הר תבור

כתב: גילי חסקין; ‏13 יולי 2020

אחד ההרים המפורסמים בארץ ישראל הוא התָּבוֹר. הוא מושך את תשומת הלב למרחוק. אי אפשר להתעלם מפסגתו הבולטת, מדרום לרכס הרי נצרת ומצפון לעמק יזרעאל, והוא אחד ההרים הגבוהים בגליל התחתון. הוא מזדקר בגאון, מכול מקום בגליל התחתון. פסגתו נמצאת בגובה 562 מטר מעל פני הים[1] והוא מתנשא לגובה של כ-400 מטרים מעל סביבתו. אולם הר תבור זכה למקומו החשוב בהיסטוריה ובתרבות, לאו דווקא בגלל גובהו, אלא בגלל צורתו המפורסמת והסיפורים הקשורים בו. יש המפרשים את השם "תבור" כנרדף לטבור, על שום היותו של ההר בולט מעל סביבותיו. אוסי משה מציע, שהשם "תבור": נגזר לשון "שבור"- שבירה טקטונית (מילה ארמית, וחילופי ש/ת- שלושה=תלתא, תורא=שור, "תקל ופרסין"=שקל, פתר=פשר, ברות=ברוש).

[יש לציין, כי השם "תבור" ניתן למקומות נוספים בארץ ישראל, כגון אֵלון תבור, הנזכר בנחלת שבט אפרים (שמואל א', י', ג'). במאה ה-19, כינו תושבי צפת, את הר מירון, המתנשא מול העיר, בשם "הר תבור"[2]].

הפסגה נראית גם לצופים בה ממקומות מרוחקים ברחבי הגליל והגולן. במבט מכפר תבור, ממזרח למערב, הפסגה נראית מחודדת מאד. במבט מדרום לצפון, מכיוון עפולה, הפסגה נראית מעוגלת ומתונה. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני מפותח, שמרכיביו הם אלון מצוי, אלה ארצישראלית, לבנה רפואי, חרוב ואלה אטלנטית. כמו כן, צומחים בשמורה עצי אלון תבור, גדולים ומרשימים. ראוי לציין שכאן הוגדרו לראשונה, מיני צומח, שנושאים את השם "תבור": אלון תבור, שעורת התבור ודרבנית התבור. על מדרונות ההר שוכנים שלושה יישובים – דבורייה , שהיא כנראה עיר הלווים דברת (בתחתית המדרון המערבי), שבלי , מילולית: כפיר אריות (בתחתית המדרון המזרחי) ואום אל-ע'נם: אם העזים (בקצה הדרום מזרחי).

הר תבור שוכן במקום המפגש בין שלוש יחידות נוף טופוגרפיות: ממערבו משתרעת בקעת כסולות, שהיא השלוחה הצפונית של עמק יזרעאל (ולא מוצפת בביצות); מצפונו מתרוממים הרי הגליל התחתון המרכזי; ומדרום וממזרח לו משתפלות רמות הבזלת של מזרח הגליל התחתון. מבחינה גיאולוגית, נמצא הר תבור ,במקום מפגש בין סלעי המשקע הימיים של מרכז הגליל התחתון לבין רמות הבזלת של מזרחו. התזוזות של בקע ים המלח (שבעבר כונה "השבר הסורי-אפריקאי") גרמו להעתקים רבים בהרי הגליל, ביניהם אלה שליד הרי נצרת – הרי טורען, וליד נחל תבור. התוצאה היא הופעתם של אזורים מורמים, המכונים הוֹרְסְט. לפיכך, הר תבור הוא הורסט  (גוש מורם), שסביבתו שקעה עקב פעילות טקטונית, בין השבר של הרי נצרת, ושבר נחל תבור. לאור המבנה הגאולוגי המשוער, בוצעו לרגלי ההר קידוחי ניסיון בתקווה למצוא נפט.

ההר חולש על אחד מצמתי הדרכים החשובות בארץ ישראל:  דרך הים העתיקה מעמק יזרעאל, המטפסת אל בקעת כסולות, ויורדת  לבקעת גנוסר; הדרך מבקעת הירדן, דרך נחל תבור והדרך מבית שאן, למרגלות גבעת המורה[3].

בשל מיקומו המרכזי, גובהו ומורדותיו התלולים, נודעה להר תבור, חשיבות רבה בדברי ימי האזור. שמו הערבי "א-טור" (הוראתו "ההר"), מעיד על חשיבותו. בשם כזה מכונים רק הרים בולטים ומפורסמים, כגון הר סיני, הר הזיתים והר גריזים.  משום כך נראה שעל ההר רחפה הילה של קדושה מקדמת דנא. לתבור יש היסטוריה עשירה וחשיבות במסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית. יש המניחים  שההר המוזכר בברכת משה לשבטי יששכר וזבולון, הוא  התבור: "עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (דברים ל"ג 19). דבר המעיד על כך שפסגת התבור היתה מקודשת כבר בימי קדם[4].

בזכות צורתו המזדקרת לעין, בדידותו וגובהו היחסי, שימש התבור במקרא סמל לעוצמה והוא מוזכר, בספרות הנבואית והמיזמורית, בהקבלה לחרמון ולכרמל. כנאמר: "תבור וחרמון בשמך ירננו" (תהילים פ"ט, 13)[5]. ירמיהו הנביא מציג את הר תבור כביטוי לכוח רב, בתארו את בואו של נבוכדנצר מלך בבל, להכות את מצרים: "כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא" (ספר ירמיהו, פרק מ"ו, פסוק י"ח).  לפי זה, שרים בפיוט למוצאי שבת: "המבדיל בין קודש  לחול, חטאותינו הוא ימחול; צדקתך כהר תבור, על חטאי עבור תעבור". מראש ההר נשקפת תצפית מרהיבה: מדרום- מזרח נראית פסגתה המחודדת של גבעת המורה ומרחוק מיתמר החרמון בפסגתו המושלגת. מעורר אסוציאציה למשורר תהילים: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ". (תהילים פט, 13) לא ברורה התקבולת של מצפה ותבור: "כִּי-פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל-תָּבוֹר" (הושע, ה, 1). יתכן שאפשר למצוא כאן רמז לכך שהתבור היה מקום פולחן[6].

שמו של התבור נזכר במקרא בגבול נחלותיהם של שלושה משבטי ישראל (זבולון, יששכר ונפתלי). ככתוב: "וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר" (יהושע י"ט, 22). או" "לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. לג וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן.  לד וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב (יהושע, י"ט, 33).

בטיול בארץ ישראל, קשה להפריד בין יפי הנוף, לבין האסוציאציות התנ"כיות וההיסטוריות. על הר תבור התכנס צבאו של ברק בן אבינועם, למלחמה על סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור. שלא ככל שאר מלחמות השופטים, שהתנהלו כנגד פולשים מבחוץ, התנהלה מלחמה זו כנגד הכנענים, יושביה הקדומים של הארץ, שצבאם שנשען על ערי מבצר איתנות. כמו כן, הכנענים השליכו את יהבם על חייל המרכבות החזק שהיה ברשותם. יתכן שסיסרא סבר שהופעת רכב הברזל תטיל אימה על השבטים שתפזר אותם ולכן עלה ביד רמה לכיוון הר תבור. בראש השבטים הישראליים שנטלו חלק במערכה, עמד ברק בן אבינועם מקדש נפתלי, ודבורה הנביאה, שהיתה הרוח החיה עבור היוצאים לקרב[7]. " וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹוהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין, וְאֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ, בְּיָדֶךָ" ( שופטים, ד' 6-7).

ראו בהרחבה, באתר זה: טיול בעקבות ברק, דבורה וסיסרא.

ניתן לעמוד על ההר, להתבונן צפונה ולדמיין את חילותיו של ברק גולשים אל העמק. היכן בדיוק התרחש הקרב? בעבר סברו כי הוא קרה מערבה מכאן, בשפך של נחל קישון וחרושת הגויים היתה בקרית חרושת של היום[8]. פרופסור אדם זרטל הציע, שהקרב התרחש בפתחו של ואדי ערה וטעמיו עמו[9]. כל ההסברים מעוררים אי נוחות, הן משום שיובליו העליונים של הקישון כמעט ואינם ניכרים בשטח והן משום שהר תבור מוקף דווקא ביובלי נחל תבור (ואדי בירה). פתרון מעניין מציע ר' אשתורי הפרחי, תושב בית שאן, שהשלים את ספרו הנודע "כפתור ופרח", בערך בשנת 1322: "לדרום טבריה, כחצי יום בית שאן ובאמצע הדרך, נחל קישון, קוראים לו קיסון"[10]. כלומר, הנחל הגדול, שבין טבריה לבית שאן, נחל תבור, נקרא בעבר "קיסון" והוא זיהה אותו בפשטות, כנחל קישון המקראי. זאת ועוד, החורבה שמעל המעיינות הדרומיים של נחל תבור, נקראת בפי הערבים "ח'רבת קישון". זה תל גדול ובו שרידים פרהיסטוריים, כנעניים, ישראלים, הלניסטיים, רומיים וערבים. זוהי כנראה העיר קִשְׁיוֹן, עיר לוויים ברמת יששכר (יהושע יט 19). במפת הרונימוס מהתקופה הביזנטית, וכן במפות שונות מימי הבינים, מסומן נחל קישון, כנחל הזורם מהר תבור, מזרחה, אל הירדן[11]. לפי התיאוריה הזאת, כפי שהיו שני ישובים ששמם קדש, כך היו שני נחלים ששמם "קישון". קישון של אליהו היה במורדות הכרמל וקישון של ברק היה כנראה נחל תבור[12].

התבור נזכר גם בתיאור הקרב של גדעון במדיינים: קרב שהתרחש לא הרחק מכאן, כנראה בעמק יזרעאל, או למרגלות גבעת המורה. "וַיֹּאמֶר אֶל-זֶבַח וְאֶל-צַלְמֻנָּע [מנהיגי המדיינים] אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר" (שופטים, ח' 18).

בתקופת המלוכה, נזכרת העיר תבור, כאחת מערי הלוויים שבנחלת זבולון: "לִבְנֵי מְרָרִי הַנּוֹתָרִים מִמַּטֵּה זְבֻלוּן אֶת-רִמּוֹנוֹ וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ אֶת-תָּבוֹר וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ" (דברי הימים א', ו', 62). יתכן ששם העיר התגלגל ל"דבור" בשל ההגייה הגלילית המיוחדת וממנו נגזר השם "דברת" ולימים דבוריה"[13]. על הר תבור היו במות לעבודה זרה. הנביא הושע מתאר באופן ציורי, כיצד האנשים הפשוטים נלכדו בה כמו ברשת: "לָכֶ֖ם הַמִּשְׁפָּ֑ט כִּי־פַח֙ הֱיִיתֶ֣ם לְמִצְפָּ֔ה וְרֶ֖שֶׁת פְּרוּשָׂ֥ה עַל־תָּבֽוֹר (הושע ה א).

בימי הבית השני ,היה הר התבור אחת הפסגות שעליהן נהגו להדליק משואות, כדי להודיע ליישובי הסביבה על קידוש החודש, כפי שנכתב בתוספתא: "בראשונה היו משיאין משואות בראשי ההרים הגבוהים: בהר המשחה, בסרטבא, ובצרופנה, בתבור, בחורן, בבית דלתיה" (תוספתא, ראש השנה, א, טו). כמו כן, השיאו משואות  כדי להזהיר מפני סכנת מלחמה[14]. אנטיוכוס השלישי, הסלווקי, כבש את מבצר איתבריון שבראש התבור, בצאתו להילחם בתלמי הרביעי ברפיח, בשנת 218 לפני הספירה. יוסף בן מתיתיהו מספר על תבוסתו של אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס השני החשמונאי, בשנת 55 לפני הספירה, בפני הנציב הרומאי גביניוס. כעשרת אלפים לוחמים יהודים נהרגו בקרב, ואלכסנדר עצמו נשבה והוצא להורג[15]. בימי המרד הגדול ברומאים, הקיף יוסף בן מתתיהו, – מפקד המרד בגליל – שטח של כ-400 דונם בראשו של הר תבור, בחומה שאורכה 3 ק"מ ועובייה 2 מ'. המבצר נחשב למעוז שאין לכבשו. אך לאחר שאזלו המים בבורות החצובים, ניהלו המתבצרים משא ומתן עם המצביא הרומי פלקידוס והובטח להם שאם ייכנעו, יישארו בחיים. אולם לאחר שירדו מן ההר, הפרו הרומאים את הבטחתם וטבחו בהם.

הישוב היהודי בתבור חודש לאחר המרד וכאן ישבה משמרת הכוהנים מבני הפיצץ. בראש הר תבור היו משיאים משואות, מדליקים הדלקות ומודיעים לישובים בעמק ובגליל על מועדים וראשי חודשים. רבותינו מספרים: "כיצד היו משיאים משואות? מביאים כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור. ומוליך ומביא, ומעלה ומוריד…"[16].

אגדת חז"ל הזכירה את התבור בין ההרים שבקשו שעליהם תינתן התורה: אמר ר' יוסי הגלילי: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינין אלו עם אלו, זה אומר: עלי התורה ניתנת, וזה אומר: עלי התורה ניתנת; תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא, זה אומר: אני נקראתי! וזה אומר: אני נקראתי! …[…]. אמר הר תבור עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני גבוה מכול ההרים ולא ירד עלי מי המבול. אמר הקדוש ברוך הוא: "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים"? (תהלים, ס"ח, י"ז) כולכם הרים, אלא כולכם גבנונים; כולכם נעשתה עבודה זרה על ראשיכם; אבל סיני, שלא נעשתה עבודה זרה עליו -"הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ "[17]. למרות זאת, מסורות אחרות מציינות את הר תבור, כאחד ההרים שעליהם עתיד להיבנות בית המקדש באחרית הימים. דברי הנביאים מציינים "הרים" (ולא הר אחד) כמקום המקדש – "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים" (ישעיהו, ב', ב'), והמדרש מפרש זאת: "עתיד הקדוש ברוך הוא להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש עליהם"[18]. ועוד בעקבות נבואת ישעיהו:  "מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׁר" (ישעיהו, נ"ב, ז') – "ללמדך שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד ירושלים בנויה מן השמים ולהעמידה על ארבעה ראשי הרים, על הר סיני ועל תבור ועל חרמון ועל כרמל"[19].

לפי המסורת הנוצרית, ההר הוא האתר בו ארעה ההשתנות (הטרנספיגורציה) של ישו, שבמהלכה טיפס עם כמה מתלמידיו לראש הר גבוה, ושוחח שם עם משה ואליהו הנביא, אשר בישרו לו על מותו הקרב: "וּמִקֵּץ שֵׁשֶׁת יָמִים לָקַח לוֹ יֵשׁוּעַ אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־יוֹחָנָן אָחִיו וַיַּעֲלֵם בָּדָד עַל־הַר גָּבוֹהַּ׃[20]  וַיִּשְׁתַּנֶּה לְעֵינֵיהֶם וַיַּזְהִירוּ פָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ וּבְגָדָיו כָּאוֹר הִלְבִּינוּ׃  וְהִנֵּה נִרְאוּ אֲלֵיהֶם משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ וְהֵם מִדַּבְּרִים אִתּוֹ" (הבשורה על פי מתי, י"ז, 1-3).  הנוצרים יוצרים הקבלה בין אירוע זה למעמד הר סיני, בו קרן עור פניו של משה רבנו. משה, המייצג את החוק היהודי, ואליהו, שמייצג את הנבואה, וכולם שמעו את הקדוש ברוך הוא אומר על ישו – "זה בני ידידי אשר רציתי בו, אליו תשמעון".שלוש הבשורות הסינופטיות[21] אינן מזהות את ההר עליו התרחש האירוע בשמו, והוא זוהה לראשונה כתבור, רק במאה ה-5.

למרות זאת, כבר במאה הרביעית לספירה, החלה מסורת של עליה לרגל להר תבור. כדי להקל על עולי הרגל, הוכשרו בו 4300 מדרגות. על התוואי הזה, ששימש את עולי הרגל, עובר הכביש המודרני.

המסורת הנוצרית מספרת כי על הר תבור, היתה הפגישה בין מלכי צדק ואברהם אבינו. למלכי צדק, או אדוני צדק יש חשיבות בהיסטוריוגרפיה ובאיקונוגרפיה הנוצרית, כדי לראות שהתורה ניתנה לא רק ליהודים, אלא לכול הגויים[22]. אם כי יתכן שהקפלה על שם מלכיצדק, נקראת על שם נזיר בשם זה.

דומה ותולדות הגליל כולו, מתמקדים בתבור. בשנת 803 היה במקום מנזר ושלוש כנסיות. עם כיבוש הר תבור, בשנת 1099, בידי טנקרד נסיך הגליל הצלבני, הוקמה מצודה בשטח שבוצר בשעתו על ידי יוסף בן מתתיהו. בשנת 1113 הותקף המקום על ידי פרשים תורכמניים, שטבחו את נזיריו. כעבור שנתיים שבו נזירים לשכון בהר. בשנת 1183 הרס צבאו של צלאח א-דין כמה מבנים על ההר. בשנת 1212 כבש השולטן האיובי אל מאלך אל עאדל את ההר ובנה עליו מבצר חדש, שאיים על הגבול המזרחי של ממלכת עכו הצלבנית. מבצר זה היה עילה למסע הצלב החמישי, בפיקודו של אנדרש השני, מלך הונגריה. המצור שלו נכשל בגלל מריבות פנימיות. במסגרת הסגרי השלום עם הקיסר פרידריך השני, בשנת 1228, נמסר ההר לצלבנים והוקמה בו כנסיה חדשה בשנת 1263 השתלט בייברס הממלוכי על ההר והרס לחלוטין את כול המבנים שעליו. ההר עמד בשיממונו עד שנת 1631. אז התיר פח'ר א-דין, האמיר הדרוזי ששלט על הכליל, לאנשי המסדר הפרנציסקני, לשוב אל ההר  [23]. ב-16 באפריל 1799 במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל, ניצח צבאו של נפוליאון, בראשותו ובראשות הגנרל ז'אן-בטיסט קלבר, את צבאות האימפריה העות'מאנית בפיקודו של עבדאללה פאשה אל עזם, מושל דמשק. הקרב התנהל בעמק יזרעאל, למרגלות גבעת המורה, אבל נפוליאון שהיה בעל מודעות היסטורית, הבין שהשם "תבור " ייחרת טוב יותר בזיכרון האירופאי.

במאה ה-19, שכן למרגלות התבור מחנהו של עקילי אגא הבדווי, ששלט בכול הגליל ממרכזו אשר באעבלין. בראשית המאה ה-20 הוקמה למרגלותיו מושבת יק"א "מסחה", שמשמעות שמה בערבית הוא אדמת מישור (לייתר דיוק מסחאא). בעקבות עצתו של מנחם אוסישקין, אמצה את השם העברי "כפר תבור". בני המושבה נהגו להגות את שם ההר בבית דגושה – משום שמורי העברית הראשונים, טורקניץ' ואפשטיין, בנוסטלגיה תמימה, החליט להחזיר עטרה ליושנה ולחנך את תלמידיהם על הניב המחוספס שבו נודעו תושבי הגליל בימי קדם. ב-1873 נבנה עליו מנזר ששטחו הלך והורחב במהלך השנים. כנסיית ההשתנות הפרנציסקנית הנוכחית נבנתה בשנים 1919-1924, על פי תוכניתו של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ'י (Antonio Barluzzi). הם עצבו אותה לפי דוגמת הכניסה הביזנטית שעמדה לפנים בהר תבור. הכנסייה מסמלת אור, תקווה ובשורה. היא מהמפוארות בישראל ומהקדושות בעולם הנוצרי, במגדלים שבחזית הכנסייה, נמצאות שתי קפלות מן התקופה הביזנטית. מימין – הקפלה לכבודו של משה רבנו ומשמאל – לכבוד אליהו הנביא. בהתאם למסופר באוונגיליון: "ויאמר פטרוס אל ישו: אדוני טוב לנו לשבת פה. נעשה שלוש סוכות, אחת לך, אחת לשמה ואחת לאליהו" (לוקאס, ט' 33). בשנת 1925 הושלמו הבזיליקה של המסדר הפרנציסקני והאכסניה קזה נובה. הכנסיה היוונית-אורתודוכסית, על שם אליהו הנביא, בנויה אף היא על יסודות כנסיה מהתקופה הביזנטית (מהמאה ה-4 או ה-5) וכנסיה צלבנית, שנשאה את אותו שם. היא דומה בצורתה לכנסיה הצלבנית באבו ע'וש.

רוחב אולם התווך והסיטראות היה שווה. היוונים הרחיבו את אולם התווך צפונה, ורק יסודות הסיטרא הדרומית הם צלבניים ועומדים באתרם.

החל מסוף המאה ה-19 שכן למרגלות ההר השבט הבדווי עראב–א-זבייח. אנשיו התנכלו למושבות היהודיות מסחה (כפר תבור) וסג'רה (אילניה) וכן לקיבוץ בית קשת. הטיפוס על התבור היה מבחינת טקס חניכה לתלמידים החדשים בבית הספר החקלאי "כדורי", ששכן למרגלותיו. בצ'יזבטים של הפלמ"ח, נודע סיפור על מדריך שהתפרסם כמומחה לזריחות על התבור. החניכים שהחליטו "למתוח" אותו, כדרך אותם ימים, ערכו השכמה כללית בשעה 02:00 במקום בשעה 05:00 לפנות בקר והמדריך, היחידי שלא ידע במה מדובר, נחרד כשהשמש לא עלתה…

במארב שטמנו אנשי השבט לחברי בית קשת במארס 1948, נפלו שבעה מחברי הקיבוץ, ביניהם עלי בן צבי ז"ל, בנו של הנשיא לעתיד, יצחק בן צבי, ביום בו נועד להינשא. במאי 1948 כבשה את המקום חטיבת "גולני". בני א-זבייח ניצלו את פנייתם של חלק מהלוחמים לעסוק בביזה, ונמלטו לעבר הירדן ולסוריה. רק פלג שלהם הנקרא "שיבלי" (כפיר אריות), נאחז במקום.

בצדה הצפוני-מזרחי של הפסגה יש מנזר היווני אורתודוקסי. קיים שביל הטבעת שבסמוך לפסגה ושביל ארוך יותר באמצע ההר. מומלץ: תצפית יפה מגג המבנה בסמוך לכנסיה.

הערות

[1] פי המפה הטופוגרפית של ישראל ולפי ספריו של עמנואל הראובני, גובה הפסגה הוא 562 מטר. במדריך ישראל ובמקורות נוספים רשום: 588 מטר. זה הבדל גדול מדי ולכן ברור שמספר אחד שגוי ולא טעות סנטימטרים של מדידה. סביר להניח שהמידע במפה הטופוגרפית הוא נכון יותר וראוי לבדוק במפה העדכנית ביותר ולא בספרים שנכתבו לפני שנים על פי מקורות לא ברורים, כי הרי לא עורכי מדריך ישראל ולא עמנואל הראובני מדדו את גובה הר תבור. באטלס ברור, הנסמך על המרכז לפוי ישראל, הגובה הוא 588

[2] עקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1971. עמ' 16

[3] מדריך ישראל, שם.

[4] בנימין מזר חושב שמדובר בכרמל.

[5] בימי הבינים, האמינו שהחרמון המוזכר בפסוק זה הוא דווקא גבעת המורה, הסמוכה לתבור ולפיכך כינו אותה: "החרמון הקטן"

[6] חיים תדמור (עורך ראשי), אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', עמ' 405-406

[7] זו אינה "קדש בגליל" שבהרי נפתלי, אלא עיר ששכנה בסביבת בקעת יבניאל, בין התבור לירדן, לא הרחק מהתבור ומאלון בצעננים, שבגבול הדרומי של נפתלי ("לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. לג וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן." יהושע, י"ט, 33).

[8]  חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, עידנים, ירושלים, 1981 ,עמ' 48-53. ראו גם: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא, מפה 60.

[9] אדם זרטל, סודו של סיסרא, אור יהודה, תש"ע.

[10] אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק י"א, מהדורת לונץ, עמ' רפז.

[11]  נחמיה צימבליסט צורי, "על קישון וקשיון", בתוך" א' שטרן (עורך), ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה,  ב, עמ' 93-97

[12] יואל אליצור, מקום בפרשה, גיאוגרפיה ומשמעות במקרא, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2014, עמ'122-123

[13] "וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעָלָה יָפִיעַ" (יהושע י"ב 12.

[14] מדריך ישראל, שם.

[15]  תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ד, א, ח. מהדורת שמחוני, עמ' 238

[16] משנה, ראש השנה, ב', ד'.

[17] מדרש רבה" בראשית, פרשה צ"ט פסקה א'.

[18] פסיקתא דרב כהנא כ"א, כ'-כ"א

[19] ילקוט המכירי ישעיהו, נ"ב, ז'

[20] מפת הר תבור מתוך מילון תנ"כי של קלמה, המאה ה-18, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

[21] (הבשורה על-פי מתי י"ז, הבשורה על-פי מרקוס ט' והבשורה על-פי לוקאס ט'

[22] מלכי-צדק מופיע כבר בברית החדשה, באיגרת אל העברים המיוחסת לפאולוס, כשהוא נושא מעמד מיוחד המבחין אותו מבני תמותה ומציגו כמעין תקדים לישו מנצרת "ובהיותו בן-האלהים הוא נשאר כהן לתמיד" (אל העברים ז' 3).

[23] מושון גבעי (עורך), הגליל התחתון וחופו, מדריך ישראל החדש, כרך 4, עמ' 91-96.