הבאת עצי התמר ארצה

כתב: גילי חסקין

תודתי לעמירם אידלמן, איש כנרת, העוסק בחקר והדרכת טיולים בנושא ההתיישבות באזורו ולעופר אבידב, נכדו של יאני אבידב. תודה גם לבוקי גלזר, מאתר "הדקלאים", על הערותיו.

נעסוק בנושא זה, בסיורנו "אידיאולוגיות סביב הכנרת", שם נעסוק בדמותו של החולם בן ציון ישראלי ונבקר ב"גן רחל" ובגן בן ציון. כמו כן, נדרש לנושא, בסיורנו "בעקבות ההתיישבות בעמק יזרעאל", שם נבקר בביתו של המבצע, יאני אבידוב.

"דקל שפל צמרת", משירה של רחל.

התמר הוא אחד משבעת המינים ויש לו מקום חדש בתרבות הארץ-ישראית בתקופת המקרא

ראו באתר זה: התמר ומקומו בתרבות

למרות זאת, עם התחדשות התנועה הציונית הופתעו חבריה לגלות שבארץ לא נותרו כמעט תמרים. רחל המשוררת שרה על "דקל שפל צמרת".

הצעד הראשון למסע זה, של חידוש תרבות התמר בארץ ישראל, החל כבר ב1924 (בסוכות) עם הבאתם של זני מצרים (חיאני, סמני, זגלול  ועוד) על ידי יוסף וייץ,  כראש משלחת של מחלקת ההתיישבות בהסתדרות הציונית  עצים אלו ניטעו בכנרת, דגניה, נהלל, עין חרוד ומושבות יהודה.

אולם, בלי לגרוע מחשיבות צעד זה של וייץ, מפעל פיתוח התמר בארץ, קשור קשר בל יינתק, עם דמותו של בן ציון ישראלי מכנרת  (1954-1887) הוא היה איש רב פעלים., בתחומים שונים.  חלום חייו היה "נוף התמר" ואת כל מאודו הקדיש להגשמתו. במשך עשרות שנים, בצד פעילותו הענפה בהתיישבות, היה משוגע לדבר וביקש "לתמר את הארץ". הוא דבר על כך שבכוח התמר "לגאול את המדבר משממונו". ישראלי היה מסביר לכול מי שהיה מוכן לשמוע כי התמר הוא עץ מופלא. יכול לשמש במקום לחם וסוכר. מפירותיו ניתן להכין מיץ טעים מכפותיו מכין הבדואי את כליו ומקורות העץ הוא מקציע לו עמוד לאוהלו. ועל כך אמרו חז"ל: "תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקָרות בהן את הבית" (במדבר רבה, ג'), והנמשל הוא "כך ישראל".

הנושא כל כך בער בקרבו, עד שלימים, בשעת ויכוח מר בחדר האכילה של עין חרוד, בימים הקשים של טרם הפילוג, קרא לחברים להניח הכול ולטעת תמרים.

ב-1933 יצא ישראלי לבדו לעיראק על מנת להביא חוטרים, בשליחות המשרד הארצישראלי בהנהלת ארתור רופין, שתיקצב את המסע ב-17 לירות. מדובר היה במבצע מסוכן וסודי, כיוון שהמדינות שמרו על התמרים, שתוצרתם היוותה מרכיב חשוב בכלכלה המקומית, כעל אוצר לאומי. לקראת נסיעתו למדו הוא ושמואל סטולר (אף הוא איש כנרת), על זני התמר בעיראק, המקור הכמעט יחידי שעמד לרשותם הוא ספריו של דאוסון (אנגלי שישב שם ולמד נושא התמרים). כיום המצב שונה בתכלית. בוקי גלזר, מאתר "הדקלים" דיווח לי כי כיום, בהקלדת גוגל ל"זני תמר בעיראק", מתקבלות מעל 11,000 תוצאות.

ראשית המסע בגילויו של זן נדיר של תמר שהביא עמו ישראלי מדרום עיראק. הוא נשא עמו 4 חוטרים, במשקל של 20 ק"ג כל אחד . על גבול איראן – עיראק, הצליח לרכוש בעזרת יהודי מקומי כ-700 חוטרים מן הזנים הללו, העלם על ארבע משאיות ושלח אותם ארצה. שלוש הגיעו בשלום לבירות והרביעית עלתה באש על מטענה. החוטרים נטעו ב"גן רחל" בכנרת (הקיים עד היום וידוע בטיב תמריו). הגן שימש כמשתלה ל"אמהות", חוטרי תמרים, שהופצו בהתיישבות לאורך נהר הירדן עד סדום. על הצד המדעי של פיתוח ענף התמר הופקד ידידו של ישראלי, לימים חתן פרס ישראל לחקלאות, שמואל סטולר.

כעבור מספר שנים, הובאו 60 עצי דקל נור מקליפורניה, לגן רחל, על ידי עליזה שידלובסקי מכנרת.

גן רחל, כנרת

בשנת  1934 – באביב (שזו העונה מומלצת לנטיעת תמרים), יצא בן ציון למסעו השני. במסע זה הגיע גם לכורדיסטן שם נפגש עם יהודי המקום. מנסיעה זו חזר עם 50 חוטרים מזנים  ברהי (היום מוכר כ'התמר הצהוב') וחלאוי.

בשנת 1935 –  יצא שוב לעיראק, הפעם בסתיו, על מנת לראות זני התמר בעת ההבשלה. בשלב זה העיראקים סגרו את האפשרות להוציא חוטרים, ובן ציון נסע הפעם – דרך עיראק – לצד הפרסי  של השט אל ערב (חיבור הנהרות פרת וחידקל שנשפך למפרץ הפרסי). בן ציון כבר חזה בעיניו את עמק הירדן מכוסה בתמרים וחשב על ההתיישבות המתוכננת בעמק בית שאן, כמקום מתאים לגידול תמרים ואף הפליג בחזונו על מטעי תמר בכיכר סדום ובערבה.

1936 – למסע זה לפרס לקח איתו את עמרם רבר, אף הוא חבר כנרת ויחד תכננו להביא 10,000 חוטרים. הפעם נסעו דרך בירות ודמשק. בעזרת יהודי בעיר מוחמרה (בעבר הפרסי של השט אל ערב) – ציון מועלם, ארגן  משלוח, כשחלק גדול מהחוטרים מוברחים מהצד העיראקי ( זו הדרך שכעבור פחות מ-20 שנה הובאו  ארצה עשרות אלפי חוטרים על ידי יאני אבידוב, עוד על כך בספר 'עלילות עיראק' ).  הפעם נסעו ארצה דרך אירביד ישירות לכנרת, עלתה באש אחת המשאיות עם 1,300 חוטרים.

1937 – נסע בסתיו למצרים, משם חזר בלי השתילים המקווים, כי שלטונות מצרים אסרו הוצאתם. התוצאה החיובית של המסע היתה מפגש עם יהודי מאל עריש, שמעון מחפוז, שהזמין אותו לסיור להכרת זני אל עריש.

ב-1938 סברו ראשי היישוב שלענף התמרים אין כל תוחלת כלכלית. הם התנגדו גם לפעולה לא חוקית של ייבוא חוטרים ממדינות שסירבו להעברתם באופן חוקי, כדי לא לסכן את השליחים או את הקהילות היהודיות במדינות אלה. ישראלי נותר בודד כמעט בדעתו לשמר ולפתח את הענף. למרות זאת, נסע שוב, הפעם יחד עם יהודה גרינקר, איש 'תנובה' מנהלל,  נסעו להיפגש באל עריש עם מורשיד, תושב המקום ובעזרתו הצליחו להבריח זני  סמני וזגלול , 7,000 חוטרים, על גבי גמלים לכנרת.

1949 – הובאו  800 שתילי דקל נור על יד אנשי פיק"א. באותה שנה, הובאו חוטרי המג'הול הראשונים מקליפורניה.

סך הכו, נסע בן ציון שבע פעמים לעיראק, לאל עריש, לדלתה של הנילוס ולאיראן, כדי להביא חוטרי תמרים לשתילה, תוך סיכון עצמי. נסיעתו האחרונה לפרס הייתה בשנת 1953, שנה לפני מותו.

תוך כדי מסעותיו בארצות המזרח נפגש עם קהילות יהודים. ולעתים היה הראשון שהביא להם את בשורת התקומה היהודית הציונית בארץ ישראל. כך למשל קיים מכתב של הרב יוסף פתחי סחייק מבגדד, המביע את התפעלותו לאחר הפגישה עם החלוץ מארץ ישראל. בשנת 1934 הקדיש מסע שלם לפגישה עם קהילות יהודיות בעיראק וכורדיסטן והגיע למוסול ולכירכוכ. עם חזרתו ארצה תבע את העלאת יהודי כורדיסטן ועיראק. במסעות אחרים ביקר את אנוסי משהד באיראן, שראו בו משיח.

 יאני אבידב

נולד בשנת: 1901. עלה ארצה: 1921. נפטר בשנת: 1970.

בעלותו הצטרף יאני לאנשי 'גדוד-העבודה' והתיישב בעין-חרוד. אולם נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, "נתיבים נעלמים". אבידב היה איש מוסד עליה ב', אשר עוד בטרם קום המדינה הביא מעפילים יהודים לא"י בעיקר בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה והיה מעורב במבצעי רכש ל"הגנה"

לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.

ב-1947, בעת ששהה באלג'יר, שם עסק בענייני עליה , יצר עמו ישראלי קשר ודחק בו לפעול למען התמרים. אבידב נטש את כול עיסוקיו ונסע לביסקרה, שבאלג'יריה, משם בא זן התמרים המשובח "דקלת נור". אבידב כיתת רגליו ימים ארוכים ואפילו הצליח להעלות ארצה את היהודים שעבדו שם במטעי התמרים, אך לא הצליח להביא את התמרים עצמם. זקני ביסקרה היו אחוזי טראומה בעקבות אירוע שקרה במלחמת העולם הראשונה, כאשר חיילים האמריקאים גנבו מהם חוטרים והבריחו אותם לקליפורניה. מאז הם שמרו על התמרים מכול משמר.

באותה שנה נהרג בנו איתן על ידי אנשי האצ"ל ,שפרצו למחנה המעפילים שבאלפים. ראו באתר זה: פרשת גנדוולד

פעילותם המשותפת

ב-1954 נפגש בן ציון ישראלי עם אבידב ועם שאול אביגור וסיפר להם על חזונו להביא ארצה לא פחות מ-30,000 חוטרים. כעבור כמה חודשים, כששמע שיש הזדמנות ללרכוש חוטרים, עזב את הכול ונסע לפגוש את אבידב באיראן. לשאלתו של יאני, מדוע נחפז לבוא בערב פסח, השיב ישראלי כי אמר לאשתו חיה כי "אם יאני  יכול להתגלגל בחג במרחקים, אוכל גם אני".  הם למדו שרוב הזנים הגדלים בפרס אינם מתאימים לתנאי הארץ ואילו הזנים המתאימים גדלים דווקא בעיראק. יאני תהה לגבי התאמתו של ישראלי למבצע. ראשית כול היה מבוגר, בן 67 ושנית, נראה תימהוני ולא מדבר שפה מלבד עברית ויידיש.

השנים נפגשו עם יהודי פרסי בשם יהודה, שנכבש באישיותו של ישראלי ובסיפוריו על ארץ ישראל. האיש, שהיה בעל השפעה בבית המלוכה האירני, התחייב להשיג עבורם יישרון ייצוא. הם חיפשו כיצד להעביר את המטען ושמעו שבח'ורמשהאר, השוכנת לא הרחק מבצרה העיראקית, שהיא מרכז התמרים, עוגנות אניות איטלקיות. הם שכנעו יהודי עירקי, השולט בערבית, לנסוע עמם. אורך הנסיעה 2000 ק"מ והיא חוצה למעלה מ-40 מנהרות.

הם החליטו להתמקם באבאדאן, שם משוטטים זרים רבים בשל עסקי הנפט. בית מלון שם פירושו 30 מיטות על גג פתוח ליד כול מיטה דלי מים, המתרוקן בלילה בשל החום הכבד, 50 מעלות.  הם התחזו לאילי נפט אמריקאים וזכו לשירות מלכותי. הם חצו את הנהר לחורמשהר. שם עזב אותם המלווה היהודי, לאחר שהבין מהי המשימה והפנה אותם למשרד נסיעות יהודי. בן ציון הצליח להלהיב אותו ובדרך מקרה פגש את בנו של מי שעזר לו להבריח את מאות החוטרים, כ-20 שנה קודם לכן. הם איתרו ערבי שתמורת כסף רב הביא להם שלושה חוטרים לדוגמא. החוטרים היו מאכזבים והם לא היו בטוחים שאכן הגיעו מעיראק. הם העבירו שבועיים מייאשים במקום, כשבן ציון מלמד את הילדים עברית. כמו כן, איתר בן ציון בשוק המקומי, זן של תמרים בשם 'מוזאפטי', שאיכותו השביעה את רצונו. כאשר רצו לשוב לטהרן, התברר שהנהר, הגואה בתקופה זו של השנה הציף שטחים רבים ואין הרכבת מגיעה אלא עד אהואז. בן ציון לחץ להגיע לטהרן ללא דיחוי. אך נהג מונית לא הסכים לנסוע. למעט נהג משאית. כך נדחקו למשאית הקטנה. הגיעו לטהרן. היהודי המקומי הבין מה מטרתם והסביר להם את הסכנות. כמו כן הסביר שהם במעקב של הצירות העירקית, דבר שלא עניין את ישראלי. הוא השיב שרק הבאת התמרים מעניינת אותו.

הם נסעו באוטובוס מקרטע, בחום גדול ליאזד, הידועה באייבתה ליהודים. לאחר שישראלי ארגן את הצעירים לעלייה ארצה, הם המשיכו לשיראז. משם כתב ישראלי מכתב למשורר ש. שלום: "אני כאן בנדודי אחרי צעירי תמרים והבאתם לארץ הנגב השמם. הימים מלאים חרדה וציפייה: מה יהי- האצליח, או חלילה אחזור לבדי ריקם? כל יום מטלטל אותי מן הקצה אל הקצרה. וכך נקלעתי היום, ט"ז באייר תשי"ד, אל שירז, העיר הראשית של מחוז-חפצי. תמרי הנהר הפרסי "קראון" ו"הנהר הערבי" הגדול, המגלגל את מי הפרת והחידקל לתוך המפרץ הפרסי הקרוב. הו מה רחוקה וקרובה הארץ-ארצנו וכול כולי לתמרים שיתמרו מגנה של רחל אל חוף הכנרת ועד אילת המפרץ, לאורך הירדן והערבה הצחיחה, התולה בהם תקווה גדולה. אכן, מי יפריח אותה, אם לא התמר?"

משם נסעו לקרמאן, בה פרצה מרידה נגד השאח. יאני ניסה להסביר לו כמה מסוכן והוא דיבר על הנגב המשווע לתמרים. הם חזרו לאיראן והתברר כי בכר היהודי קנה 500 חוטרים, לא השיג תחבורה ואלו הושחתו. בן ציון החליט לשוב ארצה, לחופשה, ולחזור לאיראן בשנה הבאה, כדי להשלים את המשימה. הוא לקה בכיליותיו, טופל בבית חולים בטהרן, טס ארצה. הוא הצליח לשלוח לאבידוב מכתבים ובהם סיפר על פעילותו למען עלייתם של בני נוער פרסיים. בין הייתר, הוא דאג שיהודה, שהשיג עבורם את רישיון היצוא, יירשם בספר הזהב של הקרן הקיימת. ושבן גוריון ישלח לו מכתב תודה. יאני שלח לו  את רישיון היצוא. חמישה שבועות לאחר פרידתם בטהרן, הגיע לאבידוב מברק על מותו. כעבור שבוע הגיע לאבידוב מכתבו האחרון, בו ביקש להמשיך לפעול לכדי "לתמר" את הארץ. אבידוב נשבע להמשיך את משימתו. הוא טס לאיסטנבול, משם לציריך, שם פגש את שאול אביגור.  משם לכנרת, שבעקבות עבודתו עם ישראלי, נעשתה לו לבית שני. כעבור ארבעה  חודשים נסע שוב, להשלים את המשימה, כשהוא מלווה במכתבו של בן גוריון. לאחר חששות כבדים, שכר אבידוב אנייה איטלקית, מבלי שיהיו לו ערבויות שאכן תגיע. בהמשך הדרך פגש אפגני שדרש 2000 דולר תמורת נסיעתו והחליט שאינו יכול לסמוך על איש ולנסוע בעצמו לעירק. הוא המשיך בעבודה חרף קשיים ממינים שונים, שהתגברות על כולם יכולה להישב כנס. ראשית כול, קיבל אשרה מקונסול העירקי, הציג עצמו כסוחר איסלנדי שבא לקנות אורז.

הוא חצה את הגבול לבצרה שבעיראק, נסע משם 70 ק"מ לגני התמרים, כדי לפקח על העבודה, נקלע להפגנה מפוחדת מאימת ה"יאהוד", שהתעוררה  בעקבות פעולת עזה. כאשר הסוחר טען שהמחיר עולה והוצאותיו יעלו, הציע לקנות 75,000 חוטרים בהנחה שמחיר ההוצאות הכלליות יישאר זהה. אבידב  הצליח לרכז אלפי  חוטרים שרובם הוברחו מעירק על גבי סירות מצד אחד של שאט אל עראב ונערמו על הרציפים, בנמל חורמשחאר, בצדו הפרסי של הנהר. זו הייתה עבודת ענק שעסקו בה מאות פועלים ומלאכת האיסוף נמשכה למעלה מחודש. עם תום ריכוז השתילים, הייתה אמורה להגיע אנייה האיטלקית ששכר, כדי להוביל את השתילים דרך תעלת סואץ לאיטליה (לפי מסמכי האנייה) ורק בים התיכון לקבל שינוי יעד לישראל.

האנייה לא הגיע כמתוכנן בגלל רדיפת בצע של בעליה, שרצו להרוויח עוד הובלה בדרך, אלא באיחור של חודש. זהו פרק זמן קריטי לגבי חוטרים צעירים שנותקו מצמחי האם והמתינו בנמל בחום הלוהט. במשך כל תקופת ההמתנה דאגו להרטיבם, לכסותם וחלק גדול מהם אף הוצא מחוץ לנמל ונשתל באדמה לצורך שימור חיוניותם.  לאחר שהודיעו שהאניה בדרך, עקר אבידב 17000 חוטרים, רק כדי לגלות שהיתה זו הודעת כזב.הוא  חיכה זמן רב שייתרת הכסף תגיע לישראל, דבר שהכניס אותו למתח רב עם הסוחר עמו עבד. משהגיעה האנייה סוף סוף, הועמסו החוטרים והאנייה יצאה לדרכה, במסע שנמשך למעלה משבועיים.

בגן הן ציון. כנרת

לאחר שהאניה "סימיון" יצאה לדרך, נסע לאיטליה ולקפריסין כדי להמתין לה. בקפריסין פגש ישראלים ויהודים שכבר שמעו על הידיעה מ'מעריב'. טרם שרב החובל ידע שהמטען מיועד לישראל. כשקיבל הקברניט את הוראת שינוי היעד בים התיכון לכיוון חיפה, כמעט ופרץ מרד של הצוות, שרצה להגיע לאיטליה. כחודשיים וחצי מיום ניתוק החוטרים מעצי האם בעירק, הגיעו לחיפה. כאן נתקלו בקושי נוסף, לא היתה להם תעודת משלוח מסודרת….

אחרי כמה שעות הגיעו אניות משא מלאות בחברי קיבוצים מעמק הירדן, שפרקו את המטען והסיעום למשתלה ענקית בעמק בית שאן.

בן לאחד מהחוטרים, בחצרו של יאני אבידוב, בנהלל

אנשי כנרת, שגויסו לטפל במשלוח עלו על האנייה ונבהלו בראותם את השתילים בגלל מצבם הירוד, אולם החלט לשתול אותם בתקווה שמשהו יצא מהם. החוטרים נפרקו ונשתלו ב"חוות דושן" שבעמק בית שאן, חמשת אלפים מהם נשתלו במשתלה ביוטבתה.  מתוך כשבעים אלף חוטרים שהובאו נקלטו פחות מעשרים אלף. בהתחשב בזמן שעבר מניתוקם ועד לשתילתם, גם זהו נס.

מאוחר יותר הובאו תמרים גם מקליפורניה. 800 חוטרים של דקלת-נור, שמקורם בדרום אלג'יריה ונגנבו משם על ידי הצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה.

תמרים ניטעו לאורך כל בקעת הירדן והערבה – מבקעת כנרות ועד אילת.  מספר העצים כ-50,000.  תמר הוא עץ בעל ערך היצוא הגבוה ביותר ליחידת שטח.  במטע – 12-10 עצים לדונם. ביניהם מגדלים לעתים ירקות סיפור של הצלחה, בקנה מידה עולמי, שחייב את הצלחתו לשני אנשים, חולם ומבצע.