המלצות לטיול בקובה – סיור בארץ מתעוררת

כתב: גילי חסקין; פברואר 2000

ראו גם: קובה מזווית אישית

להרצאה על קובה:

לאלבום תמונות מ-2016.

לסרטון על קובה.

היכן לטייל

הטיול הקובה איננו טיול של אתרים. הוא קודם כל טיול של אווירה. המקום היחידי בו חובה לטייל הוא הוואנה. כדאי מאד לצאת לגיחה של יום או יומיים ל-Vinales שבמערב, במחוז פינאר דל ריו (Pinar del Rio), ובו נופים גירניים יפהפיים ומערות קרסטיות. כדאי מאד לצאת גם לטרינידד (Trinidad)-  העיר הקולוניאלית שבדרום, ואם יוותר זמן, גם לסנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), בירת האיים הקריביים, שבמזרח האי.

הוואנה

סאן קריסטובל דה לה הוואנה (Havana, ובספרדית Habana) – בירת קובה ונמלה הראשי.  מונה, יחד עם הפרברים, 2.2 מיליונים.  זו העיר הגדולה ביותר באיים הקריביים.  זהו המוקד הפוליטי, התרבותי והכלכלי של קובה.  הוואנה כמעט ולא נפגעה מהמלחמות של מאתיים השנים האחרונות, והעיר יכולה בקלות להיחשב כקומפלקס הקולוניאלי היפה באמריקות.  העיר יושבת על החוף הצפון-מערבי של קובה, בפתחו המזרחי של מפרץ מקסיקו.

הוואנה נחשבה לעיר המפוארת ביותר בקריביים.  בתי הקזינו וחיי הלילה שלה קרצו לבלייני העולם, כמו ביירות או שנחאי.  מאז שנות ה-50 השתנה מעט מאד, גם בגלל חוסר תקציב.  כמעט ואין מודרניזציה, שלטי ניאון או מסעדות רשת בינלאומיות. לכל מקום ניחוח של נוסטלגיה.  בכל מקום נעשות עבודות שיפוץ כדי לשמר את גדולת העבר, למרות שברוב העיר מתנהלת מלחמה אבודה כנגד אוויר הים שמפורר את הכול.  למרות זאת, אין בעיר הרבה מהסממנים המכוערים המאפיינים ערים רבות באמריקה הלטינית: תנועה כבדה, סלאמס ענקיים ומסחור משתולל.

הוואנה היא מוזיקה ותרבות, מלונות מפוארים, בארים וכנסיות, פוליטיקה ומסחר, ארכיטקטורה מכל סגנון, מוזיאונים לכל נושא.  ביקור בעיר הניגודים הבלתי אפשריים – להיכנס להוואנה זה לצלול למנהרת הזמן.  היא עולם הולך ונעלם.  מצד אחד, פתיחתה של קובה לתיירות סוגרת את הפער.  תנופת הפיתוח בה ניכרת בכל התחומים ובמהירות מסחררת.  מצד שני, בתוך קובה החיים מתנהלים כפי שהתנהלו לפני יותר מארבעים שנה.  תבנית נוף חייה של הוואנה משתקפת במכוניות הנוסעות בכבישים.  בקושי יש תזוזה – וגם מה שזז כדאי שימשיך לכיוון המוזיאון ויחנה לצמיתות.  ערכו גדול יותר כמוצג מוזיאוני מאשר ככלי תחבורה.  מעניין, תיירים שבארצות מוצאם יסרבו לנסוע במונית ישנה, מגיעים לקובה ומתעקשים על מכונית ישנה הרבה יותר.  תושבי קובה מתייחסים לבירתם ביראת כבוד.  רבים מהם מנסים להגר אליה כדי למצוא את מזלם.

הוואנה מרכזת לתוכה הכול, ובענק, ומשמשת שגרירות לכל מה שקיים בקובה: פוליטיקה, מסחר, אמנות, מוזיקה ותרבות; ארכיטקטורה מכל סגנון, מוזיאונים לכל נושא, מלונות מפוארים, מסעדות, בארים וחיי לילה; בתי תפילה וכנסיות לכל מי שמאמין במשהו – החל בתרבות הוודו האפרו-קובנית וכלה בנצרות ובאתיאיזם. עיר של ניגודים בלתי אפשריים. הוואנה היא המרכז המוביל בחינוך, ממשל, רפואה, מסחר ותיירות.  היא גם מרכז התעשייה הקלה והכבדה של קובה.  לפחות חצי מהבתים נמצאים במצב תחזוקה רע וחצי מהתושבים חיים בסכנת התמוטטות.

הוואנה נוסדה לפני 486 שנה, והיא חוגגת את יום הולדתה בפאר והדר.  בשנת 1982 הכריזו באונסק"ו על העיר העתיקה של הוואנה (La Habana Vieja) כעל אתר לשימור, ומאז מוזרמים לעיר עשרות מיליוני דולרים לשחזור ולשימור של אוצרותיה.  הבתים היפים ביותר הפכו למוזיאונים.  יש בה אוצרות לרוב: סגנון הבנייה הקולוניאלי, הנשקף מכל עבר בארמונות, באחוזות ובבתי העץ שתקרתם מגיעה לגובה שמונה מטרים, ומוכיח שפעם חיו כאן אחרת.  מבט כלפי מעלה מגלה לנו ארכיטקטורה נהדרת המקיפה את מרב סגנונות הבנייה במאתיים השנים האחרונות: על בניין אחד אפשר לפגוש סוגי בנייה שונים: נאו קלאסי, נאו- רנסנס, אר-דקו, אר-נובו, באוהאוס, וכמובן בנייני הרכבת המכוערים בסגנון המוכר ממרבית הארצות הקומוניסטיות.  ארמונות שהולאמו בזמן המהפכה שופצו ונמסרו למוזיאונים ולשאר מוסדות תרבות ואמנות.

הוואנה אינה רק מבנים.  המתעניינים בבני אדם יחוו סיור אנתרופולוגי מיוחד במינו.  בקובה בכלל ובהוואנה בפרט, בטוח לטייל ואין חשש לטייל לבד.

פינאר דל ריו

כל מה שטייל חובב טבע מחפש – הוא ימצא בפרובינציה פינר דל ריו (Pinar del Rio).  יתרונותיו הגדולים של המחוז המערבי ביותר בקובה הם בשילוב של נוף עוצר נשימה בירוק עז ובחום עמוק, שדות נרחבים של טבק, קפה וסוכר, מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, מערות נטיפים, מפעל סיגרים והכנסת אורחים מחממת לב.  פינר דל ריו טומן בחובו עשרות אתרי טיול מעניינים ועל שטח מצומצם יחסית, אבל חלקם נמצאים בכפרים קטנים שלא תמיד יושבים על אם הדרך.  העיר פינאר משעממת למדי. לב הטיול הוא ויניאלס (Viñales), עיירה קטנה ונעימה, הנמצאת 27 ק"מ צפונית לפינאר דל ריו, ושוכנת בבקעה דרמטית הלכודה בין שני רכסים: Sierra de los Organos במערב ו- Sierra del Rosario במזרח.  הבקעה מוקפת במצוקי גיר קוניים לבנים הנקראים כאן Mogotes.  הנוף מזכיר את זה של גווילין בדרום סין.

החקלאים מגדלים באדמת הטֶרָה־רוֹסָה הפורייה של הבקעה טבק, פירות, סוסים, חזירים, פרות ותרנגולות.  אזור בשטח של 132 קמ"ר סביב פינאר דל ריו הוכרז כשמורת טבע.  ייתכן שכאשר ריבונו של עולם תכנן את גן עדן, הוא יצר את ויניאלס (Vinales).  אזור טרופי פורה ופורח, מכל מקום נשקף ירוק בעיניים.  בדרך אל הכפר ויניאלס כדאי לבקר בקואבה דל אינדיו (Cueva del Indio, "מערת האינדיאני") הנמצאת 5.5 ק"מ צפונית לויניאלס.  מערת נטיפים שבעבר חיו בה אינדיאנים, תושביה הקדומים של קובה לפני מאות שנים.  המערה, שנמצאת חמישה קילומטרים מצפון לכפר, נתגלתה ב-1920 ומאוחר יותר נפתחה למבקרים.  לאחר כ- 300 מטר, מגיעים למעגן וממנו מפליגים בנהר שזורם עד ליציאה מהמערה.  לא לשכוח לבקר בציור הקיר הענק הנקרא "אל מורל דה לה פרהיסטוריה" (El Mural de la Prehistoria) – דמויות אדם וחיות פרהיסטוריות, שצוירו בשנת 1961 על ידי הצייר הקובני ליאוֹוִיגילדו גונסָלֶס מוֹרְיוֹ (Lovigildo Gonzales Morio), תלמידו של המקסיקני דייגו ריברה (diego Ribera).  בסביבת ציור הקיר אפשר לשבת בבר, לרכב על סוסים, או לאכול חזיר צלוי במסעדה שממול לציור.  שיא הטיול באזור הוא אולי התצפית ממלון לוס חסמינס (Los Jazmines).  מראה של "גן עדן בהיטל על".

סנטה קלרה

בירת הפרובינציה וייה קלרה (Villa Clara) מונה 200,000 תושבים. יש בה הרבה חיי רחוב אך אין בה מונומנטים קולוניאליים בולטים.  בדצמבר 1958 הנהיג צ'ה גווארה את צבא המורדים ושחרר את העיר.  כאן הוא גם נקבר.  המאוזוליאום  של צ'ה גווארה (Monumento Ernesto Che Guevara) נמצא באוונידה דה לוס דספילס (Av de los Desfiles).  באוקטובר 1997 הונח כאן ארונו של הגיבור הלאומי, לפני שהובא למנוחת עולמים.  כמה חודשים קודם לכן התגלו עצמותיו בבוליביה. לאחר שאומתה זהותו, שלושים שנה לאחר שחוסל בבוליביה, הוא נקבר שנית.  שביל נחש אנושי באורך קילומטרים רבים חיכה כאן במשך שעות ארוכות, בסבלנות אין קץ, רק כדי לחלוף על פני קברו של גיבורו הנערץ.  במאוזוליאום, שבזמן הביקור בו אסור להוציא הגה, קבורים גיבורי מהפכה נוספים שלחמו לצִדו של צ'ה.  חלק מהם מוגדרים עדיין כנעדרים, ובכל פעם שמתגלים שרידי גופתו של אחד מהם הוא מובא לקבורה בטקס ממלכתי.  על יד המאוזוליאום נמצא גם את המוזיאון של צ'ה גווארה.

פארקה וידאל (Parque Vidal), הכיכר המרכזית בעיר, שופצה ושוחזרה לאחרונה.  התוצאות מדהימות.  לפנות ערב ובסופי שבוע מתמלאת הכיכר בקהל רב ובזוגות אוהבים.  לפעמים, בימי ראשון, נערכים כאן קונצרטים.

טרינידד

העיר טרינידד (Trinidad) היא ללא ספק אחת הערים היפות בקובה.  נמצאת 133 ק"מ דרומית לסנטה קלרה, זהו שריד מושלם לתקופה הקולוניאלית.  רחובות שמורים היטב ובניינים קולוניאליים מפוארים .  העיר נוסדה ב- 1514 על ידי דייגו וולסקז (diego Velasquez), ושימשה כבסיס יציאה לחקר העולם החדש.  הרננדו קורטז יצא מכאן למקסיקו ב-1518.  חלקה העתיק יותר נמצא במעלה הגבעות.  חלקה התחתון חדש יותר.  ב-1988 הוכרזו טרינידד והעמק שלצידה כאתר שימור עולמי על ידי אונסק"ו.  ההכרזה הובילה לקבלת תקציבים ולתנופת פיתוח ושימור מסיבית.  טרינידד וסביבתה מציעים למטייל כל מה שיוכל לדמיין ויותר מזה: ג'ונגל טרופי, מפלי מים, מטעי סוכר, קפה וקקאו, אתרים ארכיאולוגיים, אתרי צלילה ודיג, חופים קריביים, שדות טבק ומפעל סיגרים.

בטרינידד התפתחה כלכלה משגשגת סביב גידול הבקר ויצוא העור, בשר וגידול סוסים.  הנכסים הללו קרצו להרפתקנים שונים שהגיעו לכאן ופשטו על העיר.  בניגוד לתושבי ערים אחרות, שנמלטו מפחד השודדים אל תוך הארץ, תושבי טרינידד החליטו להישאר ולהגן על עושרם בעצמם, עם הצי שלהם.  במאה ה-18 עברו לגידול מסיבי של קנה סוכר.  קמו 56 מטחנות סוכר ו-11,697 עבדים שחורים עבדו בשדות.  מסחר, אומנות ומדע פרחו סביב ההצלחה הכלכלית של הסוכר.  העשירים בנו בתים מפוארים, שהפכו בינתיים למוזיאונים, ושלחו את ילדיהם לאוניברסיטאות אירופאיות.  אבל המהפכה התעשייתית וגידול סלק הסוכר באירופה נעצו את מסמר המתים בכלכלה, שהיתה מבוססת על סחר עבדים, במחצית השנייה של המאה ה-19.  מאז טרינידד החלה לרדת.  הבנייה קפאה באותו זמן וזהו מקור קסמה של העיר.

בטרינידד כדאי להסתובב בשעות היום ברגל.  הביטו על הבתים סביבכם, בקשו רשות והיכנסו לתוכם.  האדריכלות מרשימה. בקרו בשפע הגלריות והמוזיאונים באזור – מוזיאון הארכיאולוגיה, מוזיאון ההיסטוריה, מוזיאון הארכיטקטורה, מוזיאון הרומנטיקה ואחרים – טפסו לצריח המתנוסס מעל ל"מוזיאון הלאומי של המאבק נגד השודדים" (Museo Nacional de la Lucha Contra Bandidos), ששימש בעבר כמנזר, ומאפשר תצפית פנוראמית על טרינידד וסביבתה.  שמו של המוזיאון מטעה: לא מדובר בפושעים, אלא במהפכנים שהתנגדו לדרכו של קסטרו לאחר עלייתו לשלטון.  השליט הטרי היה מעוניין להשחיר את פניהם וכינה אותם כך, אולי כדי הצדיק את מעשיו: חלקם חוסלו וחלקם הוגלו מקובה.

בסמטאות השונות מוקמים דוכני רחוב רבים ובהם סוחרים זריזים מציעים עבודות יד וחפצי אומנות.  מרכולתם זולה בהרבה מזו שבהוואנה.  ציוריות במיוחד הן הנשים, המציגות במקום את עבודות הרקמה שלהן.  בכל כמה מטרים תבחינו בבר-מועדון קטן עם חבורת מוזיקאים שמנגנת לעצמה.  כמו בכול מקום בקובה, גם גאן כדאי להזמין כוסית מוחיטו (Mojito – קוקטייל של רום, עלי מנטה, סוכר, מיץ לימון, קרח וסודה), ושארית היום תיראה אחרת.  אל תשכחו טיפ קטן ללהקה.  חלק מהמועדונים פעילים גם בלילה ומתקיימות בהם הופעות חיות.

,

סנטיאגו דה קובה

העיר השחורה, המיסטית והעליזה שבמזרח המדינה.  בסנטיאגו דה קובה האנשים מסבירי פנים, התרבות האפריקאית שלטת ומוזיקה נשמעת בכל פינה.  מבחינת הקובנים, הוואנה היא אמנם בירת המדינה, אבל סנטיאגו היא בירת האיים הקריביים כולם.   הסנטיאגֵרוס (תושבי סנטיאגו) לעולם לא יתאוששו מאבדן הבכורה להוואנה.  451 שנה חלפו מאז שהספרדים העתיקו את הבירה מערבה, אבל היריבות בין הבירה הנוכחית לבירה לשעבר, והעיר השנייה בגודלה, לא מתקהה, אלא רק מתעצמת.

לסנטיאגרוס (כחצי מיליון נפש) יש בהחלט סיבות טובות להרגיש מקופחים לעומת ההוואנרוס (יותר משני מיליון).  מאז תחילת הכיבוש הספרדי בקובה ועד היום, שמורות לסנטיאגו זכויות הראשונים כמעט בכל, ובכל זאת – הוואנה ידועה הרבה יותר.  היא העיר ממנה מתחילה התרבות, המוזיקה. מכאן הגיעו איברהים פרר וקומפאי סגונדו (Compay Segundo,), כוכבי "בואנה ויסטה סוסיאל קלאב" (Buena Vista Social Club); העבדות (300 העבדים הראשונים הובאו לכאן ב-1522); השאיפה והמאבק לחופש ולעצמאות (המרד נגד הספרדים, הראשון ב1868- והשני ב- 1895) התחיל כאן; ובעיקר המהפכה, שמתחילה מהרי הסיירה מאסטרה, אשר בהם הסתתרו פידל קסטרו ואנשיו, ומהם תקפו את המחנה הצבאי מונקדה (Moncada) שבסנטיאגו, בקרב שאותו חוגגים הקובנים מדי שנה ב-26 ביולי, כיום התחלת המהפכה.  ההוואנרוס הצטרפו למהפכה בעל כורחם ורק בשלב האחרון.  שלטונות המהפכה ניסו לפצות במקצת את סנטיאגו על שלא קיבלה את הבכורה, כשבחרו בה אחרי המהפכה כ"עיר ההרואית בעלת הכבוד".  בהוואנה צבע העור הלבן בולט יותר – סיבה נוספת לתחושת העליונות הגזעית על סנטיאגו, שבה אחוז הצבעוניים והשחורים הוא הגבוה בקובה, מה שמחזק את תחושת הסנטיאגרוס שהם "הפועלים השחורים של המהפכה", אך גם המייצגים של קובה האמיתית, והתרבות האפרו-קובנית השורשית. עם כל הנאמנות לשלטון, סנטיאגו היא העיר הכי קריבית, חמה ותוססת באי של פידל.

מתוקף כך, יש בסנטיאגו הרבה אטרקציות בתחום המוזיקה והריקוד, והן ללא ספק האותנטיות ביותר בקובה.  חודש מומלץ לביקור באי הוא יולי, ימי הפייסטות והקרנבלים, שהוא גם החם והלח ביותר.  תחילה פייסטה דל פואגו (Fiesta del Fuego, חגיגת האש), הנערכת בשליש הראשון של חודש יולי.  בשליש השלישי של אותו חודש נפתח הקרנבל, שאינו יכול כמובן להתחרות בפאר ובהדר של הקרנבל בברזיל, אבל הוא שופע חיים ושמחה.  להקות בתי ספר לריקוד יוצאות בליווי תזמורת אפריקאית (קונגה) עד לבמה המרכזית, שם הרקדנים המקצועיים מתערבבים עם החובבים.

גם בעונות אחרות של השנה יש לעיר הרבה מה להציע, בעיקר במרכז העיר הישן, סמוך למלון קאסה גראנדה (Casa Granda), שהארכיטקטורה שלו, כמו של מבנים רבים במרכז העיר, היא תערובת של בנייה ספרדית-קולוניאלית עם השפעות צרפתיות.  בקאסה דה לה טרובה (Casa de la Trova), למשל, שברחוב הֶרֶדְיָה (Haredia) מס' 208, מול המלון, מנגנים ושרים מבוקר ועד ערב מוזיקה מסורתית.  מול מוזיאון הקרנבל (Museo del Carnaval, Haredia 361), הרדיה 361), המתעד את ההיסטוריה של הקרנבל ומציג כלי נגינה, תלבושות וחומר ארכיוני, תמצאו בית מוזיקה נוסף, ובמוזיאון עצמו מציגים פולקלור אפריקאי.

הבילוי המקובל בעיר הוא לשבת בפארקה סספדס (Cespedes Parque), כיכר יפהפייה בלבה של העיר, שמחיר הישיבה בה הוא מפגש עם טרדנים.  לא לוותר על מבצר דל מורו (Castillo del Morro), המשקיף מצוק בגובה 60 מטר על הכניסה לנמל, מדרום לעיר.  המבצר המסיבי נבנה על ידי הספרדים, כדי להגן על העיר מפני הפיראטים שהגיעו מאנגליה וצרפת. מהמעגן הנמצא בקרבת מבצר מורו ' כדאי להפליג במעבורת או בסירת דיג אל האי הזעיר קאיו גראנמה (Cayo Granma), שמבני העץ והאבן שבו השתמרו כפי שנבנו.  את האי, שבו לא רואים כלי רכב, אפשר להקיף ברגל בפחות משעה.  האווירה נהדרת.

ברקואה ( Baracoa)

עיר במחוז גואנטנמו ((Guantánamo),) במזרח קובה. שוכנת לחופו של באיה דה מייל (Bahía de Miel, "מפרץ הדבש"), והיא מוקפת הרים שבודדו אותה במשך מאות שנים.

זוהי אחת מהעיירות העתיקים ביותר בקובה ודומה  שבזכות הבידוד שלו, נוצרה במקום אוירה ייחודית של שקט ורוגע שאינם מאפיינים מקומות אחרים בקובה. ברקואה ממוקמת במפרץ על הים הקאריבי, באזור ירוק מוקף הרים שמעורר את הדמיון. רוב תושבי הכפר עובדים במטעי הקוקוס והקקאו שמהווים את התוצרת העיקרית של המקום. העיירה נמצאת במרחק של 4-5 שעות נסיעה מסנטיאגו דה קובה, כשהדרך עוברת בנוף מרהיב של יערות טרופים.

כריסטופר קולומבוס הגיע לקובה ב-27 באוקטובר 1492, במהלך מסעו הראשון. הוא עגן בנקודה המזוהה כיום כברקואה, וכינה אותו "פורטו סאנטו " (Porto Santo). בספרי המסע שלו תיאר קולומבוס הר בצורת שולחן, אשר התברר מאוחר יותר כהר המרשים El Yunque הנישא ממערב לעיר, והוא אף הוסיף לתאר את ברקואה כ"מקום היפה ביותר בעולם" בו הוא שמע את "הציפורים שרות על כך שלא יעזבו את המקום לעולם" (הוא בכל זאת היה הרבה זמן בים).

באותה העת חיו באזור בני הטאינו (Taíno). באותה תקופה הייתה ברקואה למרכז התרבותי של קובה ומיקומה המבודד אפשר לרבים מבני השבט להינצל ולשרוד את הכחדתם בידי הכובש הספרדי. מעל ל-50 אתרים ארכאולוגיים שונים וחשובים נמצאו מסביב לעיר ועד היום חיות באזור הזה מספר קהילות בודדות של בני השבט, האחרונים שנותרו באי כולו.

ב-1511 הגיע לקובה דייגו ולאסקס דה קואיאר (Diego Velázquez de Cuéllar,) במטרה לכבוש אותה ולהפכה למושבה ספרדית. ב-15 באוגוסט הוא ייסד את העיר, בשם "נואסטרה סניורה דה לה אסונסיון דה ברקואה". כמושבה הספרדית הראשונה באי והשנייה ביבשת הלטינית כולה  (ולכן גם קיבלה את הכינוי "Ciudad Primada", שמשמעו "העיר הראשונה").

היא הייתה לבירתה הראשונה של קובה, עד שב-1515 הועברה הבירה לסנטיאגו דה קובה. ב-1518 קיבלה מעמד של עיר והבישוף הראשון של קובה הקים בה את מושבו.

ספרד שאפה לשמור על כל אוצרות הטבע לעצמה, ואסרה על מסחר בין תושבי קובה לבין מדינות זרות. בשל מיקומה המבודד, התפתח בברקואה, במהלך המאות ה-16 וה-17, סחר בלתי חוקי עם הצרפתים והאנגלים. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הגיעו לאזור צרפתים רבים שנמלטו מהאיטי בעקבות מרד העבדים, והם החלו לפתח גידולי קפה וקקאו. המטעים ננטשו בראשית המאה ה-20, ושרידיהם הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשנת 2000.

למעשה, עד שנות ה-60 של המאה העשרים, הגישה היחידה לעיר הייתה בדרך הים. בשנות ה-60 נסללה דרך הררית בת 120 ק"מ שחיברה בינה לבין גואנטנמו, ולאורכה הוקמו 11 גשרים. הדרך הוצגה כאחד מהישגיה הגדולים של המהפכה.

בידודה של העיר עיכב את התפתחותה התיירותית, אך מאז נסללה אליה דרך הגישה, החלו להגיע אליה גם תיירים. עם האתרים הפופולריים בסביבתה נמנים יער הגשם של פארק המבולדט (Parque Nacional Alejandro de Humboldt), הנחשב לגדול ביותר בקובה. שטחו של הפארק 711.4 קמ"ר, מתוכם 688.9 קמ"ר בשטח היבשה, ו-22.5 קמ"ר בשטח הים. הנקודה הגבוהה ביותר בו היא פסגת אל טוֹלְדוֹ, בגובה של 1,168 מ' מעל פני הים. באי זורמים מספר נחלים שמימיהם עמוקים וצלולים, ובהם טוֹאָה-חָגוּאָנִי, דוּאָבָּה, חִיגוּאָנִי, נִיבּוּחוֹן ומוֹאָה. פארק הוכרז בשנת 1963, ובשנת 2001 הכריז עליו אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשל המגוון הנופי, הביולוגי, הבוטני והפטרולוגי שבו – הפארק כולל יערות אורנים, יערות מנגרובים וכן חופים ושוניות אלמוגים. האזור הצליח להשתמר גם משום שהאדם לא חדר אליו כמו לאזורים אחרים, גם בתקופה הפרה-קולומביאנית.

נהר הטואה (Rio Toa) הוא הארוך ביותר בקובה, הר ה"שולחן" (El Yunque) המתנשא מעל לצמרות העצים הירוקים, ומהווה יעד לטיולים רגליים. המוזיאון הארכיאולוגי (Museo Arqueologico la Cueva Del Paraiso) שופך אור על התרבויות העתיקות באזור .

מטעי הקקאו הצבעוניים אשר הקנו לברקואה את תואר "בירת השוקולד הקובני" והמגוון הרב של הצמחייה ובעלי חיים הייחודיים לקובה – כל אלה הופכים את העיר ליעד המושלם לחובבי הטבע והמרחבים. הנופים המרשימים מסביב לברקואה היוו השראה לאגדות ילידיות  רבות,