טיול למאלי – מסע בארץ הדוגון

 

 

 

מסע בארץ הבמברה

שייט על הניז'ר

ערי הבוץ של מאלי

 

לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול למאלי 

 

אחד הטיולים המפורסמים באפריקה המערבית ומן הסתם גם אחד היפים שבהם הוא מסע רגלי במה שנקרא בצרפתית "מצוק הדוגונים" (Falaise Dogon). יש מי שמסתפק ביומיים שלושה והמהדרין ממשיכים עד שבוע ויותר. אם כי, אפשר להסתפק בטיולי יום ו"הקפצות" בג'יפ, למי שידו משגת.

הרבה כתרים נקשרו לארץ הזו על נופיה, אנשיה המיוחדים והטרקים המהוללים שבה, ואכן, מדובר באחת האטרקציות העיקריות של אפריקה. הנוף נפלא ובעיקר יוצא דופן. סוונה רחבת ידיים של חולות, עצי שיטים ויערות של עצי באובב. מעל המישור, מתוך חורשות הבאובב המכים שורשיהם בחולות,  מתרומם בפתאומיות מצוק סלעי, לאורך כמה עשרות קילומטרים. זהו מצוק מרהיב בנוי אבני חול צבעוניות, המזדקר לגובה של כמאתיים-שלוש מאות מטר מעל סביבתו. המצוק חרוץ בגיאיות שבעונת הגשמים זורמים בהם מים. למרגלות המצוק בנויים כפרים ציוריים ומעליהם, על המצוק  ממש, בתי חומר תלויים באוויר.

על הרמה למעלה בנויים כפרים המשלבים בתי בוץ עם בתי אבן, ומחסני תבואה עם גגות הקש המחודדים האופייניים להם. מכול כפר כזה נשקפת תצפית משכרת חושים ממש. הדוגונים הוא קודם כל  תרבות חייה ושונה מאוד ממה שהמערב הביא לאפריקה. הם, אומנים גדולים של בנייה בחומר (אֳדוֹבֶּה). בולטים ביופיים אסמי התבואה העגולים שלהם שעל ראשם ציצת קש, המזכירים בחזותם בקתה אפריקנית. הצירוף של הבקתות עם מבני המגורים, בקתות המכשף המרפא עם פרצופיו, פיסול ומסיכות העץ המיוחדות, הופך מסע לארץ הדוגונים לנפלא ומרתק.

 

 

בכפרים שלמטה, המצויים בקרבת מי תהום גבוהים, מתפרנסים התושבים  מחקלאות מפותחת למדי. מגדלים עגבניות, קישואים, טבק, חסה ובעיקר המון בצל ירוק. רוב הירקות נפרסים מיד לאחר איסופם ומיובשים בשמש על מנת להאריך את ימי חייהם, ולהפכם לסחורה הניתנת לטלטול לשוק במשך ימים ארוכים. השקאת הערוגות היא ידנית, כאשר כל הכפר עוסק במלאכה. שואבים את המים באמצעות דלעות כדוריות גדולות שתוכנן נוקה, וכל הזמן יש תנועה בלתי פוסקת של ילדים, נשים וגברים ממפלס מי התהום הנמוך אל הערוגות הגבוהות יותר ובחזרה. בכפרים שעל הרמה, אין מקורות מים המאפשרים חקלאות, ולכן שם מתפרנסים בעיקר מגידול עזים. גם שם עסוקות נשות הכפר במצעד בלתי פוסק מהכפר אל מקור המים הסמוך ובחזרה, בהביאם את כל כמות המים הנדרשת בכפר ממרחק של מספר ק"מ.

 

 

רוב האוכלוסייה גרה בכפרים עניים הבנויים בתי בוץ עם גגות קש משופעים, ואולם בתוך המצוק עצמו התיישבו הדוגונים במבני בוץ עגולים ודמויי בקבוק ששמשו לפני כן את בני הטֶלֶם (Telem), שנדחקו מכפריהם על ידי הדוגונים. נקודות התצפית המעניינות ביותר הן המקומות בהם צופים משרידי הטלם, על כפרי הדוגון.

מסלולי ההליכה עוברים בין היישובים. ההליכה בשעות הבוקר המוקדם או אחרי הצהריים המאוחרים נעימה ביותר, בנוף המזכיר מאוד את קניוני אבן החול של מזרח סיני. בשעה 06:00 רמי אמיר, שותפי למסע ואנוכי, משכימים באור ראשון וכעבור שעה נהנים מהרוח הקרירה שתיעלם לאחר שעתיים של חסד. לקראת 10:00 בבקר האוויר מתחמם, כמו באילת בתקופת הקיץ ואנו נאלצים לשבור למנוחה, בצלה של סככה שהוקמה עבור מטיילים.

התושבים משתייכים כולם לשבט הדוגון כהה העור המיוחד. הגעתם לאזור היא חידה בלשית המעסיקה ארכיאולוגים ובלשנים. הם עצמם מספרים כי נמלטו מאזור מאנדה (Mande), בלב ממלכת מאלי העתיקה (דרום מאלי של היום), עם התפשטות האסלאם, בסביבות המאה ה-13. יום אחד, מספר המיתוס, נטשו את מולדתם ארבע אחיות וארבעה אחים, כדי להציל את התרבות של בני שבטם. הם רצו לקחת איתם את עצמות אביהם, לבה, אך בקברו מצאו נחש. הם נטלו עימם את הנחש, רוח האב, לארצם החדשה.

 

 

הדוגון הגיעו הנה בנסיבות אלו או אחרות. הטלם שקדמו להם בנו את כפריהם לתוך מערות ולתוך סדקי אורך ורוחב גדולים. במקומות מסוימים התפתחו קהילות שחיו ממש במרומי המצוק, ללא דרך הגעה רגלית לבתיהם. היציאה והחזרה נעשית באמצעות חבלים המשתלשלים ממרומי המצוק שבתוכו נבנו הבתים. כך ניסו להגן על רצועת החיים הדקיקה שבשולי המדבר. עד שנאלצו לפנות את בתיהם לטובת חזקים מהם. עולם ללא סנטימנטים. הטלם נדדו מהמצוק לגבול של בורקינה פאסו. הדוגונים, להבדיל מקודמיהם, בנו את כפריהם למרגלות מצוקי אבן החול של הרמה אם כי יש גם כפרים שלהם שמטפסים די גבוה.

המיתוס הדוגוני מספר, שבחגווי הסלע גרו באותם הימים בני שבט אחר, ננסים אדומי עור, שידעו לעוף. האנשים הקטנים, בני הטלם, התקיימו מציד ולקט. שני השבטים לא דיברו באותה שפה, אך שמרו על האמונות הישנות, הקדם איסלאמיות. לכן קיבלו בני הטלם את המהגרים במאור פנים והרשו להם להקים את כפריהם למרגלות המצוקים. המתיישבים, שהיו חקלאים, הביאו זרעים והחלו לברא יערות. כשנכחדו העצים, נעלמו הציידים הננסים ובני הדוגון נשארו לבדם.

 

החוקרים סבורים כי מקורם של בני הדוגון איננו במאלי; שפתם שונה במקצת מזו של דוברי מאנדה, ודומה יותר ללשונם של תושבי בורקינה פאסו (Burkina Faso) השכנה. אבל הם מסכימים כי במיתוס הזה השתמרו הדים מאירועים היסטוריים שקשורים להגירתם אל אזור הבנדיאגרה. הארכיאולוג ההולנדי רוגייר בדאו גילה לאחרונה עדויות ארכיאולוגיות לקיומם של אנשי הטלם, שהתגוררו במערות הגבוהות מעל לכפרי הדוגון. הם בוודאי השתמשו בחבלים בכדי לטפס אליהן, אך השכנים מלמטה האמינו כי מכשפים רבי עוצמה מעניקים להם משחות קסם שאפשרו להם להדביק את ידיהם ורגליהם לקירות הסלע התלולים. הממצאים מלמדים שאנשי הטלם אכן נכחדו במאה ה-15, כשהגיעו המהגרים.

בני הדוגון, המונים כיום כ-240 אלף נפש, הקימו לאורך שרשרת המצוקים, שאורכה כמאתיים קילומטר, קרוב לאלף כפרים. סלעי הענק, המפרידים בין הרמה הגבוהה ונהר הניז'ר (Niger) הסמוך, הגנו עליהם מאות שנים מעליית ממלכת סונגהיי (Songhai) שביקשה להמיר את דתם, מסוחרי העבדים של ממלכת מוסי (Mossi), ומלוחמי ממלכת הטוקולור (Tukulor).

 

 

הדוגונים הם עובדי אלילים, ובתיהם מלאים במסכות ופסלים המגנים עליהם מפני כוחות הרוע ומעניקים להם מכל טוב. לא ממש הצלחנו להיכנס לכל המשמעויות של הפסלים והמסכות. שאלנו שאלות וקיבלנו תשובות. יותר מדי תשובות. מספרן היה גדול לעתים ממספר המשיבים. מגרעת השפע. הם נמצאים בכל מקום, בכל בית, על כל דלת וללא ספק ממלאים צורך ותפקיד אמיתי בשגרת החיים של הדוגונים. הגילופים עצמם מעניינים – הרבה סמלי פריון ומסיכות מפחידות, אבל הייצור המקומי שראינו בכפרים הייה באיכות די ירודה. את הפסלים והמסכות האיכותיים שומרים מוחבאים והן מוצאים החוצה רק בעתות חג ובטקסים מיוחדים.

בעידן הקולוניאלי, במהלך המאה ה-20, כאשר נכבשה אפריקה המערבית על ידי הצרפתים, החלט להגיע למערב יצירות האמנות המרהיבות של בני הדוגון שעוררו סקרנות בקרב אספנים וחוקרי תרבות. בשנת 1931 הגיעה לארצם המבודדת משלחת של אנתרופולוגים צרפתים, ובראשה מרסל גריאול  (Marcel Griaule 1898 – 1956)), שספרו הידוע, "שיחות עם אוגוטמלי", הפך לרב מכר. אוגוטמלי, אחד מזקני הכפר סאנגה (Sanga) שבו התגורר גריאול, לימד אותו כי כל ההיבטים השונים של החיים בארץ הדוגון – יצירות האמנות, הארכיטקטורה, מבנה הכפרים, החקלאות, היחסים החברתיים והטקסים – קשורים למיתוסים העוסקים בבריאת העולם, במאבקם של כוחות הכאוס והסדר, ובמקומו של האדם בשמירת ההרמוניה ביניהם. האנתרופולוג הנודע נפטר בפריז, אך סמוך לכפר זה, שמשמעות שמו היא "תכשיט", הציבו בני הדוגון לוח אבן המציין את המקום בו נחה רוחו.

 

 

חודש אפריל הוא חם במיוחד והאוויר מלא אובך, אך יודעי דבר טוענים שזוהי התקופה המומלצת לחובבי פולקלור, בגלל פסטיבל המסכות הנחוג אז. הפרקטיקה השאמניסטית חזקה מאד בקרב הדוגונים. בתום עונת הקציר, בחודשים מרץ עד מאי, מתחילה בארץ הדוגון עת המתים. העוצמה הרוחנית והפוליטית עוברת מההוגונים, הכוהנים הקבועים, לחברי האחווה הסודית של המסכות, האווה (Awa). בלב הפולחן עומדת רוח האבות הקדומה – נומו (Nommo). מטרתה העיקרית של אחוות המסכות היא לקיים את הטקסים הציבוריים המבטיחים את המעבר של רוחות המתים אל העולם העל טבעי, שם הם משמשים כמתווכים בין העולמות וכפטרוני הקהילה.

 

 

 

 

השמש האפריקאית, כדור רותח בשמים, הכתה בנו בעוצמתה האכזרית כשהלכנו לקברים של אירלי (Ireli). שם מתקיימים באפריל טקסי המתים. בדרך עברנו ליד הקברים, הנמצאים במערות גבוהות וקשות לגישה, שבהן התגוררו בעבר בני הטלם. לכאן נוהגים להביא בריצה את גופת המת הקשורה למשטח עץ, עטופה בשמיכה טקסית מיוחדת, ולמשוך אותה למערת הקבורה בחבלים. בסוף הטקס מחזירים לקרובים את השמיכה היקרה (לכל משפחה יש בדרך כלל רק שמיכה אחת המיועדת לטקסי הלוויה). בנקודת הסיום של תהלוכת המתים מפוזרים שברי כלי בית של נשים וכלי עבודה של גברים. נוהגים להביא את הכלים האלה עם הגופה למקום הקבורה, ולשבור אותם בסוף ההלוויה. אולי כדי שישמשו את המת בחיים שלאחר המוות. לאחר מכן מוציאים מהמערה את "אבי המסכות", האימנָנָה – נחש שאורכו עשוי להגיע לעשרה מטרים, הנוטל בריקוד את רוח המת וחוזר למשכנו שבמרומי המצוק.

 

 

ריקוד המסכות של בני הדוגון הוא מהביטויים המפורסמים של תרבותם העשירה. למסכות שלהם היתה השפעה רבה על אמנים כמו פיקאסו, בראק ואחרים, שפיתחו את הציור המודרני, בהשראת יצירות של אמנות שבטית.

אחדות מהמסכות מגיעות לגובה של שישה מטרים, וערכן המוזיאוני בכל אוסף אמנות אפריקאית גבוה במיוחד. היפות והעתיקות שבהן הוברחו למערב. האנתרופולוגית דבי הרשמן ראיינה את טאפילי גינדו, השומר הקשיש של המוזיאון הקטן בכפר פומבורי (Fombori), המקום היחידי בארץ הדוגון שבו נשמרים חפצים מקוריים ועתיקים – בהם מסכות, פסלים, בגדים מסורתיים, כלי נשק ועבודה – לא יכול לפרוש מתפקידו. "ברגע שאעביר את המפתח לצעירים, הם ימכרו הכל כדי לבנות בתים עשויים בטון ולקנות מוצרים מערביים. אני יודע שבוקר אחד אפתח את השער ואמצא שהכל ריק, הכל נגנב בלילה".

 

 

בינתיים מזדחל אל הכפרים המבודדים נחש האספלט השחור, שיביא איתו אנשים ומנהגים חדשים, העלולים להכחיד את תושבי המצוקים. כמו מסכת הענק, העשויה בדמותו, הוא מאיים לקחת את רוחם של בני הדוגון. בעוד מספר שנים, כשנגיע לכאן באוטובוס ממוזג ואת הקמפמנטו יחליפו בתי מלון, נוכל ליהנות מיפי הנוף ומשרידי התלם, אך לא נמצא עוד את רוח הדוגון. כפי שהייטיב לכתוב הפילוסוף הסנגלי שייח אנטה דיופ: "יום אחד אפריקה תיאלץ לחפש את אפריקה באירופה". ברוח דומה התבטא  איש הרוח האפריקאי ונשיא סנגאל, לאופולד סנגור: "אנשים לבנים, לכו לישובים האבודים של ארצי וקחו עמכם את מכשירי ההקלטה והמצלמות. תאספו את סיפורי השאמאנים, המספרים, הזקנים; השומרים האחרונים של היסטוריה אנושית ארוכה שנמסרה רק לקולותיהם. כשהם ימותו, יהיה הדבר, כאילו עבורכם, בתרבותכם, נשרפו הספריות כולן".

הטיול בארץ הדוגון הוא קודם כול טיול של טיפוסים אל נקודות תצפית בין הרמה לבין הכפרים אשר במישור. פעם אל בית קברות עתיק, פעם אל כפר תלם תלוי בהר. חם מאד, האוויר לוהט. מפעם לפעם אני מתבונן בנשים החובטות את הדוחן, ובנשים הנושאות ערימות של זרדים על ראשם או כדי מים על כתפיהם. חוטבי עצים ושואבי מים. כולם טרודים במלאכות הבסיסיות ביותר. מראש המצוק הבטנו על הכפר המתארגן לקראת סוף הים: שיירה של עגלות עמוסות, רתומות לשוורים, כמה נשים עמוסות בדלעות צהובות על ראשן, פרות נעצרות לשתות מול מקווי המים. החלום האפריקאי.

 

 

בסופו של כל שבוע דוגוני, שבו חמישה ימים בלבד, נערך יום שוק בכפר אחר. השווקים הם מקומות מפגש חברתיים, ויום שוק מוצלח נגמר בשתיית קוֹז'וֹ, בירת דוחן, בכלי טין ענקיים. בערב, כשחזרו כולם מבושמים ומרוצים, מצאנו גג פנוי להשכיר, הגרסה המקומית למלון אורחים. הלילה היה אפל ומאובק, השמים היו קרובים כל כך וכוכבים נצצו מעל ראש המצוקים.

אין בתי מלון בארץ הדוגון. רק מאהלים, "קמפמנטו", הכוללים מבנה של מטבח, מקלחת בסיסית,  ושולחנות בחצר. הלינה מתחת לסככות, על הגג. עם הזמן החלו הייזמים להכניס ערכים אסתטיים לקמפמנטו וכמה מהם הינם מקום נעים להפליא ומשתלב באווירה ובנוף. על הבוקר נסיעה קצרה למצוק Youga.שעה מוקדמת. אנו מתבוננים במלכודת לשועלים, לא כדי לאכול את בשרו של הניצוד ולא כדי לפשוט את עורו, אלא כדי לנחש את העתיד על פי עקבות רגליו. השביל מטפס בין בולדרים ענקיים של אבן חול, שבמהלך השנים נקרעו מהמצוק, כיאה לבלייה בשטח מדברי. עצי הבאובב הגדלים בין הסלעים משווים לנוף מראה סוריאליסטי ומראה הנערות שואבות המים מוסיפות לכול יותר מקורטוב של קסם תנ"כי. אנו מטפסים אל הכפר Youga Piri, הנמצא למעלה בראש המצוק. עולים אט אט בשביל בנוי אבן חול צבעונית, עוצרים להתבוננות בחיי היום יום וגם למנוחה. הכושר אינו כפי שהיה פעם.  מולנו יורדות בנות הכפר נושאות שקים וקערות על ראשיהן. הרוטינה הזו של עלייה וירידה מהכפר אל המישור שמתחתיו היא שיגרת יומן והן רגילות לעשות אותה מספר פעמים ביום. שוקי הנערות קשים כפלדה ופניהן צרובות שמש. אין ספק, "הלנה רובינשטיין" איננו מושג שגור כאן.

הנוף לאחור בכוון ממנו אנו עולים הולך ונפתח. השביל עצמו נוח להליכה ויפהפה. בבת אחת נגלה הכפר ואנו עוברים לאיטנו בין בתיו. התושבים המקומיים עסוקים במלאכות יומם. בקצה העליון של הכפר נמצאים הטריגוליטים – בתים מעוגלים המכונסים מתחת לצניר גבוה, שם גרו התושבים הקדומים של האזור שבתיהם נתפשו על ידי הדוגונים בעת השתלטותם על האזור. בכול כפר המבנים שונים וקשה לשבוע מהיופי.

 

לאחר מנוחה מוגבלת, מחשש החום העומד להגיע, אנו יוצאים מהכפר וממשיכים לעלות בשביל אל הרמה שמעל למצוק בדרכנו לצד השני של ההר. רוח מפתיעה ומשיבת נפש מקבלת את פנינו. מולנו פסעה תהלוכה בלתי פוסקת של בנות הכפר עם דליי מים על ראשן בדרכן חזרה לכפר מהמעין הנובע כמה קילומטרים מכאן. בקצה הרחוק של הרמה צונח המצוק לצד השני והנשימה נעתקת מהמראה המרהיב למרגלותינו סוואנה מלוא האופק, מנוקדת באלפי עצי שיטים ובאובב ושני כפרים ציוריים ממש מתחתינו, מצודים למצוק. אנחנו מתחילים לרדת דרך נקיק צר, המוריד אותנו בבטחה תוך הסתייעות בסולמות, מראש הרמה אל הכפרים והמישור שמתחתם. מתחיל להיות חם, אבל אנחנו מצליחים להגיע בשלום.

לא נהוג לשוטט לבד בארץ הדוגון, אלא בליווי מדריך מקומי, שעל פי רוב ממתין למטיילים במופטי (Mopti). הוא מכיר את השבילים ויכול לסייע לפוגג את החדשנות בקשר עם המקומיים בכול מקום, כשמדריכנו נפגש עם בן דוגון, הם החלו בטקס ארוך ומשעשע של החלפת הברכות קולניות, המתייחסות לשלום בן שיחו, כולל משפחתו, שדותיו ובקרו.  הטכס נמשך מספר דקות כשכל אחד מברך את השני באריכות ובפירוט, ממש שיחה מלב אל לב, למרות שהשניים מעולם לא נפגשו קודם לכן!

אחה"צ הולכים מ-Ireli ל-Yaye, הליכה קצרה ויפה לאורך המצוק. עוברים את אזור הטרוגוליטים שלIreli  שם עדיין חיים אנשים בבתים המעוגלים התקועים באמצע המצוק כשהדרך היחידה להגיע לשם היא באמצעות חבלים המשתלשלים מטה מפתחי הבתים. לאחר עליה וירידה בין הבולדרים, לתצפיות שאין אחת דומה לשניה, ירדנו למישור וצעדנו ביער המכושף של  עצי הבאובאב.

 

 

לאחר ארוחת בוקר מוקדמת של סופגניות Baigne נסענו כחצי שעה לערך, לכפר Nomburi, השוכן במרחק של כחצי שעה נסיעה במורד העמק. בכפר מעבד את השדות שמסביבו באינטנסיביות, מגדלים בעיקר בצל, עגבניות וחצילים. המצוק התקמר לעומתנו בקשת ענקית שכולה היתה מלאה באדמת סחף פורייה, שם מגדלים גידולי גן ירק, בצל עצי הבאובב. כולם עסוקים כעת בהשקיה. המים נשאבים בדלעות חלולות ממפלס מי התהום הנמוך יותר מהשדות ונסחבים ידנית להשקיית הערוגות. טיפסנו מהירוק הירוק המשכר, בתוך נקיק של אבן חול יפהפה אל המצוק שמעל לכפר. הנוף מזכיר את מזרח סיני, רק דרמטי יותר והנקיקים ירוקים יותר.

 

 

בראש המצוק עוברים לשביל המתפתל על גב הרמה בנוף אבן חול. בסביבות עשר בבוקר מגיעים לכפר דאורו(Dourou) . הנוף הפך לרמתי וצחיח, למעט כמה נקיקים שניקזו אליהם מים בימות הגשמים והתושבים מצליחים לגדל שם ירקות עד לעונתה גשמים הבאה.

כמו בכול יום, אנו מגיעים למתת הצל של הקמפמנטו וצונחים מעולפים מחום. לקראת ארבע אחר הצהריים מזג האוויר מתחיל להיות אנושי יותר. אנו יוצאים לדרך, כשרוח קדים מקדמת את פנינו. עצירה בקמפמנטו, חילופי הברכות, נגינה מכלים מאולתרים, עד שבסופו של יום מגיעים לבגנמטו (Begnemato ) כפר מופלא על גבי נקיק למרגלות צוקים –. בכפר שלש שכונות: נוצרית, מוסלמית ואנימיסטית. ניתן לומר ששליש מהתושבים הם נוצרים, שליש מוסלמים, שליש אנימיסטים וכולם עובדי אלילים. ההבדל בין הכפרים מתמצה בכנסייה קטנה או במסגד בוץ זעיר ותו לא.

 

הכפר מוקף בצוקים, שמכול אחד נשקפת תצפית מרהיבה על הכפר ועל המצוק שמתחתיו. הקמפמנטו של בגנמוטו מוקף בצוקים משונים, שלכמה מהם צורת פטרייה. שילוב מוזר בין מזרח סיני לפארק הלאומי "ציון" שבמדינת יוטה. אני סובר שהוא היפה מכול חניוני הדוגון. בבקר המחרת, ירידה בנקיק נהדר, שכולו גן ירק מטופח, אל אנדה (Ende) – הכפר המרהיב שלמרגלות המצוק. בכפר תושבים רבים מייצרים בדי בוץ. הבדים התלויים לייבוש על הקירות מעטרים את הבתים בשלל צורות. כמו כן רואים צביעת בדים באינדיגו, המוסיפות לכפר נופך סגול. היופי של הדוגון אינו נגמר. כך גם בכפר תלי Teli)) המופיע במרבית הפרסומות, כשמצוק יוצר קשת ענקית מעל לבתי הכפר ובתי טלם התלויים ממעל.

הכפרים בארץ הדוגון לא השתנו כמעט ביובל השנים שחלפו. כשליש מבני הדוגון כיום הם אמנם מוסלמים, ומיעוטם נוצרים, אבל כשנכנסים לכפר דוגוני עוברים לממלכה אפריקאית מכושפת, שבה שולטים חוקים על טבעיים. בכניסה לכפר טירלי (Tireli) ניצב פֶטיש, עצם קדוש, לעתים קרובות ערמת עפר, המסייע לאנשים לתקשר עם הרוחות. ליד הפטיש מוצאים את שרידי הקורבנות שמעניקים להן בתמורה לשירותיהן. כאשר מתבצעת גנבה, למשל, נוהגים להקריב תרנגולת. כתוצאה מהקורבן, כך מאמינים, הגנב ימות. בני הדוגון, על פי השמועה, אינם מסתכנים: הם אינם גונבים. הכפר נתפס כגוף אנושי, הכיכר במרכזו היא הטבור, ובכל מיני מקומות נסתרים, הידועים רק לתושבי המקום, נמצאים איברים אחרים שבהם אסור לפגוע. טעות נימוסים עלולה להסתיים בממון רב הנחוץ להקרבת עזים רבות לריצוי הרוחות.

 

 

במקום היפה ביותר בכל כפר, על מדרגת סלע הצופה אל המישור, נמצא ה"טוגונה" (Toguna), בית המפגש של הזקנים, הגברים המנהלים את ענייני הקהילה. הם שרועים שם, שובי לב בקלסתרם השחום, החרוש קמטים ובעיניהם התמימות שראו הרבה. כמקובל בארץ הדוגון, הלכנו תחילה להביא לזקני טירלי אגוזי קולה, המתנה הנחשקת ביותר במערב אפריקה, ולבקש את רשותם לבקר בכפרם. כחום היום מצאנו אותם מתנמנמים במבנה הנמוך, בעל שמונה העמודים המגולפים בדיוקנותיהם של האבות והאמהות הקדומים, המקיפים את העמוד המרכזי, המייצג את הנחש לבה. פתחנו במסכת של ברכות טקסיות הדדיות לכל הנוכחים, להוריהם ולשאר קרוביהם. צעירה צרפתייה שפגשתי סיפרה לי בהתרגשות שאחד הקשישים הציע לה בבדיחות הדעת להפוך לאשתו השלישית, ואף הבטיח שיבנה עבורה אסם חדש.. מיהרתי להסביר לה שעליה לוותר על החלום, כי בני הדוגון אינם נוהגים להתחתן עם נשים משבטים אחרים.

 

 

התחנה האחרונה במסענו בארץ הדוגון היתה  הכפר סונגו  (Songo). חנינו בקמפמנטו, חצינו את הכפר רגלית בחום היום וטיפסנו על המצוקים, לתצפית על המרחב, כשגרת חיינו בשלושת הימים האחרונים. במקום צנירים בסלע, שגולפו על ידי מים וגרגירי חול שהוסעו ברוח ולימים קושטו בציורים נאיביים על ידי אומנים מקומיים.

במקום זה מקיימים את טקסי ברית המילה, אחת לשלוש שנים. בעונה החמה, כאשר הכול שובתים ממלאכה בשדות, מכנסים בני הדוגון את הנערים מכל הכפרים בסביבה ומביאים אותם אל מחסה הסלע הזה המכוסה בציורים צבעוניים. הנחש הענק, מסביר אמדו, הוא לבה (Lebe), האב הקדמון של בני הדוגון; מתחתיו סמלי אבות נוספים כמו הצב, העקרב, התנין, הצפרדע, הארנב והלטאה; העיגולים האדומים והשחורים מסמלים את השמיכות שבהן נקברים המתים.

במשך 45 יום עוברים פה הנערים מבחנים גופניים ונפשיים קשים. חוקי ההתנהגות בימי החניכה נוקשים וגדושים באיסורים טקסיים. אם אחד מהמתבגרים מפר את החוקים, הקבוצה כולה נענשת. במשך היום הם נמצאים במערה. בלילות הם ישנים יחד במבנה ארעי הסמוך למקום.

 

חלק מטכס החניכה כולל תחרות ריצה. אחד מהם יהיה הראשון שיגיע מהעץ הגדול ליד הכפר אל המערה שבראש המצוק ויצליח לגעת בסמל הזעיר של השמש, הנמצא על אחד מכתליה. הראשון לנוגע בשמש נחשב לנער בר מזל, שיהיה לגבר בעל יבולים גדולים של דוחן. מי שמגיע אחריו, ונוגע בסמל הכוכב, יזכה באישה היפה בכפר. השלישי במרוץ ייגע בסמל הירח, שמבטיח לו פרה ועושר.

 

 

זקני השבט, שממתינים לרצים במחסה הסלע, שואלים אותם את החידות המסורתיות, שהתשובות עליהן מביאות את העונה למסקנה שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא דוחן. אם יהיה להם דוחן, הם יוכלו לרכוש נכסים, להינשא ולהביא ילדים רבים לעולם. באמצעות התחרות, המסיימת את טקסי הבגרות, מחנכים את הנערים שהדברים החשובים ביותר בארץ הדוגון הם היבולים והחקלאות. בשלהי הקיץ מסתיימים טקסי הבגרות. נערים בגלימות לבנות, מהלכים בשבילי הכפר, מנגנים ושרים, מבשרים לעוברי האורח שהפכו לגברים.

מדריכנו Baturu, לבוש דרך קבע באותם מכנסי ג'ינס וכובע מצחייה כחול, עבר את טקס הבגרות שלו לפני יותר מעשר שנים. הוא עדיין זוכר את כל הפרטים כאילו זה היה בקיץ האחרון – הכאב, הפחד, רגעי האחווה והסודות שעליהם הוא לא יכול לספר לנו.

במערה לומדים צעירי השבט את המיתוסים, הקוסמולוגיה ופולחני הרוחות, שעושים את בני הדוגון בעיני האנתרופולוגים לאחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל. אבל ארץ הדוגון היא עולם הולך ונעלם. בעקבות הכרזת אונסק"ו על האזור כאתר מורשת עולמית, באים לאחרונה לכפרים המבודדים מטיילים, עיתונאים, במאים של סרטי תעודה וסוחרי אמנות. חלקם מוכנים לשלם כסף רב בעבור צילומים, אביזרי פולחן וחפצי אמנות. בני הדוגון עורכים מכירת חיסול של תרבותם.

הנחנו לרגע את ההרהורים הנוגים, עלינו גבוה יותר והתבוננו בקסם הבראשיתי. כמו תמיד, התצפית מרהיבה, עם סלעים מוזרים ברקע, בולדרים ענקיים, מטליות של ירק. אנשים המטפסים אל הרכס ויורדים ממנו כנשים עמלניות. חוטבי עצים ושואבי מים. קסם תנ"כי באלף השלישי. אפריקה במיטבה.