תולדות סרביה הקדומה

ההיסטוריה של סרביה מהעת העתיקה ועד לנפילת האימפריה של סטפן דושאן.

כתב:  גילי חסקין  ; ‏‏11/02/2020

סרביה היתה לבה של יוגוסלביה, מאז שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד לנפילתה. היא אחת המדינות החשובות בבלקן. לפיכך, דיון בתולדותיה של סרביה, חשוב לא רק לטיול בארץ זו, אלא גם לטיול במונטנגרו, שסרביה ראתה ועדיין רואה בו חלק משטחה, טיול בבוסניה-הרצגובינה, וגם לטיול ביוון ובבולגריה.

ראו קודם, באתר זה: גיאוגרפיה של סרביה. ראו גם: גיאוגרפיה והיסטוריה של ארצות הבלקן. היסטוריה של מונטנגרו.

להרצאה על מדינות יוגוסלביה לשעבר.

תקופות קדומות

במרחק של 14 ק"מ מבלגרד, על גדות הדנובה, גילה צוות חפירה בראשות הארכיאולוג הסרבי מילוג'ה ואסיק (Miloje Vasic) את הכפרים וינקה (Vinča) ו-Starčevo שנחשבים לאתרים מהחשובים ביותר שמוכרים באירופה, מן התקופה הניאוליתית, . במקום נמצאו בקתות בוץ ועץ, וכלי חרס, מן האלף הרביעי לפני הספירה.

במאה ה-15 לפני הספירה, בתקופת הברונזה המאוחרת, פלשו לאזור שנקרא כיום סרביה,

שבטים נוודים, הודו-אירופאיים, שפלשו לבלקן והתיישבו בו בסביבות 2000 לפני הספירה[1]. ממשיכיהם היו התרקים ואחריהם השבטים האיליריים. המינוח "אילירים" מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים, אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם היה העובדה שדיברו שפות קרובות, הודו-אירופאיות.. הם לא הגדירו את עצמם באופן משותף כ"אילירים". את הכינוי הגורף הזה העניקו להם היוונים, שהשתמשו בשמם כדי לציין את כול השבטים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה כמו הדאלמטים, הליבורנים והפנונים. מרביתם הקריבו קרבנות אדם וקברו את מתיהם בתלים גדולים, אליהם הכניסו חפצים שונים שישמשו את המתים בעולם הבא

האילירים השתלטו על אגני הניקוז של הסאבה (Sava), הדנובה, המורבה (Morava) והרי סאר (Šar) [2]  וכמובן באלבניה, שתושביה רואים את עצמם כממשיכי האיליריים. הם  במערב הבלקן וייסדו ממלכות עצמאיות. האילירים היו עם של עובדי אדמה שנלחם באומץ על חירותו, אך כוחו לא עמד לו אל מול האימפריה הרומית שהשתלטה על הבלקן. איליריה נהפכה לחלק מהאימפריה הרומית, כשערים מרכזיות נמצאות בשקודרה ודורס. בשלהי האימפריה הרומית קיסרים חשובים, כמו דיוקליטיאנוס היו מצאצאי האילירים ואנשיהם מילאו תפקידים חשובים בצבא הרומי והשתתפו בפולחני מיתרה.

כמו כן, הגיעו לאזור, מתיישבים נושאי תרבות מיקנית.

היוונים יישבו את דרום סרביה במאה ה-4 לפני הספירה. באביב שנת 335 יצא אלכסנדר מוקדון למשימת חדירה דרך שפך האיסטר (דנובה), אל פנים הארץ. ניסיונם של שבטים תרקיים עצמאיים לחסום בפניו את מעבר ההרים המזרחי, ברכס הבלקנים, נכשל. הוא היכה קשות את הטריבאלים (Triballi)[3] ומלכם סירמוס (Syrmus), נמלט אל אי בדנובה. וכמותו עשו גם שאר השבטים שמדרום לדנובה. אלכסנדר דיכא מרד שהוביל קליטוס, מלך האילירים וצבאו הגיע עד העיר קאלה (Kale), בדרום סרביה. בשנת 313 לפני הספירה חדרו לסרביה השבטים האטרואטים (Autariatae), והשבטים הסקורדיסים (Scordisci), שמוצאם קלטי והתיישבו בבקעת מוראבה (Morav a) התחתון. שבטים אלו הותירו אחריהם קברים מרשימים. בשנת 269, שבטים נושאי תרבות קלטית[4], הקימו את העיר סינגידון (Singidum), לימים בלגרד, על גבי התיישבות יוונית, שהיתה במקום ונעזבה.

התקופה הרומאית

מרכז סרביה נכבש על ידי הרומאים בשנת 75 לפני הספירה ואז נוסדה הפרובינציה מואסיה (Moesia) . פרובינציה זו כללה את סרביה של ימינו, את קוסובו, החלק הצפוני של מקדוניה (מדינת צפון מקדוניה), שהיווה את מה שכונה אז "מואסיה עילית (Moesia Superior) וכלל את צפון בולגריה, דוברודג'ה (Dobrudja) הרומנית ודרום אוקראינה, היוו את מואסיה הפנימית (Moesia Inferior).

ראו בהרחבה, אלבניה בעת העתיקה.

ראו : המלחמות האיליריות

הרבה אצילים ומדינאים רומיים נולדו במרחב שכולל את סרביה ודלמטיה[5], שבעה עשר (או שמונה עשר( מבין שליטי האימפריה בתקופה הבתר רפובליקאית, מוצאם היה מאזור זה (במובן המאוד רחב של המילה), בתקופה שבין 250 ל 420 לספירה.

העיר סירמיום (Sirmium) היתה אחת מארבע הערים של התקופה הרומית המאוחרת ושמשה כעיר בירה בתקופת הטטרכיה (חלוקת האימפריה לארבעה חלקים)[6]. באותה תקופה כללה סרביה את האזורים הקלאסיים מואסיה, פנוניה (Panonia)[7], וחלקים מדלמטיה . הרומאים נתנו לסינגידון הקלטית את השם סינגינדום (Singidunum) והפכו אותה לקולוניה רומית רשמית. בתקופת השלטון הרומאי, שימשה העיר כמחנה צבאי והיתה למרכז כלכלי חשוב. כאן נולד בשנת 364 לספירה, הקיסר הרומי יוביאנוס (Flavius Jovianus Augustus), מי שהחל לבטל את הרפורמות של יוליאנוס הכופר, דבר שהוביל לקביעתה הסופית של  הנצרות כדתה של האימפריה הרומית.

אחרי חלוקת האימפריה הרומית, נותרה סרביה באימפריה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית. העידן הביזנטי מתייחס לראשית ימי הביניים 330 – 610, בהם ניהלה האימפריה הרומית המזרחית, כמה מלחמות בשטחה של סרביה. מתקופה זו נותר אתר ארכיאולוגי מרשים בשם "יוסטאניאנה פרימה" (Justiniana Prima); עיר שנבנתה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס 527–565)). הטריטוריה של סרביה התחלקה לשני תמות (themata) היינו, יחידות מנהלתיות/צבאיות בממלכה הרומית המזרחית: התמה של Servia והתמה של סירימיום (Sirmium). הערים המודרניות של מוסיה עילית (Moesia), היו נאיסוס (Naissus), הלוא היא ניש (Niš) המודרנית. וימינקיום (Viminacium), כיום קוסטולאק (Kostolac) סינגדונום (Singidunum), שהוזכרה לעייל ורמיסיאנה (Remesiana) , כיום בלה פלנקה (Bela Palanka). מהמהאה הרביעית ועד להגעתם של השבטים הסלאביים בסוף המאה השישית, עברו כאן ההונים[8], הסרמטים[9], הגותים והגפידים[10]. האחרונים קבעו את בירתם, לפרק זמן קצר, בסירמיום (סְרֶמְסְקָה מִיטְרוֹבִיצָה של היום).

הסלאבים

הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה, באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפייט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ורבות גוונים, לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה.

מהשפה הסלאבית ניתן להבין, שהסלאבים קראו לעצמם בשם זה משום שהם יכלו לדבר אחד עם השני (עד המאה ה-5 לספירה). Slovo בשפות הסלאביות המודרניות אומר "מילה" והמשמעות הקדומה היא "שפה". משמע סלאבים הם "דוברי שפה" בניגוד ל Nemtzi – אילמים -עמים שאינם דוברי סלאבית או אדם זר – מונח שמשתמשים בו גם היום לתיאור הגרמנים בשפות הסלביות (Němci בצ'כית ובפולנית, Немцы ברוסית). גרסה זאת נתמכת בעובדה, כי השם העצמי "סלאבים" השתמר דווקא באותם המקומות בהם עמים אלה גובלים בעמים דוברי שפה שונה וההבדל הלשוני אכן מהותי (המדינות סלובקיה וסלובניה, סלאבוניה – פרובינציה בצפון-מזרח קרואטיה). בפנים האזורים הסלאביים, בהם אין להבדל הלשוני חשיבות כה מכרעת, פיתחו העמים שמות שונים. הסלאבים, היו חקלאים יושבי קבע, בתחום הרוחני ניתן למצוא השפעה רבה מהאמונות האיראניות. בתחום הגשמי ובעיקר הצבאי, ניתן למצוא השפעה רבה מהגותים. הסלאבים חיו בחברות שבטיות על בסיס טריטוריאלי ולא על קרבת דם. אספות כלליות (וצ'ה) היו אחראיות על העניינים הציבוריים. לא ידוע מה הייתה מידת השפעתם של ראשי השבטים על החלטות אלה, וייתכן ששבטים סלאביים רבים חיו בחברה פסאודו-דמוקרטית. הסלאבים היו שבטים שוחרי שלום לא מאורגנים והצליחו לשגשג אך ורק כאשר שכניהם האגרסיביים נחלשו. אחדים מהעמים האלה נהיו סחורה אנושית והמסחר בהם היה נפוץ, עד כד כך שבשפות הרומאניות, המילה Slave, שהוראתה המקורית היתה בן העם הסלאבי, החליפה את המילים הלטיניות Servus או Manicipium, שהוראתם היתה עבד.

הסלבים היו עם של חקלאים חרוצים, בלא שאיפות גדולות לכיבושים צבאיים או לחיים עירוניים. אולם בתקופתו של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הם החלו לערוך פשיטות הרסניות מאד, מעבר לגבול הרומי, לתוך מקדוניה וצפון יוון. יתכן שהם היו נקלטים בסופו של דבר בעולם הרומי, אבל אז הופיעו האוורים בזירה האירופאית. הם סיפקו את הדחף התוקפני שהיו חסרים לסלבים. יוסטיניאנוס כרת ברית עם האוורים ואלו הכניעו את כל אויביו שמצפון לדנובה התחתונה ולאחר מכן, כל השבטים הסלבים האחרים, שעד אז לא היו מאוחדים, הושמדו, או נאלצו להכיר בעליונות האוורים. בתמורה לשירותיהם, תבעו האוורים ונתיניהם הסלבים, את הזכות להתיישב על אדמה רומית, מדרום לדנובה. לקראת סוף המאה ה-6 החלו הסלבים לנוע בהמוניהם אל מעבר לדנובה, אל תוך סרביה, מונטנגרו ויוון של ימינו. הסלבים התיישבו ביוון, עד שזו נכבשה מחדש על ידי הביזנטים במאה ה-9. בחלק משטחה של סרביה, בעיקר באזור הדנובה, ישבו האוורים.

נוכחותם של הסלבים בבלקן ושל הלומברדים באיטליה, מימשה את ההפרדה של האימפריה הרומית, למזרח יווני ומערב לטיני, שהיתה טבועה בה כבר מלידתה. מעתה ואילך, אף קיסר לא היה מסוגל לאחד את שני חלקי האימפריום העתיק, או למנוע את התרחקותם זה מזה והתפתחותם בדרכים שונות.

הסרבים הסלבים נכנסו לדרום מערב הבלקן ולחופי דלמטיה, בתקופת שלטונו של הקיסר הרקליוס (610–641) והתיישבו בשישה אזורים שבטיים מוגדרים:

• רשקה  (Raška ) – כיום, מערב סרביה וצפון מונטנגרו- הייתה בימי הביניים המדינה הסרבית המצליחה ביותר. המדינה נוצרה במהלך המאה ה-7 מאיחודם של מספר שבטים סרבים תחת הנהגה אחת. מהמאה ה-12 ואילך מזוהה רשקה עם סרביה. מהשם רַשקה נגזר השם "ראסצי", שהיה לכינוי של הסרבים בפי ההונגרים והאוסטרים.
• בוסניה (שהייתה חלק מרשקה עד למאה ה-12)
• זחומליה (הרצגובינה המערבית).
• טרבוניה (הרצגובינה המזרחית).
• פאגאניה (דלמטיה המרכזית).
• דוקליה (Duklja) מקבילה למונטנגרו המודרנית. החל מהמאה ה-13, קיבל האזור את השם "נסיכות זטה".

• 

כל אזור שבטי כזה נקרא ז'ופה או ז'ופאניה (חבל) וראשו נקרא ז'ופאן (Zupan). במאות הראשונות להתיישבות הסרבים בארצם, ניטשו מאבקים בין הז'ופאנים. במריבות אלו נכרכו גם המדינות שסביב סרביה: ביזנטיון, בולגריה, הונגריה וונציה. רוב הז'ופאנים הכירו בריבונות ביזנטיון וסייעו לה במאבקה בבולגרים. למאבק המדיני בסרביה, נלווה גם מאבק דתי, בין ההשפעות האורתודוכסיות, שהגיעו מביזנטיון, לבין ההשפעות הקתוליות, שהגיעו מהונגריה ומוונציה.

תהליך התנצרות השבטים הסרבים לקח כמה מאות שנים. בהתחלה גרמו הסלאבים הדרומיים להתמוטטות הבישופויות הקדומות ביותר שהיו באזור שבין הדנובה לים האגאי. בשנת 732 סיפח הקיסר הביזנטי לאון השישי את איליריה המערבית לשטח הסמכות של הפטריארכיה היוונית של קונסטנטינופול, בעוד שאת השיפוט הכנסייתי באזור השאיר עדיין בידי האפיפיור מרומא. במקביל להשפעה הרומית בערי החוף, אחרי הקמת התימה (פרובינקיה ביזנטית) החדשה בדלמטיה בסביבות שנת 870 גברה בהן גם ההשפעה היוונית. בשנים 870-860 קירילוס ומתודיוס מתסלוניקי, פעלו כמיסיונרים במורביה הגדולה ואחר כך בפאנוניה. מתודיוס הפך לארכיבישוף של פנוניה כשמושבו בסירמיום, (בימינו סרמסקה מיטרוביצה). מקורות שונים מלמדים כי תחת חסותו הכנסייתית נכנסו גם שבטים סרבים. חניכיהם של קיריל ומתודיוס הטיפו בשפה סלבית בבולגריה, במקדוניה של ימינו, באזור אוחריד, שנכלל באותה תקופה בבולגריה ובאזורים הסרבים ובחוף האדריאטי. התנצרותם של הסרבים הושלמה בימי הנסיך מוטימיר (891-כ-850) ויורשו פטר גויניקוביץ' (917-892) נשא כבר שם נוצרי.

מרכז הכובד של השלטון על סרביה נע בין רשקה וזטה. המדינה הסרבית הראשונה קמה ברשקה באמצע המאה ה־10, תחת שלטונו של צ'אסלאב קלונימירוביץ'. בשנת 1083 קונסטנטין בודין, (Bodin),"מלך דוקליה" ו"שליט הסרבים" מינה את אחייניו, ווקאן ומרקו כשליטים בחסותו (וסאלים) בראשקה, שהייתה אחת מארבע הפרובינציות של ממלכתו – ראשקה, בוסניה, זחומליה ודוקליה. לכל פרובינציה היו מוסדות שלטון ואצולה משלה וכן שליטים ("ז'ופאנים). בשנים 1089–1091 ארגנה  האימפריה הביזנטית מסע צבאי נגד דוקליה וייתכן כי לקחה בשבי את בודין. בממלכתו פרצה אז מלחמת אזרחים בין קרובי משפחתו, סכסוך שגרם להחלשת דוקליה. בנסיבות אלה התחזק כוחו של ווקאן שטען לתואר "נסיך גדול של סרביה".

עד שנת 1091 דוקליה הייתה מרכז ההתנגדות נגד הביזנטים בבלקן. החל מאותה שנה, 1091, ראשקה, בוסניה וזחומליה הפכו למדינות סרביות עצמאיות. ראשקה הייתה לחזקה ביניהן, תחת שושלת ווקאנוביץ' ונשארה כך לאורך כל תקופת ימי הביניים. במאה ה-12 היא לקחה את מקומה של דוקליה כמתנגדת הראשית להתפשטות הביזנטית באזור. יורשיו של בודין נאלצו לעומת זאת להכיר בחסות הביזנטית והחזיקו רק בשטחים קטנים של דוקליה וטרבוניה. בימי שלטונו של אורוש הראשון, בנו של ווקאן, פלשו הביזנטים לדוקליה וניסו לכבוש גם את ראשקה, אולם בעזרת קשריה עם ממלכת הונגריה, הצליחה רשקה לשמור על עצמאותה. גם אורוש השני, נסיך ראשקה, נאבק בביזנטים, אך אחרי שהובס נאלץ להישבע להם אמונים.

בחצי הראשון של המאה ה־11 עבר השלטון למשפחת וויסלאבלייביץ' בזטה. ב-1170 מינה קיסר ביזנטיון, מנואל הראשון, את סטפן נמאניה (Stefan Nemanja) ל"ז'ופאן גדול של רשקה". במות מנואל השתחרר סטפן מתלותו בביזנטיון. הוא איחד כמעט את כל חבלי סרביה, עודד את המסחר ויסד כנסיות ומנזרים רבים. כחלק מתמיכתו באורתודוכסיה, רדף את הבוגימילים והם מצאו מקלט בבוסניה.

ראו באתר זה: הבוגומילים.

שושלת נמאניץ' (Nemanjić), הביאה את סרביה לתור זהב שארך כשלוש מאות שנה. בימי שושלת זו הקימו הסרבים, החל מסוף המאה ה-12, מבני שיש ובהם אולמות תווך נושאי כיפות מעוטרים בעיטורים עשירים סביב החלונות והשערים

נפילת ביזנטיון במסע הצלב הרביעי (1204) אפשרה את עליית משקלה וחשיבותה של סרביה. בנו הצעיר של סטאפן, רסטקו, נעשה לנזיר. הוא הקדיש את עצמו להפצת הדת בגרסתה היוונית-אורתודוקסית בקרב עמו. סינט סאבה, נחשב מבחינות רבות לאבי האומה הסרבית. נולד כנראה ב-1174 ובגיל 18 נעשה נזיר ונסע למרכז הרוחני שהתפתח באותה תקופה בהר אתוס. שם צלל למעמקי המיסטיקה והתאולוגיה ואימץ את השם "סאבה", על שמו של אחד מאבות הנזירות במדבר יהודה, שעסק בסוגיות תיאולוגיות ונתן פרשנות מיסטית לברית החדשה. על שמו נקרא מנזר מר סבא. סאבה הסרבי הצטרף למנזר הרוסי סנט פנטולימון ומשם עבר למנזר היווני ווטופדי (Vatopedi) אשר שבהר אתוס.

ראו באתר זה: סיור בהר אתוס. אתוס – ההר הקדוש.

לאחר ששהה בהר אתוס ארבע עשרה שנה, שב לסרביה, כדי להשכין שלום בין שני אחיו, שהתחילו במלחמת אזרחים ביניהם. האחד נעזר בביזנטים והשני בבולגרים. הוא השכין שלום ביניהם ומונה לאחראי על מנזר סטודינקה (Studenica), שם התחיל במסורת חינוכית של חסד, חכמה ויידע נוצרי. ארבע אותיות S על הדגל הסרבי הם סיסמתו של סאבה: "Samo Slona Srbina Spasava, רק אחדות תציל את הסרבים".

מכיוון שלאפיפיורות כבר היו שאיפות להרחיב את השפעתה לבלקן, השתמש סטפאן , בתנאים אלה. להשיב את כתרו מהאפיפיור וכך נעשה למלך הסרבי הראשון ב־1217. אחיו סאבה, הצליח לקבל בביזנטיון מעמד אוטונומי עבור הכנסייה הסרבית, ונעשה לארכיבישוף הסרבי הראשון ב־1219. כך הסרבים זכו לשני סוגי עצמאות: ארצית ודתית.

חשיבותה של סרביה גדלה עוד יותר, עם חורבן בולגריה על ידי הטטרים ובימי אורוש (Uroš) הראשון, היתה סרביה לכוח מרכזי בבלקן וקיבלה בהסכם עם רגוזה (כיום דוברובניק), מוצא לים[11]. גם לאחר שובה של השושלת הפליאולוגית לכס הקיסר בקונסטנטינופול, ב-1261, לא חידשה ביזנטיון את כוחה בבלקן .

בתקופת מלכותו של מילוטין (Milutin) בנו של אורוש, התפשטה סרביה על חשבון ביזנטיון, סיפחה את צפון מקדוניה, בכלל זה את סקופיה וכלכלת הארץ שגשגה. תחת שלטונו התחזקה סרביה, למרות העובדה שהיא הייתה צריכה להיאבק לעיתים בשלוש חזיתות שונות (הונגריה, בולגריה וביזנטיון). המלך מילוטין היה דיפלומט מוכשר והשתמש בשיטה הדיפלומטית הימי-ביניימית המועדפת: נישואי שושלות. הוא התחתן חמש פעמים, עם נסיכות הונגריות, בולגריות וביזנטיות. בין היתר, נשא לאשה את בתו של המלך ההונגרי לדיסאוס (Ladislaus) הרביעי וזה העניק לו אדמות בצפון מזרח בוסניה, את מחוז מאצווה (Mačva, ואת העיר בלגראד, שהיתה לראשונה, תחת שלטון סרבי. מילוטין הצליח לכבוש ולספח ארצות בצפון מזרח סרביה. כך, כל הטריטוריות הללו נעשו לחלק מהמדינה הסרבית בפעם הראשונה. הוא גם מפורסם בכך שבנה כנסיות, שכמה מהן הן דוגמאות יפות לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית: מנזר גרקניקה (Gračanica) בקוסובו, הקתדרלה במנזר הילנדר (Hilandar) בהר אתוס, כנסיית ארקאיינג'ל (St. Archangel) הקדוש בירושלים ועוד. בגלל תרומות אלה, המלך מילוטין הוכרז כקדוש, למרות חייו ההפכפכים.

לסרביה של ימי הביניים יצא מוניטין פוליטי, כלכלי ותרבותי באירופה, והגיעה לשיא באמצע המאה ה־14, בזמן מלכותו של בנו סטפן דושן (Stefan Uroš IV Dušan), שעלה לשלטון בשנת 1331, בהדיחו את אביו (חנק אותו למוות). ומלך מבירתו פריזרן Prizern)) שבקוסובו. סטפן דושאן הפך את סרביה לאימפריה. הוא הביס את הבולגרים והביזנטים בקרב וולבוז'ד (battle of Velbužd), וסרביה נהייתה המעצמה הגדולה בבלקן. הוא ניצל שעת חסד היסטורית, שבה נחלשה ביזנטיון, הן בשל התפשטות הטורקים באסיה הקטנה והן בשל מרידות הבולגרים.

בשנת 1333 תקף דושאן את האימפריה הביזנטית שנשלטה על ידי אנדרוניקוס השלישי לבית פאלאולוגוס (Andronikos III Palaiologos), בעזרתו של הגנרל הביזנטי סירגיאן (Syrgian), שערק לצבאו. הוא כבש בקלות יחסית את אוכריד ופרילפ (במקדוניה של ימינו) ואת קסטוריה (כיום בצפון יוון). הוא לא הצליח לכבוש את סלוניקי, בגלל הירצחו של סירגיאן בידי מתנקש ביזנטי.

גם חולשת ההונגרים שיחקה לטובתו והוא הצליח להרחיב מאד את ממלכתו. הוא כבש גם את אפירוס, את אלבניה ותסליה, מידי השליטים לבית אנז'ו. ששלטו באזורי החוף ומידי ביזנטיון. אלבנים רבים ברחו דרומה והתיישבו ביוון. הוא הכפיף למרותו את בוסניה ואת רגוזה, היא דוברובניק שבקרואטיה של ימינו

סטאפן הרחיב את הממלכה למזרח בכך שסיפח את העיר ניש ואת האדמות שסביב לה, ולדרום בכך שסיפח טריטוריות במקדוניה, ואף היה בן ראוי לאביו ובנה את מנזר ויסוקי דצ'אני במטוחייה (קוסובו) – הדוגמה המונומנטלית ביותר לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית – שהעניקה לו את שמו.

בשנת 1346 הוכתר בבירתו החדשה סקופיה (כיום בירת מקדוניה העצמאית), ל"צאר הסרבים, היוונים, והבולגרים". תואר שסמן בלי ספק את התפשטותה הטריטוריאלית של סרביה, שנצלה באותה תקופה את היחלשותן הצבאית של האימפריה הביזנטית והונגריה. סטפן דושן בנה לעצמו חצר מפוארת לפי המודל הביזנטי, ואף שאף להשתלט על קונסטנטינופול.

הצאר סטאפן דושאן הכפיל את גודלה של ממלכתו בסיפוח טריטוריות מדרום, דרום מזרח ומזרח שנשלטו קודם על ידי הביזנטים . בעת שלטונו כללה סרביה את בוסניה, מונטנגרו, מקדוניה (פרט לסלוניקי), אלבניה וכמעט כל יוון, עד למפרץ קורינטוס. החצר שהקים, היתה חיקוי לחצר המפוארת שבקונסטנטינופול, אותה רצה לכבוש. ואכן, דומה היה שהיא תירש את קיסרות ביזנטיון. הוא הקים פטריארכיה נפרדת לכנסיה הסרבית. ב-1354 פרסם קודקס חוקים, שנקראו חוקי ה"דושאנוב זאקוניק", היינו, "קודקס סטפן" (Dušan's Code).

היה זה הישג משפטי חסר תקדים – כנראה היצירה החשובה ביותר של סרביה המדייוואלית – ומעיד שתרבותה של סרביה, באותה עת, לא פיגרה בהרבה אחרי אלו של המדינות המפותחות ביותר באירופה. האדריכלות וציורי הקיר של תקופה זו, הן מונומנטים תרבותיים חשובים ביותר לעם הסרבי. תחת שלטונו הגיעה סרביה לשיאה הטריטוריאלי, הכלכלי, הפוליטי והתרבותי. מותו סיים את ההתנגדות לאימפריה העות'מנית המתקדמת וכתוצאה מכך לנפילת הכנסייה האורתודוכסית המזרחית.

להמשך קריאה: תולדות סרביה בתקופה העות'מנית.

הערות

[1] אפשר לראות את תנועתם זו, כחלק מגל של נדידות עמים גדולות. כך למשל, פלשו החיתים לאנטוליה הקלטים לאירופה, מאוחר יותר, הדורים פלשו ליוון והאילרים, המקדונים והתרקים לבלקן.

[2] רכס המשתרע מקוסובו וצפון מערב רפובליקת מקדוניה, לצפון-מזרח אלבניה

[3] שבט שחי באזור של בולגריה, סרביה ומקדוניה. הושפעו תרבותית מהקלטים, מהאילירים

[4] קלטיים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו במערב אירופה מתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית ומעט אחריה. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. השרידים של התרבויות והשפות הללו מצויים כיום באזורים שנקראים "האומות הקלטיות" (ברטאן, ווילס, סקוטלנד, אירלנד). ישנן עדויות לקיומם החל מהמאה ה-12 לפנה"ס, ולהתיישבותם בבריטניה החל מהמאה ה-8 לפנה"ס. אם כי מוצאת האתני אינו ברור. השימוש בשם "קלטים" מופיע במקורות היסטוריים לראשונה במאה השישית לפנה"ס במפה גאוגרפית שצייר ההיסטוריון היווני הקטאיוס ממילטוס.

ככל הנראה בין העמים הקלטיים לא הייתה קיימת הגדרה פוליטית משותפת אחת, והתפקוד הפוליטי של העמים השונים היה עצמאי כמעט לגמרי. ישנם חוקרים הטענים כי המשותף בין העמים הקלטים הוא המקורות הלשוניים בלבד הקלטים חיו לרוב בקבוצות שבטיות ששימשו כיחידות פוליטיות בלתי תלויות, שאוכלוסייתן נעה בין מאות – למאות אלפי נפשות. החברה היתה היררכית מעמדית שנשלטה על ידי מלכים. המלך היה בעל המעמד הרם ביותר, אחריו בהיררכיה היה "המעמד השליט" המורכב מכוהני הדת – דרואידים, נביאים, רופאים, בעלי מלאכה ועוד ובתחתית היו העבדים – המעמד הנחות ביותר. בין שני מעמדות אלה – השליט והעבדים נמצא החלק העיקרי של כלל האוכלוסייה – פשוטי העם. מעמד מיוחד נוסף היה מעמד המשוררים.

החל מהמאה השמינית לפני הספירה (לערך) החלו הקלטים להשתמש בברזל כחומר העיקרי לבניית כלי עבודה ונשק. הברזל היה קיים באזורים שהיו מיושבים על ידי הקלטיים בשפע ובתקופה זו הם החלו לפתח שיטות פשוטות לכריית עפרות ברזל ולהתקין כלי ברזל. הדת הקלטית היא דת פגאנית פוליתאיסטית, שדגלה באמונה כי לכל חלקת טבע או פיסת אדמה בעולם אלוהות משלה. עיקר מטרתה של המערכת הדתית היה להשפיע על "אלוהיות" אלו שיגרמו טוב לבני האדם על ידי טקסי פולחן שונים, הקרבת קורבנות, שימוש בקסמים ואמצעי פיוס נוספים.

הפלישה הרומית שהחלה בחצי השני של המאה השנייה לפני הספירה הסתיימה בשנת 51 לפני הספירה עם כיבושו של גאיוס יוליוס קיסר, את המבצר שבו התכנסה ההתקוממות השבטית הקלטית האחרונה. פלישה זו היא שהובילה בסופו של דבר לשקיעתה של התרבות הקלטית. השפעתה של התרבות הרומית על זו הקלטית הייתה גדולה ביותר עד כי התרבות הקלטית התמזגה בה כמעט כליל.

[5] דלמטיה הוא אזור בחוף המזרחי של הים האדריאטי. משתרע מהאי ראב בצפון ועד למפרץ קוטור (Boka Kotorska) במונטנגרו בדרום. האזור כולל את רצועת החוף של הים האדריאטי ואת רוב האיים השייכים לקרואטיה, וכן את חלקה דרומי והמרכזי של שרשרת האלפים הדינריים. דלמטיה ההיסטורית השתרעה על שטח גדול בהרבה מזה שתופס האזור כיום, והגיעה עד איסטריה וסלובניה בצפון, עד אלבניה בדרום, וכן כללה שטחים נרחבים מזרחית במישורי הדנובה. מקור שמו של האזור הוא ככל הנראה בדלמטים (Dalmatae), שבט אילירי שישב באזור באלף הראשון לפנה"ס (מתוך ויקיפדיה).

[6] האימפריה הרומית הגדולה, נחלקה על-ידי דיוקלטיאנוס לארבעה מחוזות עיקריים, כל מחוז נשלט על-ידי גנרל אחר, למבנה שלטוני זה נקרא "טטרארכיה" (Tetrarchy). שניים מן המחוזות היו חשובים יותר, ונשלטו על ידי שליטים שתוארם היה Augustus, שניים מן המחוזות נחשבו פחות, ואלה נשלטו על יד שליטים שתוארם היה Caesar: קיסר. הקיסר היה ת"פ של האוגוסטוס.

עדיין יש מוסדות שלטון והמלוכה איננה אבסולוטית. השליטים הנ"ל נבחרים לתפקידיהם, לזמן מוגבל, או מגיעים לתפקידיהם בהסכמה. כמובן שהשליטה על איזורים כל כך גדולים עוררה תיאבון שלטוני אצל כמה מהם. השיטה קרסה בשל התיאבון הגדול. חלק מן המועמדים נהרג בדרכים משונות, חלק התאבד. לבסוף נותרו שניים: קונסטנטין במערב וליקיניוס במזרח. בין השנים 318-324 נערכו מספר קרבות בין צבא קונסטנטינוס וזה של ליקיניוס, בין אדריאנופול (אדירנה) לבין ח'לקדון (היום רובע Kadıköy  באיסנבול) בשנת 324 השיג קונסטנטין ניצחון סופי בקרב, הפך ל sole Augustus (האוגוסטוס היחיד, בעצם שליט יחיד), איחד מחדש את חלקיה של האימפריה הרומית, ופנה לבנות את "רומא החדשה" אותה קרא בשמו: קונסטנטינופוליס, הלא היא איסטנבול.

[7] המישור הפאנוני מתוחם בין הרי הקרפטים, הרי הבלקן והרי האלפים. פאנוניה השתרעה על פני שטחים השייכים היום למדינות: הונגריה, אוסטריה, צ'כיה, סלובניה, קרואטיה, סרביה ובוסניה והרצגובינה

[8] הונים, עם של שבטים נודדים שמוצאם במרכז אסיה. שבטי הונים פלשו במאה הרביעית לדרום מזרח אירופה, הביסו את האוסטרוגותים וגרמו לנדידת העמים הגדולה שהביאה לבסוף לנפילת האימפריה הרומית המערבית. הם היו עם של רועים ולוחמים, והצטיינו ברכיבה ובקשתוּת. צבאות רומא לא היו מסוגלים לתת מענה למהירות תנועתם ולכושר התמרון המרשים שגילו. בסביבות 376 הביסו ההונים את הוויזיגותים , וניצבו על גבול האימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון). בשנים הבאות הרחיבו את שלטונם באירופה המרכזית ולחמו ברומאים. ב-432 איחד המלך רואה (Rua) קבוצה גדולה של שבטי הונים). הוא מת ב-434, וירשו אותו שני אחייניו, אטילה ובלדה (Bleda). הם כרתו הסכם שלום עם האימפריה הרומית המזרחית, שהתחייבה לשלם להם מס עובד גדול. משלא שולם המס, תקפו ההונים את האימפריה ב-441 והגיעו כמעט עד קונסטנטינופוליס.

ב-445 רצח אטילה את בלדה ונעשה שליט יחיד. הוא תקף שוב את ביזנטיון, ומגיע כמעט עד חופי הים התיכון. ב-451 פלש לגליה, ושם הובס בפעם היחידה בחייו בידי ברית של האימפריה הרומית המערבית והוויזיגותים. בעקבות זאת פלש לאיטליה, אך נאלץ לסגת בגלל מגיפה. ב-453 מת אטילה. האימפריה האדירה שהקים חולקה בין בניו, שהחלו מיד נלחמים זה בזה. העמים המשועבדים פרקו את עול ההונים, ואלה נעלמו מעל בימת ההיסטוריה בתוך שנים ספורות. הזכר היחיד שנותר להם הוא בשמה של אחת מנחלאותיהם לשעבר, הונגריה. בכמה וכמה שפות אירופיות, המלה "הוני" מציינת ברבריות הרסנית שאינה יודעת רחמים כך כונו הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. .

[9] הסרמטים היו עם נוודי מקורב לסקיתים שמוצאו ככל הנראה מאסיה התיכונה. הם נדדו באזורי הערבה הנרחבים צפונית לים הכספי ולים השחור (דרום רוסיה האירופית ואוקראינה של היום) ועד לבלקנים המזרחיים בין המאות ה-5 לפנה"ס ועד המאה ה-4 לספירה. הסרמטים דיברו סקיתית – שפה הודו-אירופאית ממשפחת השפות המזרח איראניות. במאה ה-6 לפנה"ס החלו את הגירתם מערבה ועד למאה ה-2 לפנה"ס השתלטו על שטחי הסקיתים והכפיפו אותם למרותם. סגדו לאל השמש ונהגו להקריב לכבודו את סוסיה. מקברי לוחמים שנחשפו באזור הדון והוולגה התחתית, אנו למדים כי בצבא הסרמטי לחמו גם נשים. מכאן כנראה שאבה המיתולוגיה היוונית את השראתה לאגדת האמזונות.

הסרמטים החלו בפשיטות על האימפריה הרומית, החל מהמאה הראשונה לספירה, תוך כדי שיתוף פעולה עם שבטים גרמאנים. המאבק שלהם עם השבטים הגותים, במאה ה-3 , החליש את אחיזתם בשטחי הערבה. בעקבות הפלישה ההונית מהמזרח במאה ה-4 לספירה נדחקו הסרמטים כמו הגרמאנים מערבה, כשהם מתיישבים בשטחי האימפריה הרומית המערבית הנחלשת ונטמעים תוך זמן קצר באוכלוסייה המקומית.

הסרמטים נטמעו בסופו של דבר באוכלוסייה הפרוטו-סלבית של מזרח אירופה והפסיקו להתקיים כקבוצה אתנית מופרדת. מרבית המידע על הסרמטים מגיע ממקורות יוניים ורומיים. במקורות אלה מתוארים הסרמטים כבעלי מראה נורדי, שיער ארוך, בלונדיני או אדמוני והם בעלי זקנים. לפי טקיטוס הסרמטים נהגו ללבוש גלימות ארוכות משתפלות בסגנון פרסי. במאה ה-4, בעקבות ניצחונם של הרומאים על השבטים הגותיים שהתמרדו כנגד הסרמטים, גייס קונסטנטינוס רבים מהם לצבאו. ההונים שפלשו במאות ה-4 וה-5 לספירה השתלטו בהדרגה על שטחיהם של הסרמטים שנדחקו מערבה ונטמעו באוכלוסייה המקומית. החל ממאה ה-6 לספירה אין תיעוד היסטורי המזכיר את הסרמטים.

[10] . הגפידים (בלטינית: Gepidae) היו שבט גרמאני מזרחי שדברו ככל הנראה ניב קרוב לזה של הגותים והואנדלים. שמם יצא בעולם במיוחד על שום ניצחונם על ההונים לאחר מות מנהיגם של האחרונים – אטילה, בשנת 453. מדינתם, הייתה ידועה כ"גפידיה" או ממלכת הגפידים, השתרעה במאה השישית לספירה, ברובה בשטחי מערב ודרום רומניה וכן בחלקים ממערב הונגריה, סלובקיה וסרביה של היום. בשנת 375 נאלצו יחד עם האוסטרוגותים להיכנע להונים ולהצטרף כלוחמים לצבאם. הם זכו להערכה רבה בעיני ההונים על שום אומץ לבם. תחת פיקודו של המלך ארדאריק, שהועלה לכס המלכות, ככל הנראה, על ידי אטילה מלך ההונים, ושנהנה ממעמד של בכיר יועציו, סייעו הגפידים לאטילה בקרב במישורים הקטאלונים או בקרב מאוריאקום, שהתנהל בצפון גאליה בשנת 451 נגד ברית של רומאים, ויזיגותים ופרנקים. הגפידים אימצו את הדת הנוצרית האריאנית. מדינתם, נפלה תחת מתקפותיהם של האווארים והלומברדים.

[11] רגוזה הןא שמה באיטלקית של דוברובניק גם כיום. שם זה התפתח מהשורש היווני "xau" שמשמעותו "אסון" או "מורד" (ממילה זו בא השם הלטיני "לאוס" (Laus) או "לאוסה" (Lausa) שהתגלגל ל"לאוסיום" (Lausium), "ראוסיום" (Rausium), "רגוסיום" (Ragusium) ולבסוף "רגוזה" (Ragusa).