גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
תודה לויקיפדיה עבור השימוש בחומר
מבוא
הדרקונים מלווים אותנו בטיולים. קשה לדמיין טיול במזרח הרחוק ללא עיסוק בדרקונים. הם גולשים לקראתנו מהמקדשים בלאוס, שולחים מבט חודר ממקדשי בתאילנד. הם סמל כוח בסין. ולא רק. אנו נתקלים בהם בכנסיות הלווחים שבנורווגיה ונזכרים בהם, תוך כדי עיסוק במיתולוגיות של ארצות שונות.
מקור המלה "דרקון" ביוונית והוראתה: "אני שולח מבט חודר". קשורה למילים המלה "לראות" או "להביט", שכן עיני הנחש פקוחות תמיד. ואכן, ביסודו של דבר הדרקון הוא זוחל – נחש, לטאה או תנין – שנוספו עליו איברים של בעלי-חיים אחרים. לדוגמה, הדרקון האירופי, כפי שהתפתחה דמותו במרוצת השנים, הוא בעל גוף נחש, רגליים וראש של תנין, לשון שסועה, כנפי עטלף וזנב קוצני כשל כמה מיני לטאות (לפעמים יש בקצהו עוקץ עקרב). מרשים מכול, הדרקון יורק להבות אש, או לפחות נושף עשן; וברוב התרבויות, הוא ניחן בכוחות כישוף . הדרקון מופיע כמפלצת במיתולוגיות של עמים רבים. זהו ייחודו לעומת שאר בעלי-החיים המיתיים. קשה למצוא חיה אגדית אחרת שמופיעה בתרבויות קדומות כה מרובות. זאת ועוד, הוא מצוי עמנו גם כיום: לאחר שכל השאר חלפו-עברו מן העולם, ממשיך הדרקון לעלות כפורח, ותופס מקום נכבד בתרבות המודרנית.
על פי רוב, מסמל הדרקון את כוחות ההרס אשר בטבע, כמו שיטפונות, בצורת, שריפה או רעידת אדמה. במקומות רבים הוא משמיד את מקומות היישוב ותובע קורבנות אדם. יש מקומות בהם הוא הגורם לליקוי המאורות. כנגד הדרקון קמים כוחות הטוב. לעתים אלו הם אלי הבריאה ולעתים גיבורים בני תמותה. לא תמיד. לעתים הדרקון מסמל את כוחות השאול או האדמה ולא תמיד ככוח הרסני.
מבין המיתולוגיות שבהן ממלאים דרקונים תפקיד חשוב יש להזכיר במיוחד את המזרח תיכונית, הסינית, היוונית העתיקה, הנוצרית והנורדית-הגרמאנית, וכן ראוי לעמוד על התפקיד שהוא מוסיף למלא בחיינו המודרניים. עם זאת יצוין כי רשימה זו אינה ממצה, ודמויות דומות מופיעות גם במיתולוגיות רבות אחרות, כגון אלו של הילידים באמריקה הצפונית, של הילידים המאלאים וכמובן של האצטקים. ייתכן ואפשר לראות את קצלקואטל, הנחש עטור הנוצות, מעין דרקון..
המזרח הקדום
הדרקון של תרבויות המזרח הקרוב הקדום מבוסס רובו ככולו על הנחש. כיוון שזוהי למעשה רק ראשית דרכו במסורת שממנה צמחה תרבות אירופה, דמותו אינה כה משוכללת. בתרבויות המזרח התיכון העתיק, הדרקון הוא יצור גדול מאוד, קדוּם מאוד, שמייצג את כוחות התוהו, המתנגדים לסדר שמבקשים האלים להשליט בעולם. במסורות רבות, העולם המסודר, הכפוף לחוקי האלים, נברא עם הריגת הדרקון הקמאי וביתור גופתו, שממנה נוצרו חלקי העולם השונים.
כזוהי דמות הדרקון במיתולוגיות של מצרים העתיקה, בבל, אוגרית, החתים ועוד. במיתוס הבבלי מסופר על המפלצת תיאמת ("תהום"), שהיתה סמל לכוחות המים המאיימים להטביע את היישוב. נגדה יצא האל מרדוך, גזר אותה לשנים והבדיל בין שני חלקיה על ידי רקיע השמים. הדרקון סימל בבבל הקדומה את חוסר הסדר (תוהו) וביתורו את השלטת הסדר. אם כי מאוחר יותר הפך הדרקון בבל לסמל האל עצמו.
בדומה לכך מזכיר המיתוס האוגריתי את "לתן" (לווייתן" וכן את "בתן" (פתן), או "בתן עקלתון" בעל שבעת הראשים, בין עוזריו של שר של ים, אותו מנצח בעל, אל הצמיחה. במיתוס המצרי מסופר על האל חוֹר (הורוס), שנלחם במפלצת טייפון. גם באתיופיה רווחה אגדה על מלך דרקון קדום. דמויות דומות מופיעות במיתוסים של דת זרתושטרה הפרסית ושל דת הודו.
דרקונים במסורת היהודית
המלה "דרקון" עצמה אינה מופיעה בתנ"ך, כמובן, אולם בתרגום השבעים תורגמה המלה המקראית "תנין" ליוונית, בעקביות, כ"דרקון". לעומת זאת, "לויתן" המקראי לא תורגם, אלא נשאר כלשונו, ועם זאת ניכר שהכוונה היא ל"דרקון", למשל בספר איוב: תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ. (איוב מ', 25). אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן; תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים. (תהילים נ"א, 14).
במקרא נשתמר זכר המיתוסים הבבליים והכנעניים בדמויות שונות כמו נחש עקלתון או נחש בריח: בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם (ישעיהו, כ"ו, 1). "נחש בריח" או "נחש עקלתון". במקומות אחרים מופיע "רהב": עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ יְהוָה–עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין". (ישעיהו נ"א, 9). פעמים רבות מתואר הנחש כפשוטו. בכל זאת, אפשר להבחין באחדות מתכונות הדרקון הקלאסי כבר בנחש של ספר בראשית: הוא ערמומי, מפתה ורוחש רעה; ורק לאחר שפיתה את חווה, קיבל כעונש את צורתו המוּכּרת לנו: "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך." ובהמשך אנו מוצאים את אחד המפתחות החשובים למערכת היחסים המורכבת בין האדם לבין הנחש, בין בדמותו הטבעית בין בהתגלמותו המיתית, כדרקון: "ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב." כלומר, הנחש (הדרקון) הוא אויב האדם מראשית היותו. נושא זה פותח הלאה בתלמוד, שם מופיע הדרקון כמה פעמים בסמל לעבודה זרה ולטומאה. משום כך, חל איסור להשתמש בו. על תבליט מנורת המקדש בשער טיטוס שברומא מופיעים דרקונים, אך כפי הנראה, הללו נוספו בידי הרומאים ולא הופיעו במנורה המקורית.
יוון
דמות הדרקון ביוון העתיקה קרובה לדמותו במזרח הקרוב וייתכן שהיא נובעת ממנו. במקומות מסוימים מופיע הדרקון כנושא, כנציג או שומר של בני האלים. הדרקון במיתולוגיה היוונית היה מפלצת לטאית איומה, אשר שמרה על מקומות קדושים או קסומים. הדרקון לא תואר כמפלצת נושפת אש, ולא ניחן בכוח הדיבור או בתבונה יתרה.
לחלקי גופו של הדרקון יוחסו תכונות מיוחדות: בסיפור האודיסיאה של הומרוס, מתוארת זריעה של שיני דרקון בשדה, בדומה לחיטה, כאשר מכל שן שנזרעה מזנק לוחם שיכור-קרב. לדמו של הדרקון יוחסה יכולת להעניק הבנה ושליטה בשפות כל בעלי החיים.
הדרקון היוונני מתואר לעתים כנחש. כך למשל, היה אחד האלים בא לבנות האדם בצורת נחש. כך הופיע זאוס בפני פרספונה, כשהיתה שרויה בשאול. מזכיר מאד את האגדה ההלניסטית על לידתו של אלכסנדר מוקדון מנחש. דמטר – אלת האדמה – רתמה שני נחשים למרכבתו של טריפטולמוס. במקדשו של ארכתאוס שבאתונה היה מוחזק נחש גדול. מסופר על קקרופס, מלכה הראשון, המיתי, של אתונה, שהיה בן האדמה חצי גופו היה של אדם וחצי של נחש. בין הגיגנטים – הענקים שהאלים ירשו, מוזכרות דמויות שצורתן של נחש או דרקון. כך גם בין צאצאי פונטוס = הים.
המיתולוגיה היוונית מלאה במפלצות, שכמעט תמיד היה להן תפקיד אחד ויחיד — להיות מושׂאים לגבורתם של אלים וגיבורים אנושיים, המפגינים את נחת-זרועם בקטל דרקונים ושאר מפלצות. דרקוני יוון אינם מגלמים תמיד את כוחות התוהו הקמאיים, אלא מהווים חלק חשוב משלל היצורים הזדוניים השונים והמשונים שהמיתולוגיה היוונית גדושה בהם. היו דרקונים שהזדווגו עם גיאה – אלת האדמה – ומהם נולדו מדוזה, שאר הגרוגונות והדרקונית הנקבה דלפוי. יצורים ספק אדם ספק נחש, שישבו בדלפי. צעיר בניהם של גיאה וטרטרוס היה טִייפוֹן. הוא מתואר כבעל גוף נחש ומאה ראשים מתועבים. זאוס, אבי האלים האולימפיים, גבר עליו והשליכו לעולם התחתון. לפי כמה תיאורים הוא שוכן מאז בבטן הר הגעש אֶטנָה, והוא האחראי להתפרצויותיו. כן הוא מחולל את רוחות הסערה הקרויות בשמו, "טייפון".
רעייתו של טיפון (ולפי כמה מקורות גם אחותו) היתה אֵכִּידְנָה, דרקונית אף היא, חציה נחש וחציה אשה. מהזדווגותם נולדה ההידרה הלֶרְנֵאִית, נחש מים בעל תשעה ראשים, שנהרגה על ידי הרקלס. בת מפורסמת אחרת של השנים היתה הכימרה יורקת האש, שחצי גופה הקדמי היה כשל אריה, האמצעי כשל עז והאחורי כשל נחש. השנים ילדו גם את לדון – נחש מרובה ראשים אשר שמר על תפוחי הזהב של ההספרידות. גם הוא הומת על ידי הרקלס. כן נולדות לאכידנה בלידת מפלצות אחרות, כלב השאול קרברוס בעל שלושת הראשים והכלב אוֹרְתְרוֹס בעל שני הראשים, שלו ילדה את הספינקס ואת הלביאה הנֵמֵאִית. רוב צאצאיה של אכידנה הומתו בידי הגיבור הרקלס , אולם אותה עצמה קטל דרקון אחר, אַרגוֹס.
הדרקון פִּיתוֹן נולד מן הבוץ שנותר אחרי המבול, שהמיט זאוס על העולם. הוא הקים לעצמו אורקל בדֶלְפִי — מקום שאליו עולים לרגל כדי לבקש עצה, נבואה ונחמה (הכוהנת שהשמיעה את הדברים בשם פיתון נקראה פיתיה). אפולון גבר על פיתון וקטל אותה והקים באתר האורקל של את מקדשו החשוב ביותר ביוון. הפיתיה המשיכה להשמיע שם נבואות, מעתה בשמו. המיתוס של אורפאוס מטיל על נחש את המשימה להמית את אורידיקי בנשיכה ולהורידה שאולה.
היו במיתולוגיה היוונית גם דרקוני-ים. אחד מהם מופיע בסיפור תזאוס ובנו הִיפּוֹלִיטוֹס: אשתו השנייה של תזאוס, פֶּדְרָה, חשקה בהיפוליטוס, בנו של תזאוס מאשתו הראשונה היפוליטה, מלכת האמזונות. היפוליטוס דחה את פנייתה המגונה, והיא בזעמה האשימה אותו כי נטפל אליה. תזאוס ביקש מפוסיידון אל הים לנקום את חרפתו, וזה שלח דרקון מן הים, שהבהיל את סוסיו של היפוליטוס כאשר נהג במרכבתו. המרכבה התהפכה, היפוליטוס מת, ופדרה תלתה את עצמה. רק אז נודעה לתזאוס האמת. דרקון ימי אחר קשור בסיפורם של אנדרומדה והגיבור פרסאוס. קאדמוס, המייסד המיתולוגי של תבי השמיד את הדרקון שהיה שליט באותו המקום ומשיניו צמחו אנשים. במצוות אפולון יצאו מן הים שני דרקוני – נחש והמיתו את לאוקון כהן טרויה ושני בניו שניסו להזהיר את אנשי טרויה מפני סכנת הסוס. גם מפלצת הים שנועדה לטרוף את אנדרומדה, היתה כנראה דרקון.
למרות זאת, היה לדרקון – נחש גם משמעות חיובית. כך למשל, היה זה סמלו של אסקלפיוס אל הרפואה, בנו של אפולון. ביוון וברומא האמינו שבעינו של הדרקון או במוחו נמצאת אבן יקרה (dracontias), שיש בה סגולות מאגיות.
הדרקון בנצרות
המיתוסים המזרחיים, בעיקר המיתוס האיראני באים לידי ביטוי במלחמתו של המלאך מיכאל בדרקון (חזון יוחנן, י"ב, 7-17). שם מסמל הדרקון את השטן. מכאן התפתחה המסורת הנוצרית של מלחמות הקדושים בדרקונים. במידה מסוימת, הדרקון במסורת הנוצרית הוא ממשיך דרכם של הדרקון המקראי, מחד גיסא, ושל הדרקון היווני מאידך גיסא ואולי גם של הדרקונים במיתוסים הגרמניים. אולם נוסף לו ממד חדש — הוא מייצג כוח רוחני, המתנגד לנצרות ומבקש להשחיתה. בספר החזיונות המיוחס ליוחנן הקדוש האלוהי, האחרון בספרי הברית החדשה, מופיעים יצורים מיתיים מרובים. לרוב אין להם שמות ייחודיים, והם מוצגים כ"חיות". אולם בפרק י"ב מתוארת מלחמתו של "תנין" (שוב, במקור היווני "דרקון") באשה היולדת "בן זכר העתיד לרעות כל הגויים", כלומר ישוע הנוצרי.
בהתאם לדוקטרינה הקתולית של הטלת אימה מפני חטא, הדרקון שימש ככלי להענשת כופרים, הנשלח מהגיהינום. ציורים מימי הביניים תיארו את לועו של הדרקון כשער הגהנום שבו החוטאים מתבשלים בתופת. בשל טבעו הדמוני, שאינו סובל תום, ייחסו לדרקון נטייה להעדפת בתולות וילדים בתור מזון. דרקון כזה תואר כלטאה אדירה בעלת שש גפיים (ארבע רגליים וזוג כנפיים), אשר לראשה זוג קרניים ומפיה בוקעים להבות ועשן.
גיאורגיוס (ג'ורג'), הקדוש המגן של אנגליה, שסמלו (צלב אדום אופקי בשדה לבן) הוא דגל אנגליה, החליף במהלך השנים את המלאך מיכאל והוא הידוע מבין הקדושים הנוצריים הורגי הדרקונים. ג'ורג' נודע במלחמתו נגד מפלצת שהטילה את חיתתה על תושבי השפלה בישראל הקדומה, ותוארה כיצור לטאי בעל שתי רגליים ושתי כנפיים, אשר מראו כה מבעית עד שכל הרואה אותו מת. באחת הגרסאות לסיפור, הקדוש הביט במפלצת בעקיפין בעזרת מגנו והרג אותה ברומח (בדומה לפרסאוס והמדוזה). בגרסה אחרת, הקדוש הראה למפלצת את דמותה במראה והיא מתה מיד. לכבוד הקדוש הוקמה כנסייה בעלת שם זהה, בעיר לוד.
על-פי אגדה אחרת נחלץ גאורגיוס לעזרת תושבי העיר הלובית סִילֶנֶה, שסבלה מִנחת זרועו של דרקון שהתגורר בביצה סמוכה. הדרקון שבה את נסיכת העיר, סַבְּרָה, ועמד לטרוף אותה, כשהופיע גיאורגיוס רכוב על סוסו, לחם בדרקון והמית אותו, וכמובן נשא את הנסיכה לאשה.
מוטיב זה, המזכיר את סיפור פרסאוס ואנדרומדה, חוזר ונשנה מאז בסיפורי הדרקונים. אולם במסורת הנוצרית, כאמור, הסיפור מתקבל כאלגוריה המתארת את ניצחון האמונה בנוצרי על כוחות השטן. לא מעט קדושים נוצרים נלחמו בדרקונים, וביניהם מיכאל, מרגריטה, סילבסטר, מרתה, סמסון, דוֹנָטוּס, פיליפוס השליח, פלורנטיוס, קאדו, מודט וקֵיין — וכולם יצאו וידם על העליונה; ואילו יוחנן הקדוש בעל הבשורה כישף דרקון מכונף שביקש להרעילו. רוֹמֵן הקדוש איש רוּאן קטל את הדרקון האדיר לָה גַרגוּיל, שעשה שמות בעמק הנהר סֵיין, והונצח לימים בעיטורי הקתדרלה הידועה נוטר דאם.
מיתוסים של אירופה הצפונית
בימי הביניים המוקדמים התגבשה באירופה התמונה המוכרת של הדרקון ה"קלאסי". הדרקון, בהיותו מפלצת, הפך להיות קשור לכוחות הרשע ולשטן, ותואר בתור יצור מרושע, נבון ורושף להבות. במיתוסים של עמי הצפון, הדרקון מתואר כיצור צמא דם וחמדן, הדורש שכר מעבר מעוברי אורח וספינות חולפות. במרביתן הדרקון ניחן בכוח דיבור, אך אינו מתואר כנושף להבות.
במיתולוגיות של אירופה בימי הביניים הופיעו יצורים בשם דארק – דרקונים קטלנים, שמתוארים כדמויי נחש, בעלי שתי רגליים (לעתים נדירות בעלי ארבע רגליים) ולפעמים עם זוג כנפיים. פניהם נראים כשל אריות או בקר. הם בעלי נשיפה צורבת ורעילה, ולכן הם מסוגלים לגרום לריקבון בכל דבר בעזרת הצחנה שלהם
האפוס הבריטי הקדום ביותר, שהוא גם העתיק באפוסים של משפחת השפות הגרמניות, קרוי בֵּאוּבולף. עלילתו מתרחשת בארץ דנמרק, ועוסקת בעלילותיו של הגיבור קוטל-המפלצות בֵּאוּבולף, שנעשה מלך ארצו. בערוב ימיו מופיע דרקון נושף-אש ועושה שמות בארץ ובֵּאוּבולף הקשיש יוצא כנגדו. הוא קוטל את הדרקון, אך נפצע למוות. הדרקון שבו נלחם בייוולף הצטיין בתכונה שאִפיינה רבים מדרקוני אירופה של ימי הביניים: היה לו אוצר זהב גדול, והוא שמר עליו כבבת-עינו.
הדרקון היה סמל לגבורה באנגליה הקדומה, כמו גם בוויילס ובסקוטלנד. מצביאיהם של שבטים שונים נשאו את התואר "פֶּנְדְרֶגוֹן", כלומר ראש דרקון, שדיוקנו התנוסס על נסי המלחמה שלהם. הידוע מביניהם היה אוּתֶר פנדרגון, אבי המלך ארתור. דרקונים נמצאו בשפע במיתוסים של שאר העמים הבריטיים הקדומים: ולשים, אירים וסקוטים. בדומה לאלה שכבר נזכרו, הם משמשים בעיקר "בשר תותחים" לגיבורים המוכיחים את נחת זרועם.
גם במיתולוגיה הסקנדינבית ובמיתולוגיה הגרמנית הקרובה לה מופיעים דרקונים לרוב, אם בסיפורי הבריאה ואם בעלילות הגיבורים. כל האפוסים החשובים – האדה הסקנדינבית, שירת הניבלונגים הגרמנית, שירת רולן הצרפתית, הכרוכה בשמו של שרל הגדול, והאגדות הארתוריות – הועלו על הכתב אחרי שהגיעה הנצרות לארצות אלה, אם כי נולדו זמן רב לפני כן, ולכן אין לדעת כיום עד כמה הושפעו מתפיסת הדרקון בנצרות.
מכל מקום, ידוע בוודאות שהיו גם היו דרקונים באירופה הצפונית שלפני הנצרות: הוויקינגים גילפו את חרטומי ספינותיהם בדמות ראשי דרקון, להטיל אימה על אויביהם. האלים הנורדיים נלחמו בהם בראשית קורות העולם, והיו עתידים לשוב ולהילחם בהם בקרב אחרית הימים, רגנרוק. גם כנסיות הלווחים המפורסמות הפזורות ברחבי נורווגיה, מעוטרות בראשי דרקונים.
אולי האגדה המפורסמת ביותר על הגיבור הקוטל דרקון, שנותרה מתקופה זו, היא הסיפור הנורדי על סִיגוּרְד הווֹלְסוּנְגִי, שנפוץ באירופה הצפונית מאז המאה העשירית לספירה. סיפור העלילה סבוך ומסובך, ולא יתואר כאן לפרטיו; מכל מקום, הגיבור סיגורד שומע על האוצר הגדול ששומר עליו הדרקון פַפְנִיר, ומחליט לקחתו. בעזרת האל אודין , הוא מצליח במשימתו. אך באוצר מצויה טבעת שהוטלה עליה קללה נוראה, וזו מביאה לבסוף למותו של סיגורד, עקב תככיה של המלכה בְּרִינְהִילְד וקנאתה באשתו של סיגורד, גוּדְרוּן. אגדה סקנדינבית זו התגלגלה לגרמניה של שלהי ימי הביניים כיסודו של אפוס הניבלונגים, שם קרוי הגיבור זִיגְפְרִיד. הודות לכך זכה הדרקון בתפקידו האופראי הגדול ביותר, במחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" של ריכרד וגנר. בתקופת האבירים נפוצו האגדות על טריסטן הלוחם בדרקון. אם כי ייתכן שנוצרו בהשפעת האגדות המזרחיות שהובאו לאירופה על ידי נושאי הצלב. באפוסים האירופאים מתואר הדרקון כשוכן מערות וכשומר על אוצרות הזהב. הוא מתואר כרוח הסערה והמים שהגיבור מצלי לנצחו, בדרך כלל באמצעים מאגיים. לדרקון כוחות על טבעיים. האש יוצאת מלועו, רוקו ודמו יכולים להרוס את גופו של האדם, אך יחד עם זאת הם מפרים את האדמה ומרפאים חולים. כלך למשל, הגיבור זיגפריד, רחץ בדמו ש הדרקון שהרג והדבר חיסן את גופו מכול פגיעה.
יש לציין כי במיתולוגיה הסלאבית אחד מדמויות הפולקלור הידועות הוא הדרקון זמיי גוריניץ', שפירוש שמו הוא נחש בן-הר. דרקון הזה הוא יצור מעופף ענק דמוי לטאה, בעל שלושה ראשים הנושפים אש וכנפיים.
הדרקון במזרח הרחוק
הדרקון המזרחי תואר לרוב בתור יצור לטאי בעל גוף ארוך ונחשי, ללא גפיים או עם זוג רגליים קטנות, , כנפיים גדולות ועם גדילים דמויי שפם בקצה חרטומו.
לדרקונים קיסריים, סיניים או קוריאניים, יש חמש בהונות בכל רגל. לדרקונים אינדונזיים יש ארבע, וליפניים שלוש. כדי להסביר את התופעה, אגדה סינית טוענת כי אף על פי שמקורו של הדרקון בסין, הרי שככל שהתרחק מסין התמעטו בהונותיו, ודרקונים קיימים אך ורק בסין, קוריאה, אינדונזיה ויפן, מכיוון שלו התרחקו הדרקונים יותר מכך, הרי שלא היו נותרות להם בהונות כדי להמשיך בדרכם. [באגדה היפנית יש סיפור הפוך, כלומר שמקור הדרקון ביפן, וככל שהדרקונים מתרחקים מיפן צומחות להם עוד בהונות, עד כי הם אינם מסוגלים ללכת כהלכה. תיאוריות אלה נדחות בקוריאה ובאינדונזיה].
בניגוד לדמותו המאיימת במיתולוגיה המערבית, הדרקון זכה ליחס חיובי בהרבה במזרח הרחוק.הדרקון בתרבות הללו אומר כוח, שלומות, חוכמה וידע. חלק גדול מהדתות והמנהגים הקדומים במזרח ייחסו את הדרקונים לפנתיאון שכונה "המועצה השמימית". במסגרת פנתיאון זה, הדרקונים נתפסו בתור מעין רוחות טבע, אשר אחראיות לתופעות כגון סופות, גשמי ברכה, רעידות אדמה ואפילו הבשלת יבולים.
היחס לדרקון היה סגידה מעורבת בפחד והערצה. לכל דרקון יוחס תחום אחריות והוקם מזבח, כאשר בהתאם לצורך הקריבו לו קורבנות כגון פרחים, קטורת ולעתים חפצי אומנות. הדרקון נחשב סמל מביא מזל, ולכן הוא מופיע על פריטים רבים מתקופות קדומות במזרח.
במקומות רבים במזרח הרחוק מופיע הנאגה – דרקון מפותל המשותף לכל התרבויות שהושפעו מההינדואיזם. לרוב הראש של דרקונים אלה מתואר כראש של קוברה ולעתים בעל מספר ראשים. בדרך כלל הנאגה מתוארת כחסרת רגליים או ידיים, אך בעלת גפיים כשל הדרקון הסיני.
הדרקון הסיני (סינית מסורתית: 龍; סינית מפושטת: 龙; ;פין-יין: Lóng) הוא יצור אגדתי המופיע במסורת הסינית, ומשמש בה כסמל מבשר טובות. הוא מהווה את התגלמות היאנג, ומקושר עם מזג האוויר והמים בתור מביא הגשם. אומני פנג-שואי טוענים כי יש ביכולתם לגלות דרקונים קבורים, וכי אין זה דבר חכם לבנות בית על זנבו של אחד מהם.
הדרקון של הסינים , לוֹנג, מורכב מחלקיהם של תשעה יצורים שונים: קרני צבי, ראש גמל, עיני ארנב אדומות, צוואר וזנב של נחש, קיבה של צדפה, קשקשי דג (אם כי הפוכים), כפות טיגריס, טפרי עיט ואוזני פרה. עם זאת, הדרקון הסיני, אף שהוא מסוגל לעוף, אינו מצויד בכנפיים — תחת זאת, יש בראשו בליטה המעניקה לו את יכולת התעופה. לפי האגדה, הקיסר הצהוב השתמש בנחש בשלט המשפחתי שלו, ובכל פעם שכבש שבט נוסף, הוא הוסיף את הסמל של אותו שבט לשלט. הואנג די חי חיי נצח בתור דרקון הנראה כמו סמלו. זה מסביר מדוע לדרקון הסיני יש גוף של נחש, קשקשים וזנב של דג, קרני צבי, פני קילין (יצור מיתולוגי דמוי צבי שאש מכסה את גופו) שני זוגות טופרים של עיט ועיניים של שד. מכיוון שהסיניים מחשיבים את הואנג די לאביהם, הם מתייחסים לעצמם לעתים בתור צאצאי הדרקון.
הדרקונים עפים בשמיים בין העננים. כמעט כל התמונות של דרקונים סיניים מציגות אותם כמשחקים בפנינה מוקפת להבות. זו אמורה להיות הפנינה שמעניקה להם את כוחם ונותנת להם להרקיע לשחקים. לעתים מתוארים דרקונים סיניים עם כנפי עטלף, הצומחות מגפיהם הקדמיות, אך לרובם אין כנפיים.
כמו כן, הדרקון הסיני נחשב למלך החיות, סמל מקודש לעוצמת הקיסרים ולשלטונם. הוא דומה בצורתו לדרקוני המזרח הקרוב המשוכללים יותר, וכן לדרקוני אירופה (המתוארים להלן), מלבד זאת שאין לו כנפיים. אולם ההבדל העיקרי נעוץ בכך שהוא שוחר את טובת הסדר העולמי ולא את רעתו. לדרקון הזכר קרניים מתפתלות המתרוממות הישר לעבר השמים, ואילו לדרקונית אף ישר, רעמה עגולה, קשקשים דקים יותר וזנב אדיר. בדרך-כלל מטילים הדרקונים את ביציהם ליד מקורות מים, ואלה עשויות להמתין אלף שנה עד לבקיעתן. כשמתבקעת הביצה, קוראים הורי הרך הנולד בקול גדול, וקולם מסעיר את הרוחות.
חמש מאות שנה אחרי בקיעתו מהביצה הופך הגוזל לדרקון קִיאוֹ (עתיר קשקשים); אלף שנה אחר-כך הוא נעשה דרקון לונג (דרקון מלא), עוד חמש מאות שנה והוא דרקון קִיוּ-לונג (מקרין), וכעבור עוד אלף שנה הוא נעשה דרקון יִינג-לונג (מכונף). לכל הדרקונים הללו כוח גופני רב, והם יכולים לשנות צורה, או להפוך לרואים ואינם נראים, כמעט בכל עת. מסכת הדברים הסינית מחלקת את כוח החיים לשניים: יִין ויַנג , השלובים זה בזה. ינג מייצג את הזכריות, הפעלתנות, החום, היובש, הנוקשות וכו', ואילו יין מייצג את הנקביות, הסבילות, הקור, הלחות והרכות. במסכת זו, הדרקון מזוהה עם ינג.
למעשה, יש ארבעה סוגי דרקונים סיניים: דרקון הרקיע, טִיֵין לונג, השומר על משכנות האלים; דרקון האוצרות החבויים והמחצבים (פוּ-טסַנג לונג); דרקון האדמה (דִי לונג), שתפקידו העיקרי הוא לשלוט באפיקי המים לבל תוצף הארץ; ודרקון הרוחות (שֶן לונג), השולט בגשם וברוחות. נקל לעמוד על הקרבה בין השניים האחרונים, ואכן, הם היו החשובים ביותר, ומחלציהם יצאו קיסרי השושלות השונות.
המיתולוגיה הסינית מספרת שמעבר לים הצפוני-מערבי, מצפון לנהר האדום, נמצא הר הזנב המפוספס ושם יש אל אדום, עם פני אדם וגוף של נחש, עיניים אנכיות ואישונים נכוחים. כשהוא עוצם את עיניו – חושך. וכשהוא פותח אותם – אור. הוא אינו ישן, אינו אוכל ואינו נח. כשהוא נושף, שורר קיץ, כשהוא שואף, מגיע החורף. קוראים לו ג'ו לונג – דרקון הלפיד.
המספר תשע נחשב בר-מזל בסין, והדרקונים הסיניים מקושרים איתו לעתים קרובות. למשל, לדרקון סיני יש לעתים קרובות תשע תכונות, ובדרך כלל יש לו 117 קשקשים: 81 (9X9) זכריים ו-36 (9X4) נקביים. כמו כן, נאמר כי לדרקון 9 צאצאים, כולם יצורים מיתולוגיים. הדרקון הוא אחד מ-12 המזלות הסיניים המציינים שנה בלוח השנה הסיני. יש המאמינים כי כל חיה קשורה בקווי אופי ייחודיים.
הדרקון היה סמלו של הקיסר בשושלות סיניות רבות.הכס הקיסרי נקרא כס הדרקון. בתקופת שושלת צ'ינג המאוחרת, הדרקון אף אומץ כדגל הלאומי. הייתה זו עבירה חמורה לפשוטי העם ללבוש בגד שעליו דמות דרקון.
בכמה אגדות סיניות, קיסר חייב להיוולד עם כתם לידה בדמות דרקון. לדוגמה, אגדה סינית עשויה לספר את סיפורו של בן איכרים שנולד על כתם לידה בדמות דרקון אשר בסופו של דבר מדיח את השושלת השלטת ומייסד שושלת חדשה. אגדה אחרת תספר על נסיך המסתתר מאויביו, אך מזוהה לפי כתם הלידה בדמות הדרקון.
במערב נתפס הדרקון הסיני כסמל המייצג את סין, אך שימוש זה גם ברפובליקה העממית של סין וגם ברפובליקה הסינית בטאיוואן הוא נדיר ביותר, מכיוון שלדרקון יש הקשרים מונארכיים אשר סותרים אידיאולוגיות סיניות מאוחרות, וגם משום שלדרקון יש הקשרים מלחמתיים, אשר ממשלות סיניות אינן אוהבות.
הדרקון הווייטנמי הוא רונג או לונג, שמן הסתם נובע מדמותו של הדרקון הסיני
דרקונים אלה בעלי גוף גמיש ומפותל, בצורת סינוס, ובעל שנים עשר מקטעים, המייצגים את שנים עשר החודשים של השנה. הדרקונים מסוגלים לשנות את מזג האוויר והם אחראיים על היבול. על גבם של הדרקונים יש סנפירים קטנים. ראשם בעל רעמה ארוכה, זקן, עיניים בולטות, אף גדול וללא קרניים. הלסת של דרקונים אלה גדולה ובעלת לשון ארוכה וצרה; הם מחזיקים צָ'אוּ (אבן חן) בפיהם, כסמל של אנושיות, אצילות וידע.
בפיליפינים מופיע יצור בשם באקונוואה. דרקון זה מתואר כנחש ים ענק. ילידים קדמונים האמינו כי הבאקונוואה גרמו לירח או לשמש להיעלם בזמן ליקוי. נאמר שבזמנים מסוימים בשנה, הבאקונוואה מגיח מהאוקיינוס ומתחיל לבלוע את הירח בשלמותו. כדי למנוע מהבאקונוואה מלאכול את הירח כולו, הילידים היו יוצאים מבתיהם עם סירים ומחבתות בידם על מנת להרעיש מספיק כדי להפחיד את הבאקונוואה, ובכך שיירק את הירח חזרה לשמיים.
הדרקון היפני, המכונה ריו, דומה לדרקון הסיני, אך בעל שלושה טפרים במקום ארבעה. הם נחשבים נדיבים, משויכים למים, ובעלי יכולת הגשמת משאלות.
דרקונים באמנות הפלסטית
כמעט כל הדרקונים של תרבויות העולם העתיק, כפי שתוארו לעיל, הונצחו ביצירות של אדריכלות, פיסול וציור, כשם שהונצחו בכתב. תבליטי-קיר בבליים מתארים את הדרקונית הקמאית תיאמת, וציורי כדים יווניים נושאים את דמויותיהם של פיתון, לדון ושאר דרקונים. השפיפון המצרי אַפֶּפּ נראה בפפירוסים, ועוד. דרקוני המזרח הרחוק מילאו אף הם תפקיד מרכזי באמנות הפלסטית, בעיקר בסין, שם אפשר למצוא את דמותם בעיטורים אדריכליים (הידועים ביותר מצויים בעיר האסורה של בייג'ינג), בציורים ובפסלים מרובים, בכלי-בית דקורטיביים וכו'. ידועים במיוחד הם ריקודי הדרקונים בחגיגות ראש השנה, שם לובשים כמה משתתפים יחד תחפושת של דרקון ארוך-גוף ומחוללים ברחובות. הכנתה של תחפושת כזו היא עניין מורכב, וישנם אמנים שזו מומחיותם. גם בבארונג, אותו יצור מיתולוגי מגוחך, המופיע בפסטיבלים רבים בסין, בטיבט ובבאלי, ניכרת השפעת הדרקון.
אמנות ימי הביניים והרנסנס באירופה התבססה כידוע במידה רבה מאוד על מוטיבים דתיים, ומשום כך יצרה תמונות רבות המתארות את מלחמות הקדושים השונים בדרקונים, החל מאיורי כתבי הקודש (ובייחוד ספר ההתגלויות) וכלה ביצירותיהם של גדולי אמני הרנסנס — דונטלו , רפאל, ליאונרדו, היירונימוס בוש ואחרים. דרקונים עיטרו גם כנסיות וקתדרלות רבות, וידועים במיוחד, אלו של נוטר דאם בפריס. תחום אמנותי אחר שבו הופיעו דרקונים לרוב היה ציור המפות: עד לתום תקופת התגליות הגדולות, היה נהוג לעטר את האזורים הלא-נודעים במפות (טרה אינקוגניטה) בדמויות של יצורים אגדיים, לרבות דרקונים.
הדרקון בספרות המודרנית
בספרות של ימי הביניים המאוחרים הגיע הדרקון לשיא פריחתו, כביכול. מכאן ואילך, במשך מאות בשנים, נשחק מעמדו. כבר בספרות הרנסנס המאוחר כמעט אין תפקיד לדרקונים, ובספרות המודרנית שלאחריה, נדחקו אלה לשוליים: פה ושם הופיעו דרקונים בספרות הילדים, אבל לא הרבה יותר מזה.
עם התחדשות העניין בספרות ימי הביניים, לקראת סוף המאה התשע-עשרה, החל מעמד הדרקון להשתקם, אם כי רק בהדרגה — עדיין בספרות הילדים, בעיקר (כגון סיפורי האחים גרים). כאשר התחוללה לבסוף התפנית, האחראי לה היה הבלשן האנגלי ג'ון ר' טולקין . ביצירתו הספרותית ברא טולקין עולם ומלואו, גדוש בבריות טבעיות ועל-טבעיות, ובכלל זה דרקונים. דרקוניו של טולקין הם ממשיכי דרכם של דרקוני ימי הביניים האירופיים: גדולים, חזקים, מלאי זדון, יורקי-אש, רודפי בצע ובעלי כוחות כישוף. אם ביצורים האחרים שלקח ממיתוסים קדומים שינה טולקין תכונות, הוסיף וייפה או הִקצין, הרי את הדרקונים הציג כפי ש"היו באמת". עם זאת, הוא עשה למענם שירות גדול: הוא החזירם למעמד של דמויות לגיטימיות בספרות המאה העשרים, לאחר שנעדרו כאמור מן הספרות ה"רצינית" במשך מאות בשנים.
השפעתו של טולקין היתה כבירה; לאחר שיצא שמו לתהילה, וספריו (בייחוד "שר הטבעות") הפכו ל"ספרי פולחן", ניתנה לגיטימציה לסוגה ספרותית חדשה, העושה חיל בימינו אלה — ספרות הפנטסיה המודרנית.
הדרקון והאדם המודרני
מהו סוד קסמם של הדרקונים? הם מלווים את רוב האנושות, בהפסקות קצרות, משחר תרבותה ועד לימינו אלה. הם אינם קיימים בפועל ממש, ולא התקיימו בשום תקופה שהיא בתולדות המין האנושי; ובכל זאת נוכחותם מורגשת בחיינו הרוחניים, במזרח ובמערב. מדוע זה?
אחד ההסברים שהוצעו מדבר על "זיכרון גזעי קולקטיבי" השמור בתת-מודע האנושי מן הימים שבהם התהלכו מפלצות של ממש עלי-אדמות: הדינוזאורים למיניהם. קשה לקבל את ההסבר הזה. אמנם, רבות מתכונות הדרקון אכן מצויות בלטאות האדירות ההן: הקוצים והזיזים המעטרים את ראשם של אחדים, לוחות השריון הענקיים של אחרים, כנפי העור של הזוחלים המעופפים הגדולים, יכולת הטרף האימתנית של הטירנוזאורים. אולם הדינוזאורים נכחדו כולם מן העולם לפני 65 מיליוני שנים, כלומר 60 מיליון שנה בטרם היות האדם הקדום ביותר. שום מנגנון הידוע לנו אינו מסוגל לשמר "זיכרונות", מודעים או לא-מודעים, לאורך זמן שכזה, ומכאן שאין שחר להסבר "הזיכרון הגזעי". יחד עם זאת, ההתעניינות העצומה בדינוזאורים קשורה לדחף של האדם ולסקרנות לעסוק בבלתי נודע שהדרקון ה מסמלו.
בעולם הטבע הממשי, יצורים לא-מעטים נושאים בימינו את השם "דרקון"; אבל כל השמות האלה לקוחים מן הדרקונים המיתולוגיים, ולא להיפך. למשל, הלטאה הדואה של יערות הגשם של דרום-מזרח אסיה, ששמה המדעי הוא הדרקון המעופף (Draco volens), או הכוח הענק של קומודו באינדונזיה, שכינויו "דרקון קומודו". יש משפחת דגים הקרויה דרקוניים, ויש גם צמחים כמו דרקונית , שן-הדרקון ועוד. אולם כאמור, בכל המקרים שאוב השם, או הכינוי, מדמות הדרקון אשר באגדות.
משמעות השם "דרקון" הוא "נחש", ביוונית. והנחשים מרתקים אף הם את דמיוננו במידה יוצאת דופן, בתערובת של פחד, תיעוב ופליאה. אין ספק שכוח המשיכה של הדרקון מבוסס, לפחות בחלקו, על זה של הנחש. אבל יש כאן יותר מזה. כדמות מיתית המבוססת לא רק על הנחש, אלא גם על בעלי-חיים אחרים, ובתוספת תכונות שאינן מצויות בשום יצור ידוע, הדרקון ממלא תפקיד חשוב בחיי הנפש: הוא מגלם (ברוב התרבויות) את הרוע, את הכוח המאיים להשחית את העולם, את כל המתנגד לסדר האלוהי או הרציונאלי. ההתגברות על הדרקון היא אפוא מבחנו העילאי של גיבור הרוח או החרב (או שתיהן גם-יחד). הייצר הרע הוא למעשה דרקון פנימי. כאשר אנו מתגברים על אותו יצור שמתאווה להשתלט על אוצרות ולכלות את אויביו באש, שמחונן בכוח חסר-מצרים ובסגולות כשפים, אנו עומדים במבחן.
כל הכבוד איש יקר
במסגרת טיול נוסף במזרח ובכלל
אני תמיד נעזר במאמרים שלך
הם כתובים בצורה מסקרנת שעוזרת לי להעביר לחברים מבט נוסף ליעד הטיול
תודה לך….
לשרותך תמיד
שלום גילי..
אשמח לדעת האם מותר לי מבחינה חוקית להשתמש במאמרים שלך בספר שלי או שאני צריכה לצין את המקור לדברים..
תודה מראש
אשמח אם תתני קרדיט. ראי בכתבה הנ"ל יש קרדיט שלי לוויקיפדיה.
כל הכבוד .מאוד אוהבת את מה שאתה מעביר לי. מכרה עמוק ידע ועצום ורב עם ניסיון רב שנים של שיטוטים ….בעולם הרחב .תודה .באהבה תמיד .
תודה
אמא זא שי
מעניין
מכוער ברמות לא הבנתי דבר
מאמר מצויין! תודה
שמח לדעת.תודה
תודה
מענין מאוד אמנם חיפשתי על הדרקון הוויאטנמי אבל תמיד מעניין ללמוד עוד.אשמח לדעת אם יש לך חומרים נוספים כמו על רומא תודה
שלום רב
האתר מלא בחומרים
במה בדיוק את מתעניינת?
מקיף ומעניין. תודה גילי.
רק לא לשכוח: בהוטן היא דרוק-איל, ארצו של הדרקון, שגם משמש כסמל המדינה ומופיע אף על הדגל הלאומי!
גילי יקר. אני כל כך נעזרת במידע הנירחב והעשרה שלך בהדרכות שלי. תודה. פשוט מרתק!
נחש תנכ"י אחד לא הוזכר במאמר המצויין הזה, נחשב הנחושת שעשה משה כדי לעצור את המגיפה.
מה שמראה שהישראלים הקדומים ייחסו לנחש כוחות ריפוי בניגוד לכל היתר שחששו ממנו ויחסו לו רק כוחות הרס ורשע
עמים רבים ייחסו לנחש תכונות ריפוי. זהו סימלו של אסקלפיוס, אל הרפואה היווני
מרתק. תודה
4 בבוקר , פסח עם גשם , הופתעתי , נהניתי , אלמד יותר במשך הימימ הבאים ובעקר אעביר לנכדים המתאימימ . המון תודה וחג שמח