האי סולאווסי שבאינדונזיה

כתב: גילי חסקין

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו גם, באתר זה: הגיאוגרפיה של אינדונזיה. בוגינזים ומאקאסארים, טאנה טוראג'ה ; תולדות אינדונזיה העצמאית 

להרצאה מוקלטת על אינדונזיה ; לאלבום תמוונת מסולאווסי

האי סולאווסי הוא אחד האטרקטיביים מבין איי אינדונזיה ומשום כך נכלל במסלול של מרבית הקבוצות הישראליות. זהו אי רב גוני בנופו ובתרבותו. אם כי הטיולים כוללים רק ביקור בחלקו הדרומי.

‏שטחו של האי 186,216 קמ"ר ומספר תושביו 20.34 מיליון נפש (2022). הוא האי השלישי בגודלו מבין מה שנקרא "איי סונדה הגדולים". האי מיוחד בעושרו האתני (קיימות 40-50 שפות שונות, לעומת גאווה, בה קיימות "רק" חמש שפות), עולם החי שלו הוא העשיר ביותר מאשר בכול אי אחר, ויש בו נופים מגוונים מאוד.

מיקום:

האי סולווסי (Sulawesi) שנקרא סלבס (Celebes) בתקופה הקולוניאלית, נמצא במזרח אינדונזיה, ממזרח ל'קוו ואלאס', העובר בין באלי ללומבוק והלאה צפונה, מפריד בין קאלימנטן לסולווסי.

בין סולווסי לבין האי קאלימנטן (Kalimantan) מפריד מצר מקסאר (Strait of Makassar) ובינו לבין הפיליפינים, משתרע ים סלבס העמוק. מדרום לו איי סונדה הקטנים וממזרח נמצאים איי מאלוקו (Kepulauan Maluku).

מיקומו האסטרטגי לאורך נתיב התבלינים השפיע רבות על ההיסטוריה וההתפתחות שלו.

השם:

הנושא נתון בויכוח.

השם 'סלבס' ניתן כנראה על ידי הפורטוגלים אשר כינו את הקצה הצפוני שלו Punta de Celebres, הכף הנודע לשמצה, לאחר שמספר ספינות פורטוגליות טבעו שם. יש הטוענים כי מקור השם הוא דווקא במילה הבוגית (Bugis), סליהה ((selihe, שמשמעה 'זרם ים'. רעיון אחר גורס כי מקור השם בשילוב בין המלים Sula, דהיינו, 'אי', לבין Besi, שמשמעו 'ברזל'. ואולי מתייחס ליצוא ההיסטורי של ברזל מהמרבצים העשירים בברזל וניקל של אגם מטאנו (Matano). סברה אחרת מציעה שהמקור הוא si-lebih, כלומר, 'האי שלו עוד איים'.

מבנה:

לאי צורה מוזרה, מזכיר לאחדים מתושבי האזור סחלב, לאחרים עכביש, סרטן או כוכב ים. למרות ששטחו הוא כשטח בריטניה, אין בו מקום שהוא רחוק מהים ביותר מ- 40 ק"מ. חופו של סולווסי מפורץ ביותר ואורכו הכולל הוא 5,700 ק"מ. מולו איים קטנים ואטולים.

גאולוגיה:

לאי מבנה גיאולוגי מסובך ביותר, המתבטא הן בצורת האי והן בתבליטו ההררי החריף. שני חלקיו- המזרחי והמערבי- הם שילוב של שני איים שונים, שחוברו זה עם זה לפני 15 מיליון שנה. (האי המערבי היה בעבר חלק מסומטרה, ובורניאו והמזרחי נפרד מגינאה החדשה, המולוקים ואוסטרליה).

כמו במקרה של באלי, ג'אווה וסומטרה, האי איננו שקט מבחינה סייסמית ובו אחד עשר הרי געש פעילים, המרוכזים באזור מינהאסה (Minahasa). אחד מהם התפרץ לאחרונה ב- 1983, אך התראות מראש הביאו לפינוי התושבים מבעוד מועד. בדרום האי יש גם כמה הרי געש, אולם אלה אינם פעילים.

האי הררי עם רמה גבוהה במרכזו, המבותרת על ידי שברים חריפים ובהם זורמים נחלים קצרים. למעט רצועת החוף הצרה, רוב האי הוא ברום של מעל 550 מטר. ההר הגבוה ביותר הוא Latimojong, שגובהו 3,478 מטר.

ממרכזו הגבוה – 3,455 מטר בהר ראנטקומבולה (Rantekombola) – יוצאים ארבעה חצאי איים הרריים וארוכים, הסוגרים על מפרצים עמוקים; הארוך והקשתי ביניהם הוא חצי האי מינאהסה (Minahasa Peninsula) שבצפון-מזרח ובו הרי געש אחדים.

בשל המבנה המבותר של האי היו בו בעיות תחבורה קשות, ורק בשנות ה-80' נסלל כביש יציב המחבר את הצפון והדרום. אפילו התחבורה הימית מסוכנת בשל המבנה המסובך, משטר הרוחות וכדומה.

התיישבות

האי מיושב בצפיפות רק באזור הצפוני- מינאהסה, והדרומי- מקסאר, שם יש אדמות פוריות וולקניות המאפשרות גידול של אורז בקנ"מ רחב. שאר חלקי האי – למעט הערים שלאורך חופיו – יושבו על ידי חקלאים שנותרו די מבודדים. המבנה המבותר של האי, ומיעוט הנהרות שבו, הקשו על קיומה של תקשורת פנימית ושימרו את הבידוד של הקבוצות הפנימיות יותר באי.

כלכלה

רוב התושבים מתקיימים מחקלאות, דיג או יערנות.

בצפון ובדרום- בעיקר חקלאות אורז. בצפון מתפרנסים גם מיבולים של עצים – ציפורן אגוז מוסקט וקוקוס. גידול הציפורן מאוד ריווחי הודות לתעשיית סיגריות ה- Kretek המשגשגת במינאהסה. כיום כמעט כל משק בית מגדל מספר עצי ציפורן.

דיג- באזורי החוף. יערנות – בדרום מזרח האי גדלים עצי טיק (Teak). במרכזו- סוגים שונים.

מכרות- ניקל בדרום האי (Soroako). זהב בצפון.

תיירות- חשיבות הולכת וגדלה; בעיקר בדרום האי, מעט פחות בצפון.

אקלים:

החלוקה לעונות היא כמו בייתר חלקי אינדונזיה. החודשים הגשומים ביותר הם דצמבר-פברואר. קיים הבדל גדול בין כמות המשקעים היורדת בחוף לזו היורדת בהרים. ב-מנאדו שבצפון יורדים 3,352 מ"מ ובאוג'ונג פדאנג שבדרום יורדים 3,188 מ"מ. לעומת זאת, ב-Palu שבמרכז יורדים 533 מ"מ. ההבדל בטמפ' הממוצעת הוא כ-10º.

צומח וחי

החי בסולווסי

סולווסי נמצא ממזרח לקו ואלאס, העובר בין באלי ללומבוק וממשיך הלאה בין קאלימנטן וסולווסי. קיימת חלוקה גיאו-ביולוגית מעניינת בין שני צידי הקו- ממערב לו אינדונזיה האסייתית וממזרח אינדונזיה האוסטרלית; בעיקר בכל הנוגע לממלכות בוטניות וזואולוגיות.

(הקוו נקרא על שמו של חוקר הטבע הויקטוריני הדגול Alfred Russle Walance, שאבחן במאה ה-19', כי מדרום מזרח לקו זה נמצאים בעלי חיים מהממלכה האוסטרלית, לדוגמא חיות כיס, שלא נמצאים מצפון מערב לו. לעומת זאת, ממזרח לקו קיימים יונקים אסיאתיים מפותחים כגון טיגריסים, קרנפים, פילים ואורנג-אוטן).

מכיוון שלסולווסי יש חלקים ממוצא גיאולוגי שונה, יש בו מגוון של אזורים אקולוגיים. רכס ההרים באי הגביל נדידות של בעלי חיים, דבר שתרם לבידוד ולהתפתחות מינים מאוד שונים זה מזה בתוך האי עצמו.

משום כך, יש לאי עולם חי וצומח שאין לשום אי אחר.

79 מתוך 127 מיני יונקים, כלומר 62% הם אנדמיים!!! אם נתעלם מהעטלפים המספר יגיע ל- 98%. יש באי שבעה מינים שונים של קופי מקק, כל אחד חי באזור שונה של האי.

מתוך 328 מיני ציפורים, 88 הם אנדמיים. שיעור דומה של אנדמיות קיים לגבי דו חיים, זוחלים וחרקים.

הביולוג הוויקטוריאני ואלאס הגיע לרעיונו בדבר האבולוציה, לאחר שחקר את אזור מאנאדו (Manado) שבצפון סולווסי, לפני צ'ארלס דרווין. מכתביו הם שגרמו לדרווין להזדרז ולהוציא את ספרו "מוצא המינים".

ראו באתר זה: צ'ארלס דרווין.

בשל ייחודו הזואולוגי של סולווסי, משקיעה אינדונזיה מאמצים מיוחדים בשימורו. בספר הנתונים של IUCN מוזכרים 19 מינים בסכנת הכחדה. מספר נמוך זה נובע כנראה מאי הכרה מספקת של האי, והמספר האמיתי הוא גדול יותר. למשל ב-1783 הגדיר הביולוג הגרמני אדולף ברנהרד מאייר (A. Br. Mayer), ציפור גן עדן שנקראת Caerulean Paradise fly-catcher. ומאז נראו רק פרטים בודדים, ומעריכים את האוכלוסיה העולמית ב 19-105 בלבד.[1]

צומח: רוב שטח האי מכוסה ביערות טרופיים סבוכים. גם כאן, כמו במקומות אחרים באינדונזיה, שתי צורות הנוף המקובלות והמוכרות ביותר הן יערות הגשם הטרופיים וטרסות האורז.

היסטוריה

האי נחשף להשפעות זרות כבר לפני 4,000 שנה, בעיקר באזורי החוף הצפוניים (מינאהסה) והדרומיים (מקסאר). פנים הארץ נחשף פחות ולכן נותר ייחודי.

ההתפתחות המוקדמת של האי (וכך גם ההיסטוריה שלו) היא בעיקר בדרום. לפני התקופה ההולנדית חולק חצי האי הדרומי למספר ממלכות חופיות שהתבססו על סחר. היו ביניהן מאבקי כוח ושליטה ולאורך תקופות שונות השיגה ממלכה זו או אחרת שליטה.

הממלכות העיקריות היו גואה (Goa) המקסארית, הדומיננטית יותר (באוגונג פדנג של היום), ובונה Bone)) הבוגית. הממלכות קמו במאות ה-13' וה-14'. לכל ממלכה הייתה טריטוריה ושליט מוגדרים (החלוקה האדמיניסטרטיבית של היום חופפת כמעט לגבולות אלה).

הממלכה הקדומה ביותר, ובתקופה מסוימת גם החזקה ביותר, הייתה Luwu, אף היא בוגית. תקופת היווסדה וקיומה לא ברורים. עד המאה ה-15' שלטה על כל החוף הדרומי, המזרחי והמערבי – עד מקסאר. כלכלתה התבססה על סחר. כמו כן, יש מספר השערות לגבי עיר בירתה, אולי Palopo.

ממלכת המקסארים Goa הגיעה לשיא כוחה במאה ה-17', אז שלטה בכל חופי מרכז ודרום הפנינסולה. היא הייתה אימפריה של סחר בינלאומי, הגדולה ביותר בדרום מזרח אסיה. ב- 1605 מנהיגה התאסלם וכפה על עמו איסלום בכוח. זו הייתה הממלכה האינדונזית האחרונה שהתאסלמה.

האירופאים– ב- 1512 הגיעו הפורטוגלים לסולווסי והשתלטו על סחר התבלינים עם איי מולוקה.

עד המאה ה-17' הגיעו למקסאר, הולנדים, אנגלים, ערבים, מלאים, סינים, יהודים וכולם עסקו במסחר.

ההולנדים השיגו מונופול בצפון סולווסי ומנדו היה בסיסם העיקרי. בראשית המאה ה-17' (1605) השתלטו על דרום סולווסי ויסדו במקסאר תחנת מסחר של "החברה ההולנדית של הודו המזרחית". עד המאה ה-20' נאבקו עם שליטים מקומיים ורק בראשית המאה גברו עליהם סופית. הם ידעו שכדי להשיג מונופול על המסחר עם איי מאלוקו, יהיה עליהם לשבור את ממלכת גואה. לשם כך נעזרו בבוגים, בני ממלכת בונה (Bone), שהושפלו על ידי המקסארים והיו נכונים לעזור. הבוגים באו לעזרת ההולנדים בשלוש התקפות שונות כנגד מקסאר. בכל פעם הובסה מקסאר, נכתבו תנאי כניעה, אך שולטן מקסאר לא כיבדם. ב- 1669 השולטן וצבאו הובסו סופית וממלכת גואה המפוארת נפלה.

שליט הבוגים (Bone), שסייע להם הפך למלך דרום סולווסי. הוא שלט בכוח, מה שהביא לכך שבוגים ומקסארים רבים עזבו את האי כדי להילחם בהולנדים מבחוץ. במהלך המאה ה-18' שליטי גואה מרדו פעמיים: ב-1739 וב-1778. המרידות הללו איחדו את כל האוכלוסייה שמאחוריהן ושתיהן נכשלו. יחד עמן נהרסה גם בירת גואה.

בשנים -1811 1816 שלטו הבריטים במקסאר, מנדו ועוד שטחים שהיו ברשות ההולנדים. ב-1817 שוב שלטון הולנדי. במינאהסה ובג'אווה היה שלטון הולנדי ישיר וכך גם במקסאר. באזורים הסמוכים היה שלטון פחות יציב. היו ממלכות בוגיות באזור וההולנדים ניהלו נגדם מספר מלחמות במאה ה-19', כדי להחליש את כוחם.

טוראג'ה (Toraja)

באמצע המאה ה-17' כבשו ההולנדים את אזור הטוראג'ה בעזרת הבוגים. אלה גם שדדו את אתרי קבורתם. לאחר שבע שנים מרדו הטוראג'ה וחזרו לשלוט. עד 1905 הם נהנו משקט וחלקם חזרו לאזורים ההרריים בהם הם שכנו.

ב-1906 החליטו ההולנדים להרחיב את שליטתם לאזורי הפנים של האי. חיילים נשלחו פנימה והשלטון הושג במחיר דם כבד. ההתנגדות הכבדה ביותר הייתה של הבוגים והמקסארים. לאחר לחימה ממושכת עם ממלכות בונה וגואה, נפלו ממלכות אלו ב-1905.

מיסיונרים נכנסו לאזור ב- 1913 והחלו לנצר את האנשים שבקושי נחשפו לאסלאם. הם הפסיקו את העבדות. עד 1950 התנצרו 50% מאוכלוסיית הטוראג'ה. כיום 80% מהם נוצרים; בעיקר פרוטסטנטים, למרות שפולחנים ואמונות מסורתיות קיימים עדיין בעיקר בטקסי הקבורה. יש סברה כי ההתנצרות המהירה מאז העצמאות, מקורה בפחד מהמוסלמים.

35 השנים הבאות היו השנים השקטות ביותר בהיסטוריה של סולווסי. נוצרה אדמיניסטרציה מרכזית, נסללו כבישים וכד'. מינאהסה, שנשלטה באופן ישיר על ידי ההולנדים, קיבלה יחס מיוחד. רוב תושביה היו נוצרים וזכו לחינוך טוב יותר מהיתר. רוב השלטון ההולנדי לא היה ישיר, אלא דרך חוזים עם מלכים, הקרואים "ראג'ה" Raja)) מבחוץ. הסולווסים שנאו אותם ואת שלטונם.

במלחמת העולם השנייה השתלטו היפנים על סולווסי. סוקרנו מינה את רטולנג'י (Sam Ratulangi) למושל סולווסי לאחר הכרזת העצמאות. ב- 1946 חזרו ההולנדים לשלוט ונתקלו בהתנגדות הקשה ביותר בארכיפלג כולו. המאבק נמשך עד 1947.

ב-1949 הפכה סולווסי לחלק מהרפובליקה של אינדונזיה. ב-1950 פסק גם שלטון הראג'אס. בתקופה זו קמו תנועות מקומיות שדרשו הקמת אוטונומיה מוסלמית בסולווסי. הייתה אי שביעות רצון מהמימשל הריכוזי ומהאימפריאליזם הג'אוונזי. בדרום סולווסי הייתה לממשלה שליטה יציבה, אך בצפון היו התקוממויות. ב-1958 פרצה מרידה כנגד שלטונו של סוקרנו. היו קרבות שדוכאו רק ב-1961 החל שיקום, אך ב-1965 פרצה בסולווסי מרידה קומוניסטית, שדוכאה על ידי הצבא.

חלוקה לפרובינציות

האי מחולק לארבע פרובינציות: צפון, דרום, מרכז ודרום-מזרח. האזורים המפותחים ביותר מבחינה כלכלית ותרבותית הם חצי האי מינהסה, ופרובינציית דרום סולווסי, שם נמצאות גם הערים הגדולות. האזור הדרומי הוא גם הצפוף ביותר. בצפון נמצאת מאנדו ובדרום אוגונג-פדנג (בעבר- מאקאסר), ובה כחצי מיליון תושבים. רובן של 21 המחוזות של הפרובינציה הדרומית של סולווסי הן ממלכות קדומות. אדמיניסטרציה ומינהל מודרניים הם "הרחבה" של המשפחות המלכותיות מהעבר, שקיבלו תפקידים במינהל הציבורי.

אוכלוסיה

רוב תושבי סולווסי משתייכים לעמים המלאים. באי יש מספר רב של קבוצות אתניות שונות, הדוברות 40-50 (ויש האומרים 80) שפות שונות. בין העמים והשבטים השונים קיימים הבדלים תרבותיים ניכרים, אשר נשמרו בשל ביתור פני השטח, והתקשורת הפנימית המוגבלת בפנים האי. לעומת זאת, המגוון האתני גם נוצר בשל מיקומו האסטרטגי של האי במרכז אינדונזיה. אזורי החוף של האי מעולם לא היו מנותקים וספגו השפעות רבות ומגוונות לאורך השנים, הן משכניו הקרובים (פיליפינים -בצפון סולווסי מדוברות שפות הדומות לאלו המדוברות בפיליפינים, איי התבלינים, בורניאו, איי סונדה הקטנים) והן מגורמים רחוקים יותר שעסקו במסחר- הודו סין אירופה וכו'.

מבחינים בארבע  קבוצות אתניות עיקריות:

א. בני מינאהסה: הגדולה שבהן. יושבים בחצי האי הצפון-מזרחי. מרביתם נוצרים פרוטסטנטים (תחת שלטון ההולנדים אזור המינאהסה התנצר כולו), חקלאים ברובם (איזור קרקעות פוריות) ובעלי מקצועות חופשיים. זוהי קבוצה גדולה של שבטים הכוללת כמה קבוצות:

1. מינאהסנים (הקבוצה העיקרית).
2. בולאנג.
3. מונגוונדו (Mongondow).
4. גורונטאלו (Gorontalo).
5. טומיני – תוצאה של תערובת עם הטוראג'ה של מרכז האי.

ב. בני הטוראג'ה הפאגניים (ונוצרים), חיים במרכז. הם מקיימים חקלאות שבעבר הייתה נוודית למחצה וכיום הולכת ומתמסדת וחלקם הקטן (מאד) מתקיים עדיין על לקט וצייד.

ג. הבוג'ינזים

ד. מקסארים: מאכלסים את חצי האי הדרומי וחצי האי הדרום-מזרחי.

בנוסף לעמי סולווסי המלאים, חיים באי סינים רבים, המרוכזים בחופים ומהווים כ-1% מכלל התושבים. בשנים האחרונות העבירה הממשלה באלינזים וג'אוונזים מן האיים היותר צפופים אל סולווסי.

דת:

מרבית תושבי סולווסי הם מוסלמים (80%).

לפי האגדה, הובא האסלאם ב-1603 על ידי שלושה אנשים קדושים ממיננקבאו שבסומטרה. הם החלו באיסלום האליטות של Luwu ומקסאר, אחר כך בונה, ואחר כך הבוגים. עד 1611 התאסלמו כולם למעט הטוראג'ה. לאמתו של דבר, הגיע האסלאם לדרום האי כבר קודם לכן, במאה ה-15', על ידי סוחרים מוסלמיים ורק במאה ה-17' היה איסלום סוחף. בחלק מן המקומות הייתה התנגדות (ישנו סיפור על נסיך Goa, ששחט חזיר במסגד ביום ו' ומרח את דמו על הקירות), אך בסופו של דבר העניין הסתיים באיסלום בכח החרב. כיום כאמור 80% מהאוכלוסיה מוסלמים, בדרום בצפון ובדרום מזרח האי (בוגים מקסארים מנדרים ועוד). האסלאם בסולווסי גמיש – סינקרטיסטי וטולרנטי, בכך שהאמונה משולבת באלמנטים ובמנהגים מקומיים הקשורים באבות הקדמונים וברוחות הארץ, האורז והים (לדוגמא: ברכות לאוניה, פולחני ריפוי ועוד). אין הדבר סותר את העובדה שהבוגינזים נחשבים למוסלמים קיצוניים.

כ- 20% מתושבי סולווסי הם נוצרים. 17% נוצרים פרוטסטנטיים ו- 2% נוצרים קתוליים. הנוצרים מרוכזים בעיקר בצפון – באזור מינאהסה ואיי Sangir – Talud, לשם הגיעו הפורטוגלים, אחריהם הספרדים וב- 1800 זכו ההולנדים בשליטה מלאה. בתקופתם החל ניצור פרוטסטנטי מאסיבי, שהושג בעיקר על ידי הקמת בתי ספר באזור.

באיי Poso שבמרכז ובטאנה-טוראג'ה – החל הניצור בסוף המאה ה-19' על ידי מיסיונרים הולנדים. שם חל שינוי ניכר מאז העצמאות, מחשש מפני התפשטות מוסלמית. כמו כן קיים מיעוט נוצרי כמעט בכל עיר. בנוסף למרכיבים האנימיסטים הקיימים בכל אחת מהדתות הגדולות יש בסולווסי אחוז קטן של אנימיסטיים.

טקסים והפולחנים מקומיים (אנימיסטים ברובם), בנוסף לעניין ה"דתי -רוחני" שבהם מהווים גם דרך להפגין עושר פוריות והצלחה, ודרך להשיג סטאטוס חברתי. הדוגמא הטובה ביותר הם טקסי הלוויה של הטוראג'ה, בהם קיימת תחרות סמויה על מספר המשתתפים הגדול ביותר, מהיכן באו, וכמה בופאלו הביאו. Ramai"" שפירושו צפוף קולני, מלא באנרגיה וחיות, הוא הקומפלימנט הגדול ביותר שניתן לתת לטקס בסולווסי.

אנשי סולווסי חיים במאה ה-20' ומתלבטים בשאלות אודות משמעות טקסיהם ופולחניהם. לווית הטוראג'ה איננה רק פולחן אבות, אלא גם המחשה לסטאטוס שמשפחה טוענת לו. זוהי דרמה שמדגישה את קיומה של דת אבות והייחוד האתני של הקבוצה, המדגישה את המתח שבין נצרות לבין אנימיזם באי.

ארכיטקטורה:

ארכיטקטורה מסורתית באי דומה לזו הקיימת באזורים אחרים בארכיפלג: בתים על גבי עמודים ולהם גגות בצורת אוכף בולט בקצהו. בתי הטוראג'ה דומים לבתי הבטק והמיננקבאו שבסומטרה. סגנון זה עתיק ביותר וקיים גם בווייטנאם, מיקרונזיה, פאפואה ניו גיניאה ועוד. מקורו של סגנון זה במתיישבים האוסטרונזים הקדומים, שהחלו את מסעותיהם מדרום מזרח אסיה היבשתית לאיים כבר לפני 6,000 שנים. את הבנייה על גבי עמודים אפשר למצוא בכל אינדונזיה, למעט בג'אווה, שם המחסור בעץ הביא לבנייה ישירה על גבי האדמה. ההגבהה מגינה מבוץ, חיות בר וזרימת מים ומאפשרת אוורור וצינון של הבית. אצל הבוגים למשל, ארכיטקטורת הבתים הקדומה נהרסה על ידי מוסלמים במהלך המאה ה-17'. הבנייה כיום פשוטה.

הבית – כמו בשאר אינדונזיה – נחלק לשלושה חלקים: חלק תחתון – שם חיים בעלי חיים ולשם נזרק זבל מהמטבח. חלק אמצעי – למגורים וחלק עליון, משטח הגג, שם מאוחסנים חפצי הקודש. שלושת החלקים מקבילים לעולם התחתון לכדור הארץ ולעולם העליון. לבית מתייחסים כאל ישות חיה. מדברים על "רוח הבית" המחוברת לעמוד המרכזי Posi Bola, אליו מתייחסים כאל כח אבסטרקטי ולעתים כרוח שומרת.

הערות

[1] Riley, J., and J. C. Wardill. 2001. The rediscovery of Cerulean Paradise-flycatcher Eutrichomyias rowleyi on Sangihe, Indonesia. Forktail 17: S. 45–55.