גילי חסקיןכתב וצילם: גילי חסקין
תודתי לחן אליעז, עם השימוש במאמרו.
ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול במיאנמר – חלק א'; מבוא לטיול בבורמה – מיאנמר – חלק ב'; זיכרונות מבורמה.
באגאן, המוכר גם בשמו הקודם פאגאן, הוא אחד מהאתרים הארכיאולוגיים העשירים והחשובים באסיה. מאות פגודות שנבנו לגדת האירוודי משנת 849 ועד 1287. הביקור בבגאן הוא אחד השיאים של טיול לבורמה.
באגאן נמצאת על גדות נהר אירוואדי, כ-500 קילומטרים צפונית מיאנגון ו-193 ק"מ דרומית למנדליי. בבאגאן נמצא אוסף של סטופות ומקדשים עתיקים – בהם למעלה מאלפיים שרידי מבנים שנותרו על תילם, הפרושים על יותר מ-40 קילומטרים רבועים. האתר הארכיאולוגי של באגאן עומד בשורה אחת עם האתרים הארכיאולוגיים המובילים באסיה, כמו אנגקור בקמבודיה ובורובודור באינדונזיה. להבדיל מבורובודור העוצמתי, יש כאן אלפי מבנים ולהבדיל מאנגקור, המוסתרת בחלקה על ידי היער, בולטת באגאן במישור היובשני יחסית, המנוקד בעצים מועטים. יער הגשם אינו מכסה את האזור, ומפסגות המבנים הגבוהים ניתן לראות מבנים אחרים במרחקים עצומים.
המפה באדיבות מסע אחר אונליין
לראשונה שמעתי על באגאן, בשנות ה-80 . מטיילים, שהמשטר של אז הקציב להם שבעה ימים לטיול בבורמה, סיפרו על עיר חרבה ועוצמתית, שהיא בעצם מישור רב ממדים, זרוע במאות מונומנטים מרשימים.
הגעתי לכאן על סיפונה של ספינת נהר, בנהר האירוודי, נתיב המים הרחב המתפתל בעמק פורה, המכונה "קערת האורז של בורמה". כמו הצ'אופיה בתאילנד, כמו המקונג בוייטנאם, היאנגצה והנהר הצהוב שבסין, הברהמפוטרה הגנגס שבהודו, האינדוס שבפקיסטן פרחו התרבויות עקב הכורח להשתלט על הנהר. מכאן התחיל הכול.
יחד איתי הצטופפו על הסיפון נשים יפות שלחייהם מרוחות במעיין פודרה לבנה, שהכינו משורשי עצים וגברים לבושי לונגי דמוי חצאית. בנמלים בהם עגנה הספינה העמיסו גברים שריריים אשכולי בננות עצומים על סיפונה ורוכלים דלגו על גבי קורות ששמשו כגשרים מאולתרים. פה ושם הבחנתי בכפרים שבתיהם הבנויים מעץ ניצבים על כלונסאות וגגותיהם עשויים מקש, במשרפה של כדי חומר, או בפגודות שבצבצו מעל בתי הכפר. שיאו של השיט הארוך והמונוטוני היה הרגע שבו מתקרבים לבאגאן ולאט לאט מתחילים להופיע הגגות המחודדים של הפגודות והמקדשים.
כשהתקרבנו לעיר, התגלה לנגד עינינו מחזה מרהיב ביופיו ובעוצמתו. מעל גדת הנחל והלאה, לאורך מישור רב ממדים, על פני שטח של כ-42 קמ"ר נפרש אוסף עצום של שרידי פגודות, מקדשים ומנזרים, בגדלים ובסגנונות שונים, שייצרו מחזה בעל עוצמה דתית וויזואלית רבה מאד. לא יכולתי שלא להיזכר בספרו האלמותי של המייג'ור צ.מ. אנריקז בספרו “A Burmese Wonderland”, שתיאר את בורמה כגן עדן שליו ונחבא מן העין. מים רבים זרמו מאז בנהרות אירוודי והצ'ינדווין. בורמה עברה שנים טראומטיות של כיבוש יפני ומאבק לעצמאות; כמדינה עצמאית עברה משברים ותהפוכות בלי סוף עד לכינון המשטר הסוציאליסטי הייחודי שלה – ניסיון יוצא דופן ואפילו אכזרי, של שילוב סוציאליזם בערכי הדת הבודהיסטית. עמיתי אברהם שקד סיפר לי אז, כי המטייל מגלה שפע דברים חבויים מוזרים ונפלאים בבורמה. כמו אנריקז לפניו, הוא חש כנוסע בארץ פלאות; ארץ בה עמד הזמן מלכת לפני שנים רבות וגם כעת הוא חולף בקצב שונה, איטי, מכל מקום אחר על פני הארץ. נטיתי להסכים עמו. אלא שהחל משנת 2000 גילתה התיירות העולמית את בורמה, שבינתיים הפכה למיאנמר. הפינה הנשכחת והחבויה בדרום מזרח אסיה התמסחרה לבלי היכר. גן העדן הבודהיסטי הפך למגרשי חניה גדולים, הדרכים שידעו פעם רק עגלות רתומות לשוורים, נושאות עליהן אוטובוסים מעליה אבק. הסדנאות הקטנות הפכו למפעלים וחלק גדול מהאיכרים ישרי הדרך הפכו לכוח עבודה זול. ועדיין, אם משתחררים מההשוואה הבלתי נמנעת ומתרכזים בכאן ועכשיו. אם הגעגועים לבורמה של פעם, שמין הסתם כוללים געגועים לנעורים שאבדו, אינם משתלטים על ההוויה, יש עדיין מקום לחוויה.
בגאן, ששמה יצא לתהילה בשל אלפי המקדשים שנבנו בה, החלה להיבנות בשנת 849 על ידי הבורמים, שהגיעו ממזרח הרי הימלאיה. היא היתה אחת הערים הגדולות ביותר בדרום מזרח אסיה, במאות 13-11, תקופה שבאירופה מכונה "ימי הביניים", היתה באסיה תקופה של פריחה ושגשוג, כלכלי, כמו רוחני. זה אינו עוד אתר ארכיאולוגי, אלא מונומנט רב עצמה. המטייל אינו נמסה לדמיין מה היה טרם המקום הפך לגל אבנים, אלא מתגמד נוכח המבנים שסביבו. גדולתה של בגאן נוצרת משילוב של מבנים ענקיים ומרשימים על רקע נופים שטוחים, פרועים ופרוצים לכל עבר. כמות שהיא גם איכות.
מרבית המבנים ושרידי המבנים, נבנו בתקופת הפריחה של העיר, בראשית המאה ה-11. אוכלוסייתה של בגאן מנתה אז עשרות אלפים נפש. הפגודות של אז עוטרו באבנים טובות וזהבן בהק למרחוק. חומת העיר היא המבנה העתיק ביותר, מהמאה ה-9 לספירה, ובשער הכניסה ממוקמים שני פסלי "נאט", האלים העתיקים מהתקופה הפרה-בודהיסטית. גם אחר כניסת הבודהיזם, לא הסכימו התושבים לוותר על שירותיהם, והם שולבו בפנתאון הבודהיסטי, ופסליהם מוצבים במתחמים רבים. בתקופת השיא של בגאן היו בה כ- 13,000 מבנים דתיים ואילו כיום, לאחר רעידות האדמה ונגיסת שיני הזמן, נותרו "רק" כ- 2,240.
המונומנט הבודהיסטי המרכזי משנה ממקום למקום את צורתו האדריכלית. בבאגאן כמו בכל העולם הבודהיסטי יש שתי צורות בסיסיות של מונומנטים: סטופה, או פגודה (זאדי Zedi בשפה המקומית) ומקדש.
סטופה הוא מבנה אטום, לרוב בצורה של פעמון, המכיל שרידים של בודהה או של נזירים ומורים, שהגיעו לרמת הארה גבוהה, לרוב, אין בו פסלים. זהו מבנה חרוטי מסיבי, הבנוי מלבנים על מספר טרסות.
מקדש הוא מבנה תפילה, הנותן תחושה של הישג במושגים מרחביים ומאפשר לתחושות ולדמיון להשתחרר. המרכיבים הארכיטקטוניים במקדש מוגדרים, כל פינה מוגדרת ובאופן חזותי חזק. הכניסה העיקרית וחלונות המקדש מסמנים את מטרתן. המקדשים הם מבנים שנועדו לתפילה, מאפיינים אותם פסלי בודהה שונים, ומסדרונות ופרוזדורים בארבעת צידי המקדש. לעומת הסטופה שהיא סמל לפולחן, למקדש יש תפקיד כפול, הן לעבודת האל והן כמקום למדיטציה.
מקדש אנאנדה (Ananda) למשל, היה אחד המקדשים החשובים והמרהיבים בקומפלקס של באגאן ביום בנייתו במאה ה-12, וגם היום כשהוא משמש מקדש פעיל. מאז נצבע ראשו בזהב, הוא בולט למרחוק. בסיסו של המקדש מרובע, ומעל לכניסה מתרוממת סטופה מעוטרת וגבוהה. מקדש זה מאפיין את האדריכלות הפגאנית בסוף התקופה הקדומה ובתחילת התקופה התיכונה. את פני המבקר מקבלים פסלי בודהא שגובהם עשרה מטרים והקירות מעוטרים באינספור ציורים ותבליטים המתארים את חייו. במרכז המקדש ניצבות ארבע דמויות בודהה מוזהבות בגובה 9 מטר. המקומיים טוענים שכאשר שמסתכלים עליהן ממרחק שונה הן מחליפות הבעה.
חומת העיר היא המבנה העתיק ביותר, מהמאה ה-9 לספירה, ובשער הכניסה ממוקמים שני פסלי "נאט", האלים העתיקים מהתקופה הפרה-בודהיסטית. גם אחר כניסת הבודהיזם, לא הסכימו התושבים לוותר על שירותיהם, והם שולבו בפנתאון הבודהיסטי, ופסליהם מוצבים במתחמים בודהיסטים רבים.
בגאן של היום הוא אתר היסטורי מונומנטאלי, שבו פגודות מפורסמות ומרשימות ולצידן פגודות קטנות, אשר נעלמות בין הגדולות. אולם הדבר המרשים ביותר בבגאן הוא למעשה המכלול, בשלמותו, הגדול מכלל מרכיביו: מישור רחב ידיים, המשובץ כולו בפגודות הבנויות מאבן חול אדומה. כמה פגודות בודדות כוסו מחדש בטיח לבן וכמה צופו בזהב.
הטיול בפאגאן הוא גם מסע במרחב וגם במנהרת הזמן. לפני יותר מ־1,000 שנים, טרם שבגאן היתה בירת "האימפריה הבורמזית הראשונה". המרכז החשוב ביותר באזור היתה העיר תהאטון, צפונית־מזרחית ליאנגון של ימינו. היתה זו עיר גדולה בממלכת מון רחבת הידיים, שהשתרעה מדלתת נהר האייארוואדי שבבורמה, עד תאילנד וכנראה גם עד קמבודיה.
המלך מאנוהא, שהיה בודהיסט חדור תחושה של שליחות שלח את הנזיר שין־ארן ללמד את בשורת הבודהיזם־תאראוודה בממלכת בגאן. עד אז הייתה אמונתם של הבורמים שילוב של בודהיזם-מהאיאני, הינדואיזם, שמאניזם, ואנימיזם. בהדרגה, המירו תושבי בגאן את דתם לבודהיזם תהרוודי, שהוא מחמיר יותר ודורש מכול מאמין להגשים בחייו את דרכו המיוסרת של הבודהא. . זרם הזה מייצג את הבודהיזם העתיק, הקרוב ביותר ללימוד המקורי של הבודהא מהמאה השישית לפני הספירה. יש להזכיר כי הסקייה מוני, הלוא הוא הבודהא, היה אדם בשר ודם ולא ראה את עצמו כ"בודהיסט", כשם שישו לא ידע שהוא "נוצרי". כפי שקרה עם זרמי מחשבה אחרים, גם הלימוד של הבודהא התחיל בתור פילוסופיית חיים אוניברסאלית, שמאפשרת חיים טובים ושלווים יותר לכל אדם, וברבות השנים הפך המורה לאל והלימוד לדת, שיצרה סביבה ממסד דתי כיתתי. הרחק מחזונו של האב המייסד.
המלך אנאווארטה (Anawrahta) שעלה לשלטון בבגאן בשנת 1044, נשבה בקסמי הדת החדשה וביקש ממלך תהאטון, לשלוח אליו את ה"טיפיטקא", הכתבים הבודהיסטיים (או%