שיט לאורך הגנגס – פרקי יומן

כתב: גילי חסקין

בשבוע האחרון של דצמבר, יצאה קבוצה של 'החברה הגיאוגרפית', בהדרכתי ובניהולו של חיים שוסטר, להפלגה על נהר הגנגס אשר בהודו.

להרצאה על הגנגס.

לאלבום תמונות מהשיט.

24-11-22

מעבר חד מדובאי להודו, והפעם בטיול של 'החברה הגיאוגרפית'. מעבר חד מדובאי המצוחצחת, המלוקקת, שנראית כאילו צמחה משום מקום, אל מרכז העצבים ההודי. קוֹלְקׇטׇה (Kolkata) היא הודו במיטבה; אם תרצו, הודו "במיירעה". .

במשך שנים רבות זכתה קולקטה בכינוי הבלתי מחמיא – "העיר הכי מלוכלכת בעולם", תדמית קשה שממנה ניסתה להתנער, בהצלחה חלקית. קולקטה סימלה בעבר, יותר מכל עיר אחרת בהודו, את העוני המקושר כל כך עם מדינה זו; על שכונת עוני בקולקטה, כתב דומיניק לאפייר, את ספרו הכובש והמדומיין "עיר השמחה". לפני כעשרים שנה, יצא גיליון של ה'טיים' המוקדש לעיר זו (גם לבנקוק), אשר נשא את הכותרת Who Cares? כלומר, 'למי אכפת?'. המגזין עסק בכנופיות אלימות, שאוספות ילדים עזובים ברחובות, מטילות בהם מום ושולחות אותם לקבץ נדבות ברחוב. אלו שחוזרים, בסופו של יום,  ללא מספר מינימלי של מעות, נידונים למלקות. אכן, יש בהודו פן אכזרי, אלים, ממוסחר ומושחת, שלא עולה בקנה אחד עם הארץ שצמחו בה המזמורים של הוודות, המשלים וזרם הבהקטי שכולו אהבה לאלוהים. זוהי הודו, חומרנית ונדיבה, מרושעת וחומלת.

בעוד שמומבאי היא מרכזו של ז'אנר ה'בוליווד' (Boliwood) בקולנוע, עם סרטים פשטניים וסוחטי דמעות מסגנון "אל תגיד ראית, עד שלא בכית', הרי שבקולקטה מפיקים סרטים אמנותיים וביקורתיים, יותר מבכל מקום אחר בהודו. זוהי עיר בעלת מודעות פוליטית חברתית גדולה במיוחד. אולי יש לכך קשר לעובדה שמדינת מערב-בנגל היא קומוניסטית בדרך כלל. אולי זו תוצאה של תשומת הלב שהפנו האנגלים למקום, שהיה למרכזה של 'חברת הודו המזרחית' ובירתה של הודו הבריטית, עד שעברה לניו דלהי, ב-1911.

קולקוטה מתקשרת אסוציאטיבית, ללכלוך, לעוני, לרעש ולכל המאפיין עיר הודית גדולה: אוטובוסים שהכרטיסן עומד בדלתותיהם הפתוחות וקורא לנוסעים בקול, מאות מוניות צהובות, כרזות ענקיות ובהן כוכבי קולנוע, מגדלים של מקדשים, דוכנים של דברי מתיקה, מוכרי כרטיסי הגרלה וחלומות, נערים הנושאים כוסות תה, צופרי אוויר, ריחות למיניהם, צפיפות ונהגי ריקשות מכול הסוגים. כאילו שהם פחון מולבש על אופנוע, כאילו הרתומות לאופניים וכאילו שאדם יחף נושא אותן על גבו; מדלג על האספלט הלוהט. היתה זו פרקטיקה מקובלת באסיה, במיוחד בסין. כיום קולקטה היא העיר היחידה בעולם, שעדיין משמרת את התופעה הזאת. נושאי הריקשה, מצדם, לועגים לנהגי ריקשות האופניים, על כך שמרוב דיווש, הם מאבדים את זקפתם…

יחד עם זאת, קולקטה היא העיר המשכילה ביותר בהודו. שיעור יודעי הקרוא וכתוב בעיר עומד על 81%, הרבה מעל לממוצע הארצי של הודו (59%). העיר נחשבת לבירת התרבות של הודו. נולדו וחיו כאן  אמנים מפורסמים כדוגמת הסופרים ויקרם סת (Vikram Seth), שהתפרסם במיוחד הודות לספרו 'שידוך הולם', אמיטב גוש (Amitav Ghosh), שחי ומלמד ספרות בניו יורק וספרו 'כרומוזום כלכותה', זכה לפרסים וכמובן חתן פרס נובל לספרות רבינדרנת טאגור, מי שנתן למנהיג ההודי 'גהנדי', את כינויו "'מהאטמה', כלומר, 'הנפש הגדולה'. בעיר פועלות תשע אוניברסיטאות ונמצא  בה המוזיאון הגדול ביותר באסיה.

עד שנת 2000 נקראה העיר כלכּוּתָה' (Calcutta) והשם שונה, כדי לקרבו יותר לצורתו המסורתית. מקור השם 'קולקטה' הוא באלה קאלי, הנחשבת לפטרונית העיר. תפקידה של האלה, שהוראת שמה היא 'שחור', להשמיד את השדים המאיימים על הסדר הקוסמי, אבל תאוות ההרס שלה גדולה כל כך, עד שהיא בעצמה מאיימת על הסדר עליו היא ממונה. דמותה של קאלי מופיעה במיתולוגיה ההינדית, כבת לווייתו של האל שיווה והיא מתוארת לעיתים כעומדת על גופו. סביר להניח שקאלי היא גלגול של האלה האם, ששלטה בדת הקדומה בהודו, לפני הגעתה של ההשפעה הארית. אלה זו ייצגה את צידה האפל של האישה: יוצרת חיים אבל יש בכוחה גם להשמידם.

סיירנו במקום בו עבדה ונקברה האם הקדושה תרזה, שהקדישה את חייה לעניי הודו והפכה לסמל עוד בחייה.

ראו בהרחבה, באתר זה: האם תרזה.

אחד המקומות המלהיבים בקולקטה הוא College Street, שהוא גן עדן לחובבי ספרים. לצדו קיימים רחובות נוספים, בהן יש חנויות ספרים ענקיות, שיצאו לאור בשפות רבות. משום כך הוא מכונה בפי המקומיים Boi Para, כלומר, "עיר הספרים".

זהו חזיון מטורף, הזוי משהו, של מאות דוכני ספרים צפופים לעייפה, חדשים ומשומשים, צמודים זה לזה. דוכן נוגע בדוכן. בעליהם עומדים, או יושבים בתנוחת לוטוס, מתבוננים אדישים בעוברים בשבים. לא מפצירים שייקנו את מרכולתם. מספרם הכולל של הספרים מוערך בשני מיליון!!!

לארוחת ערב, קיבלנו "טאלי". זהו מאכל דרום הודו, המוגש על עלה בננה. במרכזו, ערימת אורז וסביבו צלוחיות קטנות ובהן רטבים שונים. זהו בדרך כלל אוכל בסיסי ופשוט מאד. הפעם הוגש לנו אוכל משובח, אנין טעם ממש. טאלי למפונקים.

25-11-22

פתחנו את היום, ביקור בבית הכנסת ה"בגדדי" 'מגן דוד'. מבנה מפואר בסגנון רנסאנס איטלקי, שבולט בהדרו בתוך שכונה עניה למדי, בתוך שוק הומה אדם ובו עשרות דוכנים לממכר מזכרות. המבנה מעוטר בלבנים אדומות ולבנות, כמיטב המסורת הבריטית. בית הכנסת נבנה ב-1884, על ידי אליאס דוד עזרא, לזכר אביו דוד יוסף עזרא, שהיה סוחר נדל"ן מצליח ועד היום מזוהה עם כמה מהמבנים הידועים ביותר בקולקטה (אז כלכותה). זו משפחה שבמשך מספר דורות הייתה המשפיעה ביותר בקהילת כלכותה. אף על פי שארון הקודש נעדר ממנו כבר עשרות שנים, ופעילותו הדתית הופסקה, המקום מטופח להפליא. בית הכנסת המהודר, בולט ברצפת שיש משובצת כפסיפס, ויטראז'ים צבעוניים ועמודי פרחים המעוטרים.  הגומחה הפונה לכיוון ירושלים, מעוטרת בחצי היפה, המשובצת בכוכבים, המסמלת את השמים. במרכז לוח ובו חקוקות עשרת הדיברות. המשפחה בנתה גם בית ספר לבנות, שכיו לומדים בו בעיקר תלמידיו מוסלמיות ומההכנסות שהוא מייצר, מחזיקים שרידי הקהילה, את בית הכנסת. אשה מבוגרת, כיפה לראשה, סיפרה את סיפור בית הכנסת, מזווית הראייה של שארית הפליטה. זהו מונח קשה, ולא כל כך מתאים, שהרי איש כאן לא נשמד ואף לא יצא לשמד ובכול זאת, זו האסוציאציה שחלפה במוחי. למרות חביבותה, קשה היה לראות בקולה אפילו הד עמום לימי הזוהר של העבר.

לידו, בית כנסת מפואר פחות – 'בית אל'. בית הכנסת 'נווה שלום', פעיל לעתים. פעם היו כאן חמישה בתי כנסת. הבניין המפואר נמצא במרכזו של ויכוח בקרב יהודי הודו, בין הרוצים לפרקו ולבנותו בירושלים לבין הדורשים להשאירו כמצבת זיכרון ליהדות כלכותה. היתה זו הזדמנות לדבר על קהילת יהודי קולקטה, שרובה יהודים בני עדות המזרח. הראשון שבהם היה שלטון כהן, שהגיע מחאלב שבסוריה ב-1798.

בנקודת זמן מסוימת, בשנות ה-40 של המאה ה-20, מנתה יהדות כלכותה כמעט 6,000 איש, אך כיום נותרו ממנה אך מתי מעט. לקראת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, הגיעו להודו כולה, ולכלכותה כחלק ממנה, גם יהודים אשכנזים, אך אלו מיהרו להגר ממנה, עם קבלת העצמאות.

יום השבת הוא יום עבודה בהודו, כך שנבצר מיהודים רבים לשמור שבת. לעומת זאת, רבים נהגו ללכת לבתי הכנסת במועדים, בראש השנה וביום הכיפורים, כי מקומות עבודה רבים מאפשרים לבני כל קהילה דתית להיעדר בחגיהם. התפילה בבתי הכנסת היא לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח ובעברית בלבד. כמו בתפוצות רבות, רבים הם היודעים לקרוא או לשיר את התפילות, אך אינם מבינים את משמעות המלים. מרבית הקהילה הבגדדית חיה כיום במומביי.

ראו באתר זה: יהודי הודו

קולקטה אינה יעד תיירותי מובהק. אבל יש בה חן. כך למשל, נהר ההוגלי (שגם אותו מכנים המקומיים בשם 'גנגה'), בתוך הזוהמה והסחי, נמצא שוק פרחים ענק. שם האפור נצבע באלפי גוונים ובמאות צורות ריחניות. פנטזיה של פרחים, בדוכנים, נישאים על גבי אופניים, על עגלות רתומות לסוס, או על ראשו של נער שליח.  זהו שוק שכולו פנטזיה בלתי אפשרית ככמעט, שיכולה להוות מיקרו קוסמוס של הודו. זוהי מתקפה מאסיבית ומרוכזת על החושים. ספקטרום של צבעים, שיופי, וזוהמה, חן ואשפה, משמשים בו בערבוביה. שוק שכולו עימותים בלתי נתפסים בין לכלוך וטוהר, בליל של ריחות ומראות אנושיים שכול אחד מהם מרמז על סיפור חיים שיכול לספר. הצבעים הרעננים עומדים בסתירה בוטה ללכלוך. כמו הלוטוס הטהור העולה ממי השופכין, כמו הדת, הפורחת מתוך המדמנה של החיים. כמו הודו.

ראו בהרחבה, כתבה באתר זה: סיור בקולקטה

משם יצאנו למונומנט לזכרה של המלכה ויקטוריה, שאין כמותו כדי לסמל את השליטה הבריטית בהודו, שרבים ראו בה גם שליחות תרבותית. זהו מונומנט רב עצמה, הבנוי בסגנון נאו קלאסי, עם נגיעה בסגנון ההודי, בעיקר רג'פוטי. מעין פרשנות בריטית לסגנון, שכולה "אינדו-סרצני". ההודים מספרים בלעג, שהבריטים רצו לבנות מבנה שיחקה תא הטאג' מהל. לא נראה לי, שהרי לא ניכר אפילו ניסיון לצור משהו דומה.

בשנת 1876, הכתיר בנג'מין דיזרעאלי, את המלכה ויקטוריה, כקיסרית הודו. כך קרה שאשה  בשנות החמישים לחייה, הפכה לשליטה של עוד 350 מיליון בני אדם. הייתי נותן הרבה כדי לראות את הטקס המרהיב, ובו פילים, רקדנים ונגנים. נאלצתי להסתפק בתבליט שחקוק מתחת לפסלה שבפתח המונומנט האדיר. המבנה הגרנדיוזי בנוי בתוך גן קולוניאלי גדול ובו נטועים עצים רבים, שהובאו מרחבי האימפריה, שבה השמש לא שקעה מעולם. עצי ציפורן מג'אווה, סיגלון מדרום אפריקה, דקל מלכותי מקובה ואיך לא? פיקוס בנגאל. יש מקומות בהודו, בהם נדמה, כי הראג' עדיין כאן.

מכאן, יצאנו אל נהר ההוגלי, להתחיל את השיט, בספינה פרטית מהודרת, עם חדרים מרווחים, עם פינת קפה שפתוחה כל היום, עם משקאות קלים חופשי, עם מטבח העומד לרשותנו, שתי מדריכות הודיות צמודות. שיעורי יוגה, מופעי מוסיקה, סרטים, הרצאות… והכול בשפה העברית.

השיט על הגנגס, שונה, מבחינות רבות, משיט על הריין, הדנובה, או הנילוס. להבדיל ממקומות אלו, שם השיט עובר במקומות מפורסמים, חלקם נכסי צאן ברזל של היצירה האנושית, כאן, איננו מגיעים לאתרים המפורסמים של הודו, אלא בעיקר לחצר האחורית, כאן רואים את חיי היום יום, ללא צופרי אוויר של משאיות, ללא פיח מזהם אוויר, ללא נהגי ריקשה, ללא מוכרים וקונים, ללא חלק גדול מהחוויות ההודיות, שיש בהן כדי להסעיר, אך הן גם מעייפות. הטיול הזה נועד לאנשים שכבר חוו את הודו, ורוצים לנסות משהו שונה, או כאילו שנרתעים מהצפיפות הדוחק, הלכלוך, האוכל החריף (ולא תמיד נקי) ושאר מירעין בישין. אין להבין מכך שלא מגיעים למקומות מרשימים, נהפוך הוא. לעתים מגיעים למקדש, שברור שלו היה ממוקם בדלהי, ג'ייפור או אחד מיעדי התיירים המפורסמים, היה דורש מאתנו לעמוד זמן ממושך בתור. כאן, אפילו איננו קונים כרטיסי כניסה.

26-11-22

התחלנו את היום בכדור אש של זריחה, שזהר באור כתום בתוך האובך והשתקף במים בצורת עיגול, שלעתים הפך לפס בוער שנשבר באדוות הנהר. מעת לעת ראינו את השמש משתקפת בהבזקים זהובים בגדתו השנייה של הנהר. מראה הסירות, הבתים על המים, התושבים הטובלים בהם, הינו סרט פעולה מרתק. אחרי הזריחה, שיעור יוגה למעוניינים, ארוחת הבקר, הרצאה מרתקת של חיים שוסטר, על המהבהרטה – האפוס ההודי הגדול – שנחשב לשני בגודלו בעולם (אחרי ה'מנאסצ'י', האפוס הקירגיזי על עלילות הגיבור מאנאס).

ארוחת צהרים ומיד אחריה ירידה בספינה קטנה אל הכפר גופטיפארה (Guptipara), שהוראת שמו "המחוז של גופטי". בעת העתיקה, גופטיפארה הייתה אחד המקומות הראשיים בהם נלמדה הסנסקריט, השפה ההודו-ארית הקדומה. כאן היה מושבם של חכמים גדולים. הכפר שימש כמרכז ללימוד חשאי של סודות הטנטרה.

טנטרה (Tantra) הוא זרם ספרותי דתי שנכתב בהשפעת ספרות הפוראנות. הוראת המילה "טנטרה" היא מירקם. כתבי הטנטרה נכתבו בהודו, החל מהמאה ה- 5, במשך קרוב לאלף שנה. תורה זו הייתה מתוכננת תחילה ליודעי ח"ן בלבד, אולם השפיעה השפעה עמוקה על הפולחן והמנהגים של ההינדואיזם בכללו. הטנטרה היא למעשה קיצור דרך. מסייעת להגיע למוֹקְשָׁה  (קץ הגלגולים) מהר יותר. הטנטרה עובדת על ידי מנפולציות. לדוגמא, ויזואליזיישן (Visualization), כלומר, הזדהות עם דמות מסוימת; תרגילים הכוללים עצירת נשימה לתקופות ארוכות ועוד. גם הבודהיזם הושפע מזרם זה, שגרם להיווצרותה של הכת השאקטית המתירנית: כל מעשי הבריאה הם תוצאה של יונו (אבר המין של האשה); משום כך, יחסי מין הם התרופה הבדוקה לגאולה. חשיבותו של הגורו (guru) – מדריך, מורה רוחני בהינדואיזם הייתה תמיד גדולה, סמכות הגורו באה במקום היררכיה של כוהנים. מכיוון שהטנטרה עובדת על מניפולציות, עובדים על צ'קרות (מרכזי אנרגיה). היא מאד מסוכנת, כי היא מסוגלת לעורר אנרגיות או טראומות או משקעים מנטליים, שאי אפשר להגיע לשליטה עליהם ומסוגלים להוביל לפיצול אישיות, שגעון ודברים דומים. לכן, מי שלוקח את דרך הטנטרה, חייב לעבוד עם מדריך צמוד ובהשגחה רציפה.

נסענו בריקשות בסמטאות הכפר, ראינו פסלים צבעוניים של אלים, למרגלות פיקוס בנגלי, ראינו ערימות של גזרי בד, שנותרו לאחר שהוכנו מהם פרחים מלאכותיים עבור המקדש  והגענו לשכונה נפרדת בכפר, בה חיה ג'אטי – גילדה אנדוגמית ("קסטה"), של קדרים ועקבנו אחר הכנת כלי חרס חד פעמיים, או צלחות עם שקעים, להנחת רטבים מתוקים, שהוכנו לכבוד חג הפריון הקרוב. אנחנו באדמות הסחף של המערכת הנהרית גנגס – ברהמפוטרה- הוגלי, שיוצרת את הדלתה הגדולה בעולם. כאן גדלים שדות האורז רחבי הידיים.

תוך כדי נסיעה איטית, הספקנו לראות נשים לבושות סארי צבעוני ומתופפות בתופים ברעש גדול, תוך כדי השמעת יללות של שמחה, לקראת חתונה קרובה. בלב הכפר, באמצע שום מקום, בולט מתחם מקודש ובו שלושה מקדשים: לקרישנה ולראמה, שניהם התגלויות של האל וישנו. במקדש נוסף עובדים את צ'איטאניה מהאפרבהו (Chaitanya Mahaprabhu), מנהיג בן המאה 16 ששכנע את המאמינים לעבור מטנטרה להתמסרות ודבקות באל. במקום התעמקות, הציע אהבה.

המקדש לאל ראמה מכוסה על כולו בגילופים מופלאים של חיות מיתולוגיות ונראה כרקמת תחרה. אין ולו סנטימטר אחד נקי מגילופים. "פחד החלל הריק".

ניכר חוסר פרופורציה משוועת בין יופיו והדרו של המקדש, לבין הכפר, שימיו הגדולים מאחוריו. הספקנו לעבור באור אחרון, במפעל ענק להכנת לבני חומר, כולו על טהרת עבודת הידיים. מגדלים גדולים של לבנים, המועמסים כאן על דוברות ומושטים לכל מקום בו ימצא להם דורש.

27-11-22

אור ראשון מעל הגנגס. צ'אמפה, המדריכה המקומית, מעבירה לחרוצים שיעור ביוגה על הסיפון. אני מעדיף לשבת עם כוס קפה על הסיפון ולהתבונן בהודו המתעוררת ליום חדש. זריחה. אל השמש סוריא, שולח קרניים נדיבות, המאירות בהיסוס את גדות הנחל. שדות בוהקים בירוק רענן, צמד שוורים לבנים רתום למחרשה, סירות מתנדנדות ברכות, ילדים רוחצים במים. שלווה שמופרת לעתים קרובות על ידי אירוע מעניין. אין רגע דל.

עגנו בכפר קלנה (Kalna), לייתר דיוק עיירה, המונה 5,600 בני אדם, שנוסדה במאה ה-6 לספירה בשם 'אמביקה קאלנה' (Ambika Kalna). הכול שקט ורגוע. הילדים לא מבקשים נדבות, נהגי הריקשות אינם מתחכמים. לא נשמעות צפירות עצבניות של מוניות. האוויר נקי מעשן. לא נראות סצנות מחפירות של עוני. זוהי הודו שקטה יותר. לא פחות צבעונית. לא פחות מרתקת. בדרכנו ראינו מאגרי מים שבבואת הבתים והמקדשים השתקפה בהם. על חלק מהבתים, מצויר גלגל בעל עשרים וארבעה חוטרים. זהו "אשוקה צ'קרה" Ashoka Chakra)), "גלגל החוק", שנמצא בסמלו של אשוקה הקיסר, מהמאה שלישית לפנה"ס. חוטרים אלו של הגלגל מסמלים את 24 השעות ביממה. זהו הסמל שבמרכז הדגל ההודי, שהחליף סמל דומה, את גלגל הטוויה של גנדי, שסימל מאבק לעצמאות כלכלית.

כאן נבנה במאה ה-16, מקדשו של המלומד והפרוש ההודי צ'איטאניה, שהוזכר אמש, שחסידיו האמינו שהוא התגלמות של האל קְרִישְנָה ושל אהובתו רדהא, גם יחד. צ'איטאניה לא התחבר ללימודי הטנטרות המסתוריים והמסוכנים גם יחד, אלא עבד את קרישנה בדבקות ובהתמסרות, מלווה במוזיקה ובריקוד. בדיעבד, סייעה תנועתו, גם להתגבשות לאומית נוכח השליטים המוסלמים.

הוא לא המציא את הרעיון הזה. ראשיתו של זרם הדבקות, ששמו 'בהקטי', בתרבויות הדרווידיות של דרום הודו ‘ אולי כתוצאה מחדירה מסיבית של תרבות ברהמינית מצפון והתרחשות של תהפוכות פוליטיות ודתיות. החל מהמאה ה-6 לספירה, יש עדויות על קדושים נוודים שעזבו את החברה העירונית ותרו את הארץ. הם נקראו 'בהאקטה' והתפרסמו במזמורים מלאי הרגש, ששרו להתגלמויותיהם המקומיות של האלים.

טוענים שהדת הברהמינית, הצליחה במאה השמינית, לנצח, כלומר, לבלוע את הבודהיזם, שעשה לו נפשות וכבש רוחנית את הודו, כבר 1,100 שנה קודם לכן, בעזרת זרם הבהקטי. היה בה שירה, שהדגישה  את  נגישותו של האל במקומות הפולחן (בסנסקריט – arca), כמו גם על רגשותיו העזים של המאמין לאלוהות. מדובר במנעד רחב של רגשות, הכולל, בין הייתר, אהבה, צער ואף כעס ומדגישים את געגועיו של המאמין למפגש עם האלוהי.

זרם הבהקטי, בדומה לצופיות באסלם ואף לתנועת החסידות ביהדות, ויתר על ערכי דת מסוימים ובעיקר על  הדרישה המוקדמת לייחוס חברתי או דתי מוקדם ובעצם יצא נגד ההיררכיה החברתית. במאות ה-15 וה-16, זכתה תנועת הבהקטי לתנופה מחודשת ופרצה לצפון הודו, כשהיא חותרת למעשה תחת שיטת הקסטות. בין מחדשיה של התנועה בתקופה זו היה צ'יטאניה מהאפרבהו (1534-1486). הוא ייסד את הזרם "גָאוּדִיַה וָאִישְנַוִויזם", המכונה גם "ואישנוויזם בנגלי", או 'צֵ'יְטַנְיַה ואישנוויזם'. צ'יטניה קרא להוצאת הדבקות הדתית מן המקדשים, אל כלל הציבור, דרך זמרת שמותיו של האל בציבור.

במרוצת האלף הראשון לספירה, התפתח פולחן קרישנה, כהתגלמות (אווטארה) השמינית של האל וִישְׁנוּ. אולם לדעת מאמיני ה'גאודיה וישנווים', קרישנה הוא המקור לאל וישנו ולא רק התגלות שלו.

על הפולחן, ראו בהרחבה, באתר זה: ביקור באשראם של הארי קרישנה.

נסיעה קצרה בריקשות, הביאה אותנו לקומפלקס של מקדשים, שנבנו לקראת סוף המאה ה-18, בחסותו של המהארג'ה שמשל באזור. ליד הגדול שבהם, עמדה עגלת עץ צבעונית שמשמשת לנשיאת הפסלים בעת פסטיבל. המקדש הראשון, לכבודו של האל שיווה – ההורס ובונה מחדש, זה השוכן בהרי ההימאליה ומשערותיו נובע הגנגס – הכיל שלושה מעגלים קונצנטריים, שמזכירים מנדלה בודהיסטית והליכה בהם מהווה פעילות מדיטטיבית. במעגל החיצוני, בנויים 74 ביתנים, שבנויים בסגנון שנקרא  Chala ומחקה את בקתות החומר המקומיות, שגגן עשוי קש. לי הם מכירים את מבני השיקהרה (Shikhara) של צפון הודו, שהוראת שמם היא "פסגת הר" ויתכן שהם מסמלים גם רחם, היינו, לידה מחדש.

במעגל פנימי בנויים 34 מבנים. צירוף של המבנים בשני המעגלים יחד, ייתן את המספר 108, שטעון משמעויות רבות. לפי אחד ההסברים, בקוסמולוגיה ההינדית יש תשע מערכות כוכבים ולכול אחד מהם זודיאק (גלגל ובו שנים עשר מזלות). 9 כפול 12, נותן 108. חיים שוסטר הציע שמדובר בששת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש ואינטואיציה), כפול שני מצבי לב (פועם ודומם), כפול שלושה ממדי זמן (עבר, הווה ועתיד), כפול שלושה מצבי רגש (אהבה, שנאה ואדישות), התוצאה החשבונית תהיה 108. לאחר שסאטי שרפה את עצמה למוות, כי אביה לא התיר לה להינשא לשיווה הסגפן, אברי גופתה נכרתו וחולקו ל- 108 חלקים שנפלו ב- 108 מקומות שונים על פני יבשת הודו. יש 108 אופנישדות (פרשנות לוודות הקדושות). לאלים רבים יש 108 כינויים. במחרוזות התפילה יש 108 חרוזים, הטיבטים משתטחים לפני המקדש 108 פעמים ויש דוגמאות נוספות.

בכול "ביתן" במעגל החיצון, היה לינגם (איבר המין) של שיווה. לבנים ושחורים לסירוגין. הם מסמלים את התּוֹדָעָה  האנושית (Mind), שיש בה טוב ורע. בעוד שבמעגל הפנימי, כל הלינגמים הם לבנים. הם מסמלים את הנשמה (soul), שהיא טהורה. המעגל הפנימי ביותר הוא ריק. אולי מסמל מצב גבוה של תודעה.

מעבר לכביש, יש מקדש נוסף, המוקד לאל קְרִישְנָה, שהוראת שמו בסנסקריט: שחור-כחול. הוא אחד האלים ההודיים החשובים והפופולריים ביותר. קרישנה מתואר בפוראנה כתינוק אלוהי שמנמן וכילד שובב. במיתוסים המספרים עליו הוא עוסק, כילד, בגניבת עוגות ויוגורט וחלוקתם לקופים, במיני משחקים פרחחיים עם ילדים אחרים, וגם, כשהוא מתבגר מעט, הוא מתואר כרועה בקר, המנגן בחליל ומקסים את הנערות הרועות את בקרן. הדימויים המיניים המתקשרים לשמו, מסמלים את הקרבה בין המאמין ואלוהיו. הקשר דמותו כרועה בקר, מדגישה את מקומה של הפרה בביטוי לפוריות ושפע.  קרישנה ורועות הבקר הם נושא הפופולארי ביותר בתאטרון ובמחול המסורתי, גם במיניאטורות ובציורי הבד של רג'סטן. יתכן שדמותו כתינוק, מקורה בהשפעה נוצרית.

הופעה מרכזית אחרת של קרישנה במיתולוגיה ההודית, היא ב'בהגאוואד גיטה' (Bhagavad Gita) – מילולית: שירת האל – שהיא חלק מתוך האפוס הסנסקריטי 'מהאבהארטה' ונחשב לאחד הספרים החשובים של הפילוסופיה ההינדית. שם, כאשר הנסיך ארג'ונה, הלוחם הגדול לבית פאנדו, נתקף אל מול שדה הקרב בספקות, מביע צער על האובדן הצפוי של חיי ידידיו וקרוביו אשר נמצאים במחנהו, כמו גם במחנה האויב ותוהה מה הטעם במלחמה.

לתדהמתו, פונה אליו הרכב שלו, שמתברר, שמתגלה כאל קרישנה ומגלה  כגורו (מורה רוחני). הוא מנחה אותו שעליו להילחם, כי זוהי הדהרמה (ייעוד) שלו. הוא  מנחם אותו באומרו שהנשמה נצחית, והמוות הוא הסרה של הגוף החולף.

ראו בהרחבה, באתר זה: ביקור באשראם של הארי קרישנה.

המקדש בנוי בתבנית מקדשי הכוכב, הנדירים יחסית ומכוסה כולו בעיטורים צפופים ומעודנים, עשויים טרה קוטה, היינו חומר שרוף שגונו אדמדם. שם מתוארות רקדניות שמימיות, אלים היוצאים למלחמה וסצנות מתוך האפוס 'מהבהרטה' וכן מהאפוס 'ראמיאנה', שבמרכזו האל ראמה, שהוא התגלמות אחרת של האל וישנו.

התמזל מזלנו ולמקום הגיעו כמה מאמינים והצטופפו בקודש הקודשים, מול דמויותיהם הססגוניות של קרישנה וראדהא, הצבועות בכחול עז. בדי הסארי הצבעוניים, בלטו בגווניהם הזוהרים על רקע הטרה קוטה. מבנה נוסף, בעל גג מעוגל, מסמל את הכפר של קרישנה, שהוצף במבול, וניצל הודות לקרישנה, שהניפו לשחקים בידו האחת. היו שם דמויות מפוסלות של הנאגה, ישות ימית הלובשת את צורתו של נחש עצום,שהוא גרסה הודית של הדרקון, מושא לאימה ולהערצה.

ראו באתר זה: דרקונים.

כמו כן נראו שם כן דמויות של התנין המיתולוגי מקרה (Makara), שלועו פעור ובנוסף להיותו כלי הרכב של האלה גנגה (האנשה של הגנגס), הוא מסמל את הלילה הקוסמי, שבו ברא האל את העולם וכן את בוא הגאולה.

במקדש סמוך, שנבנה לכבודו של האל וישנו, נראות דמויות מעודנות, אף הן מפוסלות בטרה קוטה. אילו תאורים מעודנים, ריאליסטיים להפליא, של חיי היום יום בכפר ובחצר המקדש, במאה ה-18. מתוארים שם רקדנים, מתופפים, נגנים לוחמים ולמרבה ההפתעה, גם סוחרים אירופאיים. אין לי ספק שלו מערכת המקדשים הללו הייתה קיימת באחד מאתרי התיירות בהודו, הייתה מושכת אליה מבקרים רבים. כאן, היינו לבדנו.

בדרך חזרה לספינה, פגשנו כמה מאמינים מזרם הבהקטי, הלבושים גלימות בצבע כתום עז ועל צווארם שלושה פסים מאונכים, המסמלים את האל וישנו. עברנו דרך שוק ירקות צבעוני להפליא. קרני השמש חדרו מבעד למצילות המאולתרות ויצרו כתמי אור מנומרים, שהדגישו את שלל הגוונים של השוק. היו שם ערימות של עגבניות, מלפפונים, תבלינים וכלובי תרנגולות. הלכנו דרך שוק בו ישבו מוכרים ברגליים משוכלות, לפניהם להב ניצב של סכין גדול וניקו דגים. אקורד הסיום של הביקור היה מקדש צבעוני, חדש דווקא, לכבודה של האלה קאלי, שהעניקה את שמה לעיירה.

סביר להניח שקאלי היא גלגול של האלה האם, ששלטה בדת הקדומה בהודו, לפני הגעתה של ההשפעה הארית. היא למעשה התגלמותה האפלה של האלה.  בעיני מעריציה נתפסה קאלי כאלוהות העליונה. מכיוון שתפסה בעיניהם את מקומו של שיווה, בן זוגה, כמקורו וכיליונו של העולם. כינו אותה "אדיא", היינו, הבראשיתית" ומכיוון ששיווה מזוהה עם קאלה, "הזמן" כינו אותה גם "קאליקא", כלומר, "זו שמכלה את קאלה". משוררים ומלומדים הודיים, כגון ראם פראסאד (Ram Prasad Bismil) עבדו אותה כ"אם הקדושה" במאות ה-18 וה-19.

קאלי, "השחורה" האלה המפחידה בעלת הלשון האדומה. אויביה נבלעים בתוך פיה הטורף ועיניה שטופות דם. היא צמאה לקטן ולצווארה היא עונדת מחרוזת של גולגולות. כיתות הטנטרה המוקדמות ראו אותה כהתגלמות עוצמתה של האלוהות. חשיבותה של קאלי עלתה בימי הביניים המאוחרים (מאות 12-4)  היא מוצאת את סיפוקה אך ורק בדם. אולם האנושות אינה יכולה להתקיים בלי קאלי. כתוצאה מכך, ידוע פולחן קאלי, במנהגים האיומים הקשורים בו ובראשם אלה של כת ה"תאגים" או 'החונקים', שהקריבו לה בני אדם. מנהג נורא, שהופסק על ידי הבריטים. המילה 'תאג' נכנסה לשפה האנגלית כ-thug והוראתה בריון.

הספינה הרימה עוגן והחליקה באיטיות על המים השקטים. התיישבנו על סיפון, כדי לעכל את חוויות היום, לשמוע הרצאה על יוגה מפי המדריכה המקומית, הרצאה נוספת, מלווה בדוגמאות, על תבלינים, מפי השף של הספינה (שלטעמי מרחם מדי על המטיילים ומתחשב מדי בחך האירופאי) והרצאה שלי – מבוא להודו. בסיומו של יום, שמענו סיפורים של חברי הקבוצה, על חייהם ופועלם. מתברר שקבוצתנו עמוסה במטיילים רבי חזון ומעש.

28-11-22

השכמה מוקדמת. השמים עדיין אפורים. אור ראשון על הגנגס. הסירות שהחלו לשוט במימיו, עדיין נראות כצלליות. רק לאחר שחצינו את הנהר, לכפר מטיארי (Matiari), התרומם כדור החמה מעל לראשי העצים ופיזר אור כתום מעל הצמרות. ירדנו מהספינה המפנקת, כמעט מלוקקת, על החדרים ההדורים והמזנון העשיר, לכפר הודי, עם לכלוך ברחובות, מים עומדים בתעלות ובעיקר הזנחה. בתי המידות הגדולים, הבנויים לאורך הרחוב הראשי, הנראים סוריאליסטיים משהו, מלמדים שהימים היפים של הכפר, נמצאים הרחק מאחוריו. יחד עם זאת, הכפר שובה את הלב בפשטותו והאנשים בתמימותם. אשה מבוגרת יחסית צחצחה את שיניה ביסודיות, כשעיניה פעורות לרווחה, מתבוננות בנו בסקרנות.

לצד הנהר, בנוי מקדש לאל שִׂיווַה, שעליו הניצב פסלו של גופאל (Gopal), כפי שקוראים כאן לקרישנה התינוק. דמותו הכחולה של קרישנה, מעוטרת בשלושה פסים מאוזנים, סמלו של שיווה. הוא גם אוחז בקלשונו של האחרון. המקומיים מכנים את המקדש ואת הפסל 'קרישנה – שיווה', ללמדך שבדת הברהמינית, הכול אפשרי.

במטפיזיקה הסינתטית המאוחדת, שיווה הוא האל "ההורס", חלק מה"טרימוטי" (Trimuti), השילוש הקדוש, לצידם של ברהמה ווישנו. אבל במציאות הדתית של הודו, דמותו המשתנה ורבת הניגודים של שיווה, היא האלוהים למאמיניו, המכונים "שיוואיאנאת". עבורם הוא ה'מהאדווה' (Mahādevaḥ) – האל הגדול של הכול.

שיווה הוא עוצמה שבכוח, אך אינו מתערב בפועל במנהגו של עולם; יחד עם בת זוגו  – אומא, דורגא, או פרווטי, הוא שוכן הרחק מן העולם, בהימאליה ומעשן שם חשיש. יש לו עין שלישית במרכז המצח והוא נושא קלשון משולש. ידוע גם כנאטאראג'ה (Nataraja), הרקדן שריקודו זעזע את היקום וברא את העולם.

בריקודו האקסטטי הוא  מייצג  את מחזור יצירתה, הריסתה ויצירתה מחדש של הבריאה. ביצירות אומנות מתואר שיווה כמלך הרקדנים, התגלמות האנרגיה של היקום. הריקוד מביע את האופן שבו החוכמה והמאיה (אשליה), נאבקות זו בזו. הריקוד היא התאחדות עם מקור התנועה (החיים עצמם). מצד שני, הוא אל המוות והזמן (קאלא), ההורס כל. שיווה הוא מעין המשך לאל האימה הוודי רודרה (Rudra); אל הסערה המוזכר בוודות, הכתבים הקדומים הקדושים. שיווה הוא רוח האימים, אך יחד עם זה יכול להיות טוב ומיטיב. שיווה מביא חורבן והרס, אך עם זאת גם בורא מחדש. הוא אל נורא ואיום, אך גם התגלמות של רוך ונועם. יש בו גם פעילות בלתי פוסקת, גם מנוחה נצחית. הוא מקור הטוב והרע גם יחד.

שיווה מייצג את הריכוז, את הסגפנות ואת היוגה, ככוח קוסמי. הוא היוגי הגדול – "מהא-יוגי" (Mahayogy). הוא מנהיגם של היוגים הסגפנים ובתור שכזה הוא מתואר עירום למחצה, מרוח באפר, גלגלות סביב מותניו ומחרוזת נחשים סביב צווארו. אחד מכינויו הוא Yogishwara – אל היוגה.

הוא שוכן במערה, הרחק בהרים, יושב על עור טיגריס, שקוע במדיטציה וכך שומר על קיום העולם. הוא סגפן ומלומד, פטרון המתבודדים. הירח נעוץ בשערותיו, שם  שוכנת גנגה (Ganga) – אלת הנהר גנגס. הוא נוהג להופיע בשדות  קרב, שריפות וצמתי דרכים (מקומות מועדים לפורענות), מלווה רוחות ושדים. הוא 'טריאמבקה' (Triambaka) – בעל שלושת העיניים, שבמרכז מצחו עין שלישית, סמל לתבונתו העליונה. גרונו כחול בגלל הרעל הקטלני, שריד אחרון של האוקיינוס הקוסמי, שאותו שתה, כדי להציל את העולם מחורבן. הוא מעשן סמים בהרים וגם שתיין בהאנג מתהולל הוא גם איש משפחה למופת, החי עם אשתו פרווטי (Parvati) ועם שלושת בניו: גאנש (Ganesha), בעל ראש הפיל; קרטיקיה (Kartikeya) ואשוקסונדארי (Ashokasundari). שיווה הוא אנדרוגינוס; זכר ונקבה גם יחד. יום אחד התאהב בווישנו, שלבש דמות עלמה  חיננית ושניהם היו לגוף אחד – הארי הארא (גרסה הינדית של המיתוס היווני אודות הרמאפרודיט). הוא האלוהות שבה נפגשים כל הניגודים  ומתמזגים לאחדות יסודית אחת. סמלו הוא אבר הזכרות – לינגם (Lingam). לעיתים עומד במרכזו של יוני (Yoni) – פות  סמלי, המזכיר בצורתו נורת שמן. שיווה מזוהה באופן טבעי עם התפקיד הזכרי בתהליך הרבייה. נאנדי (Nandi), השור, כלי הרכב שלו, הוא סמל של כוח הגברא. אף על פי, שהוא מציין את ההבדל שבין המינים, הוא מייצג גם את האחדות הנעלה מכל ההבדלים. בניגוד לווישנו, שיווה אינו יורד אל העולם, אלא מתערב לטובת מאמיניו. פעילותו נצחית אך גם יש בו מן השלווה והמנוחה; הוא מקור הטוב והרע גם יחד.

לכן, לעיתים קרובות פסלו של שיווה כולל ידיים רבות, המבטאות את הדואליות של דמותו – זוג אחד לביטוי האיזון בין החיים והמוות, זוג לציון ההתנגדות בין הטוב והרע. לפי סיפור עממי, מנע שיווה את הרס העולם: הוא קשר את שערותיו והיטה את מימי הגנגס, שאיימו לשטוף ולהציף את העולם. את פעולות ההרס, מתארים לעיתים קרובות כביטול הבערות, סילוק הטומאה וסיוע לאדם להגיע אל השלווה. הוא מתואר לעתים כמגן על בעלי החיים ומשום כך מכונה "פשפוטי" (Pashaputi), היינו, אדון החיות. הוא נחשב גם לאדון המוות ונקרא לעתים 'באיוורה' (Bairava ), אל המתים.

גם לבת זוגו פרווטי (Parvati), יש מופעים רבים, ביניהם דורגה (Durga), או קאלי, שלכל אחד מהם יש את התכונה האופיינית לה. יתכן שהיא התגלמות של האלה האם; שריד לתרבות המטריארכלית הקדומה. גם היא דמות דואלית: היא אכזרית  ומבטאת את מידת הדין והמוות (חצאיתה מעוטרת בגולגלות); אך היא גם טובה, אחראית על ליל המנוחה בין מחזורי בריאת העולם.

עם כל הכבוד לשיווה, עניינינו בכפר הזה הוא ייצור הנחושת. חרשי הנחושת אוספים כלי בית, מתיכים אותם בתנור, רוקעים אותם למשטחים מרודדים ובמקום אחר, יוצקים מהם כלים. מלאכות שחלפו מזמן מהעולם בו אנו חיים. בעלי מלאכה אחרים, מתמחים בריקועים מסוגננים. מלאכת מחשבת ממש. חזרנו לספינה, לאורך תעלת מים שפעם הובילה מים מהנהר אל הכפר. בהיעדר שלטון מאורגן, אין מי שינקז אותה והיא נסתמה במהלך השנים, על ידי יקינטון המים. המשטח הירוק המנוקד בסגול הוא מראה מרהיב, אך ההזנחה משוועת. ניגוד בולט בין העבר המפואר, להווה, המעניין, אך מאד דל.

המשכנו להפליג מערבה, נגד הזרם. הפילוסוף היווני הרקלאיטוס, אמר ש"הכול זורם". אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. הנהר הוא כבר אינו אותו נהר וגם אנחנו לא כפי שהיינו. גם הסינים ראו בנהר סמל לזרימה הבלתי פוסקת של החיים. האל ההינדי וישנו משמר את השינוי המתמיד, שאין כמו הנהר להמחיש אותו. נהר הוא עורק חיים, ליבן של תרבויות. פעמים רבים הוא ערש צמיחתן ולעתים גם עולה על גדותיו וזורע מוות. לכן  גם מושא לפיוס.

הגַּנְגֵּס שמו של הנהר בפי אנשי המערב, הוא נהר חוצה גבולות, מהודו, לבנגלדש. נקרא 'גנגה' בפי ההודים ופרמה (Padma) בבנגלדש, הוא אחד הנהרות החשובים ועורקי החיים של צפון הודו. אורכו הכולל הוא 2,507 ק"מ. שטח אגן הניקוז שלו הוא 1,016,104 קמ"ר. הספיקה שלו היא 12,020 מ"ק לשנייה.

בגדתו הפורייה של הנהר מגדלים ירקות, בערוגות צפופות ומטופחות. משבצות צבעוניות של גידולים חקלאיים. תפוחי אדמה, ויפים מכולם שדות החרדל. משבצות ענקיות, לייתר דיוק, שמיכות רחבות ידיים, שצבען צהוב. ילדים רוחצים במי הנהר, מנופפים בידיהם לשלום. מקדש בולט בצבעו החום, מעל שפע הירק. לגגו דמוי ההר צבע קרם. ארובות ענק של משרפות לבנים. איכרים עמלים בשדות. נערה מכבסת את הסארי שלה, שנראה כמו רצועה ארוכה של בד כתום. סירות עמוסות בנוסעים, דבוקה צבעונית של אנשים, גוש שלם של צבעים מרוכזים, על רקע האפור של מי  הגנגס. משאיות עמוסות בהררי קש של צמחי יוטה, בולטות בהררים חומים על רקע משבצות של גידולים ירוקים.

הנוף התחלף בהדרגה, השדות הפתוחים התחלפו במטעים של מנגו ובננות, שיצרו חומה ירוקה, במקביל לנהר. עצי קוקוס היתמרו מעל חופת היער. עגנו לחופו של הכפר קושבאד (Kushbad). בגדה שממול היתמרה כיפה מוזהבת של מסגד. השמש שלחה קרניים אלכסוניות, ששטפו את השדות באור רך והעניקה להם גוון ירוק רענן ובוהק. עברנו ליד ערוגות בהן גידלו גזר, צנון ושעועית. עלינו על ריקשות פתוחות, שדמו יותר לעגלות רתומות לאופנועים ונסענו דרך שדות אורז שנקצרו זה מכבר. השלף משמש להאבסת הבהמות, שקים מלאים בגרעינים נראו בשדות ובכמה מקומות החל החריש, עם צמד תאואים שאימצו את רגליהם בקרקע הבוצית.

האורז התרבותי האסיאני (Oryza sativa), הוא מין במשפחת הדגניים ובתת משפחה הדחניים, שגרעיניו הם ממקורות המזון החשובים של האדם. ההערכה היא, כי עבור מחצית מאוכלוסיית העולם מהווה האורז את מקור המזון המרכזי. מין בשם ORYZA FATUA, שעדיין גדל בר בהודו,  בוית לראשונה במדרגות הנמוכות של ההימליה ומאוחר יותר ירדה תרבות גידולו, לעמקי  הנהרות של הגנגס, ברהמפוטרה, אינדוס ומקונג. אגדה עתיקה מספרת, כי בעבר התבסס מזונם של האיכרים על קנה סוכר. האל וישנו, האל הגדול של הפריון והמים, ראה את אומללות בני האדם והחליט לעזור להם. הוא פנה לעזרתה של אלת האדמה פרטיווי (Pretiwi). אך זו סירבה לשתף עמו פעולה. וישנו אנס אותה, היפרה אותה בעל כורחה. האורז היה פרי ההזדווגות האלימה. כך בהזדווגות האלמנט הגברי והנשי בקוסמוס, של אלמנט המים ואלמנט האדמה, זכו בני האדם למזון המושלם, שהוא מרכז החיים. מיד לאחר מכן, אסר וישנו מלחמה על האל אינדרה, וכפה עליו ללמד את בני האדם את סוד גידול האורז. חלק ניכר מהחיים סובב סביב האורז. הוא מרכיב מרכזי בתזונה היומית, פריט חיוני בכל טקס דתי (כמנחה המסמלת ברכה, שגשוג וטוהרה) ובסיס לכינונם של ההתאגדויות הכפריות. בהרבה ארצות הוא מהווה גם סממן המצביע על הבדלים בין המינים; רק הגברים רשאים לחרוש ולשתול. נשים וילדים מצטרפים רק בשלב הקציר.

ראו באתר זה: האורז

לאחר ששתי עגלות התנגשו זו בזו ומחצו קלות כמה רגליים, החלטנו שלא משחקים עם המזל, לבטח לא בהודו והמשכנו ברגל. הוראת שמו של הכפר היא "גן הבשמים", לא מצאנו גנים וודאי שלא בשמים, אבל ראינו כפר אותנטי להפליא, ללא מראות של עוני ובאופן יחסי, כמעט ללא לכלוך. ראינו כיצד משתמשים בגבעולי היוטה לבניית סוכות, איך מפרידים את גרעיני האורז מקליפתו ושאר סצנות של חיי כפר. פסענו במטעי מנגו, עברנו ליד עצי ציפורן ושיחי פפיה וחצינו חורשה של במבו גבוהים, תוך כדי סימפוניה קולנית של ציוצי זרזירים. באזור הטרופי אין כמעט דמדומים, בטרם פנינו כה וכה, הלילה ירד. הספקנו לשבת במעגל בחורשת עצים, ליהנות מדוכן תה שהוקם על ידי הצוות המסור, לטעום מהחטיפים המקומיים ולשוב לספינה. המדריכים (חיים ואני) לא מניחים לקבוצה לנוח. רבע שעה להתארגנות והרצאה של חיים על הבודהיזם. הפעם, לא ברובד אקזוטי ולא ברובד פילוסופי, אלא ברמה של פרקטיקה יומיומית, שעיקרה לא להיצמד לחולף. דבר שעשוי להפחית את הסבל. כמה מהמתרגלים מצליחים באמת לאמץ חשיבה בודהיסטית? השאלה נותרה פתוחה.

לאחר ארוחת ערב, הופיעה על הסיפון להקת ריקודים, שהופיעו בכמה מחולות. להבדיל מהמחולות של דרום מזרח אסיה, בו דומה והרקדנים מושכים את גופם כלפי מעלה, אל השמיים, הריקוד ההודי, נמשך למטה, לאדמה. הריקוד הראשון היה קתק (Katak) שהתפתח במישורי הגנגס. אחריו, בהראט נטייאם (Baharat Natayam), שהוא ריקוד קלאסי מעודן מטמיל נאדו, דנדייה (Dandia) הוא ריקוד פולקלוריסטי מג'וז'ראט. בכל אלו עטו הרקדנים במלבושים צבעוניים להפליא. אך השיא, היה דווקא נערות לבושות לבן, שחוללו את ריקוד הדרווישים, המלווה במנגינה נוגה. כמה חוויות ביום אחד….

30-11-22

הבקר עלתה השמש מעל הגנגס, בעזרת שיעור הטאי צ'י שהעביר חיים שוסטר. אני מניח שהתפאורה של הנהר וגדותיו, השרתה על המתעמלים שלווה מיוחדת. בשעה 08:00 עגנו בכפר בראנאגאר (Baranagar)  שהוראתו "אדמת החזירים". למרות שמרבית ההינדים וכול המוסלמים, נמנעים מאכילת חזיר, הפקיד הקולוניאלי סטרינשאם (Streynsham Master), שביקר באזור, מדווח על משחטה, בה נטבחו ויוצאו 3,000 חזירים בשנה.

באראנגאר הוא כפר במחוז מורשיבדאד (Murshidabad), שבמאות ה-17 ו-18 היה עשיר במיוחד. בירתו, שנקראה אף היא מורשיבדאד, הייתה במשך שבעים שנה, בתקופת האימפריה המוגולית, בירתה של פרובינציית Bengal Subah, שהשתרעה על שטח עצום, שכלל את הדלתה הפורייה של הגנגס-הוגלי-ברהמפוטרה, שנחשבת לדלתה הגדולה בעולם ונמצאת כיום, חלקה במדינה ההודית מערב-בנגל ומרביתה במדינה העצמאית בנגלדש. כמו כן כללה את מדינות אוריסה (Orissa) וביהאר (Bihar) והייתה הפרובינציה המוגולית העשירה ביותר. העיר מורשיבדאד הייתה מושבו של הנוואב (Nawab), כלומר, הנסיך המוגולי וריכזה את העושר של בנגל. מורשיבאד, שמנתה ב-1750, 10,000 תושבים, הייתה מקום מושבם של בנקים גדולים, ביניהם משפחת אילי ההון ג'גאט סת (Jagat Seth), שהתפרסמו כמלווים בריבית ומשפחות של סוחרים עשירים שהגיעו מרחבי אירואסיה כולה, לא מעט מהם היו ארמנים.

חברות אירופאיות גדולות פתחו כאן עסקים והקימו בתי חרושת בעיר. ביניהן 'חברת הודו המזרחית'  הבריטית; 'חברת הודו המזרחית' הצרפתית; 'חברת הודו המזרחית' ההולנדית ו'חברת הודו המזרחית'  הדנית. חברות אלו סחרו בדרך כלל בתבלינים, אבל העניין העיקרי שלהם באזור היו אריגי המשי, ששמם יצא לתהילה, בעולם כולו. העיר הייתה מרכז חשוב של יצירה תרבותית. כאן גילפו פסלים משנהב, כאן ציירו בסגנון מוגולי, שהושפע מאד מהסגנון הפרסי וכאן כתבו מוזיקה הודית קלאסית.

ירידתם של העיר והמחוז, החלו לאחר שסיראז'–עוד-דוולה (Siraj-ud-Daulah), הנוואב העצמאי האחרון של בנגאל, שפלש לכלכותה, גרם למותם של 123 חיילים בריטיים (ממוצא הודי), בצינוק שכונה "החור השחור של כלכותה". ב-1757, הנחיל המצביא הבריטי רוברט קליב (Claive), מפלה ניצחת לצבאו של  הנוואב ולבעלי בריתו הצרפתים, בקרב פלאסיי (Plassey), לגדת נהר ההוגלי (Hooghly), במרחק של 150 ק"מ צפונית לכלכותה. מעמדו של הנוואב שונמך ל"זמינדאר" (zamindar), היינו, שליט פחות עצמאי והבריטים העבירו את העושר, בתי המשפט והמנהל לכלכותה, עליה הכריזו כבירת הודו הבריטית, והיא נשארה כזו, עד 1912, כאשר מרכז השלטון עבר לדלהי.

כעבור כמה דקות של הליכה, הגענו למכלול של ארבעה מקדשים, הקרוי "צ'אר בנגלה", שנבנו לכבודו של שיווה ובכל אחד מהם עומד זקוף, לינגם מפואר. המקדשים מזכירים את בקתות החומר וגגות הקש של האזור, המכונות "בנגלה" (Bangla) ומכאן מילה 'בונגלו", שחדרה לשפות רבות והוראתה – "ביתן". 'צ'אר' (Chor) היא מילה טורקית שהוראתה 'ארבע'. המקדשים מכוסים בתבליטים אדומים, צפופים ומעודנים של טרה-קוטה (חומר שרוף), שיד אמן הפכה אותם לדמויי רקמת תחרה. בעלי המלאכה המיומנים הללו, ירדו לרזולוציה גבוהה, של נקודת, חרוזים, רעמת סוסים ועוד. כמו במקדשים אחרים, נראו כאן נגנים, רקדנים, קשתים, לוחמים אוחזים ברובים ועוד. אולם את רובה של חזית המקדש תפשו דמויות ואירועים מיתולוגיים, כך למשל הוצגו בניו של שיווה, גאנש בעל ראש הפיל וקרטיקיה (Kartikeya), אל המלחמה, המוכר גם בכינויו "מורגאן" (Murugan). בקראלה שבדרום הודו, התמזגה דמותו עם זו של האל הוודי סוברמאניה (Subrahmanya) וסוגדים לו, לא רק הינדים, אלא גם מוסלמים ונוצרים. פסלו המוזהב והענק, הניצב בפתחן של מערות באטו (Batu) שבמלזיה, הוא אתר חשוב לעלייה לרגל. ראינו את המופעים השונים של האלה קאלי, מסודרים בקשת ואת האלה גנגה (Ganga), שיושבת על גבו של תנין פעור פה, הנקרא מקרארה (Makara).

זה המקום להזכיר, כי הגנגס מואנש בהינדואיזם כאלה; היא "מא גנגה" (אמא גנגה), שהוראת שמה: "המהלכת במהירות". בעברית אנו משתמשים בלשון זכר, לתיאור גופי מים ואילו בהודו, כמעט תמיד בלשון נקבה. הנהרות הן, אם כן, מושא חשוב לפולחן בכל תת היבשת ההודית והגנגה היא האם-טיפוס של כולן. היא בתו הבכירה של הימאואט (Himavat), שהוא האנשה של רכס ההימאליה. היא נהר שמימיו (ה) משקה את נהרות האלים ולפי המסורת, מקורה בפסגת הר מרו (Meru), ההר המיתולוגי, שנמצא בלב הקוסמולוגיה ההינדואית ועל ראשו שוכנים האלים. למעשה, כל מקדש הינדואי, מושקה על ידי הגנגה, הנובעת לצדו בדרך מסתורית, לפעמים מהפאתאלה (Pathala), העולם התחתון.

כמו כן, ראינו סצנות הלקוחות מהאפוסים הגדולים 'מהבהרטה' ו'רמאינה'. מעל הדלת נראה הגיבור ראמה, כשהוא נלחם ברוונה (Ravana) מלך השדים, בעל עשרת הראשים.  אכן, האפוס המיליטנטי של הרמאיינה, קשור לאל ראמה, שהוא האווטר (התגלות) השביעי של ראמה והאפוס של המהבהרטה קשור לקרישנה, שהוא האווטר השמיני של וישנו.

מדוע הם מופיעים דווקא במקדשו של שיווה?

משם שהמיתולוגיה אינה מסודרת לפי כללים. בכול מיתוס יש ערבוביה ולעתים גם סתירות. דבר והיפוכו. קל וחומר במיתוסים הינדיים. אחד המקדשים שונה מהיתר, משום שצבעו לבן ולא אדום כמו השלושה האחרים. זה משום שהמקדש היה מכוסה בלוחות של גבס, מטופחים להפליא, בו התבליטים נוצקו בתבניות, הוצמדו לקיר והמלאכה משום מה לא הושלמה.

המקדשים נבנו בשנת 1755, על ידי אישה אלמנה ועשירה. מעמדן של אלמנות בהודו נמוך במיוחד. במשך דורות, הציפיה מהן הייתה לזרוק את עצמן למדורת השריפה של הבעל המת, מנהג מצמרר שנקרא 'סאטי'. הבריטים אסרו על המנהג המזוויע, אך לעתים הוא נמשך עד היום. החלופה היא לשלוח אותן לבתי אלמנות, גם אם הנישואין טרם מומשו. שם הן מאלצות לפרנס את עצמן במשלחי יד שונים, ביניהם גם זנות, כפי שתואר בסרט "מים", הנפלא והנורא גם יחד. משפחות עשירות מאד, נהנות מכללים אחרים. הודו יודעת להיות חומרנית, יותר מכפי שנהוג לחשוב. האלמנה עשתה את הונה, מגביית מיסים ותכננה לבנות תריסר מקדשים. חזונה היה להפוך את המקום ל"וורנסי שניה". אך עם שנמוך מעמדו של הנוואב המוגולי, על ידי הבריטים, ירדה מנכסיה ומלאכת הבניה פסקה.

שבנו לספינה לחצי שעה והפלגנו לכפר אזימגנז' (Azimganj), בגדתו השנייה של הנהר. הכפר בולט בסדר ובניקיון יחסי. גם בבתים גדולים ומפוארים. הסיבה לכך היא תושביו בני הדת הג'יינית. קהילה זו בולטת הן בעושר של חבריה – מרביתם סוחרים או בנקאים  – והן במחויבות החברתית והכלכלית זה לזה. מבחינות אלו הם מזכירים את היהודים.

ביקרנו במקדש ביתי של משפחה ולקחנו חלק בטקס קצר. בקודש הקודשים ניצבו 24 פסלי שיש של הטירתנקרה (Tirthankara), כפי שמכונים המורים הקדומים והאבות המייסדים, שהפכו לקדושים. משמעות השם היא: "סוללי מעברות הנהר" – אלו המעבירים את מאמיניהם על פני נהר גלגול הנשמות. אמנם, המקדש המטופח הזה, אינו מפעים כמו המקדשים הג'ייניסטים המופלאים של רג'סטן וגוז'ראט, שם הסתתים עושים להטים בשיש. אך לעומת זאת, היתה לנו הזדמנות פז, לביקור במקדש משפחתי ולשמוע עליו מפי הנוגעים בדבר. אשה נמרצת, עורכת דין בהשכלתה, מדברת אנגלית אוקספורדית מושלמת, עשתה כמיטב יכולתה, כדי  לתווך לנו את המקום.

הדת הג'ייניזם (Jainism), המכונה גם "ג'יין דהרמה" (Jain Dharma), הסתעפה מן ההינדואיזם. בהודו (ורק בהודו) חיים 3.5 מיליון ג'ייניסטים, בעיקר במערב ובדרום מערב. השם: "ג'ייני" משמעו "גיבור ומנצח"; כנראה שהושג מתייחס לאדם שכבש לחלוטין את ייצרו.

זוהי דת שבמרכזה עומד עקרון ה'אהימסה' (Ahimsa) – קדושת החיים. לפיה, יש להתייחס ברגש לכל ייצור חי ונושם. עקרון מיוחד נוסף הוא ה'אז'יווא' (Ajiva) – עולם הדומם. להשקפתם, גם לדוממים יש "רוח" משלהם ויש להתייחס לטבע באחריות. הג'יינים מאמינים, כי העולם הוא אינסופי וכי לא נוצר על ידי אלוהות. הם גם מאמינים בגאולה רוחנית או 'מוקשה', שתבוא בעקבות ההליכה בדרך האבות המייסדים,

צפון הודו של המאה ה- 6 לפנה"ס, הייתה נתונה בתסיסה חברתית, מדינית ורוחנית. המבנה השבטי התפורר, הסדר החברתי התערער, לא היה קל לעבור לחברה ריכוזית ואנשים חשו עצמם מבולבלים מבחינה חברתית ומוסרית. המבוכה שררה גם בתחום הדת, עקב המגע בין תפיסות דתיות שונות והמאבק ביניהן. ממאבק זה צמחו אותם מורים "כופרים", שסירבו לקדש את הוודות ולקבל את שיטת הקסטות והקרבת הקורבנות.

המנהיג והמייסד בפועל היה מאהאווירה (Mahāvīra). מילולית: "הגיבור הגדול". היה בן דורו של בודהא ומעט מבוגר ממנו. אולם המסורת הג'ייניסטית, מייחסת את ראשיתה של הדת, לדור קדום הרבה יותר. לדבריה קדמו למאהאווירה 23 כובשים. הראשונים שבהם אינם אלא דמויות מיתולוגיות, אם כי ייתכן שפרשוונתה (Parshvanatha) – העשרים ושלושה במניינם, אכן ייסד את הדת, 250 שנה לפני מהאווירה ואילו האחרון רק אימץ את הרגלי הפרישות שלהם. הכת הייתה מעיקרה מסדר נזירים, שמאסו בכל ענייני העולם הזה, אפילו בלבוש. אילו הם ה"גימנוסופיסטים" ("החכמים העירומים"), עליהם מספרים מקורות הלניסטיים.

ראו באתר זה: הג'יינים:

אחד העקרונות הבסיסים של הג'ייניזם, מכונה "אהימסה" (Ahimsa): הכוונה היא התרחקות והתנתקות ממעשי אלימות, תוקפנות ותאוותנות. המחויבות ל'אהימסה', גורמת לג'יינים להקפיד על תפריט צבעוני, ולהימנע מאכילה בלילה, מרדת החמה ועד זריחתה, מחשש שלא יבחינו ביצורים חיים זעירים ויפגעו בהם. חלק מהג'יינים נושאים מטאטא ומנקים מכל יצור חי , את המקום עליו הם מתעתדים לשבת או לשכב. יש ביניהם העוטים מסיכה, כדי למנוע מחרקים מעופפים להיכנס בשוגג לפיהם. משום כך הם עוסקים רב במלאכות, שאינן קשורות בחי ובצומח, בעיקר חקלאות. מוֹהַנְדַּס קרמצ'נד גַּנְדהי שחי לצד ג'ייניים בגוז'רט, הושפע מרעיון האהימסה וקבע בהשראתו את המושג 'סאטיגרהא' (satyagraha), שהוראתו "כוח האמת"  ועיקרו פרקטיקה של התנגדות לא אלימה.

מהמקדש הלכנו לבית המשפחה. זהו מבנה ענק ולו שבע חצרות פנימיות, מעוטר באומנות אחוזות בקיר, כותרות קורינתיות, אריחי חרסינה אנגלים, נברשות אוסטריות. מבנה מפואר, שנבנה על ידי אבי המשפחה, סוחר עשיר מרג'סטן, שהיגר לכאן במאה ה-18, בעקבות ההזדמנויות העסקיות שנפתחו, עם ביסוס מעמדה של 'חברת הודו המזרחית'. חלק מהבית הפך למלון ובו חדרים מטופחים להפליא. סעדנו ארוחה טבעונית, בחדר האכילה המפואר של המלון, כשאנו מתפעלים במיוחד מאישיותה הקורנת של בת המשפחה, שהתגלתה כאשת עסקים מפולפלת.

חצינו את הנהר במעבורת עץ, לצד עגלות קש וריקשות, כשלידינו שטו בנהר ספינות בגודל שונה ומעברות עליהם מצטופפים אשכולות של אנשים וזוגות אופניים. הגענו לכפר ובו שכונה של אורגי משי. לאורך הרחובות הצרים, ישנם בתי מלאכה קטנים וצפופים. באחדים מהם נול אריגה, באחרים גלגל טוויה. התעכבנו במיוחד באחד מהם, בו מוכרים סארי ממשי, בצבעים שונים. שבנו לספינה, להרצאות מפי המטיילים ולהופעה של קוסם מקומי. המלאכה הזאת, של אנשים המתפרנסים מעשיית להטים, הגיעה מפרס השכנה. המילה Magic, נובעת מהכוהנים המאגים של פרס.

הבקר התחלנו את הדרך חזרה. שטים באותו נהר, אבל בכיוון ההפוך.

01-12-22

גנגס בטרם שחר. רוח צוננת. אני מתיישב על הסיפון, עטוף בצעיף, כוס קפה בידי ובוהה בנהר. העצים נראים כצלליות. בקושי מבחינים בצמח בודד של יקינטון המים, הנסחף עם הזרם. לאט אל השמים מתבהר, רק אדים מפרידים בין מים לשמים. נדמה לי שבכול בקר, האפור שונה. הבקר הזה בלבד, הבחנתי בחמישה גוונים של אפור. לאט לאט האור מתערבב בחושך, צמרות העצים מקבלות רקע וורדרד, שתוך כמה רגעים הופכים לכתום. רקעי החסד הללו, של טרם זריחה מצומצמים באזורים הטרופיים, שגם לא מאפשרים לנו כמעט זמן של הנאה מצבעים אדומים של שעות בין הערביים. כדור לוהט נראה בפאתי מזרח, רגע של קסם וצבעו הופך צהבהב. פג הקסם. אין כמוה הזריחה והשקיעה כדי להמחיש את הרעיון הבודהיסטי שהכול חולף.

אני רץ לסיפון, מצלמה בידי, לחוות ולהנציח את הרגעים בו הנהר מתעורר. השמש כבר מלהטת ואיכרים יוצאים לעמלם. גם ברגעים העמוסים ביותר, אני מזכיר לעצמי שעבודתם קשה עשרת מונים משלי. יושבים לארוחת בקר משובחת. מולנו סרט פעולה; ממש כמו בקולנוע. על מה שנראה כמו מסך ענק, שמעביר אלינו גם משבי רוח ואור משתנה, מככבים דייגים, חקלאים, שייטים, מתרחצים, כובסות. מכל מקום ילדים מנופפים ידיים מסקרנות ומשמחה. איש לא צועק את המילה "Money". השלווה הזאת נספגת.

בשעה 09:00 מתכנסים בבאר, שם אני מספר על הגנגס, ודרכו מלידה ועד מוות.

נהר הוא עורק חיים, ליבן של תרבויות. פעמים רבים הוא ערש צמיחתן ולעתים גם עולה על גדותיו וזורע מוות. לכן  גם מושא לפיוס. התרבויות הגדולות התפתחו לאורך נהרות. בעיקר לגדת נהרות שזרמתם אינה קבועה, שתושביהם חשופים להצפות. הצורך להתארגן, כדי להקים סוללות מגן, גרם לאנשים להקים מדינות; הצורך לצפות את מועד עליית המים, גרם לחברות העתיקות להמציא את לוח השנה. הצורך לחלק את הקרקעות מחדש, אחרי ההצפות, גרם להם לפתח את המתימטיקה. הכורח לגבות מסים, דחף להתפתחות כתב. כך במצרים העתיקה, שם ההצפות השנתיות של הנילוס, גרמו לפתח את הממלכות  הפרעוניות קדומות. כך במסופוטמיה, שם ההצפות הדו עונתיות של הפרת והחידקל, יצרו בעצם את שומר, אכד, בבל ואשור. כך התפתחו התרבויות לאורך הנהר הצהוב והיאנגצה אשר בסין. כך התפתחו תרבויות האראפה (Harapa) ומוהנג'-דארו (Mohenjo-daro) בעמק האינדוס, בפקיסטן של ימינו. כך גם תרבויות החוף של פרו. (כמובן שאין זה כלל ברזל. זוהי הנחה דטרמיניסטית, הרי לאורך הדנובה והאמזונס לא התפתחו תרבויות. אולי משום שהתהליך קורה כשמדובר בנהר בעל זרימה שטפונית, שהצורך להשתלט עליו, דורש ארגון).

המישור האינדו- גנגטי, המשתרע ממפרץ בנגל ועד האוקיינוס ההודי, הוא ערש הציוויליזציה ההודית. כאן בוראו לראשונה היערות הקדמוניים, עם התקדמות דוברי הסנסקריט הקדומה, כנראה ממערב למזרח. יתכן שכאן לראשונה גידלו אורז בשיטה של הצפה (פאדי). הצורך לארגן עבודות בקנה מידה גדול, היה מן הסתם זרז להקמתן של ישויות מדיניות ובהמשך גם ממלכות, שהתאפשרו הודות לעודפי המזון.

מקורו של הגנגס בנהר הבהאגיראת'י ((Bhagirathi, הנשפך מפתח בקרחון גנגוטרי (Gangotri), אשר בהימאליה, בגובה 4,356 מ' מעל פני הים. הנהר זורם משם דרומה. הוא חובר לנהר האלאקנאדה  (Alaknanda), ליד דוואפראיאג (Devprayag) – שם הם יוצרים יחד את הגנגס. הנהר יוצא מההרים ברישיקש (Rishikesh), שם מצטרף אל הגנגס, נהר צַ'נְדְרַבְּהָאגָה (Chandrabhaga). משם, הנהר זורם באזור גבעי למדי ומתאחד עם נחלים נוספים, לגוף מים גדול בהרידוור (Haridwar).  הגנגס משתחרר מאחיזת שערותיו של שיווה ומתפרץ אל המישורים הנרחבים של צפון הודו.

ראו באתר זה: הגנגס.

באללהבאד (Allahabad), ליד המקום בו עמדה העיר ההינדית הקדושה פראיאג'’, מצטרף לגנגס נהר יאמונה (Yamuna), הקדוש בפני עצמו. הם נפגשים ליד המקום, שנקראת היום 'אללהבאד'. שם שהעניק למקוםהקיסר המוגולי אכבר, בשנת 1538. מילולית: מילולית: 'עיר האלוהים', או 'בית אל'.  מקום המפגש נקרא 'סאנגאם' (Triveni Sangam). פרושי הדת, הסהדוס, ארוכי שיער וזקן, עוברים כאן תהליך שייתן להם זהות חדשה. היא ייעשו ל'סניאסין', אנשים שפרשו לגמרי מחיי העולם הזה. המסורת ההודית טוענת לקיומו של נהר נוסף – סרסוואטי (Saraswati), הנובע ממקור תת קרקעי וזורם באין רואים. זהו נהר מיתולוגי שכול הינדי יודע שהוא קיים.

בדרכו למפרץ בנגל, מתפצל הנהר לשלוחות רבות. אחת השלוחות היא נהר ההוגלי (Hooghly), הזורם ליד קוֹלְקׇטׇה (Kolkata), לשעבר כַּלכּוּתָה (Calcutta). שלוחה נוספת היא נהר הפדמה (Padma), שזורם לבנגלדש. הנהר נשפך למפרץ בנגל. שם יוצר, יחד עם שפך הבראהמאפוטרה (Brahmaputra), הנובע ברמה הטיבטית ובהמשך עם נהר מגהנה (Meghna), הנובע במזרח הודו, את הדלתה של בנגל, הנחשבת לדלתה הגדולה בעולם.  הדלתא העשירה ביערות ובשדות אורז ויוטה, נקראת 'סונדרבאנס' (Sundarbans) – מילולית: 'יערות יפים'. לשם מתנקזים מצפון, נהרות נוספים מנפאל, בהוטן וטיבט. זהו גם אחד האזורים הפוריים בעולם. זהו אזור עשיר ביערות מנגרוב, ואחד מבתי הגידול העיקריים של הטיגריס הבנגלי. ספיקת המערכת הנהרית גנגס-ברהמפוטרה–מגהנה, היא השלישית בכמותה בעולם, אחרי האמזונס והקונגו. באגן הניקוז שלה חיים 630 מיליון בני אדם.

הנהר היה חשוב לאורך ההיסטוריה ההודית ולגדותיו קמו ערים חשובות, כולל כמה ערי בירה, כמו למשל פטליפוטרה (Pataliputra), הלוא היא פטנה (Patna) של ימינו. יחד עמן התגבשו הדתות הגדולות שצמחו בתת הייבשת וביניהן ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם. הנהר נחשב בעיני רבים, לקדוש שבנהרות הודו.

לאורך הנהר קמו ערים המפורסמות בקדושתן ומהוות יעד לעליה לרגל.

ראו באתר זה: עליה לרגל

הנהר הוא אלוהות נקבית. הגנגה היא בת זוג של כול אחד מהאלים הזכריים הראשיים, המרכיבים את הטְרִימוּרְטִי (Trimurti), היינו "השילוש ההינדי הקדוש": ברהמה הבורא, שיווה ההורס (ובונה מחדש) ווישנו המשמר. מסורת אחת טוענת, שגנגה אספה את הזיעה מרגליו של וישנו ויצרה ממנה את הגנגס. מסורת אחרת, אף היא של חסידי וישנו, גורסת: כשהתגלם וישנו בדמותו של ואמנה (Wamana) הבראהמין הננס, שגבר על השד באלי והקיף את העולם בשלושת צעדיו, פגעה בוהן רגלו המונפת, בכיפת השמים וחוררה בה חור. דרכו ירדה גנגה לארץ. המסורת הידועה ביותר, היא שגנגה נובעת משערותיו של שיווה. רעמתו עצרה אותה מליפול בשצף קצץ ולהציף את הארץ.  העובדה ששלושת אלי הטרימורטי (Trimurti) – שלושת המופעים של האל בהינדואיזם – נגעו בנהר, הפכה אותו לקדוש במיוחד.

בדרך הארוכה הזאת הנהר האדיר מתפתל (בהינדי – מתפתלת), בין ערים, הרים, שדות וכפרים. גנגס או גנגה הוא עורק החיים של הודו, כל טיפה בו קדושה והוא המאחד את מיליוני בני האדם שחיים בתת היבשת. ההינדואים מאמינים שטבילה בנהר שוטפת את החטאים. הינדים מרחבי הודו כולה, עורכים עליות לרגל לנהר כדי לטבול  בו, להיטהר מן הקרמה השלילית, שדבקה בהם בעבר, בחיים האלה ובמחזורי חיים קודמים, ועל מנת לזכות בלידה מבורכת בעתיד. כמו כן, הם מתפללים שיזכו בבריאות טובה, באריכות ימים, בהצלחה, אושר וצאצאים. אגב כך הם עושים מדיטציה על גדותיו. פיזור אפר הגופה בנהר, משפר את הקרמה ומסייע להגיע ל'מוקשה' (שחרור ממעגל הלידות מחדש) מוקדם יותר. מסע העלייה לרגל – ה'טירטה יאטרה' (Tirtha Yatra) הוא אחד הפולחנים הפופולריים בקרב ההינדים.

הכול קורה בגנגס – ההודים מתרחצים במימיו, מכבסים בו את בגדיהם, שותים ממנו. שוחים בו להנאתם, ממלאים בקבוקים לטקסים פולחניים, משיטים נרות, מטהרים באמצעותו את גופם ושוטפים ממנו את החטאים, ומפזרים את אפר מתיהם במימיו.

במסלול שלנו איננו מגיעים לאתרי הצליינות הגדולים, אבל פה ושם אנחנו נתקלים באנשים היורדים לנחל, כדי להתנקות ולהיטהר גם יחד. שעות הצהרים הן הפחות יפות. השמש מכה ממעל, מציפה באור פזרני ומטשטשת את הצבעים. רגעי החסד של הבקר חלפו. רק אחר הצהרים, שולחת השמש קרניים אלכסוניות של אור נדיב.

מנוחה קצרה, סדנה של ציורי חינה, הרצאה של חיים והפעם, חוויות מוסרטות שלו עם בתו מאיה, בטיול בת מצוה, טקס חניכה בהימליה ההודית. סרט אחר, לקח את המטיילים אל ה'קומבה מלה', העלייה לרגל הגדולה בעולם.

ראשיתה של הקדושה בקרב מיתולוגי בין האלים והשדים. כאשר נטתה הכף לצד השדים, האלים התחננו בפני האל בראהמה. זה מצדו פנה לשיווה, שציווה על שני הצדדים, לחבוץ את ים החלב בעזרת הר, שעליו היה כרוך הנחש האינסופי. החלב נחבץ לחמאה ועלה ממנו כד קטן שהכיל את האמריטה, המשקה האלמותי. השדים מיהרו אל הכד, אלא שהאל וישנו, הזדרז והסיח את דעתם על יד שהפך את עצמו לנערה יפה. ברהמה חטף את הכד, סובב עמו שנים עשר ימים סביב הודו. בדרך נשרו מהכד ארבע טיפות של סם החיים, במקומות שהפכו לקדושים.

פסטיבל הכד (קומבה מלה), נחגג בהודו אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר אחרת מתוך ארבע הערים הקדושות: אללהבאד, הארדוואר (Hardwar), על גדות נהר הגנגס, אוג'אין (Ujjain), על גדות נהר השיפרא (Shipra), ונאסיק (Nasik), אשר על גדות נהר הגודווארי (Godwari). כך שחוגגים אותו בכל אחת מהערים הללו פעם אחת מדי שתים עשרה שנים. לזכר שנים עשר הימים בהם נמשך הקרב הנורא בין הטוב לרע. זאת כי כל יום בחייו של בן האל-מוות ,שווה לשנה בחיי בני האדם. עולי רגל מגיעים לקומבה מלה מרחבי הודו כולה. רבים מהם הולכים ברגל את כול המרחק מוארנאסי, כשצרורות על ראשם. מיליונים טובלים בצוותא במים הקדושים. המקום מושך אליו אלפי סהאדוס שפרשו מהבלי העולם הזה, יוגים (מורים) גדולים ונאגה – הסגפנים העירומים.

ראו באתר זה: קומבה מלה

לאלבום תמונות מהקומבה מלה

בשעה 17:00, שולי הנהר מתעטפים בכסות וורודה. הצוות ארגן כיסאות במעגל, שולחן עמוס משקאות, הוגשו חטיפי בשר, הובערה מדורה גדולה, הושמעה מוסיקה רועשת ופצחנו במסיבת "בוליווד" (Boliwood), כשהצוות גאה להשיל לשעה קלה את כסות השירות המכובדת והרשה לעצמו לפזז בהתלהבות.  האקורד האחרון של היום, היה השתקה של כל הקולות, מהמנוע ועד לדיבורים, השמעה של מוזיקה קלאסית ומשט של נרות שהושטו בגנגס ונסחפו באיטיות למים. הזדמנות להביע משאלה.

02-12-22

ביום אתמול ירדנו מהסיפון, בשעה 06:30. מוקדם מהרגיל, הגענו למאיאפור (Mayapur), כדי לבקר באשראם של חסידי 'הארי קרישנה'. מי שמכיר אותי, יודע שאשראם אינו הדבר המרכזי בטיולי בהודו, בלשון המעטה כמובן. בפעמים הבודדות בהן הצצתי לאשרמים בהודו, הוכחתי יכולת ספיגה מאד מועטה. לפיכך, ירדתי מהסיפון אל האשראם, כמי שכפאו שד, עמוס בהתנגדות, של מי שהמונח "רוחני", מעורר בו תחושה של קבס. כעבור מספר שעות, שבתי לספינה בתחושה של בר מזל. לא חזרתי מומר, אבל, בדיעבד, היתה זו אחת החוויות החזקות של הטיול, אם לא העזה שבהם. זרם 'הארי קרישנה' הוא חלק מה'בהקטי'; זרם החסידות והדבקות שבהינדואיזם, שהוזכר לעייל. חסידיו מאמינים שהאל קרישנה, אינו רק התגלות של וישנו, אלא האל העליון. הזמרה הציבורית של המנטרה, "הַרֵא קְרִישְנַה', העניקה לחסידי הזרם את הכינוי 'הַרֵא קְרִישְנַה'. הרעיון הוא להוציא את  הדבקות הדתית מן המקדשים, אל כלל הציבור, דרך זמרת שמותיו של האל בציבור, לעתים בליווי שירה וריקוד אקסטטיים. השירים מבטאים, בין השאר, צער, הנובע מהמרחק מהאל. צער, שאינו סותר, ואפילו מדגיש, את הסגידה האינסופית לאל.

מ

גדת הנהר היתמר מבנה ענק, מפואר, מרהיב ואפילו מקומם בפאר שלו, שנראה תלוש מהסביבה הכפרית בה אנו נמצאים. מבנה עטור כיפה ענקית, שמזכירה קתדרלה איטלקית, צבוע בתכול וצהוב, שכולו מקרין עושר, ראוותנות וגאווה. לא כל כך ברור איך זה מתיישב עם העקרונות של הדת. אמנם, גם מוחמד טען שהבניה היא בת חלף, אל בשמו הוקמו מסגדים מפוארים וגם ישו, הנביא החברתי הסגפן הוליד תנועה שבנתה קתדרלות מרהיבות. אבל כאן מדובר בתנועה שהמסר העיקרי, הראשי שלה, הוא אהבה.

במעגן פגשנו בחור ישראלי עטוי בגלימה, ראשו קירח, צמה זעירה על פדחתו ושלושה קווים אנכיים על מצחו. אסף, טכנאי מחשבים בהשכלתו, נשבה בקסם התנועה כבר לפני עשרים שנה. תוך כדי פעילותו, הכיר את אשתו, אף היא חסידת קרישנה ונולדה להם בת. לפני שלוש שנים, החליטו לעבור לחיות כאן ומאז הם חלק מהקהילה, המונה אלפי אנשים. בנוסף לתפילה ולימוד, הם תורמים לקהילה, איש איש על פי קישוריו. אסף למשל, מתחזקת את מערכת המחשבים.

התפריט של החסידים מבוסס על מזון צמחוני, ללא ביצים, אך עם חלב, אותו הם חולבים ברפתות ענקיות מפרות שהם מגדלים בעצמם. במשך הזמן הם לומדים פוראנות הינדיות, את האפוס של ‘מַהָאבְּהָארַטַה’ ובעיקר את ה'בהגווד גיטא' (Bhagavad-Gita), מילולית "שירת האל", שהוא ספר הספרים של המחשבה הינדואית. הוא כולל בתאולוגיה, בפילוסופיה, באתיקה ובעימות בין מוסר לבין דהרמה. מניסיון, זהו ספר מאד קשה לקריאה וקשה יותר להבנה. יתכן שהוא קל ופתיר יותר, כשלימודו נעשה כדרך חיים. מעין "נעשה ונשמע".

המרכז הזה שייך לתנועת Iscon’'; ראשי תיבות של 'החברה הבינלאומית של מודעות לקרישנה (International Society for Krishna Consciousness), שלה 500 מרכזים רוחניים כאילו, הכוללים מרכזי לימוד, מסעדות צמחוניות ובתי ספר. המרכזים מקבלים תרומות גדולות, שבעזרתן הם מחזיקים את הקהילות ובין הייתר הקימו את המבנה הענק, שעלותו למעלה מ-200 מיליון דולרים. בניגוד לאשרמים ידועים לשמצה, הגורואים אינם גורפים ממון לכיסם ואינם מתנייעים בצי של מכוניות יוקרה. הסמים אסורים לחלוטין, גם שתיית אלכוהול. גם לא פעילות מינית מחוץ למסגרת זוגית-משפחתית. הפתיע אותנו מספר הזרים הרב, שמסייע לקרב את הנושא, ללא מסך האקזוטיות. במקום נראו ילדים רבים, שלוקחים חלק בתהליך הרוחני עם הוריהם ואף לומדים במסגרות חינוכיות במקום.

אסף דיבר על השאיפה לרוחניות, לביטול החומר ואני תהיתי איך אלו משתלבים עם המבנים הגרנדיוזיים והמפוארים בהם שוכנים הרעיונות הנשגבים הללו. הוא לא הסביר מדוע אי אפשר לבצע את הפעילות הרוחנית כאילו, במבנים פשוטים, הראויים יותר להעביר את המסר. לא יכולתי שלא להיזכר בפסוק המקראי, מימי דוד המלך, שביטא את הדעה, שאין צורך במקדש ושיאה לו, לאלוהי ישראל, להיות מתהלך באוהל ובמשכן: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן" (שמואל ב', ז', 6).

בדרך עצרה אותנו אשה בעלת חזות אירופאית, שאחזה במיקרופון, שרה בפנים מוארות והפצירה בנו לעצור לידה, להאזין לשירתה, רק כדי לחוש כיצד אהבתו של קרישנה חודרת לתוכנו. התמדתי את ידי לחזי, קדתי קידה, חייכתי חיוך רחב, אגב עצימת עיניים, והתקדמתי עם הקבוצה לעבר המקדש. ביקרתי באשרמים הינדים, חוויתי פוג'ה המונית, שמעתי את חבריהם ממלמלים מנטרה. כמו כן, קראתי לא מעט על  זרם 'הארי קרישנה', ראיתי את חסידיו מרקדים ברחובות ערים באירופה, אמריקה וניו זילנד. אך שום דבר לא הכין אותי לחוויה העוצמתית, שציפתה לי בתפילת הבקר, הנפתחת מדי יום בשעה 07:30 ונמשכת שעה בדיוק.

מוסיקה שקטה וסוחפת קיבלה את פנינו. בפנים ראינו מאות אנשים רוקדים בדבקות, שהזכירה לנו את חסידי ברסלב, אחוזי אקסטזה בקברו של ר' שמעון בר יוחאי. הם רקדו בלהט, אחדים מרגל לרגל, רבים מהם השתטחו אפים ארצה. אסף עצמו, ובתו אחריו, השתטחו כשמצחם נוגע ברצפה, לתדהמת המטיילים. חלקם לבשו בגדים צבעוניים, חלקם נשאו חפצים שונים, אך כולם היו חדורי התלהבות. תור ארוך השתרך מול אחד הפסלים, שם המאמינים המתינו בסבלנות כדי לקבל ברכה. על גומחות גדולות בקירות, עמדו פסלים לבושי ססגוניים. היו אלו  של ביטויים שונים של קרישנה, מושא אהבתם של המאמינים. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שאינו פיזית ואינה קשורה בנוכחותו המעשית של מושא האהבה.

המונים פיזזו בדבקות כשידיהם מונפות אל על, רקדו בדבקות ובהתמסרות אל מול הפסל של קרישנה. זו לא היתה אקסטזה של ממש, לא ראיתי אנשים במצב של טראנס, אבל רבים מהם היו במצב של דיסוציאציה, היינו, ניתוק. ראיתי שם לא מעט נשים רוסיות צעירות, אמריקאים, ספרדים ועוד. קהילה רב לאומית, שמייחדת ומאחדת את חבריה, באהבה לקרישנה. חלקם רקדו שחיוך פרוס על פניהם ומבטם זגוגי כמעט, כתוצאה מגילויו של האור הגנוז.

אין לי ספק שדבקות כזאת, כמו חזרה בתשובה לחיק חסידות ברסלב, כמו השתתפות בהילולות על קברי צדיקים, כמו השירה הצופית באסלם, עונה לאדם על צורך, שהחברה המודרנית והחשיבה הרציונלית אינם מספקים. ההנחה המקובלת, ברוח "סולם הצרכים של מסלו", קובעת שצרכים פיזיים הם הדחפים היסודיים ביותר של האדם. בעידן המודרני נחלשות האמונות הדתיות המסורתיות ומתערער תוקפן של האמיתות האבסולוטיות, דבר שמוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור. אפשר להניח, ברוח הזרם האקזיסטנציאליסטי בפסיכולוגיה, שהמניעים היסודיים שלנו, בני האדם, הם רוחניים-מוסריים; חיפוש משמעות, התמודדות עם המוות, עם הבדידות ועם החירות וכיוצא בזה.

ויקטור פרנקל, אריך פרום והוגים נוספים ציינו שאנשים זקוקים לתחושת שייכות (לקהילה, לעם, לעבר ולעתיד) ולפשר לחייהם, כפי שהם  זקוקים למזון ולקורת גג. החברה הליברלית לא מרבה להתמודד עם שאלות רוחניות, ולכן אנשים שכמהים לחוויות של השתייכות ומשמעות, לא רואים בה כתובת. התהליך המואץ של המודרניזציה, המתאפיין בשינויים חריפים במסגרות חיים תרבות ותעסוקה, עקב מגמות של חילון, יוצר משברים חברתיים ואישיים, הנובעים משבירת מסגרות קהילתיות. אלה מזינים את הצורך בתמיכה על טבעית  תהליך זה "מאפשר" ואף "מזמין" חדירה של אלמנט שניתן להגדירו כ"רוחניות", לחיי היום יום של כולנו. חדירת הרוחניות מוצאת ביטוי בנושאים מגוונים, ביניהם, העלייה לקברים, או השתייכו לחסידות הינדית.

אפשר לקבל את ההסבר שלי ואפשר לדחות אותו. אפשר להטיל ספק באושר של המתפללים ולתהות על איזה חסך הפולחן הזה עונה, אבל כולם יסכימו שהטקס רב עצמה. חשתי זרם חשמלי. בדרך כלל אני רוקד באירועים כאילו, כדי לשעשע את עצמי וכדי לתת לנוכחים תחושה שאני נוטל חלק. הפעם חשתי את איברי רוקדים מאליהם.

סיירנו בבית הספר, בו עוברים הילדים גם הכשרה מקצועית במלאכות שונות, במיוחד בישול. כמה מהם יכולים לפתוח מסעדות עם התבגרותם. אקורד הסיום היה מפגש עם גורו. מורה דרך. הרעיון היה לא להביא הינדי בעל מבט מצועף, אלא דווקא מערבי. הבחירה נפלה על גבר שחור, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת מיניאפוליס, בעל מבטא שדומה והגיע מהראלם, שדיבר בפנים מוארות, עם חיוך כובש, על התהליך בו הוא נמצא 40 שנה. הוא גורו. רועה רוחני. מושא להערצה. מודל להשראה. מלמד, מרצה, מסביר, מיישב חילוקי דעות. היה משהו משכנע באופן בו הציג את תורתו וחייו. מה שברור הוא, שכולה סובבים אותו, התייחסו אליו בחרדת קודש, כאן רישי אמיתי.

חציו השני של היום הוקדש לפעילות בספינה, תוך כדי שיט באזור שהפך להיות עירוני יותר ויותר וסיפק מראות מסוג אחר.  סיפרתי למטיילים את עלילותיי בכלא ההודי, שבאו לידי ביטוי בספר 'שבוי בקסמה'. אחר כך, עיבד חיים את החוויות מהאשרם. נערך ערב פרידה מארבעים חברי הצוות, שאת חלקם לא ראינו עד רגע זה ולסיום, מופע רב עצמה וחן של ריקודי "קתא" מצפון הודו ומחול קתאקלי מקראלה. סיום עולץ וצבעוני, ליום גדוש תוכן.

03-12-22

סוף המסע מתקרב. אנחנו למעשה כבר עוגנים בפאתי קלקוטה. חיים שוסטר מתרגל מדיטציה על הסיפון עם כמה מטיילים. אנחנו עדיין בנהר, אבל הקסם הכפרי פג. גם הוא בר חלוף.