תולדות יפן בעידן הקלאסי

ההיסטוריה של יפן בתקופות נארה והייאן. מהגעת הבודהיזם במאה ה-6 ועד שקיעתה בתקופה הפיאודלית, במאה ה-12

כתב: גילי חסקין   עריכה: 28-03-20

תודה לגדעון ביגר ולליאור מורג על הערותיהם.

קרא קודם: תולדות יפן בעת העתיקה

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ;  שער לתרבות יפן ; קיצור תולדות יפן המסורתית

הרצאה על יפן

מצגת: טיול לאי הונשו ביפן, בתקופת הסתיו, 2016.

מצגת: טיול ליפן בתקופת האביב, 2015.

דומה ואין מטייל ביפן שאינו מגיע לנארה הסמוכה לקיוטו. קובץ זה נועד לסייע למטייל בנארה ובעצם לכול מי שמגיע ליפן וחפץ להתחקות אחר תולדותיה בתקופה הקלאסית.

הגעת הבודהיזם

בשנת 552 שיגר המלך של פֶּקְצֶ'ה (Paekche) – ממלכה בדרום מערב קוריאה, שליחים לחצר הקיסר היפני שנשאו עמם מתנה – פסל של הבודהא, עם הסבר שזו הדת שתעניק את האושר הגדול ביותר.

ראו באתר זה: תולדות קוריאה בעת החדשה.

שני האוּג'י המשפיעים ביותר בחצר היפנית מונונובה (Mononobe), ונאקאטומי (Nakatobi) חששו פן הדת החדשה תפגע במעמדם ובמעמד כוהני השינטו והמליצו לדחות אותה, בטענה שהדבר יכעיס את אלי יפן. לעומתם האוג'י של סוגה (Soga), שתמך בדת החדשה, בנימוק שזו הדת המקובלת בעולם. כנראה שמעבר לשיקולים הדתיים היתה זו תחרות על השפעה וכוח בין משפחותה אצולה.

בעקבות הגעתו, חלו שינויים בשלטון בית המלוכה של שושלת יאמאטו (Yamato), באומנות היפנית ובמבנה החברה ביפן. התקופה, שנמשכה עד לשנת 710, התאפיינה ביבוא תרבותי עצום מסין, ובקשרים הדוקים עם שושלת טאנג השלטת במעצמה הסמוכה, קשרים שנשתמרו לשנים רבות. ההיסטוריונים מכנים את התקופה שמאמצע המאה ה-6 עד אמצע המאה ה-7 בשם "תקופת אסוקה" (Asuka), על שם האזור בו ישבו הקיסרים (בקרבת נארה של ימינו) ובו נבנו המקדשים הבודהיסטים הראשונים. הגעת הבודהיזם השפיעה על הארכיטקטורה, הפיסול והציור. אזור אסוקה היה גם מקום מושבה של משפחת סוגה, שהפכה להיות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על הקיסר והפטרונית של הדת החדשה. משפחה זו נטלה לעצמה את המונופול על קשרי הנישואין עם קיסרי יפן, כך שלכול קיסר היתה אשה ממשפחת סוגה ולמעשה גם אם, חותן וסב ממשפחה זו, שהפעילו עליו את השפעתם וכך ביצרה המשפחה את כוחה. לאחר שהקיסר קימֵיי קיבל את הדת החדשה, פרצה מגפה ומתנגדי הבודהיזם שרפו את המקדש והשליכו את פסל בודהא והסוטרות הקדושות למים. אולם הדת לא נבלמה. בשנת 577 שלח מלך פקצ'ה הקוריאני פסל וסוטרות חדשים ליפן, עם נזירים שהסבירו שהמגפה היתה עונש על כך שהיפנים לא קיבלו את הבודהיזם בצורתו הנכונה. הויכוח הדתי הפך לעימות פוליטי ובשנת 584 פרצה התנגשות צבאית שבסופה גברה משפחת סוגה על יריבותיה והפכה למשפחה עם ההשפעה הגדולה ביותר בארמון. הבודהיזם קיבל את חסותו של הקיסר בידאצ'וּ, בנו של קימיי, שהזמין נזירים מקוריאה ללמד את הדת החדשה.

הנסיך שוֹטוֹקּוּ (Shōtoku) בנו של יומיי, אחיו של בידאצ'ו, שהחליף אותו כקיסר הפך להיות בודהיסט. כך נעשה קיסר יפן, שהמשיך להיות אל שינטואיסטי וכהן עליון של דת שינטו, למאמין ופטרון של הדת החדשה, מבלי שתיפגע קדושתו הקודמת. הבודהיזם לא החליף את השינטו אלא נוסף עליו . בשנת 593 כונן שוטוקו יחסים דיפלומטיים עם שושלת סואי (Sui) הסינית., כדי לחזק את השלטון ביפן וכדי לטפח את הבודהיזם והקונפוציוניזם. בניגוד לקיסרים יפנים קודמים, הוא סירב להכיר בעליונותו של הקיסר הסיני והדגיש את עצמאותה של ארצו. הסינים לעומת זאת, התייחסו אל הקיסר היפני, כ"מלך וא (Wa)". בשנת 607 שיגר שוטוקו משלחת ראשונה לסין. הנוהג הזה נמשך 200 שנה ובסך הכול היו 19 משלחות כאילו. ארגון המשלחת היה דבר יקר ומסובך; כל משלחת היתה מורכבת ממאות אנשים. המשלחת שהביאה מתנות והחזירה מתנות (סוג של מסחר) שהתה בסין כשנה ושבה עם מטען חומרי ורוחני.

חשיבות המשלחות גברה כאשר עלתה שושלת טאנג לשלטון בסין בשנת 618. בתקופת טאנג, שנמשכה עד שנת 907 התרחבו גבולות סין והקיסרות הביאה את המדינה לפריחה תרבותית חסרת תקדים. הנציגים היפניים ששוטטו בצ'נגן (Ch’ang-an), בירת סין בעת ההיא, יכלו להיתקל לא רק בסינים אלא גם בקוריאנים, מונגולים, טורקים, פרסים, ערבים ואפילו יהודים.

הנסיך שוטוקו, בנו של יומיי, שניהל את המדינה עבור דודתו הקיסרית סיוקו, הקדיש את חייו להפצת הבודהיזם ביפן. שוטוקו היה פטרונם של אומנויות ומדעים, הביא אומנים ואמנים מקוריאה וסין. בשנת 593 בנה שוטוקו את מקדש שיטנוג'י ("מקדש לאלים של ארבע רוחות השמים") בעיירה נניוה (אוסאקה של ימינו), שהפך לדגם לרוב המקדשים הבודהיסטים שנבנו מאז ביפן. מתחם המקדש השתרע לאורך ציר מצפון לדרום. כל הבתים במתחם היו עשויים מעץ, ללא שימוש במסמרים. המבנה הבולט במתחם היה הפגודה, מגדל מפואר לאחסון סוטרות וחפצים קדושים, שמקורה בסטופה ההודית. היו בה 3-7 קומות, כשלכול קומה היה גג רעפים נפרד, ששוליו מתעקלים כלפי מעלה. בראש הפגודה הזדקר עמוד מברונזה המוקף בתשע טבעות ובקצהו כיפה מקושטת קטנה. הפגודות הפכו לחלק מקו-הרקיע של האזורים המיושבים ביפן. בשנת 607 השלים הנסיך שוטוקו את בניין מקדש הוריוג'י (Horyuji), ששרידיו נמצאים ליד נארה והוא נחשב למבנה העץ הקדום בעולם. היה זה מרכז דתי ואמנותי ומסביבו נתרקמה תרבות שגילמה לא רק אופנות סיניות והודיות, אלא גם יווניות ופרסיות.

הבודהיזם הכניס ליפן את הנזירות, שלא היתה קיימת קודם לכן. התפתחה התופעה של גברים ונשים אשר גילחו את ראשם, פרשו מן העולם והקדישו את חייהם ללימוד. המנזרים שקיבלו תרומות רבות רכשו כסף והשפעה, אך השלטונות הקפידו שלא להעניק להם כוח פוליטי. עם הדת הבודהיסטית קיבלה יפן מסין גם את הקונפוציוניזם, שראה במוסדות המשפחה, החברה והמדינה, את המסגרות בהן האדם יוכל למצוא את תיקונו. תרומתו הגדולה של הקונפוציוניזם היתה בכך שהוא הכניס את המוסר לתוך הפוליטיקה. השלטון אינו נחלתו של מי שתפש אותו בכוח, אלא מנדט הנמסר למי שפועל לטובת הציבור. הקונפוציוניזם שהפך בסין מתורה חברתית לדת, התקבל ביפן בעיקר כמשנה חברתית ופוליטית, שהעניקה גושפנקא מוסרית לשליטים ותבעה מהעם לציית להם מתוך הכרת תודה. הקונפוציוניזם היה השיטה החברתית המרכזית ביפן עד למאה ה-19. באותה תקופה מופיע לראשונה השם Nihon, כשמה של המדינה.

בשנת 618 קמה בסין הקיסרות האדירה של שושלת טאנג והיא שמשה ליפן דוגמא למנגנון מדיני ריכוזי וחזק. הדוגמא הסינית, כפי שהתגבשה בראשית תקופת שושלת טאנג, של שלטון ריכוזי, קרצה גם לקיסרי יפן. בשנת 645 התחוללה ביפן הפיכה: הנסיך טאיקווה (Taikwa), בנה של הקיסרית, חיסל את כוחה של משפחת סוגה שמשלה בכיפה כששים שנה. הוא פרסם צוו שקבע כי כל אדמת יפן שייכת לקיסר, וכי רק לו מותר לגבות מסים. האחוזות הגדולות של האוג'י פורקו, הקרקעות הפכו לרכוש ציבורי וחולקו בין האיכרים והללו, כמו בעלי מקצוע אחרים – שהיו עד אז כפופים לראש האוג'י, נעשו לנתיני הקיסר והיו נתונים למרותו. הוקמה ממשלה ובה שמונה מיניסטריונים לענייני חצר, טקסים, מנהל, מדינה, עם, מלחמה, משפטים ואוצר. הארץ חולקה למחוזות, והקיסר מינה את בני האצולה לשמש בהם כמושלים.

אחת הרפורמות הראשונות של מחוללי ההפיכה היתה הנהגת השיטה הסינית של מניין שנים על פי תקופות רשמיות, במקביל למחזור השנים של שניים עשר המזלות וחמשת היסודות שהמשיך להתקיים. יפן אימצה את העיקרון הסיני של תקופות שנים רשמיות, אך לא קיבלה את התקופות שהיו נהוגות בסין. תקופת השנים הראשונה, שהוכרזה בשנת 645 נקראה טאיקה Taika) ) שהוראתה, "השינוי הגדול". תקופה זו נמשכה חמש שנים. ספירת השנים על פי תקופות רשמיות נהוגה ביפן עד היום, אך תקופות השנים זהות לתקופת מלכותם של הקיסרים. החידושים שהונהגו בתקופה זו קיבלו את השם "הרפורמה של טאיקה". השינוי היה כה גדול עד שההיסטוריונים היפנים מכנים אותו "התיקון הגדול".

בשנת 661 עלה לשלטו הנסיך נאקה – נו –אואה לכס המלוכה וקיבל את השם "הקיסר טֶנג'י (Tanji)". הוא מינה את ידידו קמאטרי לראש השרים והעניק לו שם משפחה חדש – פוג'יוארה (Fujiwara) – על שם המקום שבו נולד. במשך הזמן הפכה משפחת פוג'יוארה למשפחה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בחצר הקיסר, כפי שהיתה משפחת סוגה בעבר. טנג'י הקים מערכת מסים מרכזית והחל במפקד האדמות והאוכלוסייה. הוא הורה לחלק את האדמות המעובדות בין האיכרים ולחייב כל מי שקיבל קרקע, לשלם עבורה מסים בצורת חלק מן היבול והיה חייב בשירות צבאי והשתתפות בעבודות ציבוריות. ממשיכו של טנג'י, אחיו טֶמוּ, המשיך לחזק את השלטון המרכזי על ידי ביטול מוסד ה"בה". הוא היה בודהיסט אדוק ובשנת 767 פרסם צוו האוסר על אכילת בשר. בשנת 701 קיבץ את קודקס החוקים הראשון, – Taihō Code, שהתקיים עד התקופה המודרנית.

עד אז לא היתה עיר בירה קבועה וזו היתה מועתקת ממקום למקום. הקיסרים נהגו לשנות את מקום מושבם, משום שכקדושי שינטו, ביקשו להתרחק מהמקום בו נקבר קיסר קודם. עתה הוחלט על הקמת עיר בירה קבועה וסלילת דרכים לקשירתה אל יתר חלקי המדינה ובכך נפתח השער לתקופת נארה.

תקופת נארה

תקופת נארָה (Nara) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 710 והסתיימה ב-794. בתקופה זו, שנמשכה שמונים שנה, שלטו שבעה קיסרים וההשפעה הסינית הגיעה לשיאה.

שלטון

היפנים ביקשו לחקות את המדינה הסינית הריכוזית שהתבססה על שאנגן (שיאן), שהיתה עיר בירה גדולה, שבה שכנו המוסדות העליונים של הממלכה וממנה הופעלו אמצעי השליטה והפיקוח. בתקופת שושלת טאנג גדלה העיר ומנתה כמיליון נפש. הדוגמא שלה השפיעה על כל שכנותיה של סין. כך למשל, בקוריאה, לאחר שהתאחדה, הפכה בירת קיונגג'ו, סילה, לבירת קוריאה כולה.

ראו באתר זה: תולדות קוריאה

לאחר ניסיון קצר להקים את הבירה בפוג'יוארה, 35 ק"מ מדרום מזרח לאוסקה של ימינו, נטשה הקייסרית ג'יטו את המקום וקבעה את הבירה בהֵייג'ו קְיו Heijō-kyō)) – היום נארה- שמשמעות שמה "בירת מבצר השלום" ומלבד 5 שנים (740-745), שבהן הבירה עברה באופן זמני, הייתה נארה הבירה של התרבות היפנית.  מאות אלפי איכרים גויסו לבניית העיר החדשה וכול הכנסות המדינה הופנו למטרה זו. הספרים העתיקים הסבירו שמקור השם "נארה" הוא במילה היפנית narasu שהוראתה "ליישר". במלאכת הבנייה הועסקו גם בעלי מקצוע קוריאנים וייתכן שהם נתנו לעיר את הכינוי "נארה", שפירושו בקוריאנית "ארץ". בשנת 710 עברה הקייסרית גֶמֶיי (gemmei) לבירה החדשה. כמו פוג'יאוורה לפניה, גם הבירה בנארה נבנתה לפי המודל של העיר הסינית צ'אנגאןChangan) ) היא השתרעה על פני שטח מלבני שאורכו היה 4.8 ק"מ ורוחבו 4.3 ק"מ ורחובותיה נמתחו בקווי שתי וערב.

ראו באתר זה: שושלת טאנג

כמו בסין ,נבנה ארמון הקיסר בצפון העיר, כדי שהקיסר המשקיף על בני עמו יפנה את מבטו דרומה, הכיוון שנחשב לבר מזל. מן הארמון יצא הרחוב הראשי שנמתח עד השער הדרומי. בכך דמה מבנה הבירה למבנה של מקדש בודהיסטי, שבו הבניין הראשי נמצא בצפון והשער הראשי נמצא בדרום. תשעה רחובות גדולים חצו את העיר מצפון לדרום ותשעה רחובות גדולים חצו אותה בכיוון מערב מזרח, תכנית "גריד" קלאסית. כל משפחות האצולה נצטווו להשתכן בנארה, תחת עינה הפקוחה של הקיסרית. ככל שמעמדה של המשפחה היה גבוה יותר, כן היתה המשבצת שלה קרובה יותר לארמון. הבתים נבנו מעץ וכוסו ברעפים, נוסח סין. ברחובות הקטנים התגוררו פשוטי העם, ששירתו את האצולה. כל הכתות הבודהיסטיות נצטוו להקים את מקדשיהם בנארה, כדי להיות תחת פיקוח הקיסר. בניגוד לצ'אנגן , לא הוקפה נארה בחומה, דבר המעיד על השלום ששרר באותו זמן ביפן. לאורך הרחובות הראשיים נחפרו תעלות מים וניטעו עצים, דבר ששיווה לעיר יופי רב. במאה ה-8 הגיעה אוכלוסייתה של נארה ל-100,000 נפש. ובכך היתה הכרך הראשון של יפן. כ-10,000 אנשים עבדו במשרות ממשלתיות.

ההבדל הבולט בין קיסרי סין לקיסרי יפן בתקופה זו היה כהונת נשים בתפקיד קיסר יפן לעתים קרובות. מסוף המאה ה-6 עד סוף המאה ה-8 מלכו ביפן שש קיסריות בעוד שבכול ההיסטוריה הסינית שלטה רק קיסרית אחת, הקיסרית וו, בתקופת טאנג והדבר נחשב למעשה לגיטימי. ביפן נחשבו הקיסריות כדמויות נאצלות. הדבר מעיד על מעמדן הגבוה של הנשים בחברה היפנית הקדומה. היפנים דחו גם את המנהג הסיני של קשירת כפות רגליהן של ילדות מהמעמד הגבוה, דבר שמנע מכפות הרגליים לגדול. כפות רגלים קטנות נחשבו בסין לארוטיות, אך גם הגבילו את הליכתה החופשית של האשה והנציחו את מעמדה השפל. שושלת טאנג הסינית מעולם לא שלחה משלחת ליפן, שכן הקיסרים היפנים לא חיפשו אישור להסמכתם מהקיסרים הסינים. היחסים עם הממלכה הקוריאנית היו שקטים, עם חילופים דיפלומטיים הדדיים. אולם במאה העשירית. הקשרים עם קוריאה התדרדרו ככל שקשריה של יפן עם שושלת טאנג התחזקו.

בתקופת נארה התרחבו גבולות הממלכה. היא השתרעה מן הקצה הדרומי של האי קיושו עד מישור קאנטו שבהונשו. המדינה חולקה למחוזות (קוני) ובראש כל אחד מהם מונה מושל מטעם הקיסר. אם כי המינוי למושל מחוז מרוחק נתפש כעונש בקרב בני האצולה. הכפר (רי) היה היחידה הבסיסית , הוא מנה כ-30 משפחות. מעריכים שאוכלוסיית יפן של אז מנתה 5 מיליון נפש. כמו בסין, נוהלה יפן בתקופת נארה על ידי פקידות משכילה, והיא קיימה רישום ודיווח בשנת 713 ציוותה הקיסרית גמיי על מושלי המחוזות להגיש לה דו"חות מפורטים על המבנה הגיאוגרפי, סוגי הקרקע, האקלים, החי, הצומח, הגידולים החקלאיים ועל אורח החיים במחוזותיהם. דו"חות אלו כונסו לקובץ שנקרא פוּדוֹקי. רוב הקובץ אבד ומתוך למעלה מ-60 הדו"חות שהוגשו נותרו באופן חלקי רק חמישה. אלו שנותרו מסייעים להכיר את החיים ביפן במאה השמינית. מתוך דו"ח זה עולה כי המסחר התנהל בשווקים והיה בעיקר סחר חליפין. כדי לעודד את המסחר הכניסה הממשלה מטבעות כסף ונחושת שייבאה מסין. בראשית המאה ה-8 הוחל גם בהטבעת מטבעות יפניים, אולם בהיעדר מתכת, נעשה בהם שימוש מועט בלבד.

בתקופת נארה התרחבה הפעילות הכלכלית והמנהלתית ביפן. דרכים חדשות קישרו את נארה עם בירות הפרובינציות השונות, ואפשרו גבייה יעילה ומסודרת של מיסים. לעומת זאת, מחוץ לאזור נארה, הייתה פעילות מסחרית מועטה.

אסונות טבע וכובד המיסים הביאו לאובדן או זניחת קרקעות על ידי אנשים, שכעת נקראו "אנשי הגל" או רונין (Ronin). הממשלה עודדה כיבוש קרקעות חדשות ואף חילקה אדמות לאנשי שלומה. כתוצאה מכך התפתח באמצע המאה השמינית סוג של אחוזות גדולות שנקראו שואן (shōen). השואן צמח מגאולת קרקע בתולה, שנעשתה בתמיכת מוסדות חילוניים ודתיים ובית המלוכה על שלוחותיו, וכן ממתנות שנתנו האצולה ובית המלוכה לאנשי שלומם. השואן, היה לאחד מהמוסדות החשובים ביפן של ימי הביניים. בעלי השואן היו ברובם פקידים נמוכי דרגה, שבמשרדיהם של מושלי המחוזות. כדי להגן על עצמם ועל רכושם, העסיקו שומרי ראש – סמוראים. כך צמחו במחוזות כוחות צבא שלא היו כפופים תמיד לשלטון המרכזי וגרמו לעתים למבוכה חברתית ופוליטית.

תרבות ודת

בתקופת נארה הגיעה ההשפעה הסינית לשיאה. אחת לעשור עד עשרים שנה, יצאה משלחת ענקית מיפן, שמנתה 500 נפש ובשובה הבאה עמה מורים וסוחרים ובעיקר ספרים שהועתקו ביפן ותרמו להפצת התרבות הסינית (סך הכול 19 משלחות בתקופת שושלת טאנג, בשנים 607 (839- . בראש המשלחות לסין עמדו מלומדים בתרבות סין. כדי להעניק השכלה סינית לבני האצולה הוקמה בנארה אוניברסיטה ובה שש פקולטות לספרות סינית, לספרות יפנית, למשפטים, להיסטוריה, למתמטיקה ולקליגרפיה. את המקצועות הללו למדו מרצים  (הקאסֶה), שרכשו את השכלתם בסין.

חצר הקיסרות בתקופת נארה ייבא באופן אגרסיבי מאפיינים מהציוויליזציה הסינית, וזאת על ידי שליחת תלמידים יפנים רבים, רגילים וגם נזירים בודהיסטים, שהצטרפו למשלחות לחצר טאנג הסינית למדו בצ'נגאן ובלויַאנג. תלמיד אחד ששמו אַבֵּה נו נאקאמארו, עבר את המבחנים הציבוריים על מנת להתמנות לתפקיד ממשלתי בסין. הוא שימש כמושל-גנרל באנאם, או וייטנאם הסינית בין השנים 761 ו-767.

תלמידים רבים ששבו לארצם קיבלו משרות ממשלתיות מכובדות כגון קיבי נו מאקיבי, שקיבל לידיו את בניית מקדש טודאי-ג'י פה (ראו להלן).

תקופת נארה הצטיינה בפריחה תרבותית גדולה. ההשפעה הבודהיסטית הצמיחה את תרבות טאמפיאו (Tempyo) המעודנת. ריכוז כל העלית בעלת האמצעים והפנאי בעיר אחת, הביאו לשגשוג הספרות, האמנות וחיי הדת. חצר הקיסר טפחה את המשוררים והאומנים, כינסה את יצירות הספרות ובנתה את המקדשים הגדולים. כמו בסין, קריאת שירים וכתיבתם מילאו מקום חשוב בעולמו של המשכיל היפני. היפנים שיננו את שיריהם של המשוררים הסינים כמו לי בּוֹ, דוּ פוּ ובּוֹ ג'וּאי, וכתבו בעצמם שירים בסינית. בשנת 751 נערך הקובץ הראשון של שירים סיניים, שחוברו על ידי משוררים יפניים, שנקרא "קָאיפוּסוּ" (Kaifūsō), שהוראתו "זיכרון נעים של שירים", בתקופה זו החלה להיכתב שירה יפנית, המכונה וואקה  ובשנת 759 נוצר ה"מאנְיוֹשוּ" (Man'yōshū), שמשמעו "אוסף אלף העלים". אוסף זה השתמר עד ימינו כולל 4,516 שירים ונחשב לאוסף השירה הגדול והיפה ביותר של יפן.

חצר הקיסרות שאפה לתעד את ההיסטוריה שלה. בשנת 711, מיד לאחר המעבר לנארה, הטילה הקיסרית גמיי (Genmei) על המלומד אוֹ-נוֹ-יָאסוּמָארוֹ (Ō no Yasumaro), לחבר את ספר ההיסטוריה של יפן. הוא קיבץ תעודות ורשם את המסורות, שהועברו בעל פה על ידי מספרים עיוורים. הספר שנקרא קוֹג'יקי (Kojiki) – רישום הדברים הישנים. הוא עירוב של מיתולוגיה והיסטוריה ומהווה גם יצירה ספרותית חשובה. בשנת 720 חיבר הנסיך טוֹנֶרי ספר היסטוריה בשפה הסינית שנקרא נ"יהוֹנג'י" או ניהון שוֹקי (Nihon Shoki), שמשמעו "ספר דברי הימים של יפן". זהו ספר ארוך יותר. יש בו פחות מיתולוגיה ויותר פרטים היסטוריים. הקוג'יקי והניהונג'י הם הכרוניקות היפניות הקדומות ביותר הקיימות כיום. הם מדגישים את קדושתה של יפן ואת מעמדה האלוהי של השושלת הקיסרית. מעמדה של השושלת אינו מותנה בהתנהגות הקיסרים ובניגוד לסין, לא קיים העיקרון הקונפוציאני, שהשמים עשויים ליטול את המנדט משושלת שאינה ממלאת את תפקידה. יחד עם זאת, השליטים מתוארים כנבונים ורבי חסד. להבדיל מסין, שם היה הקיסר השליט המוחלט של ארצו וניהל את המדינה, באמצעות מנגנון בירוקרטי גדול, הקיסר היפני היה בעיקר דמות ייצוגית. הוא נהנה ממעמד אלוהי, אך השלטון המעשי היה בידי שריו ויועציו מקרב בני האצולה. מעמדו הקדוש הגן עליו מפני הפלת השושלת, אך גם מנע ממנו לנהל את המדינה. הוא היה קדוש בהרבה מעמיתו הסיני, אך גם חלש יותר.

עוד התקדמות תרבותית משמעותית באותה תקופה הייתה ביסוס הבודהיזם. הבודהיזם הובא ליפן על ידי נזירים קוריאנים במאה השישית, אך לא נטמע ממש עד תקופת נארה, כאשר אימץ אותה בחום הקיסר שוֹמוּ. הקיסר ובת זוגו בת הפוג'יווארה היו בודהיסטים קנאים, ועודדו את הפצת הדת על ידי הכרזתה כ"מגינת המדינה", ודרך לחיזוק מוסדות יפנים. קיסרי יפן, אף שהיו עצמם כוהנים של אלת השמש, היו בו בזמן גם פטרונים של הדת הבודהיסטית ולאחר פרישתם הפכו לנזירים בודהיסטים.

בהשפעת הארכיטקטורה הבודהיסטית נבנו מקדשים שינטואיסטים גדולים. הגדול והבולט שבהם הוא מקדש קאסוּגָה, שהוקם בשנת 709 על הר ממזרח לנארה, כדי להגן עליה. בגן שהקיף את המקדש שוטטו איילים שנחשבו לשליחי האלים. המקדש קיים עד ימינו. גדול הפטרונים של הבודהיזם ביפן היה הקיסר שומו, שמלך בשנים 724-749.

הוא ציווה להקים מקדשים שנקראו קוֹקוּבּוּנג'י (Kokubunji) שיכלול פגודה ומנזר ברחבי הפרובינציות. מפעלו הראשי היה הקמת טודאיג'י (Tōdai-ji), שמשמעו "המקדש הגדול של המזרח". היה זה הקוקובונג'י של פרובינציית יאמאטו (היום חבל נארה). המקדש נבנה מצפון מזרח לעיר – הכיוון שנחשב למסוכן, כי האמינו שממנו באים השדים. בהקמת טודאיג'י הועסקו רבבות פועלים, בעלי מלאכה ואומנים שונים. הוא הושלם בשנת 747 ונחשב לבניין העץ הגדול בעולם. גם בנייתו של מקדש זה, נעשתה ללא שימוש במסמרים. מוקד הפולחן היה פסל ענק של הבודהא, דַאיניבוטסו (Daibutsu) – "בודהה השמש הגדול"- , פסל בגובה 16 מטרים, עשוי ברונזה מכוסה זהב, שהתחרה בממדיו בפסלים הענקיים של סין וקוריאה.  הבודהה הזה זוהה עם אלת השמש, דבר שעודד מיזוג הדרגתי של הבודהיזם עם השינטו. כאשר הושלם הפסל בשנת 752, נערך טקס גדול של חנוכת המקדש. לחגיגה הוזמנו כעשרת אלפים נזירים מכול רחבי יפן  וכן אנשי דת מקוריאה ומסין. נזיר שהגיע מהודו התכבד בציור אישוניו של הבודהא. שומו הכריז על עצמו כ"משרת שלוש המרגליות" של הבודהיזם: הבודהה, החוק (דהרמה) והקהילה הבודהיסטית (סנגהא). עבודות אמנות רבות ואוצרות שנאספו מארצות אחרות בתקופת שומו וקוֹקֶן – בתו שהחליפה אותו – שמורים היום בשוֹסוֹאין (הגניזה הקיסרית) שבמקדש טודאי-ג'י, ונקראים אוצרות שוסואין, והם מלמדים השפעות מאזורי דרך המשי, כגון סין, קוריאה, הודו והאימפריה האסלאמית. בשוסואין מאוכסנים גם מעל רבבת מסמכים המכונים "מסמכי שוסואין", ואלה תעודות שנכתבו במצד האחורי של הסוטרות או על עטיפות של חפצים מיובאים.מסמכים אלה תרמו רבות למחקר המערכות הפוליטיות והחברתיות ביפן של תקופת נארה, ואף מראים על שינוי והתפתחות הכתב היפני.

"המשבר הבודהיסטי"

ההשפעה הבודהיסטית גברה בחצר הקיסרות בתקופת שלטונה של בתו של שומו, הקיסרית קוקן (Kōken). בתקופת מלכותה הונהגו לראשונה טקסים בודהיסטים בארמון הקיסר. אדיקותה הרבה יצרה זעזוע פוליטי. בשנת 758, בהיותה בת 40, הלכה בדרכי אביה ופרשה לנזירות. היא הושפעה על ידי נזיר שאפתן בשם דוקיו (Dōkyō , שניצל את קשריו עמה לקידום שאיפותיו הפוליטיות. בשנת 764 שכנע אותה לפטר את בן דודה שהומלך במקומה, לחזור לכס תחת השם "הקייסרית שוטוקוּ" (Shōtoku). הקיסרית הורתה על הדפסת מיליון קלפי תפילה, הְיַאקוּמאנטוֹ ד'האראני (Hyakumantō Darani), שרבים מהם שרדו עד היום. המגילות הקטנות, משנת 770, הן בין העבודות המודפסות העתיקות בעולם. כמו כן, דרש דוקיו ליצור תפקיד חדש עבורו: ראש מועצת השלטון וראש הדת הבודהיסטית. עם הזמן רצה להתמנות כקיסר בעצמו. זה כבר היה יותר מדי. לאחר מותה בשנת 770, גורש דוקיו מהחצר ומת בגלות. הלקח הראשון של האצולה היפנית היה לא למנות עוד קיסרית (ואכן במשך קרוב ל-900 שנה, עד למאה ה-17, לא מלכה אישה ביפן). מסקנה שניה היתה להרחיק את הקיסר מהשפעת הנזירים הבודהיסטים.

על מנת להחזיר את השליטה לידי חצר הקיסרות, העביר הקיסר קאמו, בשנת 781, את הבירה לעיר נאגאוקה-קיו (Nagaoka-kyō), כ-45 ק"מ מצפון מערב לנארה. הקיסר עבר לארמונו החדש בשנת 784 ועמו עברו גם האצילים ומוסדות השלטון. המנזרים נשארו בנארה. בעקבות משבר פוליטי ומגיפה, הוחלט לשנות את המזל הרע ובשנת 794, עשר שנים בלבד לאחר שהתיישבו בנאגאוקה, הועברה הבירה לעיר הייאן-קיו ("בירת השלום והשלווה"), הנמצאת כ-26 ק"מ צפונית לנארה. לקראת סוף המאה האחת עשרה, כונתה העיר קיוטו ("עיר הבירה"), השם אותו היא נושאת עד היום.

תקופת הייאן

תקופת הייאן (Heian-kyō ) היא התקופה האחרונה מבין התקופות שנכללות בעידן הקלאסי בהיסטוריה של יפן, שנמשכה בין שנת 794 לשנת 1185. תקופה זו נחשבת לתקופת השיא של השלטון הקיסרי ביפן והיא ידועה בשל ההתפתחות העצומה שחל בתחומי האומנות, בעיקר בתחומי הקדרות והספרות.

בשנת 794 החליט הקיסר קאמו (Kammu), להעביר את בירתו להייאן. (לימים קיוטו). הבירה החדשה הוקמה במרחק של 8 ק"מ מדרום-מערב לאגם ביווא, במישור מוקף הרים, בין הנהרות קָאמוֹגָאוָּוה וקאצורגאוּה. דבר זה הבטיח אספקת מים ותעבורנה נוחה לאנשים ולסחורות. השם שניתן לעיר היה הייאן-קיוֹ, שמשמעה "בירת השלום", או בקיצור "הייאן", עיר זו, בשמה המאוחר יותר "קיוטו" , היינו, "הבירה", היתה למקום מושבם של הקיסרים במשך למעלה מאלף שנים. כך הסתיים הנוהג של העתקת הבירה ממקום למקום.

כמו קודמותיה, נבנתה גם הייאן בתכנית גריד (רשת רחובות המצטלבים זה בזה בזוויות של 90 מעלות). כמו נארה, היא לא הוקפה חומה, אלא בגדר ומעבר לה תעלת מים ועליה נבנו גשרים אל השערים השונים. במחצית השנייה של המאה ה-9 מנתה הייאן כ-150,000 איש והייתה אחת הערים הגדולות בעולם. ההיסטוריונים קוראים לתקופה זו "תור הזהב של ניפון". כל מוסדות השלטון רוכזו בהייאן וכול משפחות האצולה חויבו לשכון בה.

אחת הסיבות להעברת הבירה להייאן היה הרצון להתרחק מהשפעתן של הכתות הבודהיסטיות שצברו כוח בנארה. ואכן מקדשי נארה ומנזריה לא הועברו לבירה החדשה. כדי לספק את צרכיהם הדתיים של התושבים נבנו בדרום העיר שני מקדשים: טוג'י – "מקדש המזרח", הקיים עד ימינו וסאיג'י ("מקדש המערב"). מקדשים אלו הוצבו תחת פיקוח ממשלתי הדוק. הפגודה הגדולה של מקדש טוג'י, המתנשאת לגובה של 55 מ', שוחזרה במאה ה-17 והיא הגדולה ביותר ביפן.

הקיסר קאמו היה פטרון הבודהיזם. הוא שלח שני נזירים מבריקים ללמוד בסין. כל אחד מהם ייסד כת בודהיסטית חדשה, עם שובו ליפן. נזיר בשם סאיצ'ו (Saichō) הקים מנזר מצפון מזרח להייאן, הכיוון המסוכן, כדי להגן על הבירה. הוא ייסד את כת הטנדאי (Tendai), שהטיפה לפרישות ונזירות ולחיים שלווים בחיק הטבע. סאיצ'ו, שקיבל את התואר "דאישי", היינו, "המורה הגדול", פיתח את האמונה בגן עדן וגיהינום. מכיוון ששלב הנרוונה קשה מאד להשגה, יכול גם אדם רגיל, החי חיים נכונים, להיוולד מחדש בגן העדן, שם יפסיק להתגלגל. הנזיר השני, קוקאי (Kūkai) ייסד את כת שינגון (Shingon), סוג של בודהיזם טנטרי. הטנדאי והשינגון היו מאד פופולאריים בתקופת הייאן ונקראו יחד בשם "תורת הסוד". בתקופת הייאן התפשט הבודהיזם בקרב העם הפשוט והתפתחו פולחנים בודהיסטים רבים. להבדיל מתקופת נארה, אז הבודהיזם ביפן הועבר ישירות מסין, הרי כעת, למרות שתורות אלו הגיעו מסין, הם תרמו להתפתחותו של בודהיזם יפני. הנזיר סייצ'ו ייסד את מרכז הכת שלו (טנדאי*, במקדש Enryaku, אשר בהר Hiei. בעוד שקוקאי ייסד את מקדש Kongōbu, בהר קויה (Kōya). שתי הכתות הללו היו לפיכך הזרמים החשובים ביותר בבודהיזם היפני.

לאחר שהבירה הועברה להייאן, נשלחו רק שתי משלחות לסין. המשלחת של שנת 804, שנשאה עמה את הנזירים סאיצ'ו וקוקאי, שהוזכרו לעייל ומשלחת שניה, שיצאה בשנת 838. לאחר מכן, במשך 50 שנה, לא נעשה ניסיון לשגר משלחת לסין. בשנת 894 מינה הקיסר, את השר סוגאווארה-נו-מיצ'יזאנה, לעמוד בראש משלחת חדשה לסין, תפקיד שאבותיו מילאו בעבר. לאחר שבדק את הנושא, המליץ מיצ'ינגה לבטל את שיגור המשלחת וכך בא לקצו מוסד המשלחות הרשמיות לסין. אחת הסיבות להפסקתן היתה הידרדרותה של שושלת טאנג הסינית, שעוצמתה, עושרה ותרבותה קסמו ליפנים, במאות השביעית והשמינית. שושלת זו נחלשה במאה התשיעית והתמוטטה כליל במאה העשירית.

בתקופת הייאן התחזקו משפחות האצולה, שהיו העילית העשירה והמשכילה של המדינה. משפחת האצולה החשובה ביותר היתה משפחת פוג'יווארה, שהוזכרה לעייל. משפחה זו ביצרה את מעמדה בכך שהחזיקה את המונופול להשיא את בנותיה לקיסרים. היו פעמים שהם אילצו את הקיסר להתפטר בגיל צעיר, לטובת בן קטין, על מנת שסבו, דודו או חותנו של הצעיר, ממשפחת פוג'יווארה, ימונה כעוצר. המשפחות החשובות נלחמו זו בזו כמו באיטליה בתקופת הרנסנאס. בתקופת הייאן שופרו דרכי המנהל והממלכה התפשטה צפונה עד אשר הקיפה את כול האי הונשו. השבטים ה"ברברים", שחיו בצפון-מזרח האי, גילו התנגדות לשלטון היפני ומעת לעת מרדו בו. כדי לדכא אותם היה צורך לגייס צבאות מקרב האיכרים ולשגר אותם לחזית מרוחקת. האציל שפיקד על צבא כזה נשא את התואר "סֵי אי טַאי שוּגוֹן, "היינו, "המפקד העליון מכניע הברברים", או בקיצור "שוגון".

באופן תיאורטי כול האדמות ביפן היו שייכות לקיסר, אך בפועל הוחזקו על ידי משפחות האצולה. החוק קבע שיש לבצע רפורמה אגרארית מעת לעת, אולם חוק זה היה קשה לביצוע,. האיכרים שלמו מסים כבדים באורז ובמוצרים אחרים, כגון בדים. כמו כן, הם היו חייבים בעבודות כפיה ובשירות צבאי. בניגוד לסין לא היתה לאנשים הפשוטים אפשרות להצטרף לאליטות על ידי רכישת השכלה או התעשרות, כי ההשתייכות המעמדית נקבעה על פי תורשה בלבד.

בני בית פוג'יווארה היו שוחרי שירה ואומנות.

ההון שהצטבר בתקופה זו, שמכונה גם "תור הזהב היפני", התרכז בחיי מותרות, עידון ותרבות. היו היסטוריונים שהשוו את קיוטו לפריז וורסאי גם יחד. הדבר בא לידי ביטוי במלבושים, בשירה, בנימוסים, בהשכלה וגם בתענוגות. בחסותו של פוגיווארה-נו מציאנגה (Fujiwara Michinaga), העוצר ה-11 (966-1028), שגשגה הספרות, פרחו האדריכלות והציור. מיציאנגה היה פטרון הסופרים והועלה לדרגה של אל הספרות.

התרבות היפנית החלה לסטות מהדפוסים הסיניים ולמצוא נתיבים מקוריים משלה. הביטחון העצמי של היפנים בתרבותם בא לידי ביטוי בהפסקת המשלחות לסין, שאמנם אפשרו ליפן ללמוד את סין מכלי ראשון, אך עלו בכסף רב, היו כרוכות בסיכוני דרך והיה בהן יסוד של השפלה. הביטוי המובהק ביותר לרוחה של תרבות הייאן הוא המצאתם של שתי מערכות כתב פונטי (קאנה Kana), לצד ההירוגליפים הסיניים, אשר אפשרו – בעיקר לנשים – להתבטא ביפנית בצורה חופשית ומקורית. בתקופה זו הפכו קריאת שירה, כתיבת שירה ומשחקים המבוססים על שירה, לחלק חשוב במטענו התרבותי של כל משכיל. בשנת 905 נאסף קובץ של שירים שנקרא קוֹקינְשוּ (Kokinshū) וכולל שירים של כ-120 משוררים, מהם 30 משוררות. כמו כן צמחו ז'אנרים ספרותיים חדשים. בתקופה זו נכתב רומן גדול בשם גֶנ'זי (Genji) המתאר את חייו ואהבותיו של נסיך חצר דמיוני בשם היקַארוּ גנזי (ג'נזי הזוהר).זוהי יצירה מונומנטאלית המשתרעת על פני 54 פרקים ומתארת את אורח חייהם ותולדותיהם של בני שלושה דורות. ספר זה נחשב לרומן הראשון בעולם ומופיעות בו 450 דמויות. הסיפור הוא מקור עשיר וחשוב להכרת חייה של האצולה היפנית, בראשית המאה ה-10. הרומן מלמד את שיטות החיזור שהיו נהוגות אז ועל ריבוי הנשים והפילגשים בקרב המעמד הגבוה.

מאפיין נוסף של התקופה הוא התפתחות מעמד הסמוראים, מעמד הלוחמים, שזכה לעדנה וצבר עוצמה רבה, בהיותו כוח השיטור והשמירה של האצילים לבית פוג'יווארה.

בסוף המאה ה-11 נחלש כוחה של משפחת פוגי'ווארה וקיסרים לשעבר החלו לצבור השפעה. בשנת 1087 אלצו האצילים את הקיסר שיַרקאוַּה לפרוש למנזר בגיל 34, לטובת בנו בן ה-9. הוא, בתגובה, הקים "ממשלת מנזר" של אצילים ואנשי צבא שתמכו בו והפך להיות בעל השפעה על בנו הקטין. במשך מאה שנים נמשך המבנה הפוליטי הזה, ששבו הקיסר המולך הפך להיות כלי שרת בידי משפחת אמו וביצע למעשה את מדיניותה של משפחת אביו. להתרופפות כוחה של משפחת פוג'יווארה גרמו תככי חצר מזה והתגברות כוחם והשפעתם של בעלי השוֹאֶן הגדולים והסמוראים שלהם מזה. הוצאות הממשלה תפחו בהתמדה כי מספרם של בני משפחת הקיסר ומשפחות האצולה, אשר קיבלו שכר מקופת המדינה, תפח והלך. גם הקמת המקדשים והמנזרים גרמה להוצאות כבדות ולצורך לכלכל מספר רב של נזירים. הכנסות המדינה ממסים לא הדביקו את הוצאות ולכן נוצר צורך מתמיד להרחיב את שטחי העיבוד.  ככל ששטחי העיבוד היו רחוקים מהמרכז, כך היה קשה לשמור עליהם ולגבות מהם מסים. אי לכך התפתח בתקופת הייאן  ה"שואן" – הנוהג להעניק אדמות בור לבני אצולה ולמקדשים, כדי שהם עצמם יפתחו אותן, ינהלו אותן וישמרו עליהן ובתמורה ייגבו את המסים לעצמם.  עם הזמן החלה הממשלה להעניק אדמות פרטיות גם באזורים המיושבים במרכז המדינה. שיטה זו חסכה בהוצאות הממשלה אך גם הקטינה את הכנסותיה. הנסיכים, האצילים והנזירים, שקיבלו שואן היו מעוניינים להפיק מהם את מירב התועלת. ניהול האחוזות, השמירה עליהן, הטלת המרות על האיכרים וגביית המס הצריכו כוח אדם מיומן. את החלל שנוצר מילאו משרתים חמושים, רכובים על סוסים, שניהלו למעשה את השואן, שמרו עליו וגבו את המס מן האיכרים. משרתים אלה היו כפופים לבעל השואן ששכר אותם ולא למדינה.

בעלי זרוע חמושים אלו נקראו בושי (Bushi), היינו "לוחם", או "סמוראי", היינו משרת. ככל שנחלש כוחו של השלטון המרכזי, כך התחזק מעמד הסמוראים. עם הזמן הביאו קיסרים לשעבר ובני משפחות האצולה, סמוראים שיגנו על בתיהן בבירה. ככל שקצרה יד הממשלה לקיים את הביטחון והסדר בארץ, גדל תקפם של שליטים מקומיים. בקרב הסמוראים החלו להתגבש קבוצות שנאבקו זו בזו במגמה להשתלט על החצר והמדינה. ביניהן בלטו בית טאירה (Taira), שמרכז כוחו היה במערב יפן ומתנגדו בית מינאמוטו שעיקר כוחו היה במזרח יפן. שניהם טענו לייחוס רחוק לבית המלוכה. באמצע המאה ה-12 פרץ ביניהם סכסוך על רקע מינוי הקיסר. בקרב שהתחולל ב-1156 גברה משפחת טאירה. במשך כ-30 שנה שלטה המשפחה בבירה ודרכה ביפן כולה אולם שלטונה, העריץ, שהיה מלווה בשחיתות של סמוראים שעלו לגדולה, עורר התנגדות בחוגים רבים. ב-1180 קרא אחד מנסיכי החצר למרד ומספר מקדשים נענו לקריאתו. בני משפחות מינאמוטו גייסו צבא  וכך פרצה מלחמה בין שתי המשפחות המכונה "מלחמת גמפיי (Gampei)".

המלחמה ארכה חמש שנים והתאפיינה במעשי גבורה ואכזריות. סמוראים נהגו לכרות את ראשיהם של אויביהם המתים. הם רצחו גם נשים וילדים כדי שלא יוכלו לנקום בעתיד. סמוראים שהפסידו בקרב ריטשו את בטנם שלהם, כדי שלא יפלו בידי האויב. המלחמה הסתיימה בניצחונה של משפחת מינאמוטו. מכאן מתחיל שלב חדש בהיסטוריה של יפן – הפיאודליזם הצבאי היפני: תקופת קאמאקורה.

להמשך קריאה: תולדות יפן בתקופת קאמאקורה