סיור בעקבות חייו של הבודהה

כתב: גילי חסקין

תודה ליובל נעמן, על הערותיו ועצותיו המועילות

ראו קודם, באתר זה: מבוא לבודהיזם.

לאלבום תמונות ממדינת ביהאר

במאות 5'-6' לפני הספירה, התפתח בצפון תת היבשת ההודית, זרם הגותי-דתי הקורא לשחרור אישי מכבלי העולם הזה. לימים יכונה זרם זה על שם התואר של מייסדו – "בודהיזם" או הדְהָרְמָה הבודהיסטית.

הסיפורים אודות לידתו, חייו ומותו של הבודהה, אינם בהכרח סיפורים היסטוריים, למרות שמקובל היום במחקר שהבודהה עצמו היה דמות היסטורית. לסיפורים הללו נוסף נופך דוקטרינרי ההופך אותם להַגְיוֹגְרָפְיות (בשונה מביוגרפיה, הגיוגרפיה היא ביוגרפיה דתית בעלת ערך דוקטרינרי). אחד המקורות החשובים לקורות חיי הבודהה הוא הבודהה-צָ'רִיטָה (Buddhacharita), שירו האֶפּי של אַשְוַואגְהוֹשָה (Aśvaghoṣa), המשורר והפילוסוף הבודהיסטי הנודע מהמאה השנייה לספירה.

במאות הבאות שלאחר מותו של הבודהה, ייצא זרם הגותי זה במספר נתיבים ברחבי אסיה והפך לדת בעלת מספר מאמינים רב מאד. אולי הגדולה בעולם במספר מאמיניה. במאה השלישית לפני הספירה הפך הבודהיזם לדת המדינה בממלכת מאוריה, שהקיפה את מרבית הודו של ימינו, אך בתהליך של מאבק לא אלים עם ההינדואיזם, כמעט חדל הבודהיזם מלהתקיים בהודו. אפשר לומר בצורה מליצית, כי בודהה, גדול בניה של הודו, השתלט עליה במאה השלישית לפני הספירה וגורש ממנה במאה השמינית לספירה. אם כי, בודהה נותר קדוש בעיני ההינדואים בהפכו להיות התגלותו התשיעית של האל וישנו.

מתואר כאן סיור בעקבותיו של הבודהה, שעובר על פני תחנות משמעותיות בחייו, שהפכו עם הזמן למושא לעלייה לרגל. מסלול זה מכונה גם "מסלול הלוטוס". מרביתו במדינת ביהאר (Bihar) שבהודו, הנמצאת במישורים הפוריים של הגנגס. כיום זו אחת המדינות העניות בהודו ומוקד לאלימות בין קאסטות. אבל במשך מאות שנים, היה זה מרכזן של ממלכות גדולות: נאנדה (Nanda) בשנים 460-420 לפני הספירה; שישונאגה (Shishunaga), בשנים 413-345 לפני הספירה; מאוריה (Mauria) בשנים 333- 385 לפני הספירה וגופטה (Gupta) בשנים 319-467 לספירה.

ראו באתר זה: תולדות הודו בעת העתיקה

ביהאר, ששמה נגזר מהמילה הסנסקריטי ויהארה (Vihara), שהוראתה מנזר, היא ערש הדתות בודהיזם וג'איניזם.  כאן חי ודיפאטי (Vidyapati), מגדולי המשוררים של הודו.

מיעוטו של המסלול בנפאל ובאוּטַּר-פְּרַדֵש (Uttar Pradesh). UP, שבעבר נקראה יונייטד-פרובינצ'ס ("איחוד המחוזות"), עד לשינוי שמה לאוטר-פרדש (מילולית: "המחוז הצפוני") היא מדינה גדולה מאד. שטחה כ- 240,000 קמ"ר. היא המדינה המאוכלסת ביותר בהודו עם אוכלוסייה של כ-242 מיליון נפש המהווים כשישית מאוכלוסיית הודו. אוּטַּר-פְּרַדֵש היא הישות התת-מדינית המאוכלסת ביותר בעולם, ולו הייתה מדינה עצמאית הייתה נחשבת ביחד עם פקיסטן למדינה החמישית בעולם באוכלוסייתה – גדולה יותר מאוכלוסיית ניגריה וברזיל. כ-70% מתושביה הם איכרים. הם מייצרים כמעט חצי מיבול הסוכר בהודו וכ-40% מהחיטה. כמה מהערים הצפופות ביותר בהודו נמצאות בשטחה. יש בה לפחות שמונה ערים המונות למעלה ממיליון תושבים. שני נהרות קדושים, גנגס ויאמונה עוברים בשטחה וכמעט כל המבקרים בהודו, בדרכם לאגרה ולואראנסי.

בנוסף לביקור באתרים עצמם, שהם רבי עניין, המסלול מזמן מפגש עם עולי רגל רבים מרחבי העולם הבודהיסטי.

ראו באתר זה: עלייה לרגל.

מקורות העלייה לרגל בבודהיזם אינם ברורים דיים. יתכן שהעלייה לרגל הבודהיסטית הייתה במקור חיקוי לנוהג בקרב ההינדואים, אך מאוחר יותר הפכה לחלק בלתי נפרד מהמסורת הבודהיסטית. בודהיסטים עצמם אוהבים לצטט קטעים מסוימים מהרקוויאם סוטה המאהפאריניבאנה (Mahāparinibbāna Sutta) שם אומר הבודהה לתלמידו הראשי, אננדה, כי ישנם ארבעה מקומות "… שאדם אדוק צריך לבקר ולהביט בו בכבוד." ארבעת המקומות הללו הם לומביני (Lumbini), שם נולד; בודגאיה (Bodhgaya), שם הגיע למימוש; סארנאת (Sarnath), שם נתן את תורתו הראשונה; קושינאגאר (Kushinagar), שם מת.

בעוד שמקומות אלה הם מיקומים גיאוגרפיים ממשיים וזירת אירועים מסוימים בחייו של בודהה, אין לנו שום הוכחה אמתית לכך שבודהה דיבר על תרגול העלייה לרגל.

בנוסף לצליינים המגיעים מיפן, קוריאה, סין, בורמה, סרילנקה ועוד, נראים הודים רבים, בעיקר ממדינת מַהָארָאשְׁטְרַה, בעברם ממעמד המנודים, שבשל קשיותה של מערכת הקאסטות, המרו את דתם לבודהיזם.

ראו באתר זה: החברה ההודית

על חיי בודהה, ראו בהרחבה באתר זה: מבוא לבודהיזם.

המסלול המוצע כאן הוא "למיטיבי לכת", הכוונה למעמיקים במיוחד והוא מתחיל בדלהי. מרבית המטיילים מתחילים את הסיור בפטנה. לכן האתרים הראשונים, יובאו כאן בקיצור נמרץ.

הטיול מתחיל בטיסה לעיר הבירה ניו-דלהי, שעלתה לגדולה בזכות מקומה האסטרטגי על נהר היאמונה הקדוש. מדלהי יצאו הכובשים המוסלמים החל מהמאה ה-11' אל המישורים הפוריים של הגנגס. בניגוד לערים הגדולות כלכתה ומומבאי, דלהי אינה חייבת את פארה לאנגלים. עוד לפני הקמת הבירה הבריטית בניו-דלהי, במהלך שבעת גלגוליה הקודמים, היא ידעה שליטים רבים, שהטביעו בה את חותמם והותירו בה מונומנטים. עיר מרתקת, שלא נעסוק בה כאן. בין אתריה המרכזיים אפשר למנות את מסגד יום השישי (Jami Masjid) הענק של השליט המוגהולי שאח'-ג'האן, את המצודה האדומה שבנה שאח' ג'האן שאליה מגיע רחוב השוק צ'אנדי צ'וק (Chandni Chowk), את מקדש הלוטוס הבהאי ואת מקדש לקשמי נריאן (Laxminarayan), לכבודם של האל וישנו ואשתו אלת השפע לקשמי, הבנוי בסגנון מצועצע ואקסטרווגנטי. שנבנה מכספה של משפחת התעשיינים בירלה (Birla). בעיר החדשה, נמליץ על שער הודו (India Gate), שנבנה בשנים 1014-1921 ותוכנו האדריכל הבריטי אדווין לאטייאנז (Edwin Lutyens) ואת ראג' גהאט (Raj Ghat) – אתר השריפה של מהטמה גנדי, את קברו של השליט המוגהולי הומאיון (Humayun), גני לודי (Lodi Gardens), קוטב מינאר (Qutb Minar), שנבנה ב-1192 על ידי השולטן קוטב א-דין אייבק. זהו מינרט הבנוי מלבנים הגבוה בעולם. נחשב לאחד מפלאי המזרח. שני ביופיו בהודו רק לטאג' מאהל.

משם ניסע כשעתיים וחצי בכביש המהיר והחדש לאגרה, כדי לבקר בבירת המוגהולים ובמבנים המפורסמים כמו המצודה האדומה, את המאוזוליאום של איתמאד אי-דאולה, המכונה "בייבי טאג'", את בית הקברות הרומי-קתולי, בו נקברו ראשוני הנוסעים וההרפתקנים האירופאים, את קברו של אכבר בסיקנדרה הסמוכה, וכמובן את הטאג' מאהל, שנחשב למבנה הקבר היפה בעולם ואין ספור קלישאות נקשרו בשמו.

ראו באתר זה: הטאג' מאהל.

משם ניסע שלוש שעות מזרחה אל סנקיסה (Sankissa), לפי המסורת, לאחר שבודהה לימד את הכתבים הקדושים אבהידהרמה פיטאקה (Abhidhamma Pitaka), בשמים (Tavatimsa), הגיע ללמד כאן.

לימים הקים שם הקיסר הגדול אשוקה (Ashoka), המלך הגדול שאיחד את הודו וקיבל את הבודהיזם, עמוד ממנו נותרה כותרת פיל וכן מקדש לכבוד אמו של הבודהה מאיה דוי (Maya Devi).

התחנה הבאה היא לאקנאו (Lucknow), בירת אוּטַּר-פְּרַדֵש. זוהי עיר מלוכלכת, שלא כדאי להתעכב בה למעט ביקור באחוזות הקבר של הנוואבים (Newabs) – הנסיכים המוסלמיים מהמאה ה-18'. בעיקר אחוזת הקבר Hussainabad Imammbara, אם יש זמן, כדאי לבקר בקובץ המבנים הנקרא "רזידנסי" (Residency), שהוקם בשנת 1890, עבור הנציב הבריטי. כאן התרחש האירוע הדרמטי ביותר במרד של 1857 והיא המצור על לאקנאו.

משם נוסעים חמש שעות אל סרסווטי (Sravasti), שהייתה בירת ממלכת קוסאלה (Kosala) במאה השישית לפני הספירה והמקום בו בודהה לימד שנים רבות לאחר שזכה בהארה. כאן אירעו מספר רב של ניסים המיוחסים לו. המקום קדוש גם להינדואים ולג'אינים. המקום אתר ארכיאולוגי מעניין – Anathapindika's Stupa ואתר נוסף: Stupa of Angulimala. יש שם פסל מוזהב של בודהה. הסטופה של "המנס הכפול" (Twin Miracles) ומקדש ג'איני עתיק – Shobhnath. אפשר לבקר במערות Angulimal Caves ובהם סצנות בודהיסטיות, ששעון השלום העולמי (The World Peace Bell), ובמרכז המדיטציה התאי Thai Meditation Centre in Shravasti.

מכאן נוסעים ארבע שעות צפונה, אל קאפילווסטו (Kapilavastu). המקום אינו מרשים כלל, ויש בו כמה סטופות מתקופת שקיעתו של הבודהיזם. חשיבותו הוא הסיפור. כאן לפי האמונה גרו שודהודנה (Śuddhodana) אביו של סידהרטה גואטמה, שהיה ראג', נסיך הודי ואשתו מאיה (Māyā). כאן גם גר סידהרטה הצעיר עם אשתו יַשוּדְהַרָא (Yasodharā), וכאן נולד בנם היחידי רַאהוּלַ (Rahula), שמשמעו "כבלים". בגיל 29 בוחר הבודהה לראשונה בחייו לצאת משטחי הארמון ולראות את העולם. לאחר הכנה מדוקדקת של אביו וניקיון העיר, הוא יוצא מהארמון כשהוא בחברת רַכָּבוֹ. בשיטוטם הלילי הם נתקלים באדם זקן, אדם חולה, קבצן וגופה המובלת לשריפה. סידהרטה שעד כה חי מוגן מכל פגע ומהסבל שבעולמנו, נחשף לראשונה לסבל האנושי וזה מותיר בו רושם עז וחותם בל יימחה. למעשה הופך סידהרטה את המאבק בסבל לעיקר דרכו. הוא מנסה להבין את שורשיו, את הסיבות לו, את התגלויותיו עלי אדמות, ובעיקר מנסה להבין כיצד ניתן להתגבר על הסבל. הוא חוזר לארמון, נפרד מאשתו ובנו וכן מאביו המלך, ובאישון לילה יוצא את הארמון, הפעם שלא על מנת לשוב.[1]

התחנה הבאה היא לוּמְבִּינִי (Lumbini), הנמצא במרחק של 45 דקות נסיע מזרחה משם. לומביני שוכנת במרכזה של דרום נפאל כ-7 ק"מ בלבד מגבול הודו, ובה, לפי המסורת הבודהיסטית, ילדה המלכה מאיה דווי את סידהרטה, סביב שנת 560 לפני הספירה. טרם לידתו של בודהה, ראתה אמו בחלומה, פיל לבן נכנס לתוך רחמה. את חלומה פירשו החכמים שהילוד יהיה או המלך הגדול מכולם, או חכם ומורה רוחני גדול. לאחר עשרה חודשים, טבלה בבריכה וצעדה עשרים צעדים צפונה, שם ילדה האם את בנה. אותה עת השתרע גן במקום, והמלכה אחזה בעץ וכרעה ללדת (מזכיר את מסעה של מריה, אם ישו, מביתה שבנצרת, לבית בת דודתה אלישבע, שבבית לחם).

עם לידתו של סידהרטה, מספרת לנו הספרות הבודהיסטית כי בעת יציאתו מרחם אמו, נעמד הבודהה על רגליו ופסע שלושה צעדים. בכל צעד שפסע, צמחו תחת רגליו פרחי לוטוס. כך הופך הלוטוס כבר בשלב מוקדם לאחד מסמליו המובהקים של הבודהה, בין היתר בשל מאפייניו של הלוטוס – פרח יפהפה הצומח בדרך כלל מתוך הביצה, מהרפש (מכאן מקור המנטרה הבודהיסטית-טיבטנית "אוֹם מָאנִי פָּדְמָה הוּם" – ברכות ל"אבן החן שבפרח הלוטוס", הלא הוא הבודהה שקיאמוני).[2]

האם מתה שבוע לאחר הלידה. מי שילדה את בודהה לא יכולה לשמש למטרה אחרת.

בשנת 245 לפנה"ס ביקר במקום אשוקה. הוא סימן את מקום לידתו המדויק של בודהה באבן. אשוקה, אחד המלכים הגדולים בהיסטוריה הודית, הציב ברחבי האימפריה שלו, עמודים מגולפים באבן, שסימנו את ממלכתו. עד היום ניתן לראותם בדלהי, ובמדינות גוג'ראט, אוריסה, אוּטַּר-פְּרַדֵש ומדיה-פְּרַדֵש.

בשנת 403 לספירה ביקר באזור עולה הרגל הסיני פא סיין (Fa Hsien), שתיאר בכתביו את האזור. בשנת 636 הגיע למקום הנוסע הסיני ש'ואן דזאנג (Xuanzang / Hsuan Tang), שמספר על אלף מנזרים נטושים באזור ואת העמוד של אשוקה, שנפגע מברק ושוכב על האדמה. האתר היה כבר נטוש ומוזנח, אך היה מפורסם, כשביקר בו, ריפו מאלה (Ripu Malla), שליט של ממלכת קאשה (Khasa) ההודית. כנראה שהוא זה שהשאיר את פסל לידתו של בודהה, שסוגדים לו עד היום, במקש מאיה דווי. הוא נחשב למבקר האחרון בלומביני עד לעת החדשה. הפולשים המוגולים הגיעו לכאן במאה ה-15' וכמו במקומות רבים אחרים, הרסו את מקומות הפולחן הפגניים. ב-1896 החל המושל המקומי לחפור וחשף חלק מהאתרים. ב-1995 טענו חוקרים כי הצליחו לאתר את האבן שסימנה את מקום הולדתו המדויק של בודהה. חמישה מטרים מתחת לרצפת מקדש מאיה דווי המקורי. האבן בגודל של 40 ס"מ על 70 ס"מ נחה על שבע שכבות לבנים, והיא מוצגת במקדש.

שטח האתר המוכרז על ידי אונסק"ו אינו גדול. אורכו 150 מטר, רוחבו 130 מטר והוא משתרע על פני 19.5 דונם. מיער לומביני לא נותר זכר. אבל ניתן לראות את "בריכת מאיה דווי" המכונה גם "בריכת שאקיה", היא הבריכה בה לפי המסורת רחצה מאיה דווי בטרם ילדה את בודהה. סביב הבריכה נמצאים שרידי סטופות מהמאה השנייה לפני הספירה. האתר כולו מוקף על ידי סוללה מעגלית שקוטרה 900 מטר. בתוך המעגל נראים שרידיהם של מספר מנזרים בודהיסטים (ויהרה), המתוארכים לתקופה שבין המאה ה-3' לפנה"ס ועד למאה ה-5', הנמצאים כ-100 עד 150 מטר מזרחית לבריכה. עוד נמצאים באתר שרידים של מספר מקדשים בודהיסטים (סטופה) שנבנו בין המאה ה-3' לפנה"ס והמאה ה-15'.

האתר המבוקר ביותר בלומביני הוא העמוד שנקרא על שמו של אשוקה. ועליו חרט את דבר ביקורו: "המלך אשוקה, אהוב האלים, בשנה ה-20' להכתרתו, ערך ביקור מלכותי. גדר אבן ועמוד אבן הוקמו לזכרו של בודהה שנולד כאן כיוון שפה נולד בודהה, פטורה לומביני מתשלום מס".

למרות שהאתר אינו מרשים בחזותו ורוב המבנים שבו שוחזרו או נהרסו, הוא הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, בשל היותו אחד המקומות הקדושים ביותר לאחת הדתות הגדולות בעולם, ובשל כך שהוא מעיד על טיבם של מרכזי העלייה לרגל הבודהיסטים כבר בתקופה מוקדמת.

משם נוסעים ארבע שעות דרומה מזרחה אל קושינאגאר (Kushinagar). זוהי עיירה שלווה, נעימה ועטופת ירק. על פי האמונה, כאן גסס בודהה, לאחר שאכל פטריות מורעלות בגיל 80. כאן אמר בודהה את מילותיו האחרונות: "הכיליון טבוע בכול דבר, מעצם הווייתו ומת".

בכתבי הקודש, מובאים דברי פרידתו מתלמידו האהוב אננדה (Ananda): "אל נא תבכה אננדה. האם לא אמרתי לך פעמים רבות שהפרידה היא מטבע הדברים, ולו גם הפרידה מן הקרובים והיקרים ביותר?…. החכם רואה שבכל הברואים, יצירי הכאב והסבל, שבים ונעלמים, ורק האמת תעמוד לעד. לשם מה עלי לשמור על הגוף אם האמת תוסיף להתקיים? יפה פעלת עד כה אננדה. התאמץ ככל יכולתך, ועד מהרה תפטר גם אתה מן הרעות, החושניות, האנוכיות, האשליות והספקנות".

הוא עזב את גופו הגשמי ועלה לנירוואנה. מספרים שרעידת אדמה נוראה התחוללה בעת שריפת גופתו. עולי הרגל הרבים באים כדי לפקוד את סטופת הלבנים שם נשרפה גופתו של בודהה ואת פסל בודהה בנירוונה אשר נמצא במקדש מאהא-פארינירוואנה (Mahaparinirvana). תלמידים רבים פוקדים את המרכז הבודהיסטי ההודי-יפני-סרילנקי ואת המנזרים הרבים הפזורים במקום.

משם נוסעים כשלוש שעות דרומה מזרחה, אל קסריה (Kesaria), כדי לראות את הסטופה העתיקה (Kesaria Stupa). ממנו ממשיכים עוד כשלוש וחצי שעות, דרומה מזרחה אל ואישאלי (Vaishali) שבמדינת ביהאר. זהו אתר ארכיאולוגי, בעבר הרחוק הייתה בירתו של השבט ההודו-ארי Licchavi. כאן נולד מאהווירה, מייסד הדת הג'אינית. כאן נשא בודהה את דרשתו האחרונה ולראשונה הזמין נשים לקהל. במקום פזורות כמה סטופות מתפוררות. המסורת מספרת שבאחת מהן טמון חלקיק מהאפר שנותר לאחר שריפתו של הבודהה. במקום ניצב עמוד אשוקה, עם הכותרת וסמל האריה הבודד שעליה.

במרחק של שעה נסיעה לכיוון דרום מערב, נמצאת פטנה (Patna) בירת המדינה ההודית ביהאר (Bihar). התקופה המומלצת ביותר להגיע לכאן היא בחודש נובמבר, אז מתקיים יריד בסונאפור הנקרא     Sonapur Mela-. היריד אורך כ-15 ימים. התאריכים הטובים הם בירח המלא.

ראו באתר זה: יריד הבקר בסונאפור

שבוע קודם, מתקיים בפטנה פסטיבל גדול- פסטיבל צ'אטי-פוג'ה (Chhath puja)

פטנה אינה מקום מרשים, אך בעת העתיקה, עת נקראה פָּטָלִיפּוּטְרָה (Patalipura), היא הייתה עיר מפוארת, מוקפת חומה ובה 64 שערים ו-570 מגדלים. לדברי השגריר היווני מגסטאנס (Megasthenes), ששהה כאן במאה השנייה לפני הספירה, הייתה מפוארת לא פחות מערי פרס. לאחר שסידהרטה גואטמה עזב את ארמונו, בתחילה הוא הגיע לפָּטָלִיפּוּטְרָה (בירת ממלכת מָגַדְהָא Magadha), שם, כמקבץ נדבות ברחובות, הוא מזוהה בידי המלך בִּימְבִּיסָארָה (Bimbisara), המציע לו את כס המלכות. אך הוא מסרב ועוזב את העיר.

כדאי לראות את מוזאון ביהאר המדהים. זהו מבנה חדשני לחלוטין. מודרני מאד. תצוגה מרהיבה. כמו כן, ניתן לבקר ב- Golghar

הגדול. אסם ענק, בעל מבנה תפוח ייחודי, שבנו הבריטים ב-1786 ובמקדש הסיקהי האר מנדיר גורדווארה ((Har Mandir Gordowara. הגורו הסיקהי העשירי והאחרון, גורו גובינד סינג, נולד בפטנה בשנת 1666.

ראו באתר זה: הסיקים.

מבחינה גסטרונומית, ידועה פטנה בבשר כבש, המתבשל לאיטו, בקדרת חרס ונקרא Ahuna Mutton.

במרחק של 24 ק"מ מערבית לפטנה, נמצא ישוב בשם Maner Sharif. זהו סאנגם (Sangam), מקום מפגשם של הנהרות סונה (Sone) וגנגס ומשום כך קדוש. במקום שני מבני קבר מרשימים לקדושים צופיים: מאח'דום יחיה מאנרי (Makhdoom Yahya Maneri) ומאח'דום שאח' דאולאט (Makhdoom Shah Daulat)..

מפטנה נסיעה של כשלוש שעות, דרומה- מזרחה, אל נלנדה (Nalanda). ביקור באוניברסיטה הבודהיסטית שנוסדה כבר במאה החמישית לפני הספירה, עד שנהרסה על ידי פלישה אפגנית במאה ה-12' לספירה. זוהי כנראה האוניברסיטה הראשונה בעולם. היה זה המרכז החשוב ביותר ללימודים בודהיסטיים, שבימי זוהרו למדו בו אלפי סטודנטים מרחבי העולם הבודהיסטי. כאשר ביקר כאן הנוסע והחוקר הסיני ש'ואן דזאנג בין השנים 629-646 לספירה, התגוררו במקום 10,000 נזירים.

שו'אן-דזאנג (Xuánzàng 664-602), הוא איש יוצא דופן. קשה להפריז בחשיבותו הן כמלומד והן כמתעד. היסטוריונים חייבים לו תודה על התיאורים של הודו ומרכז אסיה, שם פרחה בזמנו תרבות בודהיסטית מפוארת, שעד לחפירות שנעשו החל מסוף המאה ה-19' לא ידענו עליה כמעט דבר. הוא יצא מביתו, כדי "לחפש את הדהרמה", לאחר שנים של לימודים כלליים, וגם לימודי בודהיזם בלויאנג (לא רחוק ממנזר שאו-לין), הוא יצא לבדו ובחשאי, נגד חוקי המדינה במסע ארוך מצ'אנג-אן (כיום ש'יאן) – בירת הקיסרות באותם ימים- בדרך המשי אל מדבר גובי, סמרקנד, הרי הינדו-כוש, קשמיר ועד לאוניברסיטה הבודהיסטית הגדולה בנלנדה. לאחר ששב לסין (645) אחרי שש עשרה שנה, עמוס כתבי-קודש, מקבל הקיסר את פניו בהתלהבות, והוא בילה בצ'אנג-אן (ש'יאן) את שארית חייו בהוראה ותרגום הכתבים לסינית.[3]

ראו באתר זה: ראשיתה של דרך המשי

גם הנוסע הסיני איג'ינג (Yijing) שחי בחילופי המאות השביעית השמינית (635–713) לפני הספירה, שהה במקום מספר שנים והילל את רמת הלימודים הגבוהה. ניתן לבקר את הפגודה הסינית להנצחתו של הנוסע. ש'ואן-דזאנג.

כמו כן, זהו מקום חשוב למאמיני הדת הג'אינית. מאהווירה (Magawira), מייסד הדת הג'אינית, חי כאן זמן מה. לעתים מגיעים לכאן מאמיני כת "עוטי האוויר" הג'איניסטית, כוהניה מהלכים עירומים.

ראו באתר זה: הג'איניזם.

מכיוון שהמקום מוזכר גם באפוס ההינדואי מַהָאבְּהָארַטַה (Mahabharta),[4] מגיעים לכאן גם עולי רגל הינדואים.

התחנה הבאה היא ראג'גיר (Rajgir), הנמצאת במרחק של שעת נסיעה דרומה לנלנדה. הוראת שמה "עיר המלכים" ואף היא הייתה בירתן של ממלכות עתיקות, שהחשובה שבהן היא מגדהה. העיר קשורה הן למאהווירה הג'איני והן לבודהה. שניהם לימדו כאן את תורותיהם. המלך בימביסארה (Bimbisara) העניק לבודהה מנזר ביערות והמקום הפך לאחד המקומות המקודשים לבודהיזם.

ביקור בבריכת הטבילה של הבודהה (Venu Vana Kalandakanivapa), שם ניצב פסל גדול של ממשלת יפן. עליה ברכבל אל גבעת ראטנאגירי (Ratnagiri Hill). שם נמצאת Vishwa Shanti Stupa. זאת סטופה גדולה, בוהקת בלבן, נבנתה על ידי יפן, המושכת אליה עולי רגל רבים. ירידה רגלית אל גרידהקוטה (Gridhakuta), המכונה גם "פסגת הנשרים" (Vulture Peak). יש שם סלעי גרניט, שנראים כמו נשר וכמו אריה וכך גם נקראים. גם לשם מגיעים הרבה צליינים. בדרך כלל הם שקועים בתפילה או במדיטציה חרישית, בתוך מרבדים של פרחים.

ב- Kund -ממעיינות חמים ומקדש הינדואי. מעליהם מתנשאת גבעת Vaibhava Hill. עליה למקום בו עולי רגל בודהיסטיים עורכים מדיטציה. לא הרחק משם, אפשר לעצור בשרידי ארמון חצוב – Swarn Bhandar ובו כמה תבליטים בודהיסטיים. עצירה ב-Ancient Chariot Tracks. מרכבתו של קרישנה מהאפוס מַהָאבְּהָארַטַה.[5] (וחשוב יותר, המרכבה בבהגווד-גיטה).

גאיה (Gaya) נמצאת במרחק של 60 ק"מ דרומה-מערבה לראג'גיר. היא המקום בו בודהה יצא לפרישות כשהוא לוקח אתו מהארמון רק גלימה וקערה לאיסוף נדבות ויוצא ליער למצוא את מקומו בין חבורות הפרושים המסתובבות באותם ימים ביערות של צפון תת היבשת. היציאה ליער מתוארת בצורה דרמטית ביותר. המשורר הבודהיסטי אשוואגהושה מתאר סצנה זו בשירו באופן ציורי ותיאורי, הכולל את הסכמת הטבע (ולפיכך גם האלים) למהלך: "אפילו פרסות סוסו מוחרשות על ידי האלים על מנת למנוע מהשומרים לעצור את הבודהה בעזבו".

גאיה שבמזרח המישור האינדו-גנגטי אשר כבר אז נודעה כמקום רוחני ובו ריכוז גבוה של מורים ואשראמות. שם הוא פוגש בחמישה פרושים העוסקים בסיגוף ובתרגילים יוֹגיים מורכבים. הוא הצטרף אליהם והעביר את גופו תעניות, צומות וסיגופים. ייסר את עצמו מתחת לעץ הבאניאן במשך שש שנים. הוא חיפש את החכמה ואת מקור ה"דֻקְּהַה", כלומר הסבל, באמצעות תרגילי יוגה המביאים לידי איחוד ה"אני / נשמת היחיד" (אטמן) עם נשמת העולם ומשמעו "ברהמן". וכולם ניסו לשלוט בגופם על ידי חישול הגוף. הוא נהג לשבת בחום הצהריים בין שני אישים (מדורות – מנהג הודי פרישותי), מרעיב עצמו, מקיים שיגרה רצחנית של תרגילי יוגה קשים, נותן לשערו וציפורניו לגדול פרא, ולמעשה מנסה להגיע למצב של ביטול הגוף. בריאותו מתדרדרת, גופו הולך ונמוג, שערו וציפורניו צומחים פרא והוא מדורדר גופנית, אך אינו חש כי בכך הוא מסייע לסיום הסבל האנושי.

הוא מבין כי כמו שהדרך הנסיכותית, הנהנתנית, אינה תקפה להפסקת הסבל, כך גם הפרישות אינה המענה. אלו שתי עמדות קיצוניות שאינן מקדמות את העולם בניסיון להפסקת הסבל הקיומי. הוא מגבש את דוקטרינת "הדרך האמצעית" אשר תהפוך לעמוד יסוד בתורתו ובמשנתו. מסקנתו הסופית כי הסיגוף אינו הדרך, מתגבשת לאחר שהוא פוגש בחורה צעירה בשם סוּגָ'אטָה ("החולבת"), אשר במצבו הגופני הקשה מציעה לו חלב ופודינג-אורז מתוק. אחרי פרק זמן ממושך של רעב, הופיעה נערה והגישה קערת אורז בפני כל אחד מהם. כולם דחו את תשורתה ורק סידהרטה לקח את הקערה ואכל.[6]

סידהרטה הבין שהסגפנות הקיצונית לא תוביל להארה המבוקשת, שיש צורך לעסוק בתמצית ובעיקר. הוא המשיל את תפיסתו למיתר של כינור. אם הוא רפוי אינו מסוגל להוציא צליל, אם הוא מתוח מדי הוא נקרא. עליו להיות במידה הנכונה, "בדרך האמצעית" (מושג שלימים, בהקשר אחר, ישתמש בו גם הרמב"ם). סידהרטה עזב את הסגפנות, נעזב על-ידי תומכיו ופנה למדיטציה ולהגות. זוהי לא עיר נעימה ומרבית המטיילים רק עוברים בה, בדרכם לבודגאיה ולעיירה גאיה הסמוכה מדרום.

אין בגאיה אתר בודהיסטי ראוי לציון. אבל היא מרכז לעולי רגל הינדואיים. על פי המסורת וישנו העניק לגאיה את היכולת להעניק מחילה לחוטאים. היא נזכרת כבר במהאבהארטה, כמוקד של עליה לרגל. בלב העיר ניצב מקדש גדול –וישנופאד (Vishnupad Mandir), המעוטר בצריח דמוי שיקארה (הר מחודד). בתוך המקדש יש "טביעת רגל" בסלע קשה, באורך 40 ס"מ, המיוחסת לוישנו ומוקפת בכסף. הכניסה ללא הינדואים, אסורה, אבל שווה להסתובב בסביבה לראות את התכונה. המוני אדם נושאים מנחות ומתארגנים לכניסה להיכל. לחוף הנהר פאלגו (Falgu), יש פעילות רבה של מבקשי משאלות, מעלי מנחות ומחפשי דרך. מאמינים רבים באים לכאן כדי לערוך טקסי שריפה למתים, להתפלל לנשמותיהם ולהעלות כמנחה עוגות אורז הקרויות "פינדא". במרחק של ק"מ בדרום מערב, נמצאת גבעת ברהמגוני (Brahmajuni), אליה מטפס גרם של אלף מדרגות גבוהות וממנה נשקפת תצפית על האזור.

במרחק של 36 ק"מ מגאיה, נמצאות מערות בראבר (Barābar), החצובות בסלע וולקני קשה ומוזכרות בספרו של א"מ פורסטר (E. M. Forster), "המעבר להודו" (A Passage to India). בשתים מהמערות חרוטות דמויות מתקופת אשוקה. קירות המערות מלוטשות כמראה.

גולת הכותרת של "דרך הלוטוס" היא בודגאיה. זהו יעדם העיקרי של הצליינים הבודהיסטים. כנראה אתר העלייה לרגל הבודהיסטי החשוב בעולם. לכן חושב להגיע לכאן החל מנובמבר, ועד לסוף פברואר, עונת החורף, אז הם מגעים בהמוניהם.

לאחר שבע שנות חיפוש, כשהוא בן 36, התיישב סידהרטה גואטמה תחת עץ הבו (פיקוס קדוש, לימים "עץ ההארה", "עץ הבודהה") ושקע במדיטציה עמוקה למשך 49 יום. הוא לחם במוחו ונשמתו ביצרים ובדעות, ולבסוף אף בקשריו למשפחתו, לאשתו ולילדיו.

במהלך המדיטציה "נגלה" לבודהה מלך השאול, מָארָה, אשר ניסה להניא את סידהרטה מלהפוך לבודהה. לשם כך הוא שלח לו את פיתויים בדמות מזון, משקה ואף את בנותיו עטויות בגדים חושפניים, הפוצחות בריקודים לפניו על מנת לפתותו ולגרום לו לצאת מריכוז. הסיפור המסורתי מדגיש את אלמנט הפיתוי החיצוני, אם כי ברור לכל שומע שמדובר כאן באובייקטים פנימיים העולים וצפים בראשו של סידהרטה ככל שהוא מעמיק את המדיטציה ומתנתק מהעולם וממוסרותיו. משנכשל מארה בפיתויו של סידהרטה הוא מתייצב בעצמו מולו בתוך האקט המדיטטיבי ומתריס כנגדו: "אתה שיצאת למסע שלך על מנת לגאול את העולם מייסוריו, אכן תגיע למחוז חפצך, להארה. אולם בכך אתה מסייע רק לעצמך, ולא לעולם כולו אותו חישבת לגאול מהסבל". זוהי טענה קשה אשר הופכת לאבן יסוד בכמה מהזרמים הבודהיסטים המאוחרים יותר – דילמה מוסרית קשה עימה תיאבק הדוקטרינה הבודהיסטית.[7]

בודהה לא זז. הופיע כמוות עם אסונות טבע שהפכו פרחים ברגע שחדרו לשדה הריכוז של בודהה (תקף את זכותו לנסות להגיע להארה) ואז נגע בודהה באצבעו באדמה, שענתה "אני עדה לזכותך". שם קרה הדבר וסידהרטה זכה בהארה, והפך לבודהה, "המואר". הארה היא מצב של חופש מוחלט מתאוות (ראגה), שנאה (דוסה) ואשליה (מאיה). על ידי השגת הארה, אתה מגיע לאחר מותך לנירוואנה. זוהי תכלית הדרך הנכונה. זהו קץ הגלגולים. השתחררות ממעגל הלידה מחדש, מצב של חידלון גמור. הנירוואנה היא ההכרה שהסמסרה, מעגל הלידה מחדש, אינה אלא אשליה.

סידהרטה "נעור" והופך לבודהה, שפירושו "זה שנֵעור", "זה שהתעורר", the awakened one. לאחר ההארה של הבודהה יזכה העץ לכינוי "עץ המָהָא-בּוֹדְהִי" ונצרים ממנו יישלחו לרחבי העולם הבודהיסטי כולל לסרילנקה, שם קיים העץ עד היום באָנוּרָאדְהָאפּוּרָה (Anuradhapura), גם לאחר שהמקורי בבודגאיה נכחד בשריפה, וכן בסארנאת, שם נשתל נצר מזה שבסרילנקה.

במקום הזה, הבודהה ננטש על ידי חמשת הנזירים שהיו בני לוויה של מסעו הקודם. כל מה שהם ראו היה אדם רגיל; הם לעגו להופעתו המוזנת היטב. "הנה מגיע הגואל גאוטמה", אמרו, "שפנה מהסגפנות. הוא בהחלט לא שווה את הכבוד שלנו." כשהם הזכירו לו את נדריו הקודמים, השיב הבודהה: "הצנע רק מבלבל את המוח. בתשישות ובקהות הנפש שאליהם הם מובילים, אי אפשר יותר להבין את הדברים הרגילים של החיים, ועוד פחות מכך את האמת שנמצאת מעבר לחושים. ויתרתי על קיצוניות של מותרות או סגפנות. גיליתי את דרך האמצע". זו הדרך שהיא לא קלה (נסיך עשיר) וגם לא קשה (חיים בתנאים מחמירים תוך תרגול של הכחשה עצמית).

לימים, פגש ברעיו בגן האיילים בסארנאת, שם נשא את דרשתו המפורסמת, שם הפכו רעיו לתלמידיו.

בודהה שהחל דרכו כ"מאהא גורו", מורה גדול, הפך ברבות השנים לאל. הבודהיזם, שברמה התיאורטית הוא דרך חיים, הפך בכוח החיים לדת עם כל הסממנים של דת: פסלים, מנחות, תפילות ועליה לרגל. מבין האתרים הרבים, החשוב ביותר עבור הצליינים הבודהיסטים, הוא בודגאיה (Bodhgaya), שם זכה להארה, שפירושה בעצם, לחיות בעולם שלא קיים בו המושג "אני רוצה".

הם באים לכאן מכל העולם הבודהיסטי, מאמיני זרם המאהיינה (הרכב הגדול), שמגיעים מיפן, מקוריאה, מסין מונגוליה, רוסיה ומצפון וייטנאם, חסידי זרם התרוודה (המכונה בזלזול "הינהיינה", כלומר, "הרכב הקטן"), שמגיעים מסרילנקה, בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ודרום וייטנאם. בולטים במיוחד מאמיני אסכולת וירג'יאנה שמגיעים בעיקר מטיבט ומהפליטה הטיבטית שבהודו. באופן מפתיע, נראים גם בודהיסטים מבנגלדש ופקיסטן, שם נדמה שפסו מן הנוף. בעשרות השנים האחרונות, רב מספרם של הודים, בעיקר ממדינת מַהָארָאשְׁטְרַה, מנודים הינדואים מחוץ למערכת הקאסטות, שבעקבות ד"ר בהימראו אמבדקר, טמא מראטי שכתב את החוקה ההודית, בחרו בשוויון כלפי האל, שמציע להם הבודהיזם. בעיירה פזורים מקדשים בסגנון קמבודי, וייטנאמי, יפני, קוריאני, סיני, טיבטי, בהוטני ועוד. המקדש הטיבטי ידוע בגלגל החוק הגדול שבו. האמונה מספרת, שמי שסובב אותו שלוש פעמים, יזכה לכפרת עוונותיו.[8] בסביבה פזורים אתרים חשובים לבודהה, המושכים אף הם את עולי הרגל, כמו מערת Ptjyabodhi, שם כביכול שקע הבודהה במדיטציה, וכמו הסטופה והמקדש לכבודה של סוג'אטה (Sujata), האשה שהאכילה את בודהה בקערת ח'ירה, פודינג חלב-אורז, וסיימה את שש שנות הסגפנות שלו. בין מערה, לסטופה, למקדש, כדאי ללכת ברגל בין הבקתות, הכפרים שבתיהם מסוידים בצבעים, שדות האורז בתקופת השתילה, הגידול או שנמצאים בקציר ושדות הירקות הרעננים, הכול גדל במישורי הסחף הפוריים של ביהאר, המכונים "מתנת ההימאליה".

בעיר עצמה, כדאי ללכת ממקדש למקדש, בעקבות עולי הרגל. מבין עולי הרגל דווקא ההודים הם הססגוניים שבהם, צובעים את המקדשים במשנה גוונים. ברחוב, המארות ההודיים, המציעים לצליינים, לסגפנים, למבקרים את כל מה שלבם יחפוץ. אשה מפעילה את ילדה הקטנה בהליכה עם מוט על גבי חבל. הילדה מרוכזת, מבטה אטום. היכן יצחק קדמן כשצריך אותו… המונים מגיעים לפסל הבודהה הגדול, לגעת, לסובב או להצטלם.

המקום המרשים והמפעים ביותר הוא מקדש מאהבודהי (Mahabodhi). שלצדו צומח עץ פיקוס קדוש, שמספרים, שצמח מן העץ המקורי, תחתיו זכה בודהה להארה. המבנה הקיים הוא בן המאה ה-19' ונבנה כנראה בדוגמתם של מקדשים קודמים. מעדויות של נוסעים סיניים ניתן ללמוד שהמקדש הנוכחי הינו צל חיוור לעבר, בו היה כאן ריכוז של מקדשים וסטופות מרהיבות. בסוף המאה השביעית הוצף המקדש בבוץ. ב-1811 ביקר כאן מלך בורמה והחל בשיפוצו. הבריטים המשיכו את המלאכה. המקדש הוא דמוי פירמידה קטומה, שבראשה סטופה קטנטנה. בכוך המרכזי ניצב פסל של בודהה, מצופה זהב, יושב בתנוחת הלוטוס וידו מצביעה לקרקע, כאילו קורא את האדמה לעדות. אנשים עומדים בתור ארוך, כדי לגעת בפסל, לשאת תפילה קצרה ואולי כדי לבקש בקשה.

באים לכאן לאו דווקא בגלל האדריכלות, אלא בגלל הפעילות. אנשים רבים, בני לאומים שונים, עומדים בתור ארוך, ממתינים להזדמנות לבצע את מה שנקרא בהינדואיזם "דארשן", היינו, התייצבות מול צלם האל, נגיעה בידו, מלמול תפילה קצרה ויציאה החוצה. בחצר, מנדלות ענקיות מפרחים, שנשזרו ביד אמן, נזירים מכול העולם בגלימות ובצעיפים, בצורות ובצבעים שונים. הם ישובים כלוטוס, קוראים פסוקים, מדקלמים, שרים, מתפללים בקול, ממלמלים, לוחשים. כל קבוצה וטעמה, כל קבוצה ומלבושיה, כל קבוצה וסגנונה. סביב המקדש נזירים טיבטיים בגלימותיהם הכתומות שקועים במדיטציה. סאדהואים (סגפנים) שיוואיסטים הינדים יושבים לידם, מקל שמוט קלשון בידם, שלושה פסים לרוחב מצחם וקערת אלומיניום לצדם. סגפנים שעזבו את משפחתם ובתיהם ויצאו אף הם לחפש דרך. כך גם חסידי וישנו ללא קלשון ועם שלושה פסים מאונכים למצחם. גם עבור ההינדואים בודהה הוא קדוש. ברבות הימים, נבלע על ידי הדת הבראהמינית והפך למופע התשיעי של האל וישנו. הסאדהואים אפופי קדושה, מביטים במבט מצועף ושולחים את ידם הימנית ומבקשים כסף.

נזירים אחרים מקיפים את המקדש עם כיוון השעון, תוך כדי מלמול מנטרות. המראה מרתק, מכשף, מסעיר, סוחף. קשה להזיז את העיניים. המדריך המקומי תרגל אותי במדיטציה קצרה, בין עשרות שביצעו כמותי, אם כי ברמת גמישות פי מאה טובה משלי. עוד סיבוב ועוד סיבוב. הקשבה לשפות השונות: וייטנאמית, תאית, הינדי, טמילי, טיבטית, סינית, ומה לא. הערב יורד מהר, השמים מצטבעים בוורוד. לרגע קט מאות נרות נדלקים בכל מקום והחשיכה יורדת. פנסים נדלקים, המקדש מואר והפעילות ממשיכה בייתר שאת.

מכאן נוסעים, לואראנסי, הנמצאת במרחק של שש שעות נסיעה, צפונה מערבה.

כדאי לעצור בדרך בעיירה סאסאראם (Sasaram), לפי המסורת בודהה גר כאן מספר ימים בדרכו לגאיה. סאסאראם הייתה במשך חמש שנים בירתו של שר שאה (Sher shah Suri), מי שהביס את השושלת המוגהולית והדיח את מלכה הומאיון בשנת 1540 והקים את שושלת סור (sur), שהחזיקה מעמד חמש עשרה שנים, עד שהומאיון שב ותפש את השלטון. כדאי לבקר במאוזוליאום של שר שאה, שנבנה ב-1454 על אי בלב אגם מלאכותי, אליו מובילים גשר ושער מונומנטלי. למוזוליאום בסיס מתומן גבוה והוא מוקף גלריות. זהו מבנה בגובה של 45 מטר, בנוי מאבן חול אדומה ולו כיפה גדולה שקוטרה 20 מטר, בנויה משיש. זהו מבנה פשוט ומרהיב כאחד. לא הרחק משם, בגן מוקף חומה, נמצא המאוזוליאום של חסאן שר שאח, אביו של שר שאח, לצד מבנים מוסלמיים אחרים.

וָארַאנְסִי (Varanasi), הידועה גם בשם בָּנַארַס (Benares), נחשבת לעיר הקדושה ביותר בהינדואיזם ובג'איניזם, והיוותה חלק חשוב בהתפתחות של הבודהיזם. העיר ממוקמת על גדות נהר הגנגס, כ-320 קילומטר מזרחית-דרומית ללאקנאו (Lucknow), בירתה של מדינת אוּטַּר-פְּרַדֵש (Uttar Pradesh). העיר הייתה מרכזם של טווי כותנה ואורגי משי. שמה של העיר יצא לתהילה בזכות המשי והבְּרוֹקָד שלה.[9] ההינדואים מאמינים שהמשי יגן עליהם מפני לכלוך. את המשי טווים בכפרים והאריגה נעשית בבתי מלאכה בעיר. בעיקר ברובע המוסלמי. בזמנו של קאביר, המשורר המפורסם של ואראנסי (שנערץ על ידי הינדואים, מוסלמים וסיקהים), במאה ה-15', אסרו הברהמינים לאורגי המשי לגור בעיר, משום שנמנו על קאסטה נמוכה ועלולים היו לזהם את קדושתה של העיר.

מקור השם הוא ככל הנראה בשני היובלים של נהר הגנגס שצמודים לעיר, הנקראים וארונה ("Varuna") ואסי ("Assi"). כתבי ה'ריג ודה' (Rig Veda) מתייחסים לעיר בשם "קאשי" (Kashi), מהמילה קאש – שהוראתה "לזרוח". ואראנסי הייתה ידועה בתור "עיר האור" בכתבים העתיקים.[10] העיר מוזכרת במאהבהרטה ובפוראנות,[11] אבל העדויות ההיסטוריות הראשונות עליה מופיעות בכתבים של נוסעים סיניים, החל מהמאה החמישית לספירה, המספרים על מקדשיה הרבים. עד המאה ה-12' פרחה העיר תחת שלטון הינדי. עד שב-1194 בא לכאן שליט דלהי המוסלמי (ועבד קומאן-קיפצ'אקי במקורו), קוטב אלדין אייבק, ולפי המסורת, החריב בה אלף מקדשים.

אכבר, השליט השלישי של האימפריה המוגהולית, שהיה בעל תפיסה סובלנית וקוסמופוליטית. השקיע בה במאה ה-16' ומימן את בנייתם של שני מקדשים גדולים לאלים שיווה ו-וישנו. כבר בשלב זה העיר היוותה לא רק מרכז מסחרי, אלא גם מרכז תרבותי ורוחני חשוב, ומשכה אליה מלומדים ומטיפים דתיים רבים מכל רחבי דרום אסיה.

ב-1584 ביקר בה הסוחר הבריטי ראלף פיטש (Ralph Fitch), שהתפעל מהמקום ותיאר בהרחבה את ייצור הכותנה ואת הפולחן, אם כי דומה שלא הבין הרבה.[12] הוא מתאר את המוסלמים כ"מאורים" ואת ההינדים כ"גויים". דן דאור ויגאל צור מביאים בספרם "הודו – מדריך למטייל" את הציטוט מכתבי פיטש: "במקום הזה כל התושבים הם גויים, עובדי האלילים הגרועים ביותר שראיתי מעודי […] על שפת הנהר יש הרבה בתים נאים, שבכולם או ברובם יש צלמים מתועבים עשויים אבן או עץ; אחרים דומים לאריות, פנתרים או קופים. אחרים לגברים או לנשים; אחדים כמו טווסים ואחרים כמו השטן, עם ארבע ידיים. כולם יושבים שלובי רגליים, מחזיקים ביד איזה דבר ועם עלות השחר, או אפילו קודם, הרבה אנשים ונשים באים למקומות האלה ומתרחצים בגנגס. על תלי אדמה שגובבו לצורך זה, יושבים גברים זקנים, מתפללים ונותנים לאנשים שלושה או ארבעה קשים, שהם מחזיקים באצבעותיהם בזמן הרחצה; ואחדים מתיישבים לידם, כדי שיסמנו את מצחם" […]. יש להם גם מקום גדול בנוי מאבן, כמו באר עם מדרגות, שם המים מטונפים ומסריחים מאד בגלל הפרחים הרבים שמשליכים למים כל הזמן. אבל בכל זאת יש תמיד הרבה אנשים בתוך המים, כי הם אומרים שהמים מטהרים אותם מכל חטאיהם, משום שלטענתם אלוהים עצמו מתרחץ במקום הזה. הם לא מתפללים, אלא בתוך המים, שאותם הם שופכים על ראשם בשתי הידיים ומסתובבים במקום ושותים מהם שלוש פעמים ואז הם הולכים אל האלילים הנ"ל".[13]

ב-1665 ביקר במקום הנוסע הצרפתי והסוחר באבנים יקרות ז'אן בפטיסט טברנייה (Jean-Baptiste Tavernier), ערך ששה מסעות לאיראן ולהודו בשנים 1636-1668 ותיעד אותם בספרו "ששת מסעותיו של ז'אן-בטיסט טברנייה" (Les six voyages de Jean-Baptiste Tavernier), 1676. בסיורו האחרון ביקר בואראנסי וכתב על מקדש בינדו מאהדווה (Mahadev), אותו הוא מכנה בטעות "פגודה". הוא האחרון שתיעד אותו, טרם נהרס על ידי המוסלמים.[14] הוא מדייק בתיאור ה"דארשן", ההתייצבות מול הצלם בקודש הקודשים של המקדש. את הציטוט מביאים דן דאור ויגאל צור בספרם "הודו- מדריך למטייל": "מיד לאחר שדלת הפגודה נפתחת, הוסט וילון גדול וכל האנשים הנוכחים ראו את הצלם וזרקו את עצמם על הקרקע, מניחים את ידיהם על ראשם ומטיחים אותו בקרקע שלוש פעמים. אחרי שקמו הם זרקו פנימה שרשרת פרחים ומחרוזת תפילה, שהברהמינים לקחו ונגעו איתם בצלם והחזירו לאנשים. ברהמין זקן שעמד לפני קודש הקודשים החזיק בידו מנורה ובה תשעה פתילים דולקים ומפעם לפעם זרק פנימה מין קטורת וקירב את הנורה הדולקת אל הצלם".[15]

כמה שנים אחר כך, אורנגזב, השליט השישי והקנאי של האימפריה המוגהולית, הורה על הריסת מקדשים רבים ובניית מסגדים במקומם. דבר זה ייצר מתח בקרב בין ההינדואים למוסלמים תושבי המקום. אולם לאחר מותו של אורנגזב ב-1707, נשלט האזור על ידי מלכים מקומיים שתמכו בהינדואיזם. מאותו זמן ואילך, העיר התחילה לצמוח משמעותית ובתקופה זו נבנתה רוב העיר המודרנית, הקיימת עד היום.

הסופר האמריקאי סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס (הידוע בשם העט מארק טוויין) ביקר כאן בשנת 1897 ומצוטט בספרו של רוברט קופר (Robert Cooper), "סביב העולם עם מארק טוויין (Around the World with Mark Twain) את אחת האמרות המזוהות ביותר עם העיר: "בנארס עתיקה יותר מההיסטוריה, עתיקה יותר מהמסורת, אפילו עתיקה יותר מהאגדה, ונראית עתיקה פי שניים מכולם יחד".[16] הרוזן הרמן קייזרלינג (Hermann Keyserling), שביקר כאן זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, השתפך בהתלהבות ביומן המסע שלו וטיהר בהתלהבות את האדיקות הדתית המתקיימת במקום.[17] דן דאור ויגאל צור מביאים את הציטוט: "בנארס קדושה. אירופה נעשתה מלאכותית, ובקושי מבינה אמיתות כאלו כיום… אני מרגיש כן שאני קרוב ללבו של העולם, יותר מכפי שהיה בכול מקום אחר. כאן אני חש כל יום, כאילו במהרה, אולי אפילו היום אזכה לחמלה של התגלות אלוהית…אווירה של דבקות תלויה שם מעל הנהר ואין דבר שישתווה לה בחוזקו. היא יותר חזקה מאשר בכל כניסה שביקרתי בה מעודי. ראוי שכל המתעתד להיות כהן דתי נוצרי, יקריב שנה מלימודי התיאולוגיה שלו וישהה כאן על הגנגס. הוא יגלה מה המשמעות של אדיקות".[18] לא כולם התלהבו מהמקום. המיסיונר הבריטי ג'יימס קנדי (James Kennedy) תיאר בהסתייגות, כמעט בסלידה את המראה אותו תיאר שגרוטסקי, פראי, חסר עידון, ללא קדושה וללא טוהר.[19] בשנת 1916 נוסדה בעיר "האוניברסיטה ההינדית בבנארס", שכיום נחשבת לאחת האוניברסיטאות הגדולות והחשובות בהודו. קאביר, אחד הקדושים החשובים של תנועת הבהקטי בצפון הודו באותם זמנים, שהוזכר לעייל, לא כתב רק שירי אהבה יפים אלא השתמש גם לעיתים בשבט לשונו בכדי לבקר כל תופעה דתית שלא מצאה חן בעיניו.[20] באחד משיריו הוא כותב בלעג "היוגי אינו צובע את מחשבתו, הוא צובע את בגדיו, הוא יושב במקדש בסיכול רגליים ובמקום לעבוד את ברהמה, הוא עורך פוג'ה לפסל האבן".[21]

לפי המיתולוגיה ההינדואית, ואראנסי נוסדה על ידי האל שיווה, אחד משלושת האלים החשובים ביותר בהינדואיזם, חלק מהטרימורטי (Trimurti), לצד ברהמה ו-וישנו. לפי המיתולוגיה, במהלך קרב שהתנהל בין האלים שיווה וברהמה, הצליח שיווה לתלוש את אחד מחמשת הראשים של ברהמה. אולם במקום להניח לראש, נהג שיווה בחוסר כבוד וקשר את הראש לידו ונשא אותו איתו לכל מקום, וכאשר הגיע לואראנסי, נפל ראשו של ברהמה מידו ונעלם באדמה, ולכן נחשבת העיר לקדושה מאוד בהינדואיזם. כבר בעת העתיקה נחשבה ואראנסי לעיר מסחר חשובה, והייתה ידועה באריגת משי, בשמים, שנהב ופיסול. במהלך אמצע המאה ה-6' לפנה"ס, ייסד סידהרטה גואטמה את הבודהיזם, כאשר נשא את נאומו הראשון בסארנאת (Sarnath) שליד ואראנסי. במהלך המאה ה-8' חשיבותה הדתית של העיר התחזקה אף יותר כאשר תאולוג ופילוסוף שנקרה הפיץ בעיר את השיוואיזם, זרם מרכזי בהינדואיזם המתמקד בפולחן של האל שיווה, ועד היום ואראנסי נחשבת לעיר הקדושה ביותר עבור מאמיני שיווה.[22]

ראו באתר זה: ברהמניזם (הינדואיזם).

העיר מהווה מוקד תיירותי ועלייה לרגל חשוב, עם מיליוני תיירים בכל שנה, הרוב תיירות פנים. על גדות הנהר מתקיימים טקסים דתיים רבים, ביניהם טקסי שריפת הגופות הנערכים על גדות הנהר 24/7 בכל ימות השנה. מכאן כינויה של ואראנסי "עיר המתים". שאיפתם של הינדים רבים היא לבקר בעיר לפחות פעם בחייהם ואם אפשר, גם לזכות למות, להישרף בה ושאפרם יצוף על פני הנהר הקדוש. החיים בואראנסי סובבים סביב כתשעים הגהאטות (גרמי מדרגות) היורדות אל הגנגס. מוות בואראנסי הוא ערובה ללידה מחדש.

ראו באתר זה: הגנגס.

הנחיתה בואראנסי אינה קלה: החום, הלחות והרעש הקבצנים הרבים והצפיפות הקשה, מכבדים על התחושה הראשונית. אבל יש בה משהו כובש. למרות שהיא ידועה כאחת מהערים הקשוחות והמאתגרות בהודו, יש לה גורם משיכה, נפשי-רוחני-חושני, הגורם למיליוני מאמינים ומטיילים מכל העולם לשוב ולבקר בה שוב ושוב. העיר אפופה קדושה. בכל פינה נראים מקדשים. בכל סמטה משוטטים נזירים וברהמינים. בכל דוכן נראים תמונת וקישוטים דתיים. לצד הסירחון של הזיעה וצואת הפרות, אופפות הסמטאות ריח של קטורת.

על מדרגות האבן היורדות אל הגנגס הנקראות גהאטות (Ghat), מתקיימים טקסים דתיים, לצד פעילות מסחרית ערה. אחת החוויות הגדולות במהלך ביקור בואראנסי היא שיט על הגנגס, שמאפשר צפייה בהתנהלות העיר המיוחדת הזו. כיאה לעיר קדושה, מתקיים מדי ערב טקס הפוג'ה על גדות הגנגס. במהלכו, משיטים נרות על מימי הנהר וצובעים אותם בנקודות אור מרצדות.

מכיוון שמטרתו העיקרית של טיול היא תמרורי חייו של הבודהה, התחנה החשובה היא סארנאת (Sarnath) הסמוכה. לאחר שבודהה זכה להארה בבודגאיה, הוא הגיע לסארנאת – שנקראה אז איסיפטאנה (Isipatana)- הנמצאת במרחק של 10 ק"מ מצפון-מזרח לואראנסי, בגן האיילים שבסארנאת אסף את חמשת רעיו מהעבר, ושם נשא את דרשתו הראשונה "סיבוב גלגל החוק", שהיא בסיס לדרכו, המאפשר להבין ולהתמודד עם הדֻקְּהַה (סבל, אי-מרוצות), שהוא גזירת גורל. בדרשה זו פרש בפני רעיו את ארבע האמיתות הנצחיות: ידיעת הסבל, מקור הסבל, היכולת לעקירת הסבל, והדרך לעקירת הסבל. עקירת הסבל עוברת בדרך המתומנת, שהעובר אותה משתחרר מההשתוקקות הגורמת לסבל. בשלב זה יכולה נשמת המאמין להשתחרר מכבלי הגורל והצורך לשוב פעם אחר פעם לחיים מלאי סבל, או להגיע לנירוואנה. בודהה בחר להישאר על פני האדמה ולהפיץ את תורתו החדשה. תוך זמן קצר הוא אסף סביבו קהל מאמינים ותלמידים רבים.

מאוחר יותר, במאה השלישית לפני הספירה, הקים כאן המלך אשוקה, סטופות ומנזרים מרהיבים. כאשר הנזיר עולה הרגל פאש'יין (Faxian, 327-422) ביקר בה בתחילת המאה החמישית לספירה, כבר הייתה סארנאת בשיא שגשוגה. בשנת 640, כך מדווח הנוסע הסיני ש'ואן דזאנג, כבר היו בסארנאת 1,500 מורי דת, סטופה שהתנשאה לגובה של 100 מטר, עמוד אבן ענק שהוקם על ידי הקיסר אשוקה (ועדיין נמצא שבור במקום, וגלגל הדהארמה ואריות אשוקה, שנתנו להודו את סמליה, נמצאים במוזאון הקטן במקום) ועוד נפלאות. העיר כונתה אז "פארק האיילים", על שם המקום בו נשא בודהה את דרשתו. הבודהיזם שהיה במאה השלישית לפני הספירה, דת המדינה, נדחק לאט לאט ממעמדו על ידי ההינדואיזם, בין הייתר הודות לזרם הבהקטי, שדגל בדבקות דתית, תוך ויתור על מחיצות בין אנשים ומעמדות.

ראו באתר זה: מפגש עם מאמיני הארי קרישנה.

ההינדואיזם הצליח לבלוע את הבודהיזם, כשהפך את בודהה למופע התשיעי של האל וישנו. במאה השמינית, שבה הודו להיות הינדואית. ניתן לומר בצורה ציורית כי בודהה, גדול בניה של הודו, השתלט עליה במאה השלישית לפני הספירה וכעבור 1000 שנה גורש ממנה לבלי שוב.

הפולשים המוסלמים הרסו וחוללו את מקדשי העיר סארנאת וזו הפכה לצל חיוור של עברה המפואר. האירופאי הראשון שדיווח על המקום, היה צייר הנוף הבריטי ויליאם הודג'ס (William Hodges), שביקר כאן ב-1778.[23]

ב-1835 בהחלו ארכיאולוגים בריטיים לחשוף את השרידים העתיקים והעיר זכתה אט-אט בחלק מתהילתה עבר. כיום היא מרכז בודהיסטי חשוב.

בכניסה לסארנאת ניצבת סטופה צ'וקהנדי (Chaukhandi Stupa). שם נפגש בודה עם חמשת עמיתיו, שנטשו אותו בבודגאיה, לאחר שקיבל אורז וחלב מבת האיכר ושבר את צומו. הם שבו אליו והיו לחמשת תלמידיו הראשונים. הסטופה נבנתה על ידי איכר במאה ה-16', על חורבת מבנה מקורי מן המאה החמישית

האתר העיקרי בעיר הוא סטופה דהאמק (Dhamekh Stupa), שגובה 34 מטר ולפי האמונה היא מציינת את הנקודה המדויקת בה נשא בודהה את דרשתו הראשונה. היא נבנתה במקור על ידי אשוקה, כאחת משמונה הסטופות החשובות ביותר בהודו, שם טמנו את אפר גופתו של הבודהה. הסטופה נהרסה במאה ה-18' על ידי המהראג'ה צ'איט סינג (Maharaja Chait Singh), שליט בנארס. עובדיו מצאו בסטופה הרוסה קופסת אבן ובו כד מג'ייד ובו שרידים של הבודהה כביכול. הם השליכום לנהר – מעשה ברברי שעורר זעזוע והפנה את תשומת לבם של הארכיאולוגים למקום.[24] במבנה המכונה "המקדש הראשי", ממנו נשארו רק יסודות, התנשא בעבר העמוד של אשוקה, אבל הכותרת המפורסמת נמצאת במוזאון. לטעמי העניין העיקרי במקום הוא עולי הרגל המגיעים אליו.

הערות

[1] אביב נעמן, מבוא לבודהיזם, רואים עולם.

[2] אביב נעמן, מבוא לבודהיזם, רואים עולם.

[3] דן דאור, נוסעים גדולים – שו'אן דזאנג ונוסעים סיניים, מסע אחר און ליין

[4] מהאבהארטה (Mahabharta) היא אפוס שנכתב בין המאה ה-3' לפנה"ס למאה ה-3' לספירה. במסגרתו המאבק הפָּאנְדַוְוַה, בניו של המלך פָּאנְדוּ, והקָאוּרַוְוַה, בני שושלת הקוּרוּ. זהו אחד האפוסים הגדולים בעולם, כפול בגודלו מן ה"איליאדה" של הומרוס. שני בגודלו רק לאפוס הקירגיזי על עלילות מאנאס. במרכז האפוס, "בהגווד-גיטה". ספר הספרים של המחשבה ההינדואית.

[5] המהאבהארטה כפי שסופרה על ידי ר"ק נראיין, הוצאת בבל, תל אביב 2004 (תורגם על ידי דני רוה).

[6] אביב נעמן, מבוא לבודהיזם, רואים עולם.

[7] אביב נעמן, מבוא לבודהיזם, רואים עולם.

[8] דן דאור, יגאל צור, הודו, מדריך למטייל, אתרים, הקשרים, סיפורים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2009, עמ' 177

[9] אריג מבריק והדור ששזורים בו לעתים חוטי זהב וכסף.

[10] Diana L. Eck, Banaras, City of Light, Columbia University Press, 1982

[11] פוראנות: (מילולית: עתיק יומין). הפוראנות הן חלק מספרות הסנסקריט המסועפת. על אף השם, מרובים החוקרים הסבורים, שחלק גדול מספרות זו נכתב מאוחר יותר, מהמאה ה-6' לספירה, ונמשך כ-700 שנה. הפוראנות כוללות כ- 400,000 בתי שיר, והן נחלקות ל-18 חלקים. מבחינת התוכן והערך הספרותי, רמתן נחשבת לנמוכה בהרבה משל הוודות, אופנישדות וכו' והיא משמשת הוכחה לשקיעת היצירה ההינדואית. יש בהן ערבוביה של אמונות טפלות, סיפורי כשפים ושדים. אף על פי כן, כלולים בהן דברי הגות על אלוהות, היקום והאדם. בדרך כלל תולים בהן החוקרים את האשמה להידרדרות ההינדואיזם למשך תקופה מסוימת.

[12] Ryley, J. Horton (John Horton) (1899). Ralph Fitch, England's pioneer to India and Burma; his companions and contemporaries, with his remarkable narrative told in his own words. University of California Libraries. London.

[13] הודו, מדריך למטייל, עמ' 151-152

[14] Alam, Muzaffar; Subrahmanyam, Sanjay (2007). Indo-Persian travels in the age of discoveries, 1400–1800. Cambridge University Press. p. 352.

[15] הודו, מדריך למטייל, עמ' 152.

[16] Twain, Mark, Following the Equator: A journey around the world, Hartford, Connecticut, American Pub. Co, 1897,

[17] Travel Diary of a Philosopher By Hermann Keyserling: https://subratachak.wordpress.com/2015/09/10/travel-diary-of-a-philosopher-by-hermann-keyserling/

[18] הודו, מדריך למטייל, עמק 153

[19] J. Kennedy, Extract from Life and Work in Benares, 1889

[20] Kabir (15 April 2007). Kabir: Ecstatic Poems. Translated by Bly, Robert (2nd ed.). Beacon Press. ISBN 978-0-8070-6380-4. Bly writes on page xix, "My version is Rabindranath Tagore's translation rephrased into more contemporary language."

[21] אחיה אנזי, מראה כביר, (תרגום מבריג' בהשה), מקור ראשון, 10-6-2010

[22] Bindloss, Joe; Brown, Lindsay; Elliott, Mark, Northeast India, Lonely Planet, 2007

[23] Pran Nevile (3 May 2009). "India's past on canvas". The Tribune. Chandigarh: Tribune Trust. Archived from the original on 2 January 2023. Retrieved 2 January 2023.

[24] Oertel, Friedrich Oscar (1908). "Excavations at Sarnath". Archaeological Survey of India Annual Report, 1904–1905. Calcutta: Superintendent Government Printing, India. pp. 59–104.