מסעותיו של אבן בטוטא

אבן בטוטא – גדול הנוסעים של האיסלאם.

ערך: גילי חסקין; ‏

העיסוק בנוסע אבן בטוטא, בא לידי ביטוי בטיול למרוקו, לאוזבקיסטן, לסרילנקה, להודו וכן לדובאי, כאשר מבקרים במולל על שמו של אבן בטוטא. Ibn Batuta Mall

תודה לצור שיזף, שמחקרו שימש כמקור חשוב להכנת סיכום זה. ראו : האיש שאהב לנסוע למכה.

אבן בטוטא, שכונה "נסיך הנוסעים" מעורר עניין בכול תייר כמעט. במיוחד בטיול למרוקו, טיול להודו, לאיים המלדיביים, לספרד ועוד.

אבן בטוטא ערך את מסעותיו בימי הביניים, תור הזהב בדאר אל-אסלאם (ארצות האיסלם), ובמהלך שלושים שנות מסעות גמא כ-120,000 ק"מ. את מסעותיו עשה בספינה, בכרכרה, ברכיבה על בהמה או בהליכה – לבדו או בשיירה.

הוא השתמש בשם אלוהים ומצוותיו כדי לנמק מסעות. תחילת מסעותיו הייתה בהחלטתו לעלות לרגל למכה כדי לקיים את מצוות החג', שבע פעמים ואף פעם לא באותה דרך. רחוק יותר מכל אדם אחר. היותו איש דת והמוניטין שרכש לעצמו תוך כדי המסעות אפשרו לו לממן את המשך המסעות. היו אלה מהמסעות החשובים ביותר בימי הביניים שלגביהם קיים תיעוד, על אף שרובו ככולו הוא כתבי אבן בטוטא עצמו, שנכתבו מהזיכרון לאחר מסעו האחרון. הוא מצטייר כערמומי, מכובד, מתנשא, לעתים נרדף, נושא ונוטש נשים בכל מקום ואתר וחוזר באחרית ימיו לפז על מנת לרשום את מעלליו.

תיאוריו של אבן בטוטא את החיים בארצות השונות שביקר הם אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעתים – המקור היחידי.

אבן בטוטא לא היה סופר מלידה. ייתכן שלולא מצוות הסולטן, שלו ולחצרו סיפר את סיפוריו, לא היינו יודעים עליו דבר, חוץ מאשר מתוך כתביו של בן תקופתו הגדול, ההיסטוריון אבן ח'לדון (כותב "אל מוקדימה", אקדמות למדע ההיסטוריה) המזכיר בפליאה דברים שסיפר אבן בטוטא. למזלו של אבן בטוטא, ולמען ההיסטוריונים חיבב אותו הווזיר הגדול אבן ג'וזאי שרשם את הדברים מפיו. האחרון הצליח להכניס לכתביו גם את תיאורי הדרך שכתב נוסע אנדלוסי בשם אבן ג'וביר, שנסע בערב, סוריה וחיג'אז במאה השתים-עשרה. כך שיתכן שלא כל הכתוב הוא מפי אבן בטוטא. מעניין לזהות סיפורים משותפים לאבן בטוטא ולמרקו פולו. כמו סיפור הנסיכה המונגולית הלוחמת בראש צבאות הח'אן. ["היא הסתערה קדימה דרך שדה המערכה עד שהגיעה למלך נגדו נלחמה והלמה בו מהלומת מוות בחניתה. הוא נפל שדוד וצבאו נמלט. ראשו על חוד חניתה. נסיכים רבים רצו להינשא לה, אך היא סירבה באמרה שתינשא רק למי שיביס אותה בקרב. אולם הטוענים לכתר העדיפו שלא להסתכן בהלבנת פנים"].

האם קרא אבן בטוטא את מרקו פולו? או שמא אחד מהם, או אולי שניהם שמעו אותם מסוחרים אחרים, בדרכי השיירות?

בניגוד לקודמו המפורסם, וונציאני שיצא לסחור, נכנס לממלכה המונגולית הזרה לו כל כך ונאלץ ללמוד שפות נוכריות, נע אבן בטוטא, בעיקר במרחביה האדירים של האמפריה המוסלמית. אימפריה ששלטה על מימי האוקיאנוס הערבי, ההודי והשקט. במקום שמעבר לגבולות האיסלאם יסדו סוחרים ערביים מושבות מסחר, כמו קליקוט, ציילון, אינדונזיה, חופה המזרחי של סין, הממלכה האויגורית. מרכזה של אסיה, איראן, קדמת הים התיכון וצפון אפריקה היו חלק מהעולם המוסלמי. הערבית היתה שפת הקשר. העולם היה עולם הקוראן ואדם שבא ממשפחה מכובדת בטנג'יר שידע את משפט הקוראן, לכתוב ולקרוא ערבית שהיא שפת הקודש בהיותו בן למשפחה ששמשה כקאד'ים בספרד וקיבל את החינוך הדתי המעולה שבנמצא, התקבל בכבוד במקומות בהם נסע. גם היום מתקבל נוסע למחוזות רחוקים בחיבה ובנימוס יותר ממה שהוא מתקבל בביתו.

מסע העלייה לרגל שלו שבו החל בגיל 21 (כ- 50 שנה לאחר שמרקו פולו שב ממסעיו), ציין את נקודת ההתחלה של חיי הנדודים. כל אדם מצווה לעלות למכה לפחות פעם בחייו.

ב-14 ביוני 1325 יצא למסעו הראשון.

הוא החל את מסעו מטנג'יר (שבצפון מרוקו) לעבר קהיר שבמצרים, ברכיבה על חמור. בדרכו לאורך חוף הים התיכון הגיע לתלמסן שבאלג'יריה, שם הצטרף לשיירת סוחרים ועולי רגל, ואיתם המשיך לאלג'יר ולעיר העתיקה קונסטנטין. הוא הגיע לתוניס, ולאחר לימודים במדרסה שבעיר, היה למנהיגה הרוחני של שיירת עולי רגל בת אלפי אנשים שעשתה דרכה למכה. דרך טריפולי שבלוב הגיע לאלכסנדריה שבמצרים, אזור שהיה אז תחת שלטון הממלוכים ומשום כך נחשב בטוח למעבר. אורך מסלולו לאורך חוף הים התיכון היה כ-4,200 ק"מ. הוא הפליג על הנילוס לדרום מצרים, והמשיך לעיר הנמל אידאד (aydhad)  שבסודאן, לחוף ים סוף, בכוונה להפליג למכה. אולם בשל מרד שפרץ בעיר נאלץ לשנות כיוון ולשוב במורד הנילוס לקהיר. הוא פנה לעבר חצי האי סיני, הגיע לעזה, לחברון, ולבסוף לירושלים.

 את ירושלים שבשליטת הממלוכים מצא כעיר קטנה, ובה 10,000 תושבים. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת האיובית, שבנו בעיר מדרסות, ביקר בכיפת הסלע ונמלא התפעלות מיפי המסגד ומהאדריכלות שלו. מירושלים המשיך צפונה, עבר את עכו וצור וצפה במצודות. הארץ הייתה הרוסה לאחר מאה שנות כיבוש צלבנים ומלחמות צבאות האסלאם. את דרכו המשיך בנסיעה דרך טריטוריה ממלוכית, שהדרכים בה היו בטוחות יחסית, וכך הגיע לדמשק, שהייתה צומת מסחרי חשוב בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. אבן בטוטא מתאר את העיר בתקופה הממלוכית כ"כלבו" ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הייתה כ-100,000 תושבים, והיא עוררה רושם רב על המבקרים בה. הוא תיאר את המסגד הגדול שבנו האומיים, כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה האדריכלית ובולט ביופיו".

בדמשק למד נימוסים בינלאומיים, שעתידים היו לאפשר לו להתקבל בחצרות המלוכה. בסיום הרמדאן המשיך אבן בטוטא בשיירת עולי הרגל, בדרך היבשה למכה. חלקו הראשון של המסע מדמשק לאל-מדינה, מרחק כ-1,350 ק"מ, נמשך בין שישה לשמונה שבועות, כשרבים ממשתתפיו מתו בדרך מקשיי המסע. הוא הגיע לאל-מדינה והמשיך משם למכה ב-1326, דבר שזיכה אותו בתואר "חג'". אורכו הכולל של המסע הראשון למכה היה כ-9,300 ק"מ.

בנובמבר 1326 יצא ממכה לאיראן בשיירה של פקיד פרסי, שבשל החום נעה במדבר ערב גם בלילה, לאור לפידים. הם הגיעו לבצרה שבשפך הפרת, והמשיכו לערים הקדושות לשיעים, שם פגש לראשונה מוסלמים אחרים, שאת תפילותיהם לא הכיר. העיר החשובה שבהן היהה נג'ף, שנמצאה -160 ק"מ דרומית לבגדאד, התפרסמה כאתר הקבורה של עלי אבן אבו טאלב, מקים השיעה והאימאם הראשון, וכונתה ה"עיר מסביב לקבר".

 מנג'ף המשיך אבן בטוטא לבגדאד, שבעברה הייתה עיר מפוארת ומפורסמת ביותר בעולם הערבי, אלא שהוא הגיע אליה כשבעים שנה לאחר הכיבוש המונגולי ב-1258, שזרע הרג וחורבן בכל עיראק. באיראן עבר באיספהאן ובשיראז והמשיך צפונה לטבריז, בירת פרובינציית מזרח אזרבייג'ן. במסע זה נחשף להשפעת הסופיות, שבה עתיד היה לגלות עניין מאוחר יותר. הוא חזר למכה דרך איראן. אורך המסלול – כ-8,000 ק"מ.

אבן בטוטא שהה במכה בשנים 1327 – 1330 ואז יצא למסע נוסף: הפליג מג'דה שלחוף ים סוף (בירת סעודיה של ימינו), בספינה לעבר תימן, שם ביקר בערי חוף ובכפרים קטנים. תחנתו הראשונה בתימן הייתה צנעא, משם המשיך לפנים המדינה, לתעיז, עיר הבירה דאז. הוא הגיע לעדן, ולאחר שהחליט כי יעסוק במסחר ימי הפליג לג'יבוטי, בחוף המזרחי של אפריקה.

 הוא ביקר במומבסה (קניה של ימינו) ובמוגדישו (היום בסומליה), והגיע לאיים פאמפה וזנזיבר. זנזיבר שימשה הנמל הגדול ומרכז סחר העבדים שהגיעו מרחבי יבשת אפריקה. מזנזיבר המשיך לקילווה (היום בטנזניה) – הנקודה הדרומית ביותר בחוף מזרח אפריקה שאליה הגיע. הוא תיאר את קילווה כ"עיר בעלת רמת חיים גבוהה, מרכז לסחר בזהב. לתושבים יש ארמונות, מזונם בכלי פורצלן מסין, לובשים בגדי משי וחדרי הרחצה והנוחיות שלהם בתוך הבית." סולטאן קילווה נחשב עשיר במיוחד. במסגרת עסקיו הוא עסק במסחר עבדים: קבע את שיטת איסופם, מכירתם והצעתם כמתנות.

ראו באתר זה: זנזיבר – אי העבדים.

 אבן בטוטא חזר לחצי האי ערב והגיע לעומאן. לאורך חופי דרום חצי האי צפה בציד כרישים. הוא הגיע למצר הורמוז, חזר לתימן ועבר דרך פסגותיה הגבוהות, בגובה של 3,000 מטר. הוא עבר במדבריות וחזר למכה. אורך מסעו: כ-15,000 ק"מ

 הסולטאן של דלהי, מוחמד אבן טוגלאק ( Mohammed ibn Tughluq), הציע לאבן בטוטא להיות המומחה לאסלאם בארצו, והבטיח לו כי תמורה ביד רחבה. אבן בטוטא החליט לצאת להודו בדרך היבשה. הוא נסע לאסיה הקטנה (כיום בטורקיה) ותיאר כיצד נראתה במאה ה-14. תיאורו את החיים בה, לפני השלטון העות'מאני, הוא מקור ייחודי למידע על האזור ועל אורח החיים של תושביו.

מסוריה הפליג לעיר הנמל אלניה (Alanya), באסיה הקטנה (תורכיה של ימינו), ששימשה מרכז לשיווק עצים לנמלי מצרים וסוריה. הצוות הנוצרי התייחס אל המוסלמים בכבוד רב והסיע את אבן בטוטא ללא תשלום. אולי משום שהנוצרים באסיה הקטנה חיו בחסות המוסלמים. את תושבי האזור הוא ציין כמארחים טובים וציין כי בכל עיר דואגים לו ה"אחים" המוסלמים לקורת גג ולאירוח מלא. משם המשיך לאנטליה, שבה גרה כל עדה בתחום משלה. הנוצרים גרים ברבע מהעיר, מסתגרים מאחורי חומה, ששעריה ננעלים לתפילה כל ליל שישי. ליוונים וליהודים היו רבעים דומים. כאשר הגיע לעיר "דניזלי" (ליד פמוקאלה של ימינו), התרשם מהאירוח של התושבים. בהמשך הגיע לקוניה. בסיוריו זכה לקבל מתנות רבות אבל החשובים מכל עבורו היו מכתבי המלצה שיעזרו לו במסעו להודו. בתיאוריו הוא מציין כי הנשים הטורקיות, זוכות מהציבור לכבוד רב, בעוד שהנשים היווניות, משמשות יצאניות ונחשבות לסחורה.

 בנובמבר 1331 יצא אבן בטוטא להמשך מסעו, עם שלושה מלווים – שני עבדים ושפחה, ועם סוסים רבים ומתנות שקיבל מהמושל ושאר מארחיו. הוא יצא לכיוון הים השחור והגיע לעיר "בירגי", באזור איזמיר. משם הצפין לבורסה ומשם לעיר הנמל סינופ, לחוף הים השחור. בסינופ המתין ארבעים יום עד שהחלו לנשב רוחות לכיוון צפון, ואז הפליג בספינה קטנה לעיר קרים, בחצי האי קרים, שם המתין לשיירה שתוביל אותו באסיה התיכונה לאורדת הזהב, בדרך הודו. אורך מסעו היה כ-6,000 ק"מ.

בקרים הצטרף לשיירה גדולה שנסעה צפונה. בשיירה נסע גם אוזבג חאן (Ozbeg the Khan)  של אורדת הזהב, עם נשותיו, בדרך לח'ליפה מבגדאד. הם נסעו מזרחה, עברו ליד הים הכספי והגיעו לדלתה של הוולגה ועד אסטרחן. בשיירה הייתה גם אשתו ההרה של החאן המוסלמי. אבן בטוטא הציע לחאן כי ילווה אותה חזרה לבית אביה בקונסטנטינופול. החאן הסכים, ואבן בטוטא פנה דרומה, הגיע לים השחור והמשיך מערבה עד שהגיע לקונסטנטינופול ב-1332. סך הכול מרחק של 3,400 ק"מ. האוכלוסייה בדרך נדרשה לספק לשיירה את כל מחסורה. זמן הנסיעה היה 75 יום.

בקונסטנטינופול, מרכז הנצרות באותה עת, מצא כי הנוצרים והמוסלמים חיים זה לצד זה בסובלנות. כנסיית איה סופיה ההדורה ניצבה במרכז העיר. הנוצרים אפשרו למוסלמים להקים מסגד ראשון בעיר. תושבי העיר הנוצרים עסקו במסחר והיו נתינים של ערי אירופה ובני חסותם.. כששיירת הנסיכה נכנסה לעיר, קיבלו אותה לדברי אבן בטוטא: "5,000 רוכבים, 500 חיילים, משרתים אישיים רבים, 200 שפחות, 400 כרכרות, 2,000 סוסים, 500 גמלים ושוורים רבים. אחי הנסיכה קידמו את פני הבאים עם 10,000 פרשים מחומשים.

 אבן בטוטא שם לב שהנסיכה שתתה יין וטעמה בשר חזיר, למרות האיסור על כך באסלאם, והבין מכך שהנסיכה נשארה נוצרייה על אף שנישאה למוסלמי. מאחר שבמסעותיו הקודמים רכש מושגים בפוליטיקה, סבר כי הנישואין בין החאן המוסלמי לבין הנשים הנוצריות, כולל בתו של קיסר הביזנטי, הם בעיקרם משיקולים מדיניים.

לאחר חודש בעיר ליווה הקיסר את אבן בטוטא עד ליציאה מהעיר ונתן לו מתנות. אבן בטוטא יצא לדרך אל אסטרחן עם המלווים שבאו עמו. בדרך עבר על פני ערבות יבשות וקרות, מסעו היה בחורף והוא סבל מקור למרות לבושו החם. המים בדרך היו קפואים ולא ניתן היה להתרחץ. הוא הגיע לאסטרחן והמשיך צפונה כדי להיפגש עם החאן, והגיע לסאריי  (Saray) , שהייתה בירת אורדת הזהב.

משם המשיך להודו, יעדו המקורי. במשך חמישה חודשים עבר באזורים שהיו בשליטת האימפריה המונגולית, אלימות הכיבוש של הפולשים בלטה לאורך כל המסע. כאשר הגיע לבוכרה גילה כי המסגדים, בתי הספר והשווקים נחרבו ובעיר לא נותרו אנשים משכילים. יישובי המוסלמים שגילו התנגדות לפלישה נהרסו כליל.

ראו באתר זה: בוכרה

 הוא יצא מתחום השליטה של אורדת הזהב ובא לאסיה התיכונה, תחום השליטה של צ'אגאטאי חאן (Khan de Chagatay) מצאצאי ג'ינגיס חאן. הייתה זו ארץ של רועי צאן ולא של מסחר ותרבות.  הח'אן תרמאשירין (Tarmashirin Khan) היה השליט המונגולי הראשון שקבע כי האסלאם תהיה דת המדינה. אבן בטוטא המתין חודשיים בסמרקנד עד לסוף החורף הקשה. בינתיים נעזר השליט בהכרת הדת שלו, כדי ללמוד את חובותיו הדתיות. התשורות שקיבל סייעו לו בהמשך דרכו . הוא המשיך במה שייקרא לימים "דרך המשי". הוא רצה את רכס הינדו-כוש בתנאים קשים במיוחד והגיע לקאבול שבאפגניסטן של היום. הוא חצה את נהר ההינדוס והגיע ליעדו דלהי. אורך המסלול היה כ-12,000 ק"מ.

המעבר בהרים גרם לו לאפיסת כוחות. הודו של אותם הימים הייתה בחלקה תחת השפעת האסלאם. במאה ה-11 הכריזו המושלים הטורקים של אפגניסטן "מלחמת קודש" נגד האוכלוסייה ההינדית. הגל הראשון של "חיילי האל" הרסו את מקדשי ההינדים. מאוחר יותר הרשו המושלים המוסלמים להודים לעבוד את אלוהיהם, אך דרשו מהם לשלם מסים כבדים. ההודים המשיכו להתאסלם בגלל היתרונות במיסוי ובקידום החברתי, אך בפועל נשארו הינדים. הסולטאן החליט לשכור עובדי ציבור, אנשי חינוך ושופטים מארצות מוסלמיות כדי להפוך את ההודים למוסלמים, וכך הגיעו להודו עיראקים, פרסים ואחרים, עד כדי כך שהפרסית הפכה להיות השפה הרשמית. לפקידות המוסלמית הבכירה ניתנו תנאים מושכים כדי שיתבססו בהודו ויעשו את מלאכתם נאמנה.

 כשהגיע אבן בטוטא לדלהי הוא היה חסר פרוטה. היה עליו להופיע בפני השליט עם מתנות. הוא עשה עסקה עם אחד הסוחרים בעיר: הסוחר נתן לו מתנות עבור הסולטאן ובתמורה הבטיח לו אבן בטוטא את המתנות שיקבל מהסולטאן, בשווי שעלה בהרבה על שווי המתנות המקורית. אבן בטוטא זכה לקבל תמורה הולמת לשירותו הדתי בתור שופט והועסק כמומחה לחוקה האסלאמית. במרוצת הזמן היה לשופט עליון.

 אבן בטוטא מספר, כי לשליט טוגלאק היה עניין רב בהטבעת מטבעות. הוא הצטיין בקליגרפיה. מלבד יציקת מטבעות הזהב בגדלים שונים – לנוחיות הסוחרים – הוא הנהיג בהודו לראשונה שימוש באסימונים ממתכות זולות כאמצעי תשלום. הוא חיקה בכך את הסינים. הוא דרש כי את הזהב ואת הכסף יפקידו באוצר הסולטאן ובמקומו ישתמשו התושבים באסימוני נחושת ופליז. החיים בצל הסולטאן העריץ היו מסוכנים. איש דת מוסלמי ניסה לארגן קשר נגד הסולטאן, ושמו של אבן בטוטא הופיע ברשימת הקושרים. הוא נעצר אך שוחרר לאחר שהתפלל 33,000 שורות בספרי התפילה, במשך חמישה ימים. הוא ביקש מהסולטאן לעלות לרגל למכה, אך הסולטאן, שהעריך את הכושר הדיפלומטי, ידיעת האסלאם והניסיון המשפטי של אבן בטוטא, החליט, בתום שמונה שנות שירותו בהודו, לשלוח אותו להיות שגריר בסין.

 מחוסר ברירה יצא אבן בטוטא לדרך לסין, יחד עם חמישה-עשר שליחים סינים, עם מתנות לקיסר השושלת הסינית. הוא ירד לדרום הודו. בדרך תקפו אותו מורדים, אך הוא גבר עליהם למרות הנחיתות המספרית, אם כי הפסיד את מטען המתנות שהיו ברשותו, עבור השליט הסיני. הוא חשש לשוב לדלהי. הוא המשיך בדרכו לעיר החוף "קומבי".. הוא המשיך לקליקוט (Calicut) שבקראלה של ימינו. בקליקוט המתין שלושה חודשים לרוחות המונסון המתאימות, שעמן יפליגו מזרחה לסין. כאשר נוצרה הזדמנות הם יצאו להפלגה, אבל האניות התרסקו בחוף הקרוב, "מאלאבר" (Malabar) אבן בטוטא חזר צפונה לנמל "הונבר" (Honavar)  וממנו תכנן את המשך מסעו.

מהודו לסין

 תוכניתו להגיע לסין ולהיות בה שגריר, לעת עתה, ירדה מעל הפרק. מטען המתנות לשליטי סין אבד בים. המשמר שיאבטח אותו משודדי הים – התפזר וצוות המלווים הסיניים שבא לקבל את פניו, חזר כלעומת שבאו. הוא החליט שלא לחזור להודו והפליג לדרום האוקיינוס ההודי: האיים המלדיביים וציילון. חשיבות האיים הייתה בשני מוצרים: הסיבים מעצי הקוקוס, המשמשים לאריגת חבלים ושליית צדפות וקונכיות מהים, ששימשו כאמצעי תשלום במלזיה ובמקומות אחדים באפריקה.

הוא התקבל במאלה, בירת האיים המלדיביים. המדינה, שזה עתה קיבלה על עצמה את האסלאם, כיבדה אותו במשרת שופט עליון. העניקו לו זהב, פנינים ושפחות צעירות. ביקשו ודרשו ממנו כי יישאר זמן רב, ואבן בטוטא נאלץ להסכים. הוא רכש את אמון התושבים כשהצליח להביא להפסקת המנהג להקריב מדי חודש בתולה לשד. הצלחתו בגירוש השד גרמה לכך שהשליטה כיבדה אותו בנישואין עם ארבע נשים (לא יותר – כמנהג האסלאם), מהמשפחות המכובדות באי, כולל ממשפחת המלוכה.  אבן בטוטא חי שנתיים באי. פעילות פוליטית החלה להוות חלק מעיסוקיו שהרי תככים הוא למד בחצרות השליטים. הוא פיתח שאיפה להיות הסולטאן במקום. הסולטאן גילה זאת והוא נמלט לאי השכן, ציילון.

 בציילון (כיום סרי לנקה) קיבל את אישור השליט ועלה במדרגות לפסגת הר אדם הראשון (Adam's Peak).  על ההר היו (ועדיין קיימים) סימנים של טביעת כף הרגל. {ההינדים טוענים שהייתה זו רגלו של של שיווא והבודהיסטים של בודהא). הוא המשיך בספינה לאורך חוף המערבי של הודו. הספינה נטרפה בחוף "קורומנדל" (Coromandel Coast), שם נשדד על ידי פירטים. הוא חזר לציילון ולאיים המלדיביים. שליטי האי סיפקו לו ספינה והוא החליט להגשים שוב את החלום ונסע לסין, בהפלגה דרך מפרץ בנגל , עד לסומטרה. באיי סומטרה התארח אבן בטוטא אצל נסיך האי, שהמיר את דתו לאסלאם רק במאה ה-13 ונלהב לדת החדשה. הנסיך נתן לאבן בטוטא את הספינה (Jonque) האישית שלו, וזה יצא למסע לסין, שבו עבר את מצרי מלאקה, נתיב השיט העיקרי בין האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט. משם שב  לנמל צ'יטגון ( Chittagong). , כיום עיר הנמל החשובה של בנגלדש. הוא הופתע ממה שראה בעיר המוסלמית: "גיהינום מלא כל טוב. הכול בזיל הזול – בעיקר העבדים". חבר שלו קנה עבד צעיר בתמורה לשני דינר – מחיר כיכר לחם.

 אבן בטוטא החליט להפליג לצפון בנגל בנהר "מגמ‏ה" (Meghma) לעיר "סילט" (Sylhet) שם פגש הינדי קדוש שגילו 150 שנה,  שציפה לבואו של אורח מאפריקה. הוא שהה שם שלושה ימים וקיבל ממנו עצות למהלכיו בעתיד.

 בחלק האחרון של המסע באיי "האוקיינוס ההודי", הגיע אבן בטוטא למה שיכונה בשם "דרך הבשמים", העוברת מסין ליבשת אירופה דרך חופי הודו סין, וייטנאם, אינדונזיה ומפרץ בנגל.

 אורך המסלול באיי "האוקיינוס ההודי" – היה כ-13,000 ק"מ.

אחרי הפלגה של 40 יום הגיע לסין. הוא נחת בנמל צְוֵ'אנְג'וֹאוּ (Quanzhou) בפרובינציית פוג'יין. הקאדי, השייך והסוחרים קיבלו את פני אבן בטוטא בשערי העיר בטקס מפואר ומושל העיר הכריז עליו כאורחו.השלטון בסין היה בידי שושלת יואן, צאצאי ג'ינגיס חאן והמונגולים. על אף שהם לא אהדו את המוסלמים, קידמו אותם בברכה, במטרה לעודד את המסחר עם אסיה ואירופה. הקהילות הזרות נהנו מאוטונומיה שיפוטית והסכסוכים ביניהן יושבו על ידי ההנהגה המקומית, אצל המוסלמים: השייח'ים והקאדים. הקהילות המוסלמיות שהתבססו חיפשו קאדים, מורי הוראה ולבלברים. כי הם לא ידעו לכתוב ערבית.

המוסלמים האירופים ומעט נוצרים שהגיעו לסין, הועסקו בתפקידי שירותים: גביית מיסים, אדריכלות ושירותים ציבוריים. בדרך כלל הם גרו בשכונות נפרדות, עם שווקים, בתי חולים ובתי תפילה. חלקם עסקו בסחר עם סוחרים שפעלו בנמלים באיראן, ים האדום ובאוקיינוס ההודי.

בסיורו בסין מתאר אבן בטוטא את ביקורת הגבולות והמכס, וכי התשלומים בשווקים נעשים בשטרות מנייר וכי לא ניתן לרכוש סחורה בדינרים. הוא מספר שכאשר רוצים השלטונות לחפש מישהו, הם מפיצים את ציורו. אבן בטוטא מתאר את סין כמדינה הבטוחה ביותר בעולם: בתשעה חודשי סיור לא נתקל אפילו באירוע אלים אחד, למרות שהיה ברשותו רכוש בעל ערך. על הסינים הוא מספר כי אינם מפזרים את כספם על מזון ובגדים. די להם בכותונת בד. הם עוסקים במסחר ובראש מעייניהם צבירת ממון וזהב. ב-1346 סיים שהות של שנה בסין. הוא נאלץ לברוח בעקבות המהפכה שהעתלה את שושלת מינג לשלטון.

 אורך מסעו לסין ובסין – כ-5,000 ק"מ.

מסין לטנג'יר

 בגיל 45, לאחר 24 שנים של מסעות, החליט אבן בטוטא לשוב לביתו. הנסיעה חזרה ארכה שלוש שנים: 1346 – 1349, ובמהלכה הגיע פעמיים למכה. הוא הפליג מעיר הנמל הסינית הָאנְגְג'וֹאוּ (hangzhou),  ירד דרומה דרך ים סין הדרומי הגיע למצרי מלאקה, חלף על פני איי סומטרה והגיע לעיר המוכרת לו בהודו – קליקוט (Calicut). . הוא חצה את האוקיינוס ההודי ונחת בחוף עומאן, עבר את מצר הורמוז ונחת בעיראק. משם המשיך את מסעו ביבשה: בגדאד, דמשק, עזה, קהיר ושוב חצה את הים האדום ועלה לרגל למכה. מאלכסנדריה שט בספינה לטוניס, לספרד, לסרדיניה וממנה למרוקו, שם שב לביתו בטנג'יר.

 חלקו הראשון של המסע חזרה היה נוח, אם כי ארוך. הוא שהה זמן מה בסומטרה בברכת מושל העיר, המשיך להודו ומשם לחצי האי ערב, ועלה לרגל למכה, בפעם הרביעית. הוא חפץ לראות את בגדאד מתאוששת מהנזקים שגרמו המונגולים 11 שנה קודם לכן. הוא המשיך בחציית המדבר הסורי והגיע לחאלב, בצפון סוריה. בחורף 1348 גילה כי המוות השחור הגיע גם לעולם הערבי. הוא היטיב לתאר את מוראותיה. לפי ספרו, אומדן המתים מהמגפה בדמשק היה 2,400 איש מדי יום, והחיים והמסחר בעיר שותקו. לראשונה הוא מזכיר את קיומם של היהודים, שהתפללו, כמו הנוצרים, לסיום המגפה. בדמשק התבשר כי בנו, שאותו לא הכיר מעולם, מת לפני 12 שנה, ואביו בין המתים מזה 15 שנים. הוא החליט להזדרז במסעו הביתה. בעזה המתין לשיירה למצרים וגילה כי רוב תושבי העיר מתו במגפה ואין מי שיוביל את השיירה. בסופו של דבר הגיע לקהיר, שנאמר לו כי המגפה הפילה בה 21,000 חללים ביום. הוא ירד דרומה לים סוף והגיע למכה, בפעם החמישית. הוא שהה בה חודשים אחדים עד שתסתיים המגפה, וחזר עם שיירת עולי רגל למצרים.

 אבן בטוטא נסע לנמל אלכסנדריה ומצא ספינה לתוניס. הוא מצא כי העיר תחת מצור של הברברים וארצות המגרב היו נתונות במשבר. שליט המגרב המרכזי, אבו אל-חאסן (Abu Al-Hassan), בן שושלת בנו מרין, החליט לפלוש לספרד כדי להדוף את הנוצרים, אך נחל מפלה ב-30 אוקטובר 1340. אחרי המפלה רצה אבן בטוטא להפליג לסרדיניה אך גילה כי עומדים לדרוש עבורו "כופר", לכן חזר לטאנאס (Tenes) שבמרוקו, ומשם נסע ביבשה לפס. משם חזר לטנג'יר וגילה כי גם אמו חלתה במוות השחור בהיעדרו, ומתה.

 היה זה מסעו הארוך ביותר, כ-23,000 ק"מ.

ספרד ואפריקה

ב-134 החליט אבן בטוטא כי מולדתו מרוקו תסייע למוסלמים באנדלוסיה בהגנה מול מתקפת הנוצרים. הוא הגיע לספרד עם כמה מתנדבים. הצדדים הלוחמים היו מותשים מהמוות השחור. עד מהרה סיים, את מה שהוא כינה מלחמת הקודש, הג'יהאד. הוא המשיך למאלגה וביקר בבתי מלאכה לקדרות מוזהבות, מהידועים בעולם באותה עת. הוא ביקר בגרנדה, שהיתה עדיין בשליטת המוסלמים והתפעל מגני הח'נרליפה (Generalife). בדרכו פגש את אבן יוזבי (Ibn Juzayy), סופר, משורר והיסטוריון, שעתיד היה לכתוב את זיכרונות אבן בטוטא בתום מסעותיו.

 ב-1350 חזר אבן בטוטא למרוקו והגיע למרקש. הוא התאכזב ממראה העיר. המוות השחור והקמת הבירה החדשה פס, גרמו לעזיבת התושבים ומרקש הפכה ל"עיר רפאים". רק מסגד כותוביה (Kutubia – נשאר שלם. ממרקש המשיך לפס. הסולטאן תכנן הקמת אוניברסיטה דתית בעיר (Koranic). אבן בטוטא סבר כי ימצא בה את מקומו, אך הסולטאן שלח אותו למסע של 2,000 ק"מ לאימפריה המוסלמית במאלי, דרומית למדבר סהרה.

 כשהיה אבן בטוטא במצרים פגש ב"שפע הזהב" שהשאיר אחריו "מנסה מוסה", מלך מאלי, כשעבר בקהיר בדרכו למכה בזמן ביצוע החג'. הוא למד כי העם במאלי התאסלם רק בדור הקודם. מלך מאלי בנה מסגדים לרוב והיה זקוק לשופטים ומורי הוראה. אבן בטוטא תכנן כי בעתיד ימצא שם את מקומו.

ראו באתר זה: טימבוקטו

 בסתיו 1351 יצא אבן בטוטא לדרך. עבר את הרי האטלס עד "תאפילאלת" (Tafilalt) והמתין לחורף, אז עוברות השיירות את נתיב הסחר חוצה סהרה – 2,000 ק"מ של מדבר. הוא הגיע לטאגהזה (Taghaza) שבצפון מאלי, עיר שבה עסקו עבדים בחציבת גושי מלח ממכרות.

 המסחר פרח בנתיב חוצה סהרה. כולו נשלט בידי הברברים. עיקרו היה הובלת זהב מהדרום אל הצפון (ההערכה הייתה כי 60% מתפוקת הזהב באה מאפריקה התיכונה). לצפון הובילו גם עבדים שנמכרו כמשרתים אישיים, אגוזי קולה (Kola nut), צדפות כאמצעי תשלום, עורות ומלח. לדרום הובילו כותנה, מוצרי טקסטיל, חיטה, מוצרים ממתכת וסוסים לצורכי הממלכה. אבן בטוטא העיד על התפתחות המסחר הבינלאומי, שכלל דגים מיובשים מהאיים המלדיביים – 9,000 ק"מ משם.

 הוא חנה ימים אחדים בנאת המדבר טיסאראללה (Tisarahla) , שם שכרו מורה דרך משבט "מוספה" (Mussafa). כדי להבטיח את נאמנות מורי הדרך, נהגו לשכור אחדים לכל שיירה והתשלום בוצע רק כאשר שיירה מכיוון אחד פגשה את השיירה מהכיוון הנגדי. אבן בטוטא מתאר את הסביבה שבה רק חולות. רק כאשר נראתה שיירה ממול, ניתן היה לאשר כי לא סטו מהמסלול.

 בוולאטה (Walata) קידמו את השיירות במים ובמזון. הלכות המשפחה באזור היו זרות לאבן בטוטא. המוסד המשפחתי היה בראשות האם. הילדים נקראו על שמה וזהות האב לא תמיד הייתה ידועה. הוא הופתע כאשר בא לביתו של הקאדי ומצא נערה צעירה יפהפייה מלווה את הקאדי, שהסביר לו כי היא ה"שותפה" החדשה שלו "נכון לעכשיו".

ראו באתר זה: בורקינה פאסו

 אבן בטוטא המשיך לאורך נהר הניז'ר, שסבר כי הוא חלקו הצפוני של הנילוס. הוא הגיע אל הבירה מאלי ותיאר את הפאר של חצר המלוכה: גדודי חיילים מוצבים בכניסה לארמון ובדרך המובילה אליו. אבן בטוטא התקבל במתנות רבות מזהב וכסף וראה לראשונה היפופוטם. הוא הגיע עד טימבוקטו ומשם חזר לעירו פס. נתיבו חזרה היה מיושב יותר, נמצאו בו יישובים של ברברים, וכעבור 70 יום הגיע לביתו החדש.

 אורך המסלול – כ-10,000 ק"מ, מהם 8,000 ק"מ במדבר סהרה.

 אין עדויות שלפיהן ניהל אבן בטוטא רישום של קורותיו במהלך מסעותיו. ב-1354 הורה לו הסולטאן של פס, להכתיב את קורותיו מזיכרונו למשורר החצר "לטובת משפחתו וכל מי שיימצא עניין בכך": לספר על המקומות שעבר בהם, על המנהיגים שפגש ועל מורי הוראה מוסלמים שלימדו אותו. מניחים כי בספרו, "תֻחפת אלנזאר" ("מתנה למסתכלים"), יש הגזמות רבות וכי כלל בהם גם מידע ששמע מאחרים. למרות זאת נחשב הספר לקלאסי בעולם התרבות האסלאמי.  הוא שב חזרה למאגרב מולדתו ומשם לאל אנדלוס ולסהרה. הוא באמת תייר האיסלם הראשון, שביקר בכל מושבות המוסלמים. סייר בכל ארצות האיסלם מספרד ועד סין. באשר הלך, ביקר בקברי קדושים ואצל מלומדים, עמם שוחח הודות לקשר התרבות המשותפת שביטוייה הוא השפה הערבית. אבן בטוטא היטיב לתאר את חווית עולה הרגל:

"מן הדברים המופלאים שברא אלוהים יתעלה הוא שהוא טבע בלבבות את השאיפה למקומות נעלים אלה ואת התשוקה להיות נוכחים באתריהם הנאצלים. הוא עשה את האהבה להם טמונה בלבבות בעוצמה כה רבה עד כי היא אוחזת את מלוא לבו של כל אחד ולא עוזבת אותו אלא מתוך צער בשעת הניתוק ממנה המשתלט עליו בשעה שהוא מתרחק ממנה"".

הוא התקבל בסבר פנים יפות בארמונותיהם של נסיכים ואף מונה על ידי כמה מהם לקאדי. כבוד זה שהוענק לו במקומות מרוחקים כמו האיים המלדיביים מלמד על היוקרה שהיתה למפיצי חוכמת הדת בשפה הערבית. אבן בטוטא לא היה סופר מלידה. אנו לומדים עליו מפי התיאורים שכתב במצוות השולטן שלו ולאנשי חצרו סיפר את סיפוריו הווזיר הגדול אבן ג'וזאי העלה על הכתב את הסיפורים, כשהוא מחליק לתוכם את סיפוריו של נוסע אנדלוסי בשם אבן ג'וביר, שנסע בערב, סוריה וחיג'אז במאה ה- 12. מציין לגנאי את השימוש הסיני בנייר טואלט. ספרו מצטיין בתיאורים ריאליסטיים ובסגנון קולח. חייו מדגימים את הקשרים בין הערים לארצות האיסלם.

שנת מותו המדויקת של אבן בטוטא אינה ידועה, ונראה כי היתה בין 1368 ל-1377. המוות השחור, שממנו הצליח לחמוק פעמים רבות, השיג אותו לבסוף בפס. בני דורו לא ייחסו חשיבות לספרו והוא נשכח למשך מאות שנים. במאה ה-19 גילו מזרחנים אירופים את הספר מחדש באלג'יריה ותרגמו אותו לכמה שפות אירופיות. אז התבררה חשיבותו כמקור מידע על האזורים הרבים המתוארים בו. אבו בטוטה נסע מרחק רב יותר ממרקו פולו, ממגלן, מקולומבוס או מכל מגלה ארצות ידוע לפני הופעת הרכבות‏‏.

המוניטין של אבן בטוטא בעולם המוסלמי הוא ניכר. על שמו נקראו אמצעי תחבורה, רחובות ואפילו חנויות לממכר מזון מהיר. אחד הרחובות במזרח ירושלים נקרא על שמו, וב-2005 נקרא על שמו מרכז קניות בדובאי, הגדול ביותר במזרח התיכון