העידן המגאליתי

כתב: גילי חסקין.  01/03/2020

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם :טיול למגליתים בהר מירון

המטייל באירלנד, אנגליה, צרפת ומקומות נוספים בעולם, החל בארץ ישראל וכלה באירופה, מוצא את עצמו נפעם מול מבנים מונומנטליים, שנבנו בתקופות קדומות. בנייתן הצריכה כושר ארגון, יכולת טכנית וכמובן גם אמונה יוקדת. חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade) טוען כי המגליתים הם החידה הגדולה ביותר של התרבות האנושית.

לאחד ממחקריו של אליאדה

 מבוא: התרבות המגליתית בעולם

המבנים אשר שרדו מהתקופות הפרה היסטוריות בעולם כולו, ואשר נחשבים כיצירות אדריכליות היו מבני פולחן. בתי מגורים נבנו מחומרים פחות עמידים, כמו לבני בוץ ועץ. מניעים דתיים הביאו להישגים משמעותיים לאורך תולדות האדריכלות ותחילתם בפרה היסטוריה.

כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים לפנה"ס, פיתח האדם צורת אדריכלות המבוססת על מגליתים (מגלית-אבן גדולה; מילולית ביוונית: ליתוס-אבן, מגאס-גדול) – מבנים העשויים מגושי אבן עצומים וגסים, שנועדו כנראה לצורכי קבורה ופולחן. הראשון שהשתמש במונח זה היה החוקר הבריטי Algernon Herbert, בשנת 1849, בהתייחסו לאתר סטונהנג' הנמצא באנגליה (ראה באתר זה: מעגלי האבנים המיסתוריים).

מאז ומעולם הציתו המונומנטים המגליתים את דמיונו של האדם. הם סיפקו שפע אגדות ואמונות טפלות. בתקופות פרה-היסטוריות, כמו גם לאורך ההיסטוריה, נקשרו אבנים וסלעים לאלוהות. דוגמות לכך ניתן למצוא בתרבויות שונות: האל הפרסי מִיתְרַה (Mithra) [1]נחשב כמי שנולד מסלע, שהתחתן עם סלע ושאביו היה סלע. משה רבנו הכה בסלע כדי להוציא מים. משמעות המילה "פטרה" ביוונית היא סלע, ומכאן שמו של הקדוש הנוצרי פטרוס, ששמו העברי היה שמעון סלע ובארמית כייפא.

סביר להניח כי למגליתים רבים נועד תפקיד בציון אירועים אסטרונומיים חשובים כמו למשל, מועדי יום השוויון, או הימים הארוכים והקצרים ביותר בשנה. המונח "מגלית" משמש גם לתיאור עצם המורכב מסלע (או סלעים), שעוצבו בצורה מיוחדת למטרה חשובה. מרבית המגליתים הידועים, קשורים לקברים ונועדו להבטיח למתים מקום מגורים נאה.

בניית המבנים הללו התרחשה בעיקר בסוף התקופה הנאוליתית[2], אם כי קיימות דוגמאות קדומות יותר מהתקופה המסוליתית באירופה[3], והיא נמשכה עד לתקופה הכלקוליתית וראשית תקופת הברונזה. אם כי יש חוקרים הטוענים, כי הסלע הענק, ליד מקדש קנקו (Quenco) שבפרו, שנחצבו בו חורים,  כנראה על ידי האינקה, הוא למעשה, סוג של מגלית. אם כי אינו שייך לעידן המגליתי המתואר כאן.

מאמר זה עוסק בעידן המגליתי, שראשיתו בתקופה הנאוליתית (כמה אתרים מתוארכים אפילו לתקופה קדומה יותר. לכן לא כללנו כאן מגליתים מרשימים, כמו אלו של בעל בק שבלבנון,  יסודות המקדש הם לפחות שלוש אבנים מגליתיות, שכל אחת מהן שוקלת לפחות 800 טון. מרשימה עוד יותר היא מציאת אבן מגליתית במחצבה במרחק קילומטר. אחת האבנים הגדולות בעבודת יד בידי אדם (התגלה על ידי נציגי המכון הארכיאולוגי הגרמני בתחילת דצמבר 2014. האבן שוקלת כ 1650 טון, יש אורך של מטר 19,5, 5,5 מטר מטר רוחב 6 מטר.

מאותה סיבה, לא כללנו כאן אבני הכותל המערבי ואת הנוראגים (Nuraghe), שנבנו בסרדיניה.

ראו בהרחבה : התרבות הנוראגית.

האבן הגדולה ביותר ששונעה בידי אדם, הוא "סלע הרעם" עליו עומד "פרש הברונזה", פסלו של פטר הגדול בסנט פטרבורג. זוהי אבן שמשקלה היה 1,600 טון. משום כך, היה קושי רב בהעברתה  לעיר; משימה נמשכה מנובמבר 1769 עד ספטמבר 1770. לאחר הבאתה בדרך היבשה לשפת המפרץ הפיני, נבנתה אנייה מיוחדת להעברתה למקומה. כן אחד המגליתים הגדולים ביותר בעולם העומד בזכות עצמו הוא העמוד מול ארמון החורף בסנט פטרבורג. שניהם מגליתים מרשימים, אך אינם חלק מהעידן המגליתי, בו אנו עוסקים.

עמיתי יובל נעמן מספר שבכל רחבי גבעות ג'אינטיה (Jaintia) וקהאסי (Khasi) שבמגהאליה (Meghalaya), אשר בצפון מזרח הודו, מוצבות אבני בזלת גדולות בקבוצות קטנות למטרות זיכרון שונות: מהצלחות בקרב ועד לסימון קברים. אבני הבזלת הגדולות (מונוליטים) הן מזכרת מהתקופה המגליתית של הג'אינטיה. הן מתוארכות על ידי מדענים כבנות 3,000 שנה ויותר, אך סביר יותר שזהו שריד מתקופת הזוהר של ממלכת הקיץ של הג'אינטיה. תקופת הזהר של ממלכת ג'אינטייה, בין 1500-1833. בנארטיאנג (Nartiang), צמוד לשוק העיר (Iaw Mawlong) המופעל פעמיים בשבוע, נמצא גן המונוליטים, בו הוצבו במשך שנים מאות אבנים בשתי תצורות עיקריות: עמודים מחודדים הניצבים אלעל ושולחנות אבן אופקיים. הגן כולו נשמר כעת באחריות לשכת האומנות והתרבות של ממשלת מגהאליה. הוא פרוס על שטח מגודר נרחב, ובו משעול סיור ופינת ישיבה. כל שטח הגן מלא במאות אבנים, בינות עצי פיקוס גדולים ונוף לשדה שמאחור. כך או כך על גבעה אחת בנרטיאנג, פזורות מאות אבני בזלת שסותתו הובאו וסודרו כעפרונות ענק זקורים אל על הנקראים מקומית "גבר" (menhir / Moo Shynrang) ושולחנות שטוחים על רגלי אבן (Dolmen / Moo Kynthai) – "אישה", הפזורים ביינות עצי פיקוס אדירי נוף. לא ברור אם שימשו לפולחן, אולי לקברים.המקומיים, הצמידו להם אגדות רבות.

בכפר Bawömataluo , אשר באי ניאס (Nias) שבאינדונזיה, נראו בשנת 1915, ילידים, הנושאים אבני ענק לצורך בניה.

גם בני הטוראג'ה (Toraja)  אשר באי סולאווסי (Sulaesi), אף הוא באינדונזיה, הציבו ליד כפריהם אבני ענק, שששימשו אותם לקברים.

לקברי הטוראג'ה

דוגמאות אלו מובאות כאמור, כדי לפרוש תמונה רחבה של התופעה, גם אם אינן קשורות ל"עידן המגאליתי".

בעבר היו השערות שהמגליתים הם מעשי ידיו של "גזע בוני מגליתים", או של אוכלוסייה "בעלת תרבות מגליתית". אולם אין להן כל אחיזה מדעית. בעבר סברו שבראשית נבנו המגליתים במזרח התיכון ומשם התפשטו הלאה, אם כי סביר יותר להניח, שמדובר בהתפתחות קונוורגנטית (קונוורגנציה = התפתחות מתכנסת), כלומר, צמיחה עצמאית של רעיון בניה זה, באזורים שונים. כך למשל, בידודן הגיאוגרפי של מבני הקבורה המגליתים בארץ ישראל (דולמנים, ראה להלן), ותיארוכם, מוציאים מכלל אפשרות, את ההנחה בדבר קיומו של קשר תרבותי ישיר בינם ובין הדולמנים הקרובים ביותר, הידועים לנו מן העת העתיקה, כגון אלו שבקווקז, בבלקנים או בצפון אפריקה, המאוחרים כולם מן הדולמנים של ארץ ישראל וסוריה. קווי הדמיון שאפשר בכול זאת למצוא, בין המבנים המגליתיים באגן הים התיכון ובין אלה שבמערב אירופה, מעידים על נסיבות כלכליות-אקולוגיות מקבילות, היוצרות לעתים קרובות, תופעות תרבותיות דומות מאד.

בראשית האלף השלישי, התגלו בגורוניה שוריה (Gornaya Shoria), מזרחית להרי אלטאי (Altai) שבדרום סיביר, אבני ענק מסותתות להפליא, המלמדים על נוכחותה של תרבות קדומה, בעלת טכנולוגיה מפותחת. אבנים אלה עשויות מגרניט, שפטישי ברזל אינם מסוגלים לחצוב בהן. משקלה של כל אבן כמה עשרות טונות. גדולות מהאבנים החצובות, במקדש יופיטר הרומאי, שבבעל בק שבלבנון. [בקצהו האחורי של המקדש, מונחות שש אבנים, שמשקל כל אחת מהן כ-400 טון. על אבנים אלה נחות שלוש אבנים ענקיות, שמשקל כל אחת בין 750 ל-1,000 טון. שלוש האבנים המכונות ה"טריליתון" (Trilithon), הן בין האבנים המסותתות הגדולות ביותר שנתגלו בעולם כולו].

אתר סיבירי זה נחשב לאתר המגליתי הגדול בעולם. בדומה לאויינטטמבו (Ollantitambo) שבפרו – אתר אינקאי, מהמאה ה-15, שנודע באבני הענק שנגררו לראשו –  גם אבנים אלו ניצבות בראש ההר. לא ברור איך האבנים הועלו למעלה, בעידן שקדם להמצאת הגלגל.

המגליתים מלמדים על יכולת מופלאה של בני האדם בתקופות קדומות, הן במישור הטכני, כשהצליחו לסתת סלעים, מבלי שהכירו אתה ברזל והן במישור הארגוני. לנשיאת אבנים כאילו, והצבתן בשטח, דרוש כושר ארגון ושליטה, באנשים רבים.

המבנים המגליתיים ברחבי העולם, היו במשך הזמן למרכזים חברתיים, בהם התקיימה פעילות מגוונת: טקסי פולחן, התכנסויות שנתיות, מסחר, חילופי מידע ועוד. בתקופות הפרה-היסטוריות ידועים שלושה סוגים עיקריים של שימוש באבנים מגליתיות: מֶנְהיר, דוֹלמֶן וקרומלך (Cromlech) – אבנים הערוכות בצורת מעגל. באיים הבריטיים, משם מובאות מרבית הדוגמאות, שכיחות שתי הצורות האחרונות.

מאמר זה עוסק בעידן המגלית, היינו במונומנטים שהוקמו מאבני הענק, בימי קדם, עד ראשית תקופת הברונזה. אין הכוונה לכל האתרים המגליתיים. כמו למשל, אבניה כותל, או המקדש בבעל בק.

דוֹלמֶנים (Dolmen)

הדולמן הוא טיפוס המגלית הנפוץ ביותר. אלו הם מעין מבנים בצורת "שולחן", המורכב משתי אבנים ענקיות ניצבות התומכות באבן ענקית אופקית. הדולמן הוא מונומנט קבורה פרהיסטורי מגליתי, העשוי מגוש אחד או יותר של אבן, שהונח על פני אבנים אחדות, שהוצבו במקביל וצורתו היא כצורת שולחן גדול. הדולמנים רבועים או פוליגונלים (מרובי צלעות), חלקם מאורכים כמסדרון. יש גם טיפוס מיוחד, ההולך וצר כלפי מעלה, כפירמידה גסה. כל אחת מהאבנים שוקלת טונות אחדות, אך גושי האבן הענקיים האלה מונחים זה על גבי זה ללא מלט. היו גם דולמנים נמוכים שהגיעו לגובה מטר וחצי בלבד. במקור, הדולמנים היו מכוסים באבנים נוספות ובאדמה, אך עם חלוף הזמן, נותרו המבנים המגליתיים בלבד.

פירוש השם דולמן הוא "שולחן אבן" ("דול" = שולחן, "מן" = אבן בשפה הברטונית העתיקה). צירוף המילים Grotte De Fée (מילולית בצרפתית: מערת אלת הגורל) משמש בצרפת כשם לדולמנים רבים. מקור המילה Fée הוא במילה הלטינית Fata, שפירושה אלת גורל. אחת האמונות שנקשרו לדולמנים הייתה, כי אלות הגורל נשאו על ראשיהן ובסינריהן את האבנים האלה בעודן טוֹווֹת חוטים. אגדות אחרות קישרו את הדולמנים עם ענקים ובהם הענק גַרגַנטוּאָה (Gargantua), גיבור ספרו של רַבּלֶה (Rabelais) מהמאה ה-16, אשר היה מוכר כגיבור אגדי, תקופה ארוכה לפני שכתב רבלה את סיפורו. חלק מהדולמנים מתקשרים בשמותיהם לדמותו, ביניהם: "מיטת גרגנטואה", "כיסא גרגנטואה" ו"מיטת הענק". מילים בשפות אירופיות אחרות, כגון "Hünenbetten" בגרמנית ו-"Hunebed" בהולנדית, מרמזות כי אלו נחשבו למיטותיהם של ענקים. בהקשר זה ניתן להזכיר את מיטתו של "עוג מלך הבשן". בספר דברים (פרק ג', פסוק 11), מופיע פסוק שמתאר את מיטתו של עוג מלך הבשן, ואת מיקומה: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ, בְּאַמַּת אִישׁ". גם שם, סביר להניח, שהמספר המקראי קיבל את השראתו מדולמן. ואכן, באמצע המאה ה-19, נמצא על יד רבת עמון דולמן ייחודי לאזור, שמידותיו הן בגודל המתאים לתיאור הפסוק. כמו כן, הוא עשוי אבן בזלת – דבר שאולי מתקשר לתיאור "ערש ברזל".

הדולמנים אופייניים לתרבות הניאוליתית, אך היו בשימוש גם בראשית תקופת הברונזה הקדומה. עד לתקופת הברונזה. יש הטוענים כי, הדולמן שימש לעיתים גם כמזבח, כשולחן לאלים שנתפסו כענקים או כקבר. נמצאו גם דולמנים הערוכים ברצף זה אחר זה, בצורה המזכירה פרוזדור. המונומנטים המגליתיים מטיפוס דולמן פרוזדורי, הופיעו במערב צרפת באלף החמישי לפנה"ס. כ-40% מכלל הדולמנים בעולם נמצאים בקוריאה, רובם באתרי הדולמן בגוצ'אנג (Gochang), בהוואסון (Hwasun) ובגאנגהווה (Ganghwa). אלו הם דולמנים יפים ומרשימים אשר נבנו הרבה יותר מאוחר מאשר בתקופה הניאוליתית במזרח התיכון ובאירופה, במהלך האלף הראשון לפנה"ס.

אנו מוצאים גם דולמנים רבים ברחבי מערב אירופה, מפוליה שבדרום איטליה ועד צפון-מערב אירלנד, מדרום ספרד ופורטוגל ועד דנמרק ודרום שבדיה. גם בהרי הקווקז המערבי, משני צדי הרכס, על פני שטח של 12000 קמ"ר, בעיקר ברוסיה ובאבחזיה, ישנם ריכוזים של מגליתיים. שמתוארכים לתקופה שבין האלף הרביעי לראשית האלף השני לפני הספירה. רובם מבנים רבועים, בנויים מלוחות אבן. יש גם כאילו החצובים בסלע. הדולמנים הללו, שונים מאלו המוכרים בייתר חלקי אירופה, משום שהם בנויים מאבני גזית משויפות להפליא, בזוויות של 90 מעלות. לחלק מהם, פינות מעוגלות. למרות זאת ולמרות שלדולמנים הללו מגוון של צורות, הם עדיין מזכירים במובנים רבים, את הדולמנים של מערב אירופה.

הסוג שהתפתח באירלנד נקרא "דולמן השער", שכן הוא נראה כשער ענק אל רקע השמים. ידוע במיוחד הדולמן הנקרא Poulnambron שליד הכפר Carron. דולמן השער עשוי משתי אבנים מגליתיות מאונכות העומדות זו אל מול זו, כשעליהן אבן נוספת, מאוזנת. ויוצרות שער, אשר שימש במקורו ככניסה לתא הקבורה. תא הקבורה עצמו נעלם עם הזמן, ורק מבנה ה"שער" נותר. לעתים ישנה אבן נוספת בין אבני ה"שער", אשר שימשה במקורה על מנת לחסום את הכניסה לתא הקבורה, לאחר סיומו של הטקס. נראה כי מאחורי הדולמן ,היה גל אבנים עגול או מרובע, ולאחר סיום טקס הקבורה הייתה הדלת "ננעלת" באמצעות אבן מגליתית נוספת, שחסמה את הכניסה ושמרה על מנוחת המת. אולי כדי למנוע מנשמת המת לשוב ולהטריד את החיים. 35 ק"מ מצפון לניוקאסל (Newcastle), בהרי מורן (Mourne), נמצא דולמן לגאנני (Legananny), שהוא אחד המבנים הפרהיסטוריים היפים והמצולמים ביותר באירלנד.

ראו באתר זה: מנהגי קבורה.

השערים פונים לרוב למזרח, וכאשר מצוי הדולמן במעלה גבעה ולא בראשה, פונה השער אל ראש הגבעה. דולמנים אלה הם מבנים רבי הוד ומעוררי השתאות. עד היום לא ניתן לספק תשובה מלאה לשאלה כיצד הצליח האדם הניאוליתי, באמצעות הטכנולוגיה המינימלית שהייתה לו, להעלות את אבן הראשה הענקית אל גובהו של הדולמן. כמאה ושישים ממבנים אלו מצויים בכל רחבי אירלנד.

הדולמן הגדול באירופה וכנראה בעולם כולו, הוא זה של זאנבוז'ירו (Anta Grande do Zambujero) . סמוך לאבורה שבפורטוגל. תחת כיפת מגן ענקית העשויה ממתכת, ניצבות שבע אבנים. כל אחת מהן מגיעה לגובה של ששה מטרים וביחד הן יוצרות חדר ענק, שקוטרו יותר מ-50 מטרים. ארכיאולוגים הסירו בשנות ה-60 , אבן ענקית שהיתה חלק מהגג, שכיסה את האתר. במקום התגלו שברי חרס, חרוזים וכלי צור, שכולם נמצאים במוזיאון שבאבורה.

גם בארץ ישראל מספר רב של דולמנים. הם בנויים על פי רוב מארבע אבנים ניצבות, מידותיו 3X4 מ' בקירוב, שעליהן הונחה אבן גדולה. את הדולמנים היו מכסים באבנים קטנות ובעפר, שנשטפו במהלך השנים. כל אחד ממבנים או שימש לקבורת אדם אחד או יותר. הדולמנים של ארץ ישראל נמנים מבחינה טיפולוגית עם הדולמנים הניאוליתיים ולא עם אלו שמתקופת הברונזה, המצויים באירופה (אם כי גם באירופה יש דולמנים מהתקופה הניאוליתית). כלומר, גילם בין 9,000 ל-6,500 שנים לפני זמננו. לדעת נלסון גליק, מבנים אלו הם העתקים של המבנים בהם גרו בני האדם. מכלול הקברים המגליתיים בלבנט אינו מגוון במיוחד, מבחינת טיפוסי הקברים שבו, מכך מסיקים החוקרים, שביסודו של דבר, שייכים כל הקברים הללו, לאותה מסורת ארכיטקטונית.

הדולמנים הארץ ישראליים מצויים באזור ההר, משני עברי הירדן ובבקעת הירדן. מאות מהם מצויים ברמת הגולן. דולמנים רבים מצויים ליד קיבוץ שמיר ובאזור כורזים. מרביתם מופיעים בריכוזי דולמנים, עם טומולוס (גלעד), או בלעדיו. לעתים מכיל הריכוז גם מנהירים (ראה להלן).

קובור בני איסראיל, שליד חיזמה, מצפון מזרח לירושלים, הוא ריכוז מבנים יוצא דופן. שם אותרו חמישה מבנים מלבניים, ששניים מהם היטיבו להשתמר. מידותיהם 20X 6 מ' בקירוב והם בנויים גושי אבן גדולים. גדולים. תיארוכם אינו ברור והקשר בינם לבין הקברים שהוזכר כאן, מוטל בספק. לא נמצא כל קשר בין שדות הדולמנים הללו ויישובי הקבע בני זמנם. הנתון החשוב היחידי העולה מבדיקת תפוצתם הגיאוגרפית, הוא שהריכוזים הנרחבים ביותר של דולמנים מצויים בקרבת דרכים חשובות, העוברות בעמקים. רבים מן הדולמנים מצויים באזורים בזלתיים. אין ספק שלטיבו של חומר הבניה המקומי, נודעה השפעה על עיצוב הפרטים של הדולמנים, אך אין בכך כדי להסביר את היעדרם של הדולמנים מן המדבר הסורי, מן הנגב ומסיני.

רבים הם הטוענים כי הדולמנים הינם המקור לסיפורים המקראיים על ענקים ורפאים, ועל עוג מלך הבשן. על-פי דברים פרק ג' פסוק יא: "רק עוג מלך הבשן נשאר מן הרפאים, הנה ערשו ערש ברזל, הלא הוא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש". יש הסבורים כי זהו תיאור של דולמן, אשר נראה למספר התנ"כי, כמו לאנשי אירופה הצפונית, כמיטתו של ענק.

היו שזיהו את ה"מרקוליס" – עבודת אלילים שמוזכרת בספרות חז"ל פעמים רבות, עם הדולמנים. ["מרקוליס" היה זריקת אבן לפסל מרקוריוס (הרמס היווני) , משהוא הדומה להשלכת נרות לקברי ה"באבות" בימינו].

מנהירים (Menhirs)

המילה "מנהיר" שימשה לראשונה בידי ארכאולוגים מן המאה ה-19, על בסיס המילה בצרפתית בְּרֶטָנִית העתיקה, שפירושה "אבן ארוכה" (men-אבן, hir-ארוך). בברטונית המודרנית (המדוברת במערב צרפת) הביטוי המקובל הוא "פאולבן" (Peulvan). מנהיר הוא אבן עצומה, בלתי מסותתת, הניצבת אנכית בתוך האדמה. בגובה של מטר אחד עד עשרה מטרים. צורתו מלבנית לרוב, כשקצהו העליון מחודד בצורה גסה. למנהיר צורה פאלית, ולכן חוקרים רבים מתייחסים אליו כמייצג את דמות הזכר והצבתו קשורה כנראה, לפולחן פוריות. פיסת האבן התקועה באדמה, מהווה לעתים חמישית עד רבע מגובהה הכולל. גובהן הממוצע של אבנים אלה הוא תשעה מטרים. אבנים מסוג זה ניצבות בדרך כלל במרכזו של שדה או מסודרות בשורות, בדרך כלל, בקרבת בתי הקברות המגליתיים. נראה כי הועברו למקום שבו הן נמצאות.

המנהיר הגדול ביותר כיום נמצא בלוקמריקה (Locmariaquer) שבברטאני, והוא נקרא "המנהיר השבור הגדול" (בצרפתית: גרַאן מֶנִיר בְּרִיזֶה "Grand Menhir Brisé"). המנהיר התנשא לגובה של 20 מטר בחלק הבולט מעל פני הקרקע, ועוד ארבעה מטרים בחלק השקוע בקרקע. למרות משקלו העצום (350 טון). הוא הובל לאורך קילומטרים אחדים למקומו. היום הוא מורכב מארבעה שברים המוטלים במקום הימצאו על הקרקע באזור קַרְנַאק (Carnac), בבְּרֶטָנאִי (Bretagne) שבצרפת. החוקרים סבורים שנשבר זמן קצר לאחר שהובא למקומו, כדי שחלקיו ישמשו כאבני קורה לדוֹלמֶנים (מבנים שבהם שתי אבנים אנכיות תומכות באבן שלישית), דבר שבסופו של דבר לא צלח. השערה זו מתבססת על דולמנים שנמצאו בסביבה, אשר לאבני הקורה שלהם שימשו אבנים דומות.

מספר המגליתים באזור ברטאני הוא הגדול בעולם. נמצאים בו כמעט 4000 (ארבעת אלפים) מנהירים, המתוארכים לתקופה שבין השנים 5,000 ל-1,000 לפנה"ס.

באזור הכפרי הצחיח, שמצפון לעיירה קרנאק (Carnac), נמצאים כמה מן השרידים המגליתיים המופלאים ביותר בעולם. מקור שם האזור "קרנאק" הוא כנראה במילים Cairn או Carn – מונח באנגלית ימי ביניימית, שפירושו ערמת אבנים המשמשת כנקודת ציון או כאתר זיכרון. השטח המכיל את המגליתיים פוצל במדת מה בין כבישים החוצים אותו וכמה מגליתיים נהרסו, אך בסך הכול הוא מכיל 2792 מנהירים, הערוכים בעשר או באחת עשרה שורות. בשדרות דֶה קֶרמַריוֹ (Alignements du Kermario) יש 1,029 מנהירים, המסודרים בעשר שורות ("אלינימאן" בצרפתית). אתר המגליתים החשוב ביותר בקרנאק, הוא שדירות די מֶנֶק (Alignements du Menec), שם סדורים 1,169 מנהירים בבאחת עשרה שורות. בשורות קרלסקן (Kerlescan), ניצבים 594 מנהירים. נוסף על כך, פזורים בשטח דולמנים, קרומלכים (מעגלי אבנים) וטומולי (תלי אבנים). התרבות המגליתית בברטאני פרחה מהתקופה הניאוליתית (4700 לפניה ספירה) ועד לתקופת הברונזה (2000 לפני הספירה). היתה זו תרבותם של יושבי קבע, שעיבדו את אדמתם ובייתו בעלי חיים. כיוונן של שדירות האבנים כלפי מערב-צפון מזרח, מוסיף על המסתורין האופף אותן. תיאוריות רבות הועלו באשר למשמעותן הדתית או האסטרונומית.

בחלק מהמנהירים יש פתח טבעי, שהיווה כנראה סיבה לכך שנבחרו והובלו למקומם. חלקם מעוטרים בדגמים דקורטיביים אבסטרקטיים, בניגוד לציורי המערות המוחשיים של בני התקופה הפליאוליתית. הנפוצים ביותר הם דגמי ספירלה, מעגלים קונצנטריים, צורת זיגזג וצורת פרסה. על-פי השערת החוקרים, דגמים אלה נקשרים לשמש ולאלמנטים שמימיים אחרים. יש המוצאים קשר בין דגמי הספירלה והמעגלים הקונצנטריים, לפולחן האלה הגדולה – האם האוניברסאלית שסגדו לה באזור הים התיכון כאלה המעניקה חיים. החוקרים מפרשים את צורתם כתיאור מופשט של בטן האישה, שממנה באים חיים, וכסמל לטבור הארץ. השערה זו מקבלת את השראתה ממשמעות הספירלה, כסמל לאמא אדמה (Pacha Mama) בקרב האמרינידים ("אינדיאנים") בצפון אמריקה.

מלבד מנהירים שעליהם נחרטו צורות מופשטות, נמצאו מנהירים עם תבליטים נמוכים שעליהם נחרטו דמויות אנושיות. כאלה נמצאו באיטליה, בקורסיקה ובצרפת. באזור לנגדוק העלית (Haut Languedoc) שבצרפת נמצאו מנהירים שהמוטיבים הנפוצים ביותר החרוטים עליהם הם: פנים עם שתי עיניים, שתי ידיים ושתי רגליים. אף, פה ואוזניים נעדרים מרוב התבליטים. גובה אבנים אלה המתוארכות ל-1,800-2,600 לפנה"ס, נע בין 0.80 מטר ל-4.5 מטרים ומשקלן נע בין מאות קילוגרמים ל-14 טון.

כיום, אין בידינו ידע אודות ההקשר התרבותי בו נוצרו המנהירים. עד לתקופה האחרונה, הם נחשבו שייכים לתרבות אנשי ביקר (Beaker people), שאכלסו את אירופה באלף השלישי לפני הספירה,  בתקופה הנאוליתית ובתחילת תקופת הברונזה. (אותם אנשים גם החדירו לאזור, מיומנויות חדשות של יצירת כלי חרס),  אך מחקרים עדכניים בנוגע לגילם של המנהירים בברטאני,  מצביעים על מקור קדום יותר, מלפני כ-6,000 או אף 7,000 שנים.

אחת העובדות המרתקות בכל הקשור למונומנטים המגליתיים היא האוריינטציה שלהם. שדות המנהירים מסודרים בשורות מקבילות ממזרח למערב ומסתיימות במעגל אבנים. המנהירים נראים כאילו סודרו על-פי מפה אסטרונומית. הם ערוכים על הציר המחבר בין נקודת זריחת השמש ובין נקודת שקיעתה ביום הארוך ביותר או ביום הקצר ביותר בשנה. היום הארוך ביותר, היום הקצר ביותר והיום השווה ללילה באביב ובסתיו, מחלקים את השנה לארבע עונות. בכל אחד מימים אלה נערכו חגיגות לציון האירוע. הדגש על האוריינטציה משקף אולי את הדרך שבה עושה האלוהות את דרכה ואת הכיוון ממנו מצפים שתופיע. ליקויי שמש וירח סיפקו הזדמנות בלתי סדירה לטקסים המציינים את חזרת אור השמש או הירח, שביטאו את המוות ואת התחייה בטבע. כזכור צריך לבדוק אם זה מתאים לכיווני הזריחה והשקיעה בימים אלה לפני אלפי שנים.

תופעת המנהירים אינה ייחודית לאזור קרנאק. ברחבי אירופה קיימים סוגים שונים של שורות אבנים. גם באירלנד מתנשא מנהיר מפורסם ב-Ballinagree. מספר האבנים וגודלן משתנים ממקום למקום, אך כיוון שרוב האבנים נפגעו בימי הביניים על-ידי בונים אשר עשו בהן שימוש חוזר, קשה להעריך כיצד נראו במקור. רוב שורות האבנים עשויות מנהירים בגובה מטר אחד בקירוב. מספר השורות באתר מסוג זה נע בין שתיים לשש, והן נמשכות לאורך 50 מטר בערך. בקרנאק נע גובה האבנים בשורות המנהירים בין חצי מטר לארבעה מטרים. בכל אחת משורות האבנים ממוקמת האבן הגדולה ביותר בקצה המערבי. כל אחת מהשורות הסתיימה כנראה במעגל אבנים.

באזורים רבים, הושחתו המנהירים בשיטתיות על ידי הנוצרים, בגרמניה למשל, שהייתה בעבר שופעת מנהירים, קיים כיום אחד בלבד.

קבר המעבר

טיפוס נוסף של מגלית הוא "קבר המעבר" (Passage Grave), שלדעת מרבית הארכאולוגים הובא על ידי גל חדש של מהגרים, שהגיעו לאיים הבריטיים במהלך תקופת האבן החדשה, אשר הביא עמו צורת קבורה חדשה – המדובר במערת קבורה שאליה מוביל מבנה בצורת פסאז'. לקברים אלה ישנם לרוב גגות בשיטות בניה מורכבות יותר מלוח האבן המגליתי המונח על הדולמן. על גגות אלה ועל קירות המעבר נמצאים לרוב שרטוטים וחריתות של צורות אבסטרקטיות, או אף של דמויות אנושיות. המעבר עצמו נבנה כך שבתאריך משמעותי בשנה תזרח השמש ותאיר אל תוך המעבר. כשלוש מאות קברים מסוג זה מצויים באירלנד. לעתים כמה עשרות קברים מסוג זה יוצרים "בית קברות" במורד גבעה.

קבר מעבר חשוב, הנמצא אף הוא באירלנד הוא לוך קרוו ( Loughcrew  )  המוכר גם בשמו האירי Loch Craobh, שהתגלה ב-1968. זהו אתר בעל חשיבות עצומה ומתוארך לאלף הרביעי לפני הספירה.

מניחים כי מבנים אלה שימשו את הקהילה לאורך זמן רב. מכיוון ששריפת המתים הייתה נהוגה באירלנד, היה תא הקבורה המקום בו הוכנס אפרו של המת. בקברים אלו נמצאו כלי חרס מתקדמים אשר שימשו לעיתים כתשורה למת, ולעיתים כדי לשמור את אפרו. מכאן מסיקים הארכאולוגים כי תרבות זו (אשר הגיעה כפי הנראה מאזור בריטני בצרפת, שם נמצאו כלים דומים) היא מתקדמת יותר מן התרבות שיצרה את הדולמנים ואת גלי החצר.

ברו נא בוין (Brú na Bóinne ), מילולית: "ארמון הבוין", הוא שמו של מכלול אתרים פרהיסטוריים השוכנים במחוז מית', בברך הנהר בוין, כ-50 ק"מ מצפון לדבלין שבאירלנד. ברך הנהר בוין (Boyne) היא עיקול ימני בנהר המתחיל כ-20 ק"מ מערבית למקום שפכו אל הים האירי ומסתיים כ-10 ק"מ לאחר מכן, סמוך לפני שהוא זורם דרך העיר דרוהדה (Droichead Átha). האזור ההיסטורי משתרע על שטח של 7800 דונם ובו ארבעים מעברי קבורה (passage tombs), ואתרים פרהיסטוריים אחרים. כולל העיגולים המסתוריים שעל גבעת טרה (Tara), שהולידו בקרב מסורות הקושרות אותם לקלטיים. אך מדובר באתר מאגליתי שמתוארך ל-3,200 לפנה"ס. [יש לציין כי בסהר הפורה שבו אנו חיים, זו כבר תקופת הברונזה הקדומה ואילו באירלנד, עדיין ניאוליתית].

המפורסם שבקברי המעבר מצוי בניוגריינג' (Newgrange). נחשב לאחד הקברים החשובים ביותר באירופה והוא אפוף מסתורין. זהו האתר המגליתי המפורסם ביותר בכול אירלנד. הוא הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. המיתולוגיה הקלטית גורסת כי אחד ממלכיה האגדיים של טארה (Tara) קבור כאן. אבל ניוגריינג' קדום הרבה יותר. האתר הוקם 2,000 שנים לפחות לפני בואם של הקלטים לאירלנד.

זהו אחד המבנים העתיקים בעולם, הערוך בצורה אסטרונומית והוא נבנה בין 3,300 ל-2,900 לפנה"ס (וקודם לסטונהייג' באלף שנים). למרות גלי הפולשים השונים לאירלנד, הוא נותר כפי שהיה, עד שנחשף מחדש בשנת 1699. בשנות ה-60 של המאה ה-19, נערכו במקום חפירות. ניוגריינג' תוכנן כך, שביום ההיפוך החורפי (21 בדצמבר), יחדרו לתוכו קרניה הראשונות של השמש הזורחת, דרך פתח הקרוי "קופסת אור" מעל לכניסה, אל הקבר ומאירים את תא הקבורה. כלומר, מדובר במצפה השמש העתיק בעולם. הקבר תוכנן על ידי אנשים בעלי יכולת אמנותית והנדסית ניכרת, אף שלא עמדו לרשותם הגלגל או כלי מתכת. במקום תל ענק ממדים (טומולי), ובו אבני קוורץ בוהקות בלבן ואבני גרניט שחורות. האבנים משני הסוגים הובאו לכאן מרחוק. כדי לבנות את תל הקבורה, המגן על קבר המעבר, הובאו לכאן 200,000 טונות של אבנים.

סביב התל מגליתים מעוטרים בספירלות. מעבר מקורה מוביל לתוך הקבר, אל חלל קבורה שצורתו צלב והוא מקורה בכפה מדומה – מלבנים קטנות – קורבל (Corbels), ללא עיטורים. במשך כל אלפי השנים לא נזלה פנימה ולו טיפה אחת. הארכיאולוגים מצאו כי מדי שנה, החל מה-17 בדצמבר, במשך חמישה ימים שמניינם מסתיים ביום הקצר בשנה, חודר פס דק של אור לתוך הקבר, מרצד על הרצפה ואחר כך נעלם, עד לשנה הבאה. סביר להניח שהיו לימים אלו חשיבות פולחנית, אולי היה זה קשור לפחד האוניברסאלי של האדם שמא השמש תיעלם.

בכניסה למעבר מונחת אבן שוכבת המעוטרת בדוגמאות של ספירלות ומעוינים. הידועה מבין הדוגמאות עשויה משילוב של שלוש ספירלות והיא ייחודית לניוגריינג', אם כי היא מזכירה את סמל הטריסקל (Triskelion) של האי מאן ושל סיציליה (סמל המורכב משלוש רגליים אנושיות כפופות, או בהכללה, שלוש ספירלות שזורות או כל סמל דומה שבו שלושה חלקים בולטים המציגים סימטריה סיבובית משולשת [מהיוונית הגיעה המילה טריסקל גם ללשון חז"ל, ובמקורות "טריסקל" או "טרַסקל" הוא כיסא בעל שלוש רגליים). דוגמה זו מופיעה שוב באתר לאורך המעבר לאולם הקבורה ובאולם עצמו, והיא אומצה כסמלה של רשות המורשת של אירלנד].

בהיעדר חומר כתוב, מספק המקום לא מעט ויכוחים, אבל אין ספק שמדובר באתר מדהים.

מצפון לבלינאפאד (Ballinafad), שבקצהו הדרומי של אגם ארו ((Lough Arrow, שוכן בית קברי המעבר קרוקיל (Carrowkeel Passage Tomb Cemetery). בראש הגבעה, הצופה אל לוך ארו, פזורים 14 קברי מעבר, בבניית קורבל מורכבת. אחד הקברים דומה לזה שבניוגריינג', לבד מזאת, שתא הקבורה שבתוך תל הקבורה, מואר על ידי השמש, ביום ההיפוך של הקיץ (21 ביוני) ולא ביום ההיפוך של החורף

סמוך לאתר זה נמצא אתר נוסף – דואות' (Dowth) -ובו קבר ענק, מוקף מגליתים וסביבו מספר תלים קטנים. הקבר נבזז על ידי שודדי עתיקות מהתקופה הוויקטוריאנית ולא נחפר במלואו. ניתן להציץ לתוך החלל המרכזי שמתארו צלב (!) ולהתבונן בחתך של הקבר ובמעבר המקורה.

ראו באתר זה: מסלול טיול בצפון אירלנד

הקבורה המגליתית, נוסח התקופה הניאוליתית, ננטשה לטובת "קברי יתד" מפוארים פחות, אשר לבסוף , הפכו לארונות אבן שהוטמנו באדמה.

הקבוצה המסקרנת ביותר של המגליתים היא זו של מעגלי האבן – קְרוֹמְלֶך (Cromlech).

על כך, ראו באתר זה: מעגלי האבנים המסתוריים.

הערות

[1] האל ההלניסטי והרומי מיתרס, אותו עבדו גברים מדתות המסתורין מהמאה ה-1 לפנה"ס ועד למאה ה-5 לספירה, איחד בין המיתרה הפרסי לאלים פרסיים אחרים, בכת סינקרטיסטית שמוצאה אולי מאנטוליה.

[2] התקופה הנֶאוֹליתית (מכונה גם תקופת האבן החדשה) היא תקופה פרהיסטורית אשר נחשבת באופן מסורתי לחלקה האחרון של תקופת האבן. המונח נטבע בידי ג'ון לובוק בשנת 1865. התקופה באה לאחר התקופה האפיפלאוליתית או התקופה המזוליתית באירופה, מערב אסיה וצפון אפריקה.

את תחילת התקופה מציינת המצאת החקלאות, ואת סיומה ניתן לראות בהופעת כלי מתכת בתקופת הכלכוליתית – השימוש בנחושת, או בתקופת הברונזה (ברונזה כזכור זו מתכת מלאכותית הנוצרת מהתכת נחושת עם בדיל. קודם הפיקו נחושת וזו היתה התקופה הכלכוליתית (נחושת-אבן) או תקופת הברזל (בהתאם לאזור הגאוגרפי). בהגדרת תקופה זו אין הכוונה בהכרח לרצף בזמן, אלא, למגוון מאפיינים תרבותיים כגון שימוש ביבולי פרא, גידול יבולי בעל ושימוש בבעלי-חיים מבויתים.

[3]התקופה המזוליתית (דהיינו תקופת האבן התיכונה), היא מושג המשמש באירופה להגדרת התקופה הארכאולוגית שבין התקופה הפלאוליתית תקופת האבן הקדומה והתקופה הנאוליתית. כלומר, זו תקופת המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים נוודים לאורח חיים של חקלאים, היושבים בכפרי קבע. זהו מושג מקביל מבחינות מסוימות למונח התקופה האפיפלאוליתית (התקופה שאחרי הפלאולית) בלבנט ובארץ ישראל, ובמקומות נוספים באגן הים התיכון.

השינוי האקלימי באירופה של המעבר מתקופת הפלייסטוקן (הגשומה והקרה) להולוקן (התקופה האקלימית הנוכחית) הביא לשינוי בהרגלי התזונה: בתקופה זו התפתח הדיג כדי לספק את הצרכים הגדלים של האוכלוסייה ושינוי בכמות הצייד. במקביל לגיוון המזון בצייד חלה התפתחות משמעותית בהסתמכות על מזון מן הצומח. לקראת סוף התקופה הזו החל האדם מביית מיני צמחים.

במרבית האזורים, התקופה המזוליתית מאופיינת בכלי צור מורכבים קטנים. ציוד דיג, קרדומי אבן, וחפצי עץ כגון סירות קאנו וקשתות נמצאו בכמה אתרים. החל ייצור כלים מורכבים בעלי ידית שבה משובצים להבוני צור מסותתים – מיקרוליתים. אילו שולבו בכלי ציד ודיג, וכלי צור אחרים, דוגמת מרצעים ומגרדים, שנוצלו לעיבוד החיות שניצודו, או ליצירת כלים אחרים.