דאואיזם

כתב: גילי חסקין – מעודכן לתאריך 28/12/2023

תודה ליובל נעמן על הערותיו ותוספותיו המועילות

טיול בסין אינו רק מפגש עם נופים מרהיבים ואתרים היסטוריים רבי עניין, אלא גם עם זרמי מחשבה, תורות פילוסופיות, שעם הזמן הפכו לדת.[1] כזה הוא הבודהיזם, שגם אם אינו עוסק בשאלות מטאפיזיות ואינו מתעניין בקיומם של אלים, הוא הפך במהלך השנים לדת לכול דבר. כזה הוא הקונפוציוניזם, שמבחינה תיאורטית הוא דרך העוסקת במקומו של היחיד בחברה, של האזרח במדינה ושל הפרט במשפחה, אך גם הוא הפך לדת. במידת מה כזה הוא הטאואיזם בתעתיק הישן, או הדאואיזם.

ראו קודם:  מדריך לטיול בסין. טיול בסין – המלצות למטיילים; סין – בין מליארד ושלוש מאות מיליון, בודהיזם.

פרופסור יורי פינס, מרצה מומחה לתולדות סין הקלאסית ומדריך טיולים, מסביר כי תקופת המדינות הלוחמות, שלוש מאות השנים שקדמו להקמתה של הקיסרות הסינית בשנת 221 לפנה"ס, היו התקופה החשובה, הפורה והמרתקת ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית הסינית. בעידן זה של משבר פוליטי עמוק ותחרות עזה בין ממלכות יריבות, ששאפו להשתלט על "כל אשר מתחת לשמים",. ועוד לפני זה, בסוף תקופת האביב והסתיו, ימים שנקראו "תקופת מאה האסכולות", פעלו עשרות הוגים מבריקים, מקוריים ונועזים, שהציעו את מרשמיהם המגוונים לריפוי חוליי החברה. בהעדר מרכז פוליטי חזק, המסוגל לכפות את האורתודוקסיה המחשבתית, נהנו הוגים אלה מחופש אינטלקטואלי חסר תקדים ושילוב מיוחד זה של חירות מחשבתית ותחושת שליחות, הוליד מגוון תורות פוליטיות ואתיות שהיו לנכסי צאן ברזל של התרבות הסינית עד למאה ה-20'. בין התורות המחשבתיות התגבשו הקונפוציוניזם, הדאואיזם, המוהיזם, הליגליזם ועוד תורות מחשבתיות רבות, שעם הזמן התערבו זו בזו וכולן בבודהיזם המאהיאני שחדר מהודו. אחת החשובות שבהן היא הדאואיזם.

הדאואיזם היא אסכולה פילוסופית, דת ותנועה רוחנית שמקורה בסין. נחשב לאחת מארבע מערכות האמונה הסיניות העיקריות יחד עם הבודהיזם, הקונפוציוניזם, והדת הסינית שאין לה שם, אך כוללת מיתולוגיה, אלים, פולחן אבות ועוד.

לדאואיזם הייתה השפעה מופלגת על עולם ההגות והרוח הסיני. ההגות הדאואיסטית עברה תמורות רבות מאז היוסדה במאה ה-5' לפנה"ס, ולכן קיים מספר רב של זרמים ומסורות. הזרמים בתוך הדאואיזם שונים זה מזה במידה רבה, בעיקר מבחינת יחסם למושגי פולחן אלוהות ומיסטיקה. העיקרון הבסיסי המשותף לכלל התפישות הדאואיסטיות הוא השאיפה לפתח מסוגלות לקבל ואף להתמסר לזרם השינוי הבלתי צפוי והבלתי ניתן לעצירה של היקום, המכונה "הדרך", או בסינית "דאו".

הדאואיזם (Dao Giao) מבוסס על פילוסופיה ולא על דת.

להבדיל מהבודהיזם שיובא מהודו, שתי התורות הגדולות, הקונפוציוניזם והדאואיזם, שנוצרו בסין. אפשר להשוותן ל-יין ויאנג, כאשר שתי התורות המנוגדות הללו התפתחו באותו זמן, זו בצד זו, ומשלימות אחת את השנייה. להבדיל מהקונפוציוניזם, הדאואיזם זו מערכת שמכניסה לתוכה את היקום. כשם שהקונפוציוניזם נבדל בין מה שקרה בחיי קונפוציוס לבין מה שקרה לאחר מותו – כך גם הדאואיזם.

כזרם פילוסופי, מהווה הדאואיזם, במובנים רבים, את היפוכו של הקונפוציוניזם. הקונפוציונים עוסקים בידע, במבנה החברה בטקסים ומנהגים ובבני אדם כחלק מהחברה, ואילו הדאואיסטים מדגישים את התפתחותו של האדם כפרט ואת הקשר הבלתי-ניתק בין האדם לטבע. הדאואיזם הוא מפלט מהקונפוציוניזם הקשיח, אבל במובן רחב, משקפים שני הזרמים, שני פנים של הטבע האנושי. האדם יכול לנהוג לפי שניהם. בעבודה, בחברה ובמסגרת המשפחה, הוא נוהג ברוח הקונפוציוניזם ואילו בשעות הפנאי, בזרם המחשבה, בהליכה אל הטבע ובעיסוקיו האומנותיים, הוא נוהג ברוח הדאואיזם.

כבר בעת העתיקה היו שטענו שקונג-דזה ולאו-דזה, נביאי הזרמים שהוזכרו, לא "המציאו" את התורות, אלא רק סיכמו תורות עתיקות, כמו שהתורה של העם היהודי, מקורה באל, והמאהבהרטה ההודית הוכתבה על ידי האל. שתי התורות הסיניות החשובות מוצאן מהספר הקדום "אִי גִ'ינְג", שפירושו "ספר התמורות" או "ספר השינויים". במקורו, הספר הוא ספר של תכונות פסאודו-מדעיות, הנותנות תשובות לשאלות על פי מזל המכוון כמובן על ידי האלים. שתי התורות קבלו את הספר כיסוד העולם, אולם כל אחת מהן פירשה אותו בדרכה. בשתי התורות, הגרעין היסודי הוא המשפחה. ממנו צומחת הממלכה. כל אחד חייב לדעת את חובותיו במשפחה ובחברה. החובה הראשונה והבסיסית היא כיבוד ההורים (גם אחרי שמתו יש לטפל ברוחותיהם המיוצגים על ידי קבריהם).

דאו (טאו): מילולית = דרך – עבור הפילוסופים הסיניים זהו ציון מליצי של "דרך אנוש" "דרכו של היקום", "מוסריות", "חוקי הטבע". השאלה הבסיסית שעומדת בתורה היא כיצד ניתן לנהל חברה בעולם. זו שאלה אוניברסאלית, המשותפת למרבית הזרמים והדתות.

שלא כמו "השמים" (טיאן) בקונפוציוניזם, "הדרך" בדאואיזם אינה בעלת סגולות מוסריות. במובן זה, כמוה כחוק הטבע. התנהגות הטבע מחזקת את הנהייה הדאואיסטית אחר איכויותיו הרכות והחבויות של ה"יין" הנקבי ואת העדפתו על פני הבהירות והקשיחות של היאנג הזכרי (ראו להלן: יין ויאנג). את הדאו מיציגים היטב המים. כפי שנכתב: "אין רך מהם, ועם זאת, אין דבר שיוכל לעמוד בפניהם, חזק ונוקשה ככל שיהיה. הרכות גוברת על הקשיחות; החולשה כובדת את הכוחניות".

האסכולה הקונפוציוניסטית שמה את הדגש בתפקידו החברתי של האדם והשתמשה בדאו במובן המוסרי. בעוד שהאסכולה הקשורה בלאו דזה, העניקה לו משמעות מטאפיזית. לדעת אסכולה זו, דאו, פירושו – התבונה העליונה, העיקרון השולט ביקום. מושג שהוא ניטרלי מבחינה מוסרית ונטורליסטית. המייסד, לאו דזה, הוא רק אחד ממערכת אנשים שיוצרת את הזרם הזה, במאה 4'-6' לפנה"ס.

לאו דזה

המייסד לָאוֹ דְזה (לעיתים לאו צוּ, לאו טְצֵה או לאוזי, לאו טסה), חי במאה ה-6' לפנה"ס. היה בן זמנו של קונג-דזה (קונפוציוס). ייתכן שהכירו. מאידך גיסא, יש המטילים ספק אם הוא חי. סיפור חייו הוא מבחינת אגדה וסביר להניח ששמו הידוע אינו אלא כינוי שדבק בו: המשמעות המילולית של "לאו-דזה" היא "מורה זקן", או "זקן חכם". בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, נכתבה ביוגרפיה של לאו דזה, בידי סימה צ'יין (Sima Qian). בחיבור זה מצוין, ששמו המקורי היה לי דאן (Li Dan).

.

על-פי המסורת המקובלת, הוא נולד בכפר קו במחוז חנאן של ימינו, שהיה שייך לממלכת צ'ו, בשלהי תקופת האביב והסתיו (בין 722 ל-481 לפנה"ס). הוא שימש כספרן בספרייה הקיסרית של שושלת ג'ואו, היה מנהל הגנזך ויועצו של הקיסר. האגדה מספרת על פגישה שהתקיימה בינו לבין קונפוציוס, בשעה שזה בא ללמוד את כתבי הספרייה, שבסופה ציין קונפוציוס שלמד יותר משיחתו עם לאו דזה מאשר מהמגילות אותן בא לקרוא. על אחרית ימיו של לאו דזה מסופר כי רכב על-גבי תאו מים אל-עבר המערב ומאז לא נודעו עקבותיו. הוא מוצג באומנות לעיתים קרובות כאשר הוא רוכב על תאו. על פי מקור זה הלך קונפוציוס לבקרו בעיר העתיקה של שושלת ג'ו, על מנת לבקש את עצתו בנוגע לטקסים. לאו דזה אמר לקונפוציוס כי הוא תר אחרי דבריהם של האנשים, שזה מכבר נרקבו עצמותיהם וכי עליו לפתור את עצמו מן ההשתוקקות, מן הגאווה ומן השאפתנות. על פי סימה ציין, קונפוציוס התרשם עמוקות מחוכמתו של לאו דזה והשווה אותו לדרקון הרוכב על גבי הרוח.

כאשר הקיסר בחר בקונפוציוס להיות מחוקק האומה, החליט לאו דזה לפרוש ולצאת למסע אל הרי ההימאליה. מששמע הקיסר על עזיבתו העביר הוראה לשומרי הגבולות לעצור אותו ולא לאפשר לו לעבור עד שיכתוב את עיקרי תורתו וכך, בגבול טיבט, עצר אותו השומר, יִין שִׂי, ובמשך שלושה חודשים כתב לאו דזה במחברתו הדקה 81 פסקאות, הכוללות כמעט חמשת אלפים סימניות סיניות, המשתמעות למשמעויות רבות.

דאו-דה-ג'ינג

לפי האגדות הדאואיסטיות רצה יִין שִׂי ללמוד מלאו דזה את תורתו, ולכן ביקש ממנו לכתוב את פרטיה. כך כתב ומסר לו לאו דזה את ספר הדרך וספר הסגולה, אשר ידועים כיום כספר אחד: הדאו-דה-ג'ינג ("טאו צה טין). פירוש השם "דאו-דה-ג'ינג" הוא בתרגום גס, "ספר הדרך והסגולה". אותו יִין שִׂי למד את הכתבים ונעשה מאוחר יותר לאבי האסכולות הדאואיסטיות המסורתיות. ספרון זה, הדאו-דה-ג'ינג, נחשב לאחד היצירות הגדולות בספרות הסינית.

בספרות הדאואיסטית הורחב כבר הדיבור על יִין שִׂי, מעצם היותו ראשון הדאואיסטים: "בתקופת המלך קָאנְג מג'וֹאוּ שימש יִין שִׂי בתפקיד שר, ולאחר מכן חשב להשיג את הדאו בעזרת בחינת הלכי השמיים והארץ ובעזרת מדיטציה והתבודדות. יום אחד הביט למזרח וראה אות בר מזל: עננים סגולים עולים ובאים אל המערב, אז ידע כי איש קדוש עומד לחצות את המעבר, וביקש לשמש מפקד מעבר ההרים הָאנְגוּ. כשפגש בלאו דזה, חלק לו כבוד של מורה, וביקש למצוא את הדאו, לפיכך כתב לאו דזה את "הדרך" ו"הסגולה" בחמשת אלפים סימנים ומסר אותם ליִין שִׂי. שִׂי שמח בהם וקרא בהם ללא לאות, והצליח בחיפושיו את הדאו" ("מראה באשר לנקיטת דרך הישר של בני האלמוות האמיתיים שעברו בעולם").

לאו דזה מסביר כי דאו איננו 'שם' עבור 'דבר' מסוים, אלא הסדר הטבעי הבסיסי האולטימטיבי של היקום, אשר מהותו קשה מאוד לאמוד. דאו אפוא הוא 'אלמוני לנצח', וצריך להיות מופרד מאינספור דברים המכונים ב'שם' אשר נחשבים צורותיו.

שמו המקורי של הספר היה "לאו דזה", כשמו של מחבר הספר, רק מאוחר יותר שונה לשם הנוכחי. זהו חיבור הכולל 81 שירים קצרים, המציגים את יסודות התפישה הדאואיסטית, ועוסקים בהתנהגות ראויה, בצורת הממשל הרצויה ובאיזון בין יסודות שונים. הם קוראים לחיי פשטות, מתינות, והרמוניה עם הסביבה, ומשבחים את דרכו של החכם, הפועל על ידי התערבות מזערית ככל הניתן על-מנת להשפיע על סביבתו. משמעותם של חלק מהשירים סתומה ונתונה לפרשנויות שונות. משפט מרכזי מתוך הספר: "עשה באפס מעשה והכל מעצמו ייעשה". הדאו-דה-ג'ינג כתוב בתמציתיות וכולל בתוכו מעין פתגמים, המעניקים לו נופך של מסתורין. יותר ממחציתו של הספר כתובה בחרוזים, כנראה כדי להקל על שינונו בעל פה.

זהו החיבור המוקדם ביותר בהגות הדאואיסטית, שחובר ככל הנראה במאה החמישית לפנה"ס, חולל מהפכה אינטלקטואלית מרתקת. זו גם אחת היצירות הפילוסופיות החשובות בעולם. אף על פי שהוא מיוחס ללאו דזה, סביר יותר להניח שנתחבר במשך תקופה ארוכה והתגבש בצורתו נוכחית בסביבות המאה השלישית לפני הספירה, לאחר שעבר תחת ידיהם של כמה עורכים. הספר עצמו נכתב והושלם 400 שנה לאחר מותו, אך הרעיון הוא שלו. הוא כתב את הגרעין.

ישנו ערפול פנימי בספר. שורה ראשונה, בעייתית, מאפיינת: "דאו שניתן לבטא אותו במלים איננו דאו". אומר שהמצב משתנה, רק הדרך לא. בכל אדם טבוע ניצוץ של הדאו. הדרך היא לגלות את הניצוץ. תמצית האנטגוניזם בין הדאואיזם לקונפוציוניזם היא שעל פי הקונפוציאנים והבודהיסטים רק האדם, בכוחות עצמו, יכול לצאת מהסבל. נדרשת מינימום התערבות של השלטון. מינימום התערבות מבחוץ. ההיפך מכללי ההתנהגות הראשונה של הדאואיסטים. על פי הדאואיזם עקרון הבסיסי בחיי אדם ובשלטון הוא "וו ווי" – שלילת העשייה. אין הכוונה – מילולית – לאי עשייה, המצביעה על עצלות ועל היעדר חשיבה, כי אם לפעולה, שאינה כרוכה במאמץ שווא, או לפעולה שאינה סותרת את דרך הטבע. המדובר בסלידה מפעלתנות יתר. "אל תעשה גלים!"

השליט הטוב לא יעשה דבר מעבר למה שחייב לעשות. המטרה – צמצום הצנטרליזם של השליט. לדעת הדאואיסטים, השליט האידאלי שולט על ידי "אי פעולה" (!!!), שפירושה צמצום הפעילות למינימום: "המולך באפס מעשה ובאפס תחבולה – אשרי עמו. השולט בחוזקה ובעורמה אוי לעמו". השליט והחכם ישיגו יותר, אם לא יעסקו בשום דבר מיוחד, ויהיו ממורים נפלאים, אם ישמרו על שתיקה. העם והמדינה יתפתחו מאליהם, בלא התערבות חיצונית: "עשה לא כלום והכול ייעשה מעצמו" ביסוד הפילוסופיה מונחת התפישה המחזורית שכל פעולה גוררת תגובה המנוגדת לכוונה תחילה. "המנהיג האמיתי אינו מדבר, הוא פועל. כאשר הפעולה מסתיימת, האנשים אומרים: "כמה נפלא, עשינו זאת בעצמינו".

למרות שהטקסט סתום בחלקו ומזמין פרשנויות מנוגדות, ואולי בגלל סתימות זו, אימצו רוב ההוגים המתחרים של מה שמכונה "עידן מאה האסכולות" את הרעיונות, אוצר המלים והסגנון הפיוטי של "ספר הדרך והסגולה". גם אלה שחלקו על מסקנותיו הפילוסופיות של הספר בתחום הפוליטי והאתי, הוקסמו משפתו, ממקוריותו ומעומקו הפילוסופי. לא בכדי הייתה זו ליצירה הראשונה של ימי "מאה האסכולות" שזכתה לפרשנות סדורה כבר במאה השלישית לפנה"ס. לאנשים שגדלו בתרבות מערבית של חשיבה לוגית, כמעט בלתי אפשרי להבין את התפישה בספר ואת חוסר ההגדרה של מושג הדאו. התפישה אינה מגדירה טוב או רע ואינה מתייחסת לשכר ועונש על מעשים שמבצעים או על מחשבות שחושבים. למרות זאת, מאז ועד היום לא פוסק זרם הפירושים, ובמאות השנים האחרונות גם זרם התרגומים שלה לשפות העולם.

בין היצירות הרבות שחוברו בימים ההם אין אחת שיכולה להשתוות בעוצמת השפעתה המיידית של ספר הדרך והסגולה. השפעתו של הספר נודעה לא רק על התפישה הדאואיסטית, אלא על הפילוסופיה הסינית בכלל. מכל היצירות שנערכו בסין במאה ה-4' לפנה"ס, "ספר הדרך והסגולה" של אבי הדאואיזם, לאו דזה, לא רק חולל מהפכה אינטלקטואלית אך גם היה ונשאר הידוע, המבואר והמתורגם ביותר. אף כי אין עוררין על הפופולריות של ספר זה, חלוקים החוקרים באשר לסיבות לפופולריות זו. האם מדובר בקסם לשונה המיוחדת של היצירה, המשלבת תמצות קיצוני עם עומק פיוטי? או שמא הפרדוקסים של הספר בנוסח "הדרך אל האור נראית חשוכה, הדרך קדימה נראית כנסוגה, הדרך הישירה נראית ארוכה, העוצמה נראית כחולשה, הטהור נראה מוכתם, היציב נראה משתנה, בהירות נראית כבלבול, האמנות הדגולה נראית כפשוטה, האהבה הגדולה נראית אדישה, החוכמה הגדולה נראית ילדותית. לריבוע הגדול אין פינות, הכלי הגדול לעולם לא יושלם, הצליל הטהור כמעט ואינו נשמע, המחשבה הגדולה לא ניתנת לחשיבה." – הקסימו את קוראיו? או אולי מדובר בקסם של הרדיקליזם הניהיליסטי של עצותיו, כגון "הכחד את המוסר, נטוש את הצדק, והעם ישוב לכבד אב ואם"?

יורי פינס מסביר במאמרו בעיתון "הארץ", כי: "הלאו-דזה" (דאו-דה-ג'ינג) היה ליצירה הראשונה בהגות הסינית שניסתה באופן שיטתי להשתית את המלצותיה הפוליטיות והאתיות על אמיתות מטאפיסיות ולא על הלימוד מן העבר, כפי שהיה מקובל עד אז. מונח היסוד של הספר – הדאו ("דרך") – מתייחס אל מעין "חוק טבע" התקף הן במישור הקוסמי, הן במישור החברתי והן בחיי הפרט. פרשנות זו למונח שבעבר התייחס לרוב ל"דרכם של המלכים הקדמונים",[2] שינתה באופן מעמיק את דפוסי ההתדיינות בסין העתיקה: מאז "הלאו-דזה" ההוגים התחרו ביניהם בהבנת מהות הדאו תוך חיפוש אחר גושפנקה קוסמית לרעיונותיהם, והמטאפיסיקה נכנסה עמוק לתוך השיח הפוליטי והאתי. אולם חשיבותה של המהפכה המטאפיסית מתגמדת לעומת תרומתו השנייה של הספר – העלאת דמותו של "האיש החכם" (שנג-ר'ן) אל מרכז ההוויה. "החכם" הוא האיש שהבין את רזי הדאו והוא מיישמם בחייו. בזכות הבנתו העילאית יגיע האיש לפסגות העוצמה הפוליטית והאישית: הוא לא רק אמור להפוך לשליט העולמי (כפי שנרמז בספר), אלא אף עשוי לזכות באלמוות וכן "להשוות לשמים", משמע להיות לאדם אלוהי ממש. הספר פתח לפיכך את הנתיב אל מה שהחוקר האמריקאי מייקל פיואט (Michael Puett) מכנה "ההאלהה העצמית" (Self-Divinization) בהגות הסינית".

דאואיזם כולל שני מושגים:

1. דאו-ג'יה – אסכולה דאואיסטית בפילוסופיה.
2. דאו-ג'יאו – הכת הדאואיסטית הדתית.

הדאואיסטים דגלו באנכרוניזם פילוסופי, ששלל את המדינה, החברה, והתרבות. האדם היה בראשיתו חופשי מאינסטינקטים עוינים ותוקפנים. חי כיצור בודד ומרוצה, אדיש לגבי "טוב ורע". אך בעטיים של צווים מלאכותיים שכפתה עליו החברה, הפך לבלתי מרוצה. כלי מלא שנאה, שאפתנות ותוקפנות. "עזוב חוכמה, בוז לנחץ – ויירב ויפרוץ אושר הציבור, עזוב חובה, בוז למצוות – וישב ויפרח רגש הגמול, עזוב חריצות, בוז לתכלית – ובולעו לנצח שוד וחמס".

הדאואיזם שונה מאד בגישתו מהקונפוציוניזם. מתנגד לסדר חברתי כפוי; מתנגד לידיעה; מתנגד לשלטון. הקונפוציוניזם דבק במכניות ובמערכת מסודרת. בניגוד לקונפוציוניזם המטיף לחוק וסדר, בדאואיזם     כאשר הדרך נחלשת, יש להתחיל לטפח את הסגולה הטובה שעליה מדבר קוֹנְפוּציוס. היכן שלא ניתן למצוא סגולה, צריך את מערכת הטקסים, אשר יוצרים את מראית העין של הסגולה הטובה. היכן שמערכת הטקסים לא מתקיימת, צריך חוקים.

הדאואיזם דוגל בספונטניות. אין כמעט ספרות דאואיסטית, בניגוד לספרות קונפוציונית ענפה. אין מערכת הוראה, אין מערכת שכנוע. לכן, כשהיה רע לאנשים, היה מאד פופולרי לצאת לטבע, להתבודד וכד'.

הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו – מושא האמונה הדאואיסטית – אינו זוכה להגדרה כלשהי. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את המושא הראשי לפחות על ידי ייחוס תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך. בניגוד לאל היהודי לו יש תכונות, אקטיביות ורצון, הדאו היא זרימה מתמדת, פסיבית בהגדרה, ואינה מובילה לשום מקום.

ישנה נטייה להציג את הדאואיזם כמערכת אמונות ניטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הדאואיסטיים מגלה כי הדבר אינו נכון. בדאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הדאואיסטיים (חמלה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הניטרליות המיוחסת לדאואיזם נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בדאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הדאו-דה-ג'ינג ש"כאשר כולם יודעים שהטוב הוא טוב, נוצר הרע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע, אלא שכל קיצוניות – אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב – היא רעה. אולם, בפירושים נוספים ניתן להבין את תחילת הפרק השני כהסבר לכך שבכל תיאור תכונה יש את הזרע לתכונה ההופכית. בכל גבר יש נשיות ובכל אישה יש גבריות. בכל יופי יש זרע של כיעור ולהפך. התיאור לא יכול להתקיים ללא השוואה למשהו אחר. לדוגמה, משימה יכולה להיתפש כקלה רק בהשוואה למשימה קשה יותר, כפי שנכתב בדאו-דה-ג'ינג, ״ארוך וקצר חושפים אחד השני, גבוה ונמוך תומכים אחד בשני, אחורה וקדימה עוקבים זה אחר זה, הם לא היו קיימים אחד ללא השני״). את השורה הראשונה בפרק השני, ״כשהעולם מכיר יופי כיופי, הכיעור נוצר״, ניתן לפענח ברוח ההשוואה – דבר כלשהו הוא יפה רק ביחס למשהו פחות יפה – מכוער.

ג'ואנג דזה (286-369)

היה פילוסוף סיני רב-השפעה שחי בסביבות המאה ה-4' לפנה"ס, במהלך תקופת המדינות הלוחמות, תקופה בה הפילוסופיה הסינית הייתה בפריחה. יצירתו החשובה ביותר של ג'ואנג דזה נקראת על שמו, והיא הספר "ג'ואנג דזה". בכתיבתו התעסק בנושאים דומים לנושאים שנדונו בדאו-דה-ג'ינג, ובמובנים מסוימים מבהירים ומפתחים אותם. שהוא סיפרו הוא אחד מהטקסטים העיקריים של הדאואיזם.

בשנת 1910 הפילוסוף היהודי-גרמני מרטין בובר תרגם את הג'ואנג דזה לגרמנית, והחיבור היווה עבורו השראה להגותו שלו, שבאה לידי ביטוי בספרו משנת 1923 "אני ואתה". הספר תורגם לעברית תחת השם "הספר האמיתי של פריחת הדרום" על ידי דן דאור. בניגוד לדאו-דה-ג'ינג, הג'ואנג דזה קריא וברור גם לקורא העכשווי, והוא מאופיין בקטעים הומוריסטים וציניים.

ג'ואנג דזה פיתח את המגמה המיסטית של ההגות הדאואיסטית. עמד בראש אסכולה של אנשים ששירתו במשרות רשמיות ופרשו מאוכזבים. הוא היה אינטלקטואל שסירב לקבל משרה.

הוא מייחס לאדם יכולת להגשים אחדות מלאה עם חוקיות הקוסמוס על ידי סילוק הידיעה, החוקים והמוסר שהם מלאכותיים וממילא מפרידים. האדם המתעלה מעבר לאבחנה בין "עצמו" ובין "העולם" מתאחד עם הטאו ומשיג אושר מוחלט. "יאנג צ'י" – מתבודד אנוכי – העריך את החיים מעל הכול. הוא דיבר על:

• דרך ההבנה: דרך אינטלקטואלית. ההשתחררות מהסבל איננה אפשרית, אלא מהלחץ של הסבל. קשה להתגבר על מחלה, כאב פיזי, אבל מבחינה אינטלקטואלית זה מקל את הלחץ.
• מקור הצרות הוא הגוף. השתחררות מהצרות – בריחה מהגוף, כאילו לצאת החוצה (כמו הנפש, היוצאת מהאדם – בתרבות המצרית העתיקה). כיצד יוצאים מהגוף? על ידי שלילת הידיעה. תינוק לא יודע דבר, כי רק נולד. הדרך שתביא להתעלות רוחנית היא ההתנתקות מידיעות (אחרי קונפוציוס שדבר על הלמדנות, שיטת בחינות וכד').

ג'ואנג-דזה שלל את הלמדנות. מדבר על "טיול". הנסיעה האמיתית היא לא טיול, שבו השינויים באים מדברים חיצוניים, אלא התבוננות פנימה, בשינויים האמיתיים, שלא מותנים בגורמים חיצוניים.

הדת הדאואיסטית

דאואיזם קיבל אופי דתי עם התפתחותו, ועד נקודה מסוימת היה נהוג לראות במערב דיכוטומיה בין "דאואיזם דתי" (דאו-ג'יאו) ל"דאואיזם פילוסופי" (דאו-ג'יא) בעקבות מפגש הנצרות עם הציוויליזציה הסינית ומסקנות האוריינטליזם של המאה ה-19'. בעין זו, דאואיזם דתי היה שקול למגוון אמונות טפלות ואליליות, ודאואיזם פילוסופי הוא הדאואיזם המוסרי, שבכל מקרה קיבל גוון קונפוציונסטי (בהפשטה). אולם ראייה כזאת מזמן אינה תקפה, בין היתר משום שאצל הסינים עצמם הדיכוטומיה הזאת, בין אסכולה רעיונית לפולחן דתי, לא הייתה קיימת.

אולם ההפרדה בין הפילוספיה הדאואיסטית לפרקטיקה הדתית, החלה כבר לאחר שושלת האן, והגיעה לשיאה בתקופת שושלת טאנג, אז גם חדר הבודהיזם במלוא כוחו לסין. האנשים שמאסו בקוֹנְפוּציאניזם ניסו לחיות על פי הדָאוֹאֽיזְם, והתחילו להופיע תופעות מוזרות, כמו אנשים שהפסיקו להתרחץ, כאלה שהפכו לנודיסטים, סיגלו טקסים פולחניים ושתיית אלכוהול. הקהילות הללו ראו עצמן כחיל חלוץ, שיביא את הגאולה לעולם, למרות שגם אצלן הופיעו מערכים בירוקראטיים מורכבים מאוד, ללא ענישה. אולם את הדאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר חיי נצח, מושג שמופיע גם בדת הסינית העממית. בני האלמוות מוזכרים בג'ואנג דזה והאלמוות כלל כמה צורות, ביניהם השמדת האני בדומה לבודהיזם, ומאידך גיסא, המרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמיימה לממלכת האלים). לפי המסורת, אלכימיה סינית/דאואיסטית היא אמצעי להגעה אל אלמוות (זה בדומה לאלכימיה מערבית).

הדת הדאואיסטית מדגישה את איחוד האדם עם חוק היקום. ביסודה ביקוש האל-מוות, שהיה מושרש בהגות הסינית. הלשון הסמלית של לאו דזה, שתיארה את האדם כמחוסן בפני תהפוכות העולם הזה, פורשה על ידי חסידיו כהוראות מעשיות להשגת אלמוות. אחד הזרמים הפך לכנסיה דאואיסטית, שבראשה עמד מעין "אפיפיור" ושהפכה למדינה בתוך מדינה. זכתה לחסות הקיסרית במאה ה-5' וירדה במאה ה-8'. הדאואיזם התכוון לדת המונים שעיקרה מגיה, הגדת עתידות, גירוש שדים. במבנה הארגוני הושפעה מהבודהיזם. המערכת התפתחה לדת. חזרו לפולחן השושלות הקדומות והאלים היו אלי הטבע.

הפנתיאון הדאואיסטי הוא אחד הנבחרים בעולם הקיף פרסוניפיקציות של כוחות טבע, כוחות המכוונים פעילות של שני בני אדם ועוד. ואם זה הייתה תופעה של האלהה של דמויות היסטוריות – טובות ורעות, שהפכו לאלים. הדת הדאואיסטית אולי גוססת, אך הדאואיזם הפילוסופי זכה להכרה.

את הדאואיזם מנחה עקרון הספונטניות (לעומתו הקונפוציוניזם המדגיש את הסדר בעולם). הדאואיזם מורד במוסכמות. פעילות פסיבית לפי WU-WEI (הו-ווי) – שפירושו אי עשייה. בעלי החיים והאנשים רצוי שיעשו את דרכם ללא חשיבה. הטבע הוא שמוביל אותם, הציפור לא חושבת איך היא עפה, הדג לא חושב איך הוא שוחה. האדם לעומתם מתעקש לחשוב ולפעול. הטבע דואג לפעולות ללא התערבות. הדאואיסטים רואים את עצמם כחלק מהטבע. כל דבר שהאדם עושה חייב להיות קשור למהלך הטבעי, לא לקבוע דפוסים. לפי האמונה יש מגע מתמיד בין בחירה חופשית, כלומר, האפשרות שהאדם יכול להשפיע על גורלו, או שהגורל קבוע ואין אפשרות לשנותו. למשל, האדם צריך להיות לעולם כמו בול עץ, בלתי מעודד. הדאואיסטים טוענים שיש עיבוד מוגזם של האדם, ועל ידי עיבודו וגילופו, ממיתים אותו, מאחר ומונעים ממנו אפשרות עיבוד אחרת. המושג וו-ו̤וי אינו בעל משמעות פסיבית, אלא טוען שהאדם לא צריך לאנוס את טבעו שלו. אם אדם מגשים את ציפיות החברה ולא את ציפיותיו שלו, הדבר מביא לסבל. הדאואיזם דוגל בספונטניות. לא במשמעות היום יומית. לפי הדאואיזם, ספונטניות היא המקום שאינך יכול להחליט. אם אדם הולך לים זו איננה ספונטניות, אלא החלטה מהירה. בספונטניות האמיתית אין החלטה. אתה מובל על ידי כוח שאינך יכול להסבירו. אפשר להשוות זאת למושג נדוש מעט – אהבה. אם הנך יכול לנתח, סימן שאינך אוהב. זו אהבה התלויה בדבר. אם אתה פתאום אוהב, זו ספונטניות. לפי הדאואיזם, אם כל אדם היה חי לפי הדאו של עצמו, לא היה צורך בשלטון וחוק.

המצב האידיאלי הוא שהאדם הוא חסר שם, מאחר ששם האדם כבר מציין תכונות ומעשים, שלא בטוח שקשורים לאותו אדם. בעקבות שם האדם ותאריו הוא הולך ונסגר, הולך ונעשה מת. האידיאל הוא לחיות ללא שם וחסרי צורה.

המים משמשים דוגמא קלסית לצורה הדאואיסטית. למים אין צורה, אין טעם ואין ריח. מקבלים כל צורה וצבע ששמים אותם בהם, אך מצד שני יש להם את הכוח והצורה, כלומר, המים הם כמו בול עץ בלתי מעובד. כוח המים נובע מכך שאי אפשר לגלף בהם שום צורה.

משל אחר הוא המראה. משקפת כל דבר שפונה אליה. אינה דוחה שום דבר. אין לה כלום משלה ואין היא נאחזת בשום דבר. אם נשנה את כיוונה היא אינה שומרת את המראות הקודמים. אם נצרף את המושג "קשב" למשל המראה: אני בקשב אל הכיוון אליו אני פונה, כאשר אני מפנה את הקשב לכיוון אחר, אני מרוכז בכיוון החדש ולא שומר על הקשב הקודם.

משל אחר שנכתב על ידי אַיְזוֹפּוֹס היווני, אך דומה גם בפילוסופיה הדאואיסטית – משל האלון והאגמון (קנה). כאשר נושבת הרוח, האלון עומד והאגמון מתכופף. ברוח חזקה מאד, האלון נשבר והאגמון שורד. כך שבעצם החלש הוא החזק והחזק הוא החלש. כלומר, הרכות היא העוצמה, הקושי הוא החולשה. כאשר יורד שלג כבד האלון נשבר והאגמון מתכופף ושורד. הדאואיזם מתאר זאת באופן: "אנשים חיים הינם רכים וגמישים. גוויות הינן קשות ונוקשות. ריבוא הדברים, הצמחים, העצים החיים, הינם עדינים וגמישים. כאשר הם מתים, הם נהיים יבשים ושבירים." גישה זו מטיפה שעל האדם לשמר את מידת הגמישות שהתורה הקונפוציונית לא נותנת לו.

התפישה הדאואיסטית חותרת להרמוניה, לאיזון. חלק מזה בא לידי ביטוי בתפישת היין ויאנג.

יין ויאנג

תחילת הציוויליזציה הסינית לפני למעלה מ-4,000 שנה. אולם כבר קודם לכן היו קיימים כתב, פילוסופיה, רפואה, וכו' שקשה לתארם. כנראה שייכים לאלף ה-4' לפנה"ס. אחד ממונחי היסוד הוא וו-צ'י (Wu Chi) – "נוף של אין סוף", או "ריקנות בתנועה, מחשבה או פעילות", ללא גבולות. הפילוסופיה כוללת הכול. מתחת למונח "וו-צ'י" בא המונח "טאי-צ'י", שפירושו "מרחב עם גבולות" (תורת הלחימה טאי-צ'י-צ'אן באה ממושג זה). מתחתיו בא המושג של היין והיאנג. יין ויאנג הם שני הכוחות המנוגדים אך משלימים, המצויים בכל הדברים ביקום. שני עקרונות פועלים בכל מצב בעולם. בכל יין יש יאנג ובכל יאנג יש יין, תלוי בגודל היחסי שלהם. היין מאופיין בדרך כלל בדברים הנקביים, הרכים, החשוכים. (לדוגמא הגבעות הרכות) היאנג, לעומתם, מאופיין באלמנטים זכריים, בהרים המחודדים, בצבעים החזקים וכו'.

יין – החלק המוצל של ההר. יאנג – החלק המואר של ההר.

יין: החלק הקר, הנמוך, האיטי, החשוך של התהליך, מקושר עם הירח האפל או עם דעיכת הירח ומסמל את האופי או הטבע הנשי המקושר ללילה. במחזור הנשימה מקושר לנשיפה. במחזור עונות השנה מקושר לחורף, או לתהליך התקצרות שעות האור.

יאנג: החלק החם, הגבוה, המהיר, המואר של התהליך, מקושר עם החלק המואר של הירח או עם תהליך גדילת החלק המואר. מסמל את האופי או הטבע הגברי המקושר ליום. במחזור הנשימה מקושר לשאיפה. במחזור עונות השנה מקושר לקיץ, או לתהליך הארכות שעות האור.

את רצף הזמן ניתן לבטא באמצעות השינויים העונתיים, רוחות השמים. דרום וקיץ הם יאנג מלא; מערב וסתיו הם יאנג ההופך ליין; צפון וחורף הם יין מלא, ומזרח ואביב הם יין ההופך ליאנג.

מושגים אלה משמשים גם בתורות פילוסופיות סיניות רבות, ביניהן דאואיזם, קונפוציוניזם והדת הסינית העממית. המושגים משמעותיים במיוחד בדאואיזם, זאת למרות שהמלים יין-יאנג (yīnyáng) מופיעות רק פעם אחת בדאו-דה-ג'ינג ("הדרך אל האור נראית חשוכה"), אך הספר מלא בדוגמאות והבהרות רבות של "ההדדיות המשותפת". היין והיאנג מהווים אחד מהעקרונות הבסיסים של הרפואה הסינית המסורתית ששורשיה בפילוסופיה ולא במדע.

היין והיאנג אחוזים זה בזה. היין והיאנג אינם כוחות של קונפליקט וניגודים, אלא הם משלימים ויוצרים הרמוניה אחד עם השני. אין מצב של יאנג טהור או יין טהור, אלא בכל אחד יש משהו מהגורם השני ויכול אחד להיות דומיננטי יותר ולתפוס חלק גדול יותר באותה שלמות.

האיזון הוא שיוצר מצב בריא. חוסר איזון הוא המהווה בעיה. בחצות הלילה יש שיא של יין. בצהריים שיא של יאנג. אין מצב סטטי ביניהם והם משתנים ללא הפסקה. פרי בשיא הבשלתו, מתחיל למות, כלומר, בהבשלתו הוא בשיא היין. ואחר כך היאנג הולך וגדל. האדם במותו יש לו מינימום חיים, ובהולדתו מינימום מוות. בשיא גידולו יש לו איזון. כמו כל המחשבה הסינית, הרפואה הסינית מבוססת על תורת היין והיאנג. לדוגמה תסמין יין, כמו התקררות יטופל באמצעות טיפולים יאנגיים, כמו למשל אוכל חם. תסמין יאנג, כמו עצבנות, יטופל באמצעות טיפולים ייניים למשל אוכל קר כמו פירות. רפואת הדיקור והשיאצו מבוססת על קווים דמיוניים המחברים נקודות, שיש ביניהן קשר והן אחראיות על תפקוד מערכות מסוימות.

תורת הטאי-צ'י-צ'ואן מבוססת על ריכוז עצום של אנרגיה. הצ'י הוא האנרגיה בגוף ואפשר לטפח אותו על ידי אימון. בתורות הלחימה הסיניות, הקוריאניות והיפניות אפשר לטפח את הצ'י ולחזק אותו. זוהי אנרגיה שמתעוררת כתוצאה ממפגש חדש של יין ויאנג.

הדיאגנוזה ברפואה הסינית היא לאתר חוסר או עודף של יין או יאנג. אדם בריא יש לו איזון, אצל אדם עצבני יש עודף של יאנג. אדם פאסיבי יש לו עודף של יין. בתוך שורשי הצמח יש ריכוזים של יין. בעלים, יש ריכוזים של יאנג. צמחי הרפואה הסינית ניתנים כתרופה, כדי להגביר את היין או היאנג.

לקריאה נוספת:

• ספר הדאו, תרגום מסינית דן דאור ויואב אריאל, חרגול/עם עובד 2007
• ספר הטאו, תרגום והערות: ניסים אמון, הוצאת "אבן חושן", 2001
• טאו טה צ'ינג, בתרגום שלמה קאלו הוצאת דע"ת
• דאו דה צ'ינג תרגום מסינית יורי גראוזה, הוצאת ביאליק.
• מרטין פאלמר, דאואיזם, הוצאת עופרים 1996
• ליה יו-קו, ליה דזה, תרגם מסינית דן דאור, כתר, 1982
• צ'ואנג צו, קולות האדמה, בתרגום יואל הופמן, הוצאת מסדה 1977
• ג'ואנג דזה, הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם דן דאור, הוצאת חרגול/עם עובד 2010
• בנג'מין הוף, הדאו של פו, בתרגום איל לוי, הוצאת פראג 1994
• אלן ווטס, דאו: דרך הנהר, מאנגלית דרור בורשטיין. תל אביב: בבל, 2010.
• לשבת ולשכוח – לקט כתבי דאואיזם קדומים, מסינית קלאסית אורי קפלן, פרפנצ'ה הוצאה לאור, 2022.
• קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג טסה, תרגום: יואל הופמן, מודן הוצאה לאור, 1977.
• סיפור רפאים סיני, סרט הרפתקאות-פנטזיה המטיף לחיים על פי המסורת הדאואיסטית, בבימוי צ'ינג סיוטונג, הונג קונג, 1987

[1] המונח הסיני ל"דתות" הללו, בודהיזם, דאואיזם, קונפוציוניזם וכדומה, בתרגום הולם יותר, איננו דת כי אם זרם רעיוני או אסכולה, שהוא תיאור לקבוצה אינטלקטואלית בעלת קולקטיביות רעיונית. ג'יא בסינית הוראתה "בית" או "משפחה", או גילדה מקצועית. זה רומז על לכידות פנימית של קבוצת תלמידים של מורה, הדוגלים באמת משותפת או נאמנות למורה אחד. אמונה משותפת באמת אחת, שונה מדת בצורתה המקובלת במערב.

[2] במהדורה אליה מתייחס פינס, במשפט "משום כך הדרך גדולה, השמיים גדולים, הארץ גדולה, וגם המלך גדול" במהדורה זו מופיעה המילה "וואנג" (מלך), בעוד שהמתרגם מסינית עתיקה, דן דאור, קורא את הסימניה "ר'ן" (אדם), דבר שמהלל את האדם באשר הוא ולא את המלך, וזהו שינוי רדיקלי במשמעות. זה רק מראה ששינוי בסימניה אחת משנה כליל את המשמעויות בספר הדרך והסגולה. את הדבר הזה מזכיר פינס עצמו בספר הראשון סעיף 9.4.2 של "כל אשר מתחת לשמים".