הדת האפריקאית בברזיל

כתב: גילי חסקין

ראה גם: קנדומבלה.

כתוצאה מכיבושה של ברזיל על ידי האדם הלבן וכתוצאה מכיבושה התרבותי על ידי האדם השחור, נוצר בברזיל מקבץ של אוכלוסין: שחורים, אינדיאנים ופורטוגלים, שלכולם היה קובץ של דעות קדומות ותפיסות מיסטיות. הפורטוגלים הגיעו ישר מימי הביניים, כך שהתפיסות המיסטיות הברזילאיות התפתחו אצל כולם. (אם כי האינדיאנים התערבבו אך מעט, בעיקר בצפון מזרח). בנושא הדתי נוצרה סינתזה מרתקת ביותר. הדת שמשה מאז ומתמיד כגורם מרכזי ביותר בכל תרבות. על פי מידת ארגונה ועוצמתה של הדת ניתן לבחון את טיבה של התרבות. בברזיל אנו עדים למפגש בין הנצרות הפורטוגלית שהייתה אפופה באמונות עממיות, לבין דת היורובה (yoruba) של הכושים שהובאו מאנגולה. הגורם המפריד בין שתי דתות אלו היא העובדה שדת היורובה היא דת המאמינה בריבוי אלים והופעתם של רוחות כחלק מהפולחן.

צילום: משה שי.

במבנה הפוליטי-חברתי בברזיל הקולוניאלית שתואר להלן, לכמרים הנוצרים לא היה מגע חופשי עם העבדים האפריקאים. יחד עם זאת, לא הם ולא אדוני החוות היו מוכנים שהעבדים ינהלו ויקיימו את הפולחן הדתי שלהם, שהוגדרו על ידי הנוצרים כ"עבודת אלילים". במשך שנים רבות נערכו הפולחנים במחתרת, כך שהעבד שחור העור היה מתפלל ביום בכנסייה ובלילה לאליליו העשויים מעץ, ובאופן זה ניתן היה לשמור על הדת באופן סמוי למחצה. גם הפורטוגלים, שהיו שטופים באמונות תפלות, אימצו לצד הקדושים הקתולים, אלמנטים נוספים של השחורים (שרבים מהם היו בעלי רמה גבוהה יותר). פעמים רבות בשל מטפלות שחורות עור שחינכו ילדים לבנים.

כך נולדה הסינתזה בין שתי דתות אלו. הכושים לא זנחו את קדושיהם, אך "הצמידו" להם שמות נוצריים, אך נראה שבכך הסתיימה השפעת הנצרות על דת הכושים שכן בהרבה דברים אחרים נשארה דת זו כבמקור. שפת קיום טכסי הפולחן היא שפת Nago – שפה אפריקאית, הלבוש, צורת הפולחן ואפילו ההיררכיה הדתית היא קרובה מאד למקור האפריקאי.

בבאהיה פרח הקנדומבלה (Candomble)  גם באזורים רבים אחרים, שם קיבל שמות שונים), באגן האמזונס התחתי, שגשגו טקסי הקאטימבוס. בריו דה ז'נרו ובסאן פאולו שגשגה האומבנדה שהביאו לברזיל בני העמים דוברי הבאנטו מאגן הקונגו.

אין בדתות האפרו-ברזילאיות היררכיה, וקיים רק קשר רופף בין מרכזי הפולחן השונים. המאפיין הבולט של הדת העממית בברזיל היא גישתם הפתוחה של המאמינים. אנשים רבים מיטלטלים מדת אחת לאחרת, או משלבים ביניהן. רבים רואים את עצמם קתולים מאמינים, אך פוקדים גם מרכזי קנדומבלה. אחדים שואלים יסודות מכמה דתות ובוחרים בדברים הנוחים להם או הולמים את מטרותיהם. יש כנסיות בהן הפולחן הנוצרי מעורב בטקסים אפרו ברזילאים. כזה המצב בכנסיית 'סניור דו בון פין' (Igreja do nosso Senhor do Bonfim). מילולית: "אדוננו של הסוף הטוב", המהווה מרכז פולחן לקתולים ולמאמיני קנדומבלה. זו כנסייה, שמכל ברזיל באים כדי להתרפא בה. המקום המובהק ביותר של פעילות מאגית (מאגיה = פעולה המכוונת את האל לעשות מעשה ספציפי).

 

אנשים מביאים לשם דגם של האיבר הפגוע (חדר מיוחד מלא פרוטזות משעווה), או חפץ המסמל את בקשתם (מכונית קטנה, סרבל עבודה). כאשר האפיפיור הגיע לביקור, הוא לא נכנס לתוך הכנסייה, כנראה בשל האופי הפגאני של הפולחן. האירוע הפולקלוריסטי המובהק הקשור בכנסייה זו הוא ה'לווזֶ'ם' (Lavagem = ניקיון), המכונה גם "פייסטה קנדומבלה". המקור קתולי, ומקורו במנהג שיש להכין את הכנסייה לתהליך ניקוי שיפוץ, לקראת החג הקדוש. המקומיים השתלבו בחגיגות ובשיפוצים וזימרו תוך כדי העבודה ואט אט היום האחרון של סיום העבודה (בדרך כלל יום חמישי שלפני יום א') הפך לחג עצמו – יום החמישי השני אחרי תחילת השנה. כיום הלָוָוזֶ'ם הוא שטיפת המדרגות במים מבושמים, כתחליף לשטיפת הכנסייה. המקומיים יוצאים לתהלוכה עם דליי מים בידיהם ורוחצים את המדרגות. זוהי פייסטה שהכנסייה הנוצרית לא מכירה בה, ובכל זאת, באירוע זה מככבת כוהנת הקנדומבלה, ה"מאי דה סנטו" לצד הכומר. בכניסה לכנסיה מוכרים 'פיטות' (Fitas – אלו הם סרטים צבעוניים, אותם כורכים על היד ומבקשים שלוש משאלות. לפי האמונה אסור להוריד את הסרט טרם שייפול מעצמו. גם אנשים בני דתות אחרות מכבדים את כוחה של הפִיטָה.

הקנדומבלה (Candomble) הוא אוסף של פולחנים, חלקם כפי שהובאו מאפריקה, מרביתם, כפי שעובדו בברזיל, בה ספגו השפעות נוצריות ואוטוכטוניות. "קנדומבלה' היא במקורה מילה אפריקאית המגדירה ריקוד לכבוד האלים. כיום זוהי מערכת דתית. כת סגורה, שהחברות בה נותנת תשובות בענייני אמונה, וקבוצת התייחסות מוגדרת. הקנדומבלה (Candomble) אופייני לקבוצות נגרואידיות טהורות. זהו הפולחן הקרוב ביותר למה שהובא מאפריקה על ידי אנשי הנָאגו (Nago), הגֶ'גֶ'ה (Jeje) ובעיקר  היורובה (Yoruba), בכל מקום בברזיל נקרא הפולחן בשם שונה. במקומות שונים לבשו הפולחנים צורות שונות. בריו הוא נקרא 'מָקומְבָה' (Macumba), באמזונס ופארה הוא נקרא בָּבּסוּאֱה (Babassuě); בפרנמבוקו שָנְגו (Xango) בריו גרנדה דו סול הפולחן נקרא בטוקֶה (Batuque) ובמָרָנְיאו (Maraňo) – טָמְבּוֹר. המרכז הגדול ביותר – באהיה. %90 מאוכלוסיית באהיה לוקחים חלק בצורה זו או אחרת, בפולחני הקנדומבלה. אפילו בכיכר פלוריניו (peloriňo) שבלב סלבדור אין קדימות לנצרות. כנסיית בון פין (Bon Fim), המהווה מרכז למאגיה, חשובה בעיני העם יותר מכנסיית סאו פרנסיצקו עתירת הזהב.

בעבר הייתה החברות בקנדומבלה כרוכה בעבירה על החוק  הברזילאי ואפילו בסיכון פיסי. כיום, הדבר מוכר ובמקרים רבים אפילו אופנתי. הפולחן דינמי והקנדומבלה עובר שינויים. אין חברה שלא נמצאת בתהליכי השתנות תמידיים. החברות בקנדומבלה מחייבת תקופה מוגדרת של פרישות. אחד השינויים המשמעותיים בקנדומבלה הוא התקצרות תקופת הקבלה של חבר חדש לתוך הכת. בפולחן ה"קֶטו" (Ketu) דורשים פרישות של שלושה חודשים ובפולחן "אנגולה" (Angola) ששה חודשים. בעבר, הטירון, המצטרף לכת, היה צריך להמתין שבע שנים עד שיקבל את הדֶקָה (Deka), דהיינו, הכלים המקודשים; 14 שנה עד שיהיה מוכשר לכהונה, ו-21 שנה עד שתהליך קבלתו יושלם לחלוטין. במעמד קבלת הדקה, על הטירון להישבע, בשפת האומה שלו, דהיינו, השבט האפריקאי המקורי, שהוא יגן על התרבות האפרו-ברזילאית ישמור על המסורת ויקיים את הוראות הממונים עליו.

פולחני הקנדומבלה מתבצעים הן באולמות בהם מתכנסים המאמינים והן בצמתי רחובות, בעיקר בריו, שם ניתן לראות בצמתים נרות דולקים, מעט דם של תרנגול שחוט ובקבוקי בירה ריקים. המוסד המרכזי בחיי הדת הוא הטֶרֶיירוֹ (Terreiro). מרכז פולחני שלרוב מהווה גם מרכז חברתי ותרבותי ומעניק גם עזרה סוציאלית, ייעוץ פסיכולוגי וייעוץ כללי לבני הכת. מוסד חשוב בחברה בה העוני רב ומוסדות סוציאליים כמעט ואינם קיימים. האדם המרכזי באירועים הדתיים הוא בדרך כלל אישה, הנקראת 'מאי דה סנטו' (Mai do Santo), מילולית: 'אם הקדוש'. היא על פי רוב לבושה לבן – צבע המושך אנרגיה ספיריטואלית. לעתים יהיה זה טראנווטיסט (כיום גם גברים; נקראים 'פאי דה סנטו'). מאי דה סנטו מכירה את צאן מרעיתה ויודעת מי מגיע לטקסים. תפקיד המאי דה סנטו מקביל לזה של השאמאן בתרבויות רבות, שהוא אחראי גם על כל מערכת היחסים שבין הפרט והקהילה לבין הרוחות ולשם כך משמש בתפקיד של כהן-דת, מדיום, בדרן ורופא, מכלול של תפקידים, שאין לו מקום בחברה המערבית הממוינת שלנו.

אין פירוש הדבר שהמאמינים אינם פונים לשירותי רפואה מערביים, אך כמעט תמיד יבקשו את המאי דה סנטו להסדיר את היחסים  בינם לבין האלים. הכוהנים/ות  עוברים הכשרה אצל מאי דה סנטו במשך שנים ארוכות. הגברים העוזרים להם בפולחן מכונים 'אוגן', ותפקידם לדאוג לעשבים מיוחדים לטיהור, להטבלה ולרפואה. הם גם שוחטים את הקורבנות ומתופפים בתופים, שהפעלתם מהווה חלק חשוב בטקסים. התיפוף המונוטוני הנו כלי עזר חשוב בכניסת המאמינים לטראנס. יש מקומות שלטרירו יש מעמד שווה כמעט לזה של הכנסייה, והמאי דה סנטו רשאית להנפיק תעודות לידה ורישיונות נישואין. הטרירו העתיקים ביותר נמצאים בבאהיה. חלקם בני מאה שנים ויותר. לכל הדתות הספיריטואליות אין ארגון גג (כמו כנסיה), אין מבנה-על. קיימת התפתחות מוקדית שונה מאתר לאתר. אין ספרים כתובים. המקדש – ברמה שכונתית לעיתים ביתו של הכהן. הטקסים מתבצעים כל ימות השנה.

האורישס (Orixas) הם עמוד התווך של דת הקנדומבלה (ראה להלן), אך מופיעות גם באומבנדה, שנגזר ממנו. המיתולוגיה מספרת על בורא העולם אוֹלוּרוּם (Olurum) ברא שתי ישויות שמהן נולדו שני ילדים: יָמָנזָ'ה ואֳגָנזָ'ה. בני דודים שנשאו ביניהם נולד אורונגה. הוא המתין שאביו יסתלק מהבית, התוודה בפני אמו על אהבתו אליה. האם נמלטה, הוא אנס אותה והיא ברחה לג'ונגלים מרוב בושה. שם היא תפחה, נתבקעה וממנה יצאו ייתר האלים. רוב מאמיני הקנדומבלה לא מכירים את הסיפור המיתולוגי, אך יודעים על קיום האלים. אלי הקנדומבלה הם ספק אלים ספק שליחים, לכן לאלי הכתות הברזילאיות נקראות 'אורישס' – מקשרים בין הישות העליונה ליושבי כדור הארץ. זו דת שמאמינה בכוח עליון והישויות הן למעשה ביטויים שלו. בדומה למיתולוגיה היוונית, לכל אורישה יש ישות פרסונלית והיסטוריה מיוחדת לו. קיימים סיפורים רבים על מאבקים בין האלים. יש אורישס זכריים ואורישס נקביים, אך יש גם כאילו היכולים לשנות את מינם. דוגמא מצוינת היא לוֹגוּנֵדֶה (Logunede), בנם של שני אלים זכריים: אוֹגוּן (Ogun) ואוֹשׁוֹס (Oxoss). דוגמא אחרת  היא אוֹשׁוּמָארֶה (Oxumare)  שהוא ששה חודשים בשנה זכר וביתר ששת החודשים הופך לנקבה. סמלו הוא נהר הזורם לים או הקשת בענן. אלים ביסקסואלים אלו הם סמלם של ההומוסקסואלים (אולי זו הסיבה שהקנדומבלה כה סובלני לגבי הומוסקסואליות, דבר שמן הסתם השפיע על ההתייחסות הסובלנית הכללית של הברזילאים לגבי חריגות מינית).

כך ה'אורישס' התמזגו עם הקדושים הקתוליים, לרוב על פי קווי דמיון חיצוניים. ניתן לומר כי האורישס הם למעשה אלים סינקרטיסטיים, הממזגים אלים אפריקאים וקדושים נוצריים, ולידם יש פאנתיאון שלם של אלים אינדיאנים ושל האבות הקדומים, שהם העבדים שהובאו מאפריקה. כך למשל אוחד האל האפריקאי, בורא העולם – אוֹשָלָה (Oxala) [נקרא לעתים אולורום (Olorum. מילולית: כל הכוחות], עם ישו הצלוב; ימנז'ה (Yemanja) אלת הים הפכה למריה הבתולה; אוֹשוֹסִי ((Oxossi התמזג עם ג'ורג' הורג הדרקון. שנגו (Xango) אל הסערה והרוח הפך להיות סינט ג'רונימוס הקדוש. אוֹשׁוּם ((Oxum, אלת המים המתוקים, הפכה להיות סנטה ברברה. לכל אחד מן האורישס יש את המאכל, המשקה והצבע האהובים עליו. מחרוזת, יום בשבוע, תאריך בפסטיבל שנתי, לבוש אופייני ומאפיינים אחרים. (לכל אורישה חיות קרבן משלו). בשנים האחרונות, עם התפשטותה של האסטרולוגיה, נוספו לשנים עשר מהאורישס גם שנים עשר מזלות. למשל, האורישה אוֹמוּלוּ (Omulu) ממונה על ריפוי המחלות. (הוא גם הגורם למחלות) המקביל הנוצרי שלו הוא סנט לזרוס, האחראי על הרפואה. היום שלו הוא יום שני, וצבעיו הם אדום ושחור. המחרוזת שלו עשויה חרוזים אדומים ושחורים. זהו גם צבעם של בגדי הטקס שלו. לראשו הוא חובש כובע קש עם צדפים. מסיכת קש על פניו ואסור לאיש לראותו. האטריבוט שלו הוא החנית והמזל שלו הוא מזל גדי. הוא אוהב את מאכל הפריניה דה מנדיוקה ( de Mandioca Farinha) ואת הברכה הטקסית של נגיעה עם היד ברצפה ובמצח, המכונה 'אטוטו'. אוֹשוּנְמָארֶה (Oxounmare) הוא אל הקשת בענן. המקביל שלו הוא ברתולומאו הקדוש, המאכלים האהובים עליו הם תירס, חיות הקורבן שלו הם עז ותרנגולת פנינים. הוא לובש בגדים בצבעי ירוק וצהוב. המאכלים האהובים עליו הם תירס ואקרז'ה חלוקת האלים מאד מורכבת לכל אחד יש תחום שליטה. לכל אורישה קוראים בצורה אחרת. המוזיקה אישית. צריך לברכה נכון. בכל תחום יש חפיפה, תחום חיים מסוים שיש מספר אלים שיכולים לעזור לנו. מבנה של דת שקל להתקשר אליה. לפי הקנדומבלה, לכל אדם יש אורישה שמלווה אותו מאז הולדתו ושומר עליו במהלך חייו. יומו הקדוש של האורישה הוא יומם הקדוש של האנשים "שלו" והצבע המאפיין אותו הוא הצבע האהוב עליו. כך למשל, ברזילאים רבים, המקפידים ללבוש לבן בימי שישי, הם אנשי אושלה.

המאמינים נוהגים להעניק אוכל לאורישס הספציפיים שלהם, כדי לשמור על עצמם בריאים וחזקים. כמו כן, מדליקים נר בצבע המתאים לאותו אורישה. הראשון שמקבל את המנחה הוא אֶשוּ (ראה להלן), משום שהוא המקשר ומעביר המסרים בין המאמין לאורישה שלו. בכל טקס צריך לרצות את אשו באיזו צורה. את השלמונים שלו הוא מקבל עם כוסית של קָשָסָה, סיגריות, סיגרים, לעתים בשר ובדרך כלל צלוחית של פיפוקה (פופקורן). ימנז'ה מקבלת בושם, פרחים כחולים ולבנים, אורז ודג מטוגן. אושלה האל הגדול, בעל השמש, מקבל מנחה של תירס לבן מבושל. אושום (Oxum), אל המים הטריים והמפלים, מפורסם בהתרברבות שלו. לכן הוא מקבל עגילים, צמידים, מראות ובשמים, שמפניה ודבש. כל אורישה מקבל את המנחות שלו במקומות המיוחדים לו. כך למשל אושוסֶה (Oxosse), אל היערות, מקבל את מנחותיו ביער או בפארק ואילו שָנְגו (Xango), אל האבנים והצדק, מקבל את מנחותיו במקומות סלעיים. האורישס שונים זה מזה – יש אורישס נשיים, גבריים. המאי דה סנטו יודעים להגיד תחת איזו השפעה אתה. כך למשל, יש אנשים המכונים "אנשי ימנז'ה". הם ברנשים חזקים, גנדרנים, פטפטניים, חסרי סבלנות, מהירי חימה, בעלי קסם אישי. מעין בני מזל "אריה".

האורישה של כל אדם נקבע על ידי ה'פאי דה סנטו' או ה'מאי די סנטו', בטקס הגדת עתידות הנקרא Jogo dos Bozios, במהלכו מושלכים צדפים (Bozios). האופן בו מושלכות הצדפים קובע את עתידו של הילד, את מזלו ואת יחסיו עם האלים. הטקס קשור לנומרולוגיה. המאי דה סנטו מניחה ששה עשר צדפים על מגבת לבנה ואחר כך מפרשת את העתיד על פי האופן בו מושלכות הצדפים. הציבור מתייחס לטקסים אלו ברצינות תהומית. בבחירות 1985 השתמשו פוליטיקאים רבים בטכניקה זו כדי לנחש את תוצאות הבחירות.

בנוסף לאלים שהם ישויות חיוביות (משפחה, דייג, חקלאות וכו') קיימת ישות נוספת, לעתים שלילית נקראת אֱשו (Exu  ), המתואר בצלמיות אדם או חיה, או אדם בעל אלמנטים זואומורפיים, כמו קרן ואיבר מין זקור. מכיוון שאין הקבלה בין הדתות האירופאיות לאפריקאיות, זיהו הלבנים את אשו עם השטן. עבור האפריקאים מייצג אשו את המעבר מהעולם הרוחני לעולם הגשמי. בפולחן הקנדומבלה, מעביר המסרים בין האל לבני האדם הוא אשו.  לדוגמא, כל מה שקשור בכסף, אהבה, והגנה מפני גנבים, נמצא תחת עינו הפקוחה של אשו. בסופו של דבר, מייצג אשו את העולם הזמני. הוא שולט בדרכים – אזור מסוכן – לכן בצד הדרך רואים ערמות של פחיות מלאות פיפוקה (פופקורן), סיגריות ובקבוקי בירה שלא נוגעים בהם. זיהויו של "אשו" עם השטן במשמעות המערבית שלו איננו מדויק.

יֶמָנְזָ'ה היא אלת הים ומלכת המים. האורישה הבולטת מכולם. מכונה: "Mão e Raina das Águas (אם ומלכת המים). ימנז'ה שולטת  בעיקר על הים, אך גם על אגמים, נחלים וכו'. יחד עם בעלה, אוֹשָלָה, היא נמצאת בראש סולם האלים. היא אשה שלווה ומעוררת כבוד. התגלמות "האם הגדולה". ימנז'ה, המכונה על ידי אמאדו: "האלוהית הכבירה שמקומה בין האלילים הראשונים", לא היתה האלה החשובה ביותר באפריקה. חשיבותה עלתה דווקא בברזיל. העבדים הכושים לא האמינו שיזכו לרדת מהאניות כשהם בחיים. אלו שירדו (המחצית בערך), ייחסו את הצלתם לימנז'ה. צבעיה כחלחל, כגלי הים. שמלתה רקומה בשולי כסף, המסמלים את הקצף שעל הגלים. בדרך כלל מחזיקה מניפה בצורה של דג. האטריבוטים שלה הם כתר לבן וממנו נופלות מחרוזות על הפנים, שרביט עם חצי ירח, כוכב, רומח. היא אוכלת דגים, אורז, חלב קוקוס, סוכר. היום הקדוש שלה הוא שבת. בפולקלור הבאהייני מספרים על ימנז'ה המאזינה לתפילות של נשיהם של הים, משלחת את הסופות ובוחרת בגברים שיפליגו עמה במעמקי הים של באהיה.

"האוקיינוס הוא גדול ועצום, הים הוא נתיב ללא קץ וגבול. המים מהווים מחציתו של העולם; וכל זה שייך לימנז'ה. ואף על פי כן, שןכנת היא על הסכר של נמל באהיה או במערתה שבהר סרא. היא קבעה לה מעון בסמוך לסכר, על גבי סלע שנתקדש במרוצת הזמן. היא סורקת שם את שערותיה (שפחות נאות באות לסורקה במסרקות של כסף ושל שנהב); היא מאזינה לתפילותיהן של נשי יורדי הים, מתירה את הסופות מכבליהן ומשלחתן; בוחרת גברים שיפליגו עמה במסע האינסופי בעמקי הים. ושם היא חוגגת את חגה, היפה מכל התהלוכות של באהיה". (מתוך "ים המוות" מאת ז'ורז'ה אמאדו).

זו האלה הפופולרית ביותר, בעיקר בבאהיה. ימנז'ה היא מלכת הנמל והסאביירות (סירות הדייגים), מלכת חייהם של יורדי הים. יש לה חמישה שמות: ימאנז'ה המוכר; הכושים קוראים לה בפחד "אינַאי", או "הנסיכה איוקה" – מלכת הארצות שמעבר לאופק., הנשים קוראת לה "דונה מאריה"; בפי הדייגים היא מכונה "ז'אנאינה" (Janaina), היינו, "ימנז'ה של המצולות". כל ספן זוכה במותו (וספן על פי רוב, מת בים), להינשא לימנז'ה. ימנז'ה היא אהובה ואם גם יחד. היא נמצאת במצב של הריון תמידי ורחמה הוא מקור האלים. כמו במקרה של שאר האלים, יש הרבה התגלמויות של ימנז'ה. ישנה יימנז'ה זקנה, הנקראת "סאב" (Sab) או אסובה (Asoba), שהיא אישה צולעת ומעט סנילית וישנה התגלמות צעירה שמכונה אוֹגוּנטֶה (Ogunte), שהיא צעירה מתוחכמת ורוקמת מזימות, המזויינת בחרב וקשורה לבנה, אל המלחמה אוֹגוּם (Ogum). ימנז'ה מוצגת באפריקה באופן שונה מאשר בברזיל. שם היא מופיעה בדמות אישה כצעירה עירומה, בעלת בטן נפוחה, שעל ראשה קערת עץ. דמות אפריקאית זו התמזגה בבהיה  עם דמותה של בתולת הים האירופאית.

ב-2/2/ מדי שנה מתרחש בסלבדור, בירת באהיה, חגה של ימנז'ה, שראשיתו תהלוכות וריקודי קפואירה אל מקדשה המאולתר ליד הכנסייה של ריו וורמליו (Rio Vermelho), ושיאו במשט ססגוני ממרקדו מודלו (Mercado Modelo) אל המפרץ. שם משליכים המאמינים, חלקם גבירות לבושות הדר שיצאו מן הכנסייה, דורונים לאלת הים האפריקאית. הגלים הם שערות ראשה ואם יחזירו את המנחות אל החוף, צפויה לבאהיינים שנה רעה, ולהפך. גם בבקר היום הראשון של השנה החדשה מתרחש ליד חוף בואה ויאג'ם (Praia da Boa Viagem) אחד הפסטיבלים המרשימים של ברזיל, ונקרא Senhor Bom Jesus dos Navegantes (האדון ישו של הספנים). זוהי תהלוכה של סירות המשייטת לאורך המפרץ כשהיא מלווה את הפסל הגדול של הקדוש הנוצרי המגן על יורדי הים, ועמו ימנז'ה כמובן.

חג לכבוד ימנז'ה נחוג גם בריו דה ז'נרו, מדי שנה. ב-31 בדצמבר. חגיגה גדולה, המשלבת את ערב ראש השנה הנוצרית עם אירועי ימנז'ה – אלת הים ונקרא: Celebracao de Fim de Ano & Festa de Iemanja בערב ראש השנה האזרחית מתקבצים המונים בחופי קופקבנה ועורכים מסיבת ענק הנקראת Reveillon. מרבית התכונה – מול מלון Copacabana Palace Hotel . מול מלון Meridien ועל חזיתו נערכים מפגני אש ענקיים. אלפי מאמינים יוצאים לחופי קופקבנה, איפנמה ולבלון ומשליכים מנחות לאלת הים. לימנזה תפקיד מרכזי בחגיגות הקרנבל בבהיה. דמותה באה לידי ביטוי בתהלוכות השונות, במסכות ובסיפורים:

"בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות. כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח' והכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי. בשנה שעברה, כשמת ואדיניו, בעלה הראשון, בעיצומו של הקרנבל וגופתו היתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד. …היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיו של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים. ימנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור לא ידעה".

 

•        אושלה הוא בורא עולם. צבעו כחול, היום הקודש לו הוא שישי ומקבילו הנוצרי הוא ישו.

•        ימנז'ה (Yamanja) היא אלת הים. צבעה כחול. היום המקודש לה הוא שבת ומקבילתה הנוצרית היא מריה.

•        אומולו  (Omulu) הוא אל המחלות. צבעיו שחור ואדום, היום הקודש לו הוא שני ומקבילו הנוצרי הוא סנט לזרוס.

•        אושונמארה הוא הקשת בענן. צבעיו ירוק וצהוב.היום המקודש לו הוא שלישי ומקבילו הנוצרי הוא ברתולומאו.

•        נאנאן (Nanan) היא זקנת הים. צבעיה כחול ולבן. היום המקודש לה הוא שלישי ומקבילתה הנוצרית היא אנה.

•        שנגו (Xango) הוא אל הסערות. צבעיו אדום ולבן. היום המקודש לו הוא רביעיי ומקבילו הנוצרי הוא ג'רונימוס הקדוש.

•        אובה (Oba) היא אלת הנהרות. צבעיה אדום ולבן. היום המקודש לה הוא שלישי ומקבילתה הנוצרית היא ז'אן ד'ארק.

•        ינסה (Yansah) היא אלת הסערות. היום המקודש לה הוא שבת ומקבילתה הנוצרית היא סנטה ברברה.

•        אושון (Oxun) היא אלת הנשית. הצבע שלה זהוב. היום המקודש לה הוא שבת ומקבילתה הנוצרית היא גברתנו של המנורות

•        אווה (Eua) היא אלת הנהר. צבעיה אדום וצהוב. היום המקודש לה הוא שבת ומקבילתה הנוצרית היא גברתנו מהשלג.

•        אושוסי הוא מגן הציידים. צבעיו כחול או ירוק. היום שלו הוא יום חמישי והמקביל הנוצרי שלוהוא סנט ג'ורג'.

•        אוגון הוא אל המלחמה והנפחים. צבעו כחול כהה. היום המקודש לו הוא יום שלישי והמקביל הנוצרי שלו הוא אנטוניוס הקדוש.

•        אשו (Exu) הוא אל הדרכים והמתווך. צבעיו אדום ושחור . היום המקודש לו הוא יום שני והמקביל הנוצרי שלו הוא השטן.

הטקסים נראים כטקסים פגאניים אפריקאים. מטרת הטקס – לשמור על זהות  תרבותית, ולקשר את המאמינים לאפריקה. גם מנהל/ת הטקס לובש תחפושות שמקורן אפריקאי. טקסי הקנדומבלה מתבצעים במקומות קטנים המכונים לעתים: ""Centro Riligioso Bahian או, "Casa Do Santos" או מקובל יותר, הטֶרֶיירוֹ (Terreiro). זהו מרכז פולחני, הכולל חדר אחד או מבנה עם חדרים רבים, המשמשים למטרות שונות. לעתים יש בטרירו גם חצר, ובה עץ קדוש או באר קדושה ומבנים נוספים. בטקס מפרידים בין קהל גברים ונשים. כל יום שישי יש התכנסות, למעט הימים שבין הקרנבל לבין הפסחא. בקנדומבלה -סמל של מגן דוד, שנקרא 'מגן שלמה'. [שלמה – אל בקנדומבלה; עקבות ברורים של השפעה נוצרית]. יום שישי הוא גם יומו של אוֹשָׁלָה (Oxala), אבי האורישס, שמקבילו הוא ישו. הטקסים מלווים בדרך כלל בפחד. שמא הרוח לא תופיע או שמא תבוא במקומה רוח אחרת. לא כל הטקסים נערכים במבנה הסגור. ולא תמיד בלילה. לעתים הם נערכים באתרים פתוחים, ששיאם חגיגות ימנז'ה בריו וורמליו. קיימים גם טקסים מרובי משתתפים, לחופו של נהר הריו נגרו, באגן האמזונס. הטקסים כוללים תיפוף בתופים אפריקאים מאורכים וריקודים בקצב הולך וגדל, של נשים לבושות בחצאיות לבנת רחבות וחולצות תחרה בצבעי פסטל, כשלחזן קשורות מטפחות צבעוניות. התיפוף נפסק בבת אחת והרוקדים כורעים ארצה ומשתחווים, כשמצחם נוגע ברצפה. מפעם לפעם מתעוותת מישהי מהרוקדות ונלקחת בעדינות הצידה. לעתים הנשים לובשות את בגדי האורישס: כובעים גבוהים, כתרים שמהם משתלשלות מחרוזות ענקיות, ובידיהן חפצי פולחן. בין הרוקדות מסתובב גבר לבוש הדור המייצג את אשו. הוא עובר בין הנוכחים, מחבק אותם אחד אחד ואגב כך מכניס אותם לטראנס. הפאי דה סנטו ו/או המאי דה סנטו צופים במחזה מעל במה מוגבהת ולידם הפיליאס דה סנטו – ילדות שחורות בבגדי מלכות – הנסיכות של הפולחן. אנשי הקנדומבלה חרדים מרוחות, אך הם לא מכירים בנשמות. (רוחות הם של גורמים עליונים, נשמות של אנשים). בטקסים ליליים שקוראים ליותר מרוח אחת, לא מאפשרים לצופים ולמשתתפים לצאת לפני אור הבוקר, כי בחוץ מסתובבות האלות כולן ופגיעתן רעה. מי שמוכרח לצאת, יוצא עם מקל ארוך להגנה מפני האלים. (במיוחד מפני פגיעתו של אוֹמוּלוּ). בכל הטקסים כמעט יש קטעים סודיים. הם נסתרים גם מעיניהם של קהל המאמינים. מנהל הטקס ועוזריו מתגודדים בחדר ומספרים אחר כך לקהל. קוראים לקדושים לבוא , על ידי נגינה בתופים, לפי סדר היררכי. התהליך המאפשר את כניסת רוחות האלים לגופנו כדי שרוח האל תוכל להיכנס לתוכנו. קוראים לאל המתאים לבעיה הנדונה. לעתים עוזרים לה להיכנס על ידי ביצוע חתכים בקרקפת ובכתפיים וכן בעזרת הקזת דם מהלשון, לעתים מסתפקים בנפנוף תרנגול מול פני הקורא לאלים. יש צופים, משתתפים פעילים ומנחים (אב קדוש, מנהל הטקס). המשתתפים מתחילים לרקוד בקצב מונוטוני כדי להיכנס לטראנס, ואז נכנסת לגופם הרוח של האל שהמנחים קראו לו. כלי נגינה עם קצב מונוטוני משגע את מי שלא נכנס לטראנס.

הנהלים שונים מחצר לחצר, ויש כתות רבות ושונות. ברוב המקרים – הנכנסים לטראנס הם נשים, ועוזרים להם על ידי נשיפת עשן לפניהם, ללא שימוש בסמים.

הטקס מלווה בכניסה לטראנס, מנהל הטרנס לא נכנס לטרנס (עוזריו כן). כשמישהו נכנס לטראנס, מורידים לו את הנעליים כי הנעליים מסמלות את האדם הלבן. (לכושים לא היו נעליים). במהלך הטראנס המאמין הופך למעיין אנטנה אנושית, כך שרוח האורישה נכנסת לגופו. אדם נכנס למעגל, גופו רועד, עיניו מתגלגלות בחוריהן וריקודו נעשה סוער ופרוע. הוא מיטלטל בשל פרכוסים ועוויתות והנוכחים תומכים בו. אמאדו: "כוהנותיה של ימאנז'ה… רוקדות, אחוזות טירוף, מפרפרות בפרפורי פרפורים". לעיתים כשאנשים סובלים מעודף טראנס – הכהן מעיר אותם. כשהם מתעוררים הם עוברים לקהל הצופים. טקסי הקנדומבלה מבוצעים בניבים אפריקאים, והאנשים שמנהלים את הטקס יודעים למלמל את הפניות לאלים מבלי להבין את השפה. כאשר הכהן לובש את התחפושת שמעידה שהיא מזמינה את רוחו של אומולו הקהל הופך את פניו ולא מסתכל בו. הפאי דה סנטו ועוזריו קוראים לקדושים לבוא על ידי נגינה, לפי סדר היררכי. הטראנס היפנוטי ולא טרנס אקסטטי. לעיתים אנשים זרים נכנסים לטראנס והתופעה נחשבת כאות לכך שהם בתחום השפעתו של איזה קדוש.

מאפיין נוסף – הקרבת קורבנות מן החי במיוחד לאל אוגום (Ogum) פטרון בעלי מלאכה וחקלאים. במקור אל המלחמה, כיום אין מלחמות אז המלחמה היא מלחמת הקיום. כשקוראים לו מקריבים קורבנות חי – עורפים ראש תרנגולות ועזים. חותכים צוואר של תרנגול שמלקו את ראשו ומלקקים את דמו שלוש פעמים. יש קבוצות שיוותרו על כך ורק מציגים את בעל החיים. לעתים מבצעים חתך בעורפו של אחד המאמינים. אחר כך הורגים "חיה בת ארבע רגלים" (יונק כלשהו) ו"חיה בעלת שתי רגלים" (עוף כלשהו), על פי בקשת הקדוש. לכל אחד מהמאמינים יש קדוש ששייך אליו. למריה ביטניה למשל אסור לאכול כבש. הוא חיית הטאבו של ינסה, האורישה שלה.

ידוע כיום על טקסי קנדומבלה הנערכים בכנסיות ואפילו בבתי כנסת. פרט פיקנטי הוא על רב יהודי מירושלים, בשם הרב מויאל שהוזמן לנהל את חייהם של יהודי ברזיל ממוצא מרוקאי. הוא נפטר בשנת 1910 ובשל חוסר מקום נקבר בבית הקברות הנוצרי. כאשר נתקלו המקומיים במצבה עם האותיות המוזרות ובאבנים המונחות עליה החליט שמדובר בקדוש קנדומבלה ושמו עד היום סאו רבי מויאל. סביב הקבר הוקמה חומה נמוכה ובה נעוצים שלטים של הבעת תודה ומילוי נדרים…

האומְבנְדָה (Umbanda), המכונה גם "מאגיה לבנה", היא דת חדשה יותר, שצמחה בריו דה ז'נרו, ובה השפעה נוצרית גדולה יותר. ניתן לומר כי האומבנדה היא דת כלאיים ששילבה  פטישיזם, אנמיזם וסממנים קתוליים. כנראה שהאומבנדה יצאה מהקנדומבלה. והתפשטה בברזיל משום היתה נוחה למאמינים. זהו מיזוג בין קנדומבלה לספיריטיזם. (Spiritism), פולחן שהתפשט בצרפת באמצע המאה ה-19. האומבנדה, בניגוד לקנדומבלה, מאמינה בגילגול נשמות. לאומבנדה כמה שורשים, שאחד מהם הוא דת מקומית, ילידת ברזיל. ההשפעה האפריקאית היא בעיקר של הבָּנְטוּ מאנגולה. האומבנדה איננה מייחסת לאלים. חשיבות מיתולוגית. האלים הם רק שליחים של ישות עליונה שמופיעה בשמות כמו אוֹשָׁלוּפָן(Oxalufan)   וזָמְבִּי (.(Zambi לפעמים הזמבי מזוהה עם ישו. באומבנדה יש מיתוסים, וקיימות ישויות, לעתים בעלות תפקידים שונים. כך למשל, אוגום המזוהה בקנדומבלה עם סן ג'ורג', מזוהה באומבנדה עם סנט אנטוניו. ימנזה קיימת באותו תפקיד. בנוסף לשליחים הזהים יש באומבנדה אורישס מיוחדים: קָבּוֹקלוֹ (Caboclo) – אבי הילידים, המלמד על ההשפעה האינדיאנית. [לעיתים לאינדיאני טהור נותנים את הכינוי "קבוקלו"];

דמות נוספת היא  פּורטוֹ וֶוליוֹ (Preto Velho) – שחור הזקן, מייצג את ההשפעה האפריקאית ו-או גריירו (O Guerreiro)  – הלוחם הלבן, המייצג כמובן את האירופאים.

קיים לעתים בלבול במושגים. האומבנדה מכונה בפי ההדיוטות – "מקומבה" ((Macumba, -שזוהי כאמור, הוורייציה הקָרְיוקִית ( = של ריו) של הקנדומבלה. 'מקומבה' הוא גם שם של תוף מאורך שנקרא גם "אטאבקי" (atabaki) ונראה כתוף קונגה. כל מי שמנגן במקומבה הוא 'מקומברו', המשמש גם כשם גנאי למאמיני הדת – גם התנועה – בָּטוּקִי (הקשה) היא שם גנאי. בניגוד לקנדומבלה, האומבנדה מנוהלת בפורטוגלית ומעודדת לא חברים לצפות בפעולותיה. אתר פולחן של מקומבה נקרא גם כן טֶרִירוֹ ( ,(teherroהיינו, חצר. ליד נחלים רואים מתקן קטן לבן, לידו פסל של קדוש שומר על הצלב או על מריה, אך המאמינים יוסיפו גם אלמנטים כמו קָשָׁסָה (מיץ קנה סוכר מותסס) ופּֽיפוָקָה. הטקסים מתבצעים באתרים פתוחים, ליד מים, או בחדר כשמסביב נרות דלוקים על צלבי עץ. הצבע השולט הוא לבן, צבע בגדי השפחות, שייכות לתקופה שהן עבדו בבתי עשירים וקיבלו מהם את הבגדים הישנים. (לעיתים צהוב). באומבנדה אין קורבנות מן החי ודמותו של אשו איננה קיימת. ייתכן שמקור האומבנדה בהגירת הבאהיינים לריו ברעב של 1877, דבר שהעשיר את הפולקלור של ריו והפך אותה לעיר בעל גוון "נורדשטי" (= של צפון-מזרח ברזיל) מסוים. (עד היום, בכל קבוצת קרנבל, מופיעה קבוצת נשים לבושות לבן, המייצגות את הבאהייניות). האומבנדה הופיעה לראשונה בפומבי בשנת 1920, לאחר שהייתה במחתרת. המשטרה קראה לכל הכתות האפרו-ברזילאיות בשם "מקומבה" מתוך בורות או בוז. המאמינים והכוהנים היו אובייקט לרדיפות מצד גורמים פוליטיים שהונעו על ידי אינטרסים כנסייתיים. התהליך נמשך גם אחרי 1946, התקופה הליברלית, בה נכנס חוק שאישר לכל אדם לעסוק בכל דת שיעלה בדעתו. באותו זמן, האומבנדה וקנדומבלה לא נרשמו בסעיפי הדת נספחים לחוקה, כך שניתן לכנסיה ולמשטרה לראות בהם ארגונים בלתי חוקיים. ב- 1960 הכניסו לועדת המחוקקים חבר פרלמנט 'אומבנדיסטה'. הדמוקרטיה בברזיל הייתה באותה תקופה כמעט מלאה, והוא הצליח לבטל את הנספח לחוקה שטען שהאומבנדה והקנדומבלה אינן דתות. (האומבנדה היא כוללנית לא מחייבת אותך לעזוב את דתך). בטקסי האומבנדה לאחר שקוראים לקבוקלו, גריירו ופרטו ווליו, קוראים לאורישס יותר חשובים. הטקסים כוללים את האלמנטים שהוזכרו בקנדומבלה. אך אין קורבנות מן החי, ואין עבודה לכוחות השחור. הטקסים מתקיימים בדרך כלל במקומות פתוחים ותחת כיפת השמים. המאמינים הנוטלים חלק בטקס שומרים זה על זה והכהן שומר עליהם בזמן הכניסה לטראנס; הכרוך בדרך כלל איבוד שווי משקל. (לעומת הקנדומבלה, שם מניחים להם לפול). גם כאן את הטקס מנהלת 'מאי דה סנטו'. היא לבושה לבן – צבע המושך אנרגיה ספיריטואלית. (וגם כאן, ישנם גברים, הנקראים 'פאי דה סנטו'). המאי דה סנטו יושבת על שרפרף קטן ופעמים רבות תחובה בפיה מקטרת מעלת עשן. בכל רגל, ביו הבוהן לאצבע, נעוץ נר דולק. האנשים המבקשים עצה או ברכה זוכים לאזכור של קבולקו, או פורטו ווליו ופעמים רבות מקבלים גם פסלון מתכת.

יסוד חשוב באומבנדה, הוא האמונה בגלגול נשמות, .שמן הסתם תרם רבות לפופולאריות שלה. זהו אלמנט שלא קיים כמעט ביורובה, אך נפוץ מאד אצל הבנטו, ומתאים לספיריטואליזם של אירופה, ומדבר אל רוב האוכלוסייה (לבנה, שחורה, אדומה). קל להתקשר לאנשים שמתו, ובעיקר לרוחות של ילדים. ישנו קשר לאמונה קתולית הגורסת כי הילדים המתים מגיעים למקום מיוחד שאינו גן עדן ואינו גיהינום. במהלך הטראנס אנשים תוחבים מוצצים לפיהם, נשים מסדרות תסרוקת קוקו ומשמיעים פעיות של תינוקות. בהמשך קוראים לכוחות של אלים. נשים מדברות בקול גברי. גברים מדברים בקול נשי. כשמתקשרים למישהו שמת ממחלה שומעים בקולו את הסבל. גם צופים נכנסים לטראנס. אדם הנמצא בטראנס מחולל כשידו מאחורי הגב ואצבעו מעל לראשו. בדרך כלל נכנסת בו רוחו של קבוקלו, המזוהה עם סאן סבסטיאן – הפטרון של ריו דה ז'נרו. (בכנסיית סנטה תרזה עורכים טקס מרכזי ב-20.1, שם קוראים לרוחו של קבוקלו). במהלך הטקס, נשים רבות רוקדות בבגד לבן. מדי שנה, ב- 20 לינואר מתקיימת בריו דה ז'נירו חגיגה לכבוד סאו סבסטיאן  (Dia de Saô Sebastiaô) תהלוכת חוגגים יוצאת מכנסיית Igreja de Sao Sebastiaôo dos Capuchinos שבטיז'וקה, כשהם נושאים עמם את פסלו של הקדוש, עד לקתדרלה המטרופוליטנית, שם הם מקבלים את ברכת הארכיבישוף של ריו. באותו הערב מתקיים פסטיבל אומבנדה (ראה ערך) ליד מונומנט Caboclo שבשכונת סנטה תרזה.

צילום: משה שי.

קִימְבָנְדָה (Quimbanda), המכונה גם "אומבנדה שחורה", היא המקביל השטנית של האומבנדה. בטקסי הקימבנדה מעורבים דם רב והקרבת קרבנות. ידועים הטקסים שכונו "בטוקי נגרו". זוהי מאגיה שחורה ובה מטילים קללות על אנשים. מאמינים בכוחות החושך ומטילים קללות על ידי שימוש בחפץ של אדם והדלקת נרות סביב חדרו. אנשים חילוניים רבים נזהרים בכבודם של מכשפי קימבנדה. פולחנה הוצא אל מחוץ לחוק!

התרבות האפרו ברזילאית איננה רק פולחן המוצג לתיירים. היא הרבה יותר מפולקלור. מדובר באמונה, באורח חיים ובדת של ממש, שככל שנוקף הזמן רק מכה שורשים ומרחיבה את אחיזתה בקרב שכבות הולכות ומתרחבות. בקובה שבאיים הקריביים מתחדש פולחן הסנטריה (Santria) במלוא עוזו והפאלומונטה, בעיקר במזרח המדינה (Palo Monte). [ראה סיכום: דתות בקובה]. אף הן דתות ספיריטואליסטיות שהורתן באפריקה אך הכו שורשים ותפשו כיוונים אחרים במולדת החדשה.

הקרנבל בברזיל הנו חג דתי קתולי. הזדמנות לפורקן ופריקת עול, לפני ארבעים ימי התשובה שמסתיימים בפסחא. אחד ההבדלים בין הגישות של השחורים הברזילאיים לאלה של אחיהם בצפון אמריקה טמון אולי במה שהזמר ז'ילברטו ז'יל כינה "המרחב התרבותי", המוענק לאפריקאים בברזיל, וכולל את ההסכמה בשתיקה להתיר להם לקיים את דתם ולשמור על עולמם הפסיכולוגי. נזיר ישועי בן המאה ה- 18, אמר על העבדים, דבר שנכון עד היום: "אל תמנעו מהם לבחור לעצמם מלך ולשיר ולרקוד כאוות נפשם, בימי חג מסויימים בשנה".

כאן מעניקות הדתות האפריקאיות ימי חופשה, יותר מכל מקום אחר על פני האדמה. באמצע ינואר, בתאריך בלתי קבוע, נערכת  ,Festa do Ribeiraשבמהלכה רועמת העיר כולה מסוללות של כלי הקשה וממוסיקת קרנבל מוגברת. הפעם אין זהו חג דתי, אלא חלק ממסורת מקומית, המשחררת מעט מתח המצטבר לקראת הקרנבל. זהו חג המוקדש לאורישס  ,(Orixa's)  לישויות הנפרדות של הקנדומבלה. כל אחד שומר כאן על קצב משלו. ייתכן מאד, כפי שסוברים כמה מוסיקולוגים, שכל מקצב סמבה הוא בעצם טקסט המזמן אלוהות ספיריטיסטית כזו או אחרת. בסוף ינואר מתרחשות ארבע חגיגות נוספות, לפי סדר:

א.             יום סאן סבסטיאן – נחוג ב- 20בינואר, המתמזג ביום הקדוש האפריקני המקביל, אושום.

ב.              יום 'גבירתנו מגיה'  ;(Nossa Senhora do guia) הנחוג ביום א' הראשון, שלאחר חגיגת ריביירה.

ג.              יום סאו לאזארו, המוצמד לרוח הקנדומבלה של אומולו, ומתקיים כחגיגה רבתי בכנסיית סאו לאזארו.

ד.             יום סאו גונזלו דו אמארנטה, שבמרכזו מיסה חגיגית. לבסוף, בסוף החודש, נערך אירוע תיירותי חגיגי – מרוץ סירות ססגוני בפורטו דה בארה. סך הכל, בין חמישה לשבעה ימי חופשה בחודש ינואר, בנוסף לשבתות ולימי ראשון.

הקרנבל בברזיל, השופע חיים וגיוון, מוסיף להיות האירוע היחיד, לצד הכדורגל, שבו עניים מתערבבים בעשירים, בשיטה מאורגנת להפליא של חוסר ארגון והיפוך סדרים חברתיים.

בראשיתו היה זה חגם של בני המעמד הגבוה [ראה סיכום: הקרנבל בברזיל]. הגעת השחורים מן החוות החריף את הקיטוב המעמדי בערים הגדולות, שחפף גם את ההבדל האתני. בני המעמד הגבוה, סוחרים לבנים בדרך כלל, כונו גם "החברה הגבוהה"  .(Grandes Sociedades)  החברה הגבוהה המשיכה בנשפיה האקסקלוסיביים, על טוהרת המסורת האירופאית והשתכללה משנה לשנה בתלבושות, בפלטפורמות מקושטות ולהקות מוסיקליות מורכבות. בה בשעה, התארגנו בחוצות העיר, בני המעמדות שמחוץ לחברה הגבוהה ועיצבו קרנבל חילופי, שעד מהירה עתיד יהיה לרשת את המקורי. בעבר, אפשרו המעמדות הגבוהים של העיר ל"עמך", להוציא את תסכולם על ידי זריקת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים. יותר מאוחר, חופש הפעולה של האחרונים הלך והוגבל ואת מקום הקרנבל היצרי והאלים, תפס קרנבל מתורבת יותר. את הנוזלים המושלכים החליפו פתיתי נייר. לאחר ביטול העבדות ב- 1888, מילאו מועדוני רחוב של שחורים, תפקיד כה מכריע בקרנבל, עד שהעילית התלוננה כי הם משתלטים על החגיגות. המפורסמים שבמועדונים הללו היו Embaxada Africana(מילולית: שגרירות אפריקנית) ו-Pandegos d'Africa(ליצנים אפריקניים). במשך כמה שנים לאחר מכן היה הקרנבל בבאהיה מבחינת מופת לייתר חלקי הארץ: שופע חיים, פתוח לכל ומתנהל במסגרת החוקים הבלתי כתובים של החגיגות (לבנים בתחפושות אירופאיות; שחורים מחופשים לאפריקאיים "פראיים" ועוד). בשנת  1904 שוב חל מהפך, כשמאמר מערכת דרש להטיל איסור על הבטוקדות,(Batucadas)  חבורות המתופפים האפריקאיות, לעטות מסיכות לאחר רדת החשיכה, ולמנוע מהם לבצע כל פעולה ביקורתית כלפי המכובדים או לפגוע בהם. התלונה העיקרית הייתה, שמועדוני הקרנבל, הפועלים בהשראה אפריקאית, מעודדים פרימיטיביות במקום תרבות, אגב הפקת רעש גדול ועיוות הסמבה המסורתית. בעקבות זה הוטלו ב- 1905 איסורים חמורים על הבטוקדות, והמועדונים הפועלים בהשראתם נותרו מחוץ לחוק במרבית הערים במשך  30 שנה לערך. השינוי התחולל לאיטו. ב- 1938 ביטל הדיקטטור ז'טוליו וורגאס, את האיסור להשתמש בתופים אפריקאיים. ב- 1949 הוקם האֳפושֶה Afoxe) ) הראשון, כך נקראו כעת הבטוקדות. השם שהוענק לו היה "בני גאנדי" (Filios do Gandhi). הבחירה במנהיג ההודי כסמל הייתה נוחה, מאחר שהיא אפשרה לבני הקבוצה ללבוש את בגדי הלבן הגאנדיים, צבע שהיה גם בבחינת מחווה לאושָלָה, אבי כל הרוחות ומשכין השלום. כמה מבני המעמד הגבוה הזדעזעו נוכח פעולתו של מועדון המורכב מ"מכשפים" ומ"עוסקים בקנדומבלה", אך הרשויות לא דיכאו אותו. בקראם תגר על האיסור העירוני לקיים חגיגות "פרימיטיביות", רקדו ארבעים מחבריו בטורבנים ובגרביים כחולים בוהקים, בקרנבל של  1949, לצלילי מוסיקת ז'ונגו אפריקאית. אגודת "בני גנדי" התקיימה עד סוף שנות ה-60. היא קמה לתחייה אחרי הענקת החנינה לגולי המשטר הצבאי בשנות השבעים, אך כעת החלה לפעול כקבוצת אינטרסים, המייצגת את השחורים במגעיהם עם השלטון הלבן. הסמליות שנכרכה בכינוי האגודה על שם אביה ההודי של ההתנגדות הסבילה, התפוגגה. רבים מהשחורים סבורים שגנדי הוא בכלל שמו של אל אפריקאי. המועדונים השחורים של סלבדור הוסיפו להתמודד עם המכשולים שניצבו בדרכם. בשנת  1972 התלוננה חברה במועדון של נשים לבנות כי חבר במועדון אפושה שחור ניסה לאנוס אותה, ובעקבות תלונתה אסרה המשטרה למעלה מ- 3000 מחברי הקבוצות השחורות. אך כמה שנים אחר כך השתפר מצבם של ה"בלוקוס" ((Blocos- מועדוני הקרנבל האפרו-ברזילאיים. ב-1977 ניצח לראשונה בתחרות הקרנבל השנתית של סלבדור, מועדון שחור ושמו "אפושה מודרנו". בסוף שנות ה- 70 החלה לפעול "תנועת הכוח השחור" הקטנה, שטבעה את המונח (("Bleque pau". משמעות השם:  Blequeבחיקוי למילה האנגלית ,Black ו pau- שפירושו מקל). התנועה נתקלה בהתנגדות עזה, אפילו בקרב הכושים. מעטים רצו לזנוח את מיתוס הדמוקרטיה הגזעית. אולם בשנות ה- 80, כאשר התנועה הסיטה את הדגש לחיזוק המודעות השחורה, גברה התמיכה בה, ואפילו כמה לבנים הצטרפו לשורותיה. בניגוד לריו דה ז'נרו, ששחוריה העניים נהגו לבזבז את כל חסכונותיהם כמעט על חיקוי הלבנים בכלל ובמיוחד דמויות היסטוריות בני המעמד הגבוה, החלו קבוצות של מתופפי הקרנבל בסלבדור ללבוש תלבושות בסגנון אפריקאי ולהפגין את שורשיהן האפריקאיים, למרות שבקיאותן בהיסטוריה האפריקאית הייתה מעורפלת בלשון המעטה. פעמים רבות הייתה ההיסטוריה האפריקאית שהציגו רק תערובת של סטריאוטיפים וחצאי אמיתות. הקרנבל של באהיה הפך ממזיגה של "עשירים ועניים" למזיגה של "שחורים ולבנים". גם אם ההיסטוריה האפריקאית שיצרו הייתה מגוחכת, כפי שקרה כשבאחד הקרנבלים הציגו את מצרים כאחת מארצות המוצא של הכושים, היא חשובה בעיצוב הגאווה המעמדית וביצירת דימוי עצמי אתני חיובי. ההיסטוריוגרפיה הברזילאית נכתבה על ידי לבנים וחלקם של שחורי העור בעיצובה ובניינה של ברזיל מצטמצם לאזכורים פאטרונאלים בספרי ההיסטוריה של בניית ארץ זו בידי עבדים. התהלוכות הדידקטיות הללו הציעו חלופה נועזת להיסטוריה הברזילאית החסרה לחלוטין דגמי חיקוי שחורים. שנות הדיקטטורה הצבאית היו מבחינת צעידה אחורה בתחום האינטגרציה הבין גזעית והאפליה שננקטה על ידי השלטונות באה לידי ביטוי גם בתקופת הקרנבל. בהנחיית שלטונות העיר הוקפו בטבעת-ביטחון המשאיות המיוחדות שנשאו בימות תזמורת, בחלקים שונים של העיר, במטרה למנוע את חדירתם של גורמים בלתי רצויים. ב- 1974 נוסד המועדון האפריקאי "אילה אייה" Ile Aiye)  מיורובית: "בית החיים"). מועדון שקם כתגובה של קבוצות הקרנבל השחורות להפרדה הפיסית שהטילו זה מכבר שלטונות העיר על הקרנבל. ב- 1979 נוסד גוף צבאי למחצה של מתופפי קרנבל שחורים, שמנה  475 חברים והציב לעצמו יעדים פוליטיים ומונה כבר למעלה מ- 3000 חברים. הארגון בחר לעצמו את השם "אולודום"(Oludum). השם נגזר מן המונח היורובי, שמשמעו "אלוהי האלים". צבעי הקבוצה הם הצבעים האפריקאיים – שחור, צהוב וירוק. נשיא "אולודום", ז'ואו ז'ורד'ה סנטוס רודריגז, הנה דוגמא לדמות נדירה עדיין, של ברזילאי ממוצא שחור, שזכה למידה מסוימת של עצמה פוליטית, בעיקר בזכות חשיפתו מחוץ למדינה. אולודום חנך בית ספר להוראת תרבות אפרו-ברזילאית לילדים שחורים; נלסון מנדלה ביקר בו ב-1991 והוא הפך לנדבך, עליו נבנית מודעותו השחורה של דור חדש. 'אולודום' ו"אילה אייה" הם שני המועדונים האפריקנים המובילים של סלבדור, הם מייצגים הלכה למעשה את הדור הבא, הגאה במורשתו, המיליטנטי יותר, לאחר הססנותם של "בני גאנדי". כך, הקרנבל של סלבדור איננו רק פריקת עול ואיננו רק סובלימציה של היצרים והתסכולים אלא גם כלי תרבותי להפגנת זהות לאומית.

1.      Harris Marvin, Patterns of Race in the Americas, N.Y. W.W. Norton and Comp. INC.

2.               Skidmore Tomas, Black into White, N.Y. Oxford Uni- Press 1974, pp 3-32.

3.               Wagles Charles, Race and Class in Rural Brazil, Holland, Unesco 1952, pp 7-47.

4.      Pierson Donald, Negros in Brazil, Chicago, Uni fo Chicago, Illinois, 1942, pp. 29-110,

237-320.

5.               Clair David, Drum and Candles, N.Y. Bell Publishing Company.

6.         Fernandoes Florestan, The Negro in Brazilian Society, Colombia Uni. Press, N.Y. 1969 pp 1-54

7.      Crowley J.D., African Myth and Black Reality in Bahian Carnival, Los Angeles

         1984.

8.        Crowley J.D., African Myth and Black Reality in Bahian Carnival, Los Angeles 1984.

9.      Da Matta Roberto, Carnivals, Rouges and Heroes, London, 1991.

10.       Da Matta R., Carnivals. Rogues and Heroes: An Interpretation of the Brazilian Dilemma, Norte Dame Indiana, 1991.

11.    מ' לוין, "חותמה החברתי של דת הפולחן האפרו-ברזילית", זמנים, מס'  54,

         סתיו .1995

* גילי חסקין – מדריך ראשי  ב'החברה הגיאוגרפית'.