צלילות באי קוקוס. חלק ב'

חלק ב'

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: יומן הצלילה באי קוקוס; חלק א'.

ראו באתר זה: שונית האלמוגים.

צלילת אחר הצהרים היתה פחות מעניינת. יפה. להקות ענק של דגים אינה יכולה להיות חזיון משעמם, מה גם שראינו אלמוגים נמוכים, אם כי לא צבעוניים כמו באוקיינוס ההודי. ראינו נחש ים לובסטרים ואת ה- Soap fish, הרובץ על הקרקעית ובמבט מלמעלה נראה כאבן. דג קרקעית נוסף, דומני שאף הוא דג סחוס, הוא ה-Flounder. הם דגים שטוחים, המסתווים בחול. אחד מהם, וורדרד, בעל נקודות תכולות (Peacock flounder), שכב על מצע של אלמוגים והיה צורך בעין חדה כדי לזהות אותו. הדבר המרהיב ביותר היה טונה ענקית, שגודלה הגיע למטר וחצי ואחרי  להקת ענק של דגים כחלחלים (Horse Eye Jack) שנעו בסחרור כמו מערבולת, ממש מעל לראשנו. ההצגה האמתית התרחשה בחוץ. כבר קודם לכן, כשעליתי לקווה מים, ראיתי רגלים של סולות מבצבצות לתוך המים. לצערי הם התעופפו ברגע שהתקרבתי. בצוקים שמעלינו קננו מאות סולות ועשרות נוספות חגו באוויר. ביניהן עברו פריגטות במעוף אצילי. נהג הספינה הסביר שאינו אוהב את הפריגטות, משום שאינן צדות את מזונן, אלא חוטפות אותו מאחרים. ניסיתי להסביר לו שלא שופטים את הטבע בסטנדרטים אנושיים, אך הוא בשלו… כמחווה לתאוות הצילום שלי, הנהיג אותנו נהגנו למצוקים באי קוקוס עצמו, שם קינונו סולות אדומות רגליים. עוף נדיר למדי. המבקרים באיי הגלפגוס אנוסים להרחיק עד לאי טיילור, אם ברצונם לחזות בסולות, ואילו כן, הם בהישג יד ממש. להפתעתי, עמיתי לצלילות היו אדישים למדי לעופות ורק גיחכו בסלחנות נוכח צריחות ההתפעלות שלי.

בשעה 18:00 יצאנו לצלילת לילה, מצוידים בפנסים רבי עצמה. ירדנו למים בסלע Ulloa, כשאנו שולחים סילוני אור לדגים שקיבלו צבעים אחרים בחשיכה. מרבית הדגים שראינו ביום לא היו שם, הם מתחבאים מן הסתם מאימת הכרישים שיוצאים לצוד. שחיו בעומק רדוד יחסית, של 12 מ' לערך ומתחתנו, סמוך לקרקעית, שחתה כמות בל תאמן של כרישים, אחוזי תזזית. היה זה חזיון מרהיב, נורא ורב הוד. כמה דגים ענקיים בצבע ירוק כחלול (Black Jack), שוחים מאצילות ומתעלמים מהכרישים שמסתחררים סביבם בחפשם מזון. הפנסים השולחים קרניים ארוכות לתוך המים יצרו אפקט מיוחד, כשבועות האוויר העולות מן הבלונים נצבעות בכחול ובירוק ומקבלות מראה פסיכודאלי כמעט. הארנו בפנסינו לכיוון דג זה או אחר, אלא שכרישי השונית מצאו את הג'ק גדול מדי עבורם וחיפשו בחמת זעם טרף מתחת לאלמוגים. ניסינו לשכנע אותם לטרוף את אחד הלובסטרים שנופף בזעם בזרועותיו האדומות, אך הם שמרו על ההעדפות שלהם. טריפה של ממש לא ראינו אבל חמישים כרישים הנעים בטירוף, זה בעקבות זנבו של זה, הותירו בנו רושם בן יימחה.

 לאחר ארוחת הערב, גילינו כריש גלפגוס ענקי, שאורכו למעלה מ-4 מ', המחפש את מזונו. מן הסתם הוא ינסה לתפוס את אחד מכרישי השונית. מכל מקום, הוא היה אדיש לפנסים שהאירו עליו, בחפשו טרף. אמרנו לעצמנו ששחייה לילית כעת, לא תהיה חוויה נעימה.

31.12.2014

בקר שטוף שמש. האי קוקוס זוהר מולנו באור נהדר. אני מתבונן בשפע הירק ומוכן לעזוב את הכול תמורת טיול באי. הפנגה שלנו שטה כעשר דקות דרומה כשאני אינני חדל מלזלול בעיני את הנוף. בשל המהירות הגבוהה, אני מחליט שלא לצלם, מנסה לצרוב את המראות בזיכרון. דקלי קוקוס שהיכו שורש במצוק, גיאיות צרים ותלולים, מפלי מים. שטנו במהירות בין האיונים, כאשר הסולות עושות מעלינו "בז" והפריגטות משקיפות מלמעלה. מיידר טוענת שרואים עלי שאני אוהב את הטיול בחוץ יותר מאשר את הצלילה. הגענו ובכול זאת, עצרנו בנקודה הנקראת Alcyone, על שם ספינתו של קאוסט, האוקיינוגרף שהוזכר לעייל. גלשנו חיש קל לעומק של 33 מ', שם רבצנו על הקרקעית והתבוננו בדגים המנקים כריש שונית ענק. היה נעים ומרגיע לרבוץ ללא נוע, כאשר אלברטו האדמירל מצלם אותנו במצלמה תת מימית משוכללת. בין עדשתו הרחבה לביננו עברו במרחק של סנטימטרים בודדים דגי דיסקוס צהובים שפס שחור לרוחב גופם (Barber Fish), אם כי דומני שהשם הלטיני הולם אותו יותר: (Mariposa Amarilla) , היינו "פרפר צהוב". דג בצבע תורכיז – אפור, שפס לבן לרוחב גופו(Mexican Hogfish), התבונן בי בעינו הצהובה, כמעט נגע במסכה שלי והזכיר לי את הסצנה הידועה מהספר "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו". באחד הכוכים ראינו את ראשו הענק של צלופח שצבעו כתום(Fine spotted Moray) מבצבץ החוצה. דג תוכי דו גווני (Bocolor Parrotfish) שבלט בצבע ירוק תורכיז עבר אף הוא בסמוך כשבת זוגו החומה התבוננה בנו מרחוק. דג יפהפה ששבה את עיני היה ה-Giant Hawkfish  , דג מקסים, שלראשו כתמים חומים, משורטטים בקווים בצבע תורכיז ולרוחב גופו פסים בדוגמא דומה.

האטרקציה של הצלילה היה טריגון מנוקד (Spotted Eagle Ray), ששחה למרגלותי בתנועות איטיות של פרפר.

בסירה המתין לנו השייט עם מים קרים, אפרסקים ונתחי פפיה, היישר מהמקרר. בדרך לזרה עצרנו בסמוך למפל שנראה כפסים כסופים בתוך אריג ירוק רחב ידיים. בסירה המתינו לו עוגות, קיווי, קלמנטינות ואננס. אני חושש שעלולים לאבחן אצלי רעלת פירות. כשעלינו לסיפון שוחחתי עם חבייר. הוא עובד קשה מאד. עשרה ימים איתנו, יומיים שלושה בבית שווב הפלגה. בכול יום הוא מושכם בשעה חמש בבקר, מטפל בסירות, ממלא את המיכלים באוויר ועוד. השכר שלו הוא 300$ לחצי חודש. 600% לחודש . מה הוא חושב על התיירים המשלמים להפלגה כזו 5500$?

בעת המנוחה, מראים לנו במסך הטלוויזיה, את התמונות שצילם רוברטו ואת הסרט של וורי. שניהם ברוכי כישרונות. ווארי הגדיל לעשות ופלט לעברי כמה מילים בעברית, שהנפוצה שבהן היא
"יאללה, יאללה". מתברר שעבר בחברתו של אבי קלאפפר ולמד שם מעט עברית.

בשעה 11:00 יצאנו שוב, לאותו מקום בדיוק, כשהסירה קפצה בתנועות המזכירות את אלו של סוס דוהר. ירדנו כדי לראות שני כרישי שונית ענקיים שרבצו על הקרקעית, טריגון ענק שנענע בזנבו העוקצני וכמובן דגים רבים. ביניהן Leather Bass  גדול שצבאו אפור והוא מנוקד בנקודות צהובות זעירות, Orange Triggerfish שפלג גופו התחתון כתום והעליון חום, סנאפר  אדמדם מנוקד בשחור (Spotted Rose Snapper) , דג טונה ענק ועוד. סרטנים ארוכי בטן, כמו  שרימפס גדול, נכנסו לגומחא שחפרו בחול והמתינו לדג תועה שיעבור בדיוק מעליהם. אלברטו החליט לביים אותי. שכבתי על הסלע, בין האלמוגים. הוא עקר סלע קטן וחבט בו בסלעים שמולי. האבק שעלה משכה דגים רבים הוא צילם אותי כשהדגים בקמת התמונה. ההפתעה של הצלילה היתה פטישן שחג מעלינו. היה נחמד להתבונן למעלה ולראותו מואר דרך קרני השמש שהפכו את המיל לתכולים. פטישו הענק בלט מקדימה ויצר לו מראה רב הוד.

מתברר שחברינו בפנגה השניה ראינו להקת ענק של כמה עשרות פטישנים, מסחררים מולם, ממש מתחת לכיפת המים הכחולה. מתברר שרודי צדק בהנחייתו מהיום הראשון. את הדברים המרשימים ביותר יראו בפנגה השניה…

לארוחת הצהרים הכין לנו הטבח בוריטו. גם הפעם, בשיטת עשה זאת בעצמך. צלחות של טורטיות, סלט עוף, בשר טחון, מחית שעועית, מחית אבוקדו, בצל, חמוצים, גבינה צהובה מגורדת ושמנת.  גם כאן ההרכבה היתה עצמאית.

בשעה 15:00 הפלגנו, או לייתר דיוק רכבנו על הגלים, לסלע גדול, המכונה Viking Rock. כולו מושבת קינון צפופה של סולות, כולל סולות מסיכה וסולה אדומת רגליים. ירדנו לעומק של 25 מ' לערך. אך למעט צלופח ענקי ולובסטר בגודל כמעט מפלצתי, לא ראינו דבר יוצא דופן. אלא שכנראה העיקר כאן הוא השגרה, להקות ענקיות של דגים וכרישי שונית. היתה זו צלילת זרמים חזקה. הרגלים עבדו קשה והדבר בא לידי ביטוי בתצרוכת האוויר.

הפלגת הלילה היתה שוב למנואליטה. ציינו בסיפוק מה שזו ההפלגה האחרונה השנה. כמה צוללים, בעיקר בפנגה השניה, המירו את צלילת הלילה בשתיית ויסקי על הסיפון, לכבוד השנה החדשה. שטנו מרחק קצרצר, ירדנו לעומק לש 15 מ' ו"טיפסנו" קלות לעומק של 9 מ'. ראינו שם תמנון ענקי וכמה "אבו נפחא" צהובים. אבל העיקר היו הכרישים. עשרות רבות. למעלה ממאה כרישים סובבו אותנו במעגלים, הם היו מתחתנו, מצדנו, כשדגי הג'ק הענקיים משייטים ביניהם בשלווה סטואית. אחד הכרישים הסתלק לפתע מהחבורה במכת זנב עצבנית ובפיו ראינו מצבץ זנבו של דג, ואחרי שניה כבר לא היה עוד. זה היה אחד המקומות בהם הצולל צובט את עצמו וממאן להאמין שיכול להיות חזיון שכזה.

לארוחת הערב, סלט טרופי, עם ירקות ואננס, נתחים תרנגול הודו וכמות מוכבדת של יין. לאחר הארוחה הרמנו כוסית לכובד השנה החדשה. מעניין, כמו במקומות אחרים בעולם בהם ציינתי את היום הזה, השם "סילווסטר" לא הוזכר כלל. רק "New year's eve". כנראה שרק במדינת היהודים מציינים את היום לזכרו של סילווסטר הקדוש.

01/01/15

בשעה 06:00 בבקר הרימה הספינה עוגן ושבה למפרץ צ'אטאם. עגנו מול המפל שצולם כבר כמה פעמים, אלא שבשלב זה היה מעונן והצילומים לא היו אטרקטיביים במיוחד. לאחר ארוחת הבקר ותדריך, יצאנו בשייט ארוך למדי שהקיף את קצהו הצפוני של האי שטנו קרוב לקירות הסלע , עד לצדו המערבי של האי והגענו לזוג סלעים וולקניים גדולים, שנקראים "Los Amigos", היינו "החברים". עברנו ליד הפנגה השניה, שחבריה צהלו לאחר שראו כריש לווייתן מן הסירה. הם ירדו ליד הסלע הגדול יותר, שנקרא Dos Amigos Grande, הגדול יותר ואנו המשכנו לקטן יותר, Dos Amigos Pequeṅo. על הסלע קיננו סולות מסיכה שבלטו בחזן הלבן על רקע הקירות השחורים. הצוק היה בנוי כמנסרה, עם משושים ענקיים. הגלים התנפצו אל הסלע ואנו ירדנו במהירות מטה. על הקרקעית התחוללה חגיגה של ממש. להקות ענק של דגים, טריגון גדול, צלופחים ירוקים, דגים שחורים ששוליהם משורטטים בכחול. הפעם ראיתי גם דגיגים זעירים בשלל צבעים. דגים קטנים בצבעי כתום ושחור ודגים זעירים בצבע צהוב זוהר ודג בצבע כתום זוהר שפסים שחורים מתוחים במקביל, במחצית העליונה של גופו (Pacific Dog Sbapper). לפתע ראיתי במרחק של כמה מטרים ממני כריש לווייתן. הוא לא היה כריש ענק. גודלו היה "רק" חמישה מ', אבל עדיין כריש לווייתן שמאבר, שהיתה לידו במרחק נגיעה, נראתה זעירה לידו. היה זה חזיון משעשע: דג ענק, ואחריו אנשים קטנים.

כריש הלווייתן נחשב לדג הגדול בעולם (הלווייתנים הם גדולים יותר, אבל הם יונקים ולא דגים), וקל להבין מדוע שמו מקשר בין משפחת הכרישים לבין הליוייתנים הענקיים. הכריש הגדול ביותר שנתפס ונמדד עד היום היה באורך של 12.65 מטרים ושקל מעל 21.5 טון. יש טענות לגבי פרטים גדולים יותר שנצפו, אך לא בוצעו מדידות מדויקות. כמו הכריש הענק, גם כריש זה ניזון בעיקר מאצות קטנות ומפלנקטון, ולמרבה המזל אינו מפגין כול עניין בבני אדם.

ראינו כריש גלפגוס במרחק קרוב וכמה כרישי פטיש. מתברר שמרוב התרגשות ירדתי לרגע לעומק של 36 מ', דבר שעלה לי בנזיפה מחורה מהקפיטן. כולם קנאו בסנטו שראה את הכריש הגדול פנים אל פנים והאשימו את מאבר שנגעה בו והבריחה אותו. מאבר הכחישה וכל הנוסעים היו עוסקים בבחינת סרטי הווידאו, כדי להוכיח, הם את אשמתה והיא, את חפותה.

בהפלגה של 11:00 יצאנו אל הסלע הגדול יותר וירדנו מתחת לקשת וולקנית ענקית. ריחפנו בלאט סמוך לקרקעית, מעלינו, הגובה של 15 מ', נמתחה קשת סלע שחורה ומשני צדיה נראו כתמים כחולים ענקיים. היה שם כמובן שפע של דגים. בלטו במיוחד דגי זהב שנברו בקרקעית בחפשם סרטנים זעירים וסרטנים ששאלו צדפה המשמשת כביתם. למתבונן נראה כאילו לצדפה יכולת תנועה משלה. אך את מרבית תשומת הלב לקחו הקשת וחילופי הצבעים.

לאחר הצלילה, הובטח לנו, יורדים סוף סוף לבקר את האי קוקוס. מתברר כי נחסם השביל למפל המפורסם. שביל ידוע נוסף, מחבר בין מפרץ Wafer, למפרץ צ'אטאם. החל דיון, על חשבון מה יבוא הטיול. אני הצעתי לוותר על צלילה ונותרתי בודד בעמדתי. לבסוף הוחלט על הליכה של חצי שעה לכול כיוון. הצוות החליט עוברנו שלא נוותר על הצלילה, אבל נוותר על ההליכה הארוכה. יצאנו לדרכנו מצוידים בכריך ובפרי כשאני מהרהר בצלעות החזיר שהקרבנו לטובת יער הגשם..

עם שובנו, מיהרנו להתלבש, לקחת מצלמות ונעלי הליכה ולהפליג בפנגה למפרץ הקטן שבאי. ככל שהתקרבנו לאי שפע הירק נאה ירוק יותר, רענן יותר. הדקלים ועציה שקד הטרופי נטו לכיוון המים ממש והשמש שיצאה לרגע צבעה את המים בכחול ירקרק. הפנגה התקרבה לחוף, קפצנו ממנה אל החול, פגשנו את שומרת הפארק ושני חזירונים קטנים, צאצאי החזירים שנשארו כאן מאז ההתיישבות. התחלנו לטפס. השביל תלול מאד וחלקלק, עובר ביער גשם טרופי לכול דבר. יש צורך להיעזר בחבל. לאחר טיפוס מאומץ,  הגענו לתצפית יפה על מפרץ וופר, אחר כך לתצפית נוספת ואחר כך הליכה לעבר האוכף, עד שחבייר הודיע שזממנו תם. סעדנו את הכריכים שהבאנו, במקום ארוחת הצהרים. ירדנו חזרה והלכנו לגשר תלוי מעל הנחל. הגשר עובר מעל בריכה טבעית. תוך רגע קפצנו למים ושחינו קצרות, כדי להתרענן. משם הליכה אל המפרץ שקיבל אור נהדר. הפעם, בשפל, הסירה לא הצליחה להגיע לחוף והיינו עמוסים להתקדם במים, עד למותנינו, כשתיק המצלמות מונף אל על. המלצר קיבל אתנו עם מילק שייק בטעם שוקולד וחיש קל יצאנו לצלילה נוספת. הפעם באיון פחרה (Pajera) . צלילה שזכתה לציון "או קיי", כי לא ראינו בה שום דבר מיוחד, להוציא קיפודי ים ענקיים, חלקם בעלי קוצים כחולים בבסיסם, להקות ענקיות של דגים צהובים מפוספסים באפור ששחו סביבנו. יצאתי מהמים והשתוממתי ממספר הסולות שחגו ממש מעלי, סמוך מאד לפני המים. מישהי אמרה שבדרך כלל הצלילה השלישית מחווירה ביחס לקודמותיה. המלצר מכול מקום לא החוויר, אלא כיבד אותנו בשניצלים מתובלים ברוטב פיקנטי. יד עם אבטיח צונן ונתחי מנגו, מקבלים שילוב קולינרי מוצלח.

נותרה עוד צלילה להיום. אני מרגיש קצת עייף ונדמה לי שכבר מתחיל להיות שבע.

התלבטתי אם לרדת לצלילת הלילה האחרונה, ביודעי ששום דבר לא יוכל להשתוות לצלילת ליל אמש. ובכול זאת, יצאנו באור אחרון כשאני מתפעל מהקווים הכתומים והוורודים שהעננים ציירו בשמים. הזכירו לי משיכת מכחול של צייר סיני. באופק, בקצה המפרץ נראתה פיסת שמים בצבע כתום עז והפלגנו למפרץ צ'אטאם. ירדנו למים, להתבונן בכרישים המשחרים לטרף. כמו תמול שלשום. היה לי זמן להתמכר לתחושת הצלילה שאין דומה ממנה לחוויית מעוף. אפשר להמריא, לנסוק, לצלול, לעשות סלטות באוויר ואפשר כמובן לחפש את הכרישים טורפים. באחד הכוכים זיהיתי דג גדול בצבע תורכיז שומר על חייו. דומה וכולנו היינו להוטים לראות טריפה. כיוונו את הפנסים היישר אל הדגים הכתומים, התכלכלים, כדי לראות כריש נוגס במי מהם את שיניו. מנפרד אמר שאינו רוצה לראות חזיון של כריש טגירסי אוכל כריש שונית ואני, לעומת זאת אמרתי לו שאשמח מאד. מכול מקום, אחד מדגי הג'ק הענקים הצליח לתפוס דג צהוב בפיו והכרישים חולל סביבו בחמת זעם. הוא התחמק מהם במשחה אצילי וכעבור רגע, לא היתה להם עוד סיבה לרדוף אחריו. דגי הקופסא הצהובים למדו במהלך השנים שאינם טעימים לחך הכרישים ורבצו על הקרקעית, מבלי לעורר פרובוקציות.

‏יום שישי 02 ינואר 2015

צלילת הבקר היתה ככל הצלילות. כריש פטישני מעלינו, דגים. הכול יפה ושום דבר מיוחד. יוצא הדופן היחידי היה Flaunder גדול ולבן, שאין לו כמעט עצמות הוא מתאים לאכילה בפי ילדים קטנים. הצלילה של שעה 11:00 היתה מיוחדת. ירדנו שוב ב-Alcione לעומק של 27 מ', שם ישבנו על מצוק, בין כוכבי הים,  והתבוננו למטה אל המצולות. קרוב קרוב מולנו שחה טריגון עייטי מנוקד (Spotted Eagle Ray) ואחריו הגיע צב ענק. בהמשך הופיעו מעלינו, ממש למעלה, קרוב קרוב, מוארים בתכלת, ארבעה עשר פטישנים שחגו ממעל. חזיון רב הוד. את כרישי הפטיש קל לזהות בשל הבליטה המוזרה שמעל פיהם, שמשווה להם צורה של פטיש. השילוב של קרקע וולקנית עשירה, של זרמי יים קרים, של זואופלנקטון ושל אור שמש נדיב, מבטיח מקום חיות מעולה לדגים רבים ומכאן גם לכרישים. העניין משתבש אחת לכמה שנים כאשר מגיע זרם חם,  הדוחף את הזרם הקר. המים מתחממים וכמות המזון פוחתת. רבים מתים. אחרים מסתלקים.

חוויה נוספת היתה להקה עצומה של דגים שהסתדרה במעין קערה ענקית והסתחררה כפורפרה, מן הסתם כדי להתגונן מפני טורפים. הם מסתחררים במהירות ונעים מעלה מטה עליתי ראשון לקוו המים. היו לי כמה רגעים לשוחח עם חבייר. אמרתי לו שאני בשל לשוב לחוף. שקצתי בתנודות, שאני זקוק לאדמה מוצקה. שראיתי כבר פטישנים ולווייתן כריש ושנותר לי רק לראות אורקה ודי.

לאחר שהתניע את המנוע, זיהה חבייר בעיני הנץ שלו (אולי נכון יותר לומר בעיני הסולה שלו), כריש טגריסי ששחה קרוב לקוו המים? הוא כיוון את הפנגה לעברו. הוא נעלם, אך במקומו הופיעו ארבעה דולפינים שקפצו בחינניות מעלה מים. בסיומה של ארוחת הצהרים הגיש הצוות לשלי עוגה המציינת את הצלילה ה-200 שלה. מעבר למחווה ומחיאות הכפיים המעודדות, הבחנתי שהפכנו לחבורה של ממש. המילה "משפחה" תהייה מוגזמת, אבל בהחלט אחווה והרבה פרגון.

אחר הצהרים הבטיחו לנו מסלול הליכה רציני, ממפרץ למפרץ. הרשיתי לעצמי לשתות בירה בארוחה, עד שניגש אלי ווארי וביקש ממני בעדינות לוותר, שהריני רק אחד והם זקוקים לכול הצוות. מכיוון שאני עוסק בתיירות, כיבדתי את בקשתו, אבל הבירה ששתיתי הוציאה אותי קירח מכאן ומכאן. לרגע שעשעתי את עצמי שמגיעה לי מנוחה, אבל מראה החבר'ה הלובשים את חליפות הצלילה שלהם גרם לי להרגיש כמו הפרידות בהימליה. בעידודה של מאבר שאלתי את ווארי וזה הרשה לי לצלול, הפעם, ב-Dirty Rock  , הסלע המשונן שמכוסה כמעט כולו בלשלשת ציפורים והקצף שהגלים המשתברים מתיזים עליו, יוצר מראה של עוגה ענקית. בצלילה, לא ראינו חדש, למעט מנטה פסיפית (תרייסנית) ענקית, שצבעה שחור ורק על חזה כתם לבן גדול. היא ריחפה במרחק של כעשרה מ' מאתנו ושבתה את הלב ב"כנפיה" הענקיות (4.5 מ') ובתנועתה האצילית.

בארוחת הערב, כשכולם התחילו לדבר על חוויות היום, חשתי שאני מתגעגע לצלול שוב. לאחר הארוחה המשובחת, ישבנו בלובי לראות את הסרט התיעודי "אי הכרישים". כמו מכורים…

‏04 ינואר 2015

צלילת הבקר היתה ב-dirty rock וזו שאחריה ב-Punta Maria. בשתיהן ראינו מספר כרישים פטישניים. לאחר ארוחת צהרים מופלאה, שהתבססה בעיקר על קלמרי ברוטב ושרימפס בשום, ולאחר שנת צהרים הגונה, יצאנו לצלילת אחר הצהרים, אותה הוביל הוביל חבייר. מתברר שבכול הפלגה הוא מקבל את שרביט המדריך, פעם אחת. וכמותו מקבילו בפנגה השניה. לצלילה הצטרף גם עוזר הטבח. מתברר שלכול הצוות תעודת צלילה. רוברטו הסמיך את כולם. היחידי שמנוע מלצלול הוא הטבח, משום שנכנס לפאניקה בצלילתו השניה. הפעם ראינו כריש טגריסי ממרחק וכריש גלפגוס ממש קרוב. השנים עלולים להיות תוקפניים. כשראיתי שהוא מתקרב, הפניתי אליו את ראשי, נאמן להנחייתו של אלברטו, לעולם לא לברוח ממנו. לאחר רגע מתוח הוא הסתובב ונעלם. בעלייה לקוו המים ראיתי להקה של דגים כסופים, עם קוו זהוב לאורך גופם ולהם זנב ממוזלג ומעוגל (Rainbow Runner) ושבנו לסירה ולאחר משחקי השלכה למים, הפליג עמנו ווארי סביב האי מנואליטה ונכנסנו למערה וולקנית ובה תצורות וולקניות מעניינות, אך האטרקציה היתה המבט החוצה, אל החלון התכול של השמים, שהיה זרוע במאות ציפורים. עם הגיענו לספינה, התקבצנו על הסיפון כדי "להוריד את השמש", כפי שאומרים הבריטים. אוסה הגיש לנו עירוב של בטונים וצימוקים, מגש גבינות ויין . מעבר לרומנטיקה הצבעונית של השקיעה, זיהיתי אצל האנשים פשוט רצון להיות יחידיו. יש משהו ממגנט בחווייה משותפת של הצלילה.

לאחר תדריך הערב, הורדנו את התמונות שצילם אלברטו מתחת למים, חינם לכול דורש. את הסרט שצילם ווארי מוכרים ב-45$. עוד סרט על איי קוקוס ואנו נרדמים.

‏04 ינואר 2015

יום אחרון באי קוקוס. ג'ון קיבל את פני בברכה נוגה: "יום אחרון בגן העדן. הפעם מקדימים את לוח הזמנים. צלילה ראשונה בשעה 07:00.  קשה להפתיע אותנו אחרי שבוע של צלילה. הצלילה השניה הוקדמה ל-09:45. ". ווארי הבטיח הפתעה. כמה מהמטיילים קיוו שמדובר בעוד חודש על האי. אני מרגיש שמספיק. שאשמח לצלול היום ואשמח כבר לשוב לדרוך על אדמה מוצקה. ההפתעה, כך מתברר, צלילה באתר חדש, מדרום מזרח לאי – Sumergir Rock, מילולית, "הסלע הנשפך". דהרנו על הזודיאק, מרחק של 20 דקות לערך. אולי קצת יותר. ירדנו לתוך עולם מופלא. עבורי היה זה שינוי מרענן. לא עוד חיפוש אחרי כרישים בתחתית האוקיינוס, אלא ירידה לתוך קשת יפהפיה שוקקת חיים. הקשת היתה מלאה בכמות בלתי נתפסת של דגים. לא להקות. נחילים. היתה שם חגיגה של צהוב וכסוף ובתוך המחילות, לובסטרים ענקיים ודגי תוכי בשלל צבעים. הקפנו  את הסלע פעמיים, כשאנו מתמכרים לחיפוש אחר מיני דגים נוספים. מחדירים את הראש למחילות, לעתים גם את הגוף, רק כדי לגלות דג נוסף. ההפתעה של הצלילה הזאת היתה דולפין. מרחוק הוא נראה כמו כריש גדול, אלא שתנועות זנבו היורדות מלמעלה למטה, בניגוד לאלו של הכריש, מימין לשמאל. אין ספק שתנועות הזנב של הכריש יעילות יותר, אלא שהדולפין, עדיין משמר את צורת ההליכה היבשתית. הדולפינים רודפים אחרי דגי הג'קה הגדולים, לא כדי לטרוף אותם, אלא כדי שלאו ישמטו את טרפם מפיהם. מעיין קלפטו-פרטיזם. מערכת יחסים המזכירה את זו שלה פריגטות עם הסולות.

בשעה 12:00 לערך ירדנו לצלילה האחרונה באי קוקוס. כל פעולה שגרתית קיבלה לפתע משמעות דרמטית. צלצול הפעמון האחרון, השגרה הכל כך מוכרת: מקלחת, התמרחות בסבון, כדי להקל את ההשתחלות לחליפת הצלילה,  נעילת מגפי הצלילה, במחשב על היד, ישיבה בסירה, המאזן מהודק לגופי, בדיקה של האוויר במיכל, כניסה אחרונה למים. כולנו מתכנסים בעומק של 12 מ' לתמונה קבוצתית. הכול פעם אחרונה. אני מתחיל לעלות באיטיות. חברי הפנגה השנייה צוללים מתחתי. אנו מתאספים על הפנגה. במקום כוס מים, כרגיל, מכבד אותנו חבייר בבירה צוננת. אנו מרימים כוסית לחיי הצוות ומוחאים כפיים. כעבור כמה רגעים כבר עולים לסיפון. אווירה של סוף קורס. מיכלי האוויר מועלים לספינה, הציוד נשטף. מגש הפירות מוגש שוב, זו ה פעם האחרונה.

לאחר שבעה ימים של צלילות, 24 בסך הכול, הרמנו עוגן והחלנו להפליג חזרה אל החוף. נכנסנו לנוהל ים. הסימן הראשון היה ניתוקה של מכונת האספרסו והחלפתה במיחם של קפה שחור. הטלטלות הקלות באו אחריה. בשלב זה רק טורדניים. הכדור, המשקאות החריפים , הנדנודים וכמובן האפקט של הצלילה, זרקו אותי לשנת צהרים ארוכה. אני, שבביתא ייני מצליח לעצום עין אחר הצהרים, נרדמתי לרגע ורק בזכותו של ז'וליין, שנזכר בי, הגעתי לארוחת הערב לאחר שלוש וחצי שעות של שינה.

הפעם, מסיבות מובנות, לא נזרקתי למיטה בשעה 21:00, אלא מיינתי תמונות מול עיניו המשתאות של חבייר ומעת לעת, יצאתי לסיפון, ליהנות מעיגול שלם, כחול ואינסופי של אוקיינוס, שהירח המלא היטיב להאיר ולצבוע מגוונים של כסף.

‏05/01/2015

בקר עצל. אף אחד אינו ממהר לשום מקום. ההפלגה לחוף, היתה חוויה לא קשה כלל ועיקר. בניגוד לדרך לשם, טלטולי הספינה כמעט ולא הורגשו. הזמן עבר חיש, כשמרבית המטיילים עסוקים בטיפול בתמונותיהם ובקריאה. בשעה 15:00 התכנסנו בלובי. לפנינו עמדו שבעה מתוך שמונת חברי הצוות (חבייר נשאר בגשר), כולם לבושים במדי ייצוג, כמו ביום הראשון. אלברטו הודה לנו קצרות וחברי הצוות ניגשו ולחצו ידיים לכול אחד מהמטיילים. אחר כך התיישבנו לצפות בסרט הוידיאו שצילם עבורנו ווארן. צפינו בעצמנו מגיעים לספינה לפני עשרה ימים, כאילו במרחק של שנות דור. אוסה הגיש פופקורן לכיבוד, כנפי עוף צלויות ברוטב בר בי קיו ופינקולדה משובחת.

אחר כך התיישבו לחלק הפחות נעים של ההפלגה: תשלום עבור מיכל מוגדל (90$), עבור ניטרוקס (150$) ועבור ציוד הצלילה שהושכר (175$). גם הטיפים כאן אינם ניתנים בסטנדרטים ישראליים: נהוג לשלם כ-10% ממחיר ההפלגה… זהו למעשה מקור הכנסתם העיקרי של חברי הצוות.

לסיום, כוס וויסקי מול שקיעה, ארוחת ערב שכללה בעיקר את דג הטונה הטעים שאכלתי בחיי. אחריה, התכנסות לתצוגת עשר התמונות המובילות של כל משתתף. ניכר היה בהן גם ניסיון וגם ציוד משוכלל.  למעשה, עיקרו של היום היה פרידה איטית מהעולם המופלא שזכינו להכיר. יתרונה של ההפלגה, היא בניתוק האיטי שהיא יוצרת. יקיצה הדרגתית מחלום למציאות.

היה לי זמן לסכם לעצמי את החוויה. אם קוסטה ריקה הינה גן עדן שכולו הרי געש, מעיינות חמים, ציפורים, תנינים וקופים, הרי קוקוס הינו מכפלה של כל אלו. כמעט גן עדן, אם יש דבר כזה. אני חש ששבתי ממקום אחר. מחוויה אחרת. לא היה מדובר רק במקומות יפים ובחוויה שיש בה אלמנט פיזי בולט, לא רק בתענוג של מזון משובח, שתיה חריפה ושירות נהדר. ואפילו לא רק קבוצה מקרית של אנשים, שהתקבצה מכול העולם, והפכה חיש קל לחבורה מלוכדת. אולי היה זה תחביב הצלילה המשותף, אולי יד המקרה, אבל היה משהו מאד תומך, נאיבי, לא ציני בהתייחסות של האנשים זה לזה, אל שמונת אנשי הצוות המופלאים ואל החיים.

מדובר בביקור בפלנטה אחרת. כמעט אחד עשר ימים, בהם הזמן נותק מהילוכו הרגיל  ופינה את כול כולו לחיים שמתחת למים. עולם שלא היו בו טלפונים ניידים, לא אינטרנט, לא חדשות ולא כל קשר עם העולם החיצון. אני, שמחובר כל כך, כמו באינפוזיה, לחדשות, לאתר שלי ולטיפול בטיולים, מצאתי עצמי מתמסר לחיים של להקות דגים, כוכבי ים, קיפודים, אלמוגים וכרישים. הרבה כרישיםהיה זה עולם של טריגונים ארוכי זנב, שריחפו בכנפיהם הענקיות במים, במעוף חינני שמזכיר את זה של פרפר. עולם דומם של צלופחים כתומים וירוקים, של דגים טרופיים בכול צבעי הקשת, של דגי "אבו נפחא" בכמה גוונים, של קשתות וולקניות תת מימיות, של אי ירוק מעל למים, של מפלי מים הנשפכים אל הים, של יער גשם טרופי ועופות מים, שמלאו את השמים בסחרוריהם באוויר ובנסיקתם אל קוו המים. היה זה עולם בו הדאגה העיקרית המעסיקה את ראשך היא אם תזכה לראות כריש טגריסי ענק, או שתסתפק בכריש גלפגוס, צנוע יותר. האם תזכה לראות צב מים או שמא מנטה פסיפית, תקרה בדרכך.

היה זה עולם חדש ויוצא דופן. מכוס הקפה האמריקאי על הסיפון בטרם שחר, דרך שעות השקט שהוקדשו לכתיבה ולמיון תמונות, דרך הצלילות והצפייה בציפורים, הויסקי של "הורדת השמש" ועד לארוחת הערב המשובחת. בימים הללו התיידדתי בקצב שונה ובעומק שונה עם חברי להפלגה, וקשרתי קשרים אמיצים עם חברי הצוות.

יחסי עם הצוות שבתחילה היו חשדניים מעט על רקע המוזרות שלי  הפכו עם הזמן לחבריים יותר ויותר. רב החובל שהיה מכנה אותי בחיבה "Cabezon", הודיע לי שאחסר לו. מוזר ככל שיישמע, אני מאמין לו. גם הם יחסרו לי.