גילי חסקין17/10/15
לפני מספר ימים הלך לעולמו ד"ר, אל"מ (מיל'), ח"כ לשעבר, מאיר פָּעִיל (פִּילַבסקי)
למען האמת הוא הלך מאתנו מזמן. מחלת האלצהיימר איכלה בו כל חלקה טובה. לדאבון הלב, הוא לא זכה לפרוש מן העולם, טרם שהעולם פרש ממנו. עוד נציג מובהק של דור הפלמ"ח; שריד לעולם שהיה ואיננו.
תמרורי חייו של פעיל היו תמרורי הארץ הזאת. הוא נולד בקיץ 1926 בירושלים, למשפחה סוציאליסטית בהשקפותיה. הוריו היו חברים במפלגת "פועלי ציון שמאל", דבר שמן הססתם נטע בו את השקפותיו השמאליות, הן במובן המדיני והן במובן החברתי. אביו היה פועל בחברת אשלג ארץ-ישראלית בים המלח. מאירק'ה התחנך בגן הילדים של חסיה סוקניק (אמו של יגאל ידין), המשיך ללימודים בבית הספר הדתי "תחכמוני" שבעיר, לאחר מכן בבית החינוך לילדי עובדים בחולון, ואת לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה הריאלית בלפור בתל אביב.
בחודש יולי 1943, לאחר שסיים את לימודיו, התגייס לפלמ"ח ושובץ בפלוגה ד'. הוא שמש בתפקידי פיקוד שונים, השתתף בהברחת עולים מלבנון וסוריה, בהתקפה על משטרת הר כנען, בליל הגשרים בפיצוץ גשר בנות יעקב ועוד.
ב-1944 הוא השתתף ב'סזון' בירושלים וראה בכך שליחות חשובה ובמלחמת העצמאות היה מפקד יחידה מטעם הש"י בירושלים, שפעלה נגד הארגונים הפורשים (האצ"ל והלח"י). היה זה אחד התפקידים המשמעותיים שלו בעיני עצמו. לימים יכתוב ספר אודות "הפורשים", ספר שהיה אמור להיות מחקרי, אך הפך בעיקר לספר פולמוסי. עד כדי כך, שמממני המחקר סירבו להוציאו לאור והוא פורסם באופן פרטי. לדבריו, היה נוכח בדיר יאסין וחזה בתוצאות הטבח. מתנגדיו, כמו אורי מילשטיין ואריה יצחקי, טענו שכלל לא היה בשטח. כל זאת, למרות שמצוי דו"ח אותו כתב פעיל למפקד ירושלים ובו פירט על תוצאות הטבח שראה.
פעיל היה סמג"ד בחטיבת הנגב וקצין המטה של החטיבה. לחם בשכונת ממילא בירושלים, בקרב על משטרת עיראק סואידן, בכיבוש באר שבע, במבצע 'חורב' לגירוש המצרים מהנגב, במבצע 'לוט' לפריצת הסגר על סדום מידי ירדן, במבצע 'עובדה' לכיבוש הנגב הדרומי ואילת ועוד.
לטענתו, הקוד הפנימי העמוק ביותר של הפלמ"ח היא החברות והיחס האישי בין הלוחמים. עוד טען, כי לוחמי הפלמ"ח היו חדורי אהבת ארץ ישראל, יחד עם הכרה בכך שחייבים למצוא דרך חיים משותפת ומכובדת עם הערבים, על פי עקרון השוויוניות והחלוקה, גם אם המחקר נטול הפניות לא בהכררח מסכים עם קביעתו זו.
בניגוד לרבים מחבריו, שפרשו לאחר פירוק הפלמ"ח, הוא המשיך לשירות קבע בצה"ל. במבצע 'קדש' היה מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני ולחם בקרב על צומת רפיח וצומת ביר לחפן (כהיסטוריון חקר רבות את המבצע). הוא הרבה לטפח את גאוות היחידה של חיילי הגדוד וידועה אמרתו, ש-12 ועוד 13 כפול שנים, עוד לא מגיעים ל-51…
שאר תפקידיו, היו מדריך בבית הספר לפיקוד ומטה, מפקד חטיבה 11, ראש מחלקת תורת הלחימה במטכ"ל ועוזר מפקד אוגדת השריון, ישראל טל, במלחמת ששת הימים. תפקידו המפורסם ביותר היה פיקוד על בית הספר לקצינים. הוא נודע כמפקד התובע אמינות מחייליו ונותן בהם אמון, בסגנון הבחינות של בית הספר "כדורי". כמו כן התפרסם בכך שחילק לכול צוער את הספר "אנשי פנפילוב", שעוסק בבעיות מנהיגות של מפקד, על רקע המצור על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. לאורך כל הקריירה הצבאית שלו תבע מאנשי הפיקוד גישה אנושית וחברית לפקודיהם. כמו כן, הטיף והקפיד על מוסר הלחימה, תוך שימוש בסיסמא החינוכית, הצדקנית משהו, "טוהר הנשק". הוא הטיף לצועריו לבחון את הפקודות וברגע של אמת, גם לערער עליהם, גישה שהתנגדה חזיתית עם זו של טל.
לאחר שנתבקש לפרוש מצה"ל בשנת 1971 בדרגת אלוף משנה, אולי על רקע דעותיו הפוליטיות, ייסד ב-1973 ייסד פעיל את "תנועת תכלת-אדום", תנועת שמאל שדגלה בנסיגה מוחלטת משטחי יהודה, שומרון ועזה ובהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הוא נמנה עם הראשונים שקראו להקמת מדינה פלסטינית. התנועה חברה עם כוחות שמאל נוספים למפלגת "מוקד" ולמרבה התדהמה, הוא הציוני המיליטנטי, חבר לשרידי המפלגה הקומוניסטית מק"י. לאחר פירוק "מוקד" ייסדו פעיל וחבריה הלא-קומוניסטים של התנועה את מחנה של"י. הוא נבחר פעמיים לכנסת והיה מהבולטים בחברי הכנסת של השמאל. קרא פעמים רבות למשא ומתן עם הפלסטינים ולמוכנות לנסיגה מהשטחים. בגלגול האחרון של פעילותו הפוליטית, חברה רשימתו לרשימת "הפנתרים השחורים", בראשות סעדיה מרציאנו. פעיל התפטר מהכנסת על רקע הסכם רוטציה עם האחרון. היה זה ניסיון לחבר בין השכבות החלשות ואולי גם המקופחות, דווקא עם מחנה השלום. לכאורה, היה זה אך טבעי, שאלו המייצגים את העניים, יחברו לדוגלים בשוויון, אלא שהמציאות הישראלית עדיין לא בשלה לכך. עד היום לא השכילו כוחות השמאל לפצח את האניגמה הזאת, לפיה השכבות החלשות בוחרות דווקא בימין. אולי משום שהשמאל אינו מסוגל להתחבר אליהן רגשית, אולי משום שהשאלות הלאומיות קובעות יותר ביום הבוחר.
מאיר פעיל היה קודם כל ציוני גאה וביטחוניסט מובהק. דעותיו היו מגוונות בהרבה מאלו של פעיל שמאל ממוצע. כך למשל, טען כי בעיית הפליטים הפלסטינים לא נבעה רק מכך שצה"ל גירש אותם: חלקם גורשו וחלקם ברחו תוך כדי המלחמה כשהיא נטתה לרעתם, וכי היו גם יהודים שגורשו או פונו. ב-1984, כאשר תקף תום שגב את שמעון אבידן, מח"ט גבעתי במלחמת הקוממיות ואת אבא קובנר, בגין הדף הקרבי" בו הוקיעו את כניעת ניצנים, ענה לו פעיל, במאמר שכותרתו "שמאלנים להכעיס". הוא טען בלהט, שאי אפשר להבין את המכתב הזה, מבלי להבין את המצב הקשה ששרר בתקופה בה נכתב. אי אפשר לשבת בתל אביב ולכתוב מבלי לחוש את המצרים באשדוד, את הירדנים ברמלה לוד, את העיראקים בראש העין ואת הסורים במשמר הירדן. לדבריו, היה המכתב הכרחי, כדי להוקיע ולמנוע כניעת חיילים או בריחתם משדה הקרב.
פעיל למד היסטוריה כללית ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. ובשנת תשל"ג קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה צבאית. עבודת הדוקטורט שהגיש חקרה את המעבר של ארגון ההגנה מארגון מליציוני וטריטוריאלי, לארגון צבאי ארצי ונייד. לאחר סיום לימודיו נדחתה בקשתו להצטרף לסגל האוניברסיטה. פעיל טען שהדחייה הייתה מסיבות לא ענייניות, טענה שהוכחשה על ידי ראשי האוניברסיטה. מאיר פעיל היה חוקר בעייתי. מחד, חריפותו, דייקנותו וכושר הניתוח האנליטי שלו ומאידך, מעורבות הייתר שלו, כשומר החותם של מורשת הפלמ"ח, פגעו ביכולתו לנהל מחקר נטול פניות.
את מאירק'ה פגשתי לראשונה כשהייתי תלמיד בכתה י', בבית הספר האזורי בגבעת ברנר. הוא הרצה על 'טוהר הנשק 'ולמרבה ההפתעה, ביסס את טיעוניו רק על נימוקים תועלתניים. לימים, למדתי אצלו, במכללת בית ברל, על מלחמות ישראל. הוא היה ידען עצום, חריף, מבריק, פולמוסן וחד לשון. לעתים מחוספס, לעתים גס רוח. אבל צמוד לאמת שלו. הוא הרבה לערב בהוראתו נושאים פוליטיים, ערכיים ואקטואליים ולמסתייגים הגיב, שמי שרוצה, מוזמן להצביע ברגליו. לימים, כאשר התווכחתי עמו על סוגיית 'טוהר הנשק', ענה לטיעוני בשאלה רטורית: "מדוע לא תכתוב על כך עבודת דוקטורט"?
הוא סייע לי לא מעט במהלך המחקר, בהפניה או בעצה טובה, אך לדאבוני, בשנים ההם כבר הופיעו אצלו ניצנים מתקדמים של מחלת האלצהיימר. היה עצוב לראותו מאבד חלקים שלמים מהדיס הקשיח הענק שבמוחו. כאשר נעצרתי בהודו, עם כדור בתיקי, היה מראשי התומכים והחותמים על עצומות לשחרורי. מהרגע הראשון של מעצרי, הוא השביע את אחותי שנארגן מסיבת שחרור הולמת, או בלשונו העממית "חאפלה גדולה". מאז פגשתי אותו מעת לעת, תמיר, חזק, אך דווקא זכרונו, זה שעליו היתה גאוותו, בגד בו. המחלה האיומה נתנה בו את אותותיה וכרסמה במוחו הפורה.
פעיל ייצג בעיני את הדור הקודם של מנהיגי השמאל, תלמידם של יצחק שדה, אליהו בן חור ויצחק רבין. אילו שבידם האחת אחזו בעלה זית והשנייה בשלח. מפקדים שהיו קודם כל ציונים ורק אחר כך סוציאליסטיים. אנטיתזה לשמאל היאפי, הפוסט ציוני, של היום.
לא אהבתי את רשימת "מוקד", שהקים יחד עם הקומוניסט שמואל מיקוניס ולא את תמיכתו ב"רשימה המתקדמת" של מוחמד מיערי, אבל אני רואה בכך כשלים טקטיים, בדרך להגשים את מטרתנו האסטרטגית המשותפת: מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.
פעיל עזב את ארצנו הסוערת כמה ימים בלבד לאחר שח"כ ג'מאל זח'אלקה הוקיע את פשעי מפא"י, שעיקרם הקמת מדינת ישראל. סתיו שפיר, שהההלהמות שלו כוונה ככלפיה, התקשתה להתמודד עם זחאלקה מבחינה אידיאולוגית. היא לא השכילה לומר לו שהיא מתגאה שהיא שייכת למפלגה שהקימה את המדינה, לתנועה שארגון ה'הגנה' שבנתה, התגונן בהצלחה כנגד התוקפנות של ערביי ישראל, שסירבו לקבל את תכנית החלוקה והגיבו עליה בשפיכות דמים. לו זחאלקה היה תוקף את פעיל, היה עונה לו האחרון, שהוא מתגאה להשתייך לצבא שהדף את צבאות הפולשים למדינה הצעירה ולקח חלק בקוממיותה.
כפי שכתבתי בהזדמנות אחרת, הציבור, בעל התחושות הלאומיות ובעל ייצר הקיום, מתקשה להצביע בעד מפלגה שחברה בולטת שלה קוראת לאימהות שלא לשלוח את ילדיהן לצבא, וחבר אחר נושא חזון של רב לאומיות. המצב במר"צ קיצוני עוד יותר. אנו מרבים לשמוע קריאות להחרמת מתנחלים, לקליטת מהגרי העבודה, לקבלת פליטים, שהם נתיני ארץ אויב, מחאה כנגד חיסול מבוקש בלבנון או בעזה, לגליזציה של החשיש, תיקוני לשון פמיניסטים, אבל מעט מאד ביטחון ומעט מאד ציונות. היעדרם של אלו מעורר בי געגועים לנפילים של פעם וביניהם גם מאיר פעיל.