שיט קייקים במזרח הכנרת

אפריקה בכנרת

כתב: גילי חסקין

ביום חמישי בלילה (25-5-23), ערב שבועות, שבתי מטיול באינדונזיה. הייתי זקוק למנוחה, לזמן בית. לארבעת הקירות שלי, למדף שלי. אבל אז, שירין בן יעקב התקשר ושאל מתי אני בא לכנרת. גם שותפו איתי שחם הצטרף להזמנה.

התלבטתי.

לפני שנה לערך, הצטרפתי אליהם לשיט קייקים מוצלח מאד, בבקעת בית צידה (בטיח'ה).

ראו באתר זה: שיט קיאקים בבטיח'ה. (לטיולים נוספים עם שירין בן יעקב, ראו: טיפוס לפסגת החרמון, טיול להר גריזים).

אבל מאז, שמורת הבטיח'ה נסגרה,  וצמד המדריכים הדינמי, מצא פתרון חלופי.

הייצר הרע דחק בי להיצמד לתכנית המקורית, לארגן בבית את הציוד, לקרוא, לכתוב, להתכונן לטיול הבא, או לפחות לבצע הקפות בבית הכנסת, בכול זאת, חג מתן תורה. אבל הייצר הרע בדרך כלל מנצח. נסעתי. גלשתי אל האגם שצורתו ככינור, מטושטש משהו בשל האובך, שהכסות המצהיבה של הקיץ אינה מוסיפה לו חן. מזכיר את אמירתו המאוכזבת של מרק טוויין: "תחת שמי הכוכבים המאירים נקייה הכנרת מכל כיעור". אני לא מתלהב מיופייה של הכנרת, אלא רק מסיפוריה ומהמטען הרגשי הנלווה אליהם.

ראו באתר זה: השגבת הכנרת

חציתי את טבריה ואת מישור בקעת הירדן, המכונה גם "נגב כנרות".

תוך שעה קלה, מצאתי עצמי לשפת חופה המזרחי של הכנרת, לקראת שקיעה, לוגם קפה טורקי לצדו של איתי, מתבונן בצבעי השמים המתחלפים מכחול, לצהוב, לוורוד, לכתום ובעננים המתערבבים בהם. אחרי יום של "מנהלות" צפופות בבית, השלווה הזאת נספגת. השמש נושקת לארבל, עוד רגע והוא הופך לצללית והחושך יורד.

אט אט הגיעו עוד מטיילים, רובם ככולם "עוקבים" נאמנים של שירין, שהצטרף אלינו. חלקם מלווים בילדים. נטו את אוהליהם בחשיכה.

בשעה 04:00 בבקר כבר ארזתי את שק השינה ובשעה 05:00, בטרם שחר, החלנו לחתור בקיאקים, מפלסים דרכינו בין עצי האשל המתים. אורותיה של טבריה השתקפו במים. גם אורותיה של צפת ריצדו ממעל.

במשך שנים הלכה הכנרת והצטמצמה, הלכה והתכווצה, עד שתהינו שאולי לא היו הדברים מעולם.  עוד מעט וכינינו אותה "האגם הגווע", בשם שהעניק הצלם פטר מרום, לימת החולה, טרם ייבושה. בשנים הללו, כוסו חופי הכנרת, בעצי אשל, שהאריאל (תחום התפוצה ) שלהם נרחב מאד. האשל הוא אחד ממיני העצים הבודדים המסוגלים להתפתח היטב בתנאי היובש של הנגב. הוא נמנה עם הצמחים מפרישי המלח, המיועד לקלוט את הלחות שבאוויר במשך הלילה. ביום, האשל פולט את הלחות ולכן קריר בסביבתו הקרובה. המלח מופרש מהעלים, נמס מהטל, מטפטף לאדמה ומעלה בצורה משמעותית את רמת המליחות בשכבותיה העליונות. הדבר משמיד את הצמחים סביב העץ, וגורם ל"מעגלי צריבה" סביב הגזע, דבר הניכר ממרחק רב. כל המינים של האשל מפתחים מערכת שורשים כפולה: שורשים מעמיקים לחיפוש שכבות לחות ומי תהום ושורשים המתפשטים לרוחב, למרחק רב. צבעו הכללי של העץ ירוק-אפרפר, עקב המלח המופרש מעליו. בעת הפריחה הוא מתכסה בפרחים סגולים.

בספר שמואל א' מסופר: "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת-הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל-עֲבָדָיו, נִצָּבִים עָלָיו". תחת האשל גם נקבר שאול המלך עם יהונתן בנו: וַיִּקְחוּ, אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל". בהתאם לאזכורים אלו, ניתן להסיק שהאשל היה עץ עם צל רב שישבו תחתיו ועץ מכובד לקבור תחתיו.

ראו באתר זה: דמותו וחייו של שאול המלך

חופיהם המזרחיים של הכנרת, כוסו בחורשות של עצי אשל, לצד הקנים וצמחי מים נוספים. עד שלפני כארבע שנים, עקב  התפלת המים, הצטמצמה השאיבה מהכנרת והיא שבה להיות אגם.  המים הציפו את עצי האשל שגדלו בחרבה ואלו נרקבו לאיטם והפכו משכן לעופות נודדים. העופות למדו שבמים הם מוגנים מפגיעת אויבים מסורתיים, כמו חזיר בר או נמייה, פחות מנחש הצפע, שיודע לשחות,. למעט השפמנונים הענקיים, הממתינים לגוזל שימעד…

גופו של השפמנון המצוי (Clarias gariepinus) צר וארוך ויש לו סנפיר גב ארוך, המשווה לו מראה של צלופח. עורו חלק וחסר קשקשים, ראשו פחוס ופיו הרחב מכיל שיניים. סביב פיו מצויים שמונה  בינים (הסבר מה זה)  ארוכים הדומים לשפם ומכאן שמו (נון בארמית פירושו דג). השפמנונים רובצים על קרקעית מקור המים בו הם חיים ובעזרת הבינים הרגישים שלהם, הם מגלים את מזונם, הכולל דגים קטנים, דו-חיים, רכיכות וסרטנים. הנשימה של השפמנון יוצאת דופן. סביבת המחיה של השפמנון המצוי לרוב דלת חמצן (מים עכורים וחמימים שזרימתם איטית), בשל כך מצויד חלקו העליון של לוע השפמנון המצוי ב"חדר נשימה", בו מצויות בליטות הקרויות "עץ נשימה". בליטות אלו מאפשרות לשפמנון לבלוע אוויר אטמוספירי (מחוץ למים), ובכך להעשיר את ריכוז החמצן בדמו. למעשה, כ-60% מצריכת החמצן של השפמנון המצוי נעשית באמצעות בליעת אוויר, כאשר יתר צריכת החמצן נעשית באמצעות זימים, המאפשרים לו לקלוט חמצן שמומס במים. ביכולתם לשהות זמן רב מחוץ למים ולהישאר בחיים, בזכות מערכת נשימה גדולה, המורכבת מקשתות זימים המסוגלות להתאים את עצמן לתנאים שונים.

כינויו בישראל הוא "ברבוט". השפמנון המצוי הוא הדג הגדול ביותר בקרב דגת ישראל. דג השפמנון המצוי אינו כשר לאכילה על פי ההלכה, בגלל היותו נטול קשקשים, שהם אחד מסימני הכשרות של דגים. לפיכך, אין לשפמנון שוק בישראל. הצרכנים העיקריים שלו הם התאים, העובדים במושבי הסביבה. הדג הפופולרי בכנרת הוא האַמְנוּן, שבשרו נחשב למשובח.

בשל זנבו שצורתו כמסרק קיבל הדג את הכינוי מושט, שפירושו בערבית "מסרק". משמעות השם העברי הוא מהמילה נון = דג בארמית ואם = אמא, כלומר: דג המשמש כאמא. לדג ניתן שם זה היות שהורי הצאצאים (בחלק מהמקרים רק האם) מגינים ושומרים על הצאצאים בחירוף נפש, יתקפו ויגרשו כל דג או בעל חיים אחר שמתקרב אליהם וכן מבריחים אותם לתוך פיהם בעת סכנה. האמנונים הם מבין ההורים המסורים ביותר מבין דגי המים המתוקים.

מיקומה המיוחד של ארץ ישראל, בצומת של שלוש יבשות, היווה מחד גיסא מוקד רב עצמה לחיכוכים פוליטיים, משחר ההיסטוריה ועד ימינו. מאידך גיסא, מהווה מיקומה של ישראל "צוואר בקבוק" וצומת של נדידת ציפורים, שאין שני לו. מן הסתם, תרם לכך ה"מסדרון" הפורה של בקע ים המלח. כבר הקדמונים השתאו נוכח תופעה מופלאה זו, כפי שהתבטא הנביא ירמיהו: " גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה" (ח', 7).

מהמחקרים שנעשו בסוף האלף הקודם, עולה כי כ-500 מיליון ציפורים נודדות חולפות פעמיים בשנה במרחב האווירי המצומצם של ישראל, ההופכת בהדרגה ל"מכה" של חובבי ציפורים. יעד לעליה לרגל של צפרים, הבאים לצפות בנדידה. חלקן "חיפפו" את הדרך חזרה לאירופה ונשארו לקנן כאן. חלקן עופות החורפים כאן, אחרים קבועים. מין אחד, אנפית הבקר, החל לפלוש בהמוניו ארצה, לפני כששים שנה.

חוף הכנרת הוא אחד המקומות הטובים לצפות בקורמורנים הגדולים,  המתרכזים ללינות לילה גדולות. במשך היום, להקות הקורמורנים נעות לאורך החוף, ובין בריכות הדגים, בחפשן אחר הזדמנויות דייג. מדי שנה, בחודשים נובמבר-דצמבר, מגיעים לביקור בישראל, מעל 10,000 קורמורנים, לתקופה של כשלושה חודשים. רובם מגיעים מחופו הצפוני של הים השחור. הם אמורים היו לשהות כאן עד מארס. אך נראה שלא מעט פרטים, החליטו להישאר במקום החמים ובו שפע של דגים. הקורמורנים הם עופות מים המשתייכים למשפחת השקנאים וכוללים כ-32 מינים.

בתחילה נראו הקורמורנים כצלליות כהות על ענפי העצים, אבל לאחר שהשמש החלה להאיר בפאתי המזרח, הם החלו  במעוף המוכר שלהם, הדומה לזה של ברווז, אך איטי ומסורבל יותר, בגלל עצמותיהם הכבדות. במהלך האבולוציה, "התפשרו" בני משפלת הקורמורניים על כושר התעופה, לטובת כושר הצלילה. כך למשל, עצמותיהם מלאות ואינן חלולות כמו של ייתר העופות. והם בעלי כנפיים חלשות מעוף אך רגליים העוזרות לשחות היטב מתחת למים. כמו כן, הם חסרים את בלטות השומן, שיש לברווזים וצוללים, לכן כשהם יוצאים מהמים, הם נאלצים "לתלות את כנפיהם לייבוש".  לקורמורנים ישנו צוואר קצר ומעט מעוקל, מקור המעוקל בקצהו, עיניים בעלי עדשה האטומה למים.

הם דייגים מעולים. במדינות מסוימות, כמו סין ויפן, משתמשים הדייגים המקומיים בקורמורנים – על מנת שאלה יעשו עבורם את העבודה. הדייגים קושרים חוט סביב צווארו של הקורמורן על מנת שזה לא יבלע את הדג שתפס, ולאחר שמעלים אותו בחזרה אל הסירה, נאלץ הקורמורן להקיא את הדג שלכד.

ערד בן דוד מאתר הצפרות הישראלי, כותב כי בנורבגיה, הקורמורן הגדול הוא עוף ציד מסורתי. בכל שנה הנורווגים יורים בכ- 10,000 קורמורנים ואוכלים אותם. האגדה הנורווגית מספרת שבני אדם אשר מצאו את מותם בלב ים נהנים מחיי נצח באי המסתורי "אוטרסט". בני תמותה מעטים זכו לראות האי המסתורי ואילו תושבי האי יכולים לחזור ולבקר במחוזות חייהם – רק אם הם לובשים צורת קורמורן גדול.

בישראל, מהגרים אלה  לא זוכים להכנסת אורחים. מספרי הקורמורן הגדול גדלו בשנים האחרונות והם מסבים נזקים לענף המדגה דבר שיוצר עימות מר בין הדייגים לקורמורנים; קונפליקט זה גורם לירי בקורמורנים ופריסת רשתות הגנה מעל בריכות דגים; רשתות בהן מסתבכות ומתות אלפי ציפורים בשנה.

לאחר חמש שנים של הפסקה שב אגן הכנרת להיות אתר החריפה המרכזי של עוף זה בישראל. חזרתם של הקורמורנים לכנרת עשויה להקטין את הנזק שהם גורמים בכל שנה למגדלי הדגים בברכות הדגים.  אבל גם הדייגים בכינרת לא "משתגעים"  על קורמורנים…הם מתלוננים שהקורמורנים אחראים לירידה החריפה בשלל הדיג שלהם, ושעיקר הפגיעה באה לידי ביטוי בשלל אמנון הגליל, הדג בעל החשיבות המסחרית הגבוהה ביותר מבין דגי הכנרת. עם זאת, מחקרים שערכה רשות הטבע והגנים שוללים את הטענות האלה[1]. הם מצאו, שהקורמורנים ניזונים מ-18 עד 38 טונות דגים ממשפחת האמנוניים בשנה מהכנרת – כמות שאינה יכולה להסביר את הירידה בשלל דיג בכנרת מכ-2,000 טונות בשנה בראשית שנות ה-90' למאות טונות בשנה בימינו. יתר על כן, שיעור ניכר ממזונם של הקורמורנים הם דגים חסרי ערך מסחרי. לפיכך, אין להאשים את הקרמורנים בירידה בדגה.

השמש שזרחה, אם כי הוסתרה על ידי העננים, דבר שהבטיח לנו מזג אוויר נעים. את המים פילחה סירת דייגים, שמגיעים הנה כבר בשעה 03:00 לפנות בקר; מותחים בגמישות את גבולות החוק.

עצרנו להפסקת בצל האקליפטוסים, שם גדלו גם קנה מצוי, שיח אברהם ואלף העלה המשובל.  מעליהם גדלו אקליפטוסים שהטילו את צילם הנדיב. תוך כדי שתיית קפה גיליתי שהמצלמה נרטבה ושבקה חיים. כך גם חלומותיי, "לירות" בעזרת עדשת ה"טלה"…. בליית ברירה, אסתפק בצילומים הצנועים של הטלפון הנייד ובחיזוק משמעותי בעזרת תצלומיו של משה אלפרט, הצלם המוכשר בן קיבוץ אפיקים, שתלה מצלמות זעירות על האשלים והקנים והנציח עשרות רגעים של זהב.

התבוננו ברמת הגולן, שבימי ילדותי קראו לה "הרמה הסורית" (כעת תוכלו לחשב עד כמה אני זקן). התבוננו בהר "שהיה כמפלצת", הזכרנו את הסורים שהיו כותשים בפגזים את הקיבוצים שלמרגלות הרמה, לא הזכרנו את ההתגרויות הישראליות….בכול פעם, נזכר בפעולת הכנרת ב-1955 ובעובד לדיז'ינסקי שהסתער לתוך האש ממש וקיבל את עיטור העוז על גבורתו. ב-1962, התרחש, לא הרחק מכאן, 'מבצע סנונית', הקרוי גם 'מבצע נוקייב', שהיה פעולה משולבת של כוח חטיבת גולני ושל שייטת 13, נגד כפרים ומוצבים סוריים ברמת הגולן.

המשכנו למושבת קינון נוספת, הפעם נהנים מאור מפנק של זריחה. תוך כדי חתירה הבחנתי בצפצפת הפרת ובערבה מחודדת שגדלו על גדת האגם. חתרנו פנימה, לתוף הסבך, נאבקים בענפים, מתכופפים קדימה ואחורה, נזהרים שלא ליפול. שנים מאתנו לא נזהרו מספיק וסירתם התהפכה. הקייקים שזהרו בצבעי צהוב, אדום וכחול, הוסיפו משנה צבע לפנטזיה, שהיינו לחלק ממנה. לנגד עינינו נגלה מראה אפריקאי כמעט. מאות ואולי אלפים של עופות: אנפות לילה, לבניות, אנפות הבקר, קורמורנים, בכמויות בלתי נתפסות כמעט. למרבית העופות הללו, חד צורתיות זוויגית, היינו, לא ניכרים הבדלי צבע בין הזכר והנקבה, כנראה משום ששניהם חולקים את הטיפול בצאצאים.

הבונוס המיוחד היו המגלנים, שבלטו ברגליהם הארוכות  ובמקורם הארוך, המעוקל במשפחת הכפניים. למגלנים רגליים ארוכות ומקור ארוך ומעוקל כלפי מטה. צורת מקורו של המגלן מלמדת על תזונתו המגוונת. זו משתנה לפי העונה בשנה וזמינות המזון. המגלנים נוהגים לאכול בקבוצות קטנות, וניזונים מרכיכות, תולעים, סרטנים וחרקים החיים בבוץ. חרקים בוגרים ופגיות מהווים חלק גדול מתזונתו, בין השאר חיפושיות, שפיריות, צרצרים, חגבים, זבובים ושעירי כנף; הגוזלים ניזונים בעיקר מצפרדעים קטנות, שפיריות, חיפושיות מים וחלזונות מים.

במיתולוגיה המצרית, המגלן הקדוש האפריקני, היה סמלו של אל החכמה המצרי תחות, והוא מתואר כבעל ראש מגלן. מגלן ידוע מימי קדם; מגלן חום תועד על ידי הפילוסוף והזואולוג היווני אריסטו, ביצירתו "Historia animalium" . המגלנים מקננים על העצים. לפני כחודש, בקעו הביצים, לאחר דגירה של 21 יום ובינתיים האפרוחים גדלו והם בלטו בפלומתם האפורה-בהירה.

מרבית העופות קיננו על הענפים וטיפלו באפרוחיהם. הייתר, עפו מעלינו בגובה נמוך יחסית,, במקביל למים. לפתע נראה פרפור עקוד, שנורה כחץ מקשת אל המים וכעבור כמה רגעים, יצא מהם בתנועות כנפים נמרצות, כשבפיו דגיג קטן. הפרפור הוא שלדג גדול יחסית, הבולט בצבעי השחור-לבן של גופו ובנוצותיו בבולטות מקדקודו. זוהי ציפור קטנה. אורך גוף: 25 – 27 ס"מ; משקל: 75 – 105 גרם. הזכר והנקבה דומים זה לזה, אלא שלזכר שני פסים שחורים לרוחב החזה, העליון רחב והתחתון צר ואילו לנקבה שני כתמים שחורים בשולי החזה, מעין פס אחד לא סגור.

עופות מים שונים פיתחו אסטרטגיות שונות להגיע אל הדג. יש מהן שלוות, כמו האנפות, העומדות על גדת הנחל ושולחות קדימה רק צוואר ומקור ארוכים. יש את ה"שחיינים", הצוללים קדימה בעקבות טרפם (קורמורנים, טבלנים). יש גם את פועלים בשיתוף פעולה קבוצתי,  כמו השקנאים, המגיעים בחבורה גדולה, שוחים בשורה, דוחפים את להקות הדגים למים הרדודים ועורכים כירה גדולה.  אולם המרשימים ביותר הם הטייסים המשוכללים, כמו למשל הפרפור. הוא יודע לרחף במקום אחד, כמו מסוק, תוך פרפור מהיר בכנפיו, ומכאן שמו. כאשר הוא מזהה את הטרף, שאיתרע מזלו לשחות סמוך לקו המים, הוא מזנק לעברו כמו טייס קמיקאזה יפני . אבל להבדיל מהאחרון, שהתרסק אל מותו, הפרפור עושה דרכו מהאוויר למים וחזרה אינספור פעמים בכל יום.

שמו המדעי Ceryle Rudis מורכב מ- Ceryle – עוף המוזכר על ידי אריסטו. כנראה בהקשר של שלדג אחר Halcyon (שלדג לבן-חזה) – ציפור מיתולוגית שקיננה בים. האלים אהבו את הציפור הזאת ובכל פעם שדגרה על הביצים המיתולוגיות שלה, האלים דאגו לשמור על ים שקט…ואילו  rudis , משמעו – "פראי" או "גס". אולי בשל אופיו התזזיתי של הפרפור העקוד.

בין העצים והקנים בלטה בנוכחותה ההדורה, האנפה הארגמנית (Ardea purpurea), שעמדה קפואה וסבלנית, משחרת לטרפה. האנפה הארגמנית מזכירה בגודלה ובמבנה גופה את האנפה האפורה, אבל צבעי הנוצות שלה שונים לחלוטין. זו אנפה גדולה, ארוכת רגליים וצוואר, צבעה הכללי סגלגל, וראשה נוטה יותר לכיוון החום-אדמדם. גרונה לבן ומפוספס בשחור. הצעיר דהוי יותר והצבע הכללי חום. במעוף ניכר גודלה, האברות כהות כחלחלות ומאוצבעות היטב, והסוככות בהירות יותר. לצעיר סוככות חומות ואברות כשל הבוגר. במעוף ניכרות גם הרגליים הארוכות.

האנפה הארגמנית היא עוף ביצה טיפוסי. רגליה, למשל, קצרות מאלו של האנפה האפורה אבל אצבעותיה ארוכות יותר – 13 סנטימטרים! 2.5 סנטימטרים יותר מאשר אצבעותיה של האנפה האפורה. בעזרת אצבעות אלה, האנפה הארגמנית נאחזת ונעה בין הקנים ובצמחייה. על פי רוב, האנפה הארגמנית נמצאת בין העשבים והקנים, "בוטחת" בצבעי ההסוואה שלה ולכן, סף הסבלנות שלה גבוה יותר בהשוואה לאנפה האפורה – שממהרת להתעופף במקרה שגורם הפרעה/סכנה מקרב אליה. האנפה הארגמנית ניזונה בעיקר בדגים ובחרקי מים. היא טורפת גם דו-חיים, זוחלים ואף ציפורים קטנות.

שעות הציד הן בעיקר בבוקר ובערב, אז היא קפואה במקומה – צווארה פשוט לפנים ועיניה תרות אחר מזון. האנפה הארגמנית מסוגלת לבלוע דגים גדולים, שמשקלם אפילו 250 גרמים, כלומר – כרבע ממשקל גופה. איתי הסב את תשומת לבי לאנפות ארגמניות, שמקורן נשבר כתוצאה ממאבקיהם בשפמנונים, שהגיעו לגודל ענק. ראינו עופות חגים מעל קיניהם, אחרים כמה מאכילים את גוזליהם, את המזון שצברו בזפק, אחרים מביאים דגיגים זעירים. חגיגה של טבע.

מעבר לעניין הזואולוגי במבנה גופם של העופות ובאורח חייהם, היתה זו פנטזיה רב חושית, של צרחות ונפנופי כנפיים, גלים המערסלים את הקייקים, של צבעי שמים מתחלפים. אפריקה בארץ ישראל.

הערות

[1] מחקר שערכה יפעת ארצי, אקולוגית שמורת הטבע החולה, הצביע על כמות הדגים הממוצעת שקורמורן אחד ניזון ממנה ביום, החוקרים סבורים שאין להטיל על הקורמורנים את האשמה בירידה בשלל הדיג בכנרת. ​