ביצת כבארה וייבושה

כתב: גילי חסקין; 04-07-2020. עדכון: 16-01-2024

תודה לגדעון ביגר וליעקב שורר על הערותיהם.

נבקר בשרידים של ביצת כבארה, תוך כדי ביקור בשמורת הטבע של נחל תנינים, או בכפר ג'סר א-זרקא, במסגרת  טיול לחוף הכרמל. ראו גם: טנטורה.

זהו חומר עזר למטייל, שנכתב על סמך שוטטות בשטח, קריאת ספרים ובעיקר על מאמריהם המצוינים של חוקר ידיעת הארץ הוותיק שמואל אביצור ושל יהודית איילון, ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל והמדריכה הראשונה בנחל התנינים. מאמר זה מביא, בין הייתר, את עיקרי מחקריהם.

ביצות כבארה

הנוסע לאורכו של כביש מספר 2, המכונה גם "כביש החוף", בקטע שבין בית חנניה לבין בריכות הדגים של מעיין צבי, עובר בנוף יפה של שטחים מעובדים ובריכות דגים. בשטח זה, בגבולו הצפוני של השרון ובדרומו של חוף הכרמל, המחורץ בשני נחלים ובתעלות מים, השתרעו, עד שנות העשרים, של המאה העשרים, ביצות כבארה, בין נחל התנינים בדרום לנחל דליה בצפון . היתה זו למעשה מערכת ביצות, במפלסים שונים שהציפו את השטח שבין "חוטם הכרמל" – קצהו הדרומי של רכס ההר הארוך במזרח ועד לגבעות הכורכר במערב – ואף מעבר להן, עד לשפת הים.

בצפון, חצץ הסכר הרומי, בין ביצות כבארה לבין אלה שהשתרעו מצפונו. בדרום נתחם האזור על ידי שרידי אמת המים הרומית לקיסריה, שליד מושב בית חנניה. יש מקום בו שרד סעיף עוקף לאמת המים. היה זה פתרון הנדסי לשקיעת האמה בביצה[1]. הביצות היו שניות בגודלן, רק לביצות החולה, והשתרעו על שטח של כ-6 קמ"ר[2]. למרות זאת, מפעל הייבוש לא הפך לחלק מהאתוס הישראלי ולא הזין חלומות ולא הפרה את כתיבתם של סופרים ומשוררים; לא היה לחלק מהאפוס של העם וכמעט ונשכח[3]. (אם כי, יש לציין, היום ייבוש ביצות החולה הוא חלק מהאתוס השלילי. האתוס החיובי נותר ייבוש ביצות חדרה ועמק יזרעאל ולא ייבוש החולה) . מקור המים הראשי של הביצות הוא נחל התנינים ושלוחותיו, הניזונים מהאקוויפר של מישור החוף ומאגן הניקוז של שדרת ההר המרכזית. שלושה נחלים זורמים מערבה: נחל דליה בצפון, נחל התנינים מדרום לו ונחל עדה, הנחשב לאחד מיובליו.

כיום זהו אזור חקלאי עשיר במים, מעובד בחריצות ופורח. האזור נחרץ על ידי שני נחלים ותעלות מים, יש בו שטחי מרעה ומעיינות הנראים כבריכות קטנות. במהלך הדורות, הטביע שפע המים את חותמו על האזור, בהתאם ליכולת האדם לנצל את עודפי המים לצרכיו. בעתות של שלום ושגשוג, בעיקר כשהשטח נוהל על ידי שלטון מסודר, היה זה אזור שפרנס בכבוד את יושביו ואף סיפק את צרכי מקומות אחרים. על כך יעידו טחנות הקמח והאמה הקדומה שהוליכה את מי נחל התנינים לקיסריה. אולם בעתות משבר, כאשר לא היה מי שינהל את ניקוז המים, הוזנח הטיפול בתעלות הניקוז והאזור הפך לביצות בהן שררה הקדחת.

ראשית ההתיישבות באזור

תושביו הראשונים של האזור חיו במערת כבארה שבכרמל, מעל לבקעה שנובעים בה מעיינות נחל התנינים. הם הותירו אחריהם כל ציר ועצם, עצמות בעלי חיים, מהם ניתן ללמוד על תפריטם של הקדמונים. כמו כן, ניתן קבל תמונה של עולם החי שםה אזור. מכך ניתן ללמוד שהאדם הקדמון, חי מעל סבך הביצה, פשט אליה וצד בה דגים, צבים, בהמות, תנינים וחזירי בר[4].

מפעל המים הרומי

בתקופה הרומית, החל מסוף המאה הראשונה לפני הספירה, נרתמו מי נחל התנינים, לראשונה לשירות האדם, ובממדי ענק. ראשיתן של ביצות כבארה קשורות להקמתה של קיסריה בידי המלך הורדוס בשנת 20 לפסה"נ . קיסריה הפכה לנמל חשוב ולעיר הגדולה ביותר בארץ ולמרכז השלטון הרומי. מפעל העברת המים לעיר, הושלם ככל הנראה בתחילת המאה הראשונה לספירה. מקור המים הראשון היה מעיינות שוני למרגלות הכרמל.

יהודית איילון, במאמרה "האדם בנוף נחל התנינים", מתארת כיצד מי נחל התנינים הועברו לעיר לאורך קילומטרים רבים, בשתי אמות מים. אמת המים הגבוהה היא הידעה יותר ובנייתה מפוארת יותר  – עשויה קשתות וצינורות, תוך פתרונות מגוונים לבעיות של תשתית ביצתית ומחסומי גבעות. האמה מושכת את מימיה מין המעיינות של נחל התנינים העילי ליד שוני, ואולי גם ליד עמיקם. המים זרמו בתעלה מקורה בראש האמה. השימוש בקשתות נועד לחסוך באבן הבניה הכורכרית. בתקופת הקיסר הדריינוס נבנתה אמת מים נוספת. כתובת רומית מימיו מאמתת את התארוך שלה. עם הזמן התעורר הצורך להגדיל את כמות המים לעיר, שמספר תושביה עלה ורמת חייהם עלתה אף היא, דבר שהתבטא, בין הייתר, בכמות צריכת המים. השלב הבא היה בניית מפעל מים אדיר ממדים, אשר מעטים הם מפעליה מים של העת העתיקה, שיכלו להשתוות אליו. בקעת כבארה נסכרה בשני סכרים- האחד סוגר עליה בצפון, במקום בו נמצאת כיום תחנת הרכבת של זכרון יעקב והוא נמשך ממערב למזרח, לאורך 1250 מ', מן הכרמל ועד לגבעות הכורכר. הסכר האחר, המוכר כ"סכר הרומאי", סוגר על הבקעה מדרום וסוכר את כל אפיקו של נחל התנינים, במקום שהנחל פורץ לו דרך בין גבעות הכורכר לים. כך נוצר אגם ענק, אשר הציף את כל בקעת כברה וכלל הן את מי המעיינות השופעים בה והן את מי נחל התנינים, הבא מן הגבעות. מאגם זה הובילה אמת מים נמוכה, חלקה חצוב בכורכר וחלקה בנוי כתעלה ובהגיעה לשטח החולות היא מתמשכת במקביל לאמה הגבוהה ומקורה באבן, כדי למנועה את סתימתה על ידי החול. כמות המים הגדולה הזאת נוצלה לאחר מכן, להקמת 13 טחנות קמח, אשר פעלו כנראה, 1700 שנה ברציפות.

עם ירידתה של קיסריה, הוזנח מפעל המים. הנחל פרץ את הגבולות אשר שם לו האדם ומימיו השופעים גידלו צמחיית ביצה צפופה וסבך שורשיהם עצר אדמת סחף ורקבובית. שפכו של הנחל, נסתם אף הוא בחולות נודדים וכך הגיע לים זרם עצלתיים. המים הרבים עלו והציפו את השטחים הנמוכים יותר. האגם שרד כ-1,000 שנה, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי. שני אגמים זעירים – בריכות תמסח ( תנינים – קרוקודילים) וסביבתו – היוו את החלק ה"פרובלמטי" של הביצה, מבחינת המצב הטופוגרפי ואפשרויות הניקוז, שכן בשטח שלידן היו כמחצית הנביעות של הביצות. במקום גדל חורש ננסי של אשלים, קנים למיניהם, סמר, טיון ופטל דוקרני, שבעבר צמחו בהמוניהם, בביצה ובשוליה. עד לראשית המאה העשרים, היו עוד תנינים בבריכות תמסח ושפע של עופות מים, מקצתם יציבים ומרביתם עונתיים, חורפיים וחולפים. הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה. תושביו היחידים של האזור היו משפחות של בדווים נמלטים ועבדים, נמלטים מהחוק, מנקמת דם או מאדוניהם הדולקים אחריהם. מרביתם נמנו על אנשי הע'וורנה. פרנסתם היתה על תאואים (ג'מוסים), לבשר ולחלב, על הגומא והסוף ממנו קלעו סלעים ועל חרבם. כמו ע'וורנה אחרים, למשל בביצות החולה, הם היו ידועים כשודדי דרכים, שחתתם נפלה על עוברי אורח. הדרכים באותם ימים, עקפו את הביצות והתנועה מצפון לדרום, התנהלה לאורך חוף הים – תוך כדי לקיחת סיכון של חציית הנחלים, סמוך לשפכם לים, או לחילופין, על רכס הכרמל. מתיישבי זיכרון יעקב ועובדי המזגגה שבטנטורה, נאלצו להתמודד עם מחלת הקדחת, שהפילה בקרבם חללים רבים. בעבר, הם סברו שהמחלה נובעת מהאוויר הרע השורר בביצות ומכאן שמה ( Malaria = מאל – אריה) ומשום כך בנו את בתיהם במדרון המזרחי של חוטם הכרמל. רק בתחילתה המאה העשרים הביא ד"ר הלל יפה, את הבשורה (שלמד מעמיתיו האירופאים), שמקור המחלה הוא ביתושי האנופלס.

רכישת הקרקעות

אדמות כבארה וסביבתה בואכה בנימינה של ימינו ואדמות קיסריה, היו שייכות למי שהיה מושל סנג'ק ( מחוז ) עכו – צדקי פחה. בנו פאוזי מכר ב-1913 חלק מאדמות אלו לפטריארכיה היוונית בירושלים , וחלק כ-3,000 דונם – ליק"א ( היא פיק"א לעתיד )' תמורת 25 פרנק ( לי"ש אחת ) לדונם[5]. לאחר משא ומתן מתיש, קיבלה יק"א מהממשלה העות'מנית, זיכיון על שטחי הביצה. פרט לטיפול חיצוני כלשהו והחכרת טחנת אבו-נאר שעל נחל התנינים ( מול פסי הרכבת), לא הספיקה פקידות יק"א לעשות דבר. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כעבור פחות משנה, הקפיאה כל טיפול. בינואר 1920, בתקופה בה שרר עדיין ממשל צבאי בריטי בארץ, ביקרו לפי הזמנת חיים ויצמן , שהיה אז חבר ועד הצירים, שני מומחים מאנגליה – סיר דוגלס פוקס וסיר צ'רלס מטקוף, ובחנו אפשרויות ותכניות להתיישבות באדמות כבארה וכן את ניצול חמים המצויים שם (בנחל התנינים ובביצה). דובר אז על תכנית צנועה של השקיית בכוח הכובד (גראוויטציה) בלבד בשטח בן כאלפיים דונם, מתוך כוונה לתת אדמה זו לאיכרי זכרון יעקב[6]. הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, הפך במשך הזמן את 3000 הדונם הקנויים, לזיכיון למשך 99 שנה ופיק"א קנתה 3,000 דונם נוספים.

המשרד הטכני של יק"א ביצע מדידות בביצה ושרטט את המפה הטופוגרפית שלה כבר בשנת 1921. עבודת המיפוי נתקלה בקשיים רבים. המדידות בוצעו בתנאי עבירות קשים בסבך קוצני, מים ובוץ. היה צורך לעקור ולנקש את הצמחייה, כדי לפלס מעבר ולהשתמש ברפסודות. את המדידות ביצע צוות מהנדסים. הפועלים, ביצעו מטבע הדברים את העבודות הפיזיות ובזכרונות אחד הפועלים נכתב: "מבוססים בביצות, הולכים בדרך לא דרך, אך משקיעים ממיטב כוחותינו, כדי לבצע את העבודה, על הצד הטוב ביותר".

את המחקר המקיף הראשון על ביצות כבארה וייבושן, ביצע כבר שמואל אביצור. במחקרו המקיף הוא כותב, כי משהוכנו התכניות הראשונות וניגשו למדידות בשנת 1921 נתקלו בהתנגדות אנשי הע'וורנה, שוכניה של הביצה שהתפרנסו ממנה. גורמים עוינים ביקשו למנוע את ייבוש הביצה ופיתוח השטח להתיישבות על-ידי הסתת התושבים המקומיים[7]. עורך דין מרוני, ודיע אל בוסתאני, הצליח להוכיח קשר ארוך שנים של בני הע'וורנה אל המקום ובית המשפט קבע, שיק"א תפצה את הבדווים עבור הקרקע. פיק"א (שירשה את יק"א), הפרישה לבדווים 3000 דונם מגבעות הכורכר שממערב לביצה, במקום שנבנה הכפר ג'סר א-זרקא, ובו 30 דונם אדמה לכל בית-אב[8].

ראו באתר זה: ג'סר א-זרקא.

ליאון קרון

בשנת 1922 הזמינה החברה מהנדס צרפתי בשם ליאון קָרון, לשעבר קצין בשרות הקולוניאלי באלג'יר, אשר עסק בעבודות ייבוש וניקוז גם שם. קרון הגיע ארצה והתגורר בזכרון-יעקב. הוא קיבל תמורת שרותיו שכר גבוה ( 5 לי"מ ליום). בהשגחתו נערכו מדידות מקיפות בשטח הביצות, שבעקבותיהן הוא עיבד תכנית ייבוש רגילה, לפי המקובל באותם ימים. הוא תכנן תעלות ראשיות ותעלות משנה, שיוליכו את המים לנחל התנינים ודרכו לים. כמו כן, תכנן להעביר את המים המתוקים מנחל התנינים העילי, בתעלות השקיה, אל השטח, כדי לעבד את האדמות מיד לאחר הייבוש. לפי תכנית הייבוש של קרון , שהיתה אמורה להסתיים בראשית 1926, נחפרה מערכת תעלות, שכללה שתי תעלות ראשיות, צפונית ודרומית, אם כי שתיהן כוונו מדרום לצפון. אורכה של התעלה הדרומית היה 2,700  מ' והיא נועדה לקלוט את מימיהן של 14 תעלות צדדיות, עד שהגיעו לנחל התנינים, דרך אחד הפתחים שהבקיעו בסכר העתיק. התעלה הצפונית היתה ארוכה יותר -4,400 מ' והובילה את המים לנחל דליה (דיפלה) וקלטה מים מ- 15 תעלות צדדיות[9]. התכנון הכללי היה של קרון, אבל תרגומה המעשי, דרך ביצועה בפועל, היה של המהנדס וההידרולוג יוסף ברויר, לימים פרופסור בטכניון בחיפה, מתכנן ומבצע תכניות מים רבות בארץ.

המאבק לעבודה עברית

היתה זו תקופה שבה התחוללו מאבקים לכיבוש עבודה עברית. אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א, לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב. כשבאו לנהל עם קרון, משא-ומתן על העסקת פועלים יהודים בייבוש, השיב: '"הברון אוהב מאד את בני עמו ולא ירצה להפוך את כבארה לבית-קברות יהודי"[10]. 'קבוצת אקרמן מבסרביה', קבוצת גדוד העבודה מתל יוסף ופלוגות של ארגוני התיישבות, כמו 'פלוגת השומרון', 'השומר הצעיר' (שישבו באום אל עלק; כיום רמת הנדיב) ואחרים, הגיעו לזכרון יעקב' בעקבות השמועה כי עומדות להתבצע בביצות עבודות בקנה מידה נרחב והחלו במאבק עיקש עם פקידות הברון, שלא התלהבה מהם בלשון המעטה. הם טענו כי העבודה העברית יקרה מדי והמשק אינו יכול לעמוד בה. הפועלים העבריים אינם מנוסים בעבודה ולעולם לא יסתגלו לעבודה מפרכת בטורייה[11].

ב'הפועל הצעיר' של חשוון תרפ"ה (1924), נכתב: "צריך לפנות אל הברון ולאמור לו כך: "…רוצים אנו לעמוד בביצות כבארה עד צוואר ולהרגיש את חבלי היצירה. אין לפנינו עבודה קשה, ואין לפנינו פחד מהמוות, כי כל עבודה של בנין ויצירה, עבודתנו היא, כי היא מקרבת את הקץ ומחישה את הגאולה. וזו מטרתנו וזה גם חפצך. אנו ניצחנו את ביצות 'נהלל ואת ביצות נוריס, וגם בביצות כבארה עלינו לעמוד בפרונט ראשון ולנצח ואם ידרשו מאתנו קורבנות, ניתן אותם. ותהיה לנו הרגשה יותר בריאה, יותר מעודדת מאשר בשמענו כי מי שהוא אחר מת בחזית שלנו. לנו החובה והזכות למות במקום הזה, באשר אנו משאירים לנו את הזכות למות במקום הזה".

לאחר מאבק ציבורי, שכלל הפגנות ופולמוס ציבורי שקיבל ביטוי רב בעיתונות התקופה, הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה. תחילה היה עליהם להוכיח שהם מסוגלים לעמוד בקשיי העבודה. לאחר מכן, עם התרחבות עבודת הייבוש, הלך מספרם וגדל.  לאחר שנתגבשה מערכת היחסים עם הפועלים, הנהיגה פיק"א גם הטבות, שהעיקרית שבהן הונהג שבוע עבודה של חמישה ימים (מקרה ראשון וזמן רב מאד – יחידי בארץ (!), עם תשלום עבור שישה ימים. יום שישי נועד לרחיצה יסודית, כביסה ועוד פעולות היגייניות (רפואה מונעת)[12]. הם קיבלו בגדי עבודה, מגפיים וכן בקבוק קוניאק. המטבח סיפק את ארוחת הצהריים החמה וכן תה. הם שתו חלב ג'מוסים, קיבלו צלחת מרק, וכאמור את הכינין ושש חתיכות סוכר ליום.

מבין הפועלים היו גם חלוצי 'חורבת אום-אל-עלק' (היום השטח המכונה רמת הנדיב), לימים תל צור. אנדה עמיר-פינקרפלד תיארה את עבודתם של חלוצי אום-אל-עלק: "עבדנו ביבוש הבצות על-יד שוני, מעבר לנחל-התנינים (במקום הבצה רחבת-הידים משתרעים עתה השדות המוריקים והפורים של בנימינה). גרנו בחורבת "חאן" גדול על ראש ההר, באום-אל-עלק (אם-העלוקות בעברית, בשל העלוקות המרובות השורצות שם במים). ישנו על הגג של החאן ועל הגורן השטוחה של הערבים, יחד אתם. […] עם השכמת הבוקר, היינו גולשים מן ההר לשוני, אל הבצה. היינו נכנסים זוגות-זוגות, מכוש ומעדר ביד, לתוך הבוץ וחופרים בו תעלות-תעלות, שתי-וערב לפי תכניתו של המומחה לניקוז מטעם פיק"א. כל היום, בהפסקה קצרה לשעת הצהרים, טבלנו במים עד ברכים. את ארוחת-הצהרים היינו אוכלים בצוותא, בלב הבצה, על אי יבש במקצת, בצל תאנה ענפה בקרבת מעיין שוקק וקריר. עם שקיעת החמה היינו חוזרים עייפים אל ההר שלנו מלווים גדודי יתושים. צעד-צעד היינו עולים ומגיעים הביתה רק עם חשכה. בדרך-כלל השבילים בהרי שומרון פתלתולים הם ומועדים לתעיות. סלעים גדולים וקטנים מסתירים את האופק מעיני העולים בהר, ויקרה כי צעדים מעטים לפני הבית אין אתה מכיר את המקום, ואתה מפקפק אם הלכת בדרך הנכונה. […] כל עוד לא קדחנו לא עלה על דעתנו כי אי-אפשר להמשיך זמן רב באורח-חיים בלתי-מסודר כשלנו כאן. כסבורים היינו, כאלה הם החיים בארץ וטוב ככה. אולם התחלנו לקדוח, תחילה בודדים, אחר-כך רבים, ופעם קרה כי משבעים ושנים חברים יצאו ארבעה-עשר בלבד לעבודה, והשאר שכבו חולים. תנאי-אשפוז לא היו לנו, ואף לא היה בידינו להשכיבם תחת קורת-גג; רק אחרי מאמצים גדולים השגנו אוהל רחב-שולים ל"חדר-חולים".[…] הגיעו ימים קשים. עבדנו בקבלנות; השכר היה לפי אורך התעלה. "המשביר" הפסיק לתת לנו מזונות בהקפה; הרעב החל להציק לנו, ולא היה כוח לחפור"[13].

גם 'קבוצת סיגניובקה', 'קבוצת לופט', 'משמר הוולגה', שישבו באום אל-עלק, עבדו בביצות כבארה, עד שנטשו את המקום[14].  עם הרחבת העבודה במלוא תנופתה עבדו בייבוש ובקשור בו, כ- 600-500- איש[15].

ראו באתר זה: ההתישבות היהודית ברמת הנדיב ; סיור לחוטם הכרמל

בשטח היו שלושה סוגים של פועלים: פועלים מצריים, (גם כמה סודנים ואף ממרכז אפריקה), שהובאו על-ידי אניס, קבלן קופטי מחיפה[16]. הפועלים שהובאו ממצרים, קיבלו מהקבלן שכר של עשרה גרושים מצריים ליום (שכרם הזעום של פועלים אלה מסביר את התנגדותם של אנשי פקידות הברון לעבודה עברית בביצות). כעבור זמן לא רב, בוטל ההסכם עם הקבלן והפועלים שהובאו ממצרים חזרו לארצם. כמו כן הועסקו פועלים ערבים מקומיים, רובם מאנשי הע'וורנה, מיושבי כבארה עצמה וגם פועלים יהודים. העבודות הביאו פועלים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת 'כבארה' וקבוצת 'מנורה' של תנועת בית"ר בהנהגתו של גרשון שץ. בסופו של דבר, הועסקו בייבוש, כמה עשרות פועלים יהודים , שחלקם עבד לפני כן בסלילת כבישים בעמק ובגליל. הפועלים היהודים נוסו קודם כל בחפירת תעלה אחת. כשעמדו בכך קיבלו עבודה אחרת. זאת, כמובן, בנוסף לעבודות בכריתת האשלים בביצה, בביעור קוצים ( בדרך כלל שריפה ולא עקירה של שיחי פטל ואחרים) ובכמה עבודות אחרות. בעבודות השירותים עבדו גם פועלות יהודיות. העבודה בייבוש ובחפירת התעלות היתה כמובן קשה – במיוחד לפועלים העבריים, שלא התנסו בה. הם נאלצו לעמוד במים (בתוך התעלות), עד לטבורם ולהעביר את דליי האדמה שנחפרה בשלושה מפלסים אחד מן החלוצים שייבשו את הביצה היה משה שטקליס, לימים ארכיאולוג נודע. בסיוריו באזור, בשנת ,1929 הוא גילה את מערת כבארה הפרהיסטורית, בה נערכו מאוחר יותר חפירות רבות. 40-30 פועלים נעדרו מדי יום מעבודה, בשל הקדחת שתקפה אותם, בין אם "רגילה ובין אם  "טרופית" ובין אם "שחורת-שתן", ולא חסרו מקרי מוות. בחורף נתקפו רבים בשיגרון (רבמטיזם). בזכרון-יעקב הוקם מחנה אוהלים. בכל אוהל גרו שלושה פועלים, שהובלו מדי בוקר בעגלות ואפילו בדיליז'נסים ( על חשבון שעות העבודה ) לביצה וממנה. סופקו להם מים רתוחים ובנוסף לארוחה חמה ולכינין בחינם, זכו גם במנה יומית של קוניאק ובסידורים היגייניים שונים והשגחה סניטרית, לפעמים אפילו כפויה.

עצם עבודת הייבוש התחילה בקיץ 1924, לאחר ההסדר עם אנשי ע'וורנה, ועד לאביב 1926 חפרו 50,000 ממ"ק אדמה[17] והמתכנן קרון חשב שישלים בכך את מפעל הייבוש. אולם כשסיימו את עבודות הניקוז והתיעול, ירד מפלס המים בביצה, אבל היא לא נעלמה. צמחיית האשלים התחדשה לאורך התעלות החדשות, בייתר שאת ולמחנה הפועלים שבזיכרון יעקב, הגיעו פועלים חדשים. חלקם היישר מהאנייה. הפועלות הועסקו בכבארה בכריתת האשלים וטעם מלח האשלים על בגדיהן המתקשים בתום יום העבודה, היה זכור לאחדות מהן, גם כעבור 60 שנה[18]. רק שליש מהשטח, שקיוו כי יובש, ניתן לעיבוד חקלאי. הייתר הוצף שוב. הדבר היה לתעלומה, הן לקרון והן לשולחיו. קרון ועוזריו תהו וחיפשו פתרון לתעלומה ודרך להיפטר מהביצה שלא "התנהגה" כפי שצריך וכפי ש"התנהגו" שאר הביצות ( שהיו אמנם יותר קטנות) , שהצליחו להדביר בעמק-יזרעאל ובמקומות אחרים.

דב קובלנוב

בין החלוצים בתקופה זו הופיעה דמות חדשה שהטביע את חותמה על המקום. דב קובלנוב – האיש שהביא לשידוד מערכות בייבוש ביצות כבארה. קובלנוב נולד בשנת 1897 בעיירה טטרסק שבפלך מוהילב שבאימפריה הרוסית.[19]. אביו היה יהודי דתי, שלא עסק בהוויות העולם ולא דאג לפרנסת משפחתו (שבעה ילדים). האם החזיקה חנות מכולת והיתה קונה מהאיכרים פשתן, שאותו מכרה לסוחרים בעיר הגדולה. האב הצטיין ביושר ובקנאות דתית. בגיל שש לערך נכנס דב ל"חדר", בו למד ארבע שנים וכשגדל המשיך ללמוד גמרא מפי אביו. בעודו נער "שינה את טעמו" והחל להתמסר ללימודים חילוניים. בגיל 15 עמד בבחינות ונכנס לגימנסיה במסטיסלבל[20], אותה סיים בהצטיינות. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הרוסי וכשהותר ליהודים לאחר המהפכה, להיות קצינים, היה ל"דגלן" (פרפורשצ'יק), היינו, מפקד מחלקה.

לאחר מהפכת אוקטובר וסיום המלחמה עם גרמניה, החליט לעלות לארץ , רעיון שבשל בו כנראה בקיץ – 1917, תקופה שבה נתוודע ליוסף טרומפלדור. קובלנוב ביקש לרכוש לעצמו מקצוע מועיל בתחום החקלאות, כדי להכשיר עצמו לעבודה בארץ. הוא נתקבל לאקדמיה החקלאית הפטרובית שבמוסקבה, היחידה במינה ברוסיה, שהיתה המוסד היוקרתי ביותר מסוגו ברוסיה הצארית ונועדה בזמנה רק לבני האצולה[21]. קובלנוב למד במחלקה למליאורציה (ניקוז), של הפקולטה להנדסה חקלאית, בקבוצה בת עשרה תלמידים בלבד במקום לא היתה אפשרות למגורים והוא גר עם גיסו לעתיד, מ' רם , בכפר במרחק 5 ק"מ מהאקדמיה. לא פעם הלכו ללימודים ברגל בשלג עמוק. כדי לקיים את עצמו בזמן לימודיו התפרנס מעבודות קשות ובדרך כלל בשכר קבלני: סבלות, כריתת עצים , ובייחוד עיבוד גינות ירק (השכר שולם ב- 4 ק"ג תפוחי-אדמה ליום עבודה, עם זכות לאפותם במדורה של בעליהם). על אף קשיי הפרנסה, הצטיין בלימודיו והפליא את מוריו בשאלותיו הענייניות וביכולתו האנאליטית. הוא ניחן בזיכרון מופלא וביכולת התעמקות. הוא הצטיין בלימודי הידרוטכניקה חקלאית ועבודת הגמר שלו הוצגה בתערוכה חקלאית במוסקבה בשנת 1924. יתרה מזו, מימון הוצאות נסיעתו לארץ התאפשר בזכות שכר סופרים שקיבל על הספר "יסודות הניקוז", שכתב עם מורו.

בתקופת לימודיו היה קובלנוב חבר תנועת "החלוץ". בשנת 1923 נפגש עם דוד בן-גוריון, מאיר רוטברג ויהודה אלמוג (קופלביץ) ובאמצעותם זכה בסרטיפיקט מטעם "גדוד העבודה", שאפשר את עלייתו לארץ-ישראל באוגוסט 1924.  בהיותו סטודנט, היה חבר  בתנועת "החלוץ" ועם עלייתו הצטרף לגדוד העבודה ונשלח, כנראה ביוזמתו , עם כמה מחבריו לעבוד בייבוש ביצות כבארה, כפועל פשוט. זמן מה עבד כחופר תעלות, עד שנתגלו זהותו ויכולתו המקצועית.

הפיכתו של קובלנוב למנהל

יוסף יודלביץ, שהיה מזכיר לשכת העבודה בזכרון יעקב, מספר שקובלנוב הופיע אצלו (כדרכו גם לאחר מכן) בסגין ( שינל ) צבאי רוסי דהוי ומרופט , כובע מעוך לראשו, נעלי עבודה כבדות וקרועות שסוליותיהן קשורות בחבלים והציג עצמו כחבר 'גדוד העבודה'. לפי דבריו של יודלביץ, שימש קובלנוב, כמעט מההתחלה "שוליה" לאחד המודדים, במשרד הטכני של פיק"א שעסק במדידות בכבארה ו"גרר" נאמנה מוטות מדידה. כך או אחרת,  הוא החל להשמיע הערות על דרכי ביצוע העבודות וגילה גישה ביקורתית לתכנית קרון בכללה.

בינתיים, כאמור, נוכחו הכול לדעת כי קרון, המומחה המהולל מחוץ-לארץ , לא הצליח לייבש את הביצה[22]. יום אחד עמד המנהל הראשי של פיק"א – צבי (הנרי) פרנק[23] – עם אחדים ממהנדסי פיק"א ודן עמם באחת הבעיות הקשות של ניקוז כבארה. כשתכניות הייבוש בידיהם, נדחק דב קובלנוב ביניהם, הסתכל בתכנית והעיר שהיא אינה נראית לו. פרנק שאל אותו, ספק בבדיחות-דעת ספק בלעג, אם יש לו תכנית טובה יותר. ללא אומר ודברים, הוציא קובלנוב מתרמילו צרור תכניות, ששקד על הכנתן (מחוץ לעבודתו הרגילה, הקדיש זמן רב למדידות ובדיקות). הוא נכנס לעובי הקורה והצליח לפענח במה שונה ביצת כבארה מביצות אחרות שהיו מוכרות לקָרון ומדוע ייבושה חייב גישה בלתי שגרתית. הוא השווה את זרימת המים בנחל תנינים סמוך לשפך עם עוצמת השפיעה של המקורות המזינים אותו ממזרח, והסיק כי הביצות ניזונות גם ממקורות מים עשירים שמתחת לפני הקרקע.  לפיכך, טען קובלנוב, כי אין די בניקוז המים העל-קרקעיים, כפי שעשה קָרון, אלא יש להגיע לנביעות התת-קרקעיות ולהכניסן למשטר ניקוז קבוע. כשהביאו את תכניותיו של קובלנוב למהנדס קרון, הוא ביטל אותן במחי יד, בטענה, שמדידותיו של קובלנוב אינן נכונות וכי ביצוע תכניותיו, שמשמעותן העמקת התעלות, תייקר מאד את הייבוש. דב קובלנוב, לעומת זאת, "התחייב בראשו" לבצע את תכניותיו בהוצאות מזעריות. מאחר שקרון טען כי קובלנוב טעה במדידות, ניתן לו לערוך מדידות חוזרות ושוב הוכחו נכונות מדידותיו.

[פועלי כבארה ידעו לספר, כי כשנודע לאחד הממונים, כנראה בעקבות הערותיו על טיב התכניות ודרכי ביצוע העבודה , כי האיש הינו מהנדס חקלאי, מומחה לניקוז ולענייני מים בכלל, הוא מונה כאחראי לבניין מגדל המים בגבעת עדה – מחוץ לכבארה. הוא קיבל את התפקיד, ויתר על "רכב צמוד" – חמור שהועמד לרשותו – ומדי יום הלך ברגל לגבעת עדה. כשנגמר התקציב להקמת המגדל-הבריכה והעבודה טרם נסתיימה, מימן ממשכורתו את סיומה][24].

פרנק אמנם לא התייחס ברצינות לתכניות, אך כדי לצאת ידי חובה, שלח אותן למוסד מדעי בפאריס.  להפתעתו, קיבל מפאריס הערכה חיובית. הנהלת פיק"א היססה, ולבסוף החליטה להפקיד בידי קובלנוב, ביצוע של  קטע אחד מהייבוש (אזור עין ספרה). הוא קיבל על עצמו את המשימה, ייבש את המקום והוכיח את צדקתו המדעית והמעשית. הנחלת פיק"א רצתה להטיל עליו ביצוע קטע אחר של עבודת הייבוש, אלא שהוא הציג תנאי; או שיאפשרו לו לבצע את תכניתו במלואה, או שיסתלק מכבארה. ההנהלה נכנעה. בעקבות זאת שוחרר קרון מתפקידו ועזב את הארץ.  משנת 1927 היה דב קובלנוב למנהל הכללי של הייבוש שבוצע לפי תכניתו. השלב השלישי בעלייתו של קובלנוב אירע כשהוזמן לדיון במועצת מומחים, כולל אנשי צמרת השלטון המנדטורי והציג בפניהם את תכניותיו (כך מספרת האגדה) על לוח פח[25].  לא היה די לחפור תעלות ולהזרים לתוכן את מי הביצה. אלפי המעיינות[26], נחשפו עם ירידת פני המים, והיה צורך "לתפוס" אותם, להוציא את מימיהם בקביעות ולהזרימם אל מחוץ לביצה. לשם כך צריך היה להעמיק את התעלות  ובייחוד את נחל התנינים, לשנות את כיוונן, לבטל חלק מהן או להפכן למאספים בלבד.

פעולת הייבוש, שהחלה עוד לפי תכנית קרון, כללה מדידות וסימון בשטח, עקירת הצמחית, בירוא האשלים וג'ונגל של קנים, סמר ופטל, שריפת הצמחייה, לאחר שהתייבשה (העשן, או ריחו, הגיעו עד זכרון-יעקב). בהמשך, חפירת תעלה ראשית – הוא אפיק הנחל שהעמיקוהו , ותעלות משניות-צדדיות ומאספים קטנים יותר. עם חפירת התעלות, סתמו מי המעיינות ( שנביעותיהם נחשפו עם ירידת פני המים) את התעלות ואילו קובלנוב הוסיף גם את "תפיסת" המעיינות: "תפיסת" כל נביעה, כיתורה בחצץ ( או בתחליפו ) והזרמתה לצינורות שהוליכו לתוך תעלות האיסוף ומהן לתעלות ניקוז . התעלות הועמקו ונעשה חיפוש מדוקדק אחר כל נביעה. נלקחו דגימות מכל נביעה כדי להפריד בין נביעות של מים מתוקים ובין מים מלוחים, ובהתאם לכך נקבעו קווי הצינורות לאיסוף המים . העבודה העיקרית היתה בהטיית נחל התנינים והקמת סכר זמני מעפר, מחוזק באבנים ומשענות אדנים של פסי רכבת. רק לאחר שהעמיקו את אפיק הנחל, ירדו פני המים במידה כזו שניתן לחשוף את כל הנביעות. פטישי עץ גדולים שימשו לתקיעת האדנים בקרקע הביצה. תחילה חשבו להשתמש בצינורות חרס, שאותם ביקשו להזמין בבית-החרושת של המוסד החינוכי הגרמני ( שנלר) בירושלים. משנתקלו בסירוב, הם הוזמנו בצרפת, אך מאוחר יותר הוחל בייצור צינורות בטון במקום.  לקראת שנת 1928 הושלמו עבודות הניקוז, ואחר כך עסקו רק בהשגחה על הקיים, תוך תיקונים ושיפורים. אחת הבעיות הקשות ביותר בתהליך הייבוש , שקרון לא נתן עליהן את הדעת, היתה ניקוז הנביעות, שמסביב לבריכות התנינים הקטנות (בריכות תמסח).  לאחר מדידות ובדיקות רבות, מצא קובלנוב מוצא גראוויטציוני באחת הפינות, ומי נביעות "געשיות" ("וולקניות"), הפורצים מלמטה למעלה, במכתשים למיניהם, הוזרמו למערכת הניקוז . כמו בחלקים אחרים של הביצה, לא זו בלבד שקובלנוב העמיק את התעלות כדי לחשוף את הנביעות ו"לתפוס" את מימיהן, אלא אף שינה לעתים את כיוון הזרמתם (שלא על-פי תכניתו המקורית של קרון) . כאשר קיבל את האחריות לביצוע הייבוש  ולמעשה עוד קודם, כשהוטלו עליו משימות ויכול היה לתכנן עבודה ולקבוע את דרכי הביצוע התמסר קובלנוב לעבודה. כאמור , תחילה סירב לקבל חמור לרכיבה. מאוחר יותר הסכים לקבל סוס והיה עובר על פני כל השטח "עלי אוכף" . הוא היה תמיד בין הראשונים בשטח. בהפסקת הצהריים ערך מדידות במקום, תכנן את העבודה ורשם תכניות וסדרי עבודה על גבי קופסאות סיגריות. בשובו היה מסתגר במשרד עד שעה 11 בלילה כדי לבחון את התוצאות, להשלים את השרטוטים ולתכנן את המשך העבודה. בעיקר חיפש דרכים ותחבולות כדי להתגבר על תקלות שונות והפתעות בלתי צפויות. לא אחת עבד 18 שעות ביממה ויותר . כמה מן הפתרונות הם מעשי תושייה ואלתור הראויים לציון. כך, למשל, כדי לסתור את טענותיו של קרון על "יוקר" תכניתו להעמקת האפיק והתעלות, מצא קובלנוב דרך לחסוך בכוח אדם ובמאמץ בחפירה , ובייחוד בחפירה עמוקה. בדרך כלל היה צורך להעלות את תכולת החפירה, דרך שלושה אנשים במפלסים שונים של התעלה . עם זאת צריך היה לחסוך גם בעבודות כיסוי השטח הנמוך שמדרום-מערב לסכר העתיק . קובלנוב הורה לחפור ולתחח את האדמה שבאפיק . האפיק הוטה לסכר זמני, שהוקם לשם הרחבת הפרצה בסכר האבן שמימיו נחסמו לידו .

לאחר פתיחת הסכר הזמני, זרמו מי נחל התנינים למקום הנמוך – הביצה – וסחפו אתם כמות עצומה של עפר שכיסה את שטח הביצה בגובה פני הים, ולעתים כמה עשרות סנטימטרים מתחתיו. העפר שנסחף, יישר את המקום בגובה הדרוש למניעת התהוותה של הביצה מחדש . ותיקי כבארה המספרים על מבצע זה, נוקבים בכמויות אסטרונומיות של עפר. לפנינו מקרה נדיר, מתוחכם ומוצלח של "מיכון" עבודות עפר על-ידי ניצול כוח המים , זרמו העצור והמכוון של נחל התנינים, במקום עבודה ידנית מייגעת של פועלים[27]. לימים, סיפר עוזרו של קובלנוב, על ההתרגשות הרבה שאחזה בקובלנוב בלילה הראשון, שלאחר פתיחת הסכר. אף שהיה משוכנע בצדקת שיקוליו, הרגיש את האחריות הכבדה הרובצת על שכמו וביקש ממנו ללון אתו באותו לילה ליד הסכר, ואכן – המים זרמו אל הים ואפשר היה לגשת לשלבים הבאים. השלב הבא כלל את העמקת נחל עדה, שאליו הוליכו התעלות בחלק הקדמי ומי השיטפונות בחורף, העמקת נחל התנינים והעמקת התעלה הראשית, שהובילה לפי תכניתו של קרון, את המים לנחל דליה והטייתה לנחל התנינים.

יהודית איילון, במאמרה על ייבוש ביצות כבארה, מסבירה כי התנגדותו של קרון היתה בעיקר נגד העמקת הנחל. כאמור, הוא ראה בתכנית כולה משימה יקרה ולא מוצדקת. לדעת קרון נשקפה סכנה, שעם העמקת אפיק הנחל, צפויה זרימת מים מהשפך – מהים – במעלה הזרם לביצה. קובלנוב השקיע עמל רב בלימוד משטר הזרימה והניקוז של הנחלים והגיע למסקנה שאין סכנה כזאת, משום שהפרשי הגאות והשפל בחופי מזרח הים התיכון, קטנים בהרבה מאלו שקרון הורגל להם, בחופי אלג'יריה. כן העריך נכונה את עצמת הזרימה של הנחל, שייסחף כל דבר בדרכו.  קובלנוב השתמש אמנם בתכניתו של קרון כבסיס, אך הכניס בה שינויים רבים[28].

כדי לחסוך בהוצאות החליף קובלנוב את החצץ , שצריכים היו לכסות בו כל נביעה ובכך גם לנקותה  (באותם ימים ניפצו בידיים את האבנים לחצץ ), בצדפים שנאספו בחוף הים . לאחר שירידת פני המים חשפה את כל אלפי הנביעות, דאג קובלנוב לאתר כל אחת מהן, לכתרה בחצץ או בצדפים ולהזרים את מימיה בצינור תת-קרקעי לתעלות איסוף ומהן לתעלות ניקוז. הוא העמיק את התעלות וערך חיפוש מדוקדק אחרי כל נביעה, ואף בדק אם מימיה מלוחים או מתוקים, ובהתאם לכך נקבעו קווי הצינורות לאיסוף המים. חפירת התעלות נעשתה באתי חפירה בלבד וכדי להוציא את העפר מעומק התעלה, הותקנו מדפים על השיפועים, והעפר הועלה ממדף למדף בדליים. מקצת הפועלים נאלצו לעמוד במים עד טבור ולהעביר את דליי האדמה שנחפרה למפלס גבוה יותר[29].

ותיקי כבארה מספרים בהשתוממות, כיצד היה בודק סתימות שנתגלו בתעלות משנה תת-קרקעיות או בצינורות , ומאתר את מקום התקלה. יום אחד באו אליו בבהלה וסיפרו על "פנצ'ר". קובלנוב הטיל על עוזרו, לדוג דג בים. משהובא הדג קשר לו חוט ארוך והכניסו לתוך מעביר מים והדג נעלם. החוט נמתח ונמתח עד שרפה. לפי אורך החוט הוא איתר את מקום החור. לא כל מעשיו ואלתוריו של קובלנוב נשמרו בזיכרונם של פועלי כבארה. אבל הכול ספרו עם זאת בהתלהבות על צניעות ומסירות אין קץ שאפינוהו. בלילות של גשמי עוז, לא נטש את הביצה ועמד על המשמר שמא ייפרץ הסכר וייפגעו התעלות וכך נהג גם ביום חתונתו[30]. בשובו מן העבודה, היה בדרך כלל מסתגר במשרדו עד חצות כדי לעדכן את תכנית העבודה, לתכנן את המשכה ולהשלים שרטוטים. אשתו העידה, כי הזדהותו עם עבודתו הייתה עמוקה כל כך עד שביקש לקרוא לבתו הבכורה, שנולדה במהלך עבודות הייבוש, בשם "כברה"[31]. פשטות הליכותיו, עד כדי רישול בביגוד, היו לשם דבר, עד כדי כך, שחבריו ופועליו נקטו אמצעים כדי ש"יקבל צורה" ( לשם כך גנבו את כובעו המעוך, כלאוהו אצל חייט, כדי שזה ייקח מידות למכנסיים, טרם הישיבה עם "הגדולים", בה הציג את תכניותיו).  אף כי לא נמנה כבר עם חברי 'גדוד העבודה', המשיך עוד זמן רב לשלוח לגדוד את משכורתו  וכאשר ביקשה הנהלת פיק"א להעלות את משכורתו 12-מ 20-ל לירות – סירב . לא נקפו ימים רבים ושמו של קובלנוב נישא בפי כל. כן זכה להערכה רבה על-ידי הנהלת פיק"א . כשקרה " תקר" במפעל המלח בעתלית, לא היססו לפנות אליו לעזרה  ואמנם תוך כמה ימים מצא פתרון מוצלח לבעיה שפרטיה לא נשתמרו. מתמיד נצחי, ללא הגבלות של זמן וגיל, איש חזון נלהב וקר-רוח , חושב ומנתח , איש פעלים ובעל להט יצירה, "אגדה מהלכת" ( כפי שהרבו לכנותו ) – כזה נשאר בזכרונם ובליבם של אלה אשר זכו לעבוד במחיצתו[32].

זה המקום להזכיר את עוזרו הנאמן – רג'אח חסן מהכפר ג'יסר א-זרקא, שהפך עם הזמן לידידו. מדובר בנער בדווי, שאביו נפל במלחמת העולם הראשונה, בשורות הצבא הטורקי. היתום התגלגל לאוהלי הבדווים של הכבארה, נדחה כזר על ידי אנשי השבט וחיפש עבודה. הוא שימש כנער שליח   של קובלנוב והתלווה אליו בנאמנות. לאחר תום הייבוש, נשאר רג'אח כ"עובד ניקוז" מטעם פיק"א ועם קום המדינה, המשיך בתפקידו. הוא הכיר את הביצות טוב יותר מכול המודדים והמהנדסים, שנעזרו בשירותיו של כל פעם שמשהו השתבש במערכת הניקוז. הוא הכיר כל נביעה בשטח, כל תעלת ניקוז וכל צינור וידע להצביע בבטחה על מקום התקלה. רג'אח חסן, הפך עם השנים למוכתר הכפר ואיש הביניים בין הכפריים לבין השלטונות מכוח אישיותו ומעמדו. נכדו אחמד, החל כבר בראשית המאה ה-21, ביוזמות תיירותיות בכפר, החל מסיורים בלילות רמדאן וכלה בהקמת בית הארחה.

עיקרה של עבודת הניקוז נעשתה בשנים 1927-1931. בעבודת הניקוז הועסקו בקביעות 40 פועלים, מהם 10ערבים ו-30 יהודים. לצדם הועסקו בעבודות זמניות, 50-150 פועלים יהודים, שהופנו על ידי לשכת העבודה של זכרון יעקב, שעבדו, בין הייתר, בבירוא צמחיית הביצות שהתחדשה במהירות[33]. עבודות הייבוש הסתיימו בשנת 1936 והסתכמו בתעלה ראשית אחת, היא נחל התנינים עצמו, שתי תעלות משנה צדדיות, כחמש עשרה תעלות מאספות ו-50 ק"מ של צינורות תת-קרקעיים. עם סיום ייבוש הביצות הוכשר השטח לגידולים חקלאיים. את האדמה יישרו ופילחו אותה בחריש עמוק, שנעשה, כמעט בפעם האחרונה בארץ, בעזרת מחרשות קיטור ( פולרים ) מעמיקות עד כדי 80 ס"מ, בעלות שתי יתדות ( כאשר פועלת אחת מהן , נמצאת השניה מעל לזו החורשת, וכשמתחלף כיוון החרישה יורדת העליונה ועולה התחתונה)"[34]. במקום הוחל בטיפוח גידולים שונים וביניהם חיטה, שעורה ( לא הצליחה ביותר) תירס – שהגיע לגובה שסוס ורוכבו לא נראו בתוכו , אפונה, שעועית ( לאיתור חלקות מליחות, שכן היא רגישה מאד למליחות), אספסת, תפוחי-אדמה ועוד.  כמו כן ניסו לגדל סלק סוכר.  עצי-פרי לא חשבו אז לנטוע, שכן מפלס מי התהום חיה בעומק של 1.5 מ' מתחת לפני השטח. לא חסרו מדי פעם תקלות בתעלות הניקוז ובצינורות, ובעקבותיהן נגרמו הצפות חלקיות. בשיטפון הגדול ב- 1969, דמה המראה כמעט לכבארה בימים עברו. בשנות בצורת, לעומת זאת כשהמעיין בשוני דלל, העמיקו לפי הוראת קובלנוב את מקום הנביעה. אז גילו לא רק מים רבים, אלא גם שרידי דיפון באבנים, שהוכיחו שדבר דומה נעשה כבר בימי קדם, בעת שאמת המים לקיסריה – פעלה. באדמות כבארה הונהגה לראשונה בארץ השקייה בהמטרה, שכן בשל קרבת מי תהום לא יכלו להשקות בתעלות , כמקובל.

העליה להתיישבות על הקרקע החלה עם גמר העבודות  בשנת 1937. תחילה עלה על הקרקע קיבוץ מעיין צבי, כישוב "חומה ומגדל" ( 1938) ואחריו קיבוץ מעגן מיכאל ( 1949) והמושב בית חנניה ( 1950). חלק מן הקרקע ניתן לקיבוץ שדות ים. סמוך למעגן מיכאל שוכן הכפר ג'סר א-זרקא , בו יושבים הבדוויים של הכבארה – הע'וורנה , הנהנים גם הם [מעט מאד] מאדמת כבארה המיובשת[35].

עם זאת, הביצה לא נעלמה לחלוטין; היא קיימת מתחת לפני הקרקע, וכל הזנחה של רשת הניקוז עלולה להביא לפריצתה מחדש, כפי שאכן קורה מפעם לפעם בהיקף שולי יחסית. לא מפתיע אפוא שקובלנוב המשיך ללוות את מפעל ייבוש כבארה שנים ארוכות לאחר סיומו, פיקח על תחזוקת התעלות, והיה מבלה את שבתותיו בסיורים בשטח עם עוזרו הנאמן רג`אח חסאן מג`סר א-זרקא[36]. גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות חורף נרחבות מדי שנה. רק בסוף שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה, שאסף את המים העודפים, הן נעלמו. שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת בריכת תמסח.

דב קובלנוב לא רק תכנן וניצח על ייבוש כבארה. בשנת 1936 קודם קובלנוב לדרגת מהנדס המים הארצי של פיק"א הוטלו עליו משימות בניית מתקנים וסילוק תקלות ו"תקרים" והיה אחראי לתכנון אספקת המים ביישובים רבים, ביניהם עתלית, פרדס חנה, בנימינה, מעיין צבי, איילת השחר, כפר גלעדי מטולה וכינרת, וכן הקים את מפעל המים בעמק יבנאל. בד בבד עם המשימות הללו, שהיו במסגרת תפקידו, שקד על תכנון הייבוש של ביצת החולה. בשנת 1942, משהפסיקה פיק"א את מעורבותה בתכנון מפעלי ניקוז ואספקת מים, הושאל קובלנוב לסוכנות היהודית. פעולתו הראשונה במסגרת זו הייתה ייצוב גדת הירדן על ידי מכון המים של מושב בית יוסף בעמק הירדן, ובכך הציל את מבנה המכון מפני התמוטטות. בקיץ 1943 ערך קובלנוב סיור בן יומיים בנגב, כדי להעריך את אפשרויות אספקת המים למצפים החדשים ובעקבותיו קיבל על עצמו את התכנון המפורט של מפעל הטיית מי השיטפונות אל בריכות אגירה בשטחי מצפה רביבים[37]. בניסיונותיהם לפתח חקלאות נאלצו ראשוני המתיישבים במצפה רביבים להתמודד עם מחסור חמור במים בגלל ממוצע המשקעים הנמוך באזור (כ-100 מ"מ גשם בשנה), מליחותם הגבוהה של מי הבאר המקומית וחוסר יכולת לנצל את כמויות המים הגדולות שזרמו מדי שנה בשיטפונות בנחל עסלוג` (רביבים). בנסיבות אלה זכה הרעיון להקים מפעל לאגירת מי השיטפונות הזורמים בנחל לתמיכת הגורמים המיישבים, והם הפכוהו לאחד ממפעליו הגדולים של היישוב העברי בטרם מדינה. בשנים 1944–1947 היה קובלנוב אחראי לתכנון ולהקמה של הפרוייקט. הוא עבר לגור במקום ועורר את החברים על ידי המשמעת העצמית שלו ועל התמסרותו המוחלטת למשימות שעליהן הופקד[38].

עם תכנון ייבוש החולה הושאל (על-ידי פיק"א) לסוכנות היהודית. אף ייבוש זה נעשה בסופו של דבר לפי תכניתו , באישור הגורמים הנוגעים בדבר. לפני כן פעל בכמה מפעלים "קטנים", לרבות חידוש מאגר-מערה ליד הוואדי ברביבים[39]. תכנון המוביל הראשון בארץ – צינור מים ל-11 הישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז , היה גם הוא בתכנונו ובניהולו . אולם , היו שם , לדבריו , בדרך כלל עניינים פשוטים ורק פרט זה או אחר דרש מחשבה מעמיקה, תבונה ותושייה. ואילו כבארה וייבושה צפנו בתוכן בעיות אין קץ ו"משימות בלתי אפשריות" שעמן השכיל להתמודד בהצלחה. כבארה היתה לא רק עבודתו הראשונה בארץ, אלא אתגר בשל ביצועה הלא "קונבנציונלי",  שהרי לא ניתן היה להדבירה "לפי הספר", תוך שינון , או יישום מכאני של תוכנו. לדברי שמואל אביצור, דב קובלנוב "הציץ ונפגע".  גם כשהיה עסוק בנושאים ובמקומות אחרים, המשיך לדאוג ולטפל בכבארה, ממנה לא נפרד בחייו ואף לא במותו. הוא נפטר ב-23 במארס 1975 והובא לקבורה במעגן מיכאל , בגבול אדמת הביצה שזכה להדבירה .

עם קום המדינה נמסרו קרקעות פיק"א ל"מינהל מקרקעי ישראל" והטיפול השוטף בהן עבר למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ו"רשות ניקוז תנינים". יש צורך בהעמקה חוזרת של התעלות, אם כי בחפירה מכאנית, ביעור הצמחיה והתיקונים. הקרקע הביצתית מחייבת מחשבה מתמדת על התאמת הגידולים החקלאיים ושיטות ההשקיה. נוף המים המיוחד של האוזר, על עושר הצמחיה שבו, הולך ונעלם , אך בשמורות הטבע שלאורך נחל התנינים, ניתן לראות שרידים שלו.

הערות

[1] יהודית איילון, "ייבוש ביצות כבארה" בתוך: אלי שילר (עורך), ספר זאב וילנאי, אריאל, ירושלים, כרך ב (להלן: איילון)', עמ' 233

[2] י . וייץ , מגמדא לרווחא , מסדה,  רמת-נן , 1972 עמ' 129 ואילך

[3] יאיילון,  עמ' 233.

[4] יוהדית איילון, תנינים ונחל התנינים, החברה להגנת הטבע, בית ספר שדה מעגן מיכאל, תשמ"ג , עמ' 31.

[5]    ראה בהרחבה: שמואל אביצור, סקר מתקני כוח חמים בארץ-ישראל , תל-אביב , "אדם ועמלו", הוצאת מכון אבשלום, 1969.

[6] הארכיון הציוני המרכזי , תיק 2/4/5, דו"ח של מומחים מיום 12-1-20

[7] שמואל אביצור, "ביצות כבארה ודב קובלנוב – מדבירן",  בתוך: גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל  ירושלים,  1988, עמ' 52-60 (להלן: אביצור).

[8] תודה לשולי ירקוני,-לינדר, עבור המידע

[9] על הפרטים הטכניים של מפעל הייבוש, ראו בהרחבה: המהנדס א' בילוך,  'מסחר ותעשייה', כרך ו',, חוברת ז', 1927, עמ' 186-187.

[10] יוסף יודלביץ, זיכרונות ורשמים של איש חעליה השניה, הוצאת המשפחה, תל-אביב תשל"ו , עמ'  56-54

 [11] א' קמינקר (מזכיר ועד הפועלים בזיכרון יעקב באותה תקופה), ימים שמכבר, הוצאה פרטית, 1971.

[12] על ההסכם, החתום על-ידי דוד רמז ביחס לשבוע של חמישה ימים ראה גם: יצחק עילם, פרקי ירושלים,  עמ' 33-32.

[13] אנדה עמיר קופרפילד, ספר העליה השלישית. מצוטט אצל: אמנון להב ,אום אל עלק, 1919-1923 , החברה להגנת הטבע, יד הנדיב

[14] https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1870

[15] נתונים של יודלביץ'. מקורות אחרים נוקבים במספרים קטנים יותר

[16] שמואל אביצור, "ביצות כבארה ודב קובלנוב – מדבירן",  בתוך: גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל  ירושלים,  1988, עמ' 52-60 (להלן: אביצור).

[17] א . בילוק , "כאבארה" , מסחר ותעשיה, כרך ו , 1927 , חוברת ז , עמי . 187-186

[18] יהודית איילון, עמ' 237.

[19] הפרטים האישיים על ד . קובלנוב עד לעלייתו ארצה, נרשמו מפי גיסו המהנדס מ . רם, על ידי שמואל אביצור

[20] עיר במחוז מוגילב, בלארוס, בסמוך לגבול רוסיה

[21] (לימים האקדמיה ע"ש טמירזייב) . באותה שנה, למדו בה לראשונה ארבעה יהודים שלושה מהם הגיעו לבסוף ארצה

[22] יודלביץ', שם

[23] על שמו נקרא כעת הקיבוץ מעין צבי , שזכה בבוא הזמן בחלק מאדמות כבארה

[24]  כך סיפרו פועלי כבארה לשעבר , ביניהם אלה שהיו עוזריו , בכנס כבארה של תנועת החוגים לידיעת הארץ שהתקיים במעגן מיכאל בקיץ " 1973 . חלק מהדברים שנקלטו ונרשמו שמורים בבית-ספר שדה מעגן מיכאל

[25] על תכניתו של דב קובלנוב ודרכי ביצועה על תכניותיו של קובלנוב , שרק מעט מהן פורסמו , שמע שמואל אביצור מהפועלים הוותיקים , ובעיקר מפיו , בעת הסיור עם פעילי החוגים לידיעת הארץ ב"כנס כבארה" הראשון ב-9 בנובמבר, 1957.

[26] לפי קובלנוב – 5000; לפי פיק"א – 3500, לפי עוזרו גרשוני ופועלים ותייקם – 10,000. אם כי, במספר האחרון מדובר על נביעות סמוכות זו לזו שהן למעשה מעיין אחד

[27] אביצור, שם

[28] יהודית איילון, שם

[29] עודד מיוחס, דב קובלנוב – חלוץ נשכח של משק המים הישראלי  , אתר האינטרנט של יואב אביניון

[30] אביצור, שם.

[31] עודד מיוחס, שם

[32] אביצור, שם.

[33] עודד מיוחס, דב קובלנוב – חלוץ נשכח של משק המים הישראלי  , אתר האינטרנט של יואב אביניון

[34] אברהם נחתומי (מפעיל הלוקומובילים), דורות ודור , כרך ג' , הוצאת מנורה , תל-אביב תשכ"ח .

[35] אביצור, שם

[36] במהלך תחקיר שערך יואב אביניון, הוא  יצר קשר עם נכדתו של דב קובלנוב – תמר ליפסקר-לדרברג . הוא מצא שהייזם המקומי אחמד חסאן (ג'וחא),  הוא נכדו של רג`אח. (מיוחס, שם).

[37] ראשוני המתיישבים במצפה רביבים עלו לקרקע ב-7 ביולי 1943, במסגרת תכניתה של  "קרן קיימת לישראל" (קק"ל) לבחון באמצעות שלושת המצפים שהוקמו באותה שנה – רביבים, גבולות ובית אשל – את תגובת הבריטים לעליה על הקרקע באזור שנאסרה בו התיישבות יהודית, וכן את היתכנותה של התיישבות יהודית בנגב בהיקף גדול יותר בעתיד.

[38] מיה דואני ועודד מיוחס "אף טיפה לים ממתולה ועד אילת" שליחותו של מהנדס מים לפי דב קובלנוב, קתדרה 172 בהוצאת יד יצחק-בן צבי 2019

[39] יונת ואלכסנדר סנד , אדמת ללא צל , הקיבוץ המאוחד , עין חרוד תשי"א , עמ' 136, 179-180, 204, 213