כתב: גילי חסקין; פברואר 2000

ראו גם: מסע בארץ מתעוררת.

ראו גם: קובה – המלצות לקריאה

להרצאה על קובה:

לאלבום תמונות מ-2016.

לסרטון על קובה.

מפגש ראשון

דניאל התמתחה ליד הבר. הביטה ברוקדים בעיניים עצובות. העבירה את מבטה הנוגה מאחד לשני, נעצה אותן בעיניי ושתקה. לפתע ניעור זיק של שובבות בעיניה התכולות, והיא החלה לפזז לצד נערות אחרות, כשעיניה פוזלות לעתים לעברי. דניאל הניעה את ירכיה בפראות, העגיל שבטבורה נצנץ באור הזרקורים, והיא חייכה בינה לבינה, יודעת מה תנועותיה עושות לגברים.  כאשר התיישבה מיוזעת ליד הבר, לא יכולתי להתאפק והצעתי לה משקה.

לשאלתי הבלתי נמנעת השיבה: "אסטוי סולה" (Estoy sola), היינו, "אני לבדי", ושיגרה לעברי חיוך מתוק. בכל מקום אחר הייתה שיחה כזאת מרטיטה את חושי ומציפה את כולי בנחשולים של אגו. "חתיכה" בת 19 שולחת מבטים מצודדים אל גבר במיטב שנותיו. אך אחרי שבועיים של טיול בקובה לא היה מקום לאשליות.  שם המשחק היה ברור: כסף.  לייתר דיוק – שווה כסף, היינו, מסעדות, מועדונים, בילויים, וכבונוס גם מתנה קטנה.  דניאל היא 'חינֶטֶרָה' (Jinetera), עיסוק מאד פופולארי בקובה הפוסט־קומוניסטית.

המשכורות בקובה דלות.  פועל ממוצע מקבל שכר של 11 דולר לחודש.  שכרו של רופא עשוי להרקיע ל-24 דולר. אפשר לחיות מזה, אם לאורז ושעועית המחולקים לפי פתקים אפשר לקרוא חיים.  אנשים אינם רעבים.  יש להם אפילו מלבושים צנועים, ובמקרים לא מעטים גם אופניים.  אך הלב רוצה הרבה יותר. אפילו קוקה קולה אפשר לקנות רק בדולרים.  ביקור בדיסקוטק יעלה כ-$10.  היד איננה משגת והנפש הצעירה יוצאת לבילויים.  בתנאים הללו צריך לשרוד, וכך התפתח מקצוע ה"חינטרו", המתפרנס מן התייר.  את החינטרוס פוגשים בכל מקום.  בפתח המלון, בקרן הרחוב ובאירועים עממיים.  החינטרו משתדל לפתח שיחה עם התייר, ללוות אותו ולסייע לו ככל שיוכל, ובדרך ייקלף לעצמו כמה טובות הנאה.  כך למשל החינטרו שמושך תיירים למסעדה מסוימת יקבל מבעליה ארוחת חינם, מחנות המזכרות יקבל עמלה צנועה, ואם הוא בר מזל ומצא תיירים נוטפי הורמונים, ייהנה אף הוא מחסדיה של היצאנית.  את החינטרה חנן הטבע ביתרונות נוספים.  החינטרה תתלווה אל התייר למסעדות, למועדונים ולבילויים נוספים.  נושא התשלום לא יעלה בצורה פורמלית אך תנאי העסקה, גם אם מוצנעים, ברורים לכול.  לתייר המצ'ואיסטי זו חוויה מרנינה.  סוכני תיירות זריזים ומדריכים מקומיים מארגנים לקובה "טיולי גברים" מעוררי חלחלה.  עולם אכזר.

לפני שנים, האסוציאציה המיידית לשם 'קובה', הייתה "מהפכה קומוניסטית", "להבה בדרום אמריקה" כפי שכונתה בפי עיתונאים מלאי פתוס, פידל קסטרו, וכמובן דמותו ההרואית של הרופא המהפכן צ'ה גווארה (Che Guevara).  בינתיים החלום נגוז. המהפכה כבר מתה.  קסטרו נאלץ לפתוח את שעריו לתיירות ולכסף של מרד הנעורים בשנות ה-60, מודפסת על חולצות הנמכרות בכמה דולרים. "הברוגז" האמריקאי שהמשיך לשחק גם ג'ורג' בוש הבן וגם יורשיו, הינו השריד האנכרוניסטי האחרון לאותה תקופה של המעוז הקומוניסטי שמול חופי ארצות הברית.  כיום האסוציאציה המידית לשמע השם "קובה" היא לא להבה ולא זקן של נואם תיאטרלי, אלא אי טרופי ירוק, קצב הסלסה שאי אפשר לעמוד בפניו, חופים שטופי שמש, עשן הסיגרים המפורסמים וכמובן "חינֶטֶרָס".

בחודש דצמבר השנה תציין קובה 43 שנים למהפכה של פידל קסטרו ו-510 שנים להגעתו של כריסטופר קולומבוס לאי. הרבה דברים השתנו בקובה בין שני התאריכים הללו, ובעיקר אחריהם.   כל מפגש עם קובני – רופא, פועל ייצור, כומר, מכשף, מהפכן ומהגר, משקף מדינה בתהליך של שינוי.  קובה היא כיום אחת המדינות המסקרנות ביותר בעולם.  באופן רשמי הכלכלה קומוניסטית, אך המציאות כבר מזמן קפיטליסטית.  שליטה, שהיה פעם סמל הצעירים בעולם, נמצא באמצע העשור השמיני לחייו, וזקנו שהלבין מזכיר מעט את בתיה המתפוררים של הוואנה.  החלום מת, ובינתיים מנסים לשלב אידיאולוגיה מהפכנית יחד עם תיירות עשירה, ומגדלים צאצאי מהפכנים החולמים אמריקה.

מיקום ומבנה

קובה היא חלק מהאיים האנטיליים הגדולים, יחד עם ג'מייקה, היספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית) ופורטו ריקו.  היא נראית כסיגר בין האצבעות של פלורידה ויוקטן; נמצאת בלב הים התיכון של האמריקות, מעט דרום לחוג הסרטן, ובכניסה למפרץ מקסיקו; בין האוקיינוס האטלנטי בצפון, והים הקריבי בדרום

שטחה של קובה הוא 110,922 קמ"ר.  אורכו 1,250 ק"מ ורחבו נע בין 31 ק"מ ל-191 ק"מ.  שווה בגודלה לבולגריה.  מעט קטנה מלואיזיאנה או מהאי הצפוני של ניו זילנד.  אפשר להכיל את כל סקוטלנד, צפון אירלנד ווולס, בתוך הארץ הקריבית הראשית. קובה היא הגדולה והמערבית ביותר ב"איי הודו המערביים" (האיים הקריביים").  קובה גדולה כמעט כמו כל האיים האחרים גם יחד. זהו האי ה-15 בגודלו בעולם. אורך קוו החוף: 3735 ק"מ.

הרפובליקה הקובנית ( Republica del Cuba כוללת 4,195 ) איים ואיונים נוספים, ששטחם הכולל 3715 ק"מ.  מרביתם בלתי מיושבים.  מוזר ככל שיישמע: לקובה גבול יבשתי עם ארצות הברית: המחנה הצבאי של ארצות הברית בגווטנאמו (Guatanamo). אורכו 29 ק"מ. האי השני בגודלו הוא 'אי הנעורים' (Isla de Juventud), ששטחו 2,200 קמ"ר. בעבר נקרא "אי האורנים" (Isla de Los Pinos) ושימש כמושבת עונשין.  כיום הוא יעד תיירות פופולרי.  חופי קובה מפורצים מאד, בחלקם הם בנויים צוקים גבוהים ובחלקם הם חוליים.

אקלים

לקובה אקלים סובטרופי נעים, הודות להשפעה מבורכת של רוחות הסחר הצפוניות-מזרחיות.  הודות למבנה המתון והמאורך של האי, כמעט כל המקומות נהנים מהשפעת הרוחות הממזגת, ולפיכך כמעט ואין הבדל בטמפ' בין החורף לקיץ. ההבדל היחידי הוא בין העונה היבשה (נובמבר – אפריל) לעונה הרטובה (מאי-אוקטובר). הטמפ' הממוצעת ביולי אוגוסט היא °27.4 ובפברואר 22.2°. למעט אזור ההרים, מזרח קובה חם יותר ממערבה. הלחות היחסית (81% בקיץ ו79% בחורף), גורמת לטמפ' מוחשית (עומס חום) גבוהה.

כמות הגשמים הממוצעת היא 1375 מ"מ.  בעונה הגשומה יורדים 1059 מ"מ, ובעונה היבשה 316 מ"מ.  החודשים הגשומים הם ספטמבר-אוקטובר. הגשמים העזים ביותר יורדים במזרח, במקום בו ההרים תופסים את הגשמים הבאים מהאטלנטי. ההוריקנים מתחילים להיווצר בחוף האטלנטי של האנטיליים הקטנים, ממשיכים צפונה-מערבה לקובה וצפונה לפלורידה והבהאמאס.  עצמתן 250 קמ"ש אך אינן מסוכנות לאדם המסתתר בבית מודרני.

אוכלוסייה

בקובה חיים כ-11.2 מיליון תושבים (אומדן 1995, לעומת 10,626,000 במפקד 1990, לעומת 9,723,000. במפקד 1981; הריבוי הטבעי בקובה הוא מהנמוכים ביותר באמריקה הלטינית (1.1%), וגידול האוכלוסייה נמוך אף יותר בגלל בריחתם, הגירתם או גירושם של מאות אלפי קובנים לארצות הברית.  במיאמי לבדה ישבו ב-1990 700,000 קובנים.

חלוקה אתנית: 51% הם מולטים; 37% לבנים; 11% שחורים; 1% סינים.

גן העדן הקובני

כריסטופר קולומבוס גילה את קובה במסעו הראשון, ב-27/10/1492.  משפטו המפורסם, שכל ילד בקובה לומד לצטט היה: "זאת הארץ היפה ביותר שבני אנוש ראו".  הוא היה משוכנע כי השם המקומי Cubacan מלמד כי זהו מושבו של החאן הגדול של מונגוליה. קולומבוס הוא הגיבור הלאומי הראשון של קובה, אך זה הפותח גם את עידן חורבנה.

כמעט כל סיפור על קובה נפתח במלים "גן עדן".  תיאורי הכרוניקנים הספרדים מספרים על ארץ יפהפייה, שעציה ענקיים ואנשיה מסתובבים "עירומים, יפים, נוחים ושלווים, ללא מעמדות… ללא נשק וללא חוקים".  אם אכן הייתה קובה גן עדן כזה עבור תושביה הילידים, לא נדע.  ברור הוא שהם גורשו ממנו ברגע שהגיעו הכובשים.  אך שני לו בפופולאריות הוא האינדיאני הָאטָוֵוי (Hatwei), לוחם החרות הראשון של קובה, שהנהיג מרד כנגד הכובש דייגו וולסקז (Velazces), נתפש, ונידון לשריפה. כאשר הציעו לו להיטבל לנצרות, לפני שתצא נשמתו, שאל אם בגן העדן יש נוצרים.  כאשר השיבו לו בחיוב, אמר שאם כך, הוא מעדיף למות כופר.  קובה הייתה זמן רב מאד גן עדן למגדלי הסוכר והטבק, לייצרני הסיגרים ולבעלי העבדים (מספרם במאה ה-19 עלה על זה של הלבנים). במאות ה-16 וה-17 היא הייתה גן עדן לשודדי ים; ב"תקופת היובש" בארצות הברית היא הייתה גן עדן למבריחי משקאות, ולמעשה עד 1959 היא הייתה גן עדן לעברייני מס אמריקאים. לאחר המהפכה הייתה קובה גן עדן בעיני מהפכנים; "גן עדן סוציאליסטי". כעת שוב מחזר האי אחרי בעלי הממון, שעזבו בשנים בהם סגר קסטרו את קובה מאחורי חומות של מידע.  הם מגיעים בהמוניהם מאירופה, מקנדה, מיפן ואפילו מארצות הברית, כשהם עוקפים את החרם האנכרוניסטי שהטילה ארצם, שלא נותר בו הרבה למעט יריבות היסטורית אישית לשליט המזדקן.  הם באים קודם כל אל אתרי הנופש הענקיים עם החופים הזהובים. הם נהנים מן הרום, שהוא מרכיב מרכזי כמעט בכל קוקטייל קובני, הם משתזפים בשמש הטרופית, פוסעים ברחובות השמורים להפליא של הערים הקולוניאליות, מעשנים סיגרים שהילת המהפכה נקשרה סביבם, מתנועעים בתנועות מגושמות מול הנערות החטובות שקצב הסלסה זורם בעורקיהן, ומבלים עם היפות שבהן בחדרים שנשכרו במיוחד לשם כך.  פה ושם נתקלים התיירים במראות טורדי מנוחה, רמזים למאבק ההישרדות הנואש והעגום המתנהל באי.

החטא הקדמון הוא חטאם של הספרדים.  מהר מאוד, כאשר נדלדלו מרבצי הזהב המועטים, החלו המתיישבים החדשים לכרות יערות ולברא קרקעות לגידולים חקלאיים. נראה שהתושבים הספרדים, מבלי להתכוון לכך, חיסלו את אוכלוסיית הילידים.  הם פגשו בקובה ילידים שהתגוררו בבקתות חומר מקורות בכפות דקלים, ניזונו משורשי ירקות ומציד, ועישנו טבק, ששימש גם לרפואה ולפולחן. תושבים תמימים אלו נתקלו לפתע בעבדות נוראית ללא תנאים מינימאליים (עברו שנים עד שהכנסייה הכירה בכך שלברברים עובדי האלילים יש נשמה.  עד אז לא נחשבו בני אדם), מחלות אירופאיות לא מוכרות אשר קטלו בהם מיליונים, והרג וענישה על כל מעשה שלא תאם את ראיית העולם של הכובשים הספרדים.  מספר המתיישבים הספרדים גדל במהירות, וב-1520 היו בקובה שבע ערים, רובן בסמוך לחופים: ברקואה (Baracoa), שהייתה מקום הנחיתה הראשון של הספרדים, הוואנה (Havana), סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), טרינידד (Trinidad), ביאמו (Bayamo), פוארטו פרינסיפה (Puerto Prnicipe) הנקראת היום קמגווי (Camaguey), וסנקטי ספיריטוס (Sancti  Spiritus).  עד אמצע המאה ה-16 הוסיף הישוב לגדול, ואולם משכבשו הספרדים את יבשת אמריקה הדרומית, עברו לשם רבים מהמתיישבים בקובה, ומספר תושבי האי ירד. לעומת העזובה ברחבי קובה, הוואנה התפתחה מאוד, בשל היותה מקום הריכוז של אניות עמוסות כסף וזהב, שהפליגו חזרה לספרד.  ספרד הועידה לקובה תפקיד אסטרטגי בעיקרו, בקבעה את הוואנה למקום המפגש של צי ספרד באמריקה, בדרכו חזרה לספרד.

כאשר המתיישבים נותרו בלא כוח עבודה יעיל לטיפול בגידולים, החלו לייבא עבדים שחורים מאפריקה, למלא את הפונקציות של הילידים.  העבדים השחורים הובאו מאפריקה לראשונה ב-1526, כדי לעבוד במטעי קנה הסוכר, אך חשיבותם גברה רק בעשור האחרון של המאה ה-16. האפריקאים התגלו כעמידים יותר בפני מחלות וכעובדים חרוצים ובעלי כוח סבל ראוי לציון, בעזרת השוט כמובן.  כל זה הותיר את קובה ארץ דו גזעית: מיעוט של אוליגרכיה לבנה עשירה ורוב של עבדים שחורים.  עם השנים, כיוון שבתחילה הספרדים הגיעו ללא נשים, החל עירוב הגזעים, שייצר מולאטים ברמות תערובת שונות, וזהו העם הקובני של היום. טבח שנערך ב-1792 בלבנים שבאי האיטי, ובואם של המוני פליטים לבנים משם לקובה, וכן מרד הכושים בקובה גופא (1812) עיצבו במידה רבה את גישת הלבנים לכושים ואת מדיניותם הקיצונית.  בעשור השני של המאה ה-19 מרדו ארצות אמריקה הלטינית בשלטון הקולוניאלי , אולם בעלי המטעים הקובנים העדיפו שגשוג כלכלי על פני עצמאות פוליטית, מתוך פחד שבעקבות העצמאות העבדים יתקוממו, כפי שקרה בהאיטי השכנה.  הספרדים הטילו על קובה משטר צבאי נוקשה, ואיבה עמוקה נוצרה בין הקריאולים (ספרדים ילידי אמריקה) הקובנים לבין הספרדים.  העבדים מרדו לעתים תכופות, ובהדרגה הצטרפו אליהם הקריאולים. ב-1837 דוכא מרד עבדים באכזריות, והמשורר הקובני גבריאל דה לה קונספסיון ואלדז (Gabriel de la Concepción Valdés), המוכר יותר בכינוי "פלסידו" (Plácido), נורה במהלכו.

במחצית השנייה של המאה ה-19, הייתה קובה יצרן הסוכר הגדול בעולם, וענף זה היה הממוכן והמשוכלל ביותר. משק המטעים וזיקוק הסוכר הולידו בעיות חמורות בחברה ובמדיניות: אחרי שנאסר הסחר בעבדים השחורים, הובאו פועלים סינים ומקסיקנים בתנאים של מעין עבדות, וגיוונו עוד יותר את החברה רוויית הגזעים והמתחים. שלטון ספרד, המושחת והבלתי יעיל, עורר התנגדות גוברת ודרישה לאוטונומיה. משלא ניתנה אוטונומיה, גברה הדרישה לעצמאות.  בשנת 1868 פרצה "מלחמת עשר השנים",  שהייתה תחילת המאבק נגד הספרדים.  לוחמי החופש התרכזו במזרח האי ושחררו את העבדים שלהם, ואלה הצטרפו לצבא "קובה החופשית".

ב1888-בוטלה העבדות, אולם הספרדים המשיכו את הדיכוי.  הקובנים הגבירו את תמיכתם בתנועת העצמאות, שבראשה עמד המנהיג הדגול ביותר שקם לקובה- חוסה מרטי (Jose Marti), שהיה גם משורר, מחזאי ועיתונאי מחונן, נואם שהקסים את כל שומעיו ומנהיג כריזמטי, שהצליח לאחד את העם הקובני נגד הספרדים.  מרטי הטיף למאבק לחופש ולבניית חברה צודקת הדואגת לטובת כל תושביה ,והזהיר מפני תלות בארצות הברית.  העיסוק בחוזה מרטי איננו היסטורי גרידא.  הוא כמעט אקטואלי, מפני שאין להבין את הרקע הרעיוני של המהפכה הקובנית מבלי ללמוד על חייו, הגיגיו ופועלו של חוזה מרטי.  [בנאום ההגנה של פידל קסטרו, במשפט שנערך לאחר כישלון המרד ב-26 ביולי 1953, דיבר קסטרו על כך שהמרד היא למעשה חובתו כקובני.  הוא ציטט את דברי מרטי, שכונה "המבשר" (Apostol), שאמר בשעתו: "האדם המאפשר על ידי כניעה למעשי עוול, ומרשה לכוח ברוטלי לרמוס את מולדתו, איננו ראוי ליחס של כבוד".  חוזה מרטי נשאר סמל קובני.  לאחר שמרבית מנהיגי העולם נפלו קורבן לשחיטת פרות קדושות ולניפוץ מיתוסים, מעטרת דמותו המשופמת של מרטי, כמעט כל פארק בקובה.

מלחמת העצמאות נמשכה מ -1895 עד 1898 ומרטי היה מראשוני קרבנותיה.  המורדים שרפו את מטעי סוכר והספרדים השיבו בכליאת התושבים במחנות.  דעת הקהל בארצות הברית תמכה בהתערבות במלחמה לצד המורדים, והממשל בוושינגטון הכריז מלחמה נגד ספרד.

שלושת הגיבורים של מלחמות העצמאות היו הגנרלים מקסימו גומס (Máximo Gómez), שנולד בסנטו דומינגו, אנטוניו מסיאו (Antonio Maceo) וקליקסטו גרסיה (Calixto García).  עשר שנים נמשכה המלחמה, עד שנחתם הסכם שלום שהבטיח לקובנים אוטונומיה.

הרפובליקה הקובנית הוקמה ב-1902, בסיועה של ארצות הברית ובחסותה, ולמעשה הפכה לגרורה שלה. קובה העתיקה את המשטר הנשיאותי של ארצות הברית, אך הוא היה מושחת.  כל עוד כלכלת הסוכר שגשגה, המשטר נותר יציב, אולם בעקבות המשברים בשנות העשרים צמחה תנועה מהפכנית בראשות סטודנטים, שדגלה במאבק לעצמאות ולניקיון כפיים.  ב 1933- פרצה מהפכה נגד הנשיא הרודני חרארדו מצ'אדו (Gerardo Machado), אך בהעדר מנהיגות מוסכמת, עבר הכוח לצבא בראשות פולחנסיו בטיסטה (Fulgencio Batista), שנתמך על ידי ארצות הברית וכיהן כנשיא מ- 1940 עד 1944.  מנהיגי תנועת הסטודנטים חזרו לשלטון ב-1944, אולם תקופתם הצטיינה בשחיתות ובהתארגנות של קבוצות מחתרת אלימות, שהחלישו את המשטר הדמוקרטי. ב-1952 תפס בטיסטה את השלטון במהפכה ללא שפיכות דמים.  הוא שלט כדיקטאטור צבאי, אולם חלק גדול מן האוכלוסייה תמך בו בתחילה, בשל  השפע הכלכלי שבני המעמד הגבוה והבינוני נהנו ממנו.  עם הזמן, פער המעמדות והשנאה של חלק מהציבור לבטיסטה הוליד התנגדות.

פידל קסטרו (Fidel Castro), עורך דין צעיר שהחליט להיאבק בבטיסטה, קיבץ סביבו קבוצת צעירים, ויחד הם יצאו ב 26- ביולי 1953 למתקפה חסרת סיכוי נגד המבצר הצבאי מונקדה (Moncada), שבעיר סנטיאגו דה קובה. רוב המורדים נהרגו בקרב או נרצחו לאחריו על ידי כוחות הביטחון של בטיסטה.  קסטרו נכלא, אולם בשנת 1955 קיבל חנינה ויצא לגלות למקסיקו, שם הכיר את ארנסטו-צ'ה-גווארה (Che Guevara), שהצטרף למהפכנים הקובנים.  בסוף 1956 הם הפליגו לקובה ביאכטה גראנמה (Granma), אולם כוחותיו של בטיסטה גילו אותם ורובם נהרגו.  קבוצה קטנה של ניצולים הצליחה להימלט להרי הסיירה מאסטרה (Sierra Maestra), שבמזרח המדינה, והפכה לגרעין הכוחות המהפכניים שנלחמו ברודנות.  במקביל, התגבשה התנועה המהפכנית גם בערים, וקסטרו הפך למנהיג המורדים.  העיסוק במהפכה הקובנית מחזק את הטענה כי אין היסטוריה אלא היסטוריות.  הראייה האמריקאית הרשמית ראתה בקסטרו מנהיג של חבורת גנגסטרים שעצרו תהליך הבראה שתכנן בטיסטה.  הראייה הקובנית שונה, וכמותה הראייה המהפכנית בעולם כולו.  אכן, קובה הייתה לפני המהפכה לבית הזונות, לחצר האחורית של ארצות הברית.  כאן סידרו את העניינים המפוקפקים של השכנים הצפוניים.  כאן נפגשו העשירים: ברוני הסמים, סנדקי המאפיות, גנגסטרים ושאר טיפוסים.  כאן שרצו המרגלים מכל הצדדים ונתנו השראה להמינגווי בכתביו.  כאן הלבינו כספים, העבירו נשק, הימרו ושתו, חגגו במועדוני לילה ומסיבות פרועות, וביום השתזפו בשמש הקריבית ובחופי התכלת.  כאן ניצלו את הארץ על בניה הצעירים ובנותיה, וקינחו בסיגר טוב.  היש קרקע פורייה מזו למהפכה?

באחד בינואר 1959 נמלט בטיסטה מקובה והשלטון נתפס על ידי המהפכנים.  קסטרו, מנהיג כריזמטי ונואם מלהיב, התקבל על ידי העם כמושיע, וראה את עצמו כיורשו של חוסה מרטי. הממשלה הכריזה על צדק חברתי ועל הפסקת התלות בארצות הברית, והלאימה את החקלאות, את התעשייה ואת השירותים.  רבים מבני המעמד הבינוני שעסקיהם הולאמו, יצאו לגלות בארצות הברית. ארצות הברית ראתה בכך ראשית חדירה סובייטית לאזור ואחיזה בו.  האמת היא שארצות הברית במו ידיה יצרה אפשרות זו של הסתננות, וברית המועצות מיהרה לנצל אותה.  בתגובה על העסקה המסחרית עם ברית המועצות באה החרפה נוספת ביחסי ארצות הברית עם קובה, שהפכה למערכה כלכלית אינטנסיבית שנמשכה שמונה חודשים.  באוקטובר 1960 ניתקה ארצות הברית את כל קשריה כלכליים המסועפים עם קובה והחלה לגבש מדיניות של חרם ומצור כלכלי.  התוצאה המיידית הייתה החרמת הרכוש האמריקאי באי. החרם הכלכלי שהטילה ארצות הברית על קובה ובריחת מתנגדי משטר, ביניהם בעלי הון לשעבר, רק החמירו את המצב והקצינו את מדיניותו של קסטרו.  כל השטחים החברתיים והכלכליים, כמו החינוך, העיתונות, התחבורה, האיגודים המקצועיים וכו', עברו לפסים של פיקוח ממלכתי גמור.  בסוף אותה שנה הייתה קובה דיקטטורה קומוניסטית.  מעתה ואילך, לו  אך החזיק קובני בהשקפות אנטי-קומוניסיטיות, הייתה זאת עילה למעצרו.

ביוזמת סוכנות הביון האמריקאית הסי.איי. אי (C.I..A) נערכה ב-1961 הפלישה למפרץ החזירים (Bahia de Cochinos), פעולת נפל של גולים קובנים לתפיסת השלטון, שהפכה לניצחון של קסטרו.  במציאות של "המלחמה הקרה" נאלץ קסטרו להסתמך על ברית המועצות, וארצו הפכה לגרורה סובייטית.  טילים ארוכי טווח שהציבו הסובייטים בקובה גרמו למשבר הטילים של אוקטובר 1962.  המצב בין הגוש הקומוניסטי לארצות הברית כמעט שנדרדר בשל כך למלחמה גרעינית, אך לבסוף נכנע מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, ללחץ של נשיא ארצות ג'ון פיצג'רלד קנדי, קנדי, וסילק את הטילים  מאדמת קובה.

קובה שמרה על דרך משלה לקומוניזם, כשהמאפיינים הבולטים בה הם הדגשת המאבק האנטי אמריקאי, פופוליזם והישענות על מלחמת גרילה.  בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 הידקה קובה את יחסיה עם מדינות רבות באסיה ובאפריקה, במיוחד עם הרדיקליות שבהן.  קובה, שקיבלה מברית המועצות אספקה שוטפת של מצרכים ודלק במחיר מסובסד, שילמה עליהם באמצעות המהפכה המתמדת ל"עולם השלישי".  עבור סובייטים הייתה קובה נכס פוליטי ראשון במעלה, ללא שום יחס לממדיה. בשנת 1989 עדיין הוזרם לאי רבע מכלל סיוע החוץ של ברית המועצות לעולם השלישי.  המהפכה של קסטרו שיפרה את מעמדם הכלכלי של העניים, ואת התנאים הסוציאליים, אולם נכשלה בניסיון להקים תשתית כלכלית עצמאית .

מה נשתנה?

ההתפתחויות הפוליטיות במזרח אירופה בסוף שנות ה-80 הגבירו את בידודה של קובה כמדינה היחידה בעולם (למעט צפון קוריאה) שהוסיפה לקיים משטר קומוניסטי אורתודוכסי.  המצב השתנה כבר בימי נשיא ברית המועצות מיכאיל גוֹרְבָּצ'וֹב , שקיצץ באספקת הנפט וביסס את הסחר עם קובה על מחירי השוק העולמי.  התמוטטות הקומוניזם בברית המועצות ניתקה את קובה מן האינפוזיה שהזינה את כלכלתה, והותירה את קסטרו כלוחם הקומוניסטי האחרון כמעט.  במצב זה נאלץ קסטרו לנקוט בצעדי צנע קיצוניים.  הוטל קיצוב על מצרכי מזון בסיסיים, הונהגו הפסקות חשמל תכופות לצמצום צריכת האנרגיה עד כדי חצי, הושבתו אוטובוסים וטרקטורים. בשנת 1991 צומצמו שטחי העיבוד החקלאי בשליש, בגלל המחסור בדלק, וקציר קנה הסוכר נעשה בידיים.  עם הורדת מחירי הסוכר והעלאת מחירי הדלק הייתה לקובנים תחושה כי נזרקו כעצם גרומה לכלבי המערב.  מאז 1990 מתמודדת קובה עם הבידוד הפוליטי והגלובליזציה באמצעות פתיחות כלכלית, אך תוך שמירה קפדנית על המסגרת הפוליטית המהפכנית.  קסטרו נשאר, כנגד כל הסיכויים.  קובה עברה את השנים הקשות בתולדותיה, 1993-1992, ושרדה. מחיר ההישרדות איננו רק המחסור הנורא במזון, תרופות ודלק, אלא פתיחת האי לקפיטליזם.

קובה עומדת בפני משבר קשה בערכים, ובפני מצוקה כלכלית לא פחות קשה (מה שמקשה עוד יותר על הערכים כמובן).  החל מאפריל 1991 פורסמו הקלות בנסיעות לחו"ל, וביולי 1992 נוסחה חוקה חדשה, שעיקרה בחירות ישירות של חברי הקונגרס, חופש דת, מתן היתר למכור רכוש ציבורי לידיים פרטיות, ועוד.  באוקטובר 1994 הוקמו ברחבי קובה שווקים חקלאיים פרטיים, כדי לסייע בפתרון בעיות המזון.  המפלגה הקומוניסטית ביטלה את הגדרתה כמפלגה מרקסיסטית-לניניסטית, ובמקום זאת הכריזה על עצמה כמפלגה הפועלת ברוח חוחם החרות חוסה מרטי. הורחבו סמכויותיו של קסטרו, והוא הוסמך להכריז בשעת הצורך על מצב חירום.  הממשלה הקובנית משכה משקיעים זרים, בהם גם ישראלים, במסגרת של יוזמות משותפות בתחומי החקלאות, הביו-טכנולוגיה, ובעיקר בתחום התיירות, התופסת בהדרגה את מקום הסוכר כמקור העיקרי למטבע חוץ.  חשיפת התושבים להשקעות זרות ולתיירות גרמה להתפתחות כלכלה דולרית מקבילה, שפגעה בשוויון החברתי ומעמידה בסכנה חלק מהישגי המהפכה.  השינוי הסמלי ביותר בתפיסת העולם של קובה היה ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-II, בקובה, ב-21-25 בינואר 1998, כאשר קסטרו, הזקוק נואשות לסיוע ולגיטימציה, פנה לאפיפיור:

"מה יכולה קובה להציע לך, הוד רוממותו האפיפיור?" שאל פידל וגם ענה: "פחות ילדים בלי בתי ספר, יותר מורים ורופאים מכל מדינות האזור, ואנשים מלומדים שיכולים לדבר באורח חופשי.  אני בטוח שאין עוד מדינה בעולם שתבין את רעיונותיך ותכבד אותם כפי שאנו מבינים אותם.  ברוך הבא לקובה!"

הנאום קצת מוזר.  אמנם הנתונים לגבי בריאות וחינוך היו נכונים, אך קסטרו השתמש במלים לא מקובלות כל כך בז'רגון המהפכני: כך למשל "הוד רוממותו", במדינה בה בוטלו חגיגות חג המולד ובה שולט האתאיזם כדת הרשמית. המשפט "לדבר באורח חופשי" נשמע סוריאליסטי בארץ בה אסור בתכלית לדבר על המהפכה או נגד פידל קסטרו.  "רעיונותיך" – לדברי האפיפיור, הרי אין מדובר כאן בהוגה דעות.  זהו נציג ישו ואלוהים עלי אדמות!

פידל ניצל את הבמה הבינלאומית לחשוף את הסבל שמדיניות ארצות הברית גורמת לבני עמו, האפיפיור מצידו ראה כאן שליחות מיסיונרית מאין כמוה! בדיוק כמו הספרדים וקולומבוס 500 שנה לפניו, הוא רואה בקובה עדה מופלאה של 11 מיליון לקוחות פוטנציאליים, להצטרפות לכנסיה ולכוחו הפוליטי.  הביקור מחדד את השאלות:

מה קורה לקובה ולחבר הגנרל בשנת באלף החדש?

האם רעיונות המהפכה פשטו את הרגל?

מי אתה פידל קסטרו? האם אתה דיקטאטור כמו הגנרלים של שנות השבעים, אחד ש"נתקע" במהפכה, או שאתה אדם ומנהיג דגול המאמין בצדקת דרכו ובשוויון בני עמו?

בשנת 2001 הגיע קסטרו לגיל 75.  ב- 26 ביולי, שציין 48 שנה לתחילת מאבקו המהפכני של קסטרו, הוא צעד כ-2.5 ק"מ בראש  בסוף המפגן נאם במרץ נאום ארוך בפני סטודנטים בפארק.  זה יותר מעשור שמתנגדיו של קסטרו מתנבאים על סוף דרכו ומפיצים שמועות על מחלות שונות.  בראש מדינות קומוניסטיות אחרות – סין, צפון קוריאה, וייטנאם ולאוס, עומדים כיום מנהיגים שהחלו את כהונתם לקראת סיומה של המלחמה הקרה או אחריה.  קסטרו עלה זמן רב קודם לכן, ולמרות מרצו הרב ניכרות השנים על פניו.

קסטרו וודאי מביט לאחור בסיפוק.  הוא הגשים מהפכה, עמד נגד האמריקאים וגם החזיק מעמד לאחר קריסת ברית המועצות.  קסטרו שרד עשרה נשיאים אמריקאים (אייזנהאואר, קנדי, ג'ונסון, ניקסון, פורד, קרטר, רייגן, בוש, קלינטון ובוש הבן); שבעה מזכ"לים סובייטים-רוסים (חרושצ'וב, ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו, גורבצ'וב, ילצין ופוטין).  אבל גן העדן לפועלים, שלהקמתו הטיף קסטרו מאז ומתמיד, לא התגשם בארצו, יותר מאשר בשאר מדינות הגוש הקומוניסטי.  הכלכלה המתוכננת הביאה למחסור מתמיד ולצורך בקביעת הקצבות מזון.  קולותיהם של מתנגדי המשטר הושתקו, ועל התקשורת הוטל פיקוח.  כל עוד הייתה ברית המועצות הפטרונית, אספקת המזון והנפט של קובה הייתה מובטחת.  בחסות הסיוע יכול היה קסטרו לשלוח סיוע לארצות אמריקה הלטינית העניות, ולארגן מהפכות באפריקה.  אבל כאשר קרסה האימפריה הסובייטית ב-1991, הפסיקה קובה לסייע למאבקים מזוינים בחו"ל, והחלה להתמקד במשבר הכלכלי העמוק בבית, שהוחמר בשל אובדן שותפות הסחר הסוציאליסטיות.  ההתאוששות הייתה קשה וכואבת, והאמברגו הכלכלי קשה מאי פעם.  החלום על חברה שוויונית פינה את מקומו למציאות שבה קשור השגשוג הכלכלי ביכולת להשיג דולרים מתעשיית התיירות או מקרובים בגלות.

בתחילת 2001 הכריז ממשלו החדש של נשיא ארצות הברית גורג' בוש הבן, כי ארצות הברית לא תקל את האמברגו כל עוד לא יתקיימו בקובה בחירות חופשיות וכל עוד לא ישוחררו כל האסירים המדיניים, שלדברי פעילי זכויות האדם מונים כמה מאות.  קסטרו הוא עדיין אבן שואבת להמונים, כפי שהוכח בפרשת הילד הקובני אליאן גונסלס (Elián González),  בן השש, שבנובמבר 1999 יצא, יחד עם אמו ושנים עשר מבקשי מקלט נוספים, למסע מקובה לארצות הברית. מנוע סירתם כשל וכל נוסעיה טבעו, פרט לאליאן ושניים נוספים. הללו נעזרו בפנימית של צמיג, כדי לצוף ובכך השלימו את חציית המפרץ. גונזלס, שהתייתם מאמו, נמשה מהמים על ידי דייגים ונמסר למשמר החופים. רשויות ההגירה העבירו אותו לחזקת דודו של אביו, לזארו גונזלס. בני המשפחה שהתגוררו במיאמי טענו כי על גונזלס להישאר עמם, משום שטובתו מחייבת שיגדל בארצות הברית העשירה והחופשית ולא בקובה. אביו, חואן מיגל גונזלס, דרש בגיבויה של ממשלתו להשיבו אליו לקובה, שכן האם ומשפחתה הבריחו את הילד ללא ידיעתו. לאחר מאבק משפטי נגד ממשלת ארצות הברית, שנמשך שבעה חודשים, הוחזר לאביו בקובה וקסטרו, שהוביל את המאבק, נחל ניצחון תעמולתי.

חשיפת התושבים להשקעות זרות ולתיירות גרמה להתפתחות כלכלה דולרית מקבילה, שפגעה בשוויון החברתי ומעמידה בסכנה חלק מהישגי המהפכה.  הרושם הכללי הוא שלמשטר יש תמיכה רחבה בחוגים רחבים ובכל שכבות העם.  כך או כך, לא נותר לקובנים אלא לנסות לשרוד את המציאות העגומה, להאמין, או לברוח בכל דרך אל השכנה מצפון-מערב.