התרבות המאורית בניו זילנד

ו

כתב: גילי חסקין 

ראה קודם באתר זה: תולדות המאורים בניו זילנד.

"על אף היותם קניבלים, מטבעם הם בעלי אורח חיים מסודר ויש להם הרבה מן המשותף עם שאל בני האדם" (מיומנו של ג'יימס קוק)[1]. המאורים עסקו בעבודת אדמה, גידול צאן ודייג. וידעו גם מלאכת אריגה מפשתן פרא (האראקקה Harakeke)..

ראו באתר זה: מסעותיו של קפיטן קוק.

המאורים שומרים על יסודות תרבותם הקמאית. במיוחד בבניה, במלאכה אמנותית בקבורה, בשירה ובמחול.

עם הגעת האירופאים לניו זילנד במאה ה-17, חלו שינויים מרחיקי לכת באורח החיים של המאורים. הם אמצו בהדרגה היבטים רבים ממנהגיהם של החברה המערבית ותרבותה. כך שקשה לבודד תרבות מאורית "אותנטית", נקייה מהשפעה מערבית. שבמשך זמן כה רב היתה בדעיכה, זוכה כעת לתחייה, במסגרת ההתעוררות המחודשת של כל התרבות המאורית. בשנים האחרונות ניכרת תופעה של חזרה למסורת ולומדים את המאוריטנגה  Maoritanga)), היינו, התרבות המאורית שלהם. כך למשל, למעלה משלושת רבעי המאורים יודעים לנקוב בשמו של השבט שלהם.

שפה ושמות

המאורית, שפה ציורית בעלת צליל ערב לאוזן, היא שפה קלה להגייה באופן מפתיע, אם קוראים אותה פונטית, ומקפידים להגות כל הברה בנפרד. השפה המאורית לא כללה כתב, על כן ידע והיסטוריה נשמרו על ידי ציורי קיר, סיפורים ושירים שהועברו מדור לדור. דברי הימים של המאורים הועברו מדור לדור בעל פה, באמצעות שירים ודקלומים ארוכים. שיר הפעולה המאורי נקרא "וואיאטה קורי" (Waiata Kori), המלווה בתנועות נמרצות אצל הגברים ובתנועות חינניות וזורמות אצל הנשים.

מקומות רבים בניו זילנד נושאים שמות מאוריים. בדרך כלל קשה לדעת איך לבטא אותם, מכיוון שהם מורכבים מהרבה תנועות ברצף. סיבה נוספת שמקשה על הקריאה היא שהשפה המאורית היא שפה מדוברת, ורק כשהאירופאים הגיעו לניו זילנד החלו המאורים לכתוב אותה, אבל כמובן שהכתב הלטיני לא התאים בדיוק לשפה החדשה. ובנוסף לכל זה, שבטים שונים ברחבי ניו זילנד דוברים בעגות שונות.

חלק מהשמות איבדו את המשמעות שלהם, ולחלק פרשנויות שונות בגלל מגוון סיבות. לעיתים נשכח הסיפור המקורי של השם, ולעיתים בגלל שניתן לבטא את השם בצורות שונות וכך גם המשמעות משתנה מעגה לעגה. לפעמים פירוש צירופי המילים המרכיב את השם בעייתי. דוגמה בולטת הוא שמה המאורי של ניו זילנד – Aotearoa. הפירוש היותר מקובל לשם הוא "ארץ הענן הלבן הארוך", אבל ניתן לפרשו גם כאור גדול ובוהק, אור יום ארוך, עולם ארוך ולבן ועוד פירושים רבים.

בדיוק לשפה החדשה. ובנוסף לכל זה, שבטים שונים ברחבי ניו זילנד דוברים בעגות שונות. משמעות שמות המקומות במאורית היא לרוב תיאור של האזור, כך משל, אזור אוטגו (Otago) שבאי הדרומי, שמשמעותו "מקום האדמה החומה", על שם אדמת האזור.

ישנם שמות המתארים אירועים מההיסטוריה והמיתולוגיה המאורית. כך למשל, משמעות השם Pakira היא "ראש קירח". השם מתאר אירוע שקרה ביום חם במיוחד באותו מקום. אחד הצ'יפים שחבש כובע נוצות הדוק לראשו, הוריד את הכובע מפאת החום, וצ'יף אחר שנכח במקום העיר לו: "איזו קרחת יפה יש לך"[2]. למאורים רבים ניתנו שמות אירופאים, כדי ל"תרבת" אותם, או כפי שנאמר בשפה ציורית של אז, "להכניע את יסוד הפרא" באישיותם. נוהג זה הצליח יחסית במקומות בהם אוכלוסייתה מאורים היתה מועטה, כמו למשל באי הדרומי, אבל בריכוזי המאורים שבאי הצפוני, הם שמרו על שמותיהם המקוריים.

אילנות יוחסין

למאורים היתה יראת כבוד כלפי אבות השבט שנקראו בפיהם טיפונה (Tipuna), בלומר, "האבות המייסדים" . בהיעדרה של שפה כתובה, הם שיננו בעל פה את אילן היוחסין שלהם הנקרא פאקאפאפה (Whakapapa ), היינו , גנאלוגיה, שהשתרעו מאות שנים אחורנית, עד לאנשים שהגיעו מהמולדת האוויאיקי (Hawaiki). במקרים רבים, הוביל הדבר לפולחנו של האב הקדמון של השבט[3]. שבטים ומטות נקראים פעמים רבות על שמו של האב הקדמון. כך למשל Ngati Kahungunu , משמעו "צאצאי קאהונגונו" (היה זה צ'יף מפורסם, שחי במקום שכיום נקרא Hawke's Bay). מאורים רבים עושים כיום מאמצים כדי לשחזר את אילן היוחסין שלהם

לבוש

המאורים הכינו את בגדיהם (Kakahu) מפרוות כלב, מצמח דמוי פשתן, מנוצות ומסיבים שני פרטי הלבוש העיקריים היו הקילט (Kilt), היינו שמלנית וגלימה. הגלימות שנקרא קרו (Kahu) היו עשויות מעורות של כלב או עופות שנתפרו זה לזה. בטקסים נלבשו גלימות עשויות נוצות.

הקילט הגברית שנקראה מארו (Maro) היתה קטנה מאד ונועדה להסתיר את מבושיו של הכבר. הקילט הנשי, הראפאיקי (Rapaiki), היתה גדולה הרבה יותר. לעתים חגרו הגברים פיטיקי (Whitiki), שהיו חגורות עשויות מסיבים של צמחים. הפיאופיאו (Piupiu) -החצאית הנלבשת במופעים פולקלוריסטיים כיום, הם המצאה מודרנית. הגלימות, שנקראו קאהו (Kahu), היו עשויות מעורות דת

אמונתם של המאורים דומות מבחינות רבות לאמונות הרווחות בפולינזיה. סיפורי בריאת העולם שלהם דומים וכמה מאליהם משותפים, אם כי הם נבדלים במעמדם ובתפקידיהם.

למרות שלמעלה מ-80% מהמאורים התנצרו, נשמרו אצלם יסודות דתם הקודמת שהתבססה על חיי הטבע. כך למשל, טאנה מאהוט (Tane Mahut), הוא האל השומר על היער, העצים והצפרים. כיום נקרא על שמו אחד מעצי הקאורי הענקיים שגדלים בחצי האי אוקלנד.  כך גם טנגורואה (Tangaroaa) – אל הימים והדגה. המאורים מאמינים שליקום יש שלושה יסודות השמים: טה רנגי (Te Rangi) עולם האור (Te Aaomarama) והאפלה הגדולה שהיא ממלכת המתים (Tepu). מקור כל הכוחות העל טבעיים הם יו (Y) שחי בעליון שמבין שנים עשר הרקיעים והוא שולט על כל המאורעות. קיומו של יו היה יודע רק ליודעי ח"ן ואסור לנקוב בשמו.

בעיני המאורים היקום כולו מקודש ולאדמה יש חשיבות מיוחדת. בני האדמה היו שבים לאחר מותם אל חייקה של אמא אדמה – פרפטואנוקו (Papatuanuku) ולמעשה נקלטים ברחמה. האדמה מעניקה לבני האדם לא רק את מזונם, אלא גם את זהותם.  אדם חסר אדמה הוא אדם חסר ערך. אם האדמה תזכה לטיפול נאות, היא תעניק תנובה לנצח. תוואי שטח בולטים כמו הרים, שכונו מאונגה (Maunga), או נהרות שכונו אווה (Awa), שימשו פעמים רבות כתוואי גבול בין שבטים. אילנות יוחסין שבטיים – פאקאפאפאפה  Whakapapa)), מתייחסים תמיד לשמות ההרים, שהיו חלק חשוב במפה החברתית. כך למשל, טה האוהאו איוויקאו (Te Heuheu Iwikau), שהיה צ'יף של שבט טופארטורה (Tuperarura), קבע את מנהיגותו, בכך שזיהה את עצמו עם שבטו, עם ההר שלו ועם הים שלו: "טונגרירו הוא ההר, טאופו הוא הים, טופראטורה הוא השבט, טה הואהו הוא האדם".

המיתולוגיה המאורית מסרת כי ההורים הראשונים – רנגינואי (Ranginui) ופפטואנוקו (Papatūānuku)  היו חבוקים יחד מבלי להתנתק. גם כשנולדו להם בנים. לאחר כמה ניסיונות כושלים הצליח אחד הבנים להפריד בין ההורים, כשתקע את רגליו בגוף אביו ואת זרועותיו בגוף אמו. האב רונגי היה לשמים והאם פפה היתה לאדמה. הגשמים היורדים מהשמיים והערפילים העולים מן האדמה, מביעים את צער פרידתם[4].

האחים שהשתחררו ויצאו לעולם האור החלו לריב ביניהם על הבכורה. Tane   נהיה אל היערות; Tangroa אל הימים; Tumatauenga – אל המלחמה; Rongo – אל החקלאות; Whiro הרשע, נהיה לשליט תחומי החיים האפלים .  Tāwhirimātea נהיה לאל הרוחות והסופות שהעננים הם ילדיו. האחים היו בני אלמוות. את האשה יצרו מן העפר וטנה הפיח בה רוח חיים. כך באה האשה אל העולם. טנה קרא לה הניטיטמה (Hinetitama) ולקח אותה לאשה. צאצאיה הם בני הגזע האנושי[5].

מלבד האלים, האמינו המאורים, גם בכוחות שיוחסו לשבטים מסוימים, או של חבלי ארץ מסוימים. היו אלי משפחה שנקראו קאיטיאקי (Kaitiaki), שהיו מזהירים את בני המשפחה מסכנות ותמכו בהם בעת צרה. הם האמינו שיש מפלצות השוכנות בבורות עמוקים, בנהרות ובאגמים. קצתם נחשבו ככוחות מיטיבים וקצתם כמסוכנים. לכמה בתי אב היו בולי עץ שייצגו את המפלצות הללו והיו אסורים במגע. למאורים לא היו מקדשים ולא היו להם מזבחות. אבל היו להם אתרי פולחן. הכהן היה פונה אל אלו כזה או אחר, באתר של אבנים גדולות שהונחו במערה של יער. אבנים אלו היו במה להנחת הקורבן ומרום משכן לאל. לאל החקלאות רונגו (Rongo) הגישו מביכורי הפירות; לאל המלחמה Tumataeuenga הגישו את לבו של החלל הראשון שמת בקרב[6]. המאורים החשיבו מאד את טקסי הפולחן והדגישו את הקריאה הנכונה של המזמורים. אם טעה הכוהן באמירת הקרקיה (Karkia), היינו, מלות המזמור , נחשב הדבר לסימן רע והעיד על אסון ממשמש ובא. בפולחנים המאורים נודעה חשיבות רבה למים, לאש ולמזון מבושל, שיש בכוחם למנוע פגעים. היו טקסים בהם נהג הכוהן לעמוד בתוך מים זורמים, כדי להימנע מפגיעת הרוחות שנקראו ואירואה (Vairua)

מאנה וטאפו

מושגים רבים שיצרה האנתרופולוגיה המערבית מבוססת על פרשנות – לעיתים מוטעית – של הדתות האוקייניות. כך למשל המושג "מַאנָה". (Mana). המיסיונר האנגלי קודרינגטון (Robert Henry Codrington, 1830-1922), שעבד באי ואנואטו והכין מיליון מונחים פולינזי, הגדיר את המאנה כמעין חומר אנרגטי, שניתן לצבירה ולניצול יעיל לשם השגת יתרונות שונים. למעשה המאנה היא כוח המוענק לבני האדם, למקומות ולעתים גם לחפצים,  על ידי האלים.

בנוסף למאורי (Mauri), שהוא יצר החיים, הפועל בכול אדם ובקמיעות מסוימים, המאנה היא כוח קדוש הספוג ביקום. המאנה היא כוח העשוי להיטיב או להרע, תלוי בסיטואציה ובאדם המפעיל אותו. המאנה מופעלת על ידי טקס או על ידע מגע מקרי. הבריאות, אורך החיים, הפריון, הביטחון, ההצלחה, טיב היבול כל לה תלויים בשימוש נכון במאנה. המאנה היתה סגולה של מנהיגים ושרמה מהם אל בני השבט. גם הכוהנים ניחנו במאנה. ניתן היה לאבד אותה. כך למשל, ראש שבט שהיה נופל בשבי, היה מאבד את המאנה שלו. לעומת זאת, לוחם שהיה הורג את הראשון בחיילי האויב – שנקרא מאטה איקה (Mata Ika , מילולית: הדג הראשון), היה זוכה במאה מכובדת, שזרמה אליו מן האלים.

גם המושג "טאבו", שמקורו במילה הפולינזית "טאפו" (Tapu), הושאל לראשונה מן המאורים של ניו זילנד. המושג חדר לאנגלית וללשונות אירופאיות רבות לאחר שקפיטן ג'יימס קוק תיאר והסביר את רעיון הטאבו ואת מנהגיו באיי טונגה שבדרום האוקיינוס השקט. אצל עמים פולינזיים שונים היה הטאבו מוטל על ידי כהן מקומי, והוא יכול היה להיות מוטל על כל דבר. הטלת טאבו הפכה את מושא ההטלה לטמא. הטלת טאבו נעשתה הן מסיבות דתיות-אמוניות (כגון טאבו שהוטל על קברים), והן מסיבות מעשיות – דרך משל, אם כתוצאה מדיג מופרז הייתה סכנה שכל הדגים באזור יושמדו ולא יהיה יותר מה לדוג, היה הכהן מטיל טאבו על דגים.

הטאפו קשור קשר אמיץ למאנה ופירושו השפעה אלוהית, בעיקר בהיבטים השליליים שלה. במילה אחרת, קללה. היא הופכת מקומות, אנשים וחפצים מסוימים, למסוכנים, או אסורים בקרבה. כך למשל, בעולם הפולינזי אנשים חולים וגוויות נחשבים תמיד לטאבו ואין להתקרב אליהם לפני שבוצעו פעולות טיהור מסוימות. בקהילת המאורים דברים רבים נחשבו לטאבו, כלומר קדושים מכדי לגעת בהם[7].

בקרב עמים פולינזיים רבים, נחשב דבר מה לטאבו, מכיוון שלדעתם הוא מקודש מכדי שייגעו בו בני תמותה רגילים; לכן הוא גם מסוכן ועלול להביא נזק לנוגעים בו. הם סבורים כי קדושתו וסכנתו של אותו עצם, נובעים מן הכוח העל-טבעי, המקודש, המכונה "מַאנָה". לדעת הפולינזים זהו הכוח השולט בטבע ובאדם. יש אנשים, חפצים ואפילו מלים הנחשבים לטאבו. אדם המחלל את הטאבו עלול להינזק ואפילו למות. היו מקרים שמחללי הטאבו מתו מרוב אימה[8].

קיימת חפיפה מסוימת בין מושגי המאנה והטאפו. אבל בדרך כלל, מאנה מציין השפעה ארוכת טווח ובלתי ניתנת להעברה ואילו הטאפו מגדיר את המצבים החולפים של טירוף ועלול להיות מידבק, כמו למשל שם המחזור, שנחשב למזוהם. בזמן הווסת אסור לאשה להכין מזון לאיש מלבדה, כדי שלא להעביר את הטומאה.

לעומת הטאפו היה את ה'נואה' Noa)), שמשמעה "משוחרר מגבולות הטאפו". ההפך של הטאבו, הדברים שאפשר וצריך לעשותם. שורה של הנחיות וכללים שבמסגרתם צריך השבט לפעול. ובין שני הקצוות הללו, הטאבו והנואה, החיים התנהלו בצורה מאד מסודרת, מבלי לחרוג ממה שמותר ואסור. אם הגבלות הטאפו הופרו, אפשר לבטל את הסכנות המאיימות על ידי טקסי טוהרה שנקראו ואקנואה (Vakanoa). תפקידו של הכהן הוא לטהר את המקומות הנגועים בטאפו.

לידה ומוות

בעת לידת ילד, שר האב או הכוהן את ה"קרקיה" (Karakia) , המתאימה, כדי שהרך הנולד יזכה בכוחות. אחר כך נערכת סעודת מצווה. אין אצל המאורים טקסי קבלה. כל בני השבט נחשבו לבעלי זכויות מלאות בשעת לידתם.

טקסי המוות הם ארוכים ומורכבים. האבלים מבקשים מחילה מהמת ומשלחים את רוחו אל הויאקי (Haviaki), שהיא ארץ אבותיו הקדמונים. טקסי האבלות נערכים בבית ההתכנסות, כי המוות הוא עניין ציבורי. המת אינו שייך רק למשפטו אלא לכלל השבט. אין אצל המאורים מושגים של שכר ועונש בעולם הבא. על עולם המתים, הררוהנגה

(Rarohenga) , שומרת הינניוטפו (Hinenuyotepu), שעל פניה עוברים כל באי העולם הבא. מנהגי הקבורה היו שונים משבט לשבט, אבל טקס הלוויה (Tangi) היה דומה. לרוחו של המת נאמר ללכת לעולם התחתון (Haere kit e po). הנשמה היתה מחליקה בכף רינגה (Cape Reinga)  שבצפון הרחוק, במורד שורשיו של עץ פוהוטאקאווה (Pohutakawa)[9] בודד, והצטרפה לרוחות בשבט בהאוויאיקי.

המבנה החברתי

החברה המאורית הייתה חברה משפחתית ושבטית. כל שבט (במאורית iwi, או Eivi) היווה יחידה חברתית עצמאית. איווי שונים קשורים זה לזה בשל מוצאם בסירה משותפת (וואקה Waka), עמה הגיעו לניו זילנד . שבטים שכנים היו מקיימים יחסי מסחר ולעתים אף מלחמות ביניהם, אך פרט לצורכי מלחמה, לא הייתה קיימת מסגרת חברתית רחבה שאיחדה מספר שבטים יחד, וגם לאחר עימות גדול חזר כל שבט לנחלתו. האיוי הגדול ביותר הוא נאגפוהי (Nagapuhi) והוא מונה כ- 100000 חברים[10].

לכול שבט, אדמות משלו וכל שבט מתייחס לאב קדמון משותף, כמו למשל שבט "נגאטי מארו" – על שם אביהם הקדמון מארוטואהו, אב שבט נודע מן המאה ה-14. שבטים אחרים נקראים על שם הספן שהביא אותם לחופי ניו זילנד. השבט מורכב מכמה האפו (Hapū), היינו, בתי אב, כשכל אחד מהם כלל בעבר למעלה מ-1000 לוחמים. ההאפו היוו מסגרת עצמאית שקיימה קשרי מסחר עם מסגרות שכנות. להאפו היתה משמעות גדולה יותר משל האיווי, מבחינת הזיקה שהיתה קיימת בין מרכיביו. ההאפו התארגנו לשבט, כאשר היה צורך להקים פרויקט גדול או לצאת לקרב. ההאפו הורכב ממסגרות משפחתיות מורחבות (והאנאו או פאנאו – Whānau).[11] את ההאנאו הנהיג הקאומטואה (Kaumatua), ראש המשפחה. תמיד זכר.

תפקיד ראשי בארגון החברתי היה למשפט הבכורה, שהעניקה את המקום החשוב בהיררכיה המשפחתית ובחלוקת הרכוש, לבן הבכור. המנהיג הראשי של השבט היה ה"אריקי" Ariki)) – היינו, הבכור והמנה (Mana) – שלו היתה הגדולה ביותר ולפי דבריו נקבע החוק.  במיוחד נחנו בו ראשי השבטים, שבהיותם הבנים הבכורים בכל דור, נחשבו כצאצאיהם הישירים של האלים. גם ההאפו הונהגו על ידי מנהיג מקומי שהיה הבכור ונקרא קאומטואה (Kaumatua). בתוך ההאפו היתה חלוקת אחריות בי מנהיגים, גברים, נשים ועבדים. גברים הכשירו את החלקות החקלאיות והנשים זרעו, שתלו או נטעו את הגידולים רק גברים דגו בים הפתוח או ששלו סרטנים מן המים והנשים הביאו להם מזון. רק גברים יצאו למלחמה ורק נשים הורשו לעסוק בבישול. רק גברים הורשו לצאת למלחמה, לבנות סירות , לקעקע או לגלף

בתחתית הסולם החברתי ניצבו העבדים שנקראו טאורקארה (Taurekareka), שהיו בדרך כלל שבויים שנלקחו בקרב עם שבט יריב. עבדים הורשו לארוז ולתפור חלקי לבוש. בחי ובדומם. תחומי אחריות אלו היו כפופים לחוקי טאפו (Tapu) מורכבים.

כוהני השבט , הטוהונגה (Tohunga) היו מסוגלים לתקשר עם האלים והיו אמונים על הטקסים שכללו בעיקר הגשת מנחות. הם היו אחראים על שימור המסורת, ההיסטוריה, הסיפורים העממיים, השירים ואילנות היוחסין המשפחתיים[12].

לוחמה

המאורי היו ידועים כלוחמים אמיצים. השינוי הגדול ביותר בתרבות המאורית היה המעבר ההדרגתי מתרבות שוחרת שלום לתרבות מיליטנטית, שבאה עם התגברות הלחץ על האדמות. בתקופה המאורית הקדומה כנראה שלא היו מלחמות כיוון שהיה המון שטח והמון מזון ולא היה להם על מה לריב. שהגיעו המאורים המאוחרים מפולינזיה הם הביאו איתם כלי נשק. הביטוי המובהק לכך היה המעבר מיישובי פרזות שנקראו קאינגה (Kainga), לתחומים מבוצרים מגודרים, שבלבם מבצר ((Pa. היו אלה כפרים מגודרים, שניבנו על ראשי גבעות, מוקפים חומה וסוללות עפר.

מלחמות היו פורצות או כתוצאה ממאבקים על טריטוריה, או כנקמה. המפסידים היו הופכים לעבדי המנצחים, או שהיו נאכלים על ידיהם. אכילת האויב נועדה להשפילו אוכן להעביר למנצחים את המאנה שלו. ניצחון בקרב היה מעודד את המאנה של השבט (Mana). לעתים היו נערכות פשיטות ביזה, שגררו נקמה (Utu).

כלי הנשק כללו בעיקר אלות ארוכות, דמויי חניתות, שנקראו טאיהאה (Taihaha), שלא שימשו להטלה, אלא לחבטה ואלות קצרות, שנקראו פאטו (Patu). כלי הנשק שלהם היו עשויים מאובסידיאן (זכוכית וולקנית). גולת הכותרת הייתה ה mere שהיא הייתה אלה העשויה מאבן ירקן, שהחלו להשתמש בה לפני אלף שנים בערך. אלה זו הייתה כה יוקרתית עד ששבויי מלחמה היו מבקשים להיהרג בהוצאה להורג על ידי חרב זו, אבל רק שבויים שווי ערך היו זוכים לכבוד הזה.

האקה

האקה(Haka)  הוא המילה המאורית לריקוד, על כל צורותיו. עם הזמן הפכה להיות מילה נרדפת לריקוד המלחמה (Haka taparahi), שהקדים את היציאה לקרב. הריקוד מלווה בצעקות רמות ובתנועות כיפוף של הזרועות, ברקיעות רגליים רועמות. זהו חזיון מטיל מורא.

שמקורו לפי המסורת, בנישואין של מרת השמש (Hina raumati) עם הירח (Ra) וילדם Tanerore, שנולד ביום קיץ חם, בו האוויר רעד. רעד זה הוא המוטיב של כל הריקודים המאורים הכוללים בתוכם את:

1. peruperu – ריקוד הלחימה. את המחול הזה היו רוקדים לוחמים, שאחזו בידיהם אלות ארוכות. ריקוד זה מובל על ידי המנהיג שבידו היה אלה מאבן ירוקה ולפקודתו הלוחמים חוזרים אחריו, מוציאים את הלשון, מכווצים את פרצופם, רוקעים ברגליהם, מגלגלים את עיניהם ומה לא.

2.Gentle  poi – ריקוד של נשים העונדות פעמונים בקצות הידיים והרגליים, הרועדים לצלילי המוזיקה.

ריקוד שגברי השבט רוקדים לפני יציאתם לקרב ומטרתו להפחיד את אויביהם. הריקוד כולל הוצאת לשון, עיוות הפנים וחבטות כנגד הגוף, אשר יוצרים יחד תחושה מאיימת ומראה את חוזק הלוחם. במשחקי הראגבי של ניו זילנד, אשר נבחרתה מלאה במאורים גדולים וחסונים, הקבוצה של ניו זילנד תמיד רוקדת את ההאקה בתחילת המשחק לקול עידוד הקהל ו'מפחידה' את הקבוצה השניה. כשרואים את גודלם ואת ההתלהבות שהם מפגינים בריקוד ההאקה, אפשר להבין מדוע זהו ריקוד הפחדה.

המאראה

יישובי המאורי נקראו ונבנו סביב המֶרֶאָה (Merea) – השטח המקודש בחזיתו של הפארה פאקירו (Whare Whakairo) – בית המפגש המעוטר בתגליפי עץ, שבו שכנו רוחותיהם של אבות השבט הקדומים. כאן נערכו טקסים וכאן התקבצו חברי הקהילה, כדי להאזין לדבריהם של זקני הכפר. זהו מקום קדוש ומבקרים מתבקשים להתייחס אליו בהתאם. כיום משתמשים במונח "מראה", כדי לתאר את מכלול הבניינים.

המראה מזוהה עם קרבת דם, עם ידידות, עם אהבה (Aroha), עם רוחניות (Wairua) ועם יצר החיים (Maori).

המראה הוא בעל חשיבות גדולה אף יותר מבית הפגישות. כאן המאורים מתכנסים על מנת לחגוג , לערוך כנסים ולקבל אורחים חשובים. זהו אזור מקודש, שנוהל על פי טקסים קפדניים. כאשר מגיעים אורחים למאראה, מתקיים טקס קבלת פנים. האורחים והמארחים חולקים כבוד, אלו למתיהם של אלו. הטקס מסיר את הטאפו ומאפשר לשתי הקבוצות להתערבב.

ברגע שהאורח (Manuhiri) מגיע הוא מחכה מחוץ ל marae והוא נכנס רק לאחר שהוא מוזמן להיכנס לבית הפגישות על ידי הקהילה המקומית (Mangata whenua). ההזמנה (Karanga) נעשית על ידי אחת הנשים, בעלת קול חזק במיוחד, האומרת לאורח שהוא מוזמן מאוד להיכנס ושהקהילה שמחה מאוד לבואו או משתתפת מאוד בצערו, במקרה של לוויה.

אם האורח הוא ממעמד גבוהה, אז לפני הקריאה להיכנס נערך טקס מיוחד בשם wero,  שהוא טקס יוצא דופן בייחודו. מקור הטקס הוא בצורך בימים עברו להסב את תשומת הלב של התושבים לכך שהגיע אורח חשוב. ראשית, נשמעת קריאה ממגדל השמירה ולאחר שהאורח ממשיך ומתקרב, נשמעת קריאה שניה ואז יוצא לוחם לכיוון האורח, בריקוד מלחמה שמסתיים בהנחת מקל לפני האורח או האורחים. מנהיג האורחים מרים את המקל לאות שפניו מועדות לשלום, הלוחם מסתובב, כשגבו לכיוון האורחים ומוביל אותם למראה.

לאחר שקוראים לאורח להגיע לבית הפגישות נערך לכבודו ריקוד – Powhiri, שמיד לאחר מכן בא קטע שמוקדש למתים. לאחר שהאורחים חוצים את ה- maraeומתקרבים לבית הפגישות נחצה עוד מחסום בין האורחים למארחים והוא המגע הגופני שנחלק לשניים :

1. יד ליד – hariru.
2. אף לאף – hongi.

מגע זה בא יחד עם קריאות של ברוכים הבאים – tena koe  . לאחר מגע זה האורח זוכה לנאום ולשיר שמושר לכבודו. בניגוד לדעה הרווחת, המגע בין אף לאף לא כולל תנועה של אף אחד כלפי האף השני אלה רק מגע בין קצה האף האחד לקצה האף האחר או בין צד אחד של האף לשני ולאחר להפך. מגע זה בין אף לאף יש לו משמעות עמוקה למאורים ויש כאלה הנשארים במצב זה למעלה ממחצית השעה. כיום ההונגי  נשאר צורת טקס מסורתית בעיקר אך יש כאלה שעדיין משתמשים בה בייחוד לצרכי לוויה. ברגע זה הטקס נגמר, החפצים של האורח נאספים ואוכל מוגש. אם האורח נשאר יותר מיום אחד אז הוא ישן על שמיכות, בבית הפגישות.

לפני שהמנהורי (אורחים), עוזבים את המאראי, הם נושאים פורופורואקי (Poroporoaki), שעיקרם דברי פרידה, שעיקרם אמירת תודה ותפילה

בית הפגישות, הבנוי עץ, קרוי לעתים גם פארה רונאנגה (Whare runanga) , ניראה במקומות רבים באי הצפוני של ניו זילנד. מרבית הבתים הללו חדשים אך הם בנויים לפי מסורת ישנה ובמקומות בהם היו בתי פגישות בעבר. המקור של בית הפגישות כמו שהוא נראה היום הוא מהמאה ה – 19 , אך הבסיס למבנה זה הוא עתיק הרבה יותר. בדור האחרון מחדשים מאורים רבים, את הקשר למאראה של השבט שלהם.

בית הפגישות פונה לכיוון המאראה, שהיא המיקום בו שכנה בעבר הפא (Pa), שהיתה מצודה, שנבנתה  לצורכי הגנה. במקום זה עד היום נערכים פגישות בהם דנים בענייני דיומא ובעבר הוא נחשב למקום הרוחני של השבט לו בית הפגישות שייך. מבקרים רשאים לאחר בקשת רשות ללכת סביב כיכר זו אך לעולם לא לחצות אותה.

הרעיון של בית הפגישות הוא שהוא מסמל את האב הקדמון של השבט. הראש של אב זה מיוצגת על ידי מסכה (קורורו koruru) שממוקמת תחת דמות – Tekoteko  שנמצאת בראש הגג של בית הפגישות. קורות הגג – Maihi – בדרך כלל מסתימות בקורה שחודרת את הקיר – Raparapa, מייצגות את ידיו של האב הקדמון. תוך הבית מיצג את הבטן שלו , הקיר האחורי, את הגב שלו והקערות הצדדיים את מסגרת הצלעות שלו.

עם מותו של אחד מבני הכפר, היו מביאים את גווייתו אל בית ההתכנסות ומניחים אותה שם, עד תום טקסי האבל. לעתים נמשכו טקסים אלו כמה ימים ולילות והשתתפו בהם כל בני המשפחה המורחבת, כי העיסוק במוות נחשב לעניין ציבורי. כאשר לא נערכו טקסים בבית הפגישות, הוא לא נחשבו עוד כמקודש, אך גם אז נהגו בו בכבוד[13].

עיטורים

הציורים המצוירים על הבית גם הם סמליים והם מייצגים מגוון של אבות קדמוניים של השבט, דמויות מיתולוגיות ואלים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת לחיי השבט וכך שבט שחסר שפה יכול לתעד את ההיסטוריה שלו ואת מנהגיו ללא שפה.

פארה(Para)  הוא הקישוט המצויר מעל דלת הכניסה – יש לו חשיבות טקסית, בכך שהוא בא על מנת לנטרל את הטאפו של האדם הנכנס וזאת, על ידי הצגת ציור נשי – Noa . פנים הבית המגולף כולו מציג את כלי המתכת המודרניים של המאורים, שהחליפו את כלי האבן המסורתיים הישנים יותר.

קפיטן קוק, בבואו לניוזילנד, תיעד ברישומיו בתי פגישות המלאים גילופים בחדר הפנימי ועל הפנלים המחזקים את הקירות (poupou )  אך אלה יוצאי הדופן . בין פנלים אלה בדרך כלל יש פנלים המעוצבים בצורות גאומטריות ועל ה poutokomanawa  שהם התומכים של הקצוות מצוירים הקפיטנים של סירות הקאנו עמם הגיעו האבות, שמקדמים בברכה את הבאים בשערי הבית.

בדור האחרון ניכרת תחיה של האומנות המאורית המסורתית ויותר בתי פגישות הוקמו ב50- שנה האחרונות מאשר בכל תקופה שהיא בניו זילנד.

אומנות

המאורים הצטיינו גם בפיסול של פסלוני אלים, קישוטי בניינים וסירות ובאורנמנטיקה (כתובות קעקע, שרביטי מפקדים ועמודי טאבו).  האמנות הניו זילנדית היא בעלת פנים רבות, ומעריכה חדשנות, כנות ומיומנות, אשר משקפים את המורשת של המאורים, הפאקהה (הלבנים) והמלנזים. גילופים בעץ, באבן, בצדף ובעצם נפוצים מאוד, ואילו עבודות גדולות יותר, כגון טוקוטוקו (סוג ייחודי של לוחות קיר) נמצא כמעט בכל בית פגישות. אבן ירקן, קונכיות פאווה (חלזון אוזן הים) וחלוקי אבן שונים משובצים בתכשיטים, המעוצבים בהשראת הנוף: עגילים בצורת עלי עץ הגינגקו; משקפי שמש המעוצבים עם מוטיבים מעלי השרך המקומיים; ומחרוזות בצורת פרחים ניו זילנדיים

פטרוגליפים:

סלעי הגיר החלקים והרכים יחסית, המרכיבים חלק גדול מהמסלע של האי הדרומי, מעוטרים  במאות ציורים שנעשו על ידי המאורים הקדומים והמאוחרים. מאות אחרים לא שרדו, נהרסו מפגעי מזג האוויר או נמחקו על ידי כבשים ששפשפו את גבן אל הקיר. הציורים הראשונים התגלו בשנת 1852 ורובם מרוכזים בצפון ודרום קנטרברי ובצפון אוטאגו.

רוב הציורים הינם בעלי עניין לארכיאולוגים ואינם פתוחים בפני הקהל הרחב, כדי לשמרם. הציור המפורסם של ה- Taniwha – מפלצת המים מופיע על בול הדואר של ניו זילנד, בערך של 20 סנט ומופיע כסמל במיגון חפצי אמנות. ישנם גם ציורים של העוף הענק מואה (Moa), שסוברים כי צוירו בתקופה בה עדיין היתה קיימת.

רוב הציורים צוירו בצבע שחור – בפחם יבש או בפחם מעורב עם שמן או שומן. לעיתים השתמשו ב- Kokowai (חומצת נחושת אדומה), מעורב לעיתים בשומן כרישים. לעיתים פשוט נחרטו הציורים על הסלע באמצעות מכשיר חד.

לא ניתן לזהות בוודאות את נושאי הציורים. יש הטוענים כי הציורים באי הדרומי נוטים להיות מקושטים ומצועצעים יותר מאלו שבאי הצפוני, בדמיון לגילופי עץ מאורים עתיקים, מה שמרמז כי הציורים באי הדרומי עתיקים יותר. אחרים מצאו דמיון לציורים באי בורניאו ובאיי הפסחא.  חלקם של הציורים עתיקים מאד ומראים עופות שנכחדו מזמן. חלקם מראה את הגעתם של האירופאים הראשונים בסירות ובסוסים. ישנם ציורים של אותיות ומספרים, המשקפים את השפעת המיסיונרים על הילידים. יש הסוברים כי הציורים שימשו אמצעי לבילוי הזמן של הציידים, כשאלה נאלצו למצוא מחסה (רוב מקלטי-הסלע הללו פונים צפונה). סביר יותר להניח, ששימשו לטקסים שמניסטיים.

ראו באתר זה: אירועים שמניסטיים

גילופי עץ

האמנות המאורית שונה מזו של שאר החברות הפולינזיות, אם כי מקורה בפולינזים המאוחרים. למרות שהתרבותה מאורית היתה עד בוא האדם להבן, בתקופת האבן, התפתחו בה מסורות עשירות. האיזמלים (פאו – Whao), שהמאורים השתמשו בהם היו עשויים מאבני בזלת או ירקן. המאורים גילפו את בתי המפגש ואת סירות המלחמה. חלקי החרטום והירכתיים גולפו לפרטי פרטים.  שני הדמויות המגולפות הנפוצות ביותר באומנות המאורית הן דמות האדם ודמות הציפור – Manaia. הציור הפופולרי הוא  הספירלה, שנמצא לבדו או משולב בתוך דמות על מנת להעצים אותה או את תנועותיה של דמות כלשהי. מוטיב נוסף כולל את ה- Marakihau  שהיא דמות שיכולה עם הלשון שלה לשאוב קאנו שלם, Pakake (ליוויתן) ו- Moko (לטאה). את הדמויות האלה ניתן לראות במקומות רבים בכללם כלי טקס וכלי מלחמה.

התיאוריות לגבי המשמעויות של הציורים האלה שונות ומשונות. ראש האדם נראה מוגדל פי שנים לעומת הפרופורציות הטבעיות,  כי בראש מרוכז כל הטאפו של האדם. לדמויות יש עיניים מלוכסנות והן בעלות שלוש אצבעות. הסיבה לכך היא כנראה שכמו במקומות רבים ברחבי האוקיינוס השקט, בדמות האדם שולבה דמות של ציפור. יתכן גם ששלוש האצבעות מסמלות לידה, חיים ומוות.

Tiki – הוא מונח שמתאר גילוף של דמות אדם באופן כללי.

דמויות של אבות קדמוניים ניתן לראות מגולפים גם כן ובעיקר בתנוחות מלחמה עם אלות , עיניים בולטות ולשון משתרבבת כלפי חוץ שמטרתה להגן בפני כוחות רשע. העץ הנבחר לגילוף (Whakairo), הוא ה- Totara , שהוא עץ נוח לעיבוד  וכעיניים משתמשים היום כמו בעבר בצדפות – paua . רוב האומנים צובעים היום את עבודותיהם באדום אחיד, צבע שמסמל לאורך כל פולינזיה את ה-mana  של האלים. בעבר רק חלק קטן מהפסלים היה צבוע אדום וביחוד להדגשת הקווים העדינים בפסל. כיום, האומנים משתמשים בצבעי שמן במקום בסחלבים המעורבבים בשמן כרישים. אפילו במוזיאונים ניתן לראות גילופי עץ הצבועים בצבע שמן.

גילוף נועד במקור לבית הפגישות אך ניתן גם לראות אותם מגולפים בסירות קאנו עתיקות ובכלים טקסיים כמו קופסאות מטמון, כלים אומנותיים, ארונות קבורה, תשמישי קדושה, בתי אכסון, שערים ועוד. לצורך עבודות הגילוף של כלים ותכשיטים. המאורים השתמשו בין השאר בשני ואריאציות של  אבן ירקן )(greenstone,  שנמצאים אך ורק בחוף המערבי של האי הצפוני. עבודה זו דורשת זמן רב ולדוגמא  הכנת tiki  גוזלת כשישה חודשי עבודה.

לאמנים מאזורים שונים יש סגנון עבודה שונה אך אמנים מפורסמים נוטים לנדוד בכל הארץ וכך חפצי אמנות שונים מיוחסים לשבטים מסוימים מהם הגיע האומן. ברגע שהגיעו המיסיונרים לניו זילנד הם טיפלו דבר ראשון באומנים מהם הם פחדו מאוד והם השקיעו מרץ רב על מנת לפגוע בעבודתם. ברגע שהאירופאים הגיעו לניו זילנד הם הביאו איתם כלי ברזל וכך אומנות הגילוף נעשתה מהירה יותר ויחד עם זאת הסטנדרטים ירדו. כמו כן האירופאים שהיו צרכנים של אומנות זו אהבו את הפסלים עם גודש פרטים בצד החיצוני ולכן האומנים שינו את עבודתם בכיוון זה תוך כדי נטישת הקווים המאפיינים של האומנות המאורית המסורתית. האומנים היחידים ששרדו אחרי בוא האירופאים, היו אלו שעברו לעבוד בכלי מתכת ואלה שיצרו פסלים עבור הטעם האירופאי.

קעקוע

אחד הסממנים הבולטים של התרבות המאורית, כמו שלייתר התרבויות הפולינזיות היא הקעקוע, שעם השנים הפכה ליצירת אומנות ומזכירה את משפטו של אוסקר ווילד: "אדם חייב להיות יצירת אומנות או ללבוש יצירת אומנות". עיטור הגוף טעון במסרים תרבותיים ורווי בחוויה אסתטית. הוא סוג של מגע ודו שיח בין היחיד לחברה ובה בעת מפגין את המודעות העצמית של היחיד ואת היצירתיות שלו.

קימות שתי דרכים מרכזיות לקעקוע: הדרך הראשונה, המקובלת ברוב העולם היא על ידי פציעת העור והחדרת פיגמנט לתוכו. לאחר שהעור מחלים הפיגמנט נשאר בולט ומהווה את הקישוט. הפיגמנט יכול להיות מורכב מחומרים שונים, כאשר הפולינזים השתמשו בעיקר באפר שנותר משריפת אש, כשהם החדירו אותו לתוך גופם בתהליך שנחשב ככואב ביותר, אפילו בייחס לשיטות קעקוע אחרות.

המילה tattoo חדרה למילון המערבי בעקבות מסעו של קפיטן קוק לאיים הפולינזים שהחל בשנת 1868. משהגיע קפטן קוק לטהיטי הוא פגש את בני הפולינזים המקועקעים מכף רגל ועד ראש. בני המקום קראו לקעקוע בשפתם:Te-Tattoo  כצליל הטפיחות של מכשירי הדיקור, שההקשה עליהם ייצרה מקצב של Ta – too. קוק החזיר לאירופה יחד עם המנהג גם את השם – [14]Tattoo.

ראו באתר זה: המאורים ומפגשם עם אירופה

תרבות הקעקוע הלכה והתפתחה באיי האוקיינוס השקט והפכה ללבוש יום יומי ולזהות האנשים המקועקעים.. קפטן קוק, הידוע כאחד המגלים היותר נאורים, התלהב מאוד מהקעקועים והחליט לייבא (להחזיר) אותם לאירופה. בתחילה הקעקוע לא התקבל באהדה ביבשת והוא יוחס לפושעים, זונות וחבורות שוליים, אך לאחר שנים הוא הפך לנחלת הכלל.

באיי האוקיינוס השקט, המצב היה שונה, המיסיון שהגיע לניו זילנד, ולשאר האיים של האוקיינוס השקט, החל מהמאה ה-19, יצא במלחמת חורמה נגד הקעקועים, עם עונשים כבדים מאוד שהוטלו על הילידים שהעזו וקעקעו את גופם. מלחמה זו הצליחה לחסל את מנהג הקעקועים באזור, ולקראת סוף המאה ה 19 לא נשאר זכר לפולינזים מקועקעים, בשל האיסור התנ"כי על קעקוע[15] וראיית המקועקעים כעובדי אלילים. .

בשל האקלים החם השורר באזור, נהגו הפולינזים לשוטט כשהם עירומים בפלג גופם  העליון והקעקוע היה כל לבושם. הגברים נטו לעטות על עצמם כתובות קעקע לכל אורך הגוף, בעוד הנשים הסתפקו בשפתיים, בירכיים ובשדיים. הגברים התכסו בכתובות בעיקר לקראת טקסי ההתבגרות או כחלק מהם.

תהליך הקעקוע היה תהליך כואב בו הוחדרה על ידי מחט אבק של אפר לתוך הפצע על מנת לתת לו את הצבע. תהליך הקעקוע המאורי שונה משאר הפולינזים, בכך שהמאורים עשו חתכים על מנת להכניס את חומר הצבע בעוד בשאר המקומות הוא הוכנס על ידי מחט כיסוי הגוף כולו בכתובות קעקע, התהליך אותו עברו הגברים, הוא תהליך כואב וממושך שיכול לקחת שבועות ואף מספר חודשים. הנשים לעומת זאת התכסו בכתובות הקעקע לקראת החתונה. מכיוון שהנשים כיסו רק חלק קטן יחסית מגופן התהליך נמשך "רק" מספר שעות בימים שלפני החתונה. מיומנו של קוק ומיומניו של צוותו ניתן למצוא ציטוטים בהם מתואר שהנשים הפולינזיות סבלו סבל כה רב עד כי כל נשות המשפחה נאלצו להפעיל את כוחן, השפעתן וסמכותן על מנת לגרום לבחורה הצעירה לסיים את התהליך.

אצל הגברים הכאב היה רב עוד יותר בעקבות גודל הכיסוי ולכן המשמעות הראשונית של כיסוי הקעקע הוא אומץ רב. ככל שכיסוי הגוף היה מלא יותר כך הגבר עמד בכאב עז יותר, והכבוד המתלווה לכך הוא גדול יותר. המשמעות הפוליטית והחברתית של הקעקוע הנגזרת מכך היא גדולה: גברים רוצים להילחם ולהיות מונהגים על ידי גברים כאלה ונשים רוצות גברים כאלה כאבי צאצאיהן. מסיבות אלה  לגודל הכיסוי הייתה משמעות עמוקה הן חברתית, פוליטית והן ארוטית.

חשוב לציין כי לכאורה גבר פולינזי ביודעו את חשיבות הכיסוי יכול היה לעשות מאמץ עליון ולהתכסות כיסוי נרחב מאוד, למרות שאומץ הלב שלו מוטל בספק. אך כמו בכל שפה או בכל קוד חברתי מקובל אמינות המסר חשובה אף יותר מהמסר עצמו. גבר שהיה עוטה על עצמו מעטה שלא מתאים בגודלו לאישיותו, היה מעבד את אמינותו ואת מעמדו בציבור.

פרט לגודל השטח המקועקע גם תוכן הקעקוע היה בעל משמעות. כמו היום גם אז, אנשים בחרו את הקעקוע שברצונם לשאת וכמו היום, גם אז בחירה זו מסמלת את אישיות האדם. פני האדם – האזור בגוף בו אנו נעזרים על מנת לזהות אחד את השני היה מעוטר כולו בכתובות קעקע אצל חברי החברה הפולינזית. העיטור היה כה אינטנסיבי עד כי פני הגברים היו מזוהים לפי העיטור שהם נושאים ולא לפי תווי הפנים  שלהם.

למרות שכמה צעירים מאורים מנסים לחדש את מסורת כתובות הקעקע בצורה מודרנית יותר, מסורת כתובות הקעקע נפסקה כבר מזמן. בתקופה המאורית הקלאסית גברים מאורים היו מכסים את גופם בכתובות קעקע כמעט בכל מקום אפשרי : בלחי, באף , במצח וגם בגו ובירכיים. כתובות קעקע היו סימן לסטאטוס ולא רק קישוט. ראשים של ראשי שבט וגם של לוחמים נשמרו ולעיתים אף נסחרו, בתעריפים גבוהים מאוד עם האירופאים .

תודתי נתונה לגדעון ביגר, על שעבר על החומר והעיר את הערותיו

הערות

[1] מצוטט על ידי טוני הורביץ, קווי רוחב כחולים, הוצאת אריה ניר, תל אביב, 2003, עמ' 100

[2] http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/821/645.html

[3] Barlow, C. (1994). Tikanga whakaaro: key concepts in Mäori culture. Auckland, New Zealand: Oxford University Press.

[4] B.G. Biggs, 'Maori Myths and Traditions' in A. H. McLintock (editor), Encyclopaedia of New Zealand, 3 Volumes. (Government Printer: Wellington), 1966, II:447-454.

[5] G. Grey, Polynesian Mythology, Illustrated edition, reprinted 1976. (Whitcombe and Tombs: Christchurch), 1956.

[6] Orbell, The Concise Encyclopedia of Māori Myth and Legend(Canterbury University Press: Christchurch), 1998.

[7] . בדומה למקור זה, למילה טאבו יש מקור נוסף מאזור האוקיינוס השקט, והוא מהאי איווקי (Eueiki) וקשור לפולחן צמח הקאבה. המקור בשפה הוא דו-ערכי והוא קדוש וטמא בו זמנית. כיום קיבל המושג "טאבו" משמעות משנית: טאבו פירושו עניין שקיימת הסכמה כללית שלא לעסוק בו. ככל הנראה, לא קיים טאבו אוניברסלי, עם זאת, קיימים כמה נושאים שהם טאבו במרבית החברות. לעתים קורה מצב שנשאר טאבו למרות שפג תוקפו של הנושא. מהסיבה הזאת, יש טיעונים כי אפשר לחשוף את ההיסטוריה של תרבויות שונות על פי נושאי הטאבו שלהם, בהיעדר אמצעים אחרים.

זיגמונד פרויד קישר את הטאבו בספרו לתפיסה הפסיכואנליטית ואיסורים חברתיים הקשורים לגילוי עריות המצויים בתרבויות רבות.

דוגמה לטאבו מילולי, הלקוח מעולם היהדות, הוא הגיית שמו המפורש של ה'.

[8] הפולינזים משתמשים לעתים במילה "טפו" (טאבו) במקום המילה "אסור" .יש עמים שמלכיהם הם בחזקת טאבו מכיוון שהם קדושים. מלכים ולעתים גם כוהנים אלו יכולים היו להפוך דברים אחרים לטאבו על ידי נגיעה בהם. חוקי היהדות העוסקים בכשרות ובטומאה גם הם דוגמאות לרעיון האוניברסלי של הטאבו. אפשר לראות את הטאבו כסמל למבנה היחסים המייחדים קבוצה. שמירת היחיד על הטאבו מציינת את חברותו בקבוצה, את מחויבותו לתפקיד ואת הכרתו בתפקידים ובכוחות אחרים ישיש בינם לבין אלה שלו תלות הדדית. הפרת הטאבו מנתצת את המערכת המוסרית ואת מעמדו של המפר אותו בתוך אותה מערכת. תיקון המעוות מחייב טקס מיוחד של השבת הסדר על כנו.

[9] Metrosideros excelsa

[10] Peter Bellwood, The Polynesian: Prehistory of an Island People, London, 1987

[11] Linklater, David (31 August 2008). "Keep the whanau smiling". The New Zealand Herald. Retrieved 3 December 2011.

[12] Mead, S. M. (1997). Landmarks, bridges and visions: Essays. Wellington, New Zealand: Victoria University Press. (p. 197).

[13] לקסיקון דביר, עולם הדתות, עמ' 156-258

[14] השריד הכתוב הראשון מאומנות זו הוא מהתרבות היוונית, בה השתמשו בקעקועים. המילה "סטיגמה" מקורה יווני ופרושה – סימן שמשאיר צלקת (ייתכן אגב, שזהו מקור הפרוש של המונח בימם אלו – אות קלון חברתי שקשה לשנות אותו). עדויות כתובות מלמדות על סימונים בסטיגמה של עבדים ופושעים באימפריה היוונית בעת העתיקה. יש המפרשים זאת כסימון באמצעות קעקוע.

[15] – "וכתובת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא י"ט).