תולדות סיציליה בעת העתיקה

 

מיקומה של סיציליה במרכז הים התיכון הפך אותה לא רק ליעד מועדף לכוחות זרים, אלא גם לזירת מאבק בין אומות וצבאות. אולם  ההיסטוריה הארוכה של הכובשים, ששלטו בה שנים רבות, העשירו את תרבותהויצרו בה אומנות מרשיה מאד ומיוחדת בעולם הים תיכוני. המטייל בסיציליה עובר באתרים קלאסיים רבי רושם, החל ממוטיה הפניקית, דרך המקדשים היוניים בסירקוזה, אגריג'נטו (אקרגס), סלינונטה וסגסטה, ועד לממצאים הרומאיים. לפיכך , היכרות של תולדות סיציליה בתקופות הללו היא הכרחית לטיול בסיציליה

מיקומה של סיציליה במרכז הים התיכון הפך אותה לא רק ליעד מועדף לכוחות זרים, אלא גם לזירת מאבק בין אומות וצבאות. אולם  ההיסטוריה הארוכה של הכובשים, ששלטו בה שנים רבות, העשירו את תרבותה.ויצרו בה אומנות מרשיה מאד ומיוחדת בעולם הים תיכוני

 

קורות סיציליה הם תוצאה של קשריה עם המרכזים התרבותיים החשובים של אזור הים התיכון. ראשית יישובה של סיציליה, בתקופה הפליאוליתית העליונה (מסוליתית), לפני 14,000 שנה, עת היה האי מחובר לאירופה. לתרבות זו, הרומנלית, יש מקבילות רבות באיטליה והיא מאופיינת על ידי מיקרוליטים. כמו כן נתגלו  ציורי מערות ב- Levanzo וב-Monte Pellegrino. גל הגירה נוסף, הגיע בסוף האלף ה-6 לפני הספירה, של נושאי תרבות סטנטינלו (Stentinelo) שמוצאם כנראה מאנטוליה והיא קיבלה את שמה משום שהוגדרה לראשונה בכפר מבוצר בשם זה, סמוך לסירָאקוּזָה (Syracusa). נושאי תרבות זו התיישבו בכפרי סוכות במזרח האי, עסקו בחקלאות ודייג, וייצרו כלי חרס פשוטים. בתקופה זו האיים האיאוליים הפכו חשובים במיוחד משום ששימשו מקרו לחציבת האובסידיאן (זכוכית וולקנית), שתפש מקום חשוב בסחר הים תיכוני.

בתקופת הברונזה, באלף הרביעי והשלישי לפני הספירה שמשה סיציליה מרכז ימי חשוב בעל קשרים עם יוון, מלטה, סרדיניה, קורסיקה והאיים הבלאריים. בתקופה זו היו קיימים בסיציליה מגאליתים, כמו בכל רחבי הים התיכון.

 

בתקופת הברונזה חל גידול באוכלוסיית האי. חלקה הראשון של התקופה (2200-1500 לפני הספירה) עמד בסימן הקשרים עם מלטה, יוון וטרויה. בחלקה התיכון ניכרת השפעה מיקנית חזקה, כפי שהיתה באנטוליה, בדרום איטליה ואפילו בסוריה. . בחלקה המאוחר של תקופת הברונזה (מאות 8-13 לפני הספירה) נפסקה ההשפעה המיקנית והתחזקו הקשרים עם ייבשת איטליה. עם המעבר לתקופת הברזל, במאה ה-8 לפני הספירה, היו עיקר קשריה של סיציליה – תחילה עם דרום איטליה ואחר כך עם יוון הקלאסית.

היוונים הראשונים הגיעו לסיציליה כבר בשנים 1100-1500 לפני הספירה, עם הפצת התרבות המיקֶנית שם (אירוע היסטורי המוצא את ביטויו הספרותי ב"אודיסיאה"). היוונים קראו לתושבים הקדומים של מזרח סיציליה – סיקוליים (Siculi) במערב סיקניים (Sicani) ובצפון –מערב אלימיים (Elymni)- שמצאו הם עדות רק ליד סגסטה. לדברי ההיסטוריון היווני תוקידידס (מחבר מלחמת הפלופונז), היו הסיקוליים – איטליים במוצאם; הסיקנים – איברים והאלימים – טרויינים. הם אכן הגיעו מאסיה הקטנה והושפעו כבר בתחילה מן התרבות היוונית. הן חלק מהקבוצה הנקראת "גויי הים", שהתפשטו בחרב המרכזי והמזרחי של הים בתיכון, במאה ה-12 לפני הספירה. הם חתמו את תקופת הברונזה המאוחרת בארץ-ישראל (כנענית מאוחרת) והחלו את תקופת הברזל (ישראלית).

 

המילה העברית "אי", מקורה במלה המצרית "או". איי הגויים המוזכרים בלוח העמים בראשית י'  5  הם איי הים התיכון המזרחי, אשר בהם פשטה ההתיישבות היוונית במאות ה-12-10 לפני הספירה: א "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל.  ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס.  ג וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.  ד וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.  ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם".

 "איי הים" נזכרים בישעיהו י"א כמקום מרוחק מהארץ שעד אליו הגיעו גולי יהודה ומשם הם עתידים להיאסף: יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם.  יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.

בספר יחזקאל כו 18 משא צור) מתוארת חרדת העמים כאשר הגיעה אליהם השמועה על חורבן צור: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְצוֹר  הֲלֹא מִקּוֹל מַפַּלְתֵּךְ בֶּאֱנֹק חָלָל בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ יִרְעֲשׁוּ הָאִיִּים.  טז וְיָרְדוּ מֵעַל כִּסְאוֹתָם כֹּל נְשִׂיאֵי הַיָּם וְהֵסִירוּ אֶת-מְעִילֵיהֶם וְאֶת-בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ עַל-הָאָרֶץ יֵשֵׁבוּ וְחָרְדוּ לִרְגָעִים וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ.  יז וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה וְאָמְרוּ לָךְ אֵיךְ אָבַדְתְּ נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים  הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ אֲשֶׁר-נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל-יוֹשְׁבֶיהָ.  יח עַתָּה יֶחְרְדוּ הָאִיִּן יוֹם מַפַּלְתֵּךְ וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר-בַּיָּם מִצֵּאתֵךְ".

בכל המקומות הללו התכוונו לאיי הים התיכון המזרחיים (קפריסין, כרתים, איי הים האגאי ועוד) וכנראה גם לאיים מרוחקים כגון סיציליה, סרדיניה והאיים הבלאריים. הכוונה היא לכל אותם איים שיושבו על ידי הפניקים

בימי רעמסס השלישי  (-1164-1195 לפני הספירה)  הגיעה לשיא תנועת העמים ונדודיהם מן הבלקנים ואיי הים האגאי, ובכללם גויי הים של המקורות המצריים (הכפתוריים, הכרתי והפלטי של המקרא). בכתובת אחת של רעמסס ה-III נאמר: "הגויים מאיי הים יצאו… כל ארץ לא עצרה כוח לעמוד בפני מחנותיהם….עצמת כוחם היתה פלשת, סכל (סיציליה?), שכלל, דננ….". מגילת ואן אמון מתחילת המאה ה-11 לפני הספירה מתארת את הת'כרים (סכלים) שמרכזם היה בדאר. הסיקוליים מתוארים על קירות מקדש המוות של רעמסס השני, במצרים. הארכיאולוג אדם זרטל טוען שחירבת אל אחווט שליד קציר, ברכס הר אמיר, היתה התיישבות של סרדנים (מסרדיניה) ויגאל ידין , במאמרו "דן ידין עמו", הציע בשעתו שבני שבט דן הם צאצאי הדנאים.

ההיסטוריון היווני תוקידידס מספר על איטאלוס היה מלך הסיקליים, שכבש את  אנוטריה – שמשמעות שמה הוא "ארץ היין" – עקב המגף האיטלקי שמאז נקראה "איטליה".  מאוחר יותר הם פלשו לאי סיציליה, שנקרא על שמם. לכול העמים הללו היו קשרים מסחריים ענפים עם העולם האגאי מיקני, במאות ה-15-12 לפנה"ס.

סיציליה, היושבת בצומת דרכי הים, משכה אליה ספנים ומתיישבים. ראשונים היו הפניקים. כבר במאה ה-10 לפני הספירה התיישבו כנענים מקרת חדשה במערב האי. לפני בוא היוונים, היו ישובי הפניקים מפוזרים באופן שווה על פני כל האי, כאשר הגיעו ההלנים, פינו הפניקים את מרבית מושבותיהם והתיישבו מוטיה (Motya), סולוס ופנוֹרמוס (פלרמו), ליד האלימים, עמם כרתו ברית.

בשום פנים אין לייחס למושבה פניקית את אותה המשמעות שמייחסים למושבה יוונית, כלומר, העברת חלק מן המולדת למקום אחר, על כל הכלול במושג "מולדת". הפניקים באו כדי לסחור. כפי שכותב תוקידידס הם התיישבו לכל אורך חופי סיציליה בחפשם את הכפים שלכל אורך החוף ואת האיים הקטנים הסמוכים, לצורך מסחרם עם הסיקולים. לא היו אלה אלא מעגנים לאורך חופי הים, סוכנויות מסחר ומחסנים. ישובים כאילו היו קיימים גם בחוף המזרחי. גם במקומות כגון סירָאקוּזָה ובכל אותם מקומות שהמסורת היוונית מספרת שהיו בהם קשרים בין היוונים והסיקוליים, בלי להזכיר את הפניקים. היו אלה ישובים ארעיים, חוות קטנות שהוקמו בקרב הילידים. לכן גם לא השאירו עדויות בשטח.

 

פניקיה הוא השם היווני של חבל הארץ שמצפון לכנען. ומשמעו ארגמן כמו "כנען" (הסברים אחרים הם "פוניקס", היינו, תמר, או "פניקס", עוף החול). במקורותינו הם נקראים "צידונים". תולדות פניקיה הם תולדות הערים הראשיות בה, כגון ארול, גבל, צור, צידון, עכו ועוד, אם כי לא תמיד היתה בהן השתלשלות היסטורית מקבילה. לכל עיר ועיר היתה אלוהות משלה: דגון בארוד, בעלת גבל בגבל, אשמן בצידון ומלקרת בצור שהיה גם האל המרכזי בקרת חדשה. על ידו מופיעה, החל מהמאה ה-5 לפני הספירה, האלה תנית שמוצאה לא ידוע. במאה 10 מופיע בפנתיאון הפניקי האל בעלשמם דהיינו בעל שמים, שזוהה עם זבס. קיים אולי קשר בין הופעת אל זה, הקשור לספנות, לבין תנועת ההתיישבות.

ראשיתה של ההיאחזות הפניקים בחופי הים התיכון היתה באי קיפרוס שם נוסדה המושבה כתי, שמרדה בצור. מכאן יצאו הפניקים לאיי הים האגאי, לסיציליה, מלטה, סרדיניה וצפון אפריקה (עתיקה וקרת חדשה) ומשם לספרד גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית לאסיה הקטנה ובעיצוב הכתב היווני, חלק מן החוקרים מקדימים התיישבות זו למאה ה-11 לפני הספירה, ואחרים מאחרים למאה ה- 8. אולברייט ומזר סבורים שההגירה החלה במאה ה-9 בזמן אתבעל מלך צור. לימים קמה תנועת התיישבות שהגיעה לשיאה עם ייסוד קרת חדשה[1].

משנחלשו ערי פניקיה בימי נבוכדנצר השתחררה קרת חדשה מתלותה המדינית בעיר האם צור והתחילה לפעול על פי האינטרסים שלה. קיימת בעיה של היעדר מקורות היסטוריים. ידיעה קדומה מספרת לנו על הניצחון המשותף של האטרוסקים ואנשי קרת חדשה על הפוקים במזרח קורסיקה בשנת 535. אנשי קרת חדשה, שכונו על ידי הרומאים "פוּנים" היו יורשי הפניקים במערב הים התיכון, אם כי הקשר עם עיר האם לא נותק. מדי שנה בשנה, עד חורבן קרת חדשה בשנת 146 לפני הספירה, נשלח מקרת חדשה מעשר למקדש מלקרת בצור.

מידע רב על קרת חדשה – קרתגו בפי הרומאים – מגיע מהחיבור "היסטוריה" שכתב ההיסטוריון היווני טימיוס[2](Timaius), שחי במאה ה-4 לפני הספירה  ומתאר את סיציליה, דרום איטליה וארצות נוספות. היא נבנתה על חצי אי ליד מפרץ טוניס; מיקום שגרם לפריחתה המסחרית. קרת חדשה שעבדה את הנומידים שבגבולה המערבי ואת הלובים שבגבולה המערבי. והשיגה שלטון רצוף ממיצר גיברלטר ועד קיריניקה (בלוב של ימינו). עושרה של קרתגו בא לה בעיקר ממסחר. קרתגו הביאה זהב מסיירה לאונה ובדיל מבריטניה. פיתחה את החקלאות והיתה אחת הערים העשירות באגן הים התיכון. אריסטו ופוליביוס העריצו את יציבותה של העיר.

במדיניות החוץ של קרתגו ביקשה להבטיח לסוחריה מונופול על הסחר במערב הים התיכון. מדיניותה זו גרמה למאבקים בינה לבין היוונים. היא ניהלה מסחר עם שבטי הילידים בצפון אפריקה ובספרד, סיפקה להם בדים, יין, תכשיטים, תוצרת חקלאית וכלי חרס יוונים וקיבלה בתמורה זהב, כסף ושנהב.

יישובי הפניקים היו החדירה הגדולה הראשונה של תרבות ממזרח הים התיכון אל מערבו, אולם לא יצא זמן רב, ובעקבות הצורים והצידונים, בא גל דומה של מתיישבים יוונים וחדר למזרח סיציליה, דרום איטליה ומרסיי. מראשית המאה ה-6 לפני הספירה עמדו יישובי הפניקים בלחץ היוונים. ערי פניקיה, שנכבשו על ידי הבבליים ואחריהם הפרסים, לא יכלו להושיע וקרתגו עמדה בראש המאבק. סמוך ל-580 סוכלו ניסיונות היוונים לדחוק את בני קרתגו ממערב סיציליה ולהתיישב בלוב. ידוע על ניצחון משותף של האטרוסקים ואנשי קרת חדשת על הפוֹקים (פ' רפויה), בקרב הימי ליד אלאליה שבמזרח קורסיקה, בשנת 535. בשנת 508 נחתם חוזה ראשון בין קרתגו ורומא ולפי פוליביוס, משמעו הכרה הדדית בזכות לקיים מסחר. קרתגו הכירה בהגמוניה הרומאית בלטיום ואילו רומא התחייבה שלא להתערב בארצות הכפופות לקרתגו – סרדיניה, סיציליה, אפריקיה (תוניסיה של ימינו) ולא לסחור במערב הים התיכון.  המצביא מלכוס (malchos) מלשון מלך, ביסס את כוחה של קרתגו, בחלק המערבי של סיציליה, כבר במאה ה- 6 לפני הספירה.

במאה ה-5  לפני הספירה היתה קרתגו למרכזה של ממלכת ים. היא הקיפה את כל חופי צפון אפריקה ממפרץ סירטה שבלוב ועד לשערי מלקרת (גיברלטר). רק בסביבות קרתגו גופא חדרו הפונים אל תוך הארץ. קרתגו הטילה על יישובי הילידים שבתחומה מסי יצוא ויבוא, אך נמנעה מלהתערב בענייניהם הפנימיים.  גם כמה ערים בסיציליה העלו מס לקרתגו. מעוזיה של קרתגו בסיציליה היו פנורמוס (פלרמו), ליליביון (מרסלה) ודרפנה (טרפני) שבמערב האי[3]

 

תולדות סיציליה באמצע האלף הראשון לפני הספירה הן למעשה תולדות המושבות היווניות. במאה השמינית לפנה"ס, במסגרת ה"קולוניזציה הגדולה", התיישבו היוונים במזרחו של האי, תהליך שביטויו הספרותי הוא ה"אודיסיאה" של הומרוס[4].

כבר באותה תקופה, התרחשו, לפי הומרוס ואחרים, אירועים מיתולוגיים, דווקא בסיציליה. בסיציליה ניצח הרקלס, האיש החזק בעולם, בקרב התגוששות, מלך אימתני. אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה עיוור את הקיקלופ פוליפמוס ונמלט בעור שיניו, כשזה משליך אחריו סלעים. הבתולה ארתוזה (Arethusa), בקעה בסיציליה כמעיין, ונתפסה בידי אל הנהרות, המאוהב בה. פרספונה (Persephone), נימפת האביב, נחטפה בידי האדס, אל השאול, ואל האש ונפח האלים וולקן (Vulcan), כה אהב את סיציליה, עד שקבע בה את מקום הנפחייה האלוהית. בסיציליה מצאו אוכלוסיה פרימיטיבית ובלתי מוארגנת והם גברו על הילידים ואף שיעבדו אותם.

המתיישבים הראשונים לסיציליה יצאו מחלקיס וייסדו ב-735 את נכסוס. אחריה, בשנת 734, נוסדה סירָאקוּזָה בידי קורינטים ועד 729 לפני הספירה, נוסדו זנקלה (Zancle) לנטיני (Lantini) וקטניה  (בידי יוצאי כלקיס). במאה השביעית התיישבו גם בחוף הדרומי: גלה (ג'לה), אקרגס (אגריג'נטו), סלינוס וקמרינה ואף בחוף הצפוני: הימרה (Himera). תושבי האי המקוריים, הסיקוליים, התבצרו במובלעות יישוביות בלב האי, וכפי שהתברר בהמשך, הם לעולם לא ויתרו על שאיפותיהם הלאומיות ועל תביעותיהם הטריטוריאליות. השם המודרני "סיציליה" נקרא  על שמם של הסיקוליים.

מפעל ההתיישבות היווני בדרום איטליה וסיציליה זכה להצלחה רבה. הערים שגשגו הקימו בעצמן מושבות חדשות בקרבתן, הרחיבו את שלטונן על שכניהם ותוך זמן קצר עלו בכוחן על הערים של יוון גופא. האזור של סיציליה ודרום איטליה היה ל"יוון הגדולה" (Magna Grecia), כפי שתורגם על ידי הרומאים. אך חיי המתיישבים לא היו קלים כלל ועיקר. מצד אחד היה עליהם להילחם בשכניהם הלא יוונים, בפניקים בסיציליה, כפי שנלחמו באטרוסקים ואחר כך ברומאים, באיטליה. שלא לדבר על השבטים המקומיים, אשר למרות חולשתם הכללית, לא תמיד נכנעו בקלות.  היוונים כינו את הארץ "טְרינקאריה" (Trinacria) שהוראתו "משלוש" על שם צורתו של האי. אולם היוונים לא חדרו לפנים הארץ. ניסיונותיהם להתיישב בחוף המערבי במאה השישית לפני הספירה – סוכלו על ידי הכנענים.

 

עוד לפני בואם של היוונים לאי, הקימו הפניקים תחנות מסחר, בעיקר בחלקו המערבי. במרוצת הזמן, עם התפתחותה של קרתגו למעצמה ובלתי תלויה בצור שייסדה אותה, שינו את פני האזור, בסוף המאה ה-9 או תחילת המאה ה-8 לפני הספירה. מעתה אין לדבר על פניקים אלא על פונים. אירוע זה מסמל את העתקת העוצמה הפניקית אל מרכז הים התיכון ואת הקשר הישיר בין עוצמתה לעוצמת היוונים.

נוצר ארגון חדש לכול הפניקים שישבו בחופי הים התיכון המערבי, במיוחד בסיציליה. תחנות המסחר והשווקים למיניהם הכירו במנהיגותה של קרתגו, קיבלו את מרותה בעניינים של חסר החוץ, סייעו לה בקידום המסחר שלה ותמורת זו, ציפו להגנה מידי אויבים חזקים מהם. סיציליה חולקה לשנים, כאשר החלק המערבי היה לאזור השפעה והתיישבות פניקית-קרתגנית והחלק המזרחי נותר פתוח ליוונים. גודלם של האזורים היה שונה. היוונים החזיקו בשטח שהיה פי חמש גדול מזה של קרתגו. החלוקה לא היתה מוכרת וקבועה ושני הצדדים ניסו מעל לעת להרחיב את תחום אחיזתם.

בעקבות התנגשות בלתי נמנעת בין שני כוחות אלו, מתבצרים הפניקים מאחרי חומות כדי להגן על סחרם וחייהם. וכך אני מוצאים את מוציה ופאנורמו מוקפות חומות. קוו ההפרדה בין היוונים והפונים נמתח בין הימרה בצפון לסלינונטה בדרום. קוו שהיה נתון לתנועה מתמדת. היוונים והפונים כרתו לעתים בריתות של שיתוף פעולה וסחר חליפין. באלזה (Alesa) שבצפון, הלוא היא טוסה (Tusa) המודרנית, נוצר איחוד בין היוונים לפונים, שבא לידי ביטוי, בפסל מן המאה ה-6 לפני הספירה, של אריה התופס בשיניו גולגולת של עגל, ולו קווים מזרחיים טיפוסיים.

 

ראו גם, מאמרי: תולדות יוון העתיקה.

במאה ה-7 לפני הספירה התחילו המושבות היווניות לפרוח. בתחילה שלטה שם האריסטוקרטיה. במאה ה- 6 לפני הספירה היה תור הזהב של היוונים בסיציליה. היוונים (גרקים) הקימו ערים שיחד כונו "יוון הגדולה" – "מאגנה גַרְקִיה". הגדולה והמפורסמת בערים היווניות היתה סירָקוּזה (Siracusa), בת תחרותה של אתונה. מימי היוונים נשארו שרידי מקדשים, כמו בערים אגריגֶ'נטוֹ (Agrigento), סלינונטה (Selinonte) וסֵגֶ'סְטה (Segesta). כך למשל, הכריז המשורר היווני פינדארוס, כי אקרגס היא העיר היפה ביותר שבני אדם ראו. יווני מפורסם אחר הקשור לסיציליה היה כסנופנס מקולופון. הוא עזב את איוניה בשנת 545 לפנה"ס, כאשר הפרסים עזבו את האזור, וחי בדרום איטליה ובסיציליה שמשך למעלה משישים שנה. הוא היה יותר משורר סטירי מאשר פילוסוף ותקף את האנתרופומורפיזם של הומרוס והסיודוס וטען כי "לו השוורים או האריות היו בעלי ידיים והיו עושים דמויות של אלוהיהם, אלה היו בצורת בעלי חיים אלה". הוא טען כי קיים אל אחד, שונה בצורתו וברוחו מבני תמותה, והוא שולט על הכול.

במאה ה-6 לפני הספירה החל גיבושם של הכוחות היריבים. בתקופה זו, המכונה גם "עידן הגבורה", שלטו הטיראנים, שהידוע שבהם הוא פלריס (Palaris) באקרגס (570-554) ואחריו שלט בה תרון  Theron) 488-472). האחים קליאנדר (Cleander) והיפוקרטס שלטובגֶלָה ואחריהם גלון (Gelon), שכבש את סירָאקוּזָה בשנת 485 לפנה"ס. הוא וחותנו תרון מאקרגס, שלטו כמעט בכול סיציליה היוונית.

שליטים אלו הדיחו את האריסטוקרטיות הישנות, מקרב צאצאי המתנחלים הראשונים, והעלו שכבות חדשות. בימי הטירנים התפשטו יושבי עיר אחת על פני שכנותיה ונפתח פרק ארוך של כיבושים וכיבושים חוזרים. תקופת הטירנים היתה תקופה של פריחת חיי הרוח. התפתחו המדעים, הספרות והאמנות מקדשי הערים מעידים על רמת ארכיטקטורה גבוהה.

במדיניות החוץ הם נטו להתפשטות ולהבטחת הגמוניה על שכניהם, תוך פריצה מערבה ומלחמה בכנענים.הערים הפניקיות נשענו על אחיהם למוצא, הפונים אנשי קרתגו. היוונים התאגדו, מרצון או מאונס, סביב טיראנים בודדים.

במאות ה-4-5 לפני הספירה היתה סיציליה זירת מלחמות בין קרתגו לבין היוונים של סירָאקוּזָה.

בתקופה זו נשלטו בסיציליה ערים רבות על ידי טיראנים והיו קיימים קשרי משפחה בין טיראנים שונים וגם התחרות בין קבוצות שונות. בעקבות השתלטות תרון על הימרה  בשנת 483 וגירוש משם של הטירן המקומי טרילוס, הזעיק האחרון את חמילקר מקרתגו לבוא לעזרתו. לפי המסופר אצל הרודוטוס ודיודורוס, שלחו בני קרתגו כוח עצום לסיציליה, 300,000 חיילים, 200 אניות מלחמה ו-300 אניות מסע. אין כול אפשרות לבדוק את הנתונים האלה. יתר על כן, מסעו של חמילקר לסיציליה הוצג על ידי היוונים כחלק של תכנית כוללת של ממלכות המזרח, פרס, הפניקים והקרתגנים, כנגד היוונים. פלישת קרתגו לסיציליה ארעה לפי המסורת הזאת, ביחד עם פלישת כסרכסס ליוון, בקיץ 480.  על כול פנים, מטרתו של חמילקר היתה מצומצמת. הוא נחת בפנוראמוס, ומשם התקדם להימרה והטיל מצור על העיר. אולם הימרה ניתלה לאחר התערבות גלון. הקרתגנים פנו אליו וביקשו לכרות ברית שלום. גלון הסכים תמורת פיצויי מלחמה של 2000 ככרות כסף ובניית שני מקדשים לאלים היוונים.  אל אף ניצחונו המזהיר, הוא לא דרש מהפונים לפנות את סיציליה, אך עמד על כך שבחוזה השלום יהיה סעיף שיאסור על קורבנות ילדים. הניצחון הזה הפך את גלון לדמות החזקה ביותר בעולם היווני; דבר שעורר את קנאתה של אתונה בסיראקוסאי (סירָאקוּזָה) . למרות זאת, מעמד קרתגו במערב האי לא נפגע. הרעיון הקרתגני היה להרחיב את השליטה הפונית במערב האי, על ידי ניצול הסכסוך שבין הערים היווניות. העניין היה בעיקרו מאבק פנימי יווני, על השליטה בסיציליה.

אחרי ניצחונות אלו נתחדשה תקופת שגשוג ליוונים. במקביל לזו של יוון ה"קלאסית", סימנה המאה החמישית לפני הספירה  את שיא הפעילות התרבותית בסיציליה ושושלות הטיראנים, אף שהיו קצרות ימים, עודדו מגמות אלו. תקופת הזוהר של הטיראנים בסיצילה לא האריכה ימים. במות הטירנים הגדולים, היתה תנועת התעוררות הילידים, מה שאפשר לכנות כתנועה לאומית סיציליאנית. תנועה זו היתה קשורה באישיותו של מנהיג מיוון בשם דוקטיוס, שרצה לשחרר את עצמו מעול היוונים אבל לא מתרבותם. הוא שאף להקים חברה יוונית-סיצילית מעורבת, בה יוכלו לחיות גם היוונים.  הוא יה מנהיג בלתי מעורער כמה שנים, עד שנוצח על ידי התאגדות של הערים הסיציליאניות הגדולות, סירקוסאי ואקרגס. קמו בסיציליה משטרים דמוקרטיים מתונים. בסוף המאה ה-5 לפני הספירה הסתבכו ערי סיציליה במלחמת הפלופונז , תוך כריתת בריתות עם אחד הצדדים הלוחמים והתערבות ישירה במלחמה. כבר לקראת פרוץ המלחמה הפלופונזית נערכו הסיעות השונות והערים במחנות עוינים, שהאחד תמך באתונה ויריבו בספרטה. במיוחד מפורסמת המשלחת האתונאית כנגד סירָאקוּזָה, שנחלה מפלה בשנת 414 לפני הספירה. במשך המלחמה ואחריה, נתהדקו הקשרים בין יוון לבין מושבותיה בסיציליה.

בשלהי המאה החמישית לפני הספירה, בעת מלחמת הפלופונז, חלה התערבות מחודשת של קרתגו בענייני סיציליה, תקופה הנודעת כ"המלחמות הקרתגניות". מצור אתונה על סירָאקוּזָה (413-415) חיזק את הכנענים, שהחלו לנסות ולהשתלט מחדש על ערי המערב. ראשית המלחמות בהתערבות אנשי קרתגו, במלחמת סגסטה נגד סלינוס, שהסתכמה בכיבוש סלינוס ובטבח תושביה (409 לפני הספירה). המצביא חניבעל (לא המפורסם) כבש את הימרה ורצח את תושביה ובכך נקם את דם סבו מלקרת, אשר הובס ומת שם בשנת  480  לפני הספירה. במסע נוסף (406) כבשה קרתגו את אקרגס והשמידה אותה.  לחץ זה של הקרתגנים, גרם לאסיפת העם לפטר את המפקדים המובסים, ולמנות כסטרטגון (מפקד עליון), את דיוניסוס ה-I, טיראן סירָאקוּזָה. הוא שלט על האי במשך 38 שנים ונחשב לטיראן החזק ביותר בהיסטוריה הסיציליאנית. שנות מלכותו היו רצופות מאבקים כנגד קרתגו ובנות בריתה[5]. הוא דיכא את התקוממות האוליגרכים של סירָאקוּזָה, כבש את ערי הסיקולים ושינה לא מעט את המפה היישובית של סיציליה, בהצליחו לצמצם עד מאד את אחיזת קרתגו בסיציליה, ואיחד בשלטונו את כל סיציליה היוונית. רק מותו של ב- 367-6 מנע את גירושם הסופי.

מכן באה תקופה של שקט ובה דאגו התושבים הפוניים והאלימיים של סיציליה המערבית לשיקום הערים שנמחו מעל פני האדמה בעקבות תוקפנותו ההרסנית של דיוניסוס. בעקבות ניסיונם המר הם הקיפו אותן בחומות, ובנו אותן על מקומות גבוהים. בשיקום הערים, נעזרו הפונים באדריכלים יוונים, שרכשו ניסיון בבנין ערים באסיה הקטנה. הערים התכתשו זו עם זו, לאורך המאה ה- 4 לפני הספירה, עד שבשנת 301 לפנה"ס הסכימו לכרות ביניהן ברית שלום, אך באופק הסתמן כוחה העולה של רומא. יורשיו של דיוניסוס ה-I המשיכו לחזק את סיציליה. טמולאון (Timoleon) הקורינטי הביא לאי עושר רב ובימי אגתוקלס (Agathocles) הורחב השלטון היווני, לא רק על פני קרתגו הסיציליאנית, אלא גם לשטחים בצפון אפריקה. יורשו היריון ה-II כבר הביא את סיציליה תחת שלטונה של רומא. המלחמה הפונית ה-I התרחשה בעיקר על אדמת סיציליה.

 

במאות ה- 4-3 לפני הספירה חדרו לאי יסודות איטלקיים; הניגוד בינם לבין היוונים והכנענים הקל על השתלטות רומא (אם כי, המפגש הרומאי-פוני החל הרבה קודם לכן).

בשנת 280 לפנה"ס, פלש פירוס – מלך אפירוס – לאיטליה[6]. אי יכולתו של פירוס להגיע להכרעה במלחמה, סירובו של הסנאט הרומי לשאת ולתת איתו, ולפי חוקרים מסוימים, אופיו ההרפתקני, הובילו את פירוס להעביר את צבאו לסיציליה, במטרה למגר את שליטת קרתגו באי, כשהוא משאיר כוחות מצב מועטים בדרום איטליה. הוא הסיר את מצור הקרתגנים (שהיו אז בני בריתה של רומא), מעל סירָאקוּזָה ועקר את הפונים כמעט מכול עמדותיהם באי.  למרות שבתחילת מאבקו הצבאי בסיציליה זכה פירוס להצלחות, המערכה נתגלתה ככישלון מצידו, בעיקר משום שהיוונים תושבי סיציליה התנגדו למשטרו המלכותי.  בשנת 275 לפנה"ס חזר לאיטליה, כשהוא מכריז: "איזה פרס אני משאיר לרומא וקרתגו להילחם עליו[7].

 

קרתגו ורומא קיימו תחילה יחסי ידידות[8]. אולם התקרבותה של קרתגו לאיטליה יצרה מצב חדש, שהדאיג את הרומאים. אלה, שעתה זה סיימו את כיבוש דרום איטליה, ראו בסיציליה יעד טבעי להמשך כיבושיהם. נוכחותה של מעצמה זרה סמוך לתחומם הפריעה להם בהשגת מטרתם. מלבד זו היתה סיציליה ארץ פורייה, שיכלה לספק תבואה למחצית איטליה. היה זה  צעד טבעי בהתפשטותה של רומא. היחסים הידידותיים בין רומי לקרתגו הסתיימו בשנת 264, כאשר רומא הסכימה לעזור למסינה שבחוד הצפוני של סיציליה, סמוך לדרום איטליה), להשתחרר משליטת קרתגו; דבר שגרם לפרוץ  "המלחמה הפונית הראשונה" (264-241).

ב-262 כבשו הרומאים את אקרגס בדרום, אחרי קרב כבד שהוכרע עקב עליונות הרגלים הרומאים, למרות זריזותם של הפרשים הנומידים שבשרות קרתגו. הישגי הרומאים היו רבים.  לאחר שכבשו את סגסטה שבמערב השיגו יתרון ברור בייבשה. הצלחותיה הראשונות של רומא גרמו להיראיון, שליט סירָאקוּזָה, לכרות חוזהשלום נפרד עם רומא. דבר שהבטיח לרומאים אספקה של תבואה לגייסותיהם שבסיציליה. אך למרות זאת, לא עלה בידם לסלק את בני קרתגו מסיציליה, הואיל והללו שלטו בים. היה ברור כי עליונות רומא תוכרע רק שם.  הרומאים, שנעדרו כל מסורת ימית, הוכיחו כושר הסתגלות יעיל. הם מצאו אנייה קרתגנית שעלתה על שרטון ובנו לפיה 160 אניות.

הספינה הגדולה ביותר שהייתה בשימוש במלחמה היא חמש חתרית שלפי פוליביוס הרומאים הציבו עליה 300 חותרים ו-120 חיילי צי. חמש חתרית הייתה מציידת באיל ניגוח ובגרסה רומית גם גשר נחיתה לפשיטה על הסיפון.  הם רצו לשוות ללוחמה אופי ייבשתי ככל האפשר, לכן הרכיבו בחרטום אניותיהם ווים מאונקלים (שכונו "עורבים"). היו אלו גשרים בעלי מעקה, שאפשר היה לסובבם, להורידם ולהרימם. כך הצליחו להיצמד אל ספינת האויב, לעבור אליה בגשר ולנצחה במלחמה יבשתית, שהיו מתורגלים בה.

בשנת 260 ניצחו הרומאים את הקרתגנים בקרב הימי במילי (Mylae) שבצפון-מזרח סיציליה והקונסול גאיוס דואליוס זכה ב"טריומפוס" – הראשון ברומא, על ניצחון בים. בבת אחת הפכה רומא למעצמה ימית, אך קרתגו עדיין החזיקה בצפון-מערב סיציליה ובייחוד בפנורמוס (Palermo) וכן בקורסיקה. ב-256 שגרו הרומאים צי פלישה לאפריקה ובו 330 אניות. בקרב ימי גדול, מול הר אקנומוס שבדרום סיציליה גברו על צי הפונים, שמנה 350 אניות.  בקרב זה, הנחשב לקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה, השתתפו כ-300,000 איש משני הצדדים ובהם ארבעה לגיונות רגליים. 30 אניות קרתגניות טובעו ו-64 נתפשו, במחיר של 24 אניות רומאיות. לניצחון זה היתה חשיבות מיוחדת, כאשר את השייטת הרומאית לוותה ספינות תובלה, בהן שט כוח של 40,000 חיילים.  כוח זה, בפיקוד המצביא הרומאי רגולוס, נחת בצפון אפריקה ושם הרס ערים קרתגניות ללא כל התנגדות.

קרתגו לא החזיקה צבא באפריקה. למזלה ציוותה רומא למחצית הכוח לשוב הביתה. החצי האחר נוצח על ידי המצביא כסנתיפוס,  שהקרתגנים שכרו מספרטה. הקרתגנים לקחו בשבי את הקונסול הרומאי רגולוס, שעלה לחוף ללא סיור מקדים. צי התובלה הרומי שהחזיר את הגייסות הביתה, טבע בים עם  284 ספינות ועל סיפונן 100,000 איש.  זהו האסון הימי האיום ביותר בתולדות האנושות. הרומאים הוכיחו את עליונותם, בבנותם 200 ספינות חדשות, תוך שלושה חודשים ואימנו 80,000 להוביל אותם. לאחר שהחזיקו את רגולוס בשבי חמש שנים, התירו לו שוביו להצטרף למשלחת קרתגנית ששוגרה לרומא, למשא ומתן על שלום, בתנאי שיבטיח כי ישוב למאסר אם הסינאט ידחה את התנאים המוצעים. כששמע אותם רגולוס, יעץ לרומא לדחותם, ועל אף תחנוני בני משפחתו וידידיו, חזר עם המשלחת לקרתגו, שם עונה עד מוות, על ידי שנמנעה ממנו שינה. בניו ברומא נטלו שני שבויים קרתגנים רמי מעלה, עקדו אותם בארגז שבו היו תקועים מסמרים ולא הניחו להם להירדם, עד שמתו.

המצביא הקרתגני הבולט היה חמילקאר[9] ברקה, שהיה אמן טכסיסי "פגע וברח".  הוא כונה לעתים "ברקה", היינו, ברק, ונהג להתקיף בחטף. בגיל צעיר מונה למפקד על כול כוחות קרתגו. בעזרת צי קטן היה מתגרה ברומא בנחיתות פתע, מחריב עמדות חלוץ רומאיות ולוקח שבויים רבים. אחר כך, לעיני הצבא הרומי שהחזיק בפאנורמוס (פלרמו), העלה לחוף את גייסותיו ולכד גבעה הצופה אל העיר. הוא תקף את חופי ברוטיום ב-247.  יותר מאוחר הגיע עד קומי.  הוא תפס בתחילה את הר הירקטה שבמערב האי (244-247), כבסיס לפעולותיו נגד הרומאים ואחר כך נאחז בהר אריקס (244-241); משם ניסה לשווא להציל את דרפנה מהמצור הרומי.

פשיטותיו הנועזות של חמילקאר גרמו לרומאים קשיים רבים, אך הם שמרו על עליונותם.  בין הייתר בשל סירובה של קרתגו לתגבר אותו באנשים ובציוד. ב-249 זכו הקרתגנים בניצחונם היחידי בים – ליד דרפנה. בשנים 255-249 טבעו כ-700 אניות של הרומאים ובהם כ-80,000 איש. לאחר הניצחון לא עשתה קרתגו דבר לחיזוק צבאה, לפי שבטחה בגאוניותו של חמילקר. אולם הרומאים, במאמץ עליון בנו ה צי חדש של מאתיים איות מלחמה ולהן 60000 חיילים וב-242 ניצחו את קרתגו ליד האיים האגטיים וכך הוכרעה המלחמה וקרתגו נאלצה לשלם לרומא 3200 ככרות כסף.  המלחמה נמשכה כ-24 שנים וקירבה את רומא לכדי פשיטת רגל, עד שהמטבע שלה הופחת ב-83%. אבל הוא הוכיח את עיקשותו היסודית של האופי הרומאי ואת עדיפותו של צבא אנשים חופשיים על צבא שכירים. לאחר מכן היתה סיציליה לפרובינקיה (241), המעלה לרומא מס בחיטים.

אובדן סיציליה הוריד את קרתגו לדרגה של מעצמה מסוג ב'. בתום המלחמה מרדו חייליה השכירים של קרתגו, ששכרם עוכב ביוזמת חאנו "הגדול", כולל החיילים שהיטיבו לשרת את חמילקרת. כמו כן מרדו בה הלובים.  נשי לוב מכרו את עדייהן כדי לממן את ההתקוממות. את המרד הנהיג מאתו, אזרח חפשי מלוב שבעזרת ספאנדיוס, עבד מקמפניה, שמו מצור על קרתגו. הסוחרים לחצו על חמילקר שיצילם וזה דיכא את המרד באכזריות רבה. פוליביוס כינה את מלחמת השכירים כ"המלחמה האכזרית והנפשעת ביותר בהיסטוריה".

בעת המרד נהגה רומא בניטרליות גמורה, אך כאשר ביקשה קרתגו לדכא מרידה של חייל השכירים שלה בסרדיניה, התערבה רומא. קרתגו נאלצה לוותר על סרדיניה וקורסיקה (238) ולשלם עוד, בתוקף חוזה מיוחד, שקרתגו התייחסה אליו כאל שוד. התנהגות רומית זו העלתה את חמתם של סוחרי קרתגו והכשירה את הלבבות למלחמה הפונית השנייה.

קראו גם מאמרי:  המלחמות הפוניות.

המלחמה הפונית השנייה.

כיבוש דרום ספרד בידי חמילקר היה פיצוי מה לאבדות אלו. חמילקר נשא עיניו למכרות המתכת העשירים; לאוכלוסיה הגדולה שתהיה שוק לתוצרת קרתגנית ולשבטים הלוחמים שיצטרפו לצבא הקרתגני. עזרובעל[10] ה-I ביסס את הישגים אלו באמצעים דיפלומטיים. הוא ייסד את "קרתגו החדשה", קרטחנה (Cartagena) של ימינו, כבירת הממשל הקרתגני בספרד. כיבוש ספרד זכה לתמיכה נלהבת בבית, מה גם שהוא ייצג את האינטרסים של הרוב במדינה: הסוחרים, בעלי המלאכה ויורדי הים. ציבור זה יהווה מעתה את "מפלגת המלחמה" בקרתגו, בעוד בעלי האחוזות, שנציגם הבולט הוא חאנו "הגדול", יתקבצו ל"מפלגת שלום", שכל מאווייה לגבש את השלטון על אדמת אפריקה.

המלחמה התנהלה על אדמת איטליה. רצונו העז של חניבעל היה שקרתגו, מוקדון וסירָאקוּזָה יתאחדו, בהתקפה כפולה, אשר תכבוש מחדש את סיציליה, סרדיניה, קורסיקה ואיליריה, ותכפה על איטליה להגביל את שלטונה לתחומי איטליה בלבד.בשנת 212 כבש מארצלוס את סירָאקוּזָה ושנה אחר כך נכנעה גם אגריג'נטום לרומא.

המלחמה הפונית השנייה שינתה את פני הים התיכון המערבי. היא נתנה בידי רומא את כול עושרה של ספרד ועל ידי כך סיפקה את המקורות שיסיעו לרומא לנצח את יוון. היא איחדה את כול איטליה תחת שלטון רומא ופתחה את כל הדרכים והשווקים לאניות ולסחורות של רומא. אבל היא היתה היקרה ביותר מכול מלחמותיה. במלחמה הושמדו 400 ערים ונהרגו 300,000 איש. איטליה הדרומית לא התאוששה עד עצם היום הזה….

 

מתקופה זו ידוע במיוחד המצור הרומי על סירָאקוּזָה שארך שלוש שנים (החל מ-213 לפנה"ס), שנהדף, במידה רבה, על ידי מכונות מלחמה משוכללות שבנה ארכימדס. מסופר שבעזרת מראות קעורות הצליח להבעיר אש במפרשי אניות האויב. מסופר שהמצביא הרומאי מרקוס קלאודיוס מרצלוס הורה לחוס על חייו כשהצליחו כוחותיו להבקיע את חומות העיר. אחד החיילים שחיפשוהו נתקל בזקן שישב ושרטט צורות גיאומטריות בחול, ושאל אותו היכן נמצא ארכימדס. הזקן נזף בו על שהשחית את שרטוטו, והחייל המית אותו בו במקום; היה זה ארכימדס[11].

לאחר דיכוי סירָאקוּזָה, נפסק למעשה קיומה העצמאי של סיציליה למשך מאות שנים. רומא שלטה על כול סיציליה, כולל על הנחלות הקרתגניות במערב. הערים היווניות איבדו את האוטונומיה שלהן.

סיציליה היתה הפרובינקיה הראשונה של האימפריה הרומית. שם, אחרי ניצחונם במלחמה הפונית הראשונה, למדו הרומאים, לפי האמרה המפורסמת של קיקרו, "כמה נעים לשלוט על עמים אחרים". סיציליה היתה בת ברית לרומא, כונתה "אסם התבואה של רומא" ונהנתה מן הטוב שהשפיע שלטון רומא. באותה תקופה נבנו בה ווילות מפוארות, שהידועה שבהן היא פיאצה ארמרינה. עם זאת, היא סבלה מתופעות לוואי של שלטון רומי: לחץ נציבים, נישול המתיישבים היוונים מפני מתיישבים לטינים וכמו כן, הושתת בה שטר של לאטיפונדיות (אחוזות גדולות), מבוסס על עבדות. כמות העבדים הגדולה (שהוגדלה על ידי שבויים שהרומאים לקחו במלחמותיהם במזרח, הובילו למרידות עבדים חמורות. הידועות שבהן פרצו ב-139 לפנה"ס וב-104 לפנה"ס והן דוכאו על ידי הרומאים באכזריות רבה. אולם דווקא העבדות קיבעה את נחשלותה של סיציליה. אזורים אחרים, נעדרי עבדות, נאלצו לפתח פתרונות טכנולוגיים, שקידמו את החקלאות. בימי הקיסרות שגשגה סיציליה ותושביו קבלו "זכויות לטיניות" מידי קיסר, אבל סיציליה איבדה את חשיבותה.

המגע עם תרבות יוון בסיציליה ודרום איטליה ואחר כך ביוון גופא, הכניס לפנתיאון הרומאי אלים חדשים שכונו di novensiles. כבר בשנת 496 לפנה"ס הגיעו לרומא דמטר ודיוניסוס, שהיו קשורים לקאראס ולליבר (אל הגפן). תריסר שנים אחר כך הגיעו קאסטור ופולוקס, שנהיו למגיניה של רומא. ב-431 הוקם ברומא מקדש לאפולו; ב-294 הובא אפידאורוס, אל הרפואה היווני קרונוס התמזג עם סטורנוס, פוסיידון התלכד עם נפטון; ארטמיס עם דיאנה, הפייסטוס עם וולקן ועוד. ב-263 הובא שעון השמש מקטניה והוצב בפורום הרומאי, אולם מאחר שקטאנה היתה 4 מעלות דרומה לרומא, היה שעון השמש מטעה במקצת. המגע עם תרבות יוון באיטליה, סיציליה ואסיה הקטנה, גר לרומאים שיכירו לא רק את חפצי המותרות, אלא גם את היצירות הנעלות ביותר של התרבות הקלאסית.