מ'מנור לרמת ישי' – חלק ב'

כתב:גילי חסקין

 ראו גם, באתר זה: ישוב המפעל תל אור, אשר בנהריים

ראו גם סיור : בעקבות ראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל- טיול בעקבות חלוצים וחולמים

אחרי חתימת החוזים המתאימים חזר מוטל רוזנברג לפולין, כדי לארגן את עליית החברים לארץ-ישראל והביא עמו לחבריו רישיונות עלייה. נבחרה קבוצה של עשרים וחמישה צעירים בגיל שלושים ומעלה, שייעלו ראשונים על הקרקע.  הוחל בעבודות הכשרה ובניין, הוקמו צריפים למגורים, וראשוני החברים שהשקיעו במפעל מכספם התיישבו במקום. התנאים לא היו קלים; הם עלו בלי הכשרה ומבלי שהכירו את תנאי השטח. האזור היה שמם, מיושב בחלקו על ידי ערבים, וללא מים. בזיכרונותיהם מתארים התושבים קדחת, מחלות עיניים וערבים עוינים[1]. כשהגיעו האנשים למקום, שיכנו אותם בבית הערבי הגדול ("החאן"), הניצב על אם הדרך. הם החלו לעבוד בניקוי השטח, ניכוש קוצים, הכנת תוואי לדרכים וסלילת כביש. על אדמת היישוב היו ביצות קטנות והן יובשו.   את המים הביאו מבאר ערבית מהכפר ג'דה. הניסיון לשפר את התנאים, על ידי קידוח באר, לא עלה יפה. עם הזמן, חפרו עוד שתי בארות מים והוחל בחפירת באר רביעית.  אך לא היה בהן די[2].  במהלך חצי שנה הגיעו יתר המשפחות[3].  הוקמו ארבעים צריפים דו-משפחתיים, לשיכון שמונים משפחות[4]. כמה מהם ניבנו סביב המפעל והיתר, לאורך הרחוב המקיף אותו ממערב ומדרום מערב (כיום רחוב האורן ברמת ישי). קשה להבחין באיזו השראה תכנונית או חשיבה לטווח רחוק; ייתכן שהיתה כזאת לגבי ישוב קבע שאמור היה להיבנות בעתיד. מראיינות אישיים ומיומנים, עולה התמונה של ישוב מאולתר למדי, הבנוי סביב מקום העבודה ומעל לעמק, באזור תצפית טוב יחסית, המקבל את הרוחות המערביות.

התברר שאי אפשר היה להשיג כמות גדולה של אנשי טכסטיל המסוגלים להשקיע 250 לי"מ. אחד התנאים המוקדמים התבטל אפוא. אולם כדי לקדם את המפעל, פתחה החברה את שעריה בפני  סוחרים ובעלי חנויות. היו גם אנשים שהגיעו באקראי. יעקב שרייבר, למשל, חלם להיות חקלאי בארץ-ישראל. לדבריו, כבר באנייה שמע "נסים ונפלאות" על ג'דה, ומשום כך הגיע למקום[5]. המשפחות הראשונות לא נמנו בהכרח על יוצאי פולין. הן הגיעו ממקומות שונים וישבו בארץ כמה שנים טרם העלייה לג'דה[6].  רוב האנשים היו חסרי כל הכשרה בענייני טכסטיל. בין חמישים ושמונה המשפחות שנמצאו במקום באוקטובר 1926, היו רק שבע משפחות אורגים. הובאו כארבעים נולים מכאניים, ואף הוקמה מחלקת אשפרה. המתיישבים הקימו, בנוסף לבית החרושת, גם בית ספר ומוסדות קהילתיים. למקום הגיע, על תקן של מומחה, בעל מפעל קטן שנקלע לקשיים, בשם משה פרייטג, עם ששה נולים[7].  בו בזמן, התנהל רישום חברים נוספים בפולין וגיוס כספים[8].  ב-1925 ציין ד"ר חיים וייצמן, בדו"ח שלו לוועדת המנדטים, כי "'מנור' הוא אחד מחשובי המפעלים בארץ"[9].  ביומני העבודה בג'דה מתוארת העבודה בשטח החל מ12 בפברואר 1926. החברה עשתה ניסיונות לפתח חקלאות במקום. כך למשל נשכר טרקטוריסט מקצועי מעכו, על מנת שיחרוש אלף דונם מאדמותיה. מים לחקלאות לא היו בנמצא[10]. בשם חברת 'מנור' חתם על המסמכים הדרושים יחיאל וייצמן (1957-1892)[11], תעשיין מחיפה שמונה על ידי וועדת הנאמנים של 'מנור', לשמור על המקום. בשלב מסוים, כשנגמר הכסף, קיבל חמישים דונם קרקע במקום שכר[12].  בשנה שלאחר כך, עובדו 500 דונמים של תבואות חורף ו-1500 דונמים של תבואות קיץ. במהלך המחצית הראשונה של שנת 1926 נבנה במקום לול כללי. הכוונה היתה שהוא ישמש דוגמא, על מנת שכל אחד יבנה לול כזה בחצרו[13]. נזרעו שבע מאות דונמים פלחה ושטח קטן של ירקות[14].  התחושה הכללית היתה אופטימית. כך למשל, בידיעה מעיתון "דבר" מ-15 בפברואר 1926, מדווח על הרחבת מפעלי הטכסטיל אשר בג'דה, שעליהם הוטל לעמוד בתחרות קשה עם סחורות מחוץ לארץ, הנמכרות במחירי "דמפינג" (Dumping = הוזלה חריפה). הכוונה היתה לייצר תוצרת טובה יותר ולהחדיר לציבור את החשיבות שבקניית תוצרת הארץ. נקנה מנוע חדש בן 28 כוח סוס (להלן: כ"ס), במקום הישן, שהיה בן 18 כ"ס. הדינמו נתן גם כוח להעלאת מים ולחשמל. קיוו כי רכישה זו תאפשר לעבוד בבית החרושת בשתי משמרות. נפתחה בחיפה חנות; סודרו שבע מכונות תפירה והוזמנו עשר פועלות: שבע תופרות, מודדת, מגהצת ותופרת כפתורים. הוזמן למתפרה גם מומחה לבגדים מוכנים, מעולי גרמניה[15].  חברת 'מנור' הקימה מחסן לרכישת מצרכים אשר יועד להיות צרכנייה קואופרטיבית בבעלות חברי המקום.  לא היו מקרי קדחת או טיפוס. במקום הוקם מרחץ ומקווה[16]. במקום נבנה בית ספר ובו למדו ארבעים תלמידים, עשרה מהם בכתה א' והיתר בגילאי 14-9. את כולם לימד מורה אחד, בעזרתה של הגננת שסייעה לו, טרם שנפתח הגן, בהוראת ציור, כיור ומלאכת יד. חברת 'מנור' חתמה על חוזה עם 'קופת חולים', שעל פיו נכנסו כל בני המקום הבוגרים כחברים שווים ב'קופת חולים'. בתחילה עבד במקום, באופן לא סדיר, רופא שהיה אחד מחברי 'מנור'. החל מסוף אוגוסט 1926, קיבל ד"ר ביבר, הרופא של נהלל, את האחריות על בריאות התושבים. חברת 'מנור' התחייבה להקים במקום מרפאה, חדר חולים ובית מרקחת[17]

החלום של 'מנור' התנפץ אל מול מציאות עגומה. מה שנראה מבטיח על הנייר, התברר במהרה כרעיון שיוזמיו אינם מסוגלים להוציאו אל הפועל. גרוע מכך, הוא נראה כהימור על עתידם של עובדים בעלי משפחות, שהשקיעו את כספם ללא ערבויות ממשיות[18].

בעלי המניות הראשיים התקשו למצוא שלש מאות פועלי טכסטיל שיוכלו להשקיע 250-200 לא"י במניות, או משקיעים מעוניינים אחרים. אף על פי כן הצליחה חברת 'מנור' לגייס סכום של 32,000 ליש"ט, שאותו השקיעה בהקמת המפעל. רובו של הכסף יועד להכשרת המקום, חפירת בארות, בניין צריפים ובתים, קניית מכונות וסידור בית החרושת[19].  אולם היה פער גדול בין החישובים המקוריים לבין ההוצאות בפועל ותוך זמן קצר התגלעו חילוקי דעות בין בעלי המניות העיקריים לבין החברה הגרמנית, ואלה הגיעו גם לבית משפט[20]. בחודש אוגוסט 1926 היו במפעל כבר חמישים נולים, אך הוא טרם עבד מחוסר תקציב. במקום גרו כשמונים משפחות, סה"כ כמאתיים וחמישים איש. עלייתן של שמונים משפחות נוספות עוכבה על ידי הממשלה הבריטית, והדבר עיכב גם את משלוח הכספים שאמורים היו להגיע. מסתבר שהממשלה הפולנית תרמה אף היא לכך, בסרבה לאפשר משלוח כסף ארצה. אי לכך פנה וועד 'מנור' בבקשה דחופה לקבל הלוואה על סך 500 ליש"ט, סיוע מטעם ההנהלה הציונית[21].  בעיתונות התקופה מועלים חששות ונשמעת ביקורת גלויה על כך שהעלו לג'דה מתיישבים חסרי הכשרה חקלאית וללא כל גיבוש חברתי. הביקורת הצביעה על כך שמצב זה, והיעדר עזרה אוטוריטטיבית מן החוץ תביא בהכרח לחילוקי דעות ולמריבות[22]. כמה חברים עזבו כבר בשנה הראשונה[23].

 בישוב החדש החלה להתגלות הזנחה, שבלטה במיוחד במראם של עצי הזית ואלו הוחכרו לאהרון ברגמן, חקלאי מבחוץ שהציל אותם מכליה. בעת המשבר הכלכלי של 1926, כמו ישובים אחרים, נכנסה גם חברת 'מנור' למשבר כספי, מה גם שהורע מצב יהודי פולין וכל הסיכויים לשיפור התנדפו. נראה היה שאין לבית החרושת סיכויי הצלחה. ההנהלה הציונית מינתה וועדת ביקורת ובה מספר חברים מצומצם, אשר בקרה בג'דה באפריל 1926. משה דה שליט, שהיה אחד מחבריה, סבר כי אפשר לקלוט במפעל חמישים ושלושה פועלים, בשכר יומי של 20-15 גרוש מצרי (להלן: ג"מ) לאדם[24]. בשל רישום לא מסודר, התקשתה הוועדה לעקוב אחרי המאזן של כל חבר, לעשות ניתוח יסודי, ולהתאים את התכנית היישובית של המקום. הם המליצו לצמצם בצורה משמעותית את התכנית החקלאית של חברת 'מנור': "בשכונת העובדים, שתקום, יהיה משק עזר לא גדול, שיצטמצם בשטח קטן לגידול ירקות ליד הבית; בגידול עופות בקנה מידה קטן; גידול דבורים ומספר בהמות דקות. המשק הזעיר יתבסס על עבודת האישה ועל עבודת הפועל בשעות שאחרי העבודה. סכום ההכנסה המכסימלית [מהעבודה בבית החרושת] – 20-15 ג"מ למשפחה, אינו מספיק ליותר מקיום" (השכר הממוצע בחקלאות היה 17 ג"מ ובתעשייה 25 ג"מ לאדם)[25]. לכן הם מציעים, להעניק הלוואה לצורך הקמת לולים ועזים. כל משפחה תלווה 5 לי"מ לבניית לול קטן, ו-2 לי"מ לעופות, 2.5 לי"מ לעז וכד'). ס"ה סכום של  581,000 לי"מ[26]. ארך זמן רב עד שהכסף הגיע. אחר תחינות מרובות, התקבלו ביוני 1927, הלוואות על סך 10 לי"מ למשפחה[27]. בינתיים, נעשה ניסיון להחיות את המפעל בקנה מידה קטן. לבית החרושת מונו שני מנהלים, גורלסקי ורוזנסקי, שמשכורתם הפכה למעמסה על תקציבו. אולם חילופי ההנהלה לא סייעו לחלץ את המפעל מהבוץ[28].  

באוקטובר 1926, סיירה במקום וועדת ביקורת נוספת בת חמישה עשר חברים, על פי הזמנת ההנהלה הציונית. הוועדה כללה מומחים טכניים ואנשי טכסטיל, בראשותו של מאיר דיזנגוף, שהיה אז מנהל המחלקה למסחר ותעשייה של ההנהלה הציונית. בתוך הוועדה הוגדרו שני צוותים: "ועדה פיננסית" שמנתה ששה אנשים ו"וועדת חרשנים" שמנתה שבעה אנשים. מר תשבי השתתף כבא כוח ההנהלה הציונית. המשלחת סיירה במקום והגישה באותו חודש את מסקנותיה. הוועדה החליטה לתהות על מצב בית חרושת 'מנור' בכללו ולערוך דו"ח מפורט על תוצאות העבודה. הוועדה ראתה חובה לעצמה לרדת לשורשי הבעיות, בשל החשיבות הרבה שייחסו לעניין 'מנור', בעיקר נוכח ההתמרמרות הרבה שעוררה הפרשה בפולין ונוכח תשומת הלב המיוחדת שהופנתה לעניין בארץ, בעיקר מצד חוגי הקהל הקרובים לעניין זה.

הטענות העיקריות שהעלתה וועדת הביקורת:

א.        הרעיון הוא טוב מיסודו; אך כל הבניין הטכסטילי, צריך היה להיווסד בכספי הלוואה. מעשה הנובע לדעתם מביטחון מופרז. לקיחת התחייבות כזו תוך משכון הבתים היא חוסר אחריות.

ב.        אופי ההתקשרות הכלכלית עם 'סימנס-שוקרט' הוא כזה שאינו מעודד את החברה לצמצם בהוצאות; נהפוך הוא, פותח פתח להגדיל את ההוצאות ועמן את הרווחים.

ג.         הסכום שתוקצב לפרויקט איננו ריאלי.

ד.        החומר האנושי ברובו אינו של חרשני טכסטיל, אלא של סוחרים, בעלי חנויות וכד'. אנשים אלו, שלא התחנכו על ברכי המקצוע, יימשכו שנית אל העיר, בעיקר בשל השכר הנמוך (20 ג"מ ליום) וחוסר בסיס חקלאי לפרנסה".

הוועדה החרשנית טענה שהרעיון טוב מיסודו, אך היו תקלות בדרך יישומו, ואילו הוועדה הפיננסית טענה שעצם התכנית מעיד על קלות דעת. ההחלטה המוסכמת הראשונה קבעה: "הוועדה סבורה שיש לראות את תכנית 'מנור' בכללה כמבוטלת, מאחר שכמעט מכל התנאים המוקדמים לא התקיימו". שני הצוותים הסכימו כי לא ניתן בעת ההיא להוציא את התכנית לפועל. היתה קיימת בעיה של מים ולא היה נראה שהתכנית החקלאית תוכל להתקיים. לדעתם ניתן היה לקיים את החלק של בית החרושת בלבד. הדבר יכול להועיל לענף הטכסטיל המתפתח בארץ וחיוני לפרנסת חמישים ושמונה המשפחות שחיו במקום. כדי להקל על הנזקים הכלכליים, הומלץ להעביר את הקרקע והנכסים (למעט בית החרושת) לרשות מוסדות ההתיישבות, אשר ישאירו את המשפחות, בתור מתיישבות על הקרקע, וייקבעו להם תקציב קבוע כסיוע להתיישבותן[29].  אנשי הטכסטיל שבין חברי הוועדה היו יותר אופטימיים, אך המומחים המקצועיים היו ספקנים מאד, וכפי שהתבטא אז תשבי, "הם המיטו כליה על המפעל". כמו כן התברר כי ההנהלה הציונית חזרה בה מהבטחתה להלוות למפעל סכום של 3,000 לי"מ, מחשש שלא יוחזר. היזמים מצדם כתבו מכתב ארוך ובו הודו בשגיאות שנעשו, טענו שהן חלק אינטגראלי מתהליך הלימוד וההקמה, וסברו, כי הלוואה בסך של 8,000 לי"מ תוכל לסייע למפעל חשוב זה, המהווה גם נקודת ישוב. אחת הטענות המרכזיות של אנשי 'מנור' היתה, שהדו"ח החריף כל כך, נכתב על ידי המומחים המקצועיים שנתנו את הטון למרות שהיו מיעוט בוועדה. במשך חדשים ארוכים המשיכה תכתובת בין חברי הוועדה לבין ההנהלה הציונית[30].

בעקבות הבדיקות השונות הגיעה ההנהלה הציונית למסקנה, כי התכנית של חברת 'מנור' בג'דה איננה יכולה להתגשם. הם המליצו על ליקוידציה (פירוק) של החברה. לכן, הומלץ לחברים שנמצאו עדיין בפולין למנות בא כוח רשמי בארץ-ישראל, כי בלי בא כוח כזה, אי אפשר לסדר ליקוידציה חוקית. ההנהלה הציונית הודיעה שהיא מוכנה לעזור רק לאחר שתתבצע ליקוידציה ורק לאחר שייסגר חשבון עם החברים הנמצאים בפולין, עם קצ"א ועם חברת 'סימנס-שוקרט'. בלי זה לא היה טעם לעזור, מחשש שכל מה שיושקע יעבור לבעלי החובות ולא למשפחות. ההנהלה הציונית לא רצתה לקחת אחריות על העבר של 'מנור' ולא היתה מוכנה לקחת אחריות על העתיד. אך משקולים מוסריים מצאה ההנהלה הציונית לנכון לעזור למשפחות היושבות בג'דה, ועל כן החליטה:

א. לתמוך במשפחות בסכום של 100 ליש"ט לחודש, עד שתסתיים הליקוידציה – במשך זמן של לא יותר משלושה חדשים.

ב. ההנהלה מוכנה להשקיע את הסכום שהתבקשה (3300 ליש"ט) ב'מנור', וכן לסייע למשפחות להקמת משק זעיר, רק אם יתקיימו התנאים הבאים:

1. ינותק הקשר בין בית חרושת 'מנור' לחברת 'מנור'; בכסף שתיתן ההנהלה הציונית, לא ישתמשו לכיסוי חובות החברה.

2. וועדת מומחים תחווה את דעתה שלבית החרושת יש סיכויי קיום.

3. שיימצאו אמצעים כספיים נוספים לאחזקת בית החרושת.

ב-2 בפברואר 1927 התקיימה ישיבת הוועדה הטכסטילית על יד המחלקה להתיישבות עירונית, שדנה ברעיון לאחד את "הקואופרטיב של המומחים" (לטכסטיל) עם חברת 'מנור' בג'דה. הקואופרטיב לאריגה אשר יוקם ייהנה מההלוואה שמקבלת חברת מנור, על סך 2,700 לי"מ. הקואופרטיב יעסיק מומחים שיפעילו את הנולים. הוצע שבבית החרושת יעבדו 350 איש, כמעט כולם חברי הקואופרטיב. חלק מן היושבים בוועדה טענו שהמכונות לא יתאימו להוציא תוצרת ברמה אירופאית[31].  מפרוטוקול הישיבה ומפרוטוקול ישיבה נוספת, קצרה יותר, שהתקיימה ב-27 בפברואר 1927 מסתבר שהמפעל לא עבד[32].

המצב הקשה של הישוב משתקף ממכתבים ששיגרו ראשיו להנהלה הציונית בארץ-ישראל. במכתב מ- 6 בפברואר 1927, כותבים ישראל רוזן ונחום תשבי, כי בית החרושת קיים אך אינו עובד ונחוצים מספר שכלולים כדי שיתחיל לעבוד. מהמכתב נלמד כי במקום חיו חמישים ושלש משפחות שמצבן היה נואש, אך הם היו מוכנים למאמצים עילאיים להצלת בית החרושת. במכתב: "האנשים הללו הובאו על ידי גורמים בלתי אחראיים, אך יש להגיש להם עזרה. מתבקשת הלוואה על סך 2,700 לא"י לתחילת העבודה בבית החרושת וניצול חומר הגלם שבמקום, והלוואה בסך 582.50  לא"י לשם מדור משק זעיר". בישיבה של ראשי היישוב עם נציגי ההנהלה הציונית דנו בפתיחת בנק בינוני על יסודות קואופרטיביים, שישרת גם את נהלל, יפה נוף ומושבות החסידים. כל חברי ג'דה היו אמורים להיות חברים בבנק לכשיקום, וכל אחד מהם היה אמור לרכוש מניה בסך שלוש לי"מ[33] הלשכה החקלאית שעל יד ההנהלה הציונית שיגרה שליח לביקור, את א"ד מקלר, שאישר כי המתיישבים סבלו מחוסר עבודה, ממריבות פנימיות ומחרפת רעב של ממש. התשובה, לדעת היזמים, היתה צריכה להיות תהליך הבראה. הם הציעו להעביר את המפעל לבעלותה של חברה חדשה שתצליח להעלותו על הדרך הנכונה. תשבי הציע כי תינתן למשפחות שנותרו, הלוואה בסך 2,700 לא"י, וכי ימונה מנהל מבחוץ לניהול בית החרושת. כמה מתיישבים פנו בתחינות למוסדות המיישבים ובקשו שיעבירו אותם למקום אחר[34].  מאידך, במשך תשעה חודשים, קראה ההנהלה הציונית "לבצע ליקווידציה של המפעל", אך בפועל לא נעשה דבר. לבסוף נקעה נפשו של דיזנגוף. הוא הציע לומר לאנשים בפירוש את מצבם וביקש להתפטר[35].

המבנה עמד סגור, "לנוי אך לא לתשמיש", כפי שנכתב בעיתונות התקופה[36].  עלתה הצעה כי ההנהלה הציונית תהפוך אותו לבית ספר לטכסטיל, אך לא נעשה דבר בקשר לכך. גם המצב בחקלאות היה בכי רע. בהיעדר מערכת השקיה ומים זמינים, היו המתיישבים תלויים בגשמים. מיומני העבודה של השנים הראשונות ומזיכרונותיהם של המתיישבים מתבררת תמונה עגומה של חוסר הצלחה מתמשך: בשנה אחת מכת עכברושים, בשנה שנייה מכת ארבה ובשנה אחרת בצורת[37]. בצר להם, עלו משפחות העובדים, במארס 1927, להפגין מול בניין הסוכנות בירושלים[38].  המתיישבים היו תלויים בעבודות חוץ מזדמנות, בעיקר עבודות ציבוריות ("סולל בונה"), כמו ייבוש הביצות שנותרו על יד תל שמאם, חפירת בארות ועוד[39]. ההנהלה הציונית החליטה בישיבתה ב-8 במארס 1927, להקציב לבית החרושת 600 לי"מ, מבלי להתחשב בבקשות ובעצות של חברי הוועד ושל וועדת המומחים, שהתמנתה כזכור על ידי ההנהלה הציונית עצמה[40]. אך החלטה זו לא יצאה לפועל. בחודש אפריל באותה שנה, הועמדו מכונות בית החרושת למכירה פומבית, בצו בית משפט, וההנהלה הציונית נחלצה לרכוש את המכונות כדי שלא יעברו לרשותם של תעשייני טכסטיל ערבים[41]. במאי 1927 נותרו בישוב ארבעים ושש משפחות (ביניהן שתי משפחות של חנוונים), שחיו מלחם חסד[42].  המתיישבים סבלו מרעב, מחסור בתרופות, אבטלה והרע ביותר – סכסוכים ומריבות. כפי שהתבטא אחד העולים בלשון מרירה: "זוהי כותונתי האחרונה: אכתוב עלייה ביידיש, אנגלית ופולנית, את כל פרשת חיי ותלאותיי בארץ ואת אשר עוללו לי הציונים, למען ידעו זאת כל הגויים וכל העובר בדרכי ג'דה"[43].   נבדקה גם האפשרות להעביר את המכונות והפועלים למרכז בארץ, אולם בדו"ח שהוגש למחלקה להתיישבות עירונית נאמר, כי העלות תהיה גבוהה מדי: הוצאות ההעברה וההתקנה, שיגיעו לסכום של  850 לא"י (המגרש והמבנה יעלו ביוקר) ושכר העבודה בתל-אביב יעלה ב-30% על זה המשולם בג'דה. גם העברת כל משפחה תעלה כ-30 לי"מ, ובסך הכול  1,800 לא"י. משום כך הרעיון נדחה[44].  וועדת הטקסטיל הקדישה דיונים ארוכים ומייגעים למפעל ולעובדיו, עוד לפני חיסולו באוקטובר 1927 וגם אחר כך. בפברואר 1928 הסכימה קבוצת משקיעים בראשותו של אריה שנקר, להשקיע סכום של  700 לא"י, כדי להפעיל עשרים מכונות סריגה; אך הקנייה לא יצאה לפועל.

החברה חוסלה ולאחר חיסולה נשארה להנהלה הציונית ירושה קשה – לדאוג לאלה מחברי 'מנור' שהגיעו לארץ ונשארו בחוסר כל[45], וזאת  למרות שהיא לא התחייבה קודם לכן בתמיכה ביישוב. בנוסף לכך, בשל המשבר הכלכלי העולמי של שנת 1929, לא יכלה קצ"א לעמוד בהתחייבויותיה כלפי מוכרי הקרקעות. מחשש שמא יישמטו הקרקעות מידי היהודים, נחלצה גם קרן היסוד והחליטה לקבל על עצמה את כל התחייבויות החברה, וכך ניצלו השקעותיהם של קונים רבים. מכיוון שכל הישוב היה שרוי במשבר כלכלי חריף, לא ניתן היה לצפות, שההנהלה תשקיע סכומים כאלה בניסיון לשקם מפעל טכסטיל שסיכוייו היו ממילא מעורפלים. התושבים לא יכלו לעמוד בתשלומיהם. חקלאות משקי העזר לא הספיקה לקיום ועבודות הישוב הופסקו. חלק מהמתיישבים התארגנו לעבודה חקלאית שיתופית, על 600 דונם שיועדו לכך מלכתחילה. הפעילות החקלאית המשיכה במידה מסוימת, ונמצאו בקשות להלוואה לצורך קניית זרעים[46].   לשמונה משפחות היו בהמות עבודה משלהן; ארבע משפחות שכרו בהמות עבודה והן עיבדו כאלפיים דונם. שני מבנים שנותרו מהכפר הערבי שימשו כרפתות קטנות. במהלך השנים המבנים פורקו על ידי חברי קיבוץ אלונים לצורך שימוש באבניהן[47].   

הניסיון ההתיישבותי נכשל. הישוב 'מנור', שהיה קיים כארבע שנים בלבד, לא תיפקד מעולם כישוב-מפעל הלכה למעשה. תכניתה רבת ההיקף ורבת המעוף של חברת 'מנור', היתה פרשה מיוחדת וחד-פעמית בתולדות יזמות הטכסטיל בשנות העשרים של המאה העשרים (וגם בשנים הבאות).

'מנור' לא תיפקד כיישוב-מפעל הלכה למעשה. היישוב היה קיים כארבע שנים והמפעל טרם עבד. רוב המשפחות עזבו כאמור את המקום, אם כי הנקודה לעולם לא ניטשה לגמרי.

על פי ספרו של משה סמילנסקי, "פרקים בתולדות היישוב", הותקפה ג'דה במאורעות תרפ"ט.

ביוני 1931 נרכש המפעל על ידי חברה קואופרטיבית בשם 'הנול – אגודה הדדית בע"מ', שהוקמה במיוחד לשם כך ואפילו קיבלה הלוואה בסך 150 לא"י מקרן העזרה[48].   כנראה שמאחורי הרצון להעמיד את המפעל על רגליו, עמד החשש מפני הרושם הרע שייעשה הכישלון על יהדות פולין, בפרט לאור העובדה שחלק מבעלי המניות נשארו שם. כמובן שחרדו לגודל ההשקעה הכספית ולעתיד המכונות והקרקע[49].  ועד 'הנול' הצליח, לאחר מאמצים נואשים, להקים את בית החרושת מחדש, בעזרת וועדה שהורכבה מנציגי הקרן הקיימת וקרן היסוד. בשנותיו הראשונות הופעל המקום על ידי חברת 'גרב' מתל-אביב[50].  בנוסף לבעיות הכלכליות, התעוררו באזור בעיות בטחון. פרץ סכסוך בין השבטים הערביים שישבו באדמות ג'דה וקוסקוס-טבעון לבין מעט התושבים שנותרו במקום, דבר שהצריך מינוי שומר מיוחד מטעם קרן היסוד[51].

לחברה החדשה לא היתה בעלות על רכוש החברה הקודמת, שהיה שייך לסוכנות היהודית והכיל בנינים לבתי חרושת, אלף וחמש מאות דונמים קרקע ועוד. החברה התקשרה עם מר גרוס, סוחר מטבריה, ויצרה בהדרכתו בד ערבי, שעם הזמן יועד ליצוא לסוריה[52].  בשנת 1932 עבדו במקום שמונה עובדים (ששה גברים ושתי נשים) בלבד, שנשארו בג'דה מקבוצת המשפחות הראשונות. הם הפעילו שישה נולים מכניים, מתוך העשרים ושלושה שהיו במקום. מאוחר יותר, נפתחה שוב חנות בחיפה. בעיתונות התפרסמה מודעה, המעודדת קניית מוצרי החנות[53].  המפעל ייצר אריגים בערך של 150 לא"י לחודש[54].  היה זה מפעל טכסטיל קטן, שכמובן לא דמה כלל לאוטופיה הטכסטילית שהולידה אותו.

בקיץ 1934 הוקמה חברת מניות, תחת השם "מפעלי-טכסטיל-ג'דה בע"מ"[55]. אך ככל שעבר הזמן, כן נמשכו תלאות המפעל. ב-1935, בעלי חברת 'הנול' היו הבעלים החוקיים של מפעל הטכסטיל בג'דה. במקרה של חילוקי דעות, הכתובת היתה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל.  במועצת פועלי חיפה היתה זו 'מועצת פועלי ארג' שטיפלה בג'דה. היה לה קשר עם מועצת פועלי תל-אביב בעניין זה[56].

לחברת 'הנול' היה חסר הון עצמי, והיא לא הצליחה לגייס הון מבחוץ. לפיכך קבלה את הצעתם של גולדשטיין, קורנבליט ופרנקל, שעמדו בראש קבוצת בעלי הון מגרמניה, לחכור את המפעל לשלש שנים. עד מהרה התגלע סכסוך בינם לבין חברת 'הנול'. החברה טענה כי החוכרים לא מלאו את הבטחותיהם; השתמשו במפעל להשגת סרטיפיקטים לאנשים שאינם זכאים לכך (כי אינם בעלי מקצוע), ואפילו "קבלו תשלומים" לשם כך. כמו כן הם לא השקיעו את הסכומים (40,000 לא"י) שהבטיחו להשקיע בו ולא הפעילו את כל הנולים. משום כך, תבעה לבטל את העסקה[57].

באפריל 1935 פנו שני הצדדים לבוררות וזו פסקה כי על החוכרים להחזיר את הבניין והמכונות (למעט שתיים מהן), או לשלם תמורת "בית-החרושת לטכסטיל הנ"ל על כל מכונותיו, כליו ומכשיריו"_. הנהלת המפעל, כולל היועץ המשפטי שלה, התכנסה מספר פעמים באוקטובר 1935 ודנה במצב עם נציגי בנק אנגלו-פלשתינה[58].  הרושם הכללי הוא של מפעל בצרות; עתיר סכסוכי עבודה; אך נראה שהיו גם מעט רגעים של תקווה. למשל, כאשר במאי 1935 האירו את המפעל בחשמל ונעשו שכלולים נוספים. לכבוד זה נערכה במפעל חגיגה גדולה[59].

המנהלים הקפידו על עבודה עברית מאורגנת וכל הפועלים השתייכו למועצת פועלי חיפה. בבית החרושת הופעלו עשרים וששה נולים, על ידי ששה עשר פועלים, בתוספת שבעה פועלים שהפעילו מתפרה. מועצת פועלי חיפה יצאה בקריאה לחברי המושבים, הקיבוצים והפועלים בערים, לקנות את תוצרת המפעל ועל ידי כך לתמוך בו. נציגי המפעל סבבו במושבים ובקיבוצים וניסו למכור מתוצרתו. כאשר נתקלו בקשיים למכור את הסחורה הורידו את המחירים, אך הלקוחות התלוננו על האיכות הירודה. הדבר גרם למועצת פועלי חיפה להתרות במשקים שמעדיפים תוצרת חוץ ולאיים בפרסום בעיתון[60].  

במרד הערבי שפרץ ב-1936 נאלצו המתיישבים להתמודד לא רק עם מחסור אלא גם עם ביות בטחוניות קשות. הנשים והילדים התבצרו ב"ח'אן" הניצב ליד הכביש עד היום ואילו הגברים שמרו. השומר מרדכי פלדמן, איש יגור, נפל על משמרתו (קרא באתר זה: המרד הערבי) . במהלך המאורעות נשרף המפעל ביש המזל.

העבודה חודשה רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה והמפעל הפך לעמק טכסטיל. חרף ציודו הפגום והישן, תפוקתו כמעט ולא נפלה ממפעלים אחרים  ממפעלים דומים שפעלו באותה עת במרכז הארץ. העובדים, התגוררו ברובם המכריע, בחיפה וביישובים הסמוכים, כאשר, מפאת כישלון התכנית הגדולה של 'מנור', לא נבנו במקום בניינים כלשהם במשך כל התקופה. לאכסניה ולמגורים שימש הח'אן העתיק העומד (עדיין) לצד הכביש חיפה-נהלל-עפולה.

המקום נחשב לנקודה כמעט עזובה, מפרפרת בין חיים למוות ולצדה בית חרושת פעיל. הבעיה העיקרית נותרה השיכון – שאלה כאובה שנפתרה הודות לתרומתו של מר ישי אדלר לקרן היסוד, בשנת 1944, לשם הקמת בתים לפועלים ברמה נאותה ומבנים לצרכים ציבוריים. לאות הוקרה על גודל התרומה (10,000 לא"י) ולאות הוקרה על פעילותו הציבורית הארוכה של מר ישי אדלר – מורה ותיק בארץ-ישראל, עסקן ציוני ולוחם נמרץ למען השפה העברית – הוחלט לקרוא למקום בשם "רמת ישי"[61].

במהלך השנים קמו בארץ מספר ישובים המזכירים באופיים ישוב-מפעל.

בראשית שנות השלושים, נעשה ניסיון נוסף לחזור על דגם יישובי, דומה לזה של 'מנור' בישוב כפר אתא. שם ייסדה חברת 'עבודת ישראל' מפעלי אריגה וטכסטיל ומושב של פועלים, על קרקע של קצ"א[62]  מפעל הטכסטיל שהוקם שם, היה דומה בכמה היבטים, למה שהמפעל בג'דה התכוון להיות, אם כי היה בבעלות של משקיע אחד ולא של חברת מניות[63]. _.הרעיון דמה בכמה בחינות: יוזמי המפעל ראו לנגד עיניהם ישוב, בו מתפרנסים התושבים מבית החרושת לטכסטיל, כאשר ליד בית המגורים נמצא משק עזר, כדוגמת התכניות האוטופיות של ערי המפעל האירופאיות במאה הי"ט[64]. הנפשות המרכזיות בעיצוב הישוב והפיכתו לישוב-מפעל היו הנס ואריך מולר, בני משפחה יוצאת דופן, בעלת חזון ויוזמה, משפחה בעלת מסורת טכסטילית ארוכה בצ'כיה, שמעשיה תרמו לעיצוב הגיאוגרפיה של קריית אתא, צפון קריית ביאליק וחלקו הצפוני של אזור התעשייה של נהריה. לנגד עיני היזמים, בעיקר אריך מולר, עמדו ישובים כאלה שהכירו באירופה. מולר האמין שפועלים שביתם בחצר המפעל, הם פועלים הרואים את המפעל כביתם[65].הכוונה היתה לשלב עבודת ייצור במפעל עם עבודה חקלאית. דבר שיקנה בין היתר, בטחון כלכלי לעובדים, אם וכאשר ייקלע המפעל למשבר. היזמים דרשו כי כל העובדים יתגוררו סמוך למפעל אריך מולר התבטא ברעיון אישי, הממצה למעשה את רעיון ישוב המפעל, באמרו שהוא "מאמין בפועלים הרואים את המפעל כביתם ואינם סוגרים את המפעל בשעה ארבע אחרי הצהרים. זאת יעשו רק פועלים שביתם בחצר המפעל"[66].  

מאוחר יותר נבנתה שכונת עובדים מול המפעל, כשליד כל בית חלקת אדמה בת חצי דונם עד דונם אחד ובה גידלו ירקות, עצי פרי, וכן משק חי שכלל תרנגולות וכו'. בשכונה הוקמו, ביוזמת משפחת מולר, גן ילדים, צרכנייה ואף ניתן טיפול רפואי מטעם המפעל. כאשר מוצה כל השטח הסמוך למפעל, רכשה המשפחה שטח אדמה בקרית בנימין ובנתה את 'בתי חנה' – שכונה בת ארבעים וחמישה בתים, שנועדו לעובדי המפעל, לפי הדגם של משק העזר. התעסוקה המרכזית היתה בישוב עצמו ולא בעיר חיפה או באזור התעשייה של המפרץ. בישוב זה היתה הגמוניה של מפעל אחד כמעסיק וכתוצאה מעקרונות אלו, התפתח ישוב שאיננו רק קריית מגורים. אבל מתוך המסמכים קשה להבין אם רצה לחקות את 'מנור', ולא ברור אם הכיר את הספור שמאחורי המפעל.

בשנים 1944-1932 אכן מימשו יזמי כפר אתא את הדגם שראו לנגד עיניהם. אלא שהמציאות הארץ הישראלית היתה חזקה מרעיונות נפלאים, המפעל זקוק היה ליותר ויותר עובדים, ואלה לא באו להתגורר בכפר אתא. גם העובדים הוותיקים לא המשיכו להתגורר דווקא ליד המפעל. באשר למשקי העזר, לא כל העובדים ניהלו אותם כפי שרצתה משפחת מולר ורבים מהם הוזנחו. לאחר הקמת שכונת "בתי חנה" לא יזמה עוד המשפחה הקמת שכונות מגורים נוספות, אלא סייעה בדיור לפועלים שנזקקו לכך במקום שנבחר על ידם[67].

ב-1923 הוקם מפעל המלט 'נשר' במפרץ חיפה, ברוח חזונו של בנימין זאב הרצל. הרוח החיה מאחורי הקמת המפעל היה מיכאל פולק, תעשיין יהודי מרוסיה, שזכה לעידודם של הברון רוטשילד ושל חיים וייצמן[68].   כבר בשלבי ההקמה, נוצרה בעיית מגורים לפועלים ואלו החלו בהדרגה להתיישב בשטח המפעל. עם הזמן קיבלו הישוב והפעילות החברתית שהתקיימו בו צביון של ישוב-מפעל, אך כאן מדובר בהתפתחות סטיכית ולא בתכנון מוקדם[69].   מאותה סיבה גם קריית חרושת, הישוב החקלאי-חרושתי שהוקם בפאתי עמק זבולון ב-1935 על ידי הרב יחזקאל טויב [70]

 גם רבת אשלג, הישוב שהתפתח ב-1942 סביב מפעלי ים המלח שהקים משה נובומייסקי (1961-1873) בסדום[71]  לא תוכננו מראש כישובים שאנשיהם יעבדו במפעל אלא צמחו כתשובה לבעיות שצצו בשטח, משום כך אינם יישובי-מפעל, כמו מנור או כפר אתא, גם אם מזכירים אותם באופיים.

'_.מנור' היה ניסיון יוצא דופן של הקמת מרכז טכסטיל בקנה מידה אירופאי, בעזרה טכנית של חברה בעלת מוניטין עולמי; "אוטופיה טכסטילית" המשלבת תעשייה וחקלאות.

לניסיון התיישבותי זה, כמעט אין זכר במחקרים העוסקים תולדות הישוב, אך דומה, שהוא ראוי להיכלל בין התוכניות האוטופיסטיות, שרווחו בשנות העשרים של המאה העשרים: אוטופיה של ישוב אורגים קואופרטיבי, המשלב תעשייה וחקלאות.

נראה שאת כישלון הניסיון ההתיישבותי המיוחד ב'מנור', יש לתלות בצירוף של כמה גורמים:

א.  משבר העלייה הרביעית, שפגע במפעלים רבים אחרים.

ב.  העתקת רעיון המתאים לאירופה אל ארץ ישראל, שפיגרה אחריה בהרבה.

ג.  היעדר בנק אשראי, שבהעדרו לא יכול ישוב להתקיים, בעיקר כשהתברר כי תחשיב  המזומנים לא היה נכון.

ד.  אנשים לא מתאימים: נראה שהרעיון להעלות על הקרקע אנשים בני המעמד הבינוני, אנשי תעשייה ומסחר, ולהקים ישוב חדש, מבלי שעברו הכנה מתאימה, היה בבחינת משימה בלתי אפשרית. אוכלוסייה זו לא הכירה את תנאי הארץ ולא העריכה נכון את הסכומים שצריך היה להשקיע ברכישת הקרקע, בהכשרתה ובפיתוחה.

ה.  חוסר מטען אידיאולוגי: ייתכן מאד, שהיאחזות בקרקע העמק, ברבע הראשון של המאה, היתה זקוקה ליותר מאשר רק סיכוי כלכלי ובניגוד לקיבוצים ולמושבים שהוקמו באותו זמן, לא גובשו אנשי 'מנור' בכור צריפה אידיאולוגי, שנתן להם את הכוח להמשיך, גם כשהתנאים היו קשים מאד.

'מנור' מוכיח שישוב ללא תמיכה חיצונית לא יוכל להתקיים. ישוב של יוזמה פרטית נתון מעצם טבעו למצבי גאות ושפל כלכליים. אם נוסיף לכך את הבעיות האובייקטיביות, הרי לניסיון של 'מנור' כמעט ולא היה סיכוי. יישוב המפעל היחידי שתוכנן ככזה והוקם בארץ ישראל, היה כפר את"א, שהוקם על ידי יזמים בעלי ממון, שהכירו כנראה את יישובי המפעל באירופה . אך לא ידוע אם הכירו כלל את סיפורו של 'מנור'.