גילי חסקיןאש ודיסוציאציה בסלוניקי
כתב וצילם: גילי חסקין
לדאבוני, הפלאש הבלתי מכוון, חיסל כמעט את אפקט הגחלים
ראו גם: כתבה במגזין הוירטואלי של מסע אחר : הולכים על גחלים.
לחץ כאן לחומר קריאה על יוון
ישבתי דחוק על שרפרף בפינת החדר. מולי התנועעו אחד עשר בני אדם, גברים ונשים, צעירים וזקנים, הסתחררו סביב עצמם, מבלי שיחושו עייפות או סחרחורת. מבטיהם היו נעוצים בנקודה כל שהיא בחלל החדר. חלקם החזיקו איקונות קדושות. לא היה בכך שום דבר שדמה לפולחן נוצרי שאני מכיר. הבטתי מהופנט ברוקדים, הם הסתחררו מולי עד שחשתי אף אני ערפול קל. עוד רגע והייתי נשאב למצב בו היו נתונים הם עצמם.
זהו אירוע שכולל תהליך של ריקוד חדגוני, לקול מוזיקה מונוטונית, עד לכניסה למצב של דיסוציאציה (Dissociation) היינו, ניתוק של האדם מגופו ובשיאו הליכה ברגלים יחפות על גחלים.
כמו להרבה דברים מיוחדים, גם לכאן הגעתי במקרה. ישבתי עם מריה, המדריכה היוונית שלי, על ספסל במשרדי ההר הקדוש אתוס. זה עתה הנחתה אותי לקראת הביקור שם, בעזרת אישור שהשיג למעני אחד מידידיה. בהפסקת שטף המידע, אני מתחקר, אוסף מידע בגרגרנות. שואל על טקס הקרבת השור המפורסם, הנהוג עד היום באי לסבוס – מיליטיני – הסמוך לחופי אנטוליה. טקס ששורשיו האסייתיים ברורים. מריה שמעה על כך, אך עדיין טרם ראתה. לא ברור לי איך, אבל השיחה מתגלגלת לטקס אחר, שעבורה איננו אירוע אנתרופולוגי אלא משהו משגרת חייהם של בני משפחתה.
הטקס עליו ספרה נקרא אנסטנאריה (Anastenaria), היינו הליכה טקסית על גחלים רוחשות והוא מתרחש במספר מקומות בצפון יוון ובדרום בולגריה. הטקס נהוג בקרב קהילות שעזבו את תרקיה התורכית במהלך מלחמות הבלקן בשנים 1912 – 1911. בנוסף לפולחן הנוצרי הכנסייתי הרגיל, הם מקיימים מעגל חיים טקסי המתחיל ב-26 באוקטובר ומסתיים ב-15 באוגוסט מדי שנה. מעגל חיים המציין את חילופי עונות השנה ואירועי טבע אחרים. הדמויות המרכזיות במסורת הזאת הם קונסטנטין הקדוש ואמו הלנה, אבל ישנם גם ימים משמעותיים אחרים, המוקדשים לקדושים נוצריים נוספים.
שני האירועים המשמעותיים במעגל החיים הזה מתרחשים בינואר ובעיקר במאי. ושניהם מוקדשים לקדושים הללו. כול פסטיבל כזה אורך שלושה ימים והוא כולל תהלוכות, מוסיקה, ריקודים והקרבת קורבנות. שיאו של הטקס הוא הליכה על הגחלים, ללא כול פחד. בעבר, היו שטענו שהרגליים אינן נכוות משום שכמעט ואינן נוגעות בגחלים, אך עם הזמן הוכח שבמצבי ניתוק, או במצבים קיצוניים של טראנס, אדם מסוגל ליכולות בלתי נתפסות ממש.
הטקס נועד להנציח אירוע שקרה במאה ה-13 ב-Costi (כיום בבולגריה). מדובר בנס שקרה בכנסייה לכבוד קונסטנטין הגדול. מריה מסבירה לי את חשיבותו של הקיסר הזה לנוצרים. מי שהפך את הנצרות לדת מותרת. אינני מפריע לה ולא טוען שמדובר בסך הכול בהחלטה של "ריאל פוליטיק". מכול מקום, במהלך המיסה ביומו של הקדוש, פרצה שריפה. המתפללים ששהו בכנסיה יצאו בבהלה החוצה, בעוד האש מתפשטת. בעודם מברכים על כך שניצלו, שמעו המאמינים המבוהלים, צרחות אנושיות: "בואו והצילו אותנו". הם הסתכלו זה בזה וראו לתדהמתם שאיש לא נותר בפנים. אחרי כמה דקות של מבוכה, הבינו שהצרחות הגיעו מהאיקונות, מהציורים הקדושים, המרוחים על גבי לוחות עץ בשכבות צבע נדיבות ומייחסים להן כוח משל עצמן. הם לא פחדו מהאש, נכנסו לכנסיה הבוערת חדורי תחושת קדושה, שאפו עשן, אך הצליחו להציל את האיקונות ולהימלט החוצה. אכן, קורים דברים כאילו. ידוע שבעיתות מצוקה, אדם מסוגל לכוחות שגייס מתוך מקור לא ברור. כאילו שלא יוכל לשחזר אותם שוב, לפי הזמנה. הטקס הזה מתקיים עד היום בקוסטי ובחמישה כפרים נוספים בהרי סטרנדזה (Strandzha) אשר בבולגריה. עם הזמן למדתי שהטקס הזה מתבצע עד היום על ידי הדרווישים בתורכיה. ייתכן שהגיע לכול הקהילות מאותו מקור.
את הטקס המוזר הזה חוגגים יוונים מצאצאי גולים, בששה מקומות בצפון יוון. אחד מהם הוא לגדה (Lagada ) – רובע של תסלוניקי, שם חיים קרוביה של מריה. מדי שנה, ב-21 לחודש טובחים שור, טקס שמין הסתם נותר בו הד למסורת פרה נוצרית, ששורשיה אולי אנטוליים. את בשרו הם צולים ומחלקים לחוגגים. אחר כך הם מתאספים במקדש מעט שנקרא קונאקי (Konaki); שם תלויות איקונות על הקיר, סמלים המסמנים קדושים מעונים ומטפחת ראש אדומה, שבמהלך הריקוד הטקסי הם עוטפים בה את האיקונות. הם פותחים בריקוד מונוטוני, ובסיומו, כך טענה, הם רוקדים ברגליים יחפות על גחלים. הם חוזרים על הטקס ב-22 וב-23 למאי. אם כי בכול מקום חוגגים את הטקס באופן שונה מעט. בני משפחתה של מריה חוגגים את האירוע רק במאי וזנחו את האירוע בינואר, שהוקדש לאתנסיוס הקדוש והתקיים בדרך כלל בתוך הבית. מריה עצמה שבשמך שנים לא נטלה חלק באירוע, איבדה את היכולת הזאת, אבל הוריה ואחיה עדיין משמרים אותה.
אזני נזקפות ואני מאזין בהתלהבות. מתקשה להאמין. אכן, הליכה טקסית על גחלים מוכרת במקומות רבים בעולם. האירוע המתועד הראשון התרחש בהודו במאה ה-12 לפני הספירה. במו עיני ראיתי מופעים כאילו בסרילנקה ובתאילנד, אבל מעולם לא שמעתי על יכולת כזאת באירופה.
הליכה על אש בסרילנקה
מריה רואה את התלהבותי, שואלת אותי אם אני מעוניין לראות ואני משתומם על השאלה. כמובן. מסביר לה שאני חי כדי לטייל והיא מחייכת. בוא ברגע היא מתקשרת לנהג מונית מידידיה ומתאמת את איסופי בשעה 20:00. מיהרתי לחפש מידע אודות הטקס. החוקרים חלוקים ביניהם לגבי מקורו. סביר להניח ששורשיו פאגאניים. קרוב לוודאי שנעוצים בפולחנו של דיוניסוס, אל היין. אני נרגש. נוכח בפעם המי יודע כמה, שטיול טוב מתחיל בשאלות הנכונות.
בשעה 20:00 לערך הגיע הנהג. עשרים דקות של נסיעה ולאחר כמה שאלות אנו מגיעים לרחוב צדד ריק ובו שני גברים מבעירים אש ומסדרים את הגחלים בעיגול. באופן תמוה לא נראה איש. הנהג מציע להמתין בסבלנות, אך מכיוון שאין לי את המוצר הזה, אני מבקש ממנו להתקשר למריה ולמרבה המזל היא כיוונה אותנו לדבר האמיתי. שם, במרחק שני בתים בלבד, נמצא הקונאקי, הביתן בו מתקיים הטקס. אני נדחס לבית הקט עם עוד מבקרים, מרביתם שכנים או קרובי משפחה. בחדר קטן וצפוף להפליא רוקדים תריסר איש, מרביתם בני משפחתה של מריה. אשה מבוגרת מסמנת לי לשבת לצידה. זהו חדר קטן, שקירו המזרחי מכוסה באיקונות. בצד יושבים שני גברים מבוגרים, האחד מנגן בחמת חלילים והשני בלירה (lyre) תרקית. לצידם, רוקד בהתלהבות, גבר מבוגר למדי, פרוע שיער, כשהוא מתופף באכסטזה, תוך ריקוד מסורבל מרגל אחת לשנייה. סב המשפחה, שמעיניו המזוגגות ניכר שידע ימים טובים יותר, רוקד אף הוא בתנועות איטיות וכמה צעירים, ביניהם אחיה של מריה, מנופפים במטפחות, מסחררים במעגלים סביב עצמם, מבלי שיאבדו את שיווי המשקל. מישהי רוקדת כשהיא אוחזת באיקונה ועיניהם של כולם בוהות בנקודה כלשהי. רק לא עיניהם של חבריהם. לאורך כל הטקס אינם שותים מים קדושים, לא מריחים פרחים, וודאי שלא לועסים אותם ולא נוטלים סם מסוג שהוא. זהו ריקוד המכניס אותם למצב של דיסוציאציה.
דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק). הוא סוג של מצב מודעות שבו אירועים וחוויות שבדרך כלל מחוברים ומשולבים במודעות, הם מופרדים ומפוצלים אלה מאלה . דיסוציאציה היא לעתים הפרעה באינטגרציה התקינה של התפקוד הפסיכולוגי והתודעה של האדם. ההפרעה באינטגרציה היא בלתי צפויה, ולרוב בלתי ניתנת להסבר על ידי הלוקה בה.
בתהליך הדיסוציאציה נוצר נתק או הפרדה בין חוויות או התנהגויות מסוימות של האדם לבין שאר החלקים המודעים של הנפש (זיכרונות, מחשבות, רגשות, פעולות, תחושת הזהות העצמית). דיסוציאציה מתקיימת לעתים קרובות כתסמין (סימפטום) בהפרעות נפשיות. לעתים הדיסוציציה היא פועל יוצא של פעולה שחוזרת על עצמה, כמו אברך המתפלל שעות תוך כדי תנועה חדגונית, כפי שמתאר ביאליק בשירו "המתמיד". כך גם המאנאסצ'י (Manaschi), מספרי הסיפורים הקירגיזיים, שיכולים לשבת שעות ארוכות, להתנודד חרישית וללוט אין ספור סיפורים מעלילותיו של מאנאס, הגיבור הקירגיזי האגדי.
דיסוציאציה היא תהליך מנטאלי מורכב המספק מנגנון הגנה עבור היחיד המתמודד עם מצבים כואבים ו/או טראומטיים. במקרים אחרים היא מכשיר המסייע לגוף לבצע פעולות שאינו מסוגל לבצע במצב רגיל. כפי שעושים למשל הדרווישים המסתחררים בתורכיה.
ראו באתר זה: שאמניזם ואירועי טראנס
התבוננתי במחוללים. נראה שהם מתנתקים מגופם ועוברים למצב פסיכו פיזי אחר. אט אט הם מפסיקים לרקוד. בכול רגע פורש מישהו ויושב לנוח. אני מנסה לצלם. כמה מבני המשפחה מפסיקים אותי. למרבה הפתעה, האם מבקשת ממני לצלם, עד שאני מופסק שוב. אני מנסה לחקוק בלבי את הפרצופים, את ההבעות, את חרדת הקודש. את התנועות. ממאן להאמין שהטקס הזה, היינו, כניסה לטראנס, למצב של מעבר לחושים, טקס שכדי לחזות בשכמותו הייתי רץ לקצות אסיה ואמריקה הדרומית והנה הוא מתרחש כאן באירופה ולמרבה הפלא, אצל אנשים רגילים לגמרי, המקיימים אורח חיים מערבי. כנראה שהיכולת הזאת, עדיין לא אבדה לנו. הם אינם נזרקים לרצפה כפי שראיתי באירועי טרנס שונים, גם לא מעווים את פניהם. קצף לא יוצא מפיהם ובכול זאת, הם מנותקים. במקום ובמצב אחר.
כעבור כמה רגעי מנוחה הם קמים, מצטלבים, מנשקים את האיקונות הקדושות, המוסיקה החדגונית מנגנת שוב והם חוזרים לרקוד. הסיבוב הזה קצר להפליא. הם יוצאים בשורה, כשהם נושאים את האיקונות. כמה מחזיקים נרות והם מסתדרים מול הגחלים ברגליים יחפות. הגשם המטפטף אינו מטריד מי שעומד לרקוד על הגחלים. הנהג, ידידי החדש, מסוכך עלי במטרייתו ואני מנסה להתקרב ככל שאוכל. לפתע מישהו מזנק מרחוק, קופץ על הגחלים ומנתר החוצה. מישהי מחזיקה בידיה את האיקונה של קונסטנטין הקדוש, מצמידה אותו אל חזה ורוקדת על הגחלים. הפעם אינה מנתרת החוצה, אלא רוקעת עליהם.
עוד כמה חוצים את הגחלים בסערה. מרגע לרגע הם נכנסים לאכסטזה, מגבירים את הקצב ונדחפים פנימה אל המדורה, בועטים בגחלים הרוחשות, רומסים אותן בעוז, כאילו בחמת זעם, עד שהם מכבים את אותן בכפות רגליהם היחפות. איש לא מוציא הגה מביו. ברקע נשמעת רק אותה מנגינה מונוטונית. האירוע כולו נמשך רגעים ספורים. אחר כך, הם שבים לחדר לסבב נוסף של ריקוד, אל מול האיקונות. אחת הדודות מראה לי בגאווה את כפות רגליה, שהאש לא הותירה בהם ולו סימן קטן. לאחר הריקוד, הם יתאספו לכירה גדולה המסיימת את יומו האחרון של החג. קשה להאמין. אירופה 2012.
לא להאמין יש דברים כאילו באירופה…
WOW
מאמר מדהים על תופעה יוצאת דופן.
אני מדריך ביוון ומכיר תופעות דתיות חריגות ומעניינות נוספות.
האחת ברודוס בהר קמביצה והשנייה במנזר פרוסוס במרכז יוןן ליד קרפיניסי בשני המקרים נשים זוחלות על ארבע עד זוב דם במקרה אחד במעלה ההר ובמקרה השני במורד מדרון וכאן לצד האישה צועד בעלה כשהוא קורה מהברית החדשה. מטרת הנשים היא לקבל סיוע כדי להיכנס להריון.
ראיתי מספר פעמים את הטכסים החרגים האלה עליהם בודאי יש השפעה פגאנית קודם קבלת הנצרות ביוון.
ראוי לציין כי תופעות כאלה אופייניות יותר בזרם האורתודוכסי בנצרות מאשר אצל הקתולים,
השפעה מזרחית?
מעיניין. אם היו מקיימים סקס נורמלי ולא פאראנורמלי אולי היא היתה נכנסת להריון, מקסימום בעזרצת רוח הקודש של השכן
כפי הנראה השיטה עובדת כך: זוחלת, זוחלת עד זוב דם, נפצעת, מדממת, בוכיה, מעולפת. מגיעה הביתה, זוכה לפינוק חם ואוהב וראו נא זה פלא, כעבור תשעה חודשים נוצרים חיים. כפי הנראה יש לחבר'ה האלה פעולות מיותרות בתהליך והם לא העזו לשנות את "תרשים הזרימה" בשל האמונה רבת השנים 🙂
מעניין ומדליק'
מ ת ר ק ….. מדהים שטקסים כאלה מתקיימים כאן קרוב כמעט "מתחת לאף"
חוויה יוצאת דופן ללא ספק…