נוכחות. בניגוד לדלפי, יש כאן גם בולטריון (מקום מועצת העיר) ופריטניון (מקום מושבם של אצילי העיר). כמו כן, יש כאן מתקני ספורט שהשתמרו במצב טוב יחסית. הדגש הושם בעיקר על הצד הספורטיבי, יותר מן השירה והזמרה. שוב, בניגוד לדלפי, עירו של אפולו, שהשירה מאפיינת אותו. כאן, עצם היעדר התיאטרון, מוכיח שהביטוי לפולחן האל כולל פעילות ספורט: גימנסיון, פלסטרה (חצר אימונים) ובתי הארחה למשלחות, ואצטדיון.
בולטריון
זהו אתר מיוחד. מקום מושב הבולה – מועצת העיר. אלו למעשה שני מבנים סמוכים וזהים, מן הקדומים בעולם היווני. מבנים אפסידלים (מעוגלים), המשמרים את זכר התקופה הקדומה.

מתקני הספורט

הגימנסיון – מוסד המספק חינוך חובה לאזרחי העיר. בחינוך הקלאסי הבסיסי, החינוך הגופני תפס רק חלק קטן מהחינוך שניתן במוסד זה. הגימנסיון כולל גם חינוך אזרחי; הכשרת אדם להיות אזרח העיר. בגימנסיון חצר פתוחה מוקפת סטווים – הפלסטרה (Palestra) – מוקדשת לאימוני גוף. ליאונידיאון (Leonidaion) – זהו בעצם בית מלון לספורטאים, ומבנה שהוקם במיוחד להקמת הפסל של זאוס. מבנה עם גג דו שיפועי, פתח גדול ומאחור שלוש שורות של חלונות. המבנה היחיד מסוגו שהתגלה אי פעם.
מקדש להרה (Heraeum):
שרידיו כיום לרגלי הר קרונוס. זהו מקדש דורי בעל עמודי עץ שהוחלפו בהדרגה לעמודי אבן. האולם המרכזי – נאוס – היה עשוי מלבני בוץ. ברקע פסל הרה. הרה ישבה על כס ולידה עמד זאוס מזוקן חבוש כובע (שונה משאר פסליו).

מקדש זאוס

בנוי מאבן מקומית, מכוסה טיח. הרעפים, הפסלים, המטופות והגמלונים עשויים שיש מפארוס. נבנה על ידי הארכיטקט ליבון (Libon) בשנים 456-470 לפנה"ס. פידיאס הקים את הפסל המפורסם (אחד משבעת פלאי תבל), באמצע האתר המקודש. באפריז, בעיטורי המטופות מתוארות תריסר המשימות שהוטלו על הרקלס. בכל הקרב רואים את הגיבור לאחר הניצחון. אולי בסידור זה משתקף זכר הקרבות עם פרס, תחילת מתיחות המלחמה ופורקנה בניצחון. פסלי הגמלונים עוסקים בשני נושאים: האחד הוא כלל הלני והשני קשור בתולדות הפלופונס ואולימפיה. התיאור בגמלון המזרחי, הראשי הוא רגוע ובמערבי נסער. בחזית המזרחית – רואים את ההכנות למרוץ סוסים בין איינומאוס מלך פיזה ובין פלופס, שביקש את יד בתו. במערב הנושא הוא המאבק של הקנטאורים עם הלפיתים. היוונים ראו במאבק האגדי בין הקנטאורים הפראיים יושבי היערות, ובין הלפיתים – עם היושב בתסאליה – הקבלה סמלית למאבק היוונים – היחידים הראויים להיקרא בשם אדם – נגד הברבריות. ניצחון הלפיתים סימל את ניצחון היוונים על הפרסים (כמו תיאורי מלחמות האלים בגיגנטים, היוונים בטרויינים, או האמזונות באתונאים) בתבליטים רואים הבדל משמעותי בין מבע היוונים למבע המתקיפים – בפני היוונים המתקיפים לא ניכר מבע של כאב חזק, אלא איפוק. דמויות אלו הם שיר הלל ל"סופרוסיני" היוונית, לגבורת הנפש האריסטוקרטית הבזה לפגעים. רגש ביטחון מאופק, אופייני ליוון המנצחת.

מוזיאון

נמצא 200 מ' מצפון לאתר. הביקור בו מהווה השלמה הכרחית לסיור באתר. המוצג המפורסם ביותר הוא פסל השיש של הרמס, שעוצב במקדש להרה, במאה ה-4 לפנה"ס, על ידי הפסל הדגול פרקסיטלס.
האש חזרה לאתר בקיץ האחרון וגם הפעם היתה מעשה ידי אדם. עשרות אלפי פילהלנים, היינו, שוחרי תרבות יוון, עצרו את נשימתם. למזל האנושות כולה, הלהבות עצרו בפאתי אולימפיה.

חבל ארקדיה

ארקאדיה (Arcadia) היא ארץ הררית בטבורו של הפלופונס. בצפון היא גובלת באכאיה (Achaea), לאורך רכס שמשתרע בין הר Erymanthos להר Cyllene. במזרח היא גובלת בארגוליס , בדרום גובלת בלקוניה ומסיניה. רכס טייגטוס שולט על מזרח ומזרח דרומה הרי פרנוסוס ממוקמים במזרחה, והרי ליקאון (Lykaion) בצפונה. בכמה מקומות הפסגות מתנשאות לגובה של כ-2,000 מ'. מקורותיו של הנהר אלפאוס נמצאים בארכדיה והוא מנקז את מרבית שטחה. שטחה של ארקאדיה עומד על 4,419 קמ"ר, והיא תופסת כחמישית משטח חצי האי, ושליש משטח המחוז, מה שהופך אותה ליחידה האזורית הגדולה ביותר בפלופונס. יותר ממחצית האוכלוסייה מתגוררת בתחומי הרשות המוניציפלית של טריפולי, העיר הגדולה ביחידה, המשמשת כבירתה המנהלית וכבירת מחוז הפלופונס כולו.
אקלים: דרום ומזרח ארקאדיה, וכן המקומות הנמוכים במרכז ארקאדיה, חווים קיץ חם וחורף מתון. שאר האזורים גשומים במהלך כל השנה. שלג יורד באופן רגיל בצפון ומערב ארקאדיה,
ארקדיה קיבלה את שמו מהצייד המיתולוגי ארקאס (Arcas), בנם של הנימפה קליסטו וזאוס, שהפך את השנים למערכות כוכבים. לפי גרסאות אחרות היה ארקאס גם נכדו של ליקאון מלך ארקאדיה ונינו של פלסגוס. שלפי האגדה, צאצאיו יישבו את היישובים הראשונים בארקאדיה.

לפי האגדה היה מוצא הארקאדים בילידי יוון, הפלאסגים, אולם למעשה נמנו הארקאדים עם השבט ההלני של האכאים. הדורים הצליחו להשתלט על רוב הפלופונס אולם נכשלו בכיבוש ארקאדיה שנשארה אכאית (הד לכך אפשר למצוא באגדה על ההרקלידים, צאצאי הרקולס, שהשאירו את ארקאדיה לבני בריתם, בזמן כיבושו מחדש של הפלופונס). ארקדיה היתה ארץ של רועים ונודעה בפולחנים הפרימיטיביים שלה. המסורת היוונית גרסה כי במקדש זאוס ליקיאון הקריבו קורבנות אדם. פאן, אל הרועים והעדרים, נחשב לאלוהות ארקדית. לפי אחת המסוורת, ארקדיה היתה משכנו של הרמס, שליח האלים
המבנה הגאוגרפי של ארקאדיה, שרשרות של הרים, וביניהן עמקים סגורים ללא גישה, גרם ליצירת המצב המדיני הייחודי שלה. הפוליס היוונית התפתחה מאוחר מאוד בהיסטוריה שלה, והארץ הורכבה מעשרות כפרים וערים קטנות, כל יישוב מבודד בעמקו שלו, ואוטונומי לחלוטין. להלכה הייתה קיימת ברית ארקאדית, אולם היא הייתה חסרת כל כוח פוליטי והקשר העיקרי שאיחד אותה היה דתי. הארקאדים התאספו רק לצורך פולחנים משותפים של אליהם (בין השאר, זאוס, פאן וסלני).
בשלב מוקדם יחסית עברו החבלים בעלי הגישה לים לידי אליס, וארקאדיה התפתחה כארץ מנותקת מן הים, הממעטת לעסוק במסחר. תושביה היו בעיקר איכרים ורועים, שיוחס להם שם של אנשים חרוצים וחזקים. הם נודעו כחיילים מעולים, שיכולים לשמש כחיילים שכירים מעולים. לארקאדים היו סכסוכי גבולות מרובים עם הלאקונים ועם ספרטה, סכסוכים שבהם הארקאדים יצאו לרוב מנצחים, רק במאה ה־6 לפנה"ס נכנעו הארקאדים להגמוניה של ספרטה, עריהם צורפו לליגה הפלופונסית וספרטה הוכרה כמנהיגתם. הארקאדים השתתפו במלחמות היוונים והפרסים, כבעלי בריתה של ספרטה.
לאחר תבוסת ספרטה בקרב לאקוטרה (371 לפנה"ס), הסתיימה גם השפעתה על ארקאדיה. הארץ התארגנה מחדש שוב בברית הישנה שלה, ואפמינונדס, מנהיג תבאי, הקים בה את מגלופוליס, שנועדה להיות בירתה החדשה של ארקאדיה, ומשקל נגד לספרטה. העיר החדשה, שהורכבה מאיחוד של 40 יישובים ושימשה כמרכז של מוסדות האיחוד החדש, לא הצליחה לאחד את הארץ. מנטיניאה וטאגה לא השתתפו באיחוד, ונשארו אופוזיציות חזקות לשלטונו. הברית התפוררה במהרה .

נראה שעד ימי הקיסר הרומי אוגוסטוס הייתה ארקאדיה, כמו כל יוון, במצב גרוע. הגיאוגרף סטרבו , בן תקופת אוגוסטוס, מתאר את ארקאדיה כהרוסה, ואת בירתה מגלופוליס ("העיר הגדולה") כ"שממה גדולה". עם הפיכת הפלופונסלפרובינציה רומאית נראה שמצבה של ארקאדיה השתפר. עם פיצול הקיסרות הרומאית נכללה ארקאדיה, יחד עם כל הפלופונס, תחת שלטון האימפריה הביזנטית.
תחת שלטון הפרנקים נכללה ארקאדיה בנסיכות אכיאה בשנים 1205–1429. בתקופה זו הוחלפה ארקאדיה בין ידיים רבות (פרנקים, נווארים, אצילים איטלקים, הביזנטים ועוד), עד לכיבושה הסופי, על ידי העות'מאנים ב-1460 והיא הייתה תחת שלטונם עד למלחמת העצמאות היוונית ב־1821. (להוציא את התקופה בה השתלטה ונציה על כל האזור ).
אחת האגדות, מוצאו של פאן, אל הרועים היווני, בארקאדיה. פולחן פאן, שכנראה קדם לפולחן האלים האולימפיים, החל באזור זה. לפי האגדה הייתה ארקאדיה גם ביתם של הקנטאורים , יצורים שחלקו התחתון של גופם סוס וחלקו העליון, אדם. .פולחנה של סלני (Selene), אלת ירח מקומית שמאוחר יותר אוחד עם פולחן ארטמיס, נערך בארקאדיה, ונבנה מקדש לכבודה על הר הליקיון. הארקאדים גם עבדו את זאוס ואת פוסידון ולשניהם היו מקדשים באזור. גם מקדשו של זאוס היה על הר הליקיון.
יצירתו של המשורר הרומאי ורגיליוס, "האקלוגות" (Eclogues) , הוא אוסף שירים שהרקע לתוכנם הוא הנוף הכפרי בארקאדיה. השפעת ורגיליוס על הספרות האירופית בימי הביניים גרמה לשם "ארקאדיה" להפוך לסמל של פשטות פסטורלית. בתקופת הרנסאנס הודגש המוטיב בספרות ובשירה, והשם שימש לתיאור של מקומות אידיאליים הדומים לגן העדן. " משל למחוז אוטופי, פראי והרמוני רומנים בשם "ארקאדיה" נכתבו ב-1502 על ידי יאקופו סנצרו (Jacopo Sannazaro) וב-1580 על ידי פיליפ סידני (Philip Sidney) האנגלי. שניהם עסקו בגעגוע לעולם אידיאלי, רחוק מן המציאות.
במאות ה-17 וה-18 התפתח זרם ספרותי באיטליה בשם "ארקאדה", שדגל בסגנון ספרותי פשוט. ב־1993 כתב המחזאי טום סטופארד (Tom Stoppard) מחזה שנשא את השם "ארקאדיה", ובכך קישר אותו עם היופי והסדר הקלאסי המזוהים עם ארקאדיה.
המילה "ארקאדיה" משמשת בהשאלה לתיאור חיי אושר ושלווה, והתואר "ארקאדי" משמש לתיאור כפרי פשוט. זרם ספרותי במאות ה־17 וה־18 באיטליה נקרא על שם חבל הארץ, כיוון שדגל בחזרה לסגנון פשוט והיולי. הנוף היווני מהווה את הרגע לחייהם המאושרים של רועים ורועות בחיק הטבע.
הטיול בארקדיה כולל בעיקר כפרים ציוריים , מנזרים ונופים מרהיבים.

אכאיה

זהו שם של חבל מנהלי ומחוז היסטורי, שגבולותיהם לא לגמרי חופפים. נמצא בין קורינתוס במזרח, ארקאדיה בדרום, אליס במזרח, מפרץ קורינתוס ומפרץ פטרס בצפון. גבולותיה של אכאיה העתיקה אינם חופפים במלואם לגבולות של היחידה האזורית המודרנית. שטחה הכולל של אכאיה המודרנית עומד על 3,272 קמ"ר, אוכלוסייתה מונה כ-310,000 נפשות, בערך שליש מהאוכלוסייה הכוללת של כול חצי האי. יותר משני שלישים אוכלוסיית היחידה האזורית מתגוררת בתחומי המטרופולין של פטרס, העיר השלישית בגודלה ביוון, והבירה המינהלית של אכאיה ושל מחוז מערב יוון.
החל מהתקופה הקלאסית, יוחד השם "אכיה" לציין את חלקו הצפוני של הפלופונס (כך נקרא גם אזור נוסף , בדרום-מזרח תסליה). האכאים היו שבטים הודו-אירופאים, שפלשו ליוון בשנת 190 לפני הספירה לערך, וגירשו את הפלסגים, תושביו האוטוכטונים של האזור. בתקופה המיקנית היה זה הכינוי של כלל היוונים. שטחה של אכאיה היסטורית היה 2,325 קמ"ר. בדרך כלל לא היתה מעורבת באירועים הפוליטיים העיקריים של יוון, בתקופה הקלאסית והיתה תחת השפעת ספרטה. במאה השלישית לפני הספירה הוקמה הליגה האכאית – קונפדרציה של ערי מדינה יווניות, שבשיא גדולתה שלטה על כול הפלופונס. התבוסה לרומאים בשנת 146 לפני הספירה, הביאה עליה את קיצה.

קלבריטה (Kalavrita)

זוהי עיירה בעלת מראה אפרפר הנמצאת באכאיה (Achaea), למרגלות הר ארימנתוס (Erymanthos). קלבריטה נבנתה ליד העיר העתיקה Cynaetha. בימי הביניים היתה חלק מהנסיכות הפרנקית של אכאיה, עד שנכבשה מחדש בידי הביזנטים ב-1270 והיתה חלק מדספוט (נסיכות) הביזנטית עד שנכבשה בידי העות'מנים ב-1460, ששלטו באזור עד 1821, למעט 30 שנה של שלטון ונצייני. המסורת המקומית גורסת, כי ב-25 במארס 1821, הניף הבישוף גרמנוס ה-III (Germanos) מפטרס, את הדגל היווני, במנזר Agia Lavra שבקלבריטה, והכריז את סיסמת הקרב המפורסמת "חרות או מוות", שהיתה אות לפתיחה במסע של התקוממות יוונית כנגד האימפריה העות'מנית, שבסופו זכתה יוון בעצמאותה. . תאריך זה נחוג עד היום ביוון.
מגיעים לקלבריטה בדרך כלל בטיול נפלא ברכבת, מהכפר דיאקופטו (Diakofto), השוכן במרחק של 55 ק"מ מפאטראס ו-80 ק"מ מקורינטוס, שבתיו טובלים בירק ופרדסים והוא מושך אליו נופשים יוונים. הרכבת נוסעת לאורך קניון וואראיקוס (Vouraikos) ועוברת הפרשי גובה של 700 מ', לאורך 22.5 ק"מ.

קלבריטה חקוקה בזיכרון היוונים, בגלל הטבח שבצע הוורמאכט בתושבי העיירה במלחמת העולם השנייה. לאחר פרישת איטליה ממלחמת העולם השניה בשנת 1943 תפסו את מקומם של החיילים האיטלקים, כוחות הוורמאכט. המחתרת היוונית תקפה את הכוחות הגרמנים וגרמה להם אבדות. הגרמנים החליטו להגיב בפעולת עונשין שכונתה "מבצע קלבריטה" (Unternhemen Kalavryta) ובו התכוונו לאגף את לוחמי הגרילה באזור. במהלך המבצע, ב-8 בדצמבר 1943, הגרילה היוונית הוציאה להורג 78 חיילים גרמנים בפיקודו של Hauptmann , Johannes Schobe. שנפלו בשבי באוקטובר. המפקד הגרמני, קארל וון-לה סוויר (Karl von Le Suire) החליט על פעילות נקם.
בבוקר יום ה-13 בדצמבר 1943 חדרו כוחות הוורמאכט לקלבריטה וחסמו את המעברים אליה.
הם פינו 1,300 נשים וילדים מבתיהם וריכזו אותם בבית הספר המקומי. הם אספו את כל הגברים שגילם 14 ומעלה והבטיחו להם שלא ייפגעו. בינתיים בזזו הגרמנים את בתי התושבים והעלו אותם באש. הגברים הוצעדו לשדה מחוץ לעיירה, שם נורו מן המסתור. 696 נרצחו. רק 13 ניצלו. הטבח תואר על ידי דימיטריס קלדיריס, שהיה ילד באותו זמן, בספרו "הדרמה של קלבריטה" ((Dimitris Kaldiris, The Drama of Kalavryta, Athens, 1989. סך הכול נהרגו ב"מבצע קלבריטה", 752 אזרחים.
בחצר בית הספר נמצאת אנדרטה המראה אישה הסוחבת את גופת בעלה בנוכחות ילדיה.
בכנסייה בקלבריטה יש שני מגדלי שעון: האחד מראה את השעה הנכונה, והשני נעצר בשעה שבה התחיל הטבח. אירוע זה, הוא פשע המלחמה השני בגודלו של הוורמאכט, נגד אוכלוסייה יוונית (מבלי להזכיר את רצח 80% מיהודי יוון שהושמדו בשואה, גם אם לא נרצחו על ידי הוואמכט)

תעלת קורינטוס

הטיול טיול בצפון הפלופונס מתחיל או מסתיים בתעלת קורינתוס, אותה תעלה מפורסמת בת קצת יותר משישה קילומטרים, החוצה את מצר היבשה (איסתמוס) של קורינתוס, ומחברת את המפרץ הסרוני עם מפרץ קורינתוס. תעלה שיש לחצותה על מנת להגיע לפלופונס ומטרתה הראשונית היתה לקצר את הדרך בין אתונה לים האדריאטי . התעלה חוצה את מצר היבשה (איסתמוס) של קורינתוס, ומחברת את המפרץ הסרוני עם מפרץ קורינתוס. התעלה שנחצבה בין השנים 1881 – 1893 שינתה למעשה את הסטטוס של הפלופונס ואפשרה את הגדרתו של האזור באופן רשמי לאחד מאיי יוון.
ההיגיון הגיאוגרפי בקיצור דרך זה, היה ברור גם לקדמונים. במאה ה-7 לפני הספירה נבנה דיולקוס (diolkos), דרך סלולה ומרוצפת אבנים, בין שני נמלי העיר קורינתוס, שאחד שכן על המפרץ הקורינתי, והשני על הים האגאי, ובכך אפשר העברה ביבשה של ספינות מלחמה מים לים. תכניות לבניית תעלה במצר עלו כבר במאה ה-6 לפני הספירה, אולם רק בימי נירון קיסר הוחל בחפירתה. יוסף בן מתתיהו מספר כי במהלך המרד הגדול, אספסיאנוס שלח 6,000 שבויי מלחמה יהודים מהגליל כדי שיעבדו בפרך, בעבודות הכרייה. בעקבות ההתקוממות של גאיוס יוליוס וינדקס נגד נירון, ב-68 לספירה הנוצרית, נפסקו העבודות.
רק בשנת 1881 התחדשו העבודות ביוזמת ראש ממשלת יוון הארילאוס טריקופיס, באותו תוואי שנקבע לחפירת התעלה בימי נירון. התעלה, שֶׁנִּכְרְתָה בין 1881 לבין 1893, מקצרת את המרחק מהים האדריאטי לפיראוס ב-320 קילומטר.
בשנות האלפיים עוברות בתעלה כ-11,000 אניות בשנה בממוצע, בעיקר יאכטות וספינות תיירים. המספר המועט יחסית של כלי שיט העוברים בתעלה נובע מכך שרוחבה אינו גדול דיו למעבר אניות משא מודרניות.