גילי חסקיןצפריר ברנד, אחיה הצעיר ויפה העיניים של איילת, בת כיתתי ממושב נטעים, נהרג אמש בתאונת דרכים. האופנוע עליו נהג, אותו כלי שאהב כל כך, עד שהפך לחלק ממנו, בגד בו והתרסק עמו אל מותו, בדרך היורדת מהר הנגב הדרומי בואכה ים המלח.
מזמן פסקתי להודות לאלוהים על שהוציא אותנו מצרות, משום שאותו אלוהים הוא שהכניס אותנו לאותן צרות. אני מסתובב על החוף הלוך ושוב, מנסה לעכל את הבשורה ורואה את קשיי שלי מתגמדים נוכח צלו השחור של מלאך המוות. אורות המסעדות מצד אחד וסירות הדייג מצד אחר משתברים להם במי הים וגם בדמעותיי שלי. ההבזקים מכים בראשי בעצמה: כמה מתמרורי חייה של איילת הם גם תמרורי נעורי.
אני זוכר אותה כאילו היה זה אמש, ילדה בכתה ו', בתו של שמואל'יק רכז האזור, במחנה הקיץ של תנועת המושבים. אחר כך נערה בכתה ט', ששערה אסוף בזנב סוס, שלהפתעתי אני אני פוגש בה שוב, בבית הספר התיכון. איילת ברנד, אחת היפות בבנות המחזור שלנו, ללא כחל ושרק, ללא קוו של איפור סביב עיניה. יופי פראי של פרח רענן שגדל על קרקע פורייה. איילת בטיולי החוג של התנועה ובטיולי בית הספר. בתחילה, התייצבה איילת עם תמי וטלי מצד אחד, כשאני מגייס לעזרתי את עירא מצד שני ואנו נאבקים על ההנהגה בטיול השנתי; מאבק שכיום קשה אפילו לחשוב על מטופש ממנו: מי ישלוט במטבח, מי יכין את ארוחת הערב. מאבק שמסתיים בניצחוננו, הבנים. לא חלפו הימים ואנו כבר חבורה מלוכדת ויוצאים ביחד למחנות גיל תיכון, טיולי החוג, טיולים שנתיים, טיולים רגליים בסופי שבוע, של קבוצתנו המצומצמת בלבד והרבה קומזיצים על החוף. באותם לילות קיץ היה ביתה של איילת מבחינת תחנה הכרחית בדרכנו, בטיולי הטרקטורים, אל חוף פלמ"חים. אמה של איילת, יהודית, אף פעם לא עייפה מנוכחותנו הרעשנית והיתה מרבה לכבד אותנו בעוגות מעשי ידיה.
לימים, אני סמל מחלקה ב'גולני' וצפריר אחיה, חייל בפלוגת הטירונים. אני מאמץ אותו באופן רשמי כמעט. משפחת ברנד באה לבקר את פלוגתנו המשרתת באזור עין גדי, הם מבקרים את בנם ושואלים עלי; חיילי מתפוצצים מצחוק כשהם שומעים ש"הסמל גלעד" מכונה בפיהם "גילי". אחרי השירות בא הטיול הגדול להר הגבוה של סיני, איילת מופיע בבקר ללא הודעה ועירא מושך בכתפיו נוכח מבטי המשתאים. בטרמפים מכפר ביל"ו לשארם א-שייח', כבר חדלתי מלזקוף את גבותי. איילת תפקדה כרמזור אדום עבור המשאיות שאספו אותנו בדרכנו דרומה. קשה לשכוח את מבטי החיילים של פלוגת רוכבי הגמלים כשעיניהם קרועות לרווחה נוכח רגליה החטובות במכנסיים קצרים ועיניה שזהרו בגוון כחול, המיוחד רק לה. איילת אהבים של ממש.
כמה חודשים אחר כך, איילת נסעה לטיול בדרום אמריקה, עירא ואני לארצות הברית וכעבור מספר חודשים נוספים, גם אני הדרמתי לשם, בעקבות מכתביה. בינתיים הכירה איילת את מאירי ויחד הקימו בית בגבעת ישעיהו, אז, לפני שנות דור, מקום פראי וחלוצי מעט, עם אווירה שאיילת הגדירה כ"אנו באנו ארצה". אחד המקומות הראשונים שבקרתי לאחר ששבתי מהטיול הגדול וממלחמת לבנון היה הקן שבנו שם. כמו ברפלקס מותנה, הזדרזתי לבשל עבורם שקשוקה, משל היינו שוב, בעוד טיול של 'תנועת המושבים'.
עוד שנה חולפת. יומיים לפני שיצאתי להדריך טיול למצרים, התנגשה מכוניתה של רקפת, אחותם הצעירה של איילת וצפריר, ברכב שבא ממול. העיתונים היו מלאים בתיאורים פלסטיים מזעזעים ואנחנו היינו אחוזי פלצות. "אין מנחמים אדם כשמתו מונח לפניו", אמרו חכמים, אך לא הצלחתי לכבוש את צערי ונסעתי אליהם מייד, כדי לחבק אותם לפני נסיעתי. דומה וחשתי נקיפות מצפון על שנבצר ממני ללוות את רקפת בדרכה האחרונה. בדרכי מצרימה, בין הסבר להסבר, חשתי שאיני יכול עוד להכיל את צערי, בפרט כאשר המטיילים, רובם ככולם חובשי כיפה, ברכו "שהכול נהיה בדברו". הם לא ידעו שברכתם מפלחת כמאכלת את לבי, אבל גם לו ידעו, אולי קל להם יותר כך, עם צידוק הדין. במשך חודשים רבים היה ביתם של שמואליק ויהודית ברנד, לא הרחק מהגבעה בה גדל אירוס הארגמן, מעין תחנת חובה בדרכי הביתה לכפר ביל"ו,. אך השנים עושות את שלהם, צעדנו איש איש במסלולו הטבעי ודומה שהפצעים העלו ארוכה. מרבית בני הכיתה הקימו משפחות, צפריר נישא לדליה והחיים חזרו למסלולם. אצל כולם כמעט, רק לא אצל ההורים, שחיוכם לווה בארשת עגמומית של עצב טמיר וסביר היה להניח שלא עבר יום בו השכימו ללא הבת החסרה ולא היה ערב בו עלו על יצועם ללא המחשבה היכן היא היתה כיום. למי היתה נשואה, כמה ילדים היו לה?
כמה שנים אחר כך נפטר שמואליק וכשבאנו שוב, לנחם ולחבק, הזכרתי ליהודית את הימים היפים והתמימים ההם, היא השיבה לי בחיוך נדיר, שלא לחינם, גם עירא וגם אני, נישאנו לאישה בשם איילת. איילת אהבים שלנו שכיסתה את ראשה בצעיף סגול ולא בשחור משחור. שנים שלא התראינו. מפעם לפעם הייתי נתקל ביהודית, משקמת את חייה, פעלתנית כתמיד. מי שהיתה פעם המזכירה הדינאמית של המועצה האזורית, הפכה למארגנת נמרצת של טיולים בארץ ובעולם ואני תמהתי כיצד מעיין האנרגיה הזאת איננו נסתם ומנין היא שואבת את הכוח להמשיך ולחייך אל העולם שכה הרע לה.
שלשום, כאמור, נהרג צפריר ואני מוצא את עצמו קורא תיגר על כוחו של השטן ועל חריצותו המוגזמת של מלאך המוות. הייתי נותן הרבה כדי לצאת מכאן, ולו לעשרים וארבע שעות, רק כדי לחבק את יהודית, רק כדי לבכות עם איילת, רק כדי להשתתף בלוויה, ולחזור לכאן. בצר לי רקמתי להן מספר שורות, שטופות בדמע:
"יהודית ואיילת יקרות!
כבר חלפו שלושה ימים מאז האסון הנורא. שלוש יממות מאז גדיעתו חסרת התוחלת של העץ רב הנוי שגדל בגינתכם ואני אינני מסוגל להשלים עם האבדן. לכל אשר אפנה נשקף ממני חיוכו של צפריר, כקורץ בעינו "יהיה בסדר".
הידיעה המרה החזירה אותי באחת, אל היום השחור, ייקחנו האופל, בו נקטפה מאיתכם רקפת, כשמה כן היתה, פרח ענוג וביישן, שאינו שש להתבלט אך כל מבקש יופי רואהו. אני זוכר את התחושה של הזעם ונפנוף האגרופים כנגד בורא עולם.
את צפריר הבוקר שלכם הכרתי ראשית כאחיה הצעיר של איילת ולימים כטירון במחלקה מקבילה ב'גולני', בה שרתי כסמל מחלקה. החיילים במחלקתו של צפריר ידעו ש"לסמל גלעד" יש יחס חיובי במיוחד לצפריר ואני לא טרחתי להסתיר זאת.
אני זוכר, משל היה זה אמש, את טקס ההשבעה בצומת גולני. הגעתם לשם כדי לפגוש את בנכם שסיים ששה חודשי טירונות. נפגשנו בשמחה. הייתם משפחה כה מושלמת, עם שמואל'יק, ראש המשפחה ועבורי עדיין וקודם כל, רכז האזור בתנועה, יהודית, איילת, שחיבוקיה עמי הסבו לי כבוד בקרב החיילים,יותר מאשר חצי שנה של השקעה, צפריר, עם חיוכו הגאה ורקפת.
הייתם סמל להצלחה ולאושר.מן הסתם, צרה עינו של אלוהים במצליחים.
בינתיים נגזלה מאיתנו רקפת, שמואליק נפטר ממחלה וכעת, מה נורא, גם צפריר.
לא נותר לי אלא להתפלל עבורכם בתקווה שתצליחו למלא את הבורות הנוראיים שנקרעו בלבכם
ושלא תדעו עוד צער",
גילי חסקין
כואב הלב. אבל הכי חשוב שאין משתכחין.
צפריר ז"ל היה במחלקה של ההוא מבית לחם הגלילית ושל ניב פלס. את ההשבעה אכן ערכנו בצומת גולני, אבל לא אחרי ששה חודשי טירונות אלא ממש בהתחלה.
אחרי שלב ב 6 חודשי מסלול סיימנו עם יריב ויוסי גז הדפוק אחרי מסע מבית הספר למכ"ים בכרמיאל לתל-פאחר.
מנדלבאום
צפריר ברנד היה חבר טוב שלי, והיינו באותה מחלקה בטירונות, וגם בקורס מכ"ים. אני זוכר שבאחד המארבים שעשינו בלבנון (במסגרת קורס מכ"ים), ירד גשם שוטף והיה קר במיוחד. הגענו ליעד ע"ג נגמ"שים, ושכבנו במארב על סוללת העפר. צפריר שכב לצידי, והיינו אמורים "לחלק" את הלילה ביננו (כלומר, שתמיד אחד משנינו ישאר ער). צפריר שלף "מתוקים" עשויים משומשום, שאימו הכינה במיוחד. כך העברנו את הלילה הקפוא והגשום, כש"המתוקים" של אמא של צפריר, עזרו לנו להשאר ערים…יהי זכרו ברוך!
🙁 זכרונות מתוקים
צפריר למד איתי מבית הספר היסודי ובבית הספר בגבעת ברנר.היום סתם נזכרתי בו כשמתוך סקרנות גלשתי לאתר בית הספר ברנר.איילת בת גילו של אחי הגדול ממני.כואב עדיין כואב
אכן, הכאב צורב ועמו גם חוסר הצדק