לוקסור – הגדה המערבית

כתב: גילי חסקין

מול לוקסור שבמצרים , בגדה המערבית של הנילוס, שם שוקעת השמש, זהו משכנם של המתים. ארצם של שוכני עפר. המצרים הקדומניים האמינו בחיים שלאחר המוות. הרי לא ייתכן שהגוף כלה ולא נותר מהאדם דבר. לכן כל מלך גדול בנה לעצמו מקדש, שישמש אותו לאחר מותו וקבר מונומנטלי, חפור באדמה ומלא באוצרות. למקדשי המתים, כמו למקדשי החיים, היה שער מונומנטאלי, חצר פתוחה, היכל עמודים מקורה ודביר, היינו, קודש הקודשים. על קירות מקדשו, עיטר המלך את סיפורי הקרבות החשובים בהם השתתף וכן את היותו משרתם של האלים וזוכה בברכתם. הוא ניצב מולם, חבוש בכתר המאוחד של מצרים העליונה ושל מצרים התחתונה, ששמרו על איחודם בהנהגתו. מתבונן באלים ומגיש להם מנחות, או שבויי אויב, כשבידו האחת הוא אוחז בציצת ראשם ובידו השנייה אלה גדולה.

מקדש המוות של רעמסס השלישי, שנקרא בערבית "מדינת האבו" (עיר השנהב), שונה מאחרים, באדריכלות שלו, המושפעת מזו של סוריה. גם כאן, "חפש את האשה", שהגיעה מהצפון הרחוק, כחלק מברית בין מלכים, אך הביאה עמה רוח וסגנון.. למרות שנשות המלכים מתוארות כזעירות ליד הבעל רב העצמה, מסבר שבביתה פנימה, היתה לה עצמה בלתי מבוטלת. .על הקירות רואים את המלחמות שניהל ואת הניצחונות בהם זכה. לנו כישראלים, מעניין במיוחד הניצחון על גויי הים, שהגיעו כנראה מאיי הים האגאי, הובסו על ידי רעמסס השלישי, בים ובייבשה. חלקם, בעיקר השרדניים, הפכו לשכירי חרב בצבא המצרי. חלק מגויי הים, הגיע לארץ ישראל, בתפר שבין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל, בסוף המאה ה-12, בראשית המאה ה-11 לפני הספירה; דור או שניים לאחר הופעת הישראלים בכנען. המקרא עוסק בפלישתים, שהסבו צרות לשבטי דן ויהודה ולימים נלחמו בשאול המלך בגלבוע. אבל קירות המקדש מלמדים אותנו שהיו גם עמים אחרים. כמו הלבנוניים, הסיקוליים, המוכרים גם כת'כרים, שאינם מוזכרים במקרא, אבל ידוע שישבו בתל דור של ימינו ומוזכרים במגילת ואן אמון (תיאור עלילותיו של סוחר מצרי, בתקופה של שקיעת הממלכה החדשה). היו עוד, למשל הדנאים ("דננו"), שיגאל ידין המנוח, הציע לראות בהם את אבותיו של שבט דן.

רעמסס השלישי מתאר בצורה ציורית את מה שעולל לאויביו, בים ובייבשה: "אשר לאלו שהגיעו לגבולי אבד זרעם, ליבם ונשמתם אבדו לנצח… הם נגררו לחוף, כותרו, הוכו על שפת הנהר, נהרגו ונערמו, מזנב עד קדקוד. ספינותיהם ונכסיהם כמו נפלו לים" .נראה שהוא לא היה צמחוני… על הקירות מתוארות כפות ידיים קצוצות. מזעזע. רגע, מזכיר משהו: "וַיְצַו דָּוִד אֶת-הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל-הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר-אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן (שמואל ב, ד', 12).. לא הרחק משם, מתוארת ערימה של איברי מין זכריים, שנקצצו מגופותיהם של חיילי האויב. מבעית. אבל גם זה מעורר זיכרון ישן: " וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ (שמואל א', 18).

מקדש מוות אחר נבנה על ידי רעמסס השני, גדול מלכיה ובוניה של מצרים. יש הטוענים שגם המשווק הגדול ביותר, של עצמו ושניכס לעצמו הישגים והצלחות של אחרים. במקדש, שהרומאים נתנו לו את הכינוי "רעמסיאום" (Ramesseum), מופיע ציור נהדר של עץ החיים ופסל שבור של המנוח שמשקלו 1000 (אלף) טונות. יפה מכולם הוא מקדש המוות של חאתשפסות, שנראה כאילו פורץ מתוך הסלע. המלכה ששימשה כעוצרת לבנה החורג וכפתה עליו את שלטונה. לאחר שמרד בה, הוא התגלה כמלך רב עצמה, שאורי דביר המנוח כינה אותו "סוכן הנסיעות", משום שערך שבעה עשר מסעות מלחמה. ידוע במיוחד, קרב מגידו שהתנהל במאה ה-15 לפני הספירה, בו זכה בניצחון מרשים. לא ידוע עליה הרבה, אבל אם מלך כה עוצמתי נשלט תחתיה 18 שנה, עד כמה חזק הוא היה….

חאתשפסות נראית כשזקן מלאכותי עוטר את סנטרה. היא היתה מלך לכל דבר. רק ממין נקבה. בניגוד למלכים הגברים, שהתהדרו במסעות הלחימה שלהם, היא התהדרה במסע מסוג אחר. מסע של שלום. מסע של סחר, לארץ פונט שנמצאת כנראה בקרן אפריקה. מסע ללא הרוגים, ללא שבויים, ללא ביזה. רק עם אוצרות שנרכשו כדין. התבליטים מתארים בצורה חיה את העצים, הקופים, הבתים ואת האוצרות האקזוטיים שהביא עמה. מזכיר במשהו את סיפורה של מלכת שבא וביקורה אצל שלמה המלך. ללא המדרשים שתיארו אותו גם כמקדש מיני. ועדיין, היתה זקוקה ללגיטימציה. אפשר לנצח בעזרת פגיונות. קשה לשבת עליהם. בציורים ובשירה תיארה את מעשה האהבה שהתרחש בין אמה לבין האל אמון, ואת עצמה כתוצר של הזיווג. לפי התבליטים, אמון היה אביה והאלה חתחור, שדמותה דמות פרה, הניקה אותה. היא המלכה, שישבה על שלא כדין, על כס שנועד לבנה החורג תחותימס השלישי, ינקה מעטיניה של אלת האהבה והמשפחה. אומרים שסנמות, האדריכל הגאון שבנה את המקדש הנראה כפורץ מתוך הסלע, היה גם המאהב שלה. לימים, כמה שנים לאחר שהדיח אותה ועלה על הכס שיועד לו בדין, עשה הכול כדי למחוק את זכרה. הקירות, הציורים, הפפירוסים, מספרים סיפורים רבים. לא רק פולחן, אלא גם מיתולוגיה, אמונה, אהבות ותככים.

בקברי המלכים התרשמנו בעיקר מהמסע שעובר המלך המת בדרכו את השאול. נשמתו נדונה להתמודד עם מפלצות מבקשי רעתו. לשם כך נכתבו על  קירות לחשים וכשפים, שנועדו לסייע לו לצלוח את הדרך הקשה ורבת הסכנות, עד שיגיע למשפטו של האל אוזיריס, שהיה אל צמיחה והפך לאל מוות.  שם במאזני ענק, יישקל לבו, מול משקלה של נוצה המסמלת את "מעאת" אלת הצדק. אם לבו יהיה חלילה כבד מהנוצה, הוא נדון לטריפה על ידי מפלצות. אם לבו יהיה קל יותר, אות שצדיק היה ויזכה לחיים שלאחר המוות. על כל אלו מסופר ב"ספר השערים" ו"ספר הדברים אשר בשאול".

בקברי המלכים ניתן ללמוד על אמונתם של המצריים הקדמונים ואילו בקברי האצילים, ניתן לראות את חיי היום יום, בצורה חיה וריאליסטית.. תמשיחי הקיר מספרים את הלוויה של האציל רמוסה (Ramosa), בקבר אחר, מכסים תמשיחי קיר המתארים את גידול הגפן. בקברים נראים פועלים עובדים בשדה, חורשים, בשיטות דומות לאילו הנהוגות היום. אצילים מגישים למלך קנקנים מלאי יין ותקרובת לרוב. האסוציאציה המידית היא חלום יוסף, שר המשקים ושר האופים. תמשיחי הקיר, הן אצל המלכים, הן אצל האצילים והן אצל המלכות שנקברו בעמק נפרד, מלאי חיות. משוחים בגוונים עזים. דומה והצבעים יצאו רק אמש….

מצרים העתיקה מתגלית לא רק כמובילה בעצמה מדינית וצבאית, אלא גם תרבותית