גילי חסקין13/05/2007
המאמר, מקוצר מעט, פורסם גם במגזין האלקטרוני של YNET
בשאר אסאד, נשיאה של סוריה, שוב התבטא, לפני מספר ימים, בסוגיית רמת הגולן. אסאד הצעיר איננו מוכן להרפות. אביו איבד את הגולן והוא נחוש להחזירו. הוא הזכיר לנו שוב את האופציה של השלום ואת המחיר שנשלם כולנו עבור הסירוב. מקל וגזר. ממשלת ישראל, בפעם המי יודע כמה, לא הרימה את הכפפה. גם בציבור לא נשמע קול צעקה. אנו עסוקים מדי בוועדת וינוגרד, בהבדלי הגרסאות שבין העדים ובדרישה לפטר את האחראים. דנים במלחמה הקודמת ולא במלחמה הבאה.
אנחנו לא אוהבים שיזכירו לנו את רמת הגולן, זו שפעם כינינו "הרמה הסורית". רבים מאיתנו נולדו לתוך מציאות שבה הרמה היתה חלק ממדינת ישראל. מי מאיתנו אינו אוהב את מרחבי הבזלת, את הנחלים והנשרים המקננים? מי מאיתנו לא חש תחושה של גאווה נוכח מפעל ההתיישבות המפואר שהוקם על ידי מלח הארץ, השאור שבעיסה, ללא טיפת ציונות? מי מאיתנו איננו מצטמרר נוכח הרעיון ששוב הסורים ישבו למעלה ואנו למטה?
ובכל זאת, השאלה עדיין נשאלת והמחיר חייב להילקח בחשבון.
אי אפשר לפנטז על התקדים של אלכסנדרטה. הסורים אכן וויתרו על דרישתם לקבל חזרה את אבן המריבה מידי התורכים, אבל המקרה איננו דומה. סוריה לא איבדה את החבל במלחמה, אלא ניתן לתורכיה על ידי הצרפתים. ובכלל, מעמדה הגיאופוליטי של תורכיה והאינטרסים שלה שונים מאילו של ישראל. אין כאן רק שאלה של צדק, אלא גם שאלה של מציאות.
אכן, הסורים האכילו אותנו מרורים במשך 19 שנה, אך גם אנחנו לא היינו צדיקים. משה דיין התבטא פעם וטען שחלק ניכר מאד מהתקריות אירעו באשמת ישראל. גם אנחנו תרמנו משלנו לקלחת הסכסוך. לא יכולנו לסבול את העובדה שהם למעלה ואנחנו למטה והחל מ-1964, לאחר שחיסלנו את תעלת ההטייה הסורית ובצדק, גמרנו אומר לכבוש את הגולן. היינו חייבים להסתער על ההר שהיה עבורנו כמפלצת. אולם היינו אמורים להחזיק אותו כקלף מיקוח לשלום. ממשלת ישראל ומפקדי צה"ל הבטיחו לנו, ערב היציאה למלחמת ששת הימים שפנינו לשלום ולא לכיבושים ואכן, ממשלת ישראל, בישיבתה מיולי 1967, בהשתתפות דיין, בגין ושרי המפד"ל, קיבלה החלטה להחזיר אם הגולן לבעליו הסוריים, תמורת שלום כמובן. זה לא עבד. קודם כול בגלל הערבים: הלאווים של חרטום וההכרזות הלוחמניות של מנהיגיהם המושפלים. אחר כך גם בגללנו. לאט לאט החלטנו לחמוד את האדמה, המושג הערטילאי "קלף מיקוח" התחלף שמושגים ממשיים כמו מטעים, כמו תיירות. תאוות הדונמים השתלטה עלינו.
לא צריך להסכים לכול הדרישות הסוריות. אין להשלים עם הזחילה שלהם מקווי 1949 לקווי 1967. יש להתעקש על סידורי ביטחון, והתרעה, אבל הלוקסוס של "שלום תמורת שלום" קיים רק בדמיון. בגין קיבע את המחיר הזה, כאשר החזיר את סיני, עד גרגיר החול האחרון, בניגוד למה שהבטיח קודם לכן. המחיר היה קשה: התמודדות אלימה עם מפגינים והרבה תמונות של חיילות בוכות. לא נעים, גם כואב, אך בגין העדיף אותן עדיף על תמונות של אימהות בוכות. חלפו כמעט שלושים שנה מביקורו ההיסטורי של סאדאת ויש להציב שוב בפני הציבור את הבחירה האיומה בין הטרגדיה הכרוכה בפינוי רמת הגולן לבין טרגדיה איומה יותר של המלחמה הבאה. זו כבר לא תהיה מלחמה דה לוקס, וגם העורף ישלם עבורה מחיר כבד.
ב-1970 פנה אלינו גונאר יארינג והציע לכרות ברית שלום עם מצרים. סאדאת הסכים, אנחנו לא. גולדה מאיר הבירה לו שקיים קונצנזוס בעם, לגב רצועת התיישבות שנמתחה בין אל עריש לראס מוחמד. דיין הכריז אז "עדיף שראם א שייך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א שייך". היו לנו סיבות טובות. הפרובוקציה המצרית, סגירת המייצרים ובעיקר מפעל ההתיישבות המפואר שהקמנו שם. גם מרחבי סיני שכה אהבנו. התפתינו לחשוב כי לעולם חוסן. המלחמה אז נראתה רחוקה ואפילו תעמולת הבחירות של "המערך" התגאתה במעוזים של קוו ברלב. ביום הכיפורים של 1973 נפל דבר. שילמנו את מחיר היוהרה ואת מחיר הבחירה. מאוחר יותר, ב-1977, עזר לנו הזיכרון הנורא של המלחמה לוותר על סיני תמורת גבול ביטחון יציב יותר – השלום עם מצריים.
בינתיים המצב הפך למורכב יותר, עם יותר סיכון ועם יותר סיכוי. מחד, צמח מולנו אויב חדש, חזק ונחוש יותר – איראן והאידיאולוגיה הנאו-נאצית שלה ומאידך, מוכנות ארצות ערב, להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. סוריה יכולה להתחבר אליהם, אך גם למצרים, ירדן וגם אלינו. נגזר עלינו משפט שלמה בו ניאלץ לבחור בין חבל ארץ שכה אהבנו, לבין גדיעת ציר הרשע ופתיחת חזית ישראלית – ערבית, מול אירן, שהיא האיום הגדול באמת.
מלחמת יום הכיפורים סייעה לנו להסכים לשלום עם מצרים.
למה אנו זקוקים כדי להסכים לשלום עם סוריה?
האם פורסם לאחרונה כתבה באתר אינטרנט סורי הקוראת לוותר על דבר מה למען השלום המיוחל??
תתעורר, תבין מול מי אנחנו עומדים, ולך תטייל ברמת הגולן.
אני בטוח שאהבתך לישראל היא ללא רבב. אבל יש ללמוד מהעבר והנסיון. יש לנתח את אופיים של אלו שאנו נותנים להם מתנות שאין להם מחיר. אי אפשר להישען על תקוות ומאווי לב, ושירה שמנגנת בלב תמים ונקי. יש להיות מיצאותי אנאלסיט ראליסט כשזה נוגע לאוייב אכזר ורע. יש לראות את המציאות ולא לתת לשירה של חלומות לערפל ולסכן את קיום ישראל.