טיול סאפארי בקניה

ארץ הספארי המושלם

כתב: גילי חסקין

ראה כתבה מקוצרת בקלאב 50 – זכרונות מאפריקה.

פודקאסט בנושא  קניה אצל יהודה זפרני  

ראה באתר גם: ספארי בטנזניה

ראה גם כתבה מקוצרת שהתפרסמה במגזין הוירטואלי של YNET – קניה: עינו הפקוחה של הטבע

"סאפארי" היא מילה בסוהאילית שהוראתה "מסע". טיול בקניה הינו מסע מרתק, המשלב נופים מרהיבים, מפגש בלתי אמצעי עם שבטים, הצצה אל עריסת האנושות ומעבר לכול היכרות מדהימה עם עולם הטבע והחי העשיר כל כך של מזרח אפריקה. יש בה שילוב נפלא של שמורות טבע מרהיבות, אגמים, מפלים, עדרים רועים מאופק לאופק, טורפים ובעלי כנף – חגיגה אמתית של טבע ואדם.

המרחבים האינסופיים של הסוואנה, השקיעות הצובעות את השמים באדום, כיפת הכוכבים הנקייה מעננים והמבט החודר אל הטבע, חומל ואכזר גם יחד, צורבים בנשמתו של המטייל חוויות שלא ישכח.  צפייה בלביאות המזנקות אל צווארו של גנו, ריצתו המאומצת של הברדלס בעקבות צבי תוֹמְפּסוֹן, ענן האבק המבשר על תפיסת הצבי, נמר ששפתיו אדומות מדם הטרף, כלבי בר דולקים באחרי אימְפָּלָה, צבועים מתנפלים על סייח של זברה. כל אלו גורמים לצופה החמוש במשקפת, לתחושות עזות של התרגשות ומתח, כאילו הוא עצמו משתתף במרדף.  גם מי שהזדמן לכפר של מָסָאים, שבקתות הבוץ שלהם מרוחות בגללי פרות, שראה אותו מקיזים דם מצווארה של עגלה ומערבבים בו את החלב, חש שהוא מגיע לעולם אחר, ברגע האחרון, טרם ייעלם על ידי המודרניזציה.

קניה גובלת בדרום-מזרח באוקיינוס ההודי, בדרום-מערב בטנזניה, במערב באוגנדה, בצפון-מערב בסודאן, בצפון באתיופיה ובמזרח בסומליה. לאורכה של קניה עובר השבר הסורי אפריקאי ובו ימות, אגמים ונהרות. ביניהם ימת טורקנה (Turkana), הגדולה באגמי קניה, שהאנגלים קראו לה "יימת רודוף"  וימת ויקטוריה שבקצה הדרומי-מערבי של הארץ, השנייה בגודלה בעולם כולו, שגם שמה ניתן לה באדנות אימפריאלית. משני צדי הבקע מתרוממים הרים, חלקם געשיים. במרכז המדינה נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר בה, הר קניה (5,199 מטר מעל פני הים), על קוו המשווה ממש. מעבר לגבולה הדרומי, בטנזניה, מתרומם הקילימָנְגָ'רוֹ, הגבוה בהרי אפריקה, שפסגתו המושלגת, בלב אפריקה המשוונית גרמה לחוקרים הראשונים שראוא ותו, לשפשף את עיניהם בחוסר אמון. . במזרח המדינה ובדרומה משתרעת שפלה נמוכה, הגובלת במישור החוף ובהמשכו, האוקיינוס ההודי.

קניה, כמו שכנותיה, איננה מדינה שהתפתחה באופן טבעי, גבולותיה אינם נשענים על תוואי נוף ואינם מפרידים בין ישויות לאומיות. אלא נמתחו בשרירות, על פי האינטרסים של האדונים הקולוניאליים בבריטניה וגרמניה. עבור המטייל, מעבר גבול הוא פרוצדורה, לעתים מעצבנת, של בדיקת מכס ודרכונים. אולם הפרסתנים ממשיכים לנדוד בעקבות המזון, באותם נתיבים בהם פסעו מזה אלפי דורות, כאילו לא היו גבולות לעולם.

קניה איננה מצטיינת באתרים ארכיאולוגיים רבי רושם וגם לא בערים יפהפיות. היא קודם כל חוויית טבע פראי, מרטיט ואכזרי. הנופים משתנים מאזור לאזור וכוללים מרחבי סוואנה מכוסי עשב ועצי שיטים עומדים; מדבריות צחיחים; גבעות מוריקים בגידולים חקלאיים; אגמי ענק; הרים מכוסים בשלג עולמים, חופים עטורי דקלים ואיונים טרופיים מוריקים.

האוכלוסייה מגוונת וססגונית, גאה ושומרת על מסורות העבר. השבטים והתושבים משתנים אף הם, כמו הנוף, מאזור לאזור: קיקוּיוּ, סָמְבּורוֹ, פּוקְהוֹטים צבעונים וידועים מכולם, המאסאים. אולם גולת הכותרת של המסע היא עולם הטבע ובעלי החיים. אין עוד מקום בעולם שמציע למטייל מכלול כה עשיר וכמות כזו של בעלי חיים כמו מזרח אפריקה. בקניה (ובטנזניה הסמוכה) קיימות שמורות ענק, המטופלות במאמץ מתמשך של שנים רבות. קשה להישאר אדיש למראה עדרי פילים המתפלשים בבוץ החום, או נוכח אלפי אנטילופות הנעות לאטן בטור ארוך על פני הסוונה. אין כמעט מי שלא יתפעם נוכח חבורת לביאות הזוחלות שפופות בעשב ומכינות עצמן לטרף, או מול המרבד הוורוד שפורשים הפלמינגו.

התמונה הקנייתית שלי, זו ששנים לא משה מעיני, היא  שלושה פילים מהדסים לאטם, עם חטיהם הענקיים, כשברקע פסגתו המושלגת של הקילימנג'רו. זוהי אמנם קלישאה אפריקאית, אך קלישאה קסומה מאין כמותה. במרבית שמורות הטבע של קניה אפשר לפגוש מיני האנטילופות על כל קשת הגדלים שבין האיילנד, שהוא האנטילופה הגדולה בעולם והצביון (Dik Dik), שהוא הקטנה מכולן. מרשימים יותר הם "חמשת הגדולים": אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו. מקור הכינוי בתקופה הקולוניאלית, כאשר הציד היה ספורט מכובד וחמשת המינים הללו נחשבו לייעד המאתגר ביותר את הציידים. הנמר והקרנף נדירים יחסית אך דומני שמרשים מכולם הוא האריה, על רעמתו האדירה, שלא בכדי זכה לתואר "מלך החיות". למרות הירידה במספר האריות, בעיקר בגלל השימוש בחומרי ההדברה, קשה להחמיץ אותם.

קניה היא מקום טוב להיגמל מכמה דעות קדומות, כמו למשל "חיות רעות". הגנו איננו טוב לב יותר מהלביאה החונקת אותו למוות. כולם חלק משרשרת מזון, ממארג חיים מופלא וכולם גורמים חשובים בתוך משוואה עדינה. כך גם ההיפופוטם, שיכול להיות מסוכן מאד למי שעומד בדרכו או הצבוע שזכה ליחסי ציבור גרועים ומומשל לטיפוסיים שליליים, כפי שאומר הפתגם" אחרי האריות באים הצבועים". היונקים הללו הם מושא כיסופיהם של התיירים. אולם בנוסף להם, קיים בקניה עולם נוסף, פחות מפורסם, אך לא פחות מעניין. זהו עולמם של העופות, שלעתים מכנים אותו בחיוך "חמש מאות הקטנים" (אף שיש בו הרבה יותר), המשובבים את העין והנפש, בצבעיהם העזים. קניה, על 582 אלף הקילומטרים הרבועים שלה, התברכה במגוון רב מאד של בתי גידול: מדבר בצפון; יערות הרריים ויערות גשם ברמות המרכזיות ובמערב; אחו אלפיני למרגלות הכיפות הקפואות של הר קניה ורכס אָבֶרְדֶר; סוואנות רחבות ידיים בדרום ובמזרח; ימות רבות בעמק הבקע וכמובן חופי האוקיינוס ההודי עם לגונות המנגרובים ויערות החוף שלהם. ריכוז עצים זה של מקומות חָיוּת, מושך אליו מינים רבים של בעלי כנף. בקניה חיים למעלה  מאלף מינים של עופות שהכתירו את קניה בכתר המקום השני באפריקה בתחום זה. מרביתם המוחלטת מינים יציבים, מיעוטם מינים חורפים (שמקורם באירופה ואסיה) ועוד אחוז קטן יחסית, הם מינים נודדים, המגיעים מדרום היבשת ומהאי הענק מדגסקר.

אפשר לחוות את מזרח אפריקה בשני אופנים: בלודג'ים  או בקמפינג. לודג'ים הם מלונות טובים, יפים ומפנקים, המשתלבים היטב בטבע.  המטייל יוצא מהלודג'  ל-"Game Drive", היינו, טיול  עם נהג צמוד, הבקי ברזי הסוונה, ובתומו שב לארוחות הדשנות, לחדרים הנוחים, לבריכת השחייה ולמנוחה בחדר ממוזג. פעמים רבות מצויים הלודג'ים בסמוך מאגר מים או לגדת נהר ובערב אפשר לצפות בבעלי חיים המגיעים לשתות מים.

בתנאי קמפינג הטיול שונה לחלוטין – כאן לא מדובר בהצצות אל הטבע, אלא בחיים בתוכו. בחוויה רב חושית. המטייל חש את עצמו מוקף טבע יום ולילה. הוא לן באוהל, אוכל סביב המדורה ושותף עם רעיו בהכנת האוכל. הנהג והטבח הם בדרך כלל בני שבט הקיקויו, שהוא השבט המוביל והמשפיע ביותר בקניה, ממנו יצא גם הנשיא המיתי ג'ימו קניאטה ואילו צוות המאהל הם לרוב מסאים, הידועים בצבע האדום המרוח על גופם ובעוז רוחם. (המסאי הוא היונק היחיד שהאריה ירא מפניו). זו הזדמנות מצוינת למפגש והיכרות עם תושבי קניה, קשר שקשה למצוא בלודג'ים המפנקים, אך המכופתרים. אחת החוויות החזקות ביותר באפריקה, היא האזנה לשאגת האריות קרוב למאהל ולפסיעת הצבועים החרישית ליד האוהל. בלילה, יציאה מהאוהל מעוררת חששות. נמר הינו חיה מלהיבה כשאתה מוגן בג'יפ ופחות מרנינה בדרך לשירותים.

המסלול הקלאסי בקניה, האורך תשעה ימים, הוא נחיתה עם שחר בניירובי, המשך אל הר קניה או אָבֶרְדֶר (Aberdare) , עם תצפית לילית על פרסתנים החיים בגובה של למעלה מאלפיים מ'. מההר ממשיכים מערבה אל ימות השבר הסורי – אפריקאי, דרומה אל שמורת מסאי מארה וחזרה לניירובי.

הר קניה

הר קניה הוא הגבוה בהרי המדינה שהקילימנג'רו נגזל ממנה בתוקף מתנה שהעניקו הבריטים לגרמנים שישבו בטנגניקה. גובהו של ההר כ-5200 מ' והוא נמצא על קוו המשווה וממנו לקחה המדינה את שמה. לא לחינם קרא ג'ומו קניאטה (Jomo Kenyatta) לספרו "אל מול הר קניה", המלמד על מקומו של ההר, לא רק בנוף, אלא גם בתודעה של בני עמו. את הפסגות המושלגות של ההר ניתן לראות ממרחק של קילומטרים רבים. הדרך אליו עוברת באחד האזורים היפים והמפותחים של קניה, שהוא אזור המחיה של שבט הקיקויו. בני השבט וקרוביו מעבדים באינטנסיביות את מורדות ההר. ביערות הסבוכים הגדלים על מדרונות ההר מקפצים קופי קולובוס בשולי היער, מפלסים את דרכם פילים, תאואים ואנטילופות. באזור ההר ניתן לראות גם את  הטורפים הגדולים, כגון אריות, ברדלסים ונמרים.

מרבית המטיילים מסתפקים בהגעה אל הלודג' היפהפה הבנוי בקרחת יער ולה מקווה מים טבעי. ממנו הם צופים בעניין ביונקים הבאים לשתות ובבעלי הכנף הבאים בעקבותיהם. להרפתקנים יותר, מומלץ להעפיל לכיוון הפסגה ולהיווכח כיצד הנוף משתנה באופן דרמטי עם העלייה בגובה. טיפוס רגלי להר קניה מפגיש את המטייל עם חגורה אקולוגית מגוונת, החל מסוונה, דרך יער גשם טרופי, סביוני ענק, טונדרה ועד לקרחונים של הפסגה. ממש על קוו המשווה. הטיפוס אורך שלושה ימים ומסתיים בזריחה נהדרת מפסגת ההר.

אל אגמי השבר

מהר קניה ממשיכים לשמורת סמבורו (Samburu), על עולם החי שלה ושבטי הסמבורו הססגוניים החיים באזור. נהר וואסו ניגירו (Ewaso Ngiro River)  שהוראתו "הנהר האדום", הוא עורק החיים הראשי של האזור כולו. מי הנהר מלאים בתנינים ובהיפופוטמים, שמהווים חלק מן האטרקציות של האזור. יערות עצי השיטה שעל גדות הנהר הם מקור הצל והמנוחה העיקרי לעדרי הצבאים, הזברות והפילים בשעות החום ובדרכם אל מי השתייה ובחזרה. באזור השמורה חיים מינים רבים של בעלי חיים נדירים שלא רואים בדרך כלל באזורים אחרים בקניה: ביניהם הזברה צרת הפסים (Grevy's Zebra), הג'ירפה המרושתת (Reticulated Giraffe), האילנד (Eland הענק, הראם החבשי (Beisa Orex) ועוד. גם

משם ממשיכים אל הבקע הסורי-אפריקאי הגדול (Rift Valley), ליימות הסודה הרבות, שנקראות כך משום שהן נמצאות באזורים חמים וחסרי ניקוז, וההתאיידות הגבוהה מותירה בקרקע ובמים הרדודים מלחים רבים, בעיקר קלציום ביקרבונט ובעברית – סודה לשתייה. מבט על הימות הללו מגלה מראה עוצר נשימה, לכול אחת מהן, ייחוד משלה. כך למשל ימת נאיוושה (Naivasha) , שלאורכה ניתן לראות קופי קולובוס, היפופוטמים, ג'ירפות וסוגים שונים של אנטילופות והיא התפרסמה בזכות אוכלוסייה גדולה יחסית של העיטם הקולני. ימת ברינגו (Baringo) נודעת בשל יופייה והתושבים הססגוניים שחיים לחופה. ימה זו מציעה שילוב יוצא דופן של בית גידול יבש, מים מתוקים ומיקום מיוחד בלב הבקע, המפגיש מיני עופות מאזורים מרוחקים. תנאים אקולוגיים ייחודיים אלו הביאו לכך שצפרים הצליחו למנות כאן, ביום אחד, 350 מינים. השיא האפריקאי.

בימת בוגוריה (Bogoria) ראינו מחזה נדיר ומפעים של לביאות המטפסות על העצים, אבל הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא להקות הפלמינגו הענקיות המכסות אותן בשמיכה וורודה ומשמיעות את קריאותיהם למרחוק. הפלמינגו חי בלהקות המונות החל מכמה זוגות ועד רבבות של פרטים. מי שהתאהב כמוני ביצור הוורוד העדין הזה, היה ממשיך ליימת  נקורו (Nakuru). בספירה שנעשתה שם בשנות ה-80 של המאה ה-20 , נמנו כ-800 אלף פלמינגוס. שיא עולמי. פעמים רבות נראה הפלמינגו כשצווארו הארוך מתוח כלפי מטה וראשו שקוע במים. תוך כדי הליכתו במי הימה, הוא ממלא את פיו מים, על ידי פתיחה וסגירה של מקורו המשונן, דרכו הוא מסנן סרטנים קטנטנים, שהם תפריטו העיקרי. בעונת הרבייה ניתן לראות לאורך החוף, אלפי זכרים מרקדים בתנועות חיזור טקסיות מלוות בקריאות רמות. הם מקפידים לנוע בטורים ישרים לחלוטין במשמעת של תרגילי סדר צבאיים. בינתיים, נדדו משם הפלמינגוס, מסיבות שונות. חלקם עדיין נקרא  באגם, בכתמים וורודים, אך לא בכמויותש ל פעם.

לפנטזיה הוורודה בשולי ימת נקורו מוסיפים גם שקנאים וחסידנים את גווניהם הוורודים, וממרחבי העשב שמסביב נשמעים רעשים מוזרים של זכרי האלמנה ארוכת זנב (Coliuspasser progne)  קולנים ושחורי נוצה, המקפצים מעל לראשי העשב ודומה שזנבם ארוך מגופם.

מאגמי השבר ממשיכים אל שמורת מסאי מארה (Masai Mara), הגדולה ביותר בשמורות הטבע של קניה. אחד מחבלי הארץ האחרונים בעולם שנשארו כמעט כמו בימי בראשית. זהו מקום בו אפשר לשגות באשליה שהטבע יישאר לנצח. כ-1,500 קילומטר רבוע של כרי דשא ועצים ירוקי עד, מישורים לא נגועים ואוכלוסייה גדולה של חיות בר.

הגבול הדרומי של השמורה הוא הגבול המדיני עם טנזניה, אך מבחינת חיות הבר אין כל חציצה בין מישורי מסאי מארה בקניה לבין מישורי סרנגטי (Sarangeti) בטנזניה. עדרי גנו, זברות, פילים, תאואים ואנטילופות מקיימים בין שתי השמורות הללו, מסלול נדידה מעגלי, באין מפריע. נהר מארה, מוליך מי שיטפונות, שצבעם חום ומרווה את השמורה. למי שהתמזל לו מזלו והשכיל להגיע בתקופת הנדידה, בחודשים אוגוסט- ספטמבר, יזכה למראות עוצרי נשימה של מאות אלפי פרסתנים, מרביתם גנו וזברות, שועטים בעקבות המזון המובטח. החלוצים, אלו שהקדימו להגיע  לשפת הנהר מהססים תחילה לזנק למים, אך הבאים  אחריהם דוחקים בהם ודוחפים אותם אל המים, היישר לתוך הזרם. התנינים הגדולים, שהמתינו לשעת הכושר, חושפים את שיניהם זוכים למנה הגונה  של כמה גנו וזברות. ככל שנמשכת הנדידה, התנינים תוקפניים פחות, בין היתר, בשל כמויות הבשר הזמינות לאורך הנהר, כתוצאה מטביעת גנו במים. החגיגה כוללת לא רק פרסתנים. מראה של עשרות פילים החוצים את הנהר, הוא אחת מחוויות הטבע העוצמתיות שהעולם מספק. גם אריות כמובן וטורפים אחרים הנעים בעקבות הטרף. בני מזל מצליחים לצפות גם בברדלס האץ אחרי צבי ואפילו בנמר.

הטיול הקצר עוזב את מסאי מארה וחוזר לניירובי. מסלול בן שישה עשר ימים יכלול גם את שמורות אמבוסלי (Ambuseli), טסבו (Tsavo National Park)ואת חופי האוקיינוס השקט באזור מוֹמְבָּסָה. אמבוסלי היתה עבורי המפגש הראשון עם אפריקה, ב-1990. לעולם לא אשכח את המישור המנוקד פרסתנים, את הפילים שחדקם מונף אל על ואת הקילימנג'רו המושלג ברקע.

החלק המערבי של הפארק נראה כמישור מדברי הבוהק ביובש ומספק לעתים קרובות מראות של "מיראז'", היינו, פטה מורגנה. תוך כדי נסיעה בפארק ניתן להבחין בפילים, ראמים וג'ירפות הנראים כהולכים על פני מים של אגם אינסופי. ככל שמתקדמים לכיוון המיראז', המים הדמיוניים נעלמים ובמקומם מתגלה יבשה לבנה ולוהטת – קרקעיתה של ימת אמבוסלי היבשה בדרך כלל, שזוכה להתמלא במים רק בשנים גשומות במיוחד. אפשר לחזות כאן בעדרי פילים החוצים את מישורי העשב ומגיעים אל הביצות בלב המדבר שבשמורה, הנוצרות כתוצאה ממי תהום שמקורם בהפשרת שלגים על הקילימנג'רו. רגע לפני שהגענו לנקודת התצפית סיפר לי מישהו שחזה בנחש פיתון צעיר הבולע צביון.

מלבד פילים, חיים בשמורה הקרנף, שכמעט ונכחד בגלל צייד פרוע, קודו גמלוני –שקרניו מסולסלות כשופר ענקי, תאואים, אריות, אנטילופות, גנו, ברדלסים, ג'ירפות ובבונים מרשימים בכוחם ואלימותם. להקה של בבונים הינה יצור אלים בעל חמישים זוגות עיניים, חמישים זוגות של לסתות עתירות בשיניים חדות. יצור שיכול להרתיע אפילו נמר. פסיעתם המהירה בעקבות אימפלה הרה והידע מה מצפה לעופר הנולד, מסעירים ומעוררים תחושה קלה של קבס, גם אם מדובר בתהליך טבעי בלתי נמנע.

בנסיעה מאמבוסלי לטסבו עוברים דרך שפך הבזלת הארוך בעולם – שפך היאטה (Yatta) – שבו זרמה הלבה לאורך 290 קילומטר. האירוע התרחש רק לפני כמה דורות, ובפי המקומיים נקרא המקום "שטאני" (Shetani), שמשמעותו בסוואהילית דומה לעברית: "נהר השטן". כאן אפשר ומומלץ לרדת מהמכונית, לטייל לאורך נחשולי הבזלת הטריים וללמוד מעט על התהליכים שעיצבו את האזור בעקבות השבר הסורי – אפריקאי. בשמורת טסבו נראים עדרי פילים מאופק עד אופק, מתיזים מים בחדקיהם, מתגרדים בגזע שיטה, או זורים חול על גופם הענק. אחת החוויות הפופולאריות בקניה בעבר הלא רחוק, היתה קשורה בעץ שניצב מול מרפסת האורחים של הלודג'. על העץ היה מטפס דרך קבע נמר ענק, שהיה אוכל את הבשר שהגישו לו עובדי הלודג'. גם אני, שמסתייג מהפיכת הפארק לגן חיות, עמדתי שם, כמו כולם וצילמתי בהתרגשות את הנמר. אקט זה, כמו גושי המלח שמניחים עובדי הלודג' בהר אברדר, כדי למשוך אליהם את היונקים, אינם בדיוק שמירת טבע ומעוררים ביקורת בקרב האקולוגים. אבל האינטרס התיירותי מנצח. עד שערב אחד התנפל  הנמר וטרף דווקא את העובד שהביא לו את הבשר ובכך נחתם הוויכוח.

את מומבסה אינני אוהב. אמנם, חופי האוקיינוס ההודי מזמנים אפשרויות רבות לנופש, אולם עדיף להרחיק אל לאמו (Lamu) , דבר המחייב כמובן להאריך את הטיול במספר ימים. לאמו הוא כפר ערבי-קנייתי שנבנה מאבני אלמוגים. פינת חמד לחוף האוקיינוס השקט. בשנות ה-70 היה מוקד עליה לרגל ל"היפיס" שבאו לכאן, כמו לקטמנדו שבנפאל, בחיפושם אחרי גן העדן האולטימטיבי. זוהי העיירה המיושבת העתיקה ביותר בקניה, ומראיה ואופייה השתנו אך מעט במשך השנים. הרחובות המפותלים צרים מדי למכוניות ורק הולכי רגל, על שתים ועל ארבע, פוסעים בהם. מרבית הבתים הנוכחיים נבנו במאה ה-18, אם כי בסיסיהם ומרתפיהם עתיקים בהרבה. כמו בבתים העתיקים של זנזיבר, גם כאן בולטים המשקופים המגולפים להפליא, שייצרו תעסוקה לדורות של נגרים. הגברים לובשים את הגלביות הארוכות הקרויות כאן קאנזו (Khanzu) וחובשים כיפות שטוחות ורחבות הנקראות קופיה (Kofia) והנשים עוטות חצאית שחורה הנקראת בוֹיְבוֹי. לאווירה המיוחדת תורמות הסירות החד מפרשיות הנקראות דאו דאו. מהסוג ששייט פעם ברחבי האוקיינוס כולו וכיום מוגבל רק לאזור החוף והאיים שמולו. נראה לי שהטיול המסעיר ביותר בלאמו היא שייט בסירת דייג כזו, הכוללת בדרך כלל גם דייג ושנירקול. יש היוצאים לשייט בן כמה ימים, העוצר באיונים מול החוף. שייט כזה, בעיקר בליל ירח הוא חוויה רומנטית מרגשת להפליא. יחד עם זאת, מדובר כאן בספינות דייג., שמהירותן תלויה במזג האוויר ובמועדי הים (גאות ושפל). לעתים הפלגה בת שלושה ימים עשויה לארוך חמישה. למי שאין לו את אורך הרוח לדחוף סירה במוט או להירטב בגשם, מומלץ לשוט לאיים שממול בסירת מנוע.

נמליץ כאן על האי פאטֶה ועל האתרים העתיקים שבו וכן על האי קיוואיו שהוא חלק מהשמורה הימית קיוגה (Kiuga).

אגמי הצפון

שטחים נרחבים בצפון קניה הינם מדבריות של שיחים נמוכים ועצי שיטים. יש כאן גם הרי געש כבויים ורדומים, זרמי לבה שקפאו ושימרו את צורת "הצמות", גיאיות צרים שמים צלולים עדיין זורמים בהם ומעל לכל, האגם היפהפה טורקאנה בעל צבע הטורקיז, המכונה גם "אגם הג'ייד", שהוא האגם הגדול בקניה. ימת טורקנה שוכנת בחבל ארץ שבו חיים שבטי לוחמים ונוודים, כפריים ודייגים, נוצרים ומוסלמים. בדרך אליה עוברים בשמורת מרסביט ההררית והירוקה ובמדבר צ'לבי הלוהט ושטוף המראות של פאטה מורגנה. בדרך צפונה פוגשים רועים בני שבט רֶנְדילֶה העומדים בוואדי ומעלים דליי מים בשרשרת ארוכה מעומק הבורות, החפורים באפיק, אל שקתות עץ שגמלים צמאים ומדובללי דבשת מתגודדים סביבן. על אם הדרך בצל הדל של העצים, ניצבים לוחמי השבט העץ, ובידיהם חניתות ברזל מחודדות. שערם ארוך, קלוע לצמות דקיקות ומשוח בצבע אדום. ידיות של סכינים ארוכים בלטו מן הבדים האדומים שעטפו את גופם. מישהו הגדיר את האזור כ"צפון מתעתע".

בדרך עוצרים בדרך כלל בשמורת מרסביט (Marsabit National Park & Reserve), מעבר חד בנופו ואווירתו  מן המדבר היבש שלמטה. נוף ירוק של עצים גבוהים המתחרים על אור השמש, צמחים מטפסים על הגזעים הדקים, קופים מקפצים על הצמרות ואנטילופות ביישניות הנמלטות  אל מעבה יער הגשם.

הר מרסביט הוא הר געש קדום, שחווה התפרצויות רבות כחלק מהפעילות הוולקנית החזקה בבקע הסורי-אפריקאי. ההר מתנשא לגובה הצנוע של 1,702 מטר מעל פני הים, אבל פסגתו גבוהה מספיק כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים שיורידו גשם. בדרך לפסגה חוצים את היער, אל קרחת ובה לוע כבוי שבלבו אגם מים ציורי שכשמו כן הוא – פרדייז (Paradise),

אפשר לשבת לחוף האגם ולהתבונן בחיות הבר היוצאות מהיער כדי לשתות ממנו. בכול ערב החיזיון משתנה. פעם אלו מאות תאואים כבדי גוף הנכנסים לטבול בעומק האגם ועל גבם רוכבות אנפיות בקר. לעיתים זו חבורה עצומה של בבונים המגיעה להרוות את צימאונה. לעיתים זו שורה ארוכה פילים גדולים וכבדי חטים השואבים מים רבים בחדקיהם. אומרים שהפילים החיים כאן, מגדלים את החטים הגדולות בעולם. פעם חי כאן פיל ענק, שחטיו הגיעו למשקל של 70 ק"ג הגיעו לשיא עולמי וניתן לראות אותם במוזיאון הטבע בניירובי.

ימת טורקאנה, ששמו בסוהאילית Ziwa Turka”", היא ימה צרה וארוכה, המשתרעת לאורך של 250 ק"מ מגבול אתיופיה דרומה ורוחבה לא עולה על 50 ק"מ.  מימיה השקטים בדרך כלל לא מבשרים על הסערות המתחוללות בה לפרקים וגובות מחיר דמים מקרב בני שבטי אל מולו ובני שבט הטורקאנה הססגוניים החיים  לחופיו.

האירופאים הראשונים שראו את הימה, היו שני נוסעים אוסטרים שתיארו בהתרגשות את ההרים הציוריים, המדרונות התלולים והנקיקים שיוצרים מסגרת מושלמת לכתם הענק, שצבעו כחול עמוק, המגיע אל מעבר לאופק.

ברוח אותם ימים, הם העניקו לימה שם זר: ימת רודולף, על שם הנסיך האוסטרי שהלך לעולמו מבלי שיידע שהימה הגדולה בקניה נקראה על שמו. חלפו כמעט מאה שנים,  עד שממשלת קניה העצמאית שינתה את השם לימת טורקנה (Lake Turkana), על שם אחד השבטים החיים לחופה.

המים המרירים, המכילים כמות גדולה של סודה אינם מניחים לצמחייה ירוקה לגדול על גדותיה ומנציחים בכך את המראה המדברי שלה. לפני אלפי שנים, כאשר מפלס הימה היה גבוה יותר, נשפכו מימיה אל נהר הנילוס הלבן דרך מעבר בצפון מערבה. בעבר הרחוק, לפני מיליוני שנים, היו באזור יערות עד וגשמים ושלל חיות בר, ואפילו אבינו הקדמון, האוסטרלופיטקוס אפריקאנוס, חי לחופה. באזור מצא החוקר ליקי, שרידים אנושיים בני למעלה משני מיליון שנה.

לחוף האגם צפונה משם, על גבול אתיופיה, נמצאת שמורת סיביליו (Sibilio). אפשר לשלב את הסיור בטורקאנה עם שמורות טבע אחרות בצפון קניה כמו מאראלאל, ולוסאי. אפשר לשלב טיול כאן יחד עם אזור נהר האומו באתיופיה. בשפך של הנהר לאגם טורקאנה חיות אוכלוסיות מעניינות של שבטים, שלמרות שהתמסחרו מעט בשנים האחרונות, הם עדיין מעניינים בצבעוניותם ובאורח חייהם.