טיול לאצבע הגליל – רכס רמים

כתב: גילי חסקין 28-03-2021

זהו טיול המשלב נופים יפים, תצפיות מרהיבות, וסיפורים מן התנ"ך, העלייה הראשונה, הצלבנים ומלחמת הקוממיות.

האביב המתפרץ בשלל צבעים, הירוק המכסה בנדיבות את המדרונות, מזרזים את המטייל להקדים ולצאת לגליל, טרם יימסו שרידי השלג בחרמון ויצהיבו מדרונות הגולן.

  לייתר הסיורים בארץ   

האזור:

ראו גם, באתר זה: אצבע הגליל ;  סיור בעקבות מגיני תל חי ;  סיור בעקבות השומר

שמה של אצבע הגליל ניתן לה בשל צורתה הצרה והמוארכת, כמעין אצבע של מדינת ישראל, הבולטת צפונה לתוך השטח שבין לבנון לסוריה.

האזור כולל את עמק החולה ורצועה מזרחית מהרי נפתלי של הגליל העליון. האזור מתוחם במזרח, , על ידי רמת הגולן. בצפון ובמערב, בגבולות המדיניים של ארץ ישראל ומדינת ישראל ואילו בדרום, הוא מתוחם על ידי הקו הדמיוני העובר ממלכיה במערב ועד לנוטרה, מצפון לימת החולה בעבר באזור שמורת החולה כיום[1].

תיחום זה צירף שני אזורים גיאוגרפיים שונים זה מזה – עמק החולה מחד ורכס הרי נפתלי מאידך – ליחידה גיאוגרפית אחת, שבעבר כונתה "ארץ נפתלי". יש לציין, כי "ארץ נפתלי" המקראית היא מושג רחב הרבה יותר. נַחֲלַת שֵׁבֶט נַפְתָּלִי, או כפי שהיא מכונה "ארץ נפתלי", מצויה בצפון-מזרח ארץ ישראל. הנחלה עלתה בגורל השישי לאחר נחלת שבט יהודה ונחלאות "בית יוסף". מקו חצביה – צידון לאורך נהר הליטני בצפון, עד לנחל יששכר בדרום, במזרח היא תחומה על ידי נהר הירדן, ימת החולה וים כנרת ובמערב עם נחלת שבט אשר ונחלת שבט זבולון. סביבת הר תבור היא נקודת המפגש לשלושת השבטים[2]. בספר יהושע מובא תיאור הנחלה: " וַיְהִי גְבוּלָם, מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם; וַיְהִי תֹצְאֹתָיו, הַיַּרְדֵּן. וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר, וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה; וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב, וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם, וּבִיהוּדָה, הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. וְעָרֵי, מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר, וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת. וַאֲדָמָה וְהָרָמָה, וְחָצוֹר. וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי, וְעֵין חָצוֹר. וְיִרְאוֹן, וּמִגְדַּל-אֵל, חֳרֵם וּבֵית-עֲנָת, וּבֵית שָׁמֶשׁ: עָרִים תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן" (יהושע :י"ט, 32-38).

זהו טיול יפה. צריך להחליט בעיקר היכן לא מטיילים. טיול זה מוקדש בעיקר למרחב של המורדות המזרחיים של הרי נפתלי, או רכס רמים.

מסלול הטיול

תל אבל בית מעכה

תל אָבֵל בֵּית מַעֲכָה בולט בצד הכביש העולה ב"מעלה עיון", מכפר גלעדי למטולה. כ-2 ק"מ דרומית למטולה. התל חולש על הדרך העתיקה בין חצור לדן ושולט על פתחו הדרומי של המעלה הצר. מהתל נשקפת תצפית יפה על צפונו של עמק החולה. למרגלותיו פורחים כמה פרטים של אירוס נצרתי, אבל הם כאמור לא העיקר. המופעים שלהם בהר יונה ובגבעת המורה, מרשימים פי כמה.

ראו באתר זה: טיול לפריחת האירוס הנצרתי.

לעומת זאת, יש כאן שפע מרשים ואדום של נוריות ובעיקר, נוף מרהיב.

אָבֵל הייתה עיר כנענית מתקופת הברונזה הקדומה (מהאלף ה-3 לפנה"ס), שבהמשך (באמצע האלף ה-2 לפנה"ס) הייתה שייכת לממלכת חצור הכנענית[3].

אבל מצוינת ברשימת הערים שכבש תחותמס השלישי מלך מצרים בשנת 1468 לפנה"ס[4]. אפשר שהכינוי "בית מעכה" מלמד על זיקה היסטורית של העיר לממלכת מעכה המקראית[5], שהיתה בין הגלעד לחרמון; הדרומית בארצות בית נחור [ממלכת מעכה נוסדה במאה ה-11 לפני הספירה, עם התהוותן של הממלכות הארמיות בדרום סוריה[6]. בסיפורים על מלחמות דוד עם ברית מלכי ארם, מופיע מלך מעכה כאחד מבני בריתם][7].

עד מלחמת הקוממיות, ישב בראש התל, הכפר הקטן אבל אל קמח (של החיטה), המוזכר בכתבי הגאוגרף המוסלמי יאקות אל-חמאוו [8], במאה ה-13.  ההיסטוריון הערבי וליד ח'לידי  מציין כי ב 1596 מנו תושבי הכפר 143 נפשות[9]. ב-1945 הוערך מספרם ב 330 תושבים, מהם 230 מוסלמים, וכ-100 נוצרים, והייתה בו כנסייה. שטח הכפר היה 4,615 דונמים, מתוכם 1,327 דונם בעלות יהודית ו-3,116 בבעלות ערבים[10]. הכפר היה אחד משבעה כפרים שיעים-מתואלים בגליל,  שעם אשרורו של הסכם פולה-ניוקומב, האנגלו-צרפתי ב-1924, על ידי חבר הלאומים נקבע מיקומם בשטח ארץ ישראל המנדטורית.

שבעת הכפרים הם (ממזרח למערב) אבל אל-קמח, הונין, נבי יושע אל-מאלכיה, קדס, צאלחה, ותרביחא . למעט נבי יושע, שנכבש במבצע יפתח (ראו להלן*, כפרים נכבשו במהלך במבצע חירם[11] של צה"ל, במלחמת העצמאות ויושביהם ברחו ללבנון.

רובם חרבו ובמקומם הוקמו יישובים ישראליים. למרות שהכפרים נמצאים מדרום לגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון דורשים גורמים שונים, ובראשם חיזבאללה, להעבירם לשליטה לבנונית, לטענתם, על סמך הסכמות אנגלו-צרפתיות לפני ואחרי המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה[12].

לפי ההיסטוריון בני מוריס, תושבי הכפר נמלטו ממנו במאי 1948, במהלך מלחמת הקוממיות, לאחר כיבוש צפת הערבית על ידי כוחות "ההגנה". הכפר נכבש על ידי כוחות "ההגנה", במסגרת "מבצע יפתח"[13], ובתיו הנטושים נהרסו. בשנת 1952 הוקם מושב יובל, כקילומטר וחצי ממרכז הכפר, על חלק מאדמותיו.

האירוע הקשור ביותר למקום הוא מהמרד של שבע בן בכרי, שפרץ מיד לאחר דיכוי מרד אבשלום: " א וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי–אִישׁ יְמִינִי[14]; וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיֹּאמֶר אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי–אִישׁ לְאֹהָלָיו, יִשְׂרָאֵל.  ב וַיַּעַל כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאַחֲרֵי דָוִד, אַחֲרֵי, שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי; וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם, מִן-הַיַּרְדֵּן וְעַד-יְרוּשָׁלִָם [….]ו וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי, מִן-אַבְשָׁלוֹם; אַתָּה קַח אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, וּרְדֹף אַחֲרָיו–פֶּן-מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת, וְהִצִּיל עֵינֵנוּ. ז וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים; וַיֵּצְאוּ, מִירוּשָׁלִַם, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי […] ". יואב וצבאו התכוננו לכיבוש העיר ולשם כך שפכו סוללות עפר מול חומותיה, במטרה להפילם ולהילחם בתושביה: "ויָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו, בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה, וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל-הָעִיר, וַתַּעֲמֹד בַּחֵל; וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יוֹאָב, מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה.  טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב, קְרַב עַד-הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ  וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי; וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ: אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל–לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת ה' " האישה החכמה, מ ששמה לא ידוע, הדגישה כי אבל בית מעכה היא "עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל" כלומר עיר גדולה; דבר שנועד להעצים את המסר שלה.

האשה, מצטיירת כבעלת כושר דיבור ושכנוע. היא מדגישה מילים חשובות על ידי חזרה עליהן:  "שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ", "דַּבֵּר יְדַבְּרוּ", "שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ". היא משתמשת במילה "תְבַלַּע" . אמצעים המעצימים את המסר שלה. היא משתמשת בפתגם, שכנראה השתבש, כדי לשכנע את יואב. יש לשחזר אותו בעזרת תרגום השבעים: "דבר ידברו לאמר: שאול ישאלו בראשנה באבל ובדן התמו, אשר שמו אמני ישראל". היינו: קודם שואלים בעצת אבל, ורק אחר-כך בדעת דן; כי אבל-בית-מעכה חשובה מדן, היא "עיר ואם בישראל"[15].

מכיוון שיואב הוא הדמות הראשית, נמסרים דבריה אליו בהרחבה. לעומת זאת, דבריה לאנשי העיר אינם נמסרים. בפס' 19 אומרת האישה, כי היא מייצגת את השלמים והנאמנים בישראל. כנגד ה"אָנֹכִי" שלה מעמידה האישה את ה"אַתָּה" של יואב המבקש להשמיד את תושבי העיר, בכך היא פונה אל מצפונו[16].

"כב וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ [כלומר בכוח הרטוריקה שלה], וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַמֶּלֶךְ.(שמואל בב, כ', 1-22). כך הצלה הריגתו של איש אחד ישוב שלם מסכנת כליה. גרסא מוקדמת ואלימה של "ביקור הגברת הזקנה"[17].

במדרשי חז"ל מזוהה האישה החכמה עם שרח בת אשר, שידועה כמי שהאריכה ימים עד מאד. הזיהוי מבוסס על המילים בפסוק "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל", שמתפרש: "אני שהשלמתי נאמן לנאמן – יוסף למשה", רמז למדרש לפיו בזמן יציאת מצרים גילתה שרח את מיקומו של ארונו של יוסף למשה. דעה נוספת מבססת את הזיהוי על פירוש אחר לפסוק זה, ולפיו שרח היא שהשלימה את מניין בני ישראל בירידתם למצרים[18].

האישה מאבל בית מעכה המוגדרת כ"חכמה", מקבילה לאישה חכמה אחרת – "האישה החכמה מתקוע"[19] , המוזכרת בפרשת מרד אבשלום. זו הפעם השנייה, שבא יואב בדברים עם אישה חכמה. השוני בין סיפור זה לבין הסיפור הקודם, הוא בכך, שבפרק זה פועלת האישה מיוזמתה. שתי הנשים ניחנות בכושר שכנוע ושתיהן רוצות למנוע שפיכות דמים[20].

הדיו של מרד שבע בן בכרי נשמעים היטב בפרשת פילוג הממלכה של ימי שלמה – בעת מלכותו של בנו – רחבעם. איש אחר מהר אפרים, ירבעם בן נבט, פותח במרד נגד שלמה: "וירם יד במלך" (מל"א י"א 26). סופו של המהלך הזה, בפירוד בין יהודה וישראל בימי רחבעם. מחבר סיפור המשא ומתן בשכם מסיים את סיפורו באותה קריאה סמלית שנישאה בפי שבע בן בכרי: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל" (מל"א י"ב 16)[21].

במאה ה-9 לפנה"ס נכבשה אבל בידי מלך ארם בן הדד הראשון: "וַיִּשְׁמַע בֶּן-הֲדַד אֶל-הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-לוֹ עַל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן, וְאֵת אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה; וְאֵת, כָּל-כִּנְרוֹת, עַל, כָּל-אֶרֶץ נַפְתָּלִי" (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק 20). ובמאה ה-8 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה" (ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק כ"ט).

שם העיר מצוין בכתובות אשוריות שבהן רשימה של הערים הכבושות, משנת 733 או 734 לפנה"ס.

ב-2012 נערך סקר ארכאולוגי. במסגרת חפירות של עונות 2013 עד 2015 נפתחו חמישה שטחי חפירה, שניים בתל התחתון (שטחי F ו-O), אחד באוכף שבין התל התחתון והעליון (השטח A), אחד במדרון המזרחי של התל העליון (שטח B), ושטח K שבמדרון המזרחי, בקצה הצפוני של התל התחתון. באתר נמצאו שרידים בעיקר מתקופת הברזל א וב, תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת ברונזה התיכונה. בנוסף נמצאו שרידי בנייה מרשימים מהתקופה הפרסית-ההלניסטית הקדומה[22]. אחד הממצאים החשובים ביותר שנמצאו היה כד קטן, מתקופת הברונזה המאוחרת ב', שבתוכו נמצאו מטמון כסף[23]. בשנת 2017 נמצא במקום ראש עשוי פיאנס מצרי[24] של פסלון של מלך או אציל המתוארך למאה ה-9 לפנה"ס. הראש המפוסל עונד כתר, נשמר בצורה כמעט בשלמותו . פסל קטן הממדים הוא דוגמה נדירה ביותר של אמנות פיגורטיבית מישראל מתקופת המקרא [25].

נחל השומר (נחל משגב)

בין אמצע ינואר, לאמצע מארס, תקופת פריחתו של צבעוני ההרים (Tulipa agenensis), הנקרא בערבית טוּליפּ עֵין אל-שַמס. זהו  גיאופיט מרשים בפריחתו. צבעו האדום עז והצורה המעודנת של הפרח – בין בהיותו סגור ובין בהיותו פתוח – קנו לו חסידים רבים. ניתן לבקר בנחל משגב, לטפס בערוץ, לעלות בגדתו הדרומית  שם, פורחים צבעונים יפים.

לצבעוני פרח דמוי גביע בעל ששה עלי עטיף צבעוניים: צבע עלי הכותרת הוא אדום-כתום ובבסיסם החיצוני כתם צהוב. בתוך הפרח האבקנים על מצע בצבע שחור בצורת כוכב או מגן דוד בעל ששה חודים שחורים המוקפים במסגרת צהובה. הפרח חסר צוף, אך שופע אבקה רבה. מבקרים בו חרקים, בעיקר חיפושיות, הנמשכות לצבע האדום, והן גם המאביקות. פרחי הצבעוני נפתחים בשעות הבוקר ונסגרים לעת ערב. לעיתים ימצאו החיפושיות בפרח שנסגר מקום ללינת הלילה "כאורח שנטה ללון"[26].  לצבעוני ההרים תת-מין – צבעוני השרון – הגדל בר באזור השרון ומישור החוף.[27].

תפוצתו העולמית של המין משתרעת במזרח התיכון. בסוג כמאה מינים, ושמו המדעי tulipa התגלגל מהמילה הטורקית "טורבן", שמשמעה כובע. מוצאו של הצבעוני התרבותי במזרח התיכון (אנטוליה, כנראה), וטופחו ממנו הצבעונים התרבותיים המוכרים כל כך בהולנד ובמקומות אחרים.

כיום מגדלים עשרות זנים, שטופחו בעיקר בהולנד. הם שונים אלה מאלה בגודל הפרח, בצורתו ובצבעיו.

על הצבעוני, ראו בהרחבה, באתר זה: טיול אל פריחת הצבעונים.

נחל עיון

לאלו שזמנם בידם, ניתן לשלב בסיור גם את נחל עיון ומפל "התנור".

נחל עיון הוא נחל קטן, בשמו הערבי בראע'ית (נחל הברחשים), מנקז את עמק עיון (בערבית מרג' עיון), הכלול כיום במדינת לבנון  ונשפך בעבר לעמק החולה ונעלם בצמחיית הביצות טרם שיגיע לירדן. באמצע שנות השבעים, הוטה סופו של הנחל לתעלה מלאכותית, המוליכה את מימיו אל נחל שניר (חצבאני).

בקעת עיון גבוהה ב-400 מ' בערך מאשר בקעת החולה. שיפועו החריף של המיקפץ שבין שתי    הבקעות, הוא שגרם להתחתרותו של נחל עיון במעלה המדרגה הגדולה, לכיוון צפון. הנחל מדלג מעל פני עשרות מפלונים וארבעה מפלים, שהגבוה והמפורסם בהם הוא "התנור". סיפור המים קשור במי הגשמים, בהפשרת השלגים ובעיקר בסידורי ההשקיה של הכפריים הלבנוניים, המשתמשים במים להשקיית שדותיהם אשר במרג' עיון.

במרץ 2005 היטו פעילי החיזבאללה את מקורותיו של נחל עיון. הדבר הביא לכך שבמורד הנחל בשטח ישראל, יהיה הנחל יבש בחלק ניכר של השנה. לטענת אנשי החיזבאללה, כמות האזרחים בדרום לבנון, צמחה באחוזים רבים לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון והתפרקות צד"ל והמים נועדו לשמש לחקלאות ולצריכה אישית. ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, איים שישראל לא תעבור בשתיקה על פעולה זו, אך בסופו של דבר הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד, שהתבררו כחסרי תועלת.

פרט למפלים, שהם האטרקציה העיקרית (בעיקר בחורף ובאביב), ניתן להתרשם מצמחיית הנחלים – ערבה, הרדוף, פטל, ערברבה, שנית ואבפטוריון. צמחיית המדרונות והמישור – מרבדי פרחים, כל צמח  בעונתו: חצב, עירית, כלנית. במצוקים בולט חלבלוב מגובשש – צהוב בפריחתו בחורף ומאדים בשלכת-קיץ (!), וכן גדל כאן ארנין ההרים (Ptilostemon chamaepeuce) – מקום יחידי שהוא גדל בו בארץ ישראל המערבית (ממזרח לירדן, בחרמון, הוא מצוי יותר)[28]. באביב המאוחר (אפריל-מאי), מורגש היטב ניחוחו הכבד של אחירותם החורש, שפריחתו הצהובה משתלבת להפליא בפריחה הוורודה – אדומה של לוע הארי הגדול (Antirrhinum majus), בערבית: פאם א-סוּמַקָה, א-טאוויל . זהו פרח מוגן, בן סוגם של פרחי הנוי המוכרים. הוא צמח עשבוני בעל פריחה מרשימה המגיע לגובה של עד מטר אחד. (צמחי התרבות מצטיינים בשלל צבעים וזנים רבים הם בעלי שני צבעים).

פרח מוגן נוסף הוא המישויה הפעמונית (Michauxia campanuloides), שמזכירים ליהודה זיו, את ראשה של דוכיפת, שציצתה לבנה ומקורה צהוב[29]. זהו עשב רב-שנתי, יפה-פריחה, גבוה וזקוף, בלתי מסתעף. רק התפרחת מסועפת, ובה 15–50 פרחים. הפרחים ערוכים לאורך הגבעול, והפריחה מתקדמת עם הזמן מן הקצה כלפי הבסיס, הפוך מן הרגיל. הפרח לבן-צחור, גדול (קוטרו 8 ס"מ), מיוחד גם בצורתו. מספר אבריו של כל אחד מן הדוּרים של הפרח (עלי גביע, עלי כותרת, אבקנים, צלקות) הוא שמונה, לפעמים עד עשרה [30]. שמה בא לה מן הבוטנאי הצרפתי אנדריי מישו (André Michaux), שאסף אותו לראשונה במסעותיו במזרח התיכון במאה ה-18.

כאן, בנחל עיון, החלה הפעילות לשמירת הטבע בארץ. הרבה לפני ייבוש החולה ב-1953 ומאבקם של עזריה אלון ואמוץ זהבי. ביום י"א באדר ב' תרפ"ט (21 בפברואר 1929), התארגנה במטולה "האגודה למען האשד" בראשותו של פראנץ ואן דה הורן, שהיה דמות צבעונית ומיוחדת. הוא היה גוי הולנדי, חניכו של סמינר תיאולוגי, שהגיע ארצה במימי העלייה השנייה. הוא נשא אשה יהודיה, התיישב כאיכר במטולה והיה מן הראשונים בארץ שגידל גפנים בהדליה. המשוגעים לדבר, ארבעה עשר בחורים מן המושבה, נענו לקריאתו והתנדבו לעבודה של חציבת מדרגות ובניית מעקות, שיאפשרו ירידה בטוחה אל המפל. לאחר שהשלימו את המלאכה, הקימו את "האגודה למען האשד", שמנתה חמישה חברים ושמה לה למטרה, להכשיר את מטולה וסביבתה, להגעת מבקרים. העולים לרגל לתל חי באותה שנה (מלניקוב כבר החל לעבוד על פסל 'הארי השואג'), הוזמנו אחר כבוד, לרדת אל נחל עיון, לחנוכת שמורת הטבע הראשונה בארץ ישראל, שם המתינו להם פראנץ ואן דר-הורן, כדי לעשות נפשות ל"אגודה למען האשד". בעיתון 'דבר' הופיע הידיעה: "סוף סוף הגיע היום שבו ניגשו לשיפור האשד של מתולה [כך], הידוע לנו בשם 'התנור'! ואין זאת הממשלה אשר התעוררה לקראת מפעל זה, אף לא אחת מן הקרנות הלאומיות, ולא בעל הון – אלא קבוצה קטנה, פעוטה, של אנשים פשוטים, אשר אהבת ארצם תוססת בלבבם". העיתוני נחום-דב קרפיבנר, דיווח על כך בעיתון 'דבר', ב-25 באפריל בפסבדונים נחום איש גם-זו: "ואמנם כל אלה אשר המולדת יקרה להם, כל אלה החובבים את טבע המולדת, המחוננים את עפרה והרוצים בתחייתה ובבניינה, עליהם להיכנס לאגודה זו ולהיות חברים לה.[ ….] ובהביטי אל האיש חולם האשד, אש בכף ידו עברו ידי כל אלה, שביקרו שם ביום תל חי, שמסר אותם בדאגת אם ובזהירות-אומנת לחבריו בשורה,". כפי שמסכם יהודה זיו": בי"א באדר ב', תרפ"ט, נפל דבר בישראל: "נוסדה לראשונה "חברה להגנת הטבע".

עובר כאן שביל מסודר, עם גשרונים ומדרגות ומעקות במקומות שצריך[31]. ניתן להתחיל את המסלול במגרש החניה הצפוני, סמוך לחורשת האקליפטוסים העתיקה, הנמצאת סמוך ל"גדר הטובה"[32].  בליל הגשרים פוצץ גשר מטולה צפון-מזרח, שעל נחל עיון, בידי כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח בפיקוד דני נוימן. נפתחה אש על הכוח, אך הוא הצליח לשוב ללא נפגעים[33].

במחצית הדרך בין מגרש החניה לבין התנור נמצא מפל הטחנה, שנקרא כך על שמה של טחנת הקמח, שרידיה נראים היטב. המים נפלו מגובה של 15 מ', לתעלה החצובה במצוק, שהעבירה חלק מן המים, לארובת הטחנה. המים הניעו את הטורבינה שסבבה ציר, עליו נעו אבני הריחיים, ששימשו לטחינת הקמח. הטחנה היתה אחת משתי טחנות, רכוש הדרוזים שחיו בכפר אום-טוללה ולכן היו אמורות לעבור לידי המושבה, עם רכישתה מידי ג'בור בק ג'ונבלט. למעשה תפסו הדרוזים חזקה על הטחנה ובסוף ימי העליה הראשונה, נאלצה פקידות הברון לקנות אותה פעם חוזרת מידם[34]. בלוח ארץ ישראל של לונץ, משנת תרנ"ו (1896), כתוב: "וכבר יש בתי אבן טובים, בנויים טחנות מים, אשר יביאו הכנסה. את הטחנה חכר אחד המתיישבים והפעיל אותה בשותפות עם ערבי מהכפר הלבנוני הסמוך "אל חיאם". הטחנה שופצה לאחר מלחמת העולם הראשונה וגלגלי העץ הוחלפו בגלגלי ברזל. תפוקת הטחנה הוכפלה והיא שימשה את תושבי מטולה, שכלכלתה התבססה על תבואה וכפריים רבים מלבנון. מספרים שהחקלאים המתינו יום או יומיים, בתורם לטחון את גרעיני החיטה שלהם, לקמח. לאחר מאורעות תל חי, בשנת 1920, חדלה הטחנה מלפעול[35] אולי בגלל שתושבי מטולה עזבו את השטח וחזרו רק לאחר 7 חדשים. הטחנה  לא הופעלה מחדש. אולי  בשל קביעת הגבול בדצמבר 1920 . למטה ממפל התחנה צמוד למצוק בית השאיבה הישן של המושבה מטולה.

קצהו של השביל ליד בית הקברות של אנשי מטולה. בו קבורים מייסדי המושבה. בתוכם ההרוג הראשון של המושבה, בכור מושון, פועל יוצא בולגריה, שנרצח בשנת 1897, כששמר על הגורן. במקום זה ניסו אנשי "השומר" בסתיו 1917, להוציא להורג את יוסף לישנסקי, שחיפש מקלט אצלם, שהרי היו  חבריו לשעבר[36]. חזרה מצמררת של האירוע המקראי שהתרחש ממש על התל ממול. העות'מניים רדפו אחרי לישנסקי ואיימו להרוס את זכרון יעקב אם לא יימסר לידם. הוא נמלט לכרכור מפני אנשי זכרון שרצו למסור אותו לידי השלטונות. השנאה והביקורת כלפיו וכלפי ניל"י באותה עת הייתה כה עזה, עד כי מספרים (מפי ירמיהו יפה, בנו של הלל יפה): "באותו יום מר שהוקפה זיכרון… הייתי בבית הכנסת, כשהוצאו כל ספרי התורה מן הארון ונרות עטופי שחורים הודלקו בעצם היום, ונתקע בשופר, והופל חרם על יוסף לישנסקי… ואלה לא היו דברים סתם, שנאמרו רק כדי לשכך את חמת התורכים [כך]. רובם המכריע של הקהל קיבלם כפי שנאמרו, שכן אין תוקעים בשופרות, ואין נשבעים לשקר בפני ספרי תורה". אנשי זיכרון נשבעו בנוכחות קהל רב להסגיר את יוסף לישנסקי, לכשייוודע היכן הוא".

חברי 'השומר' עמדו בפני התלבטות ערכית קשה. להשקפתם, ניל"י העמידה את היישוב בפני סכנת השמדה של ממש (ברקע עמד טבח הארמנים)[37]. מה גם שניל"י ובוודאי לישנסקי, לא היו אהודים על ידי 'השומר'[38]. הוחלט אפוא להחביאו זמנית בחמארה (כיום בשדות מעיין ברוך), בעיקר כדי להרוויח זמן לפני שתיפול החלטה סופית. הלחץ הטורקי על היישוב גבר וב-6 או ה-7 באוקטובר, חברי 'השומר' המקומיים גמרו אומר להתנקש בחייו, אולי כדי שלא יסגיר לשלטונות העות'מאניים מידע אודות 'השומר', אם ייפול בידיהם. ההחלטה התקבלה על ידי יוסף נחמני, שהעביר את פסק הדין לישראל גלעדי.

הפקודה לבצע את הרצח ניתנה לשני שומריו מאיר קוזלובסקי ושבתאי ("שפסיל") ארליך. ביום שני, ה-9 באוקטובר, הובילו השניים את נחמני אל מחוץ למחבוא ו"שפסיל" ירה בו פעמיים[39]. אפשר לראות בניסיון הרצח של לישנסקי את תמצית העימות בין שני הארגונים, שייצגו במדה רבה שני עולמות. האחד, שמאלי, מהפכן וקיצוני והשני, קיצוני אף הוא, אך קרוב יותר לימין (החברתי-כלכלי)[40]. למרות זאת, הצליח לישנסקי להתחמק והגיע אל חבריו בפתח תקווה. משם המשיך בדרכו אל הבריטים במצרים, אך נתפש בנבי רובין, הובל לדמשק ושם נתלה[41]. מצבתו של לישנסקי (בבית העלמין של ראשון לציון),  חוללה מספר פעמים בשנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

ראו בהרחבה, באתר זה: ארגון הביון ניל"י ; סיור בעקבות ניל"י

האירוע בו פגעו אנשי השומר בלישנסקי, התרחש ממש מול המקום בו נהרג שבע בן בכרי.

קטע התחתון של הנחל נקרא בעברית "ואדי דרדרה", בשל קול הדרדור שמשמיעים מימיו הזורמים, כקול התוף[42].  מפל התנור, נקרא כך על שום דמיונו ל"תנורה", שפירושו "הינומה", בשל הקצף הלבן המאפיין את המפל. המפל היה בשטח מטולה וביזמת ה"גנן" (אגרונום) אהרון אהרנסון, נחצב גרם מדרגות, כבר בשנה הראשונה לעלייה על הקרקע, לטובת תושבי המושבה ואורחיה[43]. יוסי גמזו כתב על המקום את שיר האהבה "התנור של מטולה"[44].

המעלה הצר והתלול בצלעו של נחל עיון, בו עוברים בואכה מטולה, נקרא "נקובתא דעיון" ("נקב" בערבית, פירושו "מעלה" ). יהוסף שוורץ[45] הציע כי משמעות המילה "נוקבתא" שבמקורות חז"ל היא "עמק צר[46].משמעותו של השורש "נקב" בעברית היא כידוע, "לחצוב", לנקוב"[47]. אך פעם אחת ויחידה עושה המקרא שימוש בשם זה במשמעות מיוחדת של "מעלה הרים". ממש כך נוהגים הבדווים דווקא, שהניב הערבי אשר בפיהם, מייחד את המילה "נקב", לנתיב החוצה מצר-הרים (מכאן שמו של הכפר הערבי הקטן נוקייב, שנקרא כך, בדרך של הקטנה, בשל "מעלה בני יהודה", שהוליך שם בשעתו מחוף הכנרת, למרומי הגולן)[48].

אפשרות נוספת היא ביקור במושבה מטולה, דבר שיעניק לטיול, נופך מן העליה הראשונה.

המושבה מטולה

ראשיתה של המושבה מטולה – באדמות שרכש הברון רוטשילד[49], ב-1890, בכפר אומטולה, שהיה בבעלותו של ערבי נוצרי מצידון בשם ג'בור בֵּק ג'ומבלט . על אדמות אלה התיישבו בסוף המאה ה- 19 פליטים דרוזים, שהצליחו לשכנע את בעל הקרקע, לתת להם לחיות על אדמותיו, במעמד של אריסים. אולם, מכיוון  שהדרוזים הפרו את התחייבויותיהם, החליט  ג'בור בֵּק למכור את אדמות אומטולה. וכאן נכנס לתמונה יהושע אוסובצקי, אחד מנציגיו של רוטשילד, אשר שכנע את הברון לרכוש את האדמות, על ידי כך שתיאר את המקום בצבעים מרהיבים. הוא הבטיח אדמה משובחת, שפע של מקורו מים ותושבים דרוזים, המייחלים לעזוב את המקום[50].

אולם  לאחר שנודע לדרוזים באומטולה, על מכירת האדמות לנציג הברון, הם פרסמו ברחבי הגליל אזהרה קצרה וברורה: "כל מי שיעז לחדור לכפרנו, לשם דיון בקשר לרכישת אומטולה – דמו בראשו". אוסובצקי ידע שהמסמך המעיד על קניית הקרקע מידי הבעלים היה חסר משמעות בעיני אנשי הכפר. הוא, יצא בלוויית עוזרו לכפר אומטולה, כשהם רכובים על שתי סוסות אצילות.. אומץ לבם של שני הרוכבים היהודים הדהים את תושבי הכפר ושבה את לבם. לאחר משא ומתן החליטו התושבים, להכיר בבעלותו של אוסובצקי על האדמות, וההסכם ביניהם נחתם בסעודת פיוס גדולה ובהכרזה על "אחווה ורעות" בין תושבי הכפר למתיישבים היהודים שיבואו[51].

לאחר שנקנה המקום על ידי הברון רוטשילד, הציע אליעזר בן-יהודה לקרוא למקום "עם סגולה" על שם הילדה הראשונה שנולדה ביישוב. שם נוסף שהוצע היה "מצפה בנימין", על שם אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. לבסוף, נשאר עד היום העברות של השם הקודם "אומתאללה" – בעבר: מתולה, וכיום: מטולה.

התכנית המשקית התבססה על גידולי תבואה, ללא השקעות גדולות במשק מטעים או גפנים ובלא מענקי תמיכה מהברון. למתיישבים הוצמד מדריך חקלאי, ששמש גם פקיד מנהל מקומי, שהממונה עליו היה המנהלה אזורי בראש פינה. תחילה מטעם הברון והחל משנת 1900, מטעם יק"א.

המתיישבים התחילו לעבד את האדמות לצדם של הדרוזים, שהמשיכו לעבוד במקום על פי ההסכם עם אוסוביצקי. אולם מתברר כי אוסובצקי הטעה את הברון. תנאי החיים והמגורים היו קשים.  האיכרים במטולה התמודדו עם בעיות של עוני, מחסור ומחלות – וגם עם תנאי מגורים קשים: הם התגוררו בבקתות עלובות עשויות חומר [52]..

הבעיה הקריטית היתה מחסור בקרקע טובה וזמינה. במקום ה-200 דונם שהבטיח, קיבלה כל  משפחה, רק כ-120 דונם[53].רוב קרקעות המושבה, שהקיפו לכאורה, שטח של למעלה מ-12,000 דונם, לא התאימו לגידולי תבואה. חלקן היו אדמות טרשיות וחלקן היו גושי קרקע מרוחקים, כמו אדמות טלחה (תל חי), שהדרך ממטולה אליהן נמשכה כשעתיים. יתרת האדמות הנגישות היו מפוצלות ליחידות משנה רבות, כך שכול איכר עיבד בדרך בלתי יעילה, שבע-שמונה חלקות במקומות שונים. והמושבה הייתה מרוחקת מאוד מכל יישוב יהודי. כדי להגיע מיישובים במרכז הארץ לאומטולה – היה צורך להפליג מיפו לְבֵּירוּת, משם – לצידון, ומצידון צריך היה לרכוב על גבי בהמה כשמונה שעות עד למושבה החדשה.

בשנים הראשונות היה שיתוף פעולה מוצלח בין היהודים לדרוזים באומטולה. המתיישבים היהודים בעסקו בגידול גפנים. אולי מתוך תקווה שיקום באזור יקב, אולי מתוך מחשבה לספק ענבים ליקבים המרוחקים, שהקים הברון רוטשילד במושבות זיכרון יעקב וראשון לציון. הם זרעו חיטה ומיני קטניות, וגם רכשו ציוד חקלאי. שיתוף הפעולה עם הדרוזים כלל עזרה הדדית, וגם הרתיע שודדים מלתקוף את המושבה החדשה. המצב השתנה בשנת תרנ"ה – 1895, עם פרוץ המרד הדרוזי נגד העות'מאנים. הדרוזים מאומטולה נענו לקריאת המרד, נטשו את הכפר והצטרפו למלחמה בעות'מאנים.. התכנית של אוסובצקי להפוך את אומטולה להתיישבות משותפת דרוזית-יהודית ירדה לטמיון, ועל ההתיישבות הצעירה העיקה בעיה מידית של כוח אדם לעבודות החקלאיות[54].

מתיישבי אומטולה יצאו בקריאה דחופה לפועלי המושבות להצטרף אליהם כדי לחזק את ההתיישבות במקום, לסייע בעבודה החקלאית ולהציל את היבולים. קריאתם נענתה, וביום ה' בסיוון תרנ"ו – 1896 הגיעו לאומטולה כשישים איכרים יהודים, מרביתם מן המושבות ראשון לציון וזיכרון יעקב. ויום זה, שבו הפכה אומטולה למושבה יהודית, נקבע כיום ייסודה, והיא גם זכתה לשֵם עברי חדש – מתולה ואחר כך – מטולה[55].

מטולה תוכננה כ"מושבה לדוגמא", בעקבות ביקורת על המושבות הוותיקות ועל סמך הניסיון שנצבר בהן. המועמדים נבחרו לאחר שהוכיחו את עצמם בעבודה חקלאית. היו אלו בני איכרים מחוסרי קרקע ופועלים וותיקים ממושבות ותיקות (בעיקר ממושבות הצפון של הברון – ראש פינה, זכרון יעקב ובנותיה). כפי שנכתב בעיתונות של אז: "נבחרו להתיישבות במושבה מטולה. מזכרון יעקב הודיעונו, כי ביום ערב ראש חודש ניסן, נקראו לבת הפקידות שמונה עשר מפועלי המושבה, אחד עשר אשכנזים ושבעה ספרדים, ופקיד המושבה, האדון בן שימול, הודיעם כי הם נבחרו לאיכרים במשובה החדשה מטולה. כמעט פג לבם של המאושרים האלה, מפני שמחתם על הבשורה הטובה הזאת"[56].  התושבים גרו בבקתות חומר באום-טוללה.

הברון רוטשילד, המשיך לתמוך במושבה, בעיקר בצורת הלוואות. הוא שלח אליה אגרונום צעיר ומבטיח בשם אהרן אהרונסון[57], שלימד את האיכרים שיטות חקלאיות מודרניות, של טיפול וטיפוח גידולים מסוגים שונים. אהרונסון גם נתן הוראה ולבנות "בתים חדשים ומרווחים". וכך, בעזרתו של מהנדס יהודי מצרפת, נבנה בשנת 1902, הרחוב הראשי (והראשון) במטולה, והמושבה הפכה מכפר עלוב למושבה מסודרת ומודרנית, שכללה בתים לאיכרי המושבה וכן מבני ציבור – בית ספר, בית כנסת, בית לרוקח של המושבה, בית למיילדת ועוד[58]. אולם כעבור שנה התפטר אהרנסון, על רקע חילוקי דעות עם הפקיד הממונה עליו בראש פינה, בעיקר עקב התעקשותו לחזק את משק התבואות הבעייתי של מטולה.

הסכסוך הממושך עם הדרוזים, שלא רצו לעזוב, או הסכימו  וחזרו בהם, מירר את חיי התושבים[59]. אהרנסון כתב: "המחוז ההוא מיושב גזעים ושבטים שונים. אם נניח שהישוב היהודי הקטן נמצא במרכז, ונמצאו שבטי דרוזים חונים צפונים מזרחית, מטואלים [שיעים] הגרים במערב ובדווים במזרח, ובין כל אלה משתרעים כפרים נוצרים. עוד בימי תורקיה [כך] שרר שם אי סדר. בראשית הוסדו (לפני 25 שנה בערך) סבל הישוב היהודי נוראות מהדרוזים אשר נסו להתנפל על המושבה פעמים רבות, אבל אחרי מלחמות קשות ואחרי אשר נמצאו בין המתיישבים אנשים שידעו לפתח יחסים טובים עם השכנים, שקטו הדרוזים וירפו מהיהודים. גם מהמטואלים סבלו היהודים וביחוד מאלה העומדים תחת פקודת האפנדים כמל בק איל אסעד, חג' אברהים, מכפר איחיאם"[60].

מצוקתם של איכרי מטולה נפתרה בדרך של דילול אוכלוסין והעברה כפויה של  חלק מהם למושבות הגליל התחתון[61]. אגודה של "יורדים", שפעלה בניו יורק, ונקראה "אגודת בני הגליל באמריקה", אפילו עודדה אותם לעזוב את הארץ[62].  האיכרים שנותרו במושבה התקשו לעבד את האדמות, שהיו רחוקות מבתיהם ומפוצלות. חלקן הפכו לבר. גם תוספת הקרקעות שנרכשו בעמק עיון, לא הועילה הרבה. בקיץ היתה האדמה קשה ומבוקעת ובחורף עמדו בהן המים[63]. אוכלוסיית המושבה הלכה והתדלדלה, הן בכמות והן באיכות. ערב מלחמת העולם הראשונה, היו במושבה 241 נפשות: איכרים, אריסים, שכירים ופועלים. האגרונום יצחק וילנסקי בחן את בעיותיה של מטולה ואת מגבלותיה הכלכליות והציגה כמושבה שנולדה "בעלת מום" ומצבה הכלכלי חסר תוחלת[64]. מאחר שמשק התבואות היה דל הכנסה ורגיש לפגעי טבע כמו שיטפונות, מכרסמים וארבה, שפגעו באיכרי מטולה באופן קבוע, נוסו במקביל ענפי חקלאות משלימים, בעיקר גידול טבק.

אולם, יתכן שגם אם לא היה הגיון כלכלי רב בהקמתה של מטולה, כפי שהגדיר זאת שמעון שאמה – ההיסטוריון שכתב את תולדות בית רוטשילד: "היא היתה מובלעת אסטרטגית לעתיד לבוא"[65]. לדעת חיים וייצמן, הברון הרחיק לחשוב במושגים מדיניים ולאומיים, גם אם לא האמין בתנועה הלאומית[66]. וייצמן הרחיק לכת וקבע כי, הברון היה מבחינת נביא, שחזה שהמושבות יהיו הגורם המדיני החשוב ביותר[67]. אולם חזונו של הברון לא היה מוגדר בגבולות מסוימים. לא הגיאו- פוליטיקה היא שהנחתה את פעולתו, אלא הבחינה היישובית. יותר מחזון, אפיינה את פעולת הברון תחושת המציאות. כאשר התפתה להפצרות אוסוביצקי לרכוש קרקעות, באזור שלימים יקרא  "אצבע הגליל", לא יכול היה לשער, כי ברכישת מטולה הוא תוקע יתד ראשונה בגבול העתידי של ארץ ישראל.

למעשה – הקמת מטולה בצפון ובאר טוביה בדרום, קבעו את תחומי ההתיישבות העברית עד להקמת נגבה בשנת 1939, במסגרת יישובי חומה ומגדל. עד מלחמת ששת הימים, לא הוקם יישוב מצפון למטולה, שקבעה את המיקום הצפוני ביותר של מדינת ישראל

לאחר ייצוב הישוב ותחילת התבססותו בימי העליה השניה, עברה מטולה, תקופות של קיפאון ונסיגה בזמן מלחמתה עולם הראשונה ובעיקר במאורעות 1920.

ראו באתר זה: מאורעות תל חי

בתקופת המנדט ובדור הראשון של מדינת ישראל נהנתה המושבה מגידול מתון, שאופיין בהתפתחות כלכלית ותיירותית מתונה, תוך שמירה על אופייה הכפרי וניצול נתוניה הטבעיים. אחרי מלחמת ששת הימים ובמשך כ-15 שנה לסירוגין, נפגעה מטולה עקב התערערותה מצב הביטחוני בגבול הצפון. אולם החל משנות העשרים של המאה העשרים, חוותה מטולה זינוק יישובי שבא לידי ביטוי בגידול דמוגרפי ובפיתוח תיירותי ניכר[68].

הסיור במושבה מטולה (אפשרי רק במסגרת סיור ארוך יותר, או סיור נפרד), מובא כאן בתמצית.

ראו בהרחבה: סיור במטולה (בהכנה)

הסיור  כולל את פארק המעיין אום טוללה, שהיה מקור אספקת המים של המושבה, במשך עשרות שנים. משם הולכים אל אתר הקבע של המושבה מטולה, השוכן בגובה של כ-500 מ' מעל פני הים, על גבעה צרה ושטוחה. הבנייה המקורית מזמן העלייה הראשונה, כללה רחוב אחד בלבד, שמשני צדיו הקימה יק"א את בתי המושבה. במרכז הרחוב, עומד מוזיאון בית האיכר, שנבנה כנראה בשנת 1902. הוא אחד מבתי המגורים הראשונים של המושבה והיחידי שנותר במצבו המקורי, ללא תוספת בניה. משם נמשיך לאורך רחוב הראשונים דרומה, אל ארבעת בתי המגורים של המושבה (מס' 9-13), הלוא הם בתי הקשתות. סגנונם הוא ייחודי וחד פעמי, אל רק ביחס למטולה, אלא לגבי כל מושבות העליה הראשונה. יק"א רצתה לחקות את צורת הבניה של בית האבן הערבי המקומי, בעל הקשתות והכיפה. כבר בחורף הראשון  של אותה שנה התברר כי גגות הכיפה לא היו עמידים בפני הגשמים שחדרו לבתים והרטיבו את הקירות. לכן ארבעים הבתים שנבנו במטולה, בשנה שלאחר מכן, היו כבר בתים מכוסי גגות רעפים (גם בתי הכיפה כוסו בגגות רעפים). משם נמשיך למבני הציבור, הנמצאים בחלק הדרומי של רחוב הראשונים. בית המועצה בנוי במקום בו עמד בית הפקידות. הוא נבנה עוד בשנת 1897, חמש שנים לפני בניית בתי המגורים, כשהמתיישבים גרו עוד באום טוללה. כאן היו משרדי הפקידות וכאן גג הגנן.

מדרום לו שוכן גם בנין המרפאה ונקודת המשטרה (רחוב ראשונים 6). באתר זה עמד בתקופת העלייה הראשונה בנין המרפאה, ששימש גם כבית מרקחת וכמקום מגוריו של הרוקח. במשך שנים שימש בתפקיד זה יוסף משה הורביץ, בן צפת, שעבד קודם לכן בראש פינה. רופא המושבה היה ערבי נוצרי שגר בג'דידה שבלבנון.

דרומה מכאן נמצא בית הראשונים, המשמש כיום כמתנ"ס ובו ספריה. המבנה, בסגנון מחודש, שוכן באתר בית הספר הראשון של המושבה. הבניין המקורי שהוקם ב-1901, הכיל עשרה חדרים, בשלושה אגפים, שנבנו בצורת ח', (בדומה לבתי הספר שביבניאל, ומנחמיה). בבית הספר לימדו יצחק אפשטיין[69], מחלוצי ההוראה בעברית וחיים שמחה וילקומיץ, אשר נודעו בשיטותיהם החינוכיות והטבעיות ובמבטא הגלילי שהפיצו[70]. לידם עזרה אלישבע בסביץ, מורה מנוסה ובקיאה בעברית, שפרסמה בעיתונות התקופה, תיאורים מחיי הישוב. יצחק אפשטיין הכניס לבית הספר ילדים מרונים ודרוזים, בניהם של  עובדי הפקידות. בהתבססו על ניסיונו במטולה לטוב ולרע, פרסם אפשטיין, בשנת 1906 את מאמרו "שאלה נעלמה", הנחשב כמאמר העברי החלוצי על היחסים בין המתיישבים העבריים לערבים[71].

נשוב על עקבותינו לאורך רחוב המושבה, אל הקטע שמצפון לבית האיכר. גם בקטע הצפוני של רחוב הראשונים מצויים כמה ממבני הציבור המקוריים של המושבה, כמו בית הכנסת, שהיה בית חד קומתי צנוע, בשונה מבתי הכנסת המפוארים המוכרים מראש פינה, זכרון יעקב ועוד. בית העם (רחוב ראשונים 21), משמש כיום כקפה-גלריה, הוקם בסוף תקופת העלייה הראשונה, ושימש להתכנסויות קהילתיות ולאירועים ציבוריים, אך לא היה זה בית תרבות, כדוגמת בית העם שהוקם בתל אביב ב-1925. לצדו חדרון מגורים שנועד בעיקר לעובדי הוראה. נמשיך צפונה לאורך רחוב הראשונים. ניתן להתבונן בחצרות האחוריות של בתי האיכרים. בחלק מהן נותרו שרידים של קיר המגן שהקיף את מטולה בתקופת העליה הראשונה וכונה "חומת החצרות". מבני המשק כללו אורווה או רפת, מתבן ומחסן ששימשו גם חדר לייבש טבק (טאבאק – צימר ביידיש). הקירות, הגדרות ומבני המשק, נבנו בשנים 1902-1903, בדגם אחד, על ידי קבלנים בשירות יק"א, במקביל להשלמת בתי האיכרים. דוגמא טובה למבני משק הוא חצר בית לישנסקי ברחוב הראשונים 42. בחצר נותרה רפת מתקופת העליה הראשונה, מקורה ברעפי מרסיי מקוריים ובתוכה שוקת לאורך הקיר. בקיר האחורי של הלול (המאוחר מדי לתקופה הנדונה), נראה פשפש, שהיה קרוע בחומת החצר, שנבנתה מחיבור מבני המשק האחוריים שבחצרות האיכרים והקיפה את מטולה סביב סביב[72].

חייו ומותו של יוסף לישנסקי

יוסף לישנסקי נולד בשנת 1890 בעיירה בפלך קייב שבאוקראינה. עוד כשהיה בגיל רך, אמו איידיל, מתה בדליקה, וכמעט כל אחיו ואחיותיו נפטרו ממחלת הכולירה. עלה עם אביו לארץ ישראל, כנראה ב-1896. את שנות ילדותו בילה יוסף בקרב קרוביו במטולה. יוסף הצטיין בלימודיו, ובהמלצת מורו יצחק אפשטיין, נשלח בסמינר למורים שבבית-הספר "למל" בירושלים. לאחר שנת-לימודים אחת ירד יוסף למצרים ושם התפרנס מניהול חווה חקלאית. בשובו ממצרים חזר אל משפחתו במטולה ועבד כפועל אצל קרוב משפחתו יעקב גולדברג. בשנת 1907 התארגן קואופרטיב בן שישה חברים, לפיתוח אדמות-שלחין דרומה למטולה, רובן בתל-חי, ויוסף היה ביניהם. בדבריו על יוסף באותה תקופה כתב זכריה חיות: "כאן עברו עליו ימי סבל וגבורה וכאן נתחשל אופיו והוא ניכר במעלליו, באומץ ליבו ובעמידתו ללא חת בפני סכנות שאיימו עליו בראשית דרכו – בעבודה ובשמירה". יוסף השתתף לא אחת ברדיפה אחרי שודדים, שנהגו להתנפל על החורשים בשדות, והצטיין במעשי-גבורה נועזים. ב-1908 קיבל יוסף זכות איכרות במושבה החדשה בית-גן הסמוכה ליבנאל. , שם עיבד במשך שנים אחדות את שדותיו והשתלב בחיי הכפר. מדי פעם השתתף במרדף אחרי שודדים שנהגו להתנפל על העובדים בשדות, והצטיין במעשי גבורה נועזים.

שנת 1910 נשא לאשה את רבקה ברושקובסקי, בת איכרים מהמושבה בית-גן, לזוג נולדה בת, עבריה, ובן, טוביה. לישנסקי עסק בשמירה באופן פרטי, ובשנת 1912 ניסה להצטרף לארגון "השומר". בתקופת המועמדות, הוא  הוצב לשמור תחילה בפוריה, אחר כך ציון, לאחר מכן בבן שמן ולבסוף במלחמיה (לימים מנחמיה). כשהתקיפו ערבים את מלחמיה, בפברואר 1915, ירו השומרים והרגו את מנהיג המתפרעים. לישנסקי הואשם בכך שהרג את הפורע ללא הצדקה מספקת בעקבות התקרית נדחתה קבלתו כחבר בארגון "השומר", אף שהצטיין בשמירה ונודע כרוכב מעולה. סיפור זה היה רק העילה לדחייתו; למעשה נבעה הדחייה מהבדלי השקפה משמעותיים בינו לבין חברי וראשי 'השומר', בני העלייה השנייה. לישנסקי לא החזיק באידיאולוגיות סוציאליסטיות. גם בעיות אישיות היו בעוכריו. ישראל שוחט, מאנשי "השומר", כתב מאוחר יותר: " הוא היה שומר טוב, ידע להשתמש בנשק; היה בקי במנהגי הסביבה ובשפה הערבית – ואף על פי כן לא נתקבל כחבר ל'השומר', ואף הורחק מהשמירה, משום שגילה חולשת אופי, נטייה להרפתקנות ושחצנות". לאחר עזיבתו את "השומר", נפגש לישנסקי במושבה כנרת עם קבוצת שומרים, חלקם דחויי "השומר", והוחלט להקים ארגון שמירה מקביל, בשם "המגן". כיוון שלא היה ברצונם להתחרות ב"השומר", שפעל בעיקר בגליל באותה עת, הוחלט לפנות למושבות הדרום, ולכבוש את השמירה מידי הערבים ששמרו בהן.. "המגן" קיבל את השמירה בכמה יישובים, ובהם רוחמה, באר טוביה ועקרון. כעבור חודשים מספר זכה בשמירה גם בגדרה. אנשי 'המגן' חיו בצמצום, אכלו על-פי תור בבתי האיכרים שביישובם, שמרו, ותקופה מסוימת אף העבירו ביניהם זוג נעליים אחד, מן השומר ביום אל השומר בלילה. חבריו של לישנסקי בארגון 'המגן', מעידים עליו שהיה "נפש פיוטית, יד אוחזת בעט ויודע ספר"[73]. בהיותו בכלאו ניהל אבשלום חליפת פתקים ומכתבים עם שאר אנשי הרשת. לצורך קיום הקשר בין כלאו של פיינברג לאנשי אהרנסון בעתלית ובזכרון יעקב, פנו אנשי ניל"י ללישנסקי,  אז גם נחשף לישנסקי, לקיומה של ניל"י. מאורעות ימיו האחרונים, ובמיוחד יחסיו עם אנשי ארגון "השומר", שימשו בסיס לוויכוחים ולעימותים היסטוריים במשך שנים רבות. דמותו הייתה שנויה במחלוקת עמוקה הן במהלך חייו והן בתקופה הסמוכה למותו. מחלוקת הקשורה במישרין לאווירת המחנאות שפילגה את היישוב העברי בארץ ישראל בימים של ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. חברי ניל"י מנו בלישנסקי תכונות שליליות כמו הרפתקנות, גנדרנות, שחצנות, פזרנות ודמגוגיה. אותן תכונות שבשעתן לא התקבל לשורות 'השומר'. למרבה הפרדוכס, חברי ניל"י ראו בתכונותיו השליליות, דווקא את ירושת עברו ב"השומר". כך נשאר לישנסקי, למרות מסירותו לעבודת ניל"י, מעין נטע זר בקרב חברי החדשים. בינואר 1917  יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי  (שהכיר היטב את הדרום) ,למסע ארוך בדרך לסיני, כדי להגיע לבסיס הבריטי במצרים . באותה עת היה סיני בידיים בריטיות, וקו הגבול עבר בין עזה לבאר שבע. לצורך המסע לבשו בגדי בדואים, רכבו על גמלים ושכרו להם מורה דרך בדואי. הם נעו בעיקר בלילות והשתדלו לא לעבור דרך יישובים. במשך כשבוע נעו כך, והגיעו לסביבות רפיח, אזור שהיה שטח הפקר בין שטחי הבריטים והעות'מאנים. על פי עדותו של יוסף לישנסקי התנפלו עליהם בין שלושים לארבעים בדואים וירו בהם, כנראה בגלל נקמת דם במורה הדרך הבדואי שלהם. אבשלום פיינברג נהרג ויוסף לישנסקי נפצע. הוא הצליח להגיע לידיה של יחידה אוסטרלית שהשתייכה לצבא הבריטי, והם העבירוהו לבית מלון בפורט סעיד, משם הועבר בהמשך לבית חולים בקהיר. פעמים רבות הואשם לישנסקי, כי הוא זה אשר רצח את פיינברג, כחלק מריב רומנטי על לבה של שרה אהרנסון, ואף היו שמועות כי נמצאה על אצבעו טבעתו של אבשלום או שנראתה אצלו תמונתה של שרה אהרנסון עם הקדשה לאבשלום בכתב ידהּ.  המחקר מעלה, כי ככל הנראה פגש לישנסקי את שרה אהרנסון לכל היותר פעם אחת, בחטף, לפני המסע למצרים, ועובדה זו שוללת את הטענות על קשר רומנטי ביניהם. אהרון אהרונסון תיחקר אותו כשהיה מאושפז. כבר בתחילת היכרותם הייתה הסתייגות של אהרן אהרנסון מלישנסקי. בין השניים היו הבדלי אופי שנבעו מרקע חברתי שונה: אהרן היה בן איכרים, ואילו יוסף נמנה עם מחנה הפועלים, ועל אף שלא נתקבל לשורות "השומר" ינק הרבה מאוירת האגודה. ההבדלים הללו יצרו התנגשויות ולא פעם מריבות בין השניים. אהרונסון היה מאופק והפגין פייסנות כלפי שותפיו הבריטיים ועם מוסדות הישוב הארצישראלי. לישנסקי היה נחפז בצעדיו ובהחלטותיו ולא תמיד שמר על המרחק והכבוד מול אהרונסון, ששיעור קומתו האישית והמדינית היתה גבוהה לאין ערוך.

אחרי מות אבשלום עבר ניהול עניני ניל"י לידי שרה אהרונסון והיא זכתה לאמונו המוחלט של אחיה.גם אנשי ניל"י רחשו לה אמון, אף על פי שכמה מהם, ביניהם אחיה צבי, נעמן בלקינד ואחרים, לא היו מרוצים מקרבתה היתרה ליוסף לישנסקי. שרה היוותה את המרות המוסרית ובידה נשארה ההכרעה בכול עניין חשוב, אולם העניינים האדמיניסטרטיביים רוכזו בידיו של לישנסקי. אהרונסון פקפק לא מעט בדבר התאמתו של לישנסקי לתפקידו, אך בסופו של דבר לא היתה לו ברירה. השנים  ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האנייהאניית הריגול הבריטית והחברים מילאו את ההוראות שלהם מכוח הרצון המשותף להשגת המטרה[74].

לישנסקי עבר לגור בזיכרון יעקב עם בני משפחתו. במושבה ריננו שהוא מנהל רומן עם שרה. חברי ניל"י העבירו מידע לבריטים על הנעשה בארץ ישראל במגוון של היבטים צבאיים וכלכליים, החל מתנועת כוחות עות'מאניים ומיקום כלי רכב, עד מחירי מצרכים. יוסף לישנסקי נהג לערוך מסעות בכל הארץ, ולאסוף את המידע מהרכזים והמודיעים במקומות השונים. לאחר מאסרו של בלקינד גברה המתיחות בעתלית והגיעה אל שיאה. הלחץ מצד ועד זכרון יעקב וייתר המושבות גבר. הם איימו בגלוי במלחמת אחים, אם לא יפורק קן הריגול. שרה אהרונסון תבעה להפסיק את פעולות הריגול, אבל לישנסקי סירב להישמע לה. כאשר הגיעו השוטרים הטורקיים לזיכרון יעקב, נימלט לישנסקי לכרכור ומשם הועבר לידי אנשי 'השומר'. שבסופו של דבר ניסו להתנקש בחייו, כפי שתיארנו בסעיף העוסק בנחל עיון.

הר צפיה

משם נעלה למצפה דדו, שבהר צפייה, מעל מטולה. מכאן נשקפת תצפית נהדרת על המושבה ועל סביבותיה- עמק החולה, רמת הגולן, על הרי הגעש שלה, החרמון והרי הלבנון. כדאי לשים לב לכמה דברים:

• מאפייני מושבת העליה הראשונה, הבולטת ברחובה הראשי הישר ובגגות הרעפים של בתי הישנים, הבנויים משני צדי הרחוב.
• מיקומה המיוחד של מטולה, כמובלעת המוקפת שטחים זרים (לעתים עוינים), משלושה צדדים. זה המקום לספר את סיפורו של גבולה הצפוני של ארץ ישראל, החל מהסכמי סייקס פיקו ב-1916 ועד לעיצובו הסופי בשנת 1922. 1923 ולמעשה רק באפריל 1924 חוברה מטולה לארץ ישראל המנדטורית
• .עמק (מרג') עיון, שיהודה זיו כינה "הציפורן של אצבע הגליל" [75]זוהי בקעה מאורכת ושטוחה. אורכה 7 ק"מ ורוחבה כשני ק"מ. הוראתה של המילה "מרג'" היא בדרך כלל בקעה קרסטית בלתי מנוקזת ומשום כך מוצפת מים בחלקה. כך למשל, מרג' סאנור שבשומרון (יוצא דופן הוא "מרג' אבן עאמר", הלוא הוא עמק יזרעאל). הבקעה משופעת במעיינות רבים, הבוקעים בצפונה ובמזרחה והולכים ברשת מסועפת של אמות מים, העוברות בה לכול אורכה ומנצלות את השיפוע הטבעי של הבקעה – בין 500 מ' מעל פני הים בצפון, ל-500 מ' בדרום

בקעה זו מוקפת ברכס דמוי סהרון. ממערב לרכס זורם הליטני, מצפון לדרום. מעל הנקודה בה הוא פונה ב"ברך" לעבר הים התיכון, בראש המצוק, נראה מבצר הצלבנים בופור, המכונה בערבית "קלעת א-שקיף" (מצודת המצוק).

עיון הוא צורת רבים של "עין" – מעיין. זהו גם שמה של העיר המקראית עִיוֹן, שישבה בעבר בתל דובין, בשוליה הצפוניים של הבקעה. העיר מוזכרת במקרא פעמיים ובשתיהן היא נמנית ראשונה ברשימת ערים, שנפגעו בפשיטות אויב ובמסעות מלחמה, העולים על ארץ ישראל, מכיוון צפון. כאשר בעשא מלך ישראל, סיכן את גבולה הצפוני של יהודה, פנה אסא, מלך יהודה, לעזרתו של בן הדד הראשון, מלך ארם-דמשק, (מלכים ', ט"ו, 20), כפי שתואר בביקור באבל בית מעכה.. פרשה דומה התרחשה .כאשר אחז מלך יהודה, פנה אל תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, לעזרה כנגד הברית של פקח בן רמליהו מלך ישראל ורצין מלך ארם: (מתואר שם).

מאירועים אלו ניתן ללמוד על חשיבותה הרבה של עיון, שחלשה על השער הצפוני של ארץ ישראל, הוא המעבר הצר שבין הלבנון לחרמון. גם בכתבי המארות המצריים, מסוף המאה ה-19 לפני הספירה, נזכרת עיון, כאחת מאויבותיה של מצרים. מכאן מובן מדוע עמדו הצרפתים , לאחר מלחמת העולם הראשונה, על כך, שבקעת עיון תישאר בתחום המנדט שלהם, בכל הסכם אפשרי הסיבה היתה הכביש מקוניטרה לצור שהיה נדרש לצרפתים ולכן הקו עובר מדרום לדרך זו וכלל לא נגע הדבר למה שאתה כותב. גם זה מצוי במסמכים שהסתמכתי עליהם כשכתבתי על כך!!. לאיכרי מטולה הותר לעבד את אדמותיהם ב… חו"ל. הסדר שעבד עד מלחמת הקוממיות ב-1948.  ההסדר פעל עד לתחילת שנות החמישים עד שקציו אמריקאי "גילה" את זה וכתב על כך ולכן ממשלת לבנון ביטלה את זה. איכרי מטולה קיבלו פיצוי קרקעי באזור ייבוש החולה על אדמותיהם שנשארו בלבנון.

עיצוב גבול הצפון של ישראל

עיצוב קו הגבול באפריל 1924, (בהסכם פולה-ניוקומב) התבסס על כמה עקרונות: הצמדת קו הגבול לגורמי נוף בולטים, הקטנת השיבושים בחיים ובפעילות של האוכלוסייה בשטחי הספר, הימנעות מחציית אדמות כפרים משני עברי הגבול,  מטולה הייתה הישוב היחידי עד היום שהשפיע על מיקום קו הגבול. אירוע תל חי כלל לא השפיע, על תיחום קווי הגבול בארץ ישראל , כי לא היה מוכר לבריטים או לצרפתים (שאיבדו באותה העת למעלה מ 700 הרוגים בקרבות עם הערבים). הנוסחה שקבעה את מיקום הקו הייתה "מדן ועד באר שבע" . מטולה נתפסה כדן החדשה וכפר הבניאס כדן הישנה. הרצון להכליל את כול נהר הירדן בארץ ישראל , גם לו היתה השפעה. בסופו של עניין הקו בצפון נקבע כך שמטולה תיכלל בארץ ישראל[76].

הרי נפתלי

רכס הרי נפתלי,  מתרומם ממערב לעמק החולה. במזרח הגליל העליון. יש בו יחידות נוף משניות רבות, אף כי לכולן מבנה רמתי דומה ("רמות נפתלי"). הן משתרעות ממירון בדרום-מערב, עד יפתח בצפון-מזרח, כשרק מדרגות העתק ועמקי נחלים חוצצים ביניהם. גבול הרכס ממזרח הוא כביש 90 המסמן את מערב עמק החולה, ממערב – ואדי דובה שבלבנון, מצפון – נהר הליטני (מצפון לקו הגבול בין ארץ ישראל ללבנון) ומדרום – נחל עמוד. לשניהם  מהלך אורך יוצא דופן ויש הרואים בהם בתוואי של נחל קדום, אשר יתכן והוא תוואי של נחל קדום, אשר חלקו התיכון "נשבה" על ידי התחתרותו הצעירה של נחל דישון[77].

המדרון המזרחי של הרכס יורד בתלילות לעבר עמק החולה בהפרש גובה של כ-800 מ' מטר, על פני כשני קילומטרים בלבד. המדרון המערבי משתפל במתינות לעבר נחל דובה שבשטח לבנון. הר שנאן המתנשא לגובה של 902 מטרים מעל פני הים מהווה את פסגת הרכס. רכס רמים ממוקם מצפון לשטח רמתי, הקרוי "רמות נפתלי". אורכם של הרי נפתלי מצפון לדרום הוא כ-25 ק"מ, ורוחבם ממזרח למערב הוא כ-10 ק"מ. שטח הרי נפתלי הוא כ-210 קמ"ר.

רק מזרחו של הרכס נמצא בתחומי מדינת ישראל. חלקו המערבי נמצא בתחומי לבנון. חלקו המרכזי מכונה "רכס רמים" ושטחו כ 30 קמ"ר. תחילתו בצפון, ממערב למטולה, והוא נמשך בקו ישר דרומה, עד למלכיה. צורתו של הרכס כעין משולש מוארך שקדקודו בצפון ובסיסו  בדרום, בקו מלכיה-רמות נפתלי, שרוחבו כ-6 ק"מ. המתלול של הרי נפתלי, מעל עמק החולה, מקשה מאד על  קשר תחבורתי נוח בין שני החלקים  המרכיבים את 'אצבע הגליל' , ורק מעלה תלול מכפר גלעדי ומעלה ישע – מעמק החולה לכיוון מצודת ישע – מקשרים בין הרי נפתלי לעמק[78].

הישוב העברי הראשון במרומי הרי נפתלי, הוקם בשנת 1943, סמוך להר שנאן, במקום הנכונה מנארה (בערבית: משואה, מגדלור ומכאן המילה "מינרט"). היה זה רמים, אך חבריו לא אהבו את השם והעדיפו את השם המקורי מנארה". [הישוב החזיק עת ארוכה בתואר "הגובה ביישובי ארצנו", עד שעלתה לקרקע ההתיישבות ברמת הגולן].

דרך נופית

מהר צפייה, יוצאת דרך נופית, מסומנת באדום, בצדו המזרחי של הרי נפתלי, ממנה נשקפות תצפיות מרהיבות, עוצרות נשימה ממש, על עמק החולה.

הדרך יוצאת סמוך למושב מרגליות, הקרוי על שמו של חיים קלווריסקי-מרגליות, מי שהיה מנהל מושבות יק"א בגליל ולימים חבר ב"ברית שלום"[79].

שרידיו של הכפר הנטוש הונין.

אתר הכפר מצוי כיום בתוך יער הרי נפתלי של קק"ל[80].

הכפר נחפר בשנת 1993 ונלמד שהוא התקיים בתקופה הצלבנית, במקביל לבניית המצודה הסמוכה. במאה ה-12. כנראה שלא המשיך להתקיים בתקופה הממלוכית. במאה ה-17 או בראשית המאה ה-18, יושב המקום מחדש על ידי ערבים שעסקו בעיקר בחקלאות. סוף המאה ה-19 תיארו נוסעים את הונין ככפר בנוי אבן, בו חיים כמאה תושבים, מוסלמים ברובם. הכפר היה אחד משבעה הכפרים המתואלים-שיעים בגליל, שהוזכרו לעייל, בחלק העוסק בכפר אבל אל קמח.

הכפר נכלל בשטח המדינה היהודית המיועדת, בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947. על פי סקר הכפרים של שנת  1945 , הוערכה אוכלוסיית הכפר (כולל היישובים חולא ועדייסה Udeisa) ב-1,620 נפש, ושטח אדמותיו היה 14,224 דונם, מתוכם 486 דונם בבעלות יהודית, ו-80 דונם שטח בנוי[81]. בעקבות פשיטת הפלמ"ח על הכפר ב-23 במאי במאי, נמלטו רוב תושבי הכפר (למעט 400 תושבים)[82]. אולם ככל הנראה חלקם שבו אליו לאחר מכן.. הכפר מצא את עצמו בסוג של שטח הפקר בין ישראל ללבנון. אתר הנכבה טוען שבמהלך הקיץ ארבע נשים נאנסו ונרצחו על ידי חיילי צה"ל מחטיבת עודד[83]. קטע ממסמך שתאריכו אינו ברור, מאשר קביעה זו[84]. לדעת יואב גלבר, יתכן שמדובר בפשיטה של בדווים מאל-הייב[85].

תושבי הכפר, כמו תושבי כפרים נוספים בגליל העליון, ביקשו להקדים את כיבושם האפשרי על ידי צה"ל ולהגיע להסדר מוסכם של יחסיהם עם היהודים. באוגוסט 1948, נפגשה משלחת של נכבדים מן הכפר, עם נציגי משרד המיעוטים וביקשו להיספח אל מדינת ישראל.  הם הביעו משאלה  "לחיות כמיעוטים נאמנים במדינת ישראל ואת נכונותם לשאת בכול החובות אשר המדינה תטיל עליהם וליהנות מכול הזכויות. קבלת ההחלטה נדחתה, עד שיתבהר המצב בגבול לבנון[86]. בינתיים היה הונין מעורב בתקרית בין סיור של צה"ל ליחידה לבנונית. בתגובה, פשטה חטיבת 'כרמלי' על הכפר בספטמבר 1948 ושאלת "הסיפוח" למדינת ישראל ירדה מעל הפרק[87]. במסמך פקודת מבצע (רצ"ב) קובע: "הכוונה: לפרוץ לכפר הונין ולהרוג מספר גברים. לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף" (ראו פקודת המבצע). פוצצו 24 בתים[88]. הכפר נכבש על ידי צה"ל, באוקטובר 1948, במסגרת מבצע חירם לכיבוש הגליל העליון. אבני הכפר שהיו ידועות באיכותן, שימשו לבניית בית אוסישקין בקיבוץ דן[89].

מצודת הונין

מבצר צלבני בכניסה למושב מרגליות, בין שרידי הכפר הנטוש הונין. המחקר הארכיאולוגי באתר העלה כי במקום התקיים יישוב בתקופת הברזל 1 (1,000-1,200 לפסה"נ) ומהתקופה הפרסית (332-586 לפסה"נ) ועד לשלהי התקופה הביזנטית  (מאות חמישית ושישית לספירה). מתקופות אלו נמצאו שברי כלי חרס, קטעי קירות ובורות מים.

מקובל לזהות את מצודת הונין עם 'שאטו נף' (Château Neuf) בשמו הצרפתי,  או 'קאסטלום נובום' (Castellum Novum), בשמו הלטיני, כלומר 'המצודה החדשה', שהוקמה בתקופה הצלבנית. המבצר שוכן בראש המורד התלול של הרי נפתלי, לעבר עמק החולה ומתואר על ידי גאוגרף ערבי, כ"מצודה המתנשאת על סלע בודד". המקום, השוכן בגובה של 675 מ', מעל פני הים, הגן על המעלה הנוח ביותר, בצלעות הרי נפתלי, בו עברה בימי הביניים, הדרך הראשית מהמרכז המסחרי של דמשק, לבין הנמל הראשי ששכן בצור. הדרך פנתה מדמשק דרומה-מערבה, ירדה במורדותיו הדרומיים של הר החרמון, דרך הבניאס – לעמק החולה. היא חצתה את העמק ועלתה במעלה נחל מרגליות, הגיעה מערבה, דרך תבנין – טורון (Toron) הצלבנית וממנה – לצור. חשיבותה המסחרית והצבאית של הדרך, עוררה מאבק מתמיד בין הצלבנים לבין המוסלמים. אחת מנקודות המפתח היתה מצודת הונין.

המצודה הוקמה קרוב לוודאי בשנים 1107-1106 לסה"נ, על ידי נסיך הגליל — איג מסן-אומר (Hugh of St Omer) [90] – יורשו של טנקרד ועל ידי כך השתלט על חלק מהקטע המערבי של הדרך דמשק- צור. כדי לשלוט על המשך הדרך מערבה, בנה אותו נסיך, את מבצר טורון (כיום תיבנין) בצפון הגליל העליון, כחלק מהכנותיו למערכה נגד המוסלמים ששכנו בצור[91]. מסיבות בלתי ברורות, הפכה טורון לסניוריה עצמאית[92], שכללה את כל החלק הצפוני של הגליל העליון, כולל הונין. בראש המשפחה עמד המפרי ((Humphrey, או אונפרוא מטורון (Onfroy de Toron). משפחה זו היתה במשך הזמן לאחת המשפחות רבות ההשפעה בממלכת ירושלים הצלבנית וראש המשפחה שימש במשך שנים, כפקיד גבוה בירושלים. לבני המשפחה היו קשרים ענפים עם המוסלמים והם שלטו בשפה ובספרות ערבית.

הצלבנים, בקשו להרחיב את שליטתם מזרחה וכבשו את העיר בניאס בשנת 1129. המוסלמים שראו בכך איום ישיר על דמשק, כבשו את בניאס מידיהם בשנת 1132, אך ב-1139 כבשו אותה הצלבנים שוב והיא נותרה בידיהם למשך 25 שנים. מכיוון שהמפרי התקשה לשאת לבדו בנטל המלחמות, הוא מסר את מחצית העיר בניאס ואת מבצר הונין, לידי ההוספיטלרים אך אלו לא מימשו את זכותם והמפרי נותר להגן על הממלכה לבדו[93].

ב-1157 , כאשר השליט המוסלמי נור א-דין הביס את הצלבנים ליד גשר בנות יעקב, הטיל (שוב) מצור על בניאס. המגינים, בפיקוד גי מסקאנדאליון (Guy de Scandelion), אולצו ליטוש את העיר ולסגת למצודה[94]. אולם נור א-דין נאלץ לוותר על ביצוע תכניותיו, בגלל התגבורות מהמדינות הנוצריות הצפוניות – אנטיוכיה וטריפולי – שהתרכז בשאטו נף[95]. לאחר נפילת בניאס ב-1164, נאלצו הצלבנים להקים קו הגנה על רמות נפתלי, שנשען על מבצרי בופור (קלעת א-שקיף) ושאטו נף. בקיץ 1167, הותקפה המצודה במפתיע על ידי נור-א דין. הצלבנים נטשו את המקום והעלו את המצודה באש. כוחותיו של נור א-דין השלימו את ההרס בהחריבם את המצודה עד היסוד.

בשנת 1178 נבנתה מחדש 'שאטו נף', יחד עם מצודת שסטלה (מצד עטרת, על גדת הירדן ההררי), על ידי מפקד צבא הסניוריה אונפרוא השני,  שכונה "האביר הזקן", מחשש לפלישתו הצפויה של צלאח א-דין לאזור[96]. באביב 1179, ערכו הצלבנים פשיטה באזור הבניאס, שהסתיימה במפלה. אונפרואה, שהשתתף בקרב, נפצע קשה ומת. בסוף מאי 1179, צר צלאח א-דין על מבצר הונין, אך לנוכח ההתנגדות העיקשת של מגיניו, נאלץ להסיר את המצור. לאחר קרב קרני חיטין, נשאר מבצר הונין, בין שלושת מבצר הצלבנים האחרונים בגליל, יחד עם בופור ובלואר (כווכב אל-הווה). ב-26 בדצמבר 1187, לאחר חמישה חודשי מצור, נאלץ חיל המצב ההוספיטלרי, להיכנע למצור שהטיל אל-מלכ-אל-עאדל, אחיו של צלאח א-דין.. הכוחות האיוביים החזיקו זמן מה במצודה, אך זו נהרסה בשנת 1222, משיקולים אסטרטגיים , על ידי מועט'ם עיסא, שליט דמשק.

בשנת 1266 כבש הסולטן הממלוכי בייברס את טורון ואת סביבת 'שאטו נף'. הוא ביצר את המצודה מחדש[97]. אולם בתקופה זו איבד האתר מחשיבותו האסטרטגית כיוון שמרכז הכובד של הדרך מדמשק הועתק מהנתיב ההררי דרומה אל דרך גשר בנות יעקב–צפת.

במהלך המאה ה-18 התחדשו החיים במקום תחת שלטונו של דאהר אל-עומר. מצודות אחדות בסביבה, ובהן מצודת הונין, בוצרו על ידי תקיפים שיעים, אז גם החל להתפתח הכפר הונין סביב למצודה. בתקופה זו נערכו פעולות בנייה בשטח המצודה, הוקמו חללים מקומרים בחלקה הדרומי ושוקמו או הושלמו חומותיה ומגדליה.

המצודה ניטשה סופית ככל הנראה ברעידת האדמה הגדולה של שנת 1837.

תצפית ממבצר הונין. צילום: גילי חסקין

מצודת הונין משתרעת על שטח של כ-5.5 דונם (כ- 90X60מ'), והיא מוקפת חפיר (כ-12 מ' רוחב ממוצע) חצוב בסלע. סביב המצודה מצויים שרידי חומה וביצורים קדומים לה. בחלקה הדרומי של המצודה נבנו ארבעה אולמות על שרידי ביצורים מתחילת המאה ה-12 ושרידי מבנה קמרונות מהמאה ה-18.

מבנה השער הוא אולם מלבני שנבנה על שפת החפיר הדרומי, והוא מורכב משלושה קמרונות צלב בשטח כולל של כ-200 מ"ר. במבנה ניתן להבחין בשימוש משני באבני בנייה קדומות וכנראה אף בשרידי ביצור קדומים. המבנה נמצא ברמת השתמרות גבוהה, למעט חוסר של אבנים בקשת ובמזוזות הפתחים בשל ביזה. בחלקו המזרחי של האולם מצוי פתח סתום של בור מים.

בניצב למבנה השער נבנו שלושה אולמות מקורים בקמרונות חבית שצירם צפון–דרום.  משני צדי מבנה הקמרונות ותחתיו מצויים נדבכי יסוד של ביצור משלב קדום יותר של המצודה. השרידים כוללים צמד מגדלים מאסיביים וחומה הקושרת ביניהם — כולם ברמת השתמרות נמוכה מאוד. מצפון-מזרח למבנה הקמרונות הובחנו שרידים של מבנה רבוע, קטן, ובו פתח לבור מים. פרט לאלו, פזורים בשטח המצודה בורות מים רבים (לפחות שמונה) שחלקם מלאים במים כל השנה. בורות המים שימשו את תושבי הכפר הונין עד אמצע המאה העשרים.[98].

בתוך המצודה נחפר לפני מאות שנים מאגר מים תת קרקעי, הבנוי משלושה אולמות עגולים בקוטר של כ-6 מטר כל אחד המחוברים זה לזה,. על האולמות מחפה מבנה מקושת מטויח, המשווה להם מראה מיוחד[99].

סביב המצודה חפיר עמוק חצוב בסלע, ככל הנראה מהשלב המאוחר של המצודה. כיום ניתן להבחין בכ-3,800 מ"ר של החפיר, שכן בצדו המזרחי נבנה כביש הגישה למושב מרגליות, צדו הדרומי סתום בחלקו. לאורך החפיר תועדו סימני חציבה, מערות ובורות מים —  עדות לנוכחות קדומה יותר. החפיר משמש היום בית גידול לצומח עשיר, כגון עצי תאנה, אלונים ואלות[100].

נמשיך לנסוע בכביש 886 דרומה, עד למצודת כ"ח, בעבר, משטרת נבי יושע . הנסיעה מזמנת תצפיות יפות לכיוון עמק החולה.

מצפה בניה:

נמצא בגובה 740 מטר מעל פני הים, צמוד לגדר המערכת. גרם מדרגות עולה לרחבת תצפית המעניקה מבט מרהיב מרומי הר נפתלי על עמק החולה, הגולן והחרמון. המצפה מנציח את זכרו של רס"ן בניה ריין, מפקד פלוגת שריון, שנהרג במלחמת לבנון השנייה יחד עם חבריו לטנק.

המצפה נבנה בדיוק בנקודה שממנה יצא בניה לפעולת החילוץ האחרונה שלו. מדרגות אבן מובילות אל מרפסת התצפית ומסביבה נשתלו צמחי נוי. במצפור מוצב לוח תצפית המכוון אל נקודות חשובות במרחב. בעמדה הקולית שבמקום מספרת אמו של בניה את סיפורו המרגש[101].

מצפה חוסיין:

על גבעה נישאה שעל על רכס רמים, בין הקיבוצים יפתח ומנרה שבהרי נפתלי, בגובה של 710 מ' בנויה מרפסת בטון גדולה, מול הנוף. כלפי מטה פרוש עמק החולה, ממול ניצבים הרי הגולן והחרמון במלוא יופיו, המקום מבודד יחסית ומוקף באלונים. התצפית נבנתה  לזכרו של חוסיין (עמיר) עאמר, מפקד גדוד 12, של 'גולני'. ב-4 במרץ 1996, בשעות הערב. ירתה חוליית מחבלים מבין בתי הכפר חולא שבדרום לבנון על חיילים מגדוד 12, ליד השער של מוצב צבעוני. חיילי הפלוגה המסייעת, בפיקוד יואב מרדכי, יצאו למרדף אחרי המחבלים אל תוך השטח הלבנוני, והמג"ד חוסיין הצטרף אליהם יחד עם הגששים וחוליית הפיקוד שלו. במהלך המרדף, כאשר עצרו

להתייעצות, ליד עמוד חשמל, הפעיל  מחבל שהסתתר לא רחוק מהם מטען צד שהיה תלוי על העמוד וכתוצאה מפיצוץ המטען נהרגו חוסיין עאמר, קצין השיתוף הארטילרי הגזרתי סגן אורי הלמן, ושני הגששים. שמונה חיילים אחרים נפצעו, ארבעה מהם קשה, ובהם גם מפקד הפלוגה, יואב מרדכי וגשש נוסף.

חוסיין נולד בשנת 1965 לעלי ואישתיק, שוטר ועקרת בית  בכפר ג'וליס שבגליל המערבי. בן שלישי במשפחה בת שמונה ילדים.. למד בבית-הספר היסודי בכפרו, והמשיך בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון המקיף "אחווה" שבירכא, בו סיים לימודיו בהצטיינות במגמה ההומנית. בכיתה ט' היה למנהל אזור הצפון במגזר הדרוזי במסגרת תנועת הצופים הדרוזים, תפקיד בו כיהן עד סוף לימודיו התיכוניים. במקביל היה מדריך נוער בגדנ"ע, פעל בתחום החינוך במתנ"ס ובבית הנוער והיה הקפטן של קבוצת הכדורגל לנוער.

רבים מבני משפחת עאמר מתנדבים לשירות ביחידות קרביות וגם חוסיין בחר, עם גיוסו לצה"ל בנובמבר 1983, להתנדב לשירות כלוחם בחטיבת גולני. הוא החל את שירותו בגדוד 51 ומשם יצא לקורס קצינים  , התקדם בסולם הדרגות. ב-1995 מונה לתפקיד מפקד גדוד 12, וכך היה למג"ד הדרוזי הראשון של גדוד חי"ר בחטיבה סדירה[102].

מצפור משגב עם – מרכז מבקרים מקורה עם 100 מקומות ישיבה וקפיטריה לשרות הקבוצות. בנוסף קיים מצפור אל הנוף פתוח, ואתר הנצחה, לזכר לוחמי היחידות שנפלו במלחמת לבנון השנייה. (כמו כן קיים באתר; שירותים, שרותי נכים, חניית אוטובוסים, וחניית נכים, הכניסה לאתר ההנצחה בהתאם לשילוט אך דורשת תאום, במרכז המבקרים ובמצפור ניתנות הרצאות והסברים בתשלום)[103].

במקום אתר הנצחה ללוחמים במלחמת לבנון השניה

בצוק מנרה נמצא הרכבל הארוך בארץ. הרכבל, שמהווה את ליבת האתר, הוא הארוך בישראל. אורכו כ-1,940 מטר, מטפס ממבואותיה הדרומיים של קריית שמונה אל מורדות קיבוץ מנרה, כאשר בסך הכל הגובה שהוא צובר הוא 750 מטר[104].

בדרך העפר הצמודה לצדו הצפוני של קיבוץ יפתח, פונים ימינה, מערבה ומגיעים לשמורה של פרחי אירוס הדור.

ראו באתר זה: אל פריחת האירוס ההדור.

נבי יושע

מול מצודת המשטרה, משתרעים שרידים הרוסים של כפר שיעי קטן, מגודרים במשוכות צבא ומוקפים בשרידים דלים למה שהיה פעם בוסתנים נושאי פרי. כיום נראים שם שפני סלע רבים. כפר זה היה אחד משבעת הכפרים המתואלים (שיעיים) בגליל העליון .

נכון לשנת 1945 שכנו בנבי יושע כ-70 תושבים, ושטח אדמותיו היה 3,617 דונם[105]. בכפר התקיימה הילולה שנתית ב-15 לחודש השעבאן, בדומה להילולה שנהגה בנבי רובין. במלחמת הקוממיות , במהלך מבצע יפתח, ב־17 במאי 1948, נכבש הכפר על ידי כוחות ההגנה ותושביו עזבוהו. רובם הגיעו למחנות פליטים בלבנון ובסוריה[106].

(ראו לעייל, בכפר אבל אל קמח).

לא ידוע הרבה על יהושע בן נון, כובש הארץ וממגר עמי כנען, לבד משהיה בן לשבט אפרים. על מקום קבורתו יש מידע שמקורו בחכמת ההמונים. כך קרה, שנקבר הן בתמנת סרח, שבהר אפרים – היום חרבת תבנה, ליד ביית אריה ונווה צוף. על פי הנאמר: " וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עֶבֶד יְהוָה, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר, שָׁנִים.  ט וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ." {שופטים ב', פס' ח',9'). בנוסף לכך, נמצא לפתע קברו גם בהרי נפתלי (כשם שיוסף הצדיק נקבר גם בשכם וגם במערת המכפלה). מסורת זו התחילה להתפתח בימי הבינים, שקיבל גושפנקא ממשלת ישראל, שהציבה במקום שלט מאיר עיניים, המאשרר את קדושתו של המקום.

בשקע קטן בהר, בכפר הקטן, שבתיו חרבו במלחמת הקוממיות, ניצב מבנה הקבר, שכמו בתי הכפר, נבנה לקראת סוף המאה ה-19. בית הקבר כפול הכיפה, בנוי כמו מרבית קברי השייח' וקברי הצדיקים בגליל: חצר מוקפת חומה, שעל פאה אחת שלה בנויים חדרים, שביניהם חדר הקבר. הקבר מוזנח, מלוכלך בצואת עטלפים ולשלשת יונים. מעת לעת מגיעים לכאן ערבים, לבקש בקשות ולנדור נדרים[107].

ראו באתר זה: קברי צדיקים.

שמורת האלות

סמוך לצומת, במרחק של כמה מאות מ' ממזרח לה, חורשה ובה עצים  ענקיים של אֵלָה אַטְלַנְטִית (Pistacia atlantica); בערבית: בּוּטוּם אַטלַסי. העץ הגדול הסמוך לצומת הוא כנראה בן כ-450 שנה, ונחשב לגדול ולעתיק ביותר בארץ ישראל[108].

זהו עץ נשיר-חורף. הגזע עבה, קוטרו של עץ מפותח מגיע ל-2.5 מ'. נופו של העץ רחב, עגול–פטרייתי, מגיע לגובה של 15 מ' ולקוטר של 3 מ'. גידולו מהיר, והגזע מתעבה במידה מרשימה תוך שנים לא-רבות. למראה הגזע יש מפליגים בגילו, אך לא ידוע במחקר על עצים שגילם עולה על 600 שנה. העלה מורכב–מנוצה ובו 3–5 זוגות עלעלים, ועוד עלעל בודד בלתי זוגי בקצה. העלעל גלדני, אורכו 2.5–7 ס"מ, שפתו תמימה, קצהו מעוגל. ציר העלה אינו עגול אלא משוטח, עם מלל. בסוף הקיץ מאדימים העלים לקראת השלכת. העץ מלבלב באביב, וגם אז הופעתו אדומה. העץ מוגן על פי חוק.

העץ נפוץ בארץ בעיקר סמוך לקו-המעבר מצומח ים-תיכוני לצומח ערבתי. כך היא נמצאת בעמק החולה ביער-פארק ים-תיכוני, שיוצרת חברת אלון תבור, ואילו בהר הנגב – בתחום האירנו-טורני והמדברי – היא גדלה במרומי הרים, בנחלי-אכזב ובסדקי-סלעים. תפוצתה העולמית משתרעת מהרי האטלס במערב (מכאן שם המין) עד מרכז אסיה במזרח. מהפרי מפיקים שמן לצריכה ביתית, לרפואה ולמאור. מהשרף מכינים טרפנטין לשימוש תעשייתי ורפואי. העצה משמשת לחרטות-עץ (ברגי-עץ ענקיים של בתי בד בגולן עשויים ממנה). העץ יכול לשמש ככנה לאלה אמתית (שהיא אלת הבוטנה או פיסטוק חלבי).

העץ נזכר רבות במקרא. השם העברי גזור משם האלוהות, רמז לקדושתו של העץ בימי קדם. הסיפור הידוע ביותר הוא הסתבכותו של שער אבשלום בענפי האלה, עת רכב על הפרד כשמרד באביו. בעקבות הסתבכות זו מת: " וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו עָבָר.  י וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה…." (שמואל ב' יח-יט')

בצל האלה גם נהגו בימי קדם לקיים טקסי פולחן: " עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ...(הושע ד' יג'). בימי המשנה היה מושב הדיינים בצל האלה: "ורבי הורקנוס קרא תחת האלה בכפר עיטם…" (יבמות דף קו' ב').

הנביא ישעיהו המשיל את "חוזקו" של העם, ליופיו של העץ בימי השלכת, כאשר ידוע כי מיד אחרי השלכת יהיה העץ עירום: " עוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר  כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו' יא'-יב'). יש המזהים את ה"בטנים" שהוזכרו ברשימת "זמרת הארץ" (בראשית מג יא) כפירות האלה האטלנטית, בין היתר בשל השתמרות שם העץ בערבית כ'בטם'.

אלה אטלנטית נפגעת על-ידי הכנימה עפצית וורטהיים (Slavum wertheimae), הגורמת לה לייצר עפצים בצורת אלמוג-שיח ובגודל אגרוף. צבע העפצים אדום-אלמוג והוא הופך בהדרגה לחום–שחור. מהעפצים ומהגזע הפיקו חומרי בירוס ושרף לשימוש רפואי[109]. הרופאים מהתקופה הקלאסית תיארו שימוש בשרף של מין אלה לחיזוק הקיבה, לשלשול ולטיפול בעיניים ובאוזניים. בימי הביניים שימשו פירות הצמח לטיפול בקיבה ולהגברת התאווה המינית. בימינו, ברפואה העממית, משמש השרף להרגעת כאבי בטן, להפחת גזים, לטיפול בפצעים ובמחלות עור ולמניעת הרעלות. הפרי משמש לריפוי פצעים בפנים[110].

מצדו הדרומי של הכביש היורד אל צמח כח, נמצאים שרידי הכפר השיעי נבי יושע.

פילבוקס.

כדי להגיע למצפור הפילבוקס ממשיכים דרומה בכביש 886 ופונים שמאלה על כביש 899 ליד מצודת ישע (מצודת כ"ח), לכיוון כביש 90. בכביש יש שילוט המפנה לפילבוקס, שמור היטב, המשמש כמצפור, על שם סרן יובל ניר, שנהרג בקרב בגזרה המרכזית בלבנון בשנת 1997

מהפילבוקס יוצא שביל הפלמ"ח, שמשחזר את הנתיב שבו עלו לוחמי היחידה בדרכם לכיבוש המצודה. זוהי נקודת תצפית מצוינת על אצבע הגליל, החרמון ובריכות הדגים בעמק החולה – אטרקטיבי במיוחד  בעונת הנדידה של הציפורים. אפשר לראות אותן יוצאות עם שחר לדרכן דרומה לארצות החום, או צפונה, למעונן באירופה.

גדר הצפון

אזור הגליל ההררי – שבו היו פזורים יישובים יהודיים מעטים בין יישובים ערביים רבים. במהלך המרד הערבי,  קיבלו  התושבים הערבים אספקה רצופה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון -, לקראת סוף שנת 1937 נראה היה כי הגליל צפוי ליפול לידי הערבים , ושטחים רבים בגליל אכן היו בשליטתם, כאשר הגבולות עם סוריה ולבנון פרוצים, ומשמשים לאספקת נשק וכוח אדם למרידה כולה. נראה כי הצלחתם של הבריטים בדיכוי המרד תלויה באופן שבו יצליחו להשתלט על צפונה של המדינה, ולמנוע מעבר אספקה וכוח אדם למורדים.

פנייתה של בריטניה לשלטונות הצרפתים לסיוע בסגירת הגבול לא הועילה. חלק ניכר מסמכויותיה השלטוניות של צרפת כבר היה נתון בידי המדינות העצמאיות סוריה ולבנון, שרחשו אהדה למורדים. כמו כן, אנשי הממשל הצרפתי חשו טינה נושנה כלפי הבריטים – האחרונים סירבו לסייע להם בדיכוי המהומות בסוריה בשנת 1925 – ומצאו כי עתה בידם להעניק לבריטים יחס דומה.

בין המעשים שעשו אז האנגלים היה ניסיונם לבלום את מעבר הנשק, הציוד והלוחמים מן הלבנון הצרפתי אל הגליל, שהיה בשטח המנדט הבריטי. משלא הועילו הסיורים, קניית שייחים בדואים ופרישת רשת מודיעים ומלשינים, החליטו האנגלים לחסום את הגבול באמצעות גדר תלתלית דו-שיפועית, שנמתחה מראש הנקרה עד גבול סוריה. על הכביש שליווה את הגדר בנו מצודות משטרה ומצדיות בטון מוגנות. כך הניחו הבריטים את התשתית הראשונה למה שהתפתח בשלושת הדורות האחרונים של הסכסוך המזרח תיכוני להיות 'גדר המערכת' ודרכי הביטחון שלה[111].

כבר בשנת 1936 הציע המפקד הכללי של המשטרה רוי ספייסר, תכנית כוללת למיגור המרד הערבי שכללה הקמת גדר, ולצדה מצדים, שתימתח לאורך הכביש[112]. השלב הראשוני בהשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. המעבר בכביש לא היה חופשי והצריך רישיון מיוחד. אורכה של הדרך היה 67 קילומטר. הכביש נועד לחסימת הסתננות מהצפון, ולמתן אפשרות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. בשל כך, ובשל התוואי ההררי והקשה, נסללה הדרך לא על הגבול ממש, אלא במרחק מה ממנו. בצדי הדרך הוקמו שש עשרה תחנות משטרה. העיתונאית ברכה חבס, שנסעה בכביש מעט לפני סיום הסלילה, דיווחה: "אחדות מתחנות אלו שוכנות עוד גם היום באהלי צבא, בלתי מחוסנים כראוי בפני הסערה ובלתי מוגנים כל צרכם בפני גשמים עזים, אך מרביתן – בצריפים נאים, מצובעים יפה, בעלי יסוד מבוצר וחצר גדורה עם עמדות בכל קצותיה. אף מגרש מסוקל יפה וגנה ערוכה בטוב טעם לכל אחת מהתחנות"[113].

בסוף אוקטובר 1937 הגיע לארץ ישראל צ'ארלס טגארט (Charles Augustus Tegart), קצין משטרה בריטי ששירת בהודו כמפקד משטרת כלכותה ורכש מומחיות בדיכוי מרידות ובלוחמה בטרור ובגרילה, על מנת לתאם בין זרועות הביטחון השונות ועל מנת לארגן עבור שלטונות המנדט את הגנת הארץ מפני המורדים מערביי ארץ ישראל ומפני הכוחות הערביים הבלתי סדירים שחדרו לארץ מצפון, מסוריה ומלבנון. במקביל לבואו החישו הבריטים לארץ תגבורת של כחמשת אלפים שוטרים וחיילים.

טגארט מסר לארתור ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope), הנציב העליון, דו"ח שכלל מספר המלצות, כגון הקמת משטרה רכובה, שיטה של סגרים וסריקות, וסגירה הרמטית של גבולות הארץ, ובמסגרת זו העלה מחדש את רעיונו של ספייסר לסגירת הגבול הצפוני באמצעות גדר[114]. תכניתו הכוללת של טגארט היתה לא רק הקמתה גדר הלכה למעשה. במסגרת יישום המלצותיו נבנו ברחבי הארץ כשישים מצודות מסוגים שונים המכונות עד היום "מצודות טגארט", וננקטו צעדים מעשיים וארגוניים נוספים לדיכוי המרד בכל רחבי הארץ. במרץ 1938 הוחלף ווקופ בהרולד מקמייקל, שהיה מטבעו תקיף יותר. בעידודו של מושל הגליל, סר אלק קירקברייד, הוחלט על הצבת הגדר.

ממשלתו של ארתור נוויל צ'מברלין בבריטניה, הייתה נתונה בלחץ פוליטי כבד לנוכח המשך המצב הבלתי יציב בארץ ישראל. מסיבה זו הוקצו משאבים רבים להצבת הגדר, שכונתה מאז "חומת טגארט" והוקצו לבנייתה כ-90,000 לירות שטרלינג, סכום גבוה באותם ימים[115].

על התוואי המתוכנן של הגדר הוקמו חמש מצודות, על פי דגם סטנדרטי שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים. הראשונה הוקמה במצודת כ"ח שנקראה אז "נבי יושע", השנייה בסאלחה, כיום במושב אביבים, השלישית באזור הכפר סעסע, כיום היישוב מתת, הרביעית בכפר תרביחא, במקום שבו מצוי כיום מושב שומרה, והחמישית באזור היישוב באסה, כיום בשטח מושב יערה. מצדיות אלו כללו צריח בולט שבו חרכי ירי הפונים לכל הכיוונים. המצדיות נבנו על ידי קבלנים חיצוניים שאינם יהודים. שתי מצדיות נוספות נבנו ב"קו השני", כביש עכו-צפת, האחת במג'ד אל-כרום והשנייה בפראדיה, כיום מושב שפר[116].לצדן נבנו כ-16 עמדות בטון עגולות -'פילבוקס', הנקראות כך משום הדמיון לקופסת גלולות. תפקיד המצודות והפילבוקסים היה ליצור רצף של עמדות שישלטו על השטח[117].

'הקרן הקיימת לישראל' ו'השומר הצעיר' ניצלו את הנוכחות היהודית במקום להגברת ההתיישבות היהודית בגליל. הקרן הקיימת העלתה גרעין של מתיישבים, על שטח שרכשה, בסמוך לחירבת צמח, שעל תוואי הגדר. כאשר הדבר התגלה על ידי השלטונות הבריטיים, הם הורו על פירוק היישוב. דוד הכהן , היה דוד הכהן איש הקשר בין ארגון "ההגנה" למודיעין הבריטי[118], הציב במקום מגרסת חצץ ושכנע  את הבריטים, כי לצורך הקמת הפילבוקסים לאורך הגדר יש צורך בחצץ ואין אלו מתיישבים, כי אם פועלים שיגרסו במקום חצץ, במקום להביאו מחיפה במשאיות, וכי שבכוונתם להקים מחנה של קבע, לכלכל עצמם בגידולים חקלאיים, וכך לחסוך בחשבון עלות החצץ את הוצאות מחייתם. הסבר זה נתקבל על דעת הבריטים, וכך קם קיבוץ אילון[119].

לצורך העבודה הוקם מחנה, אשר הועבר שש פעמים במשך העבודה, בקפיצות של 30 קילומטרים בכל פעם. החל משער הגולן בעמק הירדן הצפוני, אל מגדל שבמערב הכנרת, אל איילת השחר שבעמק החולה, משם למלכיה ולאורך תוואי כביש הצפון, אל הכפר סעסע (כיום המושב מתת) כאשר המחנה האחרון היה סמוך ליישוב הערבי באסה (לא הרחק מראש הנקרה)[120]. את הגדר הקימו פועלים יהודים, עובדי חברת "סולל בונה". תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ובהמשך ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר.

הערבים ראו בגדר משום סיכון להמשך המרידה, וכן כמחסום הקורע את שטחה של ארץ ישראל מהרצף הערבי שמצפון לה (בדומה לטיעונים המועלים כיום נגד גדר ההפרדה). מכיוון שכך, ולאור התעמולה בעיתונות היהודית והבריטית שקראה לגדר בשם "חומת טגארט" (Tegart's Wall), הייתה התגייסות רבתי של הערבים נגד בניית הגדר. במהלך שלושת חודשי בניית הגדר עמדו בוני הגדר אל מול התקפות קשות ביותר נגדם ונגד הגדר שבנו. שניים מצוות הבנייה נהרגו: הנוטר אליהו אבטיחי ואיש הבניין אלימלך רזניק. שלושה נפצעו.

בליל 27 ביוני 1938 התקיימה המתקפה הגדולה ביותר על הגדר. הלילה החל ביריות על מחנה הגודרים. אחת משתי השריוניות ששהו בשטח חזרה למחנה על מנת לסייע. בשטח נותרה שריונית קטנה ובה רק חמישה אנשים שהמשיכה בסיור לאורך הגדר. ליד כפר בירעם נכנסה השריונית למארב, והידרדרה לתעלה לצד הדרך. שניים מאנשי השריונית נפצעו, אולם התוקפים הותירו אחריהם שישה הרוגים ואחד-עשר פצועים, לבושי מדים. לאחר חילוץ נוסעי השריונית, הסתבר כי הייתה זו אך פעולת הסחה לפעולה נרחבת בה נעקרו 14 קילומטרים משטח הגדר על ידי מאות אנשים מכפרי הסביבה וכפרי לבנון[121].

עם כל זאת הסתיימה עבודת הגידור במועד, ותוך שלושה חודשים עמדה הגדר על תלה.

טגארט כתב לדוד הכהן: "הקמת הגדר היא "הישג שיכולים שאתם להתפאר בו… הוא הוצא לפועל באזור הררי קשה, עם קוים ארוכים להובלת חומרי הבניין ואספקה לאנשים, הנתונים להתקפות בלתי פוסקות של האויב… אין צורך לדאוג לעתידה של ארץ ישראל כל עוד יש בה אנשים היכולים לקבל על עצמם ולהוציא לפועל משימות כאלה לפי תכנית ובזמן שנקבע לכך מראש"[122].

אולם ממילא היה המרד בשלבי דעיכה, ולאחר דעיכת המרד, בשנת 1939 נותרה הגדר על מקומה. הדבר יצר בעיות מרובות. כל יישובי אצבע הגליל וכן היישובים היהודים עין גב וחניתה נמצאו מחוץ לגדר. במצב דומה היו יישובים ערבים רבים, ובהם הכפר אל-באסה. יישובים רבים הופרדו על ידי הגדר מהאדמות שעיבדו. על מנת לפתור את הבעיה הוקמו 18 שערים, ומפתחותיהם נמסרו לתושבי הכפרים, תוך שסוכם על שעות פעולה שבהם היו השערים פעילים[123].

על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ניטש ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה ובה 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתחו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגוֹדְרִים, שהוטלה גם היא על היישוב העברי, הייתה כשלעצמה מבצע צבאי קשה; בהפעלתו צברה "ההגנה" ניסיון וידע שלימים שימש אותה היטב. הקמת הגדר הייתה אחד ממבצעי התיישבות והביטחון הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. על כך סיפר דוד הכהן: "צר המקום מלספר את פרָטי מבצע הקמת הגדר. מבצע מדיני וביטחוני שלא היה דוגמתו באותם ימים… העלילה שבמבצע הייתה העיקר: עליית אלף איש לגבול הצפוני, ההררי, הבלתי־נודע, הסבוך בצמחִיה פראית של שיחים דוקרניים, ללא יִשוב יהודי באזור כולו, ללא ודאות היכן בעצם הגבול. הייתה זו אֵפּוֹפיה על כל פרטיה"[124].

הגיאוגרף גדעון ביגר מסביר כי המצב האסטרטגי במלחמת העולם השנייה בשנת 1942 הביא לצורך בפירוק הגדר. מחד, הסכנה מן הצפון שיצרה נפילת סוריה ולבנון לידי כוחות עוינים של צרפת של וישי לא הייתה קיימת עוד, לאחר פעולת הבריטים, אנשי צרפת החופשית ואנשי "ההגנה" ביוני 1941 לשם כיבוש שטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. מאידך, התקדמות כוחות הציר במדבר המערבי חייבה גידור מסיבי וביצור עמדות. החומר הזמין ביותר לכך היה מצוי בגדר הצפון. חלקים ניכרים מן הגדר פורקו כבר בשנת 1942. לאחר קבלת העצמאות של סוריה ולבנון בשנת 1946 פורקה הגדר כולה, ובאוקטובר 1947 לא הייתה קיימת עוד[125]..

לאורך כביש הצפון נותרו מבנים ואתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה.

מצודת כח

שמה נֶהֱגֶה "מצודת כוח"; נקראת גם "מצודת ישע" ו"נבּי יושע". נקראת על שם 28 הלוחמים שנהרגו בניסיונות לכיבושה במלחמת הקוממיות. המצודה שכנה באזור ערבי, כ־3 ק"מ ממזרח לגבול הבינלאומי עם לבנון, וסביבה שכנו הכפרים הערבים נבי יושע, קדיס, מלכיה, ג'הליה ודישון, וכן המושב רמות נפתלי שהוקם ב-1945.

ראשיתו של המקום בתחנת משטרה בלתי מבוצרת, בנויה מעץ. במקומה נבנתה המצודה על ידי סולל בונה, בשנת 1938, כאחת ממצודות גדר הצפון. המצודה נבנתה מבטון, ובראשה צריח מתומן שבצדדיו חרכי ירי צרים הפונים לכיוונים שונים. בארבעת קירות המצודה הוצבו תיבות השלכה לרימונים, שנועדו להגן על המצודה מפני תוקפים בשטח המת של חרכי הירי, בסמוך לקירות המצודה. מצודת כח הפכה לסמל "משמר הגבול".

המצודה ניצבת במיקום אסטרטגי בקצה בקעת קדש, על שפת מתלול הרי נפתלי, בגובה של כ-300 מטרים מעל עמק החולה. העלייה התלולה מהעמק חייבה את סלילה חלקו המזרחי של כביש הצפון בנתיב קשה, שנמצא בשליטת המצודה. מצפון למצודה עובר נחל קדש, המתחתר בקניון תלול, המקשה מאוד על הגישה למצודה מצפון. מעט ממערב למצודה עברה דרך עפר שחיברה בין המצודה ללבנון. גדר הצפון נפרסה מעט מצפון למצודה. המצודה צופה אל כל עמק החולה, ועל הכביש  שהוביל ליישובי הצפון היהודים המבודדים באצבע הגליל, כמו כפר גלעדי, יישובי מצודות אוסישקין ומטולה. המצודה חלשה על חלקו המזרחי של כביש הצפון, על כביש 90, על מרחב הרי נפתלי ואגם החולה, ועל ציר הגישה ללבנון (אם כי לא היה שום כלי נשק שאפשר היה לירות ממנו מהמצודה אל הכביש, פרט למרגמות כבדות ותותחים).

לאחר דעיכת המרד הערבי הגדול בשנת 1939 ,פחתה חשיבותה של המצודה. כמו מצודות אחרות על גבול הצפון, הפכה לתחנות משטרה וחסמה הברחות וכניסת מעפילים מלבנון לארץ ישראל.

במסגרת החשש מפלישה לארץ מלבנון תחת שלטון וישי ב־1941, הוקמו ממזרח וממערב למצודה שתי שורות מחסומים נגד רכב משוריין, וכן נבנו ארבעה בונקרים ועמדת פילבוקס אחת.

ב-15 באפריל 1948 העבירו הבריטים את המצודה לידי כוחות ערביים. מצב זה סיכן את הגישה אל יישובי אצבע הגליל, יישובי רמות נפתלי, ורכס מנרה, בשל השליטה של המצודה על סביבתה ועל דרכי הגישה העוברים בסמוך לה. הכוח הערבי במצודה אף עלול היה לסייע לפלישה ערבית מלבנון אם וכאשר תבוא. מנרה, משגב עם ורמות נפתלי, שציר הגישה אליהן עבר בסמוך למצודה נותרו למעשה מנותקות. כיבוש המצודה הוגדר כיעד אסטרטגי לצורך הבטחת השליטה באזור הגליל המזרחי ועמק החולה.

נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, בליל ה־15 באפריל 1948, מיד לאחר כניסת כוח ערבי למצודה, השתתפו פלוגה מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח, וכוח מגדוד 11 (גדוד אלון) של חטיבת 'גולני', בפיקודו של ישראל ליאור. הכוח התוקף עלה לאזור המצודה באוטובוסים של אגד, בכביש הצפון הצר שעלה מעמק החולה למקום, בשעת חשיכה. אחד האוטובוסים נתקע,  נתגלה, ונפתחה אש לכיוונו. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים וספג מספר פצועים.

בעקבות האירוע,  תגברו הערבים את המצודה ב 60 לוחמים, הוסיפו גדר תלתלית סביבה ופוצצו את הכביש העולה למצודה במספר מקומות על מנת להקשות את הגישה אליה. כעבור חמישה ימים, ב-20 באפריל, ביצע הגדוד השלישי, ניסיון נוסף . הניסיון השני לכיבוש המצודה תוכנן היטב וחיילי הפלמ"ח אף התאמנו בפשיטה על דגם של המצודה. הפשיטה תוכננה לליל ה-20.4.1948. הפעם פעלה במקום פלוגה א' מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח. התכנון היה שמחצית מהפלוגה בפיקודו של דוד צ'רקסקי, יגיעו למצודה דרך נחל קדש מצד צפון, כתת חבלנים תניח 100 ק"ג דינמיט ליד קיר המצודה. במקביל לפיצוץ יחל ירי על המצודה מצד דרום כתרגיל הטעייה. בחסותו תכנסנה שתי כתות דרך החור שייפער בקיר הצפוני בעקבות הפיצוץ. למניעת הגעת כוחות עזר ערביים, תוכננה חסימת כביש נבי יושע-מלכיה על ידי כתת הכוננות של רמת נפתלי. רצף של תקלות שיבשו את התוכניות. במקום שלוש משאיות להובלת הכוח ,הגיעה משאית אחת בלבד, עובדה שגרמה להפסד זמן חשוב, במהלך הנסיעה הוברר שהכביש משובש והכוחות נאלצו ללכת ברגל, כשהם  עמוסים בציוד.

כתת רמות נפתלי לא יצאה לחסימה בזמן, בשל טעות בתאריך הפשיטה ורק קרוב לעלות השחר נתנה האות לפעולה. חיתוך הגדר סביב המצודה גזל זמן רב מידי, הוחלט לעבור לפריצה רועשת. הכוח החדיר "בונגלור" שפוצץ את הגדר. כמפקד מחלקת הפריצה, פרץ דודו עם המטען שנועד להבקיע את קיר המצודה, אך נפצע מרימון שהושלך על ידי מגניה. כתת החבלנים רצה להניח את מטען הדינמיט, אך התברר שנשכח דרגש ההגבהה שנועד להרים את המטען לגובהה 80 ס"מ, גובה רצפת המצודה.  בהיעדר דרך להגביה את המטען מעל היסודות המבוטנים של המבנה, קרא דודו לאנשיו להפעיל אותו על כתפיו, אולם הם סירבו. הוא נהרג ליד החומה. תוך כדי כך שהכוח ניסה להגביה את המטען בעזרת ערימת אבנים, הסתבר לערבים, כי אין כל ניסיון פריצה מצד דרום והחלו לזרוק רימונים לעבר הכוח הצפוני, כמה חבלנים נפצעו וחבריהם לא רצו להפעיל את מטען הנפץ בטרם יפונו הפצועים. רוב הלוחמים נפגעו בעת חילופי האש. חלק מן הפורצים אף חדר לחצר המצודה אולם נלכד באש.

כשעלה השחר הכוחות הפורצים היו בשטח נחות בפני האויב. ניתנה פקודת נסיגה, שבוצעה תוך לחימה בתגבורות ערביות, כאשר רובן של גופות הלוחמים שנפלו נותרו במקום[126]. על הנסיגה חיפה המקלען יזהר ערמוני, עד שנהרג. על פעולתו זו, זכה ערמוני לאות גיבור ישראל.

מפקד הרתק, פילון פרידמן [127], פקד על חייליו לסגת לרמות נפתלי ,בהתאם להוראות שנתן להם בטרם הקרב. הוא נותר ליד המצודה עם שניים מלוחמיו הפצועים. אחד מחייליו, משה רודניצקי, שהיה פרטיזן במלחמת העולם השנייה, פנה אליו ושאל "ומה אתך?". פילון ענה לו: "אני נשאר". משה הוסיף: "פילון תשמע, אני עברתי מלחמה, מלחמת תופת, מלחמת העולם השניה. מה שאני ראיתי, זה טנקים שנסעו על פצועים שלהם ולא התחשבו בהרוגים ובפצועים. העיקר לנצח בקרב, אז אתה הולך עכשיו להפקיר את החיים שלך. נניח שהם היו הרוגים, מה היית עושה? היית מבכה אותם?" פילון, אני שניצלתי מהמחנות בגרמניה אומר לך: ברח! תציל את חייך!" אבל פילון נשאר לשמור על הפצועים. "אני לא בורח! – הם זקוקים לי", אמר. "תורת הלחימה" של הפרטיזנים אל מול תורת הלחימה של מפקד צעיר בפלמ"ח, והכל תחת אש הקרב. מתוארים בעדות מרשימה שנתן משה רודניצקי לעזרא גרינבוים שגם לו היה חלק באירועים בנבי יושע[128].

פילון נשאר יחידי בשטח הכפר נבי יושע תחת האש להגן על חייליו הפצועים קשה עד המוות. לא נותר איש שיעיד מה קרה בדיוק ברגעיו האחרונים. ברור הוא שהוא לא הותיר פצועים חיים בשטח מחשש שהערבים יתעללו בהם ולא היה מסוגל (או שלא היה יכול כי הערבים התקרבו אליו) לעזבם מתים ולסגת לבדו. הוא העבירם לנקיק סלע וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ו את הכדור האחרון הוא שמר לעצמו. את גופתו פינו בלילה שלאחר הקרב, בהתאם לתיאור המקום שסיפק משה. עזרא גרינבוים וטוג'ו (אברהם יעקובסון ממעין ברוך) שהיו בין המפנים, מצאו את פילון כאשר כדור אחד במצחו ופניו שלווים. סיפור הגבורה שהיווה מורשת וסמל למפקד שלא מפקיר פצועים בקרב. "דילמת המפקד פילון" נלמדת עד היום בבית ספר לקצינים של צה"ל[129].  (על שמו נקרא מחנה צבאי בגליל העליון).

ד"ר ראובן גל, שהיה הפסיכולוג הראשי של צה"ל, מצביע על השיר 'מגש הכסף':

"דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע ואין אות אם חיים הם או ירויים.

ואז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה מי אתם?

והשניים שוקטים יענו לה אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל והשאר יסופר "בתולדות ישראל".

הוא מוסיף: "מה רב הדמיון לסיפור של פילון ושני החיילים שנשאר איתם, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים"[130].

בהתקפה זו ,שכשלה, נהרגו עשרים ושניים לוחמים (21 באותו היום ועוד לוחם שמת מפצעיו ב-22 באפריל). גופות הלוחמים שנותרו במקום נקברו בקבר אחים למרגלות המצודה. חלקם חברי הכשרת 'הצופים בקיבוץ דפנה', שאיבדה 12 מבחוריה בקרב. חברי ההכשרה שומרים על קשר ‏הדוק עד היום, נפגשים מדי שנה בשנה, ועד היום מקובלת עליהם האמירה, שחייהם מתחלקים לשניים – לפני נבי יושע ‏ואחרי נבי יושע. הכאב על חבריהם, שנפלו בגיל 18, בראשית דרכם בפלמ"ח, נדמה שלא הרפה מהם, גם אחרי שעברו את גיל גבורות.

הגדוד השלישי כבש את המצודה בניסיון השלישי, במסגרת מבצע 'יפתח'. על פלוגה ג' פיקד ראובן נצר וההשתלטות על המצודה הסתיימה ללא נפגעים. בליל ה-15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. בעקבות כך נדחתה ההתקפה ביום. ההתקפה התבצעה לבסוף בכוח רב בליל ה-16 במאי. אש האויב שותקה בעזרת שני תותחים 20 מ"מ ופיאטים. לוחמי הגדוד השלישי פרצו לכפר נבי יושע וממנו לעבר המצודה. הם פרצו גדרות תיל, אולם הסתבר שנאלצו להשתמש לצורך זה בכמות גדולה של חומר נפץ וכמות חומר הנפץ שנשארה בידיהם לא הספיקה לפריצת קיר המצודה. הוטל מצור על הכוח הערבי שישב במצודה. בליל ה-17.5.48 הטיל מטוס פרימוס (אוסטר) ישראלי כמה פצצות תבערה על המצודה. הפצצות לא פגעו ביעד, אך היה להן ערך פסיכולוגי גדול ביותר. בבוקר ה־17 במאי הגיעו התוקפים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה, לאחר שננטשה בידי מגיניה, שנסוגו ללבנון[131]. אחרי שהתמקמו בבניין, פגע פגז תועה שנורה מלבנון באחד החדרים במקום, וגרם למותם של שני לוחמים.

בשלושת הניסיונות לכיבוש המצודה נהרגו עשרים ושמונה חיילים, ועל כן המצודה קרויה על שמם (28 -כ"ח בגימטריה). רובם קבורים בקבר אחים למרגלות המצודה. על אחד מהחללים, דוד צ'רקסקי, כתב חיים חפר ,עוד בחייו של צ'רקסקי, את השיר המפורסם "דודו" (עבור המחזה 'הוא הלך בשדות'). השיר הפך עם הזמן לאחד מסמלי יום הזיכרון ותרם לקיבוע דמותו של הפלמ"חניק באתוס הישראלי.

המצודה משמשת כיום כבסיס מג"ב, ולצידה אנדרטה וקבר אחים בו קבורים 19 מחללי הקרבות במקום. בראשית 2014 נפתח בסמיכות למצודה מוזיאון הרעות, המנציח את הקרבות ואת החללים שנפלו במקום.

הערות 

[1] גדעון ביגר, "אצבע הגליל – תיחומים גיאוגרפיים פוליטיים, בתוך: מרדכי נאור (עורך) אצבע הגליל, עידן 16, יד בן צבי, ירושלים תשנ"ב, עמ' 3.

• [2] זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, מוסד ביאליק ירושלים, 1967

[3]המכתבי אל עמרנה, מהמאה ה-14 לפני הספירה, מוזכר מלך חצור עבדי תישריף המביע את נאמנותו לפרעה. הוא היחיד משליטי כנען שמכונה במכתבים בתואר "מלך" דבר המעיד על גודלה וחשיבותה של העיר בתקופה זו.

[4] יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, עמוד 131

[5] בנימין מזר (מייזלר), "אבל בית-מעכה", אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, כרך א, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י, טורים 37–38.

[6] בנימין מייזלר, ציון, י,א, תש"ו, עמ' 8.

[7] שמואל ב', י' 6.

[8] אקות אלחמוי אלרומי היה ביוגרף וגאוגרף ערבי מוסלמי, ככל הנראה ממוצא יווני . פירוש השם "יאקות" הוא אבן אודם (רובי); השם "א-רומי" מעיד על מוצאו היווני (ביזנטי), והשם "אל-חמווי" בא מהעיר חמת שבסוריה של ימינו.

יאקות נולד בקונסטנטינופול. הוא נמכר כעבד, ומאוחר יותר עברו הוא ואדונו לעיר בגדאד. לאחר שזיהה את כישוריו, החל אדונו של יאקות להקנות לו חינוך. הוא שוחרר מעבדות בשנת 1199 והחל לפרסם מאמרים. בשנת 1213 הוא התחיל את המסע שלו, שבמהלכו הוא ביקר בתבריז, בדמשק ובמוסול. בהיותו בח'וארג', בשנת 1216, נאלץ להימלט למרב שבשטח טורקמניסטן של ימינו. במרב הוא עבד במשך מספר שנים בספריות העשירות שהיו במקום. עקב סכנות של פלישת ג'ינגיס חאן לאזור, הוא נמלט לחלב. בעיר זו הוא הכין את המילון הגאוגרפי המקיף מועג'ם אל-בולדאן ,אותו סיים בשנת 1224. הוא ביקר באלכסנדריה בשנת 1227 ומת בחלב ב-1229 (ויקיפדיה; Encyclopedia Britannica)

[9] . Khalidi, Walid. All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. Washington DC: Institute for Palestine Studies, 1992 page 428

[10] נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970,

[11] מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת הקוממיות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון רמת תבנין), עד לליטני. בעקבות המבצע, נגורש צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. המבצע שנמש כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע זה היה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון (ראו בהרחבה:

אלחנן אורן, :המערכה על הגליל במלחמת העצמאות", בתוך: ארנון סופר, נורית קליאוט ואבשלום שמואלי (עורכים), ארצות הגליל, אוניברסיטת חיפה 1983, עמ' 819 – 850; מוטי גולני, "המלחמה הארוכה ביותר – אצבע הגליל במלחמת העצמאות", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900 – 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד בן צבי, ירושלים 1991, עמ' 153 – 164; דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: אלון קדיש (עורך), , מלחמת העצמאות תש"ח – תש"ט – דיון מחודש, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין ומשרד הביטחון, 2004, עמ' 119 – 170).

[12]  לבנון: נדרוש החזרת 7 כפרים בגליל ופיצוי; חיזבאללה: הפיגועים לא ייפסקו בעת המו"מ, באתר גלובס, 26 בדצמבר 1999; יואב שטרן, מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד, באתר הארץ, 3.7.2005

[13] מבצע יפתח (28 באפריל 1948 עד 29 במאי 1948) נערך בגליל המזרחי, בעת מלחמת העצמאות, על ידי ארגון ההגנה. מטרות המבצע היו: א. כיבוש הגליל העליון המזרחי, כולל העיר צפת. ב. טיהור שטחי הגליל העליון המזרחי מהכוחות הערביים השונים. ג. חסימת צירי הפלישה האפשריים של  צבאות ערב, אשר הייתה צפויה באמצע מאי במבצע השתתפו הגדוד הראשון והגדוד השלישי של הפלמ"ח וכן גדוד חי"ש 11 של חטיבת גולני. בעקבות המבצע, שני גדודי הפלמ"ח האמורים אורגנו במסגרת חטיבת יפתח. הישגי המבצע לא נוצלו במלואם, כיוון שגדודי הפלמ"ח, אשר נטלו בו חלק, הוזעקו לסייע בקרב על הדרך לירושלים. עם זאת, המבצע השיג את רוב מטרותיו. בראש המבצע עמד מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שכינויו המחתרתי 'יפתח', (ראשי תיבות של יגאל פייקוביץ' תל חי) ניתן כשם למבצע (מאיר פעיל, עצמאות: תש"ח-תש"ט, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1990.).

[14] כינויו "בן בכרי" – רומז אולי לייחוסו לבכר, בנו של בנימין.

[15] אלכסנדר רופא, חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה, כרמל, 2004

[16] מרטין בובר, דרכו של מקרא, חוכמת נשים ופועלן, ירושלים – מאגנס, 1997, עמ' 135–138.

חננאל מאק, ותאמר בלבה – נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 229–240.

[17] ביקור הגברת הזקנה מחזה מאת המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, שנכתב בשפה הגרמנית, פורסם והוצג לראשונה בציריך בשנת 1956, בכיכובה של תרזה גיזה. מחזה זה הוא טרגדיה קומית, או מחזה מוסר מקאברי, שעוסק בהשתעבדות האדם לממון, תוך ויתור על ערכים מוסריים דוגמת קדושת החיים. המחזה מדגיש את האמצעים שמאפשרים לאדם ולחברה לשנות את ערכיהם מבלי להתייסר, וכן בודק את יחסיות מושג הצדק (פרידריך דירנמט, ביקור הגברת הזקנה (תרגום: טובה קשת), אור עם, תשמ"ג 1983, עמ' 74).

[18] בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, צד, ט, עמ' 1180–1185.

[19] " ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת.  ג וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים, בְּפִיהָ.  ד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה, וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר, הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ…." (שמואל ב, פרק י"ד).

[20] חוה שלום-גיא, אלה תולדות גדעון – מחזור סיפורים מקראי בראי מקבילותיו, תל אביב, רסלינג, 2013, עמ' 221–225.

[21] צ' טלשיר, "על זיקה בין סיפורים בהיסטוריוגרפיה המקראית הקדומה", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ה-ו (תשמ"א-תשמ"ב), עמ' 77-74.

[22] יוסף סטפנסקי, "תל אבל בית מעכה", חדשות ארכאולוגיות: חפירות וסקרים בישראל, גיליון 117 (2005), 10 במרץ 2005

[23] אתר האינטרנט של משלחת אבל בית מעכה http://www.abel-beth-maacah.org/index.php/about

[24] פיאנס מצרי הוא חומר קרמי שאינו מכיל חרסית שבאמצעות ויטריפיקציה יוצר זוהר המשתנה בין צבע ירוק לכחול. מכיוון שבחומר זה אין שימוש בחרסית, לרוב לא מתייחסים ליצירה בפיאנס מצרי כאל קדרות. המושג פיאנס מצרי נועד להבדיל אותו מפיאנס (Faience) – קדרות בזיגוג בדיל המזוהה עם העיר פאנזה בצפון איטליה. פיאנס מצרי, שיוצר ושווק ממצרים, היה נפוץ בעולם העתיק ונתגלה במסופוטמיה, המזרח התיכון, צפון אירופה עד סקוטלנד. (ויקיפדיה).

[25] אי-פי, תעלומה בת 3,000 שנה: פסל של מלך מתקופת התנ"ך נמצא באזור מטולה, באתר הארץ, 9 ביוני 2018

[26] ערגה אלוני, צמח השדה, https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=67

[27] החי והצומח של ארץ ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1983, כרך 11, עמ' 204

[28] שיח ירוק כל השנה, גובהו כ-1 מ', ענפיו תלויים מטה. הגבעולים מעוצים בבסיסם, צמירים-מלבינים וצפופי עלים בחלקם התחתון. חלקם העליון כמעט קרח ועליו דלילים. העלים צרים ודומים למחטי אורן. אורך העלה 5-10 ס"מ ורוחבו 1-3 מ"מ, ירוק כהה בצידו העליון, צמיר-מלבין בחלקו התחתון, ושוליו גלולים לאחור. בראשי הגבעולים נישאים צברים של תפרחות עם קרקפות מועטות. קרקפת הפרחים קטנה, צרה ומוארכת, רוחבה 12-16 מ"מ. חפי המעטפת דמויי סרגל צר, קצרים ובראשם חוד דוקרני קשיח, לעיתים מאונקל מעט לאחור. כל הפרחים צינוריים וצבעם ורוד עד ארגמן. לזרעון ציצית מלבינה שזיפיה נוצתיים, והם ומאוחים בבסיסם לטבעת. פורח באביב המאוחר, מתחילת מאי ועד אמצע יוני. הזרעונים מופצים ברוח (אבי שמידע,  ויוסי לב-ארי, " הצומח והיערות של דרום לבנון",    .. רתם 5, 1982, עמ' 72.

[29] בשביל המטיילים, שם

 [30] https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=675

[31] https://www.teva.org.il/?CategoryID=1677&ArticleID=74

[32]"הגדר הטובה" הוא בעצם כינוי לא לגדר אלא לשער שבה

[33] ראו באתר זה: תנועת המרי העברי

[34] רן אהרנסון  לכו ונלכה, סיור במושבות העליה הראשונה", ,הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2004, עמ' 386

[35] תיאור יפה אצל אורי דביר, נקודת חן,  מודן, תל אביב, 1983, עמ' 38.

[36]  סת"ה, שם, עמ' 375; תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 325, 328-331. על היחסים העכורים ראה גם קובץ 'השומר' עמ' 397; ש' פייגלין, זכרונות איש מטולה, חיפה, תשי"ד, עמ' 109. ראה גם אטלס כרטא עמ' 16.

[37]  על היחסים העכורים ראה גם קובץ 'השומר' עמ' 397; ש' פייגלין, זכרונות איש מטולה, חיפה, תשי"ד, עמ' 109. ראה גם אטלס כרטא עמ' 16

[38] מימי שמירה והגנה, עמ' 30-32; י' נדבה (עורך) , יוסף לישנסקי איש ניל"י: כתבים, מכתבים, דברי זכרונות, תל אביב, 1977, עמ' 21-30.

[39] ניל"י, תולדותיה, עמ' 290-291; נדבה, לישנסקי, עמ' 310-311; מימי שמירה והגנה, עמ' 139-150.

[40] בן יהודה – רציחות פוליטיות, עמ' 311. ראה גם: A. Engle, The Nily Spies, London, 1959. pp. 211-219.

[41]  נקדימון-דה האן, עמ' 229.

[42] יהודה זיו, בשביל המטיילים, משרד הביטחון, תל אביב, 1980, עמק 23-24

[43] לכו ונלכה, עמ' 383

[44] https://www.youtube.com/watch?v=6HL0L3tpQYo

[45] יהוסף שוורץ (1804-1865) היה שד"ר, תלמיד חכם, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה. חיבר שמונה ספרים. החשוב שבהם, "תבואות הארץ", מתאר את הגאוגרפיה של ארץ ישראל, יישוביה, הצומח, החי ותושביה. הספר חובר כשבע שנים לאחר עלייתו לארץ. ויצא לאור בארבע מהדורות. הספר תורגם לאנגלית וגרמנית, וחלקים ממנו שימשו כחומר לימוד בבתי ספר יהודיים בגרמניה. הספר גם זכה לאותות כבוד ממלך בוואריה ומקיסר אוסטריה – דוד תדהר (עורך), "יהוסף שוורץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 675

[46] יהוסף שוורץ, תבואות הארץ עמ' נט; אבי ששון, תולדות חייו של רבי יהוסף שווארץ, אתר דעת

[47] מכאן "הנקבה" בכתובת השילוח, שהתגלתה בירושלים בשנת 1880.

[48] יחקוט גב, עמ' 131.

[49] הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד (1845 – 1934): "הנדיב הידוע", שהתפרסם גם בכינוי "אבי היישוב" בזכות תמיכתו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל. היה נצר למשפחה של בנקאים יהודים עשירים, אשר מן המאה ה- 16 הייתה ידועה בפעילותה הנדבנית למען העם היהודי. בפעילותו הנדבנית התמקד הברון רוטשילד בעזרה להתיישבות הציונית החדשה בארץ ישראל, שהחלה בעלייה הראשונה (1882 – 1903). הוא תמך במושבות הראשונות, יזם וגם מימן את ההכשרה החקלאית של המתיישבים, והקים את יקבי היין הראשונים בארץ. המושבה מזכרת בתיה הייתה המושבה הראשונה שנוסדה בידי הברון (1883), והיא נקראת על שם אמו; המושבה זיכרון יעקב עברה לחסות הברון בשנת 1884 (שנתיים לאחר ייסודה), והיא נקראת על שם אביו. בשנת תרס"ט – 1929 התמנה הברון רוטשילד לנשיא כבוד של הסוכנות היהודית. בארץ ביקר כמה פעמים, ובשני ביקוריו האחרונים (בשנים 1914, 1925) הביע את שמחתו למראה הגידול וההתפתחות של ההתיישבות היהודית. הברון רוטשילד נפטר בעיר הולדתו, פריז; על-פי צוואתו הועלו עצמותיו ועצמות אשתו לישראל בשנת תשי"ד – 1954, ונקברו ברמת הנדיב שבזיכרון יעקב (מתיה קם, יסוד המושבה מטולה. אתר האינטרנט של מט"ח https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7102).

[50] אליהו שייד, זיכרונות (תרגם אהרון אמיר), ירושלים תשמ"ג, עמ' 168-169

[51] יעקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"א – 1971, פרק 14 עמ' 376 – 396.

[52] אלוף הראבן, "השאלה שאיננה נעלמת", בתוך: מרדכי נאור (עורך), העלייה השנייה 1903-1914, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 4, תשמ"ה, עמ' 112-114

[53] אלוף הראבן, "השאלה שאיננה נעלמת", בתוך: מרדכי נאור (עורך), העלייה השנייה 1903-1914, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 4, תשמ"ה, עמ' 112-114

[54] יוסי בן-ארצי , "בנייתה של מטולה",  בתוך: ישראל – עם וארץ, ה'-ו' (1987/9), עמ' 219–232

[55] מקור השם העברי, מטולה, אינו ברור. נראה שאיכרי המושבה בחרו בשם המזכיר את שמו הערבי של הכפר, אומטולה. יש שקישרו שֵׁם זה למילה "תֵל" בשל גובהו של המקום; ומכאן הכתיב "מתולה" (בתי"ו ולא בטי"ת) שהיה נהוג בשנותיה הראשונות של המושבה. אחרים הצביעו על דמיון הצלילים בין השם מטולה למילה טללים, המעידה על פוריות הקרקע באזור. ומכאן השם מטולה (בטי"ת), והוא הכתיב המקובל בימינו.

[56] הצבי, י' סיוון, תתכ"ז.

[57] אהרן אהרונסון (1876 – 1916 נדמה לי שנהרג במטוס ב 1919) היה אגרונום, מומחה לחקלאות, חוקר ואיש מדע. הוריו עלו ארצה מרומניה ונמנו עם מייסדי המושבה זיכרון יעקב. הוא למד בבית הספר של המושבה – שבה היו ארבע כיתות בלבד  ואת השכלתו השלים באמצעות מורים פרטיים ששכרו הוריו. במקביל החל לעבוד כחקלאי במושבות הברון רוטשילד. בגיל 18 נשלח על ידי הברון ללימודי חקלאות בפריז, ושם רכש השכלה מדעית ויישומית בתחום החקלאות והבוטניקה. לאחר שחזר ארצה – ועד יום מותו – עסק בחקר החקלאות בארץ ישראל ומחקריו זכו לפרסום בקרב אנשי מדע בעולם. התגלית המדעית הגדולה של אהרונסון קשורות לגילוי המקורות הקדומים של החיטה – הלא היא "אֵם החיטה" התרבותית. אהרונסון גם הקים וניהל את תחנת הניסיונות בעתלית, שהייתה למעשה המוסד המחקרי הראשון בארץ ישראל. אהרונסון הוזמן להרצות על תגליותיו ברחבי העולם.  כשהיה בדרכו מלונדון לפריז, נהרג בתאונת מטוס. אם מדינית. היה מעורב ביותר בשיחות השלום בוועידת וורסי, היה בקשר עם הקצונה הגבוהה הבריטית והשפיע לא מעט על "דחיקת קו הגבול צפונה מהסכם סייקס-פיקו ואף היה הראשון שהעלה את רעיון העברת המים מצפון הארץ לדרומה, מה שלימים הפך ל"מוביל הארצי". אהרונסון עסק גם בפעילות פוליטית: כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914) הקים אהרונסון את ארגון ניל"י, במטרה לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי העות'מנים. חברי ניל"י, שעסקו בריגול לטובת הצבא הבריטי, נרדפו באכזריות ואף הוצאו להורג. גם שרה אהרונסון, אחותו של אהרן שילמה בחייה על פעילותה בניל"י: היא נתפסה בידי הטורקים, נחקרה בעינויים קשים והחליטה להתאבד – מחשש שמא תישבר בחקירתה ותמסור לעותמנים פרטים על הארגון.

[58] מתיה קם, יסוד המושבה מטולה, אתר אינטרנט של מט"ח

[59] אלוף הראבן, "השאלה שאיננה נעלמת", בתוך: מרדכי נאור (עורך), העלייה השנייה 1903-1914, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 4, תשמ"ה, עמ' 112-114

[60] א' אהרנסון, "בגבול הצפון", בתוך: במערכה, הוצאת הועד המרכזי של הסתדרוּת בני-בנימין בא"י, תרפ"ד, תל אביב.

[61] ראו אברהם קוסטיצקי, בטרם האיר הבוקר, מסיפורי ראשונים בגליל, תל אביב (ללא שנת הוצאה), עמ' 9-10, 13, 69.

[62] נקדימון רוגל, היוצאים אל ארץ צפון, ראשיתן של קבוצות הפועלים באצבע הגליל, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז (להלן: היוצאים לארץ צפון), עמ' 2, הערה מס' 5

[63] שמואל  פייגלין , זיכרונות איש מתולה, הוצאת המשפחה, 1954, עמ' פה-פז, פט.

[64] יצחק וילנסקי, "גורמי התוצרת בישובנו" מובא בהיוצאים לארץ צפון, עמ' 3, הערה 8.

[65] שמעון שאמה,  בית רוטשילד וארץ-ישראל; מפעלם של אדמונד וג'יימס רוטשילד בארץ, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ם, עמ' 99.

[66] חיים וייצמן, מסה ומעש, ירושלים ותל אביב תש"ט, עמ' 142.

[67] דברים בוועד הפועל הציוני הגדול, 13-2-1920, מובא בהיוצאים לארץ צפון, עמ' 4, הערה 14.

[68] לכו ונלכה, עמ' 372-373

[69] יצחק אפשטיין (1863 –1943) היה מחנך, חוקר לשון, הוגה דעות וממחדשי השפה העברית בארץ ישראל. היה אחד מששת הצעירים היהודים המשכילים מרוסיה שנשלחו באלול 1886 מטעם תנועת "חובבי ציון" באודסה לזכרון יעקב, על חשבונו של הברון רוטשילד, כדי שיתמחו בחקלאות ואחר כך יוכלו להדריך מתיישבים חדשים במקום המדריכים הצרפתים (הם לא הבינו את האידאולוגיה הציונית ועל רקע זה היו התנגשויות ביניהם לבין המתיישבים היהודים).

ממנהלי "בית הספר הישן", בית שמחה וילקומיץ  (בית הספר העברי הראשון בגליל; בהנהלת דוד שו"ב, מבתי הספר הראשונים בארץ שלימדו בהם בעברית. בין המילים שחידש: תורשה, פעילות, תצפית, רגישות, תופעה, תודעה, תבליט, פעיל וסביל, לתפקד.

לאחר שניהל במשך חמש שנים,  את המוסד החינוכי בצפת, הזמינה המושבה מטולה את אפשטיין לבוא ולעבוד בבית הספר העברי שבה. בבואו להורות בגליל ייחד מחשבה רבה לטיפוח "גאווה אזורית", שהייתה צריכה להתבטא לדידו גם בניב גלילי מיוחד – עברית בעלת צליל שונה מזה שבו דיברו במרכז הארץ. אפשטיין גיבש את הניב בעקבות היכרותו עם הערבית המקומית, ובעיקר עם הניב העברי המיוחד שהשתמר מימי קדם בקרב יהודי דרום לבנון, ואשר הִכִּירוֹ מפי יהודי חצביה (עברית בעברית: ראשית למוד שפת עבר על פי השיטה הטבעית: ספר נועד למורים ולאבות, המלמדים עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה, ורשה: אחיאסף, תרס"א-1900; עולה צעיר משנת תרמ"ו: מושגיו והגיוניו, ירושלים: תרצ"ה-1935).

[70] ד"ר יובל דרור, 'בית-הספר הכפרי' במושבות הגליל העליון בראשית המאה (על מפעל חייו של יצחק אפשטיין), בתוך: אצבע הגליל, 1900–1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב-1991,

[71] בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלוייה תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו.

“העובדה שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו ושאחרי שלושים שנה של עבודה יישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה – עובדה מעציבה זו מוכיחה למדי את קלות־הדעת השוררת בתנועתנו ומראה, שעדיין אנו מרפרפים על פני העניינים ואין אנו יורדים אל תוכם ואל עיקרם. דבר אחד של מה־בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה. כבר הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בא”י יש אדמה בלתי־נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים. אין שדות שוממים, ולהיפך כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת־הבור הסמוכה לו, אם אינה דורשת עבודה יתירה. ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו?" (“שאלה נעלמה”, 1907, עמ' 193–194).

[72] אהרון אבן חן, "הלישנסקים ממטולה", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972

[73] אליעזר ליבנה, ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"א, (להלן: תולדותיה של העזה מדינית), עמ' 116

[74] תולדה של העזה מדינית, עמ' 145-146

[75] גדעון ביגר מעיר, שלראייתו – מטולה היא הציפורן , כיוון שהרעיון היה קשור לנהר הירדן המתחיל ליד שדה נחמיה מצירוף שלושת הנחלים ומטולה נמצאת צפונות למפגש זה ולכן, כך גם נראה על פי המפה, היא הציפורן ולא מרג' עיון שמעבר לגבול..

[76] לפירוט מלא ומקיף על תהליך קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל, ראו: גדעון ביגר, "סוגיות גיאוגרפיות ופוליטיות", בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל, בתקופת המנדט", א' שמואל ואחרים (עורכים), ארצות הגליל, חיפה, 1983, עמ' 422-427.

[77] יהודה זיו, ילקוט גב, עיונים בידיעת הארץ, כתר, ירושלים, 1991, עמ' 32

[78] [78] גדעון ביגר, "אצבע הגליל – תיחומים גיאוגרפיים-פוליטיים", בתוך: מרדכי נאור (עורך),  אצבע הגליל, 1900 – 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים (להלן: ביגר: תיחומים, עמ' 3-4)

[79] חיים מרגליות-קלווריסקי (1868 – 1947) שהיה אגרונום במקצועו, ממונה על חוות סג'רה ואחר כך על ההתיישבות בגליל מטעם חברת יק"א. במסגרת תפקידו רכש 80,000 דונם בגליל התחתון, והקים עליהם שבע מושבות. כן רכש אדמות באזור שבו נשפכים מי הכנרת לנהר הירדן, ועליהן נבנו כנרת ודגניה א'. בתפקידו הרחיב את היישוב היהודי בגליל, טיפח את העבודה העברית ואת מערכת החינוך.

השתדל ליצור קשרים ידידותיים עם השכנים הערבים. יצר קשר בין הנהלת התנועה הציונית לבין המלך פייסל בשנת 1914. אחרי מלחמת העולם הראשונה יצר קשר עם ממשלת סוריה. בסוכנות היהודית ובוועד הלאומי עסק בקשרים עם האוכלוסייה הערבית. תמך בהקמתה של מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל; ממייסדיה של ברית שלום. סבר כי ארץ ישראל תוכל להיות חלק מפדרציה במזרח התיכון (יעקב יערי-פולסקין, שוחר השלום והאחווה, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 133–139; עירית עמית, חיים מרגלית קלווריסקי יוצר ההתיישבות בגליל התחתון המזרחי, בתוך: יהדות זמננו- כרך 5 (תשמ"ט): עמ' 137–152). ההיסטוריון תום שגב תיאר בספרו "ימי הכלניות" את קלווריסקי כאבי תסמונת "היורים ובוכים", כי במקביל לפעולותיו למען קיום דו-לאומי בארץ ישראל, הוא פעל במשך עשרות שנים לנישול אריסים ערבים (תום שגב, ימי הכלניות, ירושלים, הוצאת כתר, 1999, עמ' 99-98).

[80] נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א'.

[81] סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, טבלה 9, מאתר הספרייה הלאומית, ‏אפריל 1945

[82] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991,  עמ' 172

[83] http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm

[84] ראו "אם יראוני אבן,", אתר העוקץ. https://www.haokets.org/2012/03/07/%d7%90%d7%9d-%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%91%d7%9f/. המסמך חלקי, מתוך דיון. דוברים שם הם משה (יש כמה אפשרויות) נחום הורביץ, ג'וש פלמון ומנו פרידמן. השר הוא ככל הנראה בכור שטרית, השר לענייני מיעוטים, שמנו ונחום היו מאנשיו. ג'וש מייצג את אגף החקר/דעת שזה פורמלית משרד החוץ.

[85] בשיחה בעל פה

[86]  ראובן ארליך, בסבך הלבנון: מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון, 1918-1958, תל אביב: הוצאת מערכות, 2000, עמ' 279.

[87] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 409-410

[88] Khalidi, W. (ed) All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, Washington D.C, 1992., , 454-455

[89] תומר גרדי , אבן, נייר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה, 2012. ראו גם: אצ"מ, תיק KKL9/311

[90] מוכר גם כ- Hugh of Fauquembergues

[91] מירון בנבנישתי, ערי ארץ ישראל ואתריה, בתקופה הצלבנית, קרדום, חוברת 35-36, דצמבר 1984, עמ' 198.

[92] או סניורליזם או  מנוריאליזם , הוא שמו של ארגון הכלכלה והחברה האיכרית בתקופת ימי הביניים במערב ובחלקים ממרכז אירופה. השיטה המנוריאלית אופיינה בהאצלת הכוח הכלכלי והמשפטי לאדון, שחי על האדמות שבבעלותו ועל מיסוי שגבה מאוכלוסיית האיכרים והצמיתים שתחתיו. התחייבויות מיסוי אלו שלהם ניתן היה לשלם באמצעות עבודה (קורווה), באמצעות מוצרים ("ברטר") או לעיתים נדירות כסף.

המילה "מנור" או "סניור" מבוססת על חלוקת שטחי אירופה לשטחים ששמם היה "סניוריה" (seigneur) (אחוזה), שכל אחד מהם היה כפוף בדרך כלל לסניור, אדון האחוזה. הסניור החזיק בחצר מנוריאלית שבה היו נהגים וחוקים מקומיים. חלק מהסניורים היו בישופים ואבות מנזרים, שסמכותם הייתה דומה לזו של סניור. (מרק בלוך, הפיאודליזם האירופי, מתוך: האנציקלופדיה למדעי החברה (1960), תרגום עברי מאת גדי אלגזי).

[93] ערי ארץ ישראל ואתריה, בתקופה הצלבנית, עמ' 199

[94] ויליאם מצור (William of Tyre), ספר 18, פרק 15, עמ' 832-833

[95] אריה גראבויס, "בניאס ומבצר אצביבא", בתוך: ב"ז קדר (עורך), הצלבנים בממלכתם, מחקרים בתולדות ארץ ישראל 1099-1291, יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 152

[96] Pringle, Denys, Qal'at Hunin (No. 164). Secular Buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: An Archaeological Gazetteer. Cambridge University Press, 1997. p. 79..

[97] Pringle, Denys, Qal'at Hunin (No. 164). Secular Buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: An Archaeological Gazetteer. Cambridge University Press, 1997. p. 79..

[98] מצודת הונין, תוכנית ראשונית לשימור ולפיתוח של קרן קיימת לישראל (מבצע: אדריכל פרוינדליך). אתר מינהל שימור http://www.iaa-conservation.org.il/Projects_Item_heb.asp?site_id=50&subject_id=8

[99] מצודת הונין – מאגר מים גלילי, אתר האינטרנט של YNET : https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4054512,00.html

[100] מצודת הונין, תוכנית ראשונית לשימור ולפיתוח של קרן קיימת לישראל (מבצע: אדריכל פרוינדליך). אתר מינהל שימור http://www.iaa-conservation.org.il/Projects_Item_heb.asp?site_id=50&subject_id=8

[101] אתר הקרן הקיימת לישראל : https://www.kkl.org.il/recreation-and-tours/scenic-lookouts/scenic-lookouts-north/bnaya/

[102] דף הפייסבוק של חטיבת 'גולני'; חוסיין (עמיר) עאמר, יד לבנים הדרוזים; קורות החיים של חוסיין עאמר, באתר "יזכור" של משרד הביטחון

[103] אתר ארץ הגליל: https://www.tourgalil.co.il/business/%d7%9e%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%92%d7%91-%d7%a2%d7%9d/

[104] ע מית דובקין, שוויץ באצבע הגליל, מעריב, 4 באפריל 1989

[105] נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970

[106] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004,

[107] ראו גם: ספי בן יוסף, כמו אהובה רחוקה, כתר, ירושלים, עמ' 24

[108] סיפור האלה באתר משרד החקלאות

[109] https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=386

[110] אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 72.

[111] ספי בן יוסף, "כך נולדה גדר המערכת", YNET 3-10-2002

[112] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת משרד הביטחון, 1998, 348.

[113] ברכה חבס, בין שומרי הגבולות, דבר, 30 בינואר 1938.

[114] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת משרד הביטחון, 1998, 348.

[115]  על בניית הגדר – ראה גדעון ביגר, "גדר הצפון – גדר המערכת הראשונה בארץ ישראל", בתוך: משה שפרדר (עורך), חקרי מלחמה", ע משרד הביטחון, 1988, עמ' 111-120,

Government Criticized for Failure to Suppress Terror, , Palestine Post, 16.6.1938.

[116] גד קרויזר, ‏הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כישלונה: בחינה מחודשת, 120, תמוז תשס"ז, עמ' 216.

[117] אלי אשכנזי, גדר ההפרדה הראשונה נבנתה בכלל בצפון, באתר הארץ, 21 ביוני 2007

[118] הלית לויזון-ינאי, ‏"הבונים – דוד הכהן אריסטוקרטיה ציונית", באתר גלובס, 18 באפריל 2010

[119] דוד הכהן, "עת לספר", תל אביב, תשל"ד, עמ' 70.

[120] יוחנן אהרוני, מיכאל אבי יונה, מרדכי גיחון, יהודה ואלך, "אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה", הוצאת כרטא, 1972

[121] ברכה חבס, הגודרים בצפון, הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, תרצ"ט, 57.

[122] סא"ל גרשון ריבלין (עורך), "לאש ולמגן – תולדות הנוטרות העברית", הוצאת מערכות, 1963, עמ' 44.

[123] גדעון ביגר, "גדר הצפון", עת־מול, פברואר 1992, גיליון יז (3), 101. (תקציר של המאמר בחקרי מלחמה שהוזכר לעייל).

[124] דוד הכהן, עת לסַפֵּר, תל אביב, תשל"ד, 69–70

[125] גדעון ביגר, "גדר הצפון", עת־מול, פברואר 1992, גיליון יז (3), 101.

[126] ראו גם: אביר – לוחם וחבר, ספר על אביר אברון (אברוצקי) בהוצאת המשפחה, 1999, ובו עדויות על ההתקפה השנייה.

[127] פילון פרידמן, מספרים חבריו, היה מפקד אהוד ומוכשר מהגדוד השלישי של הפלמ"ח וממיסדי מעין ברוך. פילון פיקד על מחלקה של עולים חדשים, חלקם היו עולים בודדים שהגיעו מאירופה ממחנות הריכוז, הם בקושי דיברו עברית וגויסו למחלקה זמן קצר לפני המלחמה. עבורם פילון היה הכל – בית, משפחה ומפקד, הוא דאג להם, גיבש אותם הפך אותם לחיילים ו לאחר הקרבות בלהבות הבשן, אמרו שאין כדור שיכול לפגוע בו,.(ארת המפקד פילון: https://filonfriedman.co.il/

[128] לקריאת העדות כולה: https://filonfriedman.co.il/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%A0%D7%99/

[129] דילמת המפרד פילון: https://filonfriedman.co.il/%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%A7%D7%93-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9F/

[130] דר' ראובן גל בכנס דילמת המפקד פילון, יוני 2012

[131] על כיבוש נבי יושע, ראו: נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, עמ' 259; יגאל אלון, בתחבולות מלחמה, הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 27-28; ראובן ארליך, בסבך הלבנון, משרד הביטחון, תל אביב 2000, עמ' 189