התקופה הקולוניאלית -עידן ראשון

הקולוניאליזם בתקופה הפרה תעשייתית

כתב: גילי חסקין; 24-12-17

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

מכיוון שהקולוניאליזם, ליתר דיוק, תוצאותיו, הוא תופעה שנוכחת בחלקי תבל רבים, רלוונטי קובץ זה לטיול באמריקה התיכונה והדרומית, האיים הקריביים,  בהודו, בדרום מזרח אסיה, באוסטרליה, ניו זילנד, פולינזיה, אפריקה  קנדה וארצות הברית.

מאמר זו נחלק לשנים, מפאת אורכו. ראו קודם, באתר זה: מבוא לקולוניאליזם.

מקובל לחלק את התקופה הקולוניאלית (תקופה מתוחמת היטב, שבה התקיימה שליטה אירופאית רשמית , באזורים שלמים), לשתי תת-תקופות:

התקופה הראשונה – הּפְֵרה תעשייתית – מן המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-18.

הקולוניאליזם המודרני החל להתפתח במאה ה-15, כחלק מעידן התגליות, עם ייסוד המושבה הפורטוגלית סאוטה בצפון אפריקה (1415) וההתיישבות הפורטוגלית באיים האָזוֹרִיים (1439). לאחר סנוניות אלו התחזקה המגמה ותפסה תאוצה לאחר גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס (1492).

ראו באתר זה: הגילויים הפורטוגליים; כריסטופר קולומבוס.

החלק הדרומי של צפון אמריקה, אמריקה התיכונה ואמריקה הדרומית נכבשו על ידי העמים האיבריים. ברזיל על ידי הפורטוגזים ויתר השטח, סך 12 מיליון קמ"ר, נכבש על ידי הספרדים.

על פי  תפיסתו של הרנאן קורטס כובש מקסיקו ומחריב האימפריה האצטקית, אין כיבוש ללא התיישבות. הספרדים הפכו את אמריקה שנחשבה ל"ספר" לאזור של התיישבות ושל שלטון מרוכז ומסודר. הם הצליחו בכך תוך 50 שנה מיום שהגיע קולומבוס לאמריקה. הניסיון הקולוניאלי של ספרד היה מורכב מכמה רבדים. היה קיים המודל הפורטוגלי של הקולוניזציה באיים האטלנטיים, שנשען במידה רבה על ניסיון וונציאני וגנואזי בים התיכון. כמו כן עמדה לספרדים המסורת הארוכה של הרקונקיסטה בספרד. התהליך ההדרגתי של התפשטות הנוצרים, כיבוש, קביעת ריבונותם של המלכים הספרדיים, ניצור האוכלוסייה, קסטיליזציה שלה, הגירה והתיישבות.

דפוסי ההתיישבות והשלטון שקבעה ספרד במושבותיה שבאמריקה היוו דגם ראשון בקנה מידה גדול לקולוניאליזם האירופאי במאות השנים לאחר מכן. הספרדים באו להיות אדוני הארץ ושליטיה. הם לא באו כדי לעבוד את האדמה. לכן מלכתחילה היו מחלקים את השלל, את הארץ הגדולה, בין הכובשים והמתיישבים הספרדיים[1].

ראו באתר זה: הקולוניאליזם באמריקה הלטינית.

בסוף המאה ה-15 הגיעו סוחרים ונוסעים פורטוגלים לאזורי סנגל וגמביה , חוף הזהב (גאנה של ימינו) והדלתא של הנהר ניז'ר. בעקבותיהם הגיעו גם סוחרים בריטיים, הולנדים, דנים וצרפתים.

בראשית המאה ה-16 מעצמות אירופה ובעיקר פורטוגל, ספרד, בריטניה, צרפת והולנד) החלו להשתלט משאבים הולכים וגדלים ולהביאם למדינותיהן. בתקופה זו החלו נוסעים אירופים, שלוחי המלכים באירופה, לחקור את העולם. מסעותיהם הביאו לגילוי יבשות ואזורים שהאירופים לא הכירו קודם לכן, כמו גם להיכרות עם נתיבי מים ודרכי יבשה חדשים. האירופים גילו את אמריקה כבשו אותה ושלטו בחלקים נרחבים שלה. המדינות הקולוניאליסטיות היו בעיקר ספרד ופורטוגל והקולוניות שלהן היו באמריקה ובחלק קטן מיבשת אפריקה. להבדיל מאמריקה, שם היה שוד מכרות ובעקבותיו התיישבות מאסיבית, שגררה קולטוריזציה (תירבות) מהותי של המקומיים, העניין המסחרי של האירופאים באפריקה, בתקופה זו, הצטמצם ל"מוצר" אחד והוא סחר עבדים. להבדיל מאמריקה, שם התיישבו הספרדים במרכזים השלטוניים של התרבויות המקומיות ולמעזה החליפו אותם, עד המאה ה-19 היתה הנוכחות האירופית באפריקה, מועטה והתמקדה בנקודות סחר בחוף.

ספרד

הקולוניאליזם הספרדי היה אחד האכזריים ביותר שידע העולם והוא הביא למותם של עשרות מיליונים ברחבי העולם, במלחמות ובמחלות. תרבויות קדומות ומפוארות נמחקו לבלי היכר והמושבות שהותיר אחריו הכיבוש הפכו קתוליות ודוברות ספרדית.

אחת המטרות ששמו להן המעצמות הקולוניאליות, בצד ניצול משאבי הקולוניות, הייתה החדרת שפתן ודתן. אף מעצמה קולוניאלית לא הצליחה בכך כפי שהצליחה ספרד. מושבותיה אימצו את השפה הספרדית ואת הדת הקתולית. בראשית המאה ה-19 ירד מאוד מספר הקולוניות ביבשת אמריקה הדרומית, ומדינות רבות ביבשת זו זכו לעצמאות.

בעקבות מסעו של פרדיננד מגלן, שנחת בפיליפינים בשנת 1521. ומת שם כתוצאה מהסתבכותו בקרבות בין שבטים, הבינו הספרדים את הפוטנציאל של המקום.  כארבעים שנה אחר כך, נחת בפיליפינים מיגל לופז דה לגזפי, בראש כוח בן 500 חיילים ומיסיונרים והצליח להכניע את רוב רובם של איי הפיליפינים (המונים למעלה מ-7100 איים) , למעט האי מינדנאו, אליו הגיע האסלאם קודם לכן.

ראו באתר זה: תולדות הפיליפינים; פרדיננד מגלן.

באפריקה היתה לספרד נוכחות קטנה יחסית. המושבה היחידה בשליטתה הייתה גינאה המשוונית, שנשלטה על ידי פורטוגל מ-1474 ועד 1778, ואז מסרה אותם פורטוגל לספרד, יחד עם זכויות סחר ביבשת, בתמורה לשטחים בדרום אמריקה, תושבי המקום אולצו לעבוד למען מלך ספרד בגידולים חקלאיים, ביניהם קקאו, שהוא  עד היום הגידול החקלאי העיקרי שם.

המושבה, שבחופה תנאים אידיאלים לקיום נמלי-ים, היוותה את אחד מבסיסי סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. גינאה המשוונית היא מדינה קתולית ברובה, והיא המדינה היחידה באפריקה הדוברת ספרדית.

פורטוגל

פורטוגל בלטה כחלוצת עידן התגליות האירופי בין המאה ה-15 למאה ה-17. בתקופה זו הפליגו ספניה ברוב האוקיינוסים על פני כדור הארץ והגיעו למרחקים הולכים וגדלים מהבירה ליסבון. בכל נקודת חוף שעליה תבעו הפורטוגזים ריבונות, הוצב עמוד אבן גדול המכונה בפורטוגזית "פדראו".

יורדי הים שפעלו בשירותה, היו מבין המיומנים ביותר שידע העולם, ביניהם דייגו קאו, ברתולומאו דיאש,  ואסקו דה גמה, ופרדיננד מגלן, שלימים עבר לשרת את מלך ספרד. בשלבים הראשונים, הפליגו ספני פורטוגל לאיים באוקיינוס האטלנטי ולאורך חופי מערב יבשת אפריקה עד לקצה הדרומי שלה. בהמשך הם הגיעו גם להודו, לסין וליפן במזרח ולברזיל במערב. בתחילה הושם דגש בעיקר על מסחר ופחות על קולוניזציה. הפורטוגזים הקימו נקודות מסחר (פייטוריאש) בחופן של טריטוריות שמעבר לים, והיו גם אזורים שבהם התבצע המסחר ישירות מסיפון הספינות הפורטוגזיות שעגנו בחופים זרים. היו לפורטוגל גם מספר מושבות שכללו ערים, כדוגמת גואה ומקאו, ובשלבים מאוחרים יותר הוקמו גם מושבות בשטח נרחב, דוגמת ברזיל.

קבוצת ספנים  מפורטוגל, בהנהגת פדרו אלבארס קאבראל (Cabral), נחתה בחופי ברזיל בשנת 1500. רק 32 שנים אח"כ, הוקם יישוב הקבע הפורטוגזי בברזיל, סאו ויסנטה  (São Vicente).

ראו באתר זה: תולדות ברזיל.

בתחילה ניסו המתיישבים הראשונים לשעבד את הילידים האמרינידים תושבי המקום ("אינדיאנים") , בכדי שיעמלו  במטעי הסוכר הראשונים שהחלו לקום בברזיל, כמו גם בעבודות חקלאיות נוספות. האינדיאנים סירבו להשתעבד לאירופים וברחו אל האזורים המיוערים, אליהם האירופים לא העזו להיכנס. ידועים על מקרים לא מעטים של ילידים שהתאבדו בכדי לא להשתעבד. אבל מרביתם  מתו ממגפות. הפורטוגלים נאלצו לבסוף לוותר ולשעבד אוכלוסייה אחרת- אוכלוסייה שחורה, שנחטפה והובאה מאפריקה.

ההשתלטות הפורטוגזית הן על נתיבי שיט ומסחר והן על טריטוריות עשירות מעבר לים, הביאה לפריחה כלכלית בפורטוגל והפכו אותה למעצמה עולמית ראשונה במעלה במאה ה-16.

עוד בשנת 1575, בנו הפורטוגזים בעיר לואנדה(Luanda) , עיר חוף ולימים בירת אנגולה, התיישבות קבע ונמל, ממנו נשלחו העבדים, בעיקר לברזיל. אנגולה הייתה מפורסמת כבר אז ביהלומים שלה, ובמקביל לסחר העבדים, הביאו הפורטוגלים משם, כמות רבה של יהלומים.

הפורטוגלים הגיעו לאי טימור באוקיאנוס השקט כבר בשנת 1520. כמאה שנים אחר כך  הגיעו לשם גם ההולנדים ולאחר שנים רבות של מלחמה החליטו לחלק ביניהם את האי, מערב טימור עבר לידיים הולנדיות עד לשנת 1949, אז קיבלה אינדונזיה עצמאות ומערב טימור עבר לשליטתה.

ב-1511 החלה כבר התיישבות של קבע במה שמוכנה גואה העתיקה כיום, והיא שימשה כבסיס לסחר בתבלינים ובסחורות מתוך הודו לאירופה, שנים לפני שהבריטים עסקו בסחר זה. גואה לא הייתה המושבה הפורטוגזית היחידה, גם דיו הנמצאת מאות ק"מ צפונה מגואה הייתה בשליטה פורטוגלית לכל אורך השנים הללו. במהלך הכיבוש הפורטוגזי, רבים מבני המקום אולצו להתנצר, רכוש רב הוחרם ותשלומי המסים היו כבדים.

נוסף על כל אלו, החזיקה פורטוגל מושבות קטנות יותר באוקיאנוס האטלנטי, איי כף ורדה ואיי סאו טומה ופרינסיפה שהיו למרכזי סחר בעבדים ותחת שליטה פורטוגזית במשך קרוב ל-500 שנה, וכן גינאה ביסאו במערב אפריקה

הולנד

משגילו הפורטוגלים את דרך הים להודו והביאו משם תבלינים לארצם, הובילו סוחרים הולנדיים את הסחורות היקרות לאנטוורפן ולאמסטרדם ומשם לארצות אירופה המערבית. מלחים הולנדיים , שעבדו בספינות פורטוגליות, למדו את דרכי הים למזרח ואת סודות הסחר עם ארצות אסיה.  ב-1579 שחררו ההולנדים את עצמם מהמרות הספרדית וב-1580 השתלטה ספרד על פורטוגל ומושבותיה. כתוצאה מכך, הצליחו ההולנדים, תוך כמה עשרות שנים, לכבוש לעצמם חלק ניכר מהאימפריה הקולוניאלית הפורטוגלית. בניגוד למה שהיה במדינות האיבריות, הפעולה הזאת בוצעה בהולנד לא על ידי המדינה, אלא על ידי 'החברה ההולנדית של הודו המזרחית', שקיבלה מהמדינה מונופול לסחר עם כל הארצות שבין כף התקווה הטובה והקצה הדרומי של אמריקה.

היה זה התאגיד הרב-לאומי הראשון בהיסטוריה. חברה זו קיבלה לידיה את המונופול על הסחר של הולנד עם אסיה, ושמרה עליו במשך מאתיים שנה. היא הייתה הגוף המסחרי הגדול בעולם במאה ה-17. היא ייבאה לאירופה כמויות ענק של תבלינים והרוויחה כסף רב בזכות המאמצים והסיכונים הלא-מבוטלים שהיו כרוכים בסחר התבלינים. ב-1605-1621 גורשו הפורטוגלים מאיי מאלוקו וב-1619 נוסדה באטוויה (כיום ג'קרטה).

מ-1637 היו לחברה נקודות משען בציילון, ב-1641 כבשו את מאלאקה, ב-1660 את קוצ'ין. החל משנות הארבעים של המאה ה-17  היה לחברה ההולנדית  מונופול עולמי על סחר עם יפן, באמצעות תחנת הסחר ההולנדית בדג'ימה (Dejoma). אי קטן זה במפרץ נגסאקי היה הפרצה היחידה בבידוד שכפו השוגונים על יפן עד [2]1854.

ראו באתר זה: יפן בתקופת טוקוגאווה.

ב-1624-1662 התקיימה מושבה הולנדית פורט זלנדיה (Fort Zeelandia) באי פורמוזה (טאייון). במחצית הראשונה של המאה ה-17 הגיעו אנשי החברה לחופים של אוסטרליה וניו זילנד, אך בחרו שלא להתיישב שם. באותם שנים נסעו יורדי ים הולנדיים מערבה, יסדו ב-1614 את "אמסטרדם החדשה". כיום ניו יורק; שם שלטו עד 1664. ב-1655 כבשו את המושבה השוודית "שבדיה החדשה"(New Sweden) , שהוקמה ב-1638 בצפון אמריקה על שפכו של נהר דלוור (Delaware River) לאוקיאנוס. ב-1621 נוסדה "החברה ההולנדית להודו המערבית", שתפקידה העיקרי היה להילחם בספרדים ולהפריע למסחר שלהם עם מושבותיהם שבאמריקה. ב-1634 כבשו את האי קורסאו (Coração ) שבים הקריבי. ב-1624-1661 השתלטו על צפון מזרח ברזיל. לשם עיבוד מטעיה בהודו המערבית ובברזיל היתה החברה זקוקה לעבדים שחורים. משום כל כבשה את אלמינה Elmina) ) שבחוף הזהב (כיום גאנה), מידי הפורטוגלים. החשובה במושבותיה היתה אינדונזיה, שנשארה בידיה עד 1949.

ראו באתר זה: התקופה הקולוניאלית באינדונזיה.

בריטניה

לגורמי הקולוניאליזם הכלליים, התווספו בבריטניה כמה מהתמורות החברתיות והדתות שאירעו בה. במאות ה-16 וה-17 נגלו ניגודים חברתיים ודתיים שגרמו לרבים מבניהם של כתות דתיות שונות לנטוש את אנגליה. בניגוד לכובשים הספרדיים היו מהגרים אלו בעיקר אנשי עבודה ובעלי משפחות שלא באו לחפש זהב, אלא מנוחה, נחלה וחופש דתי.  התיישבותם של בני אירופה בארצות הברית של היום, היתה מלווה בתחילה במאבק עם האוכלוסייה המקומית ואחר כך במסעות השמדה נגדה. הפוריטנים ראו עצמם כעם נבחר ואת אמריקה הצפונית כארץ ייעודם ולא היססו להשמיד אתה אינדיאנים "כבני עמלק" מסיבות דתיות שמרו מתיישבים אלו (כמו מתחריהם ההולנדים), בקפדנות על התבדלותם מהילידים .

מימי מסעותיהם של פרנציס דרייק (Drake) וקוונדיש (Cavandish), נהגו הבריטים לנהל את קשריהם המסחריים עם הודו בדרך הים, שסביב כף התקווה הטובה[3].

ב-1600 נוסדה בלונדון חברת הודו המזרחית במטרה להיכנס למסחר רב הרווחים עם הודו ועם דרום-מזרח אסיה. החברה התחילה את פעילותה על יסוד זיכיון שהוענק לה על ידי המלכה אליזבת הראשונה. במרוצת הזמן הרחיבה את סמכויותיה, באופן שמילאה כמעט את כל התפקידים של מדינה: קיימה צבא משלה, ניהלה מלחמות וטבעה מטבעות. ב-1608 כבר הגיעו סוחרים אנגליים לסוראט שבהודו ולאחר כמה שנים קיבלו מן המוגול הגדול (השליט המוסלמי של הודו באותם הימים) רשות לייסד במקום ישוב של קבע. בשנים שלאחר מכן הקימו מצודות, בעיקר לחופה המזרחי של הודו. ב-1668 מסר המלך הבריטי צ'ארלס לחברה את העיר בומבי, שנעשתה למרכז פעולתה של החברה ב-1644[4].

צרפת

כבר במאה ה-16 החלו הצרפתים לגלות עניין באפשרות של היאחזות מעבר לים.

מלך צרפת, פרנסואה הראשון סירב להכיר בחוזה טורדיסליאס, המעניק בלעדיות לספרד ולפורטוגל בעולם החדש. משנואשה תקוותם של הצרפתים למצוא את המעבר הצפוני- מערבי להודו, נאחזו במזרח קנדה ועסקו בעיקר בסחר בפרוות.

מסעותיהם המוקדמים של ג'ובני דה וראזאנו (Giovanni da Verrazzano) וז'אק קרטייה (jacques cartier) בתחילת המאה ה-16, וכמו כן מסעותיהם של הדייגים הצרפתים לגדות הגדולות של ניופאונדלנד במהלך המאה, היו תחילתה של האימפריה הצרפתית הראשונה. אולם ההגנה הספרדית על המונופול שלה באמריקה, ומלחמות הדת של סוף המאה ה-16 מנעו מצרפת לבסס שם מושבות. ניסיונותיהם הראשונים של הצרפתים להקים מושבה בריו דה ז'ניירו, ב-1555 ("צרפת האנטרקטית"), בסנט לואיס ב-1612 ("צרפת המשוונית"), ובפלורידה (כולל מבצר קרוליין ב-1562) היו כושלים, בשל התנגדותם של הספרדים והפורטוגזים.

הקמתה האמתית של האימפריה התרחשה ב-27 ביולי 1605, עם הקמתה של פורט רויאל באקדיה שבצפון אמריקה (כיום בנובה סקוטיה, קנדה). מספר שנים מאוחר יותר, ב-1608, הקים סמואל דה שמפלן את קוויבק, שעתידה להפוך לבירתה של מושבת הכתר הענקית "צרפת החדשה".

ראו באתר זה: קוויבק.

בזכות בריתותיהם עם השבטים האינדיאנים, הצליחו הצרפתים להשתלט על שטחים נרחבים בצפון אמריקה. שטחי ההתיישבות הצרפתית הוגבלו בדרך כלל לעמקו של נהר סנט לורנס. קודם להקמת מועצת הריבונות ב-1663, הטריטוריה של צרפת החדשה פותחה כקולוניית סוחרים. רק לאחר הגעתו של המושל ז'אן טלון (Talon) ב-1665, נתנה צרפת למושבותיה באמריקה די משאבים להקמת מושבות כמו אלו הבריטיות. באופן יחסי לא היה לצרפת עניין גדול בקולוניאליזם, והיא התרכזה יותר בשליטתה באירופה. לאורך ההיסטוריה של צרפת החדשה היא פיגרה לרוב אחרי צפון אמריקה הבריטית, הן באוכלוסייתה והן בכלכלתה. אקדיה עצמה אָבדה לטובת הבריטים בהסכם אוטרכט ב- 1713.[5]

ב-1699 גדלו הטריטוריות הצרפתיות בצפון אמריקה אף יותר, עם הקמת לואיזיאנה באגנו של נהר המיסיסיפי. רשת הסחר וההתיישבות הנרחבת בלואיזיאנה עד לקנדה דרך הימות הגדולות הוגנה על ידי סדרת מבצרים, שרבים מהם רוכזו באזור שכיום כלול במדינות אילינוי וארקנסו, ארצות הברית.

בעת שהאימפריה הצרפתית בצפון אמריקה התעצמה, החלו הצרפתים לבנות אימפריה קטנה אך רווחית באיי הודו המערביים. התיישבות לאורך חופה של דרום אמריקה החלה ב-1624, ומושבה הוקמה בסנט קיטס ב-1625. חברת האיים האמריקניים הקימה קולוניות בגואדלופ ובמרטיניק ב-1635, ומושבה הוקמה מאוחר יותר בסנט לוסיה (1650).

המושבה החשובה ביותר בקריביים הוקמה ב-1664, בסן-דומנג ((Saint-Domingue; כיום האיטי, בחציו המערבי של האי הספרדי היספניולה. במאה ה-18 צמחה סן-דומנג למושבה העשירה ביותר בסוכר בקריביים. חציו המזרחי של היספניולה (כיום הרפובליקה הדומיניקנית) הפך גם הוא למושבה צרפתית, לאחר שספרד מסרה אותו לידיה ב-1759.

ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת לא הוגבלה רק לעולם החדש. במערב אפריקה החלו הצרפתים להקים נקודות מסחר לאורך חופה של סנגל ב-1624.

הצרפתים אף ניסו להתנחל בהודו. ב-1664, יסד קולבר (Jean-Baptiste Colbert) את "החברה של הודו המזרחית" הצרפתית כדי להיכנס לסחר במזרח. קולוניות הוקמו בהודו, בצ'אנדרנאגור (1673) ובדרום מזרח פונדיצ'רי (1674 קולוניות הוקמו גם באוקיינוס ההודי, באי בורבון (ראוניון, 1664) באי צרפת (מאוריציוס, 1718), ובאיי סיישל (1756).

שלטון הצרפתים באמריקה הצפונית לא האריך ימים. במאה ה-18 כבשו הבריטים את המושבה. רק האוכלוסייה הצרפתית במזרח קנדה ושמות צרפתיים בעמק המיסיסיפי מזכירים את מעמדה החשוב של צרפת באמריקה הצפונית.

כמו בקנדה, כך בהודו, הכשילו האנגלים את מאמצי הצרפתים, להרחבת השפעתם בארץ והכריחו אותם להסתפק בתחנות הנזכרות.

רוסיה

החל מתקופתו של הצאר איוון הרביעי ("איוון האיום") מתחילה רוסיה להתפשט מזרחה ובסוף המאה ה-16 המשיכו מעבר להרי אוראל, מזרחה אל סיביר.

איוון הרביעי נתן לסוחרים מבית סטרוגנוב שטחים ליד הרי האורל, וכן הטבות מיסוי לאנדריי סטרוגנוב, דבר שהוביל להגירה רוסית לאזור. המתיישבים החדשים בראשות סטרוגנוב פיתחו את החקלאות, ציד, דיג, המסחר וכן הכרייה באזור (כריית עפרות). סטרוגנוב גם ביסס את המסחר עם השבטים הסיביריים השונים. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-16, משפחת סטרוגנוב מימנה את כוחות הקוזקים ובעצם כיוונה אותם למלחמה על ממלכת סיביר (הטטארית).

האוצר או המשאב העיקרי שמשך את הקוזקים לסיביר היו הפרוות (שועלים, חולד הרים וצובלים). הכיבוש הרוסי של סיביר התרחש במאות ה-16 וה-17, כאשר החאנות של סיביר הפכה למסגרת פוליטית רופפת של נסיכויות חסות. שלטונם של אלה היה נתון לחתרנותם של מגלי ארצות רוסיים. אף שמגלי הארצות היו מעטים, הם הפעילו לחצים על החמולות השונות, כדי שיהיו נאמנים לרוסים ויקימו מבצרים מרוחקים לשם יציאה לתקיפות. ח'אן קוצ'ום, שהיה הח'אן של סיביר, ניסה להתנגד לרוסים הוא ניסה לרכז את שלטונו באמצעות כפיית דת האסלאם על נתיניו והנהגת שיטה חדשה לגביית מסים. 540 קוזאקים בפיקודו של יֵרְמַק טימופייביץ' (Yermak Timofeyeveich) פלשו לשטחו[6]. הקרבות ניטשו ונמשכו לאורך למעלה מ-20 שנים, כאשר בכל פעם צד אחר זוכה בשלטון למשך כמה שנים. חאן קוצ'ום הובס באוגוסט 1598 בקרב אורמין (ליד נהר אוב). כדי לשעבד את הילידים ולגבות יאסאק (מס גולגולת שהיה מיועד לצאר הרוסי), נבנתה שורה של מוצבי חורף (zimovie) ושל מבצרים (ostrog) בנקודת המפגש של נהרות ונחלים ובמקומות חשובים שבהם גובים דמי הובלה.לאחר מותו של החאן והיעלמותה של התנגדות מאורגנת של אנשי סיביר, התקדמו הרוסים קודם כול לימת בייקל ולאחר מכן  לים אוחוצק ולנהר אמור. ב-1639 הגיעו הרוסים לאוקיינוס השקט. לאחר כיבוש חאנות סיביר, כל צפון אסיה – שטח גדול יותר מהחאנות הישנה יותר – נודע בשם "סיביר". שני דורות של שלאחר מכן (1580-1640)  השתלטו על השטח העצום של סיביר. מבחינה מסוימת המשיכה החאנות להתקיים בתואר משני 'הצאר של סיביר' – והפכה לחלק מהמערכת האימפריאלית של האוטוקרטים הרוסיים. אנשי סיביר נכנעו לכוחות הרוסיים והאימפריה הרוסית בתורה, הגנה עליהם מפני שבטי הנוודים שתקפו אותם מדרום. הילידים הסכימו לשלם מס בצורת פרוות. נסללו דרכים שחיברו בין מוסקבה לסיביר לשם העברת הסחורה יקרת הערך.

במאות ה-17 וה-18 הרוסים שהיגרו לסיביר היו ציידים או איכרים שניסו לברוח מחיי צמיתות, פושעים נמלטים ומאמיני דוקטרינת הכנסייה הישנה. ברוב הישובים החדשים ישבו רוסים וכן ילידי המקום והם חיו במצודות בשל החשש לפלישות שבטים נוודים מדרום. בתחילת המאה ה-18 הפלישות מדרום כמעט ופסקו, בשל אווירת הביטחון החדשה, החלו לזרום יותר ויותר מהגרים מרוסיה לסיביר.

במהלך המאה ה-18 שלטונות האימפריה הרוסית החלו לשלוח יותר ויותר אנשי מנהלה לאזור, כך שהקשרים עם השלטון המרכזי התחזקו. בשנת 1730 מתחילים לכרות מתכות באזור, דבר המביא לפתיחתה של תעשייה חדשה, משפחת דוידוב (משפחת תעשייני מתכת) מקימה את העיר ברנאול (Barnaul) למטרה זו. ככל שתעשיית המתכות התפתחה, התפתחו גם חיי חינוך, תרבות וכדו'. אנשי התעשייה כללו גם מהנדסים ואנשי אקדמיה והם אלה שהביאו עימם את התרבות האירופאית לסיביר.

מסוף המאה ה-18 עשו הרוסים מאמצים להתפשט לקווקז ולאסיה התיכונה.

כבר בראשית המאה ה- 18, הציע הח'אן של חיוה, לפיוטר הגדול, להיות ווסל שלו – בתמורה לעזרתו של פיוטר נגד השבטים התורכימנים והקזחים השודדים – צעד שמהווה את ראשית הבחישה הרוסית באסיה. תאבונו של פיוטר התעורר על ידי הפוטנציאל של חיווה כנקודת מוצא לסחר עם הודו. כמו כן הולהב על ידי ידיעות על הימצאות זהב, כביכול, לאורך האמו-דריה ועל ידי הסברה המוטעית, כי ניתן לשייט לאורכו, לתוך מרכז אסיה, הרוסים בשלב זה היו מעוניינים לפתח את המסחר, בעיקר עם בוכרה – על ידי רכישה של כותנה גולמית והחלפתה במוצרי טקסטיל וכלי עבודה.

המלך הגאורגי הרקלה השני הגיע למסקנה שממלכתו הנוצרית המבודדת לא תוכל לשרוד לבדה מול אויבותיה המוסלמיות (האימפריה העות'מנית והאימפריה הצפווית). במאמצי ההתגוננות של גאורגיה כנגד תורכיה ופרס, פנה לעזרתה של רוסיה. האחות הגדולה בצפון, שהשפעתה בקווקז הלכה וגדלה מאז ימי פיוטר הגדול. כוחות קטרינה הגדולה פלשו לגאורגיה וכבשו אותה מידי התורכים. ב-24 ביולי 1783 חתם הרקלה השני על חוזה גֶאורְגְיֶיבְסָק (Georgievsk)  שהעביר את ממלכת קרטילי-קחטי (Kartli-Kakheti) הקטנה, תחת חסות (פרוטקטוראט) האימפריה הרוסית.

בנו של המלך הרקלה, גאורגי השמיני, שמלך בסך הכול שנתיים (1798-1800) ביקש לספח את גאורגיה לרוסיה של הקיסר פאול וכך הפך למעשה, לאחרון מלכי בית בגרט ואחרון מלכי גאורגיה. ב-1801, הצאר אלכסנדר הראשון, בנו של הצאר פאול, ביטל את ממלכת קרטילי-קחטי (Kartli-Kakheti)  מבלי להתדיין על כך עם הנציגים הגאורגים שישבו בסנט פטרבורג. הסיפוח הרוסי שם קץ לשלטון בעל אלף השנים של שושלת בגרט (באגראטיוני). ב-1801 נעשתה גאורגיה המזרחית למחוז רוסי לכל דבר. בין 1804 ל-1811 סופחו גם כל הנסיכויות הגאורגיות, אחת אחת לרוסיה, למרות מספר מרידות של הגאורגים .

השלטון הרוסי, ביטל ב-1811 את עצמאותה של הכנסייה הגאורגית וצירף אותה לכנסייה הפרובוסלבית הרוסית. מושלים צבאיים רוסיים ישבו בטיבליסי נשלחו לפקח על ההעברה והשינויים. זכויות האצולה בוטלו והונהגה שיטת מיסוי חדשה. הרוסים שאפו לעצב את הפיאודליזם הגאורגי על פי  מודל רוסי במישור הסוציאלי והאדמיניסטרטיבי. פקידי ממשל צבאי נשלחו לטיביליסי (טיפליס בפי הרוסים) כדי לפקח על השינוי. את המסורות הפיאודליות תפסה בירוקרטיה גסה מן הסוג שתיאר גוגול בסטירה שלו "רוויזור". כמו כן הונהגה השפה הרוסית בכנסיה ובחינוך. כל זה לא עבר ללא מחאה, ובכמה מקרים פרצו מרידות. אך דווקא רוסיה היא שהבטיחה את שרידותה הפיסית של האומה הגאורגית, בהדבירה את כנופיות ההרים שפשטו על הארץ מדגסטאן, ובגרשה את התורכים והפרסים מחלקים שנחשבו מבחינה היסטורית, כחלק מגאורגיה.

ראו באתר זה: מבוא לטיול בגאורגיה

דנמרק

האימפריה הדנית החלה את דרכה בתחילת המאה ה-13, כשקיבלה דנמרק את השליטה על אסטוניה. באיחוד עם נורבגיה, לדנמרק-נורבגיה הייתה השליטה על כל הקולוניות הישנות של נורווגיה – גרינלנד, איי פארו, אורקני, שטלנד ואיסלנד.

במאה ה-17, לאחר אבדות טריטוריאליות בחצי האי הסקנדינבי, דנמרק-נורבגיה החלה לפתח קולוניות, מבצרים, ועמדות מסחר באפריקה, באיים הקריביים  ובהודו. המלך כריסטיאן החמישי, היה הראשון שהכניס מדיניות לפיתוח המסחר הדני שמעבר לים, כחלק מגל המרקנטיליזם שסחף את אירופה באותה תקופה. ב-1620 השיגה דנמרק את הקולוניה הראשונה – טרנקובאר או סרנגמבדי, הנמצאת על חופה הדרומי של הודו. דנמרק החזיקה במספר קולוניות קטנות ועמדות מסחר לאורך תת-היבשת ההודית מהמאה ה-17 עד למאה ה-19, שלבסוף נמכרו לבריטניה שהפכה לכוח העיקרי באזור. הקולוניה טרנקובאר (כיום טהאראנגמבאדי Tharangambadi) הוחזקה בידי הדנים משך 225 שנה, עד שנמכרה לבריטניה ב-1845. ב-1755 דנמרק רכשה את העיירה סרמפור, ומאוחר יותר את אחנה ופירפור. ב-1829 הוקמה אוניברסיטה דנית בסרמפור, וזו קיימת עד היום. ערים אלה נמכרו גם הן לבריטניה ב-1845. עוד ניסיון דני לקולוניזציה היה באיי ניקובר.

דנמרק השיגה את האי סנט תומאס, את האי סנט ג'ון שבאיים הקריביים , ורכשה את סנט קרואה מצרפת ב-1773. כלכלת האיים התבססה בעיקרה על גידול קנה סוכר. האיים האלו נודעו כ"איי הודו המערבית הדנים "ולבסוף נמכרו לארצות הברית ב-1917 במחיר של 25 מיליון דולר. הדנים רצו להיפטר מהאיים בשל התדרדרות הכלכלה באיים. ארצות הברית קיוותה להשתמש באיים כבסיס צי. מ-1917 האיים נודעו כ"איי הבתולה האמריקאים".

דנמרק החזיקה במספר נקודות מסחר ובארבעה מבצרים לאורך חוף הזהב במערב אפריקה, במיוחד באזור גאנה של היום. מבצר פרדריקסבורג היה לבסיס הכוחות הדנים באפריקה ושימש כמרכז לסחר בעבדים באיי הודו המערביים הדנים מ 1787יחד עם מבצר קונגנסטן.

מ-1787, מבצר פריאדנסבורג ומבצר קונגנסטן. דנמרק מכרה את המבצרים לבריטניה בשנת 1850. השריד האחרון של האימפריה, שהיה גם הטריטוריה הגדולה בה, היא גרינלנד, שזכתה בשלטון עצמי ב-1953, ומאז היא אזור אוטונומי במדינה הדנית. איי פארו קיבלו אוטונומיה דנמרק ב-1948.

להמשך קריאה: ראה באתר זה: הקולוניאליזם בשיאו

הערות

[1] ראו בהרחבה: מירי, אליאב פלדון, חמש מאות שנה לגילוי אמריקה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב 1992.

[2] לצד הפעילות המסחרית הענפה, התקיימו גם חילופי ידע: חוקרים הולנדים דוגמת איסאק טיטסינג, דיווחו למערב על התרבות היפנית, והיפנים למדו מן ההולנדים את ההתפתחויות האחרונות בתחום המדע בדמות הראנגאקו, "לימודים הולנדיים" – כינוי לכל הידע המערבי.

[3] H. G. Rawlinson, British Beginings in Western India, 1579-1657, Oxford, 1920, p. 22

[4] על כך בהרחבה, אליהו אילת, בריטניה ונתיביה להודו, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1971.

[5] הסכם אוטרכט הוא הסכם שלום שנחתם בחודשים מרץ-אפריל 1713 בעיר ההולנדית אוטרכט ובכך סיים את מלחמת הירושה הספרדית באירופה ואת מלחמת המלכה אן בצפון אמריקה. על ההסכם חתומות צרפת בראשותו של לואי הארבעה עשר וספרד בראשות פליפה החמישי דוכס אנז'וּ, מצד אחד, ובריטניה בראשות המלכה אן, דוכסות סבויה, והרפובליקה ההולנדית מצד שני.

[6] את הקוזאקים ליוו 300 עובדי עבודת כפיית ליטאים וגרמנים שאותם רכשו בני סטרוגנוב מהצאר.