מושבות הגליל התחתון

כתב: גילי חסקין

העיסוק במושבות הגליל התחתון, רלוונטי לסיורינו בעקבות 'השומר', אידיאולוגיות סביב הכנרת       ובעקבות הגרים (בהכנה)

רקע

המושבה העברית

מושבה היא צורת התיישבות כפרית בישראל, המתבססת על בעלות פרטית על הקרקע, הבית והמשק. השימוש במונח "מושבה" לאפיון צורת התיישבות ישראלית זו מקורו, בין השאר, בתחום המושב היהודי ובמושבות היהודיות החקלאיות בדרום האימפריה הרוסית במאה ה-19 [1] .

ניצניה של המושבה בארץ ישראל בג'עוני ובפתח תקווה ב-1878 והמשכה בעיקר בתקופת העלייה הראשונה. כמה מושבות הוקמו גם בתקופת העלייה השנייה (בגליל התחתון), השלישית[2], הרביעית[3] והחמישית[4]. המושבות התבססו על חקלאות. המתיישבים אלה, שנהוג היה לכנותם "איכרי המושבות", פתחו פרק חדש בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. הם היו הראשונים להגשים את רעיונות התחייה הלאומית ברוחם של הוגי הציונות באירופה – חיי יצירה בארץ ישראל המושתתים על חיי כפר וחקלאות. עלייתם נקראה, על כן, "העלייה הראשונה", אף כי הייתה עלייה לארץ גם קודם לכן. עולים אלו, שבאו מרוסיה, פולין ורומניה, הניחו בשנת 1882 את היסודות למושבות ראשון לציון, זיכרון יעקב, וראש פינה. בשנת 1882 יסדו את יסוד המעלה ובאותה שנה גם חידשו את פתח תקווה שראשוניה עזבוה. מפעל חלוצי זה של התיישבות, כמעט ונכשל מסיבות כלכליות. תנאי אקלים וקרקע קשים, חוסר ניסיון חקלאי של המתיישבים, מערכת שירותים כושלת והתנגדות של השלטונות העות'מניים, פגעו במושבות וסיכנו את קיומן.

המושבה יבניאל

המושבות ניצלו מהתמוטטות כלכלית בעיקר בשל עזרתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שלקח תחת חסותו את רוב מושבות חובבי ציון. הוא השקיע בהן כספים רבים בפיתוח תשתיות ושירותי הציבור[5]. הברון שלח מדריכים ללמד את נטיעת הגפנים ופקידים לניהול הישובים. כמו כ השקיע בתעשייה (במיוחד ביקבים). רוטשילד גם רכש אדמות נוספות והקים מושבות חדשות ברחבי הארץ, בהן מזכרת בתיה (עקרון), באר טוביה (קסטינה) ומטולה. תרומתו של רוטשילד היתה רבה מאד, אם כי פקידיו דרשו מהאיכרים ויתור על עצמאותם וציות מוחלט, דבר שגרם לחיכוכים רבים. ההתיישבות, שהחלה כתנועת שחרור לאומית ובחזונה ראתה את ארץ ישראל מתכסה ברשת של מושבות פורחות, הלכה והתנוונה. הממשלה העות'מנית הגבילה את עליית יהודי רוסיה ויישובם וזרם העליה כמעט פסק. החלוצים קיבלו תמיכה, לא לפי ערך עבודתם, אל לפי מספר הנפשות בבתיהם ולפי יחסיהם עם פקידי הברון. הם לא השתתפו בניהול המושבות ולא היו עצמאיים בניהול משקיהם. התנועה הלאומית שקעה ובמקומה באה התיישבות זעירה, איטית

למרות שמושבות הוקמו קודם וגם אחר כך, המושבה היא היצירה בה' הידיעה של העלייה הראשונה. מכיוון שמרבית ההיסטוריוגרפיה ציונית נכתבה על ידי זרם הפועלים של העלייה השניה, אשר הקימו את "ההתיישבות העובדת", קופח חלקה של העליה הראשונה, עד שנגאל בידי החוקרים, החל משנות השבעים של המאה העשרים. חיי החברה והתרבות שהתפתחו במושבות היוו חלק חשוב ביצירת היישוב החדש. החוקר רן אהרנסון טוען כי המושבות היו "מסד המפעל הציוני"[6].

כפר תבור

המושבה העברית היתה חלק ממהלך תרבותי מקיף, שהתחולל בעם היהודי השואף לציון. למהלך זה היו פנים רבות: שינוי בתפישת העולם ועיצוב גורלו במו ידיו, יצירת שינויים באורח החיים, בתעסוקה, במבנה הכלכלי; שינוי במרכיבי תרבות בסיסיים כמו לשון, מנהגים, חינוך והווי. כל או מצטרפים לתמורה מפליגה בתולדות העם, שהיא שאיפה להתחדשות של תרבות עברית בארץ ישראל, שתיצור בסיס לתקומה לאומית. תמצית שאיפה זו באה לידי ביטוי בהקמת ישובים חקלאיים, כפרים עבריים – מושבות. המושבה העברית היתה אמורה להיות האמצעי להגשמת החזון הלאומי והתרבותי וליצירת טיפוס חדש של יהודי ארצישראלי. הערכים והיסודות שביקשו המתיישבים לקבוע במערכת התרבותית המתחדשת על ידיהם, באו לידי ביטוי במערך הפיסי של המושבות. השאיפה לפרודוקטיביזציה ולקיום על עבודת האדמה היא שהנחתה את המתיישבים להתקיים מאדמתם. התוכן התרבותי – חיי הקהילה, חידוש השפה וחינוך הנוער, באו לידי מימוש בהקמת בתי ציבור רבים ומגוונים. בתחילה, ביתה ספר וגן הילדים ובהמשך, בתי עם וספריות. במושבות נוצרה המסורת החדשה של חגיגות ומנהגים הקשורים בחיי כפר, אך לצדה נשמרה בכמה מקומות המורשת היהודית בדמות של בתי כנסת, מקוואות ואף תלמודי תורה. הרצון לברוא "דגם איכרים בריא", חייב דאגה לסניטציה ולבריאות ומכאן בתי המרקחת ואפילו בתי חולים שהוקמו בכמה מהמושבות. עקרונות שלצדק חברתי ועם זאת שמירה על קניין הפרט, באו לידי ביטוי בחלוקת השדות והשאיפה להקים כפרים מודרניים, "אירופאיים" הביאה ליצירת מערכי רחובות ודגמי מתאר סדורים ומרווחים[7].

העברת הניהול ליק"א

בשנת 1900 העביר הברון רוטשילד את ניהול מושבותיו בארץ ישראל לידי יק"א[8] – חברה שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש בשנת 1891, במטרה לסייע ליהודים שנמלטו מרוסיה להתיישב בארה"ב ובעיקר בארגנטינה. כדי להכשיר את אותם יהודים לחיים בעולם החדש, הקימה יק"א מספר בתי ספר חקלאיים בגליציה. לאחר מותו של הברון הירש בשנת 1896, שהוריש לה הון עתק, הוחלט בחברה להוסיף את ארץ ישראל למדינות הנתמכות על ידיה. בתחילה, קיבלו את הסיוע  משמר הירדן, נס ציונה, וחדרה. ב-1899 ביקש הברון רוטשילד את עזרת יק"א לפיתוח ארץ ישראל ולאחר שנה יצא לפועל הסכם, לפיו בוטלה פקידות הברון רוטשילד בארץ וניהול מושבות הברון הועבר ליק"א[9]. פעולה זו קשורה כנראה במחלתו ויתכן שקצה נפשו בתלונות ובביקורת האין סופית של המתיישבים ושל 'חובבי ציון' באירופה[10]. כניסתה של יק"א גרמה לחרדות ומשברים במושבות הוותיקות מתוך חשש להצרת צעדיהם של האיכרים שהתרגלו לחיות 'על חשבון הברון'. יק"א נתנה אשראי כספי והדרכה חקלאית ודגלה במתן שטחי קרקע גדולים והתבססות על משק פלחה. כך או כך, תקופת השנים 1914-1900, היתה שונה מקודמתה ועמדה בסימן של גישה אחרת לענייני התיישבות.

ההתיישבות בגליל התחתון

החל מ-1901 החלה יק"א לפתוח חבל התיישבות משלה ולא רק לטפל במושבות ה"ישנות", כניסוחה. כבר ב-1899 קנתה החברה את אדמת סג'רה. הקמת מושבות יהודיות חדשות בגליל התחתון בשלהי העלייה הראשונה, הייתה חידוש מרענן שהפשיר את הקיפאון המתמשך בהתיישבות היהודית. המושבות החדשות הפכו אפשרות ריאלית לקבלת נחלה ולהפוך לאיכר בעל קרקע לבני המושבות הוותיקות של העלייה הראשונה, שבהן כמות הנחלות לא גדלה ורק מספר קטן של איכרים יכול היה להתפרנס ולהמשיך במשק ההורים.

יק"א נתנה אשראי כספי והדרכה חקלאית ודגלה במתן שטחי קרקע גדולים והתבססות על משק פלחה.[11] לשם כך, נקנו על-ידי ידיה ב-1900, כ-80 אלף דונם מאדמות הגליל התחתון המזרחי,[12] כדי להקים חבל התיישבות חדש.[13] ב-1901 הושלמה רכישתם של גושי קרקעות גדולים בסביבות סג'רה, מסח'ה, ימה ומחמיה-עובדיה, כפרים ערביים קטנים בגליל התחתון ובקעת הירדן. כך נוצר רצף טריטוריאלי מבקעת גינוסר בצפון ועד ג'יסר א-מג'אמע (גשר). הקמת המושבות הראשונות בגליל התחתון באה לממש את זכותה של יק"א על הקרקע, ולכן הזדרזה להעביר איכרים מן המושבות הוותיקות שקיבלה לניהולה מן הברון רוטשילד.[14] יק"א הפכה את הגליל התחתון לאזור התיישבות יהודי רצוף כמעט מבחינה טריטוריאלית. זאת היתה למעשה תרומתה העיקרית למפת ההתיישבות היהודים בארץ ישראל[15].

הגליל התחתון נחשב לאזור ספר. עובדה זו יצרה אתגר אצל בני העלייה הראשונה. יבנאל, כפר-תבור ומנחמיה הוקמו ב-1901 על-ידי צעירים בני המושבות הוותיקות – ראש פינה, זיכרון יעקב, מטולה, מאיר שפייה ובחורן, סאחם ג'ולן שנעזבה. במושבה סג'רה שוכנו אריסים מחוות סג'רה, גם הם ברובם בני העלייה הראשונה.

בגל ההתיישבות השני, ב-1904, הוקמה המושבה בית-גן מצפון ליבנאל[16] שאליה הגיעו גם  'חלוצים' שבאו בעלייה השנייה, אך בניגוד לרוב העולים בחרו להתאכר – לקבל נחלה ולהיות איכרים במושבות.

בגל ההתיישבות השלישי, ב-1908, הוקמו שתי מושבות – מצפה וכנרת. במושבות האלה האיכרים ברובם היו בני העלייה השנייה, אך בשונה מן הגרעין האידיאולוגי שהקים את הארגונים המזוהים עם העלייה השנייה – 'החורש' ו'השומר', שחיפשו להתנסות בעבודה שכירה במושבות וניסו להקים התיישבות שיתופית בווריאציות שונות, כגון: 'הקולקטיב' של מניה שוחט בסג'רה, אום ג'וני (לאחר מכן דגניה), 'הקואופרציה' של פרנץ אופנהיימר במרחביה. העולים האלה החליטו לקבל נחלות במושבות החדשות ולחיות על פי מודל האיכרות במושבות העלייה הראשונה על-פי התנאים של יק"א.

דרך הפעולה של יק"א

עקרונות פעולתה של יק"א היו ששיטת התמיכה תיפסק. מעתה יחויב כל איכר להחזיר כל סכום שיושקע במשקו. לאותם איכרים שיוחלט שהם ראויים לביסוס, ייקבע סטנדרט סיוע ראשוני, שיאפשר להם לבסס את המשק, דהיינו: מכסת קרקע לפי סוג הגידולים ואשראי כספי לרכישת כלים וציוד. בתחום הגידולים קבעה יק"א כלל מרכזי, שלפיו יתבססו המתיישבים על מזרע ביחידות קרקע גדולות (גראן קולטור) ועל משק עזר, שעיקרו גידול בעלי חיים, ירקות ומשקי עזר[17].

ביישובי הגליל התחתון, פעלה יק"א לפי הכללים הבאים:

• גישה חבלית (רגיונלית) להתיישבות, היינו, הקמת מושבות בחבל גיאוגרפי רוצוף.
• משק מזרע המושתת על דגנים וענפי עזר ביחידות עיבוד גדולות (300-200 דונם למשק).
• הקמת המושבות על פי תקן משקי לפרט ותקן לחיי קהילה (מוסדות ציבור).
• יישובם של איכרים בעלי ניסיון, או פועלים שעברו הכשרה חקלאית והוכיחו עצמם כמסוגלים לחיי איכרות.

ה.     יצירת תנאים התחלתיים שיאפשרו לאיכר לבסס את משקו ולהחזיר את האשראי שניתן לו[18].

עקרונות אלו חייבו כמובן היערכות מתאימה ופעולה מהירה בשטח. הקמתה של מושבה בת 40-30 יחידות משק, חייבה את רכישתם של 9000 דונמים לערך, של קרקע שתתאים למשק מזרע. לשם הכשרת הפועלים נחוצה קודם כל חוות הכשרה וכזו אכן הוקמה בסג'רה, על פי רעיון של קלווריסקי. רוב המועמדים להתיישבות באו ממושבות יהודה ומורדות השומרון, שם רכשו את ניסיונם ברמים ומטעים, אבל לא היה להם יידע בגידול תבואות, שנועד להיותה ענף העיקרי בגליל. בכך פתרו אנשי יק"א את בעיית המושבות הוותיקות, הפיחו תקווה בבני הדור השני ועודדו אותם להישאר בארץ וסייעו למאוכזבים מבין רוכשי הקרקע בחורן[19].

ההתיישבות החדשה בגליל התחתון אפשרה גם לאנשי היישוב הישן להשתלב בחקלאות. יוצאי טבריה שימשו כפועלי בניין בסג'רה ויהודים שעלו מכורדיסטן והגיעו לטבריה עברו אף הם להתיישב בה, אך בשל חוסר במקום גרו שנים רבות בתחומי הכפר הערבי סג'רה. הכורדים היו רגילים לתנאי המחייה של הכפר הערבי שהיה דומה בתנאיו לכפרים בכורדיסטן. רק בשנות העשרים נבנו עבורם בתי קבע במושבה סג'רה. גם משפחות אשכנזיות מן היישוב הישן הגיעו לסג'רה. כך למשל, משפחת אדלר הגיעה מצפת והפכה למשפחת איכרים לכל דבר.[20]

את המושבות הקימו על פי תכניות פיסיות מדוקדקות. איכרות כללה יחידה בת 200 דונם (אחר כך הושלמו היחידות ל-250-300 דונם), בית מגורים תקני (שני חדרים ומטבח), אורווה, מחסן וסככות, כלי עבודה ואשראי כספי. במקביל הוקמו שלוש מושבות בשלוש המדרגות של הגליל התחתון – כפר תבור, יבניאל ומלחמיה. וכן חוות הכשרה. משנרכשה קרקע נוספת והוכשרו מועמדים להתיישבות, גובשה שיטת האריסות, שעל פיה יקבלו המתיישבים במושבות הנוספות מעמד של אריס ורק לאחר שיוכיח שיש לאל ידו להשיב את האשראי, יזכה למעמד של איכר, העדיף מבחינתה זכויות על הקרקע והמשק. הנחתו של קלווריסקי היתה, כי אחרי תקופה מסוימת של אריסות, ייחתם עם האריס חוזה של מכירה, שלפיו יימסר למתיישב שטח הקרקע והאינוונטר, תמורת התחייבות להחזיר את החוב בתוך מספר שנים קובע מראש. לאחר תשלום החוב נהפך המתיישב לבעל הקרקע והמשק והוא יכול לעשות בו כרצונו[21]. בשיטה זו הוקמה ב-1903 סג'רה וב-1908, מצפה והמושבה כנרת. כך נוצר חבל התיישבות חדש ובו שבע מושבות וחוות הכשרה. במשך השנים קמו כמה אחוזות וחוות חקלאיות, מושבים וקיבוצים לצד מושבות הגליל התחתון המזרחי. למעשה הייתה גם מושבה שמינית שהוקמה ליד העיר טבריה. יק"א הקימה מושבה קטנה בת שלושה בתים בלבד (נקראה 'מושבת שלושת הבתים'), למשפחות שתעסוקנה בחקלאות ותתגוררנה ליד העיר טבריה.  הייתה זו ההתיישבות הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. המושבה לא הצליחה להתקיים באופן עצמאי וצורפה עם השנים לטבריה.[22]

מכול מקום, חבל זה עמד בשנים ההן במרכז העשייה התיישבותית בארץ וגם במרכז חיי הפועלים, שיצרו כאן את יצירותיהם הגדולות: השמירה, הקולקטיב, ארגוני הפועלים וגרעיני התיישבו שלהם לעתיד. יוסי בן ארצי מעיר כי בעקיפין, הכשירה יק"א את ערש תנועת העבודה הארץ ישראלית[23].

תכנון המושבות

פקידי יק"א בגליל התחתון התוו דרכי קישור מפותחות, כדי להקל על הקשרים שבין המושבות העבריות לבין עצמן וגם בינן לבין טבריה ונצרת. דרך המושבות כפי שנקרה אז נסללה מכפר תבור דרך יבניאל למלחמיה. דרך נוספת הוכשרה בואדי פיג'אס, בין יבניאל ועובדיה ומשם לכנרת. דרכים אלו נסללו על חשבון הפקידות ועל ידי המתיישבים או על ידי פועלים יהודיים, משום שהשלטונות העות'מניים לא עשו דבר בתחום הכשרת הדרכים[24]. המוסד המיישב תכנן את המשק החקלאי היהודי על פי שני יסודות: היסוד החקלאי, שעליו עמד הכפר הערבי ומודל האיכר הרוסי – בניגוד לבעלי המטעים והכרמים במושבות יהודה והשומרון.

בניגוד למושבות הברון, יק"א העדיפה לבנות רק את החומה החיצונית של המושבה והשאירה את הקמת המחיצות לאיכרים עצמם. לכן ביבניאל ובכנרת הקימו את המחיצות רק בשלב מאוחר לבנייתה משק והמגורים. המושבות תוכננו בכמה דגמים רגולריים (סדורים). כמה מושבות נבנו בדגם הרחוב הראשי, הדומה מאד ל"כפר הרחוב" האירופאי, שבו יש רחוב אחד וכל המשקים ערוכים סביבו. גם כאן היו שני דגמים משניים. רחוב עם בתים משני אגפיו ורחוב עם בתים ומשקים רק מאגפו האחד (חד אגפי). כמו בכנרת ובמצפה[25]. דגם זה התאים למושבות קטנות, בנות שמונה עד תריסר משפחות מתיישבים, ואפשר שהמתכנן השאיר את האגף השני לשלב התפתחות מאוחר יותר, שובו אמנם התפתח הישוב להלן. מקורו של כפר הרחוב במרכז אירופה ובמזרחה. היא מעידה על מידה רבה של תכנון, שהמניע לה היה אולי צורת ההגנה היעילה שמאפשר דגם זה[26]. פקידי הברון שילבו אלמנטים מוכרים מאירופה עם מה שנראה להם חיוני לתנאי הביטחון בארץ, בעיקר בתחום השמירה על הרכוש. ושכללו את "כפר הרחוב" למכלול של חצרות משק ובתי מגורים מקפי חומה. ייתכן מאד שהמתכננים הושפעו גם ממושבות הטמפלרים, שחלקן נבנו לפי דגם זה. יעילותו של דגם זה מראתה כה רבה, עד כי מהנדסי הברון ויק"א דבקו בו במשך שנים רבות. למין בניית עקרון ב-1884 ועד ליסוד כנרת ב-1908.

חלקות הנחלות בגליל היתה יותר מסובכת מאשר ביהודה. בעוד שביהודה נקנו גושי קרקע רצופים בדרך כלל, נקנו האדמות בגליל לשיעורין ובחלקות מפוזרות. התפרסותם של החלקות על פני שטח נרחב והיעדר הרציפות ביניהן גרמו לסיבוכים בחלוקה. תחילה נמדדה כל חלקה, חולקה לפי טיב הקרקע ורק אז פוצלה לפי נחלות היחיד. כך עשו בכול גוש וגוש והתהוותה חלוקת קרקעות מפוצל ומבותרת. במפת אדמות כנרת, מומחש פיצול זה, של החלקות האישיות בשיעור קיצוני. במושבה היו בסך הכול שמונה משפחות, שעיבדו באורח קבע את אדמתן; אדמה זו פוצלה ל-34 יחידות שונות, ששכנו במרחקים גדולים זו מזו[27].

המתיישבים היהודים שהגיעו לגליל התחתון, עם הקמת המושבות החדשות בראשית המאה העשרים, היו בעלי רמה תרבותית גבוהה בהרבה מזו של שכניהם הערבים. גם רמת החיים בארצות מוצאם הייתה גבוהה מזו שבארץ-ישראל בכלל ובגליל התחתון בפרט, שהיה נידח ביותר באותה תקופה.

התנאים הפיסיים הקשים שלא השתנו ובעיקר מצוקת המים, שנותרה בעינה במשך השנים, נתנו את אותותיהם ורמת החיים של המתיישב היהודי ירדה פלאים מבלי שנותר הבדל גדול בינו לבין שכניו הפלאחים הערבים. רמת החיים הנמוכה פגעה קשה בהתפתחות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון המזרחי במשך שנים רבות.[28]

האיכר היהודי עיבד את שדותיו וטיפח את בהמותיו לפי השיטות המסורתיות המקובלות באותם ימים בארץ,[29] אף כי חברת יק"א השתדלה להכניס כלים ושיטות עיבוד המקובלות באירופה. גם הגידולים השתנו על פי הצרכים. כאשר ענף השקדים נפגע מחרקי  הקפנודיס והושמד, הכניסה יק"א בשנות העשרים במקומו את ענף גידול הטבק. ההבדל העיקרי בין המושבות לכפרים שבסביבה, היה בתחום החינוך, הבריאות והארגון הפנימי.

אילניה

על החיים במושבות מתאר העיתון 'העולם':

"החיים הרוחניים במושבות החקלאיות שבגליל טבריה נבדלים מאלו שבמושבות אחרות. האיכרים פה יותר פשוטים ויותר דבקים באדמתם. הם שמחים בגורלם וכל השאיפות שלהם אינן יוצאות מחוג חיי הכפר. הם מסתפקים במועט ואינם יודעים את המותרות המצויים במקומות אחרים בארץ-ישראל. הם מתייחסים בחיבה לבהמותיהם ומתעניינים בכל נפשם בכל עבודה שבשדה, בכל תיקון ושכלול בה. בין האיכרים ובייחוד בין הצעירים אפשר לפגוש אותה ההתלהבות וההתדבקות בעבודת האדמה, שהיו מצויות בדורנו הישן בנוגע ללימוד התורה. בענייני הציבור של המושבה לוקחים חלק האיכרים וכולם נכנעים להחלטת הרוב או להחלטת הוועד, שם שוררת משמעת גמורה. ואם גם במושבות שבגליל טבריה עוד לא בשלו כל המידות הגלותיות אשר דבקו בנו, מורגש חסרון אמץ הרוח ורגש הכבוד האישי והלאומי".[30]

המושבות נשארו קטנות ומבודדות וקשה היה ליצור בהן תרבות ראויה. האיכרים היו עסוקים בעבודה ושעות הפנאי שנותרו הוקדשו למנוחה. למרות זאת התפתחה תרבות מקומית במושבות. על התפתחות התרבות במושבות כותב אליהו לולו, שהיה מורה במנחמיה:

"בכל כפר וכפר ניסו הצעירים בעזרת המורים, את כוחם באמנות התיאטרון. לקהל לא היה צורך באולם גדול. כל חצר של איכר הספיקה לכך. על פי רוב היה התיאטרון בחצר בית-הספר. קרשי עגלות, והנה ספסלים ובמה גם יחד. מכל כפרי הגליל עלו אל הכפר אשר בו נערכה ההצגה. מי ברכב ומי ברגל. על פי רוב ברגל. ובתום ההצגה היו שבים הביתה, לפעמים בליל סופה וסערה, כי הרי ביום המחרת יש ללכת לעבודה. מכל מורי הגליל התמסר לכך המורה יכנוביץ' בסג'רה וגם יצא לו מוניטין. אל ירושלים הגיע פעם עם להקתו בתום המלחמה. העיבוד הספרותי, התפאורה ובייחוד החומר האנושי אשר גילה והדריך חברנו זה משך את כולנו. אל כפרו באנו ברצון להצגות. רבה הייתה השמחה בכפרי הגליל בזכותו של חברנו מסג'רה".[31]'

הערות

[1] בימי תחיית השפה העברית נעשה שימוש גם במונח "קולוניה", שכיום מהווה מושג אחר לגמרי.

[2] למשל, בנימינה.

[3] למשל, רמת גן, הרצליה ועפולה

[4] למשל, נהריה

[5] מעריכים שהברון השקיע במפעל ההתיישבות 5.6 מיליון ליש"ט. מסכום זה הושקע בשנים 1899-1883, סך 1.6 מיליון ליש"ט. באותה תקופה השקיעו כול אגודות "חובבי ציון", יחד, 87,000 ליש"ט.

[6] רן אהרנסון, שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א, עמ' 83.

[7] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל, 1914-1882, ירושלים, יד בן צבי, תשמ"ח (ךהךן: המושבה), עמ' 41-40.

[8] מאנגלית: J.C.A, ראשי תיבות של Jewish Colonization Association – "החברה היהודית להתיישבות".

[9] מיורק יורם, "רכישת אדמות הגליל התחתון על-ידי יק"א, בשלהי המאה התשע-עשרה", בתוך: הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, כרך שני, 1993, עמ' 165.

[10] דן גלעדי ומרדכי נאור, רוטשילד, 'אבי הישוב' ומפעלו בארץ ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 89-88.

[11] בן ארצי יוסי, תכנון והתפתחות המערך הפיזי של המושבות העבריות בארץ ישראל 1882 – 1914, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשמ"ד, עמ' 22.

[12] מיורק יורם, 'התגבשות המדיניות ההתיישבותית של יק"א, בארץ-ישראל, 1896 – 1899', בתוך: כץ יוסי, (עורך), החברה להתיישבות יהודים יק"א מאה שנות פעילות 1891 – 1991, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 1.

[13] מבקעת גינוסר בצפון ועד גיסר אל מג'עמה (גשר נחלים) בדרום.

[14] זלטנרייך יאיר, מפגש תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א, בתוך: קתדרה 120, יד בן צבי, 2006, עמ' 110.

[15] . Norman Theodore, An Otsretched arm a History of the Jewish Colonization Association, Routlede  & Kegan Paul, London, 1985' p-45.

[16] במושבה בית גן היו סממנים רבים של מושבת בת ליבנאל. בית הספר המשותף, הרופא, בית המרקחת, החנות – הכול היה ביבנאל.

[17] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל, 1914-1882, , ירושלים, יד בן צבי, תשמ"ח, עמ' 41-40.

[18] ע' עמית, מקומות של חיים קלווריסקי בישוב הגליל התחתון, 1905-1898, עבודת מ"א, 1981.

[19] א' עבר הדני, ההתיישבות בגליל התחתון – חמישים שנות קורותיה, רמת גן, 1995, עמ' 58-38.

[20] שריד דוד, תמורות ביישוב היהודי בטבריה בתקופת העלייה הראשונה והשנייה 1882 – 1914, אונ' בר- אילן, תשמ"ד,

עמ' 128.

[21] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, עמ' 79-78.

[22] גל-און שבתאי, ארץ האיכרים האמיתיים, כפר תבור, 2002, עמ' 57.

[23] המושבה, עמ' 43.

[24] עבר הדני, גליל תחתון, עמ' 73.

[25] המושבה, עמ' 198.

[26] T. Jordan, The European Culture Area, New York, 1973, p. 244

[27] המושבה, עמ' 212.

[28] ביתן אריה, עמ' 276.

[29] ביתן, אריה, תמורות יישוביות בגליל התחתון, יד בן צבי, תשמ"ב, עמ' 276.

[30] א"ח, אוסף מעיזבונו של אשר ארליך 1906 – 1909, עיתון 'העולם', גליון ל"א.

[31] לולו אליהו, היה זה בגליל, בתוך: קמחי ד. (עורך), ספר היובל של הסתדרות המורים תרס"ג – תרפ"ח, 1929, עמ' 589.