הכיבוש הספרדי של אמריקה

כתב: גילי חסקין; 11-09-23

תודה לספי בן יוסף ולגדעון ביגר על הערותיהם.

קובץ זה רלוונטי מאד להדרכה בכול מדינות דרום אמריקה, למעט ברזיל והגויאנות, לטיול בארצות אמריקה התיכונה ולטיול בארצות הברית.

ראו קודם, באתר זה: עידן התגליות. ראו גם, באתר זה: דרום אמריקה – המלצות לקריאה. הקולוניאליזם הספרדי.

ראו גם,  רצח האם האינדיאני

מסעו של כריסטופר קולומבוס ב-1492, בשליחות הכתר הספרדי, שינה את פני ההיסטוריה ביבשת אמריקה וגם באירופה. בעקבותיו יצאו מגלי ארצות וקונקיסטאדורים (Conquistadores), היינו, כובשים, לאזורים החדשים שהתגלו. ב-1494 חתמו ספרד ופורטוגל על חוזה טורדסיאס (Tratado de Tordesillas)[1], שחילק את תחומי ההשפעה שלהן בעולם החדש, וזאת עוד בטרם ידעו מה טיבו ובאילו אזורים הוא משתרע. קולומבוס עצמו הגיע בתחילה רק לאיים הקריביים, ורק במסעו השלישי, ב-1498 התקרב לחופי ונצואלה שבאמריקה הדרומית. במסעו הרביעי, ב-1502 דרך על אדמת מרכז אמריקה, באזור פנמה וקוסטה ריקה של ימינו.

ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה;  מסעותיו הנוספים של קולומבוס.

ספרד שיחקה תפקיד מרכזי ב"עידן התגליות" שאינו אלא עידן ההתפשטות והכיבושים מעבר לימים של עמי אירופה.

גם הפורטוגלים לא טמנו ידם בצלחת, וב-1500 הגיע פדרו קברל (Pedro Cabral) לברזיל של ימינו, שבהתאם לחוזה טורדסיאס, נכללה בתחום ההשפעה של פורטוגל, אף שזו לא ידעה על קיומה.

ראו באתר זה: תולדות ברזיל

החלק הדרומי של צפון אמריקה, אמריקה התיכונה ואמריקה הדרומית נכבשו על־ידי העמים האיבריים. ברזיל על־ידי הפורטוגזים ויתר השטח,  כ – 12 מיליון קמ"ר, נכבש על־ידי הספרדים.

במהלך 300 השנים הבאות שלטו ספרד ופורטוגל במרבית שטחי דרום ומרכז אמריקה, וכן בחלק מהאיים הקריביים, בעוד שאנגליה, צרפת, ובמידה מצומצמת יותר גם הולנד, השתלטו על אזורים בצפון אמריקה, באיים הקריביים  בגויאנות בסורינאם ובבליז (אך אלו מחוץ לתחום עבודתנו),

אוצרות הטבע שנתגלו בעולם החדש דרבנו את הספרדים לשלוח משלחות נוספות, ולכבוש בהדרגה נתחים נרחבים מיבשת אמריקה.

הספרדים  התיישבו תחילה באיים הקריביים: ב-1493 ייסד קולומבוס את העיר הספרדית הראשונה, איסבלה (La Isabela), באי היספניולה (Española) כיום האיטי. אחריה נוסדו פורטו ריקו (1508)  ג'מיקה (1509) וברקואה (Baracoa) אשר בקובה (1511).

בתוך שנים ספורות, התאכזבו הספרדים לגלות כי מרבצי הזהב באיים הקריביים הם דלים. אוכלוסיית התושבים המקומיים, ששועבדה לעבוד במכרות הזהב, הידלדלה במהירות, כתוצאה מדיכוי, עבדות, רעב, מחלות והרג המוני. בעקבות זאת, המשיכו הספרדים במסעות הכיבוש שלהם ביבשת גופא.

ב-1499 הגיע לאזור בו שוכנת היום קולומביה, אלונסו דה אוחדה  (Alonso de Ojeda) , אחד המלווים של מסעו השני של קולומבוס, אשר נחת בחצי האי גווחירה (Guajira). הוא היה הראשון שהתפעם מעושרם של האינדיאנים. זהבם והסיפורים שלהם הצמיחו את המיתוס של "אלדורדו" (Eldorado), הממלכה המוזהבת, שרחובותיה מרוצפים באבני אזמרגד. מהרגע בו הספרדים נחתו בדרום אמריקה, האובססיה של אלדורדו היתה הכוח העיקרי שהניע אותם. הם אמנם לא מצאו את אלדורדו אך אגב כך יישבו את פנים הארץ.

אלונסו דה אוחדה, חקר את אזורי החוף, הפליג למפרץ  (Uraba), שם ייסד את סאן סבסטיאן דה אורבה, נפצע בקרבות עם הילידים האמרינידים (המכונים בטעות "אינדיאנים") וחזר לסנטו דומינגו, שם מת מאוחר יותר. כמה ערים קיקיוניות קמו בתקופה קדומה זו.

המתיישב האירופאי הראשון ביבשת דרום אמריקה, במקום בו נמצאת כיום קולומביה, היה רודריגו דה בסטידאס (Bastidas 1460-1526 שהגיע הנה מכיוון הים הקריבי, במסע של אוחדה. בשנים 1500-1501 חקר את חופי הים הקריבי של צפון היבשת (קולומביה של ימינו) ולמד על העושר של שבטי הטיירונה (Tayrona) שחיו על מדרונות סיירה נבדה דה סנטה מרתה. לאחר שחזר לספרד קיבל אישור להקים מושבה.

ראו באתר זה: תולדות קולומביה

בשנת 1510 ייסד וסקו נונייז דה בילבואה (Vasco Núñez de Balboa), את סנטה מריה (Santa María la Antigua del Darién ), בשנת 1513, חצה בילבואה את מיצרי דריאן (Darién Gap)  וגילה את האוקיינוס השקט[2].  הוא היה כנראה הספרדי הראשון ששמע על ממלכה עשירה בשם בירו, או פרו, הנמצאת דרומית לפנמה.

באותה שנה (ככל הנראה), הגיע חואן פונסה דה לאון (Juan Ponce de León), לחוף עשיר, לו קרא "פלורידה", והיה לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית של ימינו. את מסעו האחרון לפלורידה ביצע ב-1521.

היה זה מסע התיישבות של שתי אניות ומאתיים איש כולל כומר, חקלאים, בעלי מלאכה, חמישים סוסים ועוד חיות משק. במסע זה הותקפו על ידי מקומיים ודה ליאון נפצע מחץ מורעל בכתפו. לאחר התקפה זו הוא וצוותו הפליגו להוואנה שבקובה, שם מת מפצעיו, כעבור מספר ימים.

בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון, הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470),שהפליג מספרד, נחת בפלורידה, לחוף מפרץ מקסיקו, והפליג לטקסס, שם נשברו אניותיו. כמה ניצולים בילו שש שנים בקרב הילידים והגיעו למקסיקו, שם סיפרו על "פרות גיבנות" המשוטטות פרא וכן על ערים עשירות בזהב.

ראו באתר זה: ראשית התיישבות בארצות הברית

ב- 1519 הפליג ארננדו קורטס מקובה למקסיקו ועד 1550, הכניעו הוא וחבריו את מקסיקו וארצות אמריקה התיכונה. בתוך שנתיים השתלט קורטס על האימפריה האצטקית, שאנשיה, יותר משנכנעו לצבאו של קורטס, נכנעו למחלות שהביאו עמם חייליו מאירופה. האצטקים לא היו מחוסנים מפני מחלות אלו, ובהן אבעבועות שחורות, דבר וחצבת, והן הפילו מיליוני חללים.

ראו באתר זה: כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים.

מ-1521 ואילך – יישוב איטי של מה שהיום הם השטחים של קולומביה וונצואלה, שהיו מיושבות בילידים "פראיים".

ב- 1532 נחת פרנסיצקו פיזרו בחוף של פרו (הורג את האינקה אטוולפה)  ועד 1533 השלים את כיבושה.

ב-1539 שלח המשנה למלך של מקסיקו משלחת, לגלות את "שבע הערים האגדיות" ולא מצאו דבר.

באותה שנה, נחת הכובש ארננדו דה סוטו (Hernando de Soto)) בראש תשע אניות, עם 620 איש ו-220 סוסים בנמל שארלוט, פלורידה (Port Charlotte). הוא קרא למקום 'אספיריטו סנטו' (Espirito Santo) על שם רוח הקודש. הוא הוביל משלחת מחקר גדולה מערבה והיה האירופאי הראשון שראה את נהר מיסיסיפי.

ב-1540 הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו (Francisco Vázquez de Coronado) משלחת של אלפיים ספרדים ואמרינידים, שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו, גילתה את הקניון הגדול של הקולורדו והגיעה עד למרכז קנזס של ימינו . באותה תקופה, הקונקיסטדורים הספרדיים חקרו את כול המרחב הדרומי, המשתרע כיום נמדרום קרוליינה ועד קליפורניה, בחיפוש אחרי אוצרות.

• 1532 – פיזרו נוחת בפרו.
• 1534 התפשטות השלטון הספרדי מפרו צפונה, לאזור שהוא היום אקוודור ולדרום קולומביה.
• 1537 מתיישבים ספרדים מתקדמים לאורך ריו דה לה פלטה (Rio de la Plata) ומקימים את אסונסיון (Asuncion) היום בפרגוואי.
• 1541 – התפשטות השלטון הספרדי מפרו לבוליביה, לארגנטינה ולצ'ילה.

בשנת 1550 שלטה ספרד בכול המרחב שבין מקסיקו ועד פנמה ומשם, דרך קיטו ופרו , עד לצ'ילה.

[מאוחר יותר, ב- 1580 מתיישבים מאסונסיון, ייסדו את בואנוס איירס, במקום שכבר ב-1535 -1545 היה ישוב ספרדי].

כדי להתגונן בפני הצרפתים, שחדרו במהלך המאה ה-17 לעמק המיסיסיפי[3], יישבו הספרדים גם את טכסס, ניו מקסיקו, אריזונה, קליפורניה (ייסוד סן פרנסיסקו  ב-1776), קולורדו ב-1763 ועד 1803 יישבו גם את ארקנסו.

בדור אחד השתלטו הספרדים על שטח גדול משרכשה רומא בחמש מאות שנים. הספרדים ארגנו את השטחים שכבשו, הביאו עמם את האמנות והספרות והעבירו לדתם מיליוני ילידים.

המשך של הרקונקיסטה

הכיבוש המהיר של אמריקה, התאפשר עקב צירוף ייחודי של גורמים מקומיים וחיצוניים ובראשם היותה של היבשת מבודדת, מפוצלת פוליטית ומפגרת טכנולוגית. לעומת זאת, הספרדים צברו כוח והיו חדורי רוח לוחמנית, בעקבות האיחוד בין קסטיליה לארגון, בסיום הרקונקיסטה וקסטיליזציה של מרבית שטחו של חצי האי האיברי. בכמה מובנים ניתן לראות כאילו הקונקיסטה (conquista), היינו , כיבוש של אמריקה, הוא המשך של הרקונקיסטה (Re conquista), כיבוש מחדש של ספרד.

ההתקדמות ההדרגתית והאיטית של הספרדים דרומה, למיגור הממלכה המוסלמית, יצרה מצב תמידי של ספר, שמהותו אי וודאות, הפכפכות, נזילות, תנועה, אי שקט, איבה, מרחב של חישול האופי, אך גם מרחב של חיים בצוותא עם היריב והתחככות מתמדת עמו. כל אלו עיצבו את האופי הקולקטיבי של דורות של ספרדים[4]. ההיסטוריון צבי מדין מבהיר כי, את אופיו של הספרדי הכובש עצבו, בין השאר, הציפיה לשלל, לשליטה באוכלוסייה מוסלמית, לגביית מסים, לסיפוח סופי והחל משנת 1492, גם לכפיית הדת הקתולית, בשטחי הכיבוש. כל אלו היו שלובים במעשה ההתפשטות, תוך דחיקתו של הספר דרומה. היה זה תהליך שישוב וישוחזר, גם מעבר לאוקיינוס. ההתקדמות נכרכה גם בציפייה לשיפור המעמד, להתקדמות כלכלית, לתהילה ובמקרים רבים, גם להתעלות רוחנית נוצרית – הגשמת ייעודו של סנטיאגו מטמוארוס (matamotos), הקדוש הורג המוסלמים. הספרדים נהגו לקרוא בקול את שמו לפני כל קרב בחצי האי האיברי והוסיפו לשאת את שמו כסנטיאגו מטא-אינדיוס (matamoros), הורג האינדיאנים באמריקה.

בהתקדמות זו שזורים היו גם הסדרים חשובים, שישוחזרו באמריקה: הבטחת קרקעות וזכויות מופלגות ללוחמים נחותי מעמד וחסרי כל שיוך , שיזכו בשל כך לעמדה ועם הזמן, אפילו לתואר ומעמד; מתן אישור לקבוצת אנשים שמאסו בעבוד החקלאית הקשה והשגרתית, להתארגן באופן חופשי כלוחמים, נתונים למרותו של קאודיליו (caudillo), היינו, מנהיג, עמו יצאו על חשבונם, או במימון משקיעים, לפלישות או למבצעי מלחמה בשטחים המוסלמים. במסעי מלחמה אלו יתבלטו אנשי הספר הקשוחים של אקסטרמדורה ואנדלוסיה, שתי הפרובינציות הגדולות בדרום ובמערב, שיספקו את רוב המתיישבים באיים הקריביים ומחצית מהכובשים של מקסיקו ופרו. בהתקדמות זו נשזרו הצדקות האידיאולוגיות המתאימות של הכיבוש, התגבשו דפוסי השליטה בשטחים הנכבשים ודפוסי השליטה בשטחים הגדולים שנפלו לידיהם. בנוסף, העניקה הרקונקיסטה לתושבי חצי האי האיברי, ניסיון בישוב שטחי ספר, שרוב אוכלוסייתם אינו ספרדי ולעתים אף עוין. הרקונקיסטה הקנתה ניסיון בהנחלת תרבות ודת ובכינון אורח חיים עירוני, תוך הסבת המסגדים לכנסיות והעתקה כפויה של האוכלוסיה הכפרית, בהתאם לצרכיהם של המתנחלים הספרדים. קסטיליה יצרה אפוא, אתוס אריסטוקרטי לוחמני, שהיה למופת, לספרדים חסרי זכויות, שהמתינו ליומם שלהם[5].

הכובשים הספרדיים, הקונקיסטדורים (conquistadores), התייחסו לעצמם קודם כול כאל נוצרים, משל, ממשיכיהם של מסעי הצלב, למרות שברור היה, שאינם נלחמים ב"מורוס" (moros), וכי הם כובשים עולם מוזר שהתרסק ברגע שפרצו אליו.

הכובשים דאגו לגייס תמיכה פוליטית במסעם. קורטס עשה זאת, מסיבות שונות, לאחר מעשה. פיסרו עשה זאת לפני מעשה. בשני המקרים, עלה הדבר יפה. המלך השתכנע שמדובר באנשים רציניים, שיביאו את התמורה לאמון שניתן להם. בשני המקרים, נתיב הגישה למלך היה משפטי. קורטס הקים לעצמו את ורה-קרוז (Veracruz) ופיסרו את פיורה (San Miguel de Piura.), ערים שבחרו בשנים, בהתאמה, לראשיהן ולמפקדיהן. בתור כאילו, זכו קורטס ופיזרו, להיתר הכיבוש. שניהם עקפו בדרך זו מושלים אחרים, בעלי זכות לכיבוש ויישוב (מושלי קובה ופנמה, בהתאמה), שלא תרמו די לכיבושים הגדולים. הם הקפידו שלא לשתף במיזם הכיבוש, פוליטיקאים וקצינים אחרים, אלא להתעלות למעמד של כובשים עצמאיים, בתמיכה ישירה של המלך. שניהם (וגם אחרים), קשרו את עצמם לכנסיה, בהניפם את דגלו של סנטיאגו הקדוש. הם התחייבו ללכת בעקבות הצלב ולטהר את העולם החדש, מכול הכופרים והחוטאים. הבטחה זו, בשילוב היעדים המדיניים והכלכליים, נעמה לאוזניו של מלך ספרד.

מעבר לרדיפת כבוד ובצע, דרבנה את הכובשים אמונתם בשליחות אותה נטלו לעצמם. אמונה זו הורכבה, הן מדתם הקתולית והן עם תחושה של החייאה של האפוסים הקדומים עליהם התחנכו. פרד ברונר ואילן רחום, בספרם "המעצמה העולמית הראשונה", מצביעים על כך שהכובשים ראו את עצמם כממשיכים את מעשי האבירים עליהם התחנכו. תחושתם זו הונצחה בשמות כמו "קליפורניה" [6] ו"אמזונס"[7]. ברגעי משבר "גייסו" לטובתם דמויות כמו יעקב הקדוש (סנטיאגו), פטרון ההידלגוס ואף את מריה הבתולה, לטבוח באויב. הם פעלו באופן נמרץ כדי להפיץ את מה שראו כדת האמתית וניתצו פסלי אלילים מקומיים בקרב העמים הנכבשים.

שאפתנותם של הקונקיסטדורים לא ידעה גבול. הם יצאו לעוד ועוד מסעות, גם בגיל מבוגר. כך למשל, פדרו דה אלוורדו (Pedro de Alvarado), שכבש בשליחותו של קורטס את גואטמלה והמשיך לפרו. שם נפגש עם כובשיה, שלאחר שקנו את ציודו, שילמו לו כסף רב, רק כדי שיעזוב. אז יצא למסע נוסף בצפון מקסיקו, במהלכו נהרג.

ארננדו דה סוטו (Hernando de Soto), מכובשי ניקראגואה ובהמשך, סגנו של פיזרו בפרו (שהוזכר לעייל),  שב לספרד עם רכוש רב, אך לא הסתפק בכך ויצא למסע נוסף אל המיסיסיפי, שם קיפח את חייו. גם חימנס דה קסדה, שכבש את בוגוטה, לא הסתפק בכך ויצא למסע נוסף, אל שפלות נהר האורינוקו, כדי לחפש את אלדורדו, ארץ הזהב האגדית.

קונקיסטדורים רבים נכשלו במסעותיהם. אך למצליחנים יש קווים משותפים, המאפיינים את התהליך כולו: אמריקה נכבשה בידי "אמריקאים", היינו, ותיקי הכיבושים באזור הקריבים למדו להתגונן מחיצים מורעלים, להשתלט על מנהיגי האויב, ולשרוד באזור הטרופי. בחלקם הגדול נולדו במחוזות קסטיליה, אנדלוסיה ובעיקר אסטרמדורה (Extremadura), היא המחוז העני ביותר  שבספרד. מוצאם של רוב המשתתפים בכיבוש היה משכבות עממיות. אמנם, נמצאו שם "אידלגוס" (Hidalgo), אך מעמדם לא נחשב ממש לאצילי. מחציתם פעלו קודם כבעלי מלאכה או ימאים. שלושה ממנהיגיהם פרנסיצקו פיזרו, דייגו דה אלמגרו – חבר במשלחתו של פיזרו וכובש צ'ילה וסבסטיאן דל בנאלקסר (Sebastián de Belalcázar), מכובשי קולומביה – נולדו מחוץ לנישואים. פיסרו ובלנקסר, לא ידעו קרוא וכתוב. היו מעטים שזכו לחינוך טוב, כמו כובש בוגוטה, גונסלו חימנס דה קסדה (Francisco Jiménez de Cisneros), או ברנל דיאס דל קסטיליו (Bernal Díaz del Castillo,), ששירת במקסיקו תחת ארננדו קורטס וחיבר ספר על המערכה, מנקודת ראותו של חייל פשוט – "ההיסטוריה האמתית של כיבוש ספרד החדשה" (Historia verdadera de la conquista de la Nueva España).

אחד היתרונות של הכובשים הספרדיים הייתה צורת ארגון מלוכדת וסולידריות של לוחמים, שהתגודדו בחבורות עצמאיות, פעמים רבות מאותו הכפר או מאותה עיירה, כפי שהיה בספרד עצמה בתקופת הרקונקיסטה. התארגנויות אלו שימשו את הספרדים לקנייה מרוכזת של ציוד לחלימה, לחלוקת התפקידים הצבאיים, לערה הדדית ולחלוקה מסודרת של השלל (לא תמיד). החבורות (compañía) הללו הלכו והשתכללו, ככל שגברו המסעות. עם הזמן, נהפכו החבורות לשותפויות בין מפקדים לבין ממנים (בנקאים, סוחרים, פקידים) ובין מפקדי מסע, ועוזריהם הלוגיסטיים. כך למשל, היחסים שבין פרנציסקו פיזרו, מפקד המשלחת לפרו, לבין דייגו אלמרגו, האיש הלוגיסטי שלו ובין פרננדו דה לוקה (Fernando De Luca), המממן. פעמים רבות גויסו הקצינים והחיילים מאותה סביבה גיאוגרפית ולכן חבו אלו לאלו את נאמנותם. רוטס גייס אנשים במולדתו מדיין (Medellin) ופיזרו גייס אנשים ממכורתו טרוחיו (Trujillo).

הצלחתו הצבאית של קורטס, (בעיקר נגד ולסקס מושל קובה ונגד האצטקים שהתקוממו נגדו), ומאוחר יותר של כובשים אחרים ברחבי האמריקה. רוממו לשיא את דמות הקונקיסטדור, הגיבור והכובש הספרדי, בדמיון הספרותי וההיסטורי במאה ה-16. דימוי נשגב זה של גיבור עשוי ללא חת ורב תהילה, הניצב בראש קבוצת לוחמים אמיצים ובכוח אמונתו ותעוזתו הרבה, מדביר ערים וממלכות ברחבי תבל, היה מבוסס על מסורת עשירה של ספרות גיבורים בספרד בימי הביניים. אחת הדמויות היותר מפורסמות הוא אל סיד, כובש ולנסיה ומכניע המוסלמים בספרד בימי הביניים, אשר שינה את פני ספרד בעלילותיו הנועזות. לאחר מכן, בתקופת הרומנטיקה, תיארו את הקונקיסטדורים כאנשים עליונים ואנשי מופת, אשר בזכות גאוניותם, גברו על פני המכשולים שעמדו בדרכם[8].

אחת משאלות המפתח בהיסטוריה הקולוניאלית של דרום אמריקה היא:

כיצד קרה שאימפריות חזקות, כמו האצטקים והאינקה, נכבשו על־ידי כמה מאות ספרדים?

ראו באתר זה: האצטקים; תרבות האינקה

החוקר צבי מדין מסביר כי מרבית הכובשים של אמריקה התיכונה והדרומית עברו דרך כור ההיתוך של האיים הקריביים. הם נחשפו שם לאורח חיים אלים, רב סכנות וחסר מגבלות מוסריות. כתוצאה מכך, נוצר שם טיפוס חדש של ספרדי, שכונה "אינדיאנו". איש הקריביים אופיין בפרגמטיזם בסיסי ובעיקר ביכולת לגייס את האמצעים היעילים ביותר למימוש מטרותיו. פרגמטיזם שה נועד להשיג עושר, תהילה, מעמד ואולי אך ניצור הילידים. מכיוון שיחסי הכוחות היו לרעתם של הכובשים, הם למדו והצליחו לנצל את חולשות יריביהם.

הספרדים הצליחו לכבוש בקלות את אמריקה, כולל את ממלכותיה המאורגנות מהסיבות הבאות:

א. עדיפות טכנולוגית: 

הפולשים נהנו מיתרון הנשק: חרבות פלדה לעומת חניתות עשויות בזלת; שריון מתכת לעומת טוניקות מרופדות כותנה; רובים כנגד קשתות וחצים; פרשים כנגד רגלים. כפי שכתב ג'ארד דיימונד (Jared Mason Diamond), בספרו "רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם"[9]. עובדה מעניינת היא, שהאצטקים ראו בחצים ובמקלעי האבן שלהם, שהיו ארוכי טווח יחסית, נשק פחות דרגה, משום שבעבר שימש אותם למטרות ציד. אלות ההלם היו מבחינתם, נשק מכובד יותר, אפילו אצילי, המתאים ללוחמים מובחרים. והנה, דווקא הנשק ה"מכובד" יותר, היה פחות יעיל במלחמה נגד הספרדים[10] . לאירופאים היתה עדיפות, בכול הנוגד להנעת עתודות והולכתן ממקום למקום, היתה להן עדיפות בבניית אניות וכן ביכולת הארגון הלוגיסטי והארגון הטקטי.

ב. נחישות

ג', א' אליוט (Elliott), בספרו על הכיבוש הספרדי, מסביר כי הספרדים ניחנו בתחושה של עליונות מוסרית. היתה להם אמונה מושרשת, אודות העליונות של הנצרות על הברברים. רבים מהם חשו כאילו ההשגחה העליונה מובילה את מסעם ומבקשת להוכיח באמצעותם, את עליונותה על העולם האלילי המופרך והונעו בהכרה, כי משמים יגמלו להל על פועלם [11].

איתן גינזבורג, בספרו "ג'נוסייד", מסביר כי בנוסף לתאוות הזהב, שהיתה הכוח המניע החזק ביותר, הקונקיסטדורים האמינו שיזכו גם בתהילת נצח[12]. ההיסטוריונית ביאטריס  פסטור בודמר (Pastor Bodmer), מסבירה כי במקרה של קורטס, כובש מקסיקו, היתה לו יכולת לתעל את תחושות העליונות הדתית והתרבותית של הספרדים, לפסים פרגמטיים, תוך הענקת נופך של מסע לגאולת הארץ המובטחת, למפעל הכיבוש[13].

ג. מבנה המדינה הנכבשת. 

בשני המקומות היו ממלכות ריכוזיות, ללא קשרים אופקיים רק אנכיים. מבנה פירמידלי, שבו אין לבסיס קיום ללא הראש.  הספרדים ניצלו נכון את המבנה ההיררכי של האצטקים והאינקה, לצורכיהם.  הם הבינו שלמען יעילותה כיבוש, צריך להגיע למרכז הפעילות הפוליטית האימפריאלית, להשתלט עליו ולנצלו לטובתם. ההגמוניה הספרדית היתה תחליף טוטלי המכיל את הכול: עולם דמיוני, עולם רוחני, עולם התנהגותי, עולם ערכי וחווייתי וכן עולם של תוכן ממשי שאפשר להנחילו. מכיוון שכל השבטים היו כפופים, במידה זו או אחרת, להגמוניה האצטקית או להמוניה של האינקה, ידעו מה תפקידם בכלכלי במסגרתם, הם שעתקו תובנה זו להגמוניה החדשה. הנחת היסוד אמרה, שאם הילידים נשמעים למלכיהם הגדולים, על המלכים הללו להישמע, למלך גדול מהם.

ד. סכסוכים פנימיים במדינות הנכבשות: 

עוינות חלק מן השבטים לשליטים האימפריאליים המקומיים, שהם ראו בהם כובשים. הספרדים הסתייעו במחלוקות הפוליטיות והאתניות של העולם האמרינדי: אימפריות האינקה בפרו והאצטקים במקסיקו, נבנו על כיבושים רצופים. קבוצות מסוימות ראו בספרדים בעלי ברית, ובבואם, הזדמנות להשתחרר מעול הכיבוש. במקרה של פרו, שיחקה לצד הספרדים, גם מלחמת אזרחים שהסתיימה שנים ספורות טרם בואם והותירה את הממלכה דואבת. כך קרה שהילידים עצמם סיפקו לקורטס ולפיסרו את רוב החיילים לצבא הכיבוש. במקסיקו מרדו במלך האצטקי מוקטסומה (Moctesuma), בני הטוטאנאק (Totanac) שנכבשו לא מכבר והצטרפו לספרדים ובני טלאסקאל (Tlaxala) תמכו בהם תמיכה מוחלטת[14].

בפרו, חסרה מנהיגות מגובשת שתוכל לאחות את קרעי מלחמת הירושה של האינקה, לנהל מערכה מתואמת ותכליתית, כפי שהאינקה עצמם היטיבו לעשות במאה השנים שקדמו לכך. זאת ועוד, חברה סיעת הואסקר (Huascar) לפיזרו והוא גם הצליח לגייס לצדו קבוצות כמו ההואנקה (Hoanca), שסירבו לקבל את עול האינקה. הספרדים, לעומת זאת, צברו כוח והיו חדורים רוח לוחמנית בזכות האיחוד של קסטיליה ואורגון וסיום הרקונקיסטה, בכניעתה של גרנדה.

ה. חוסר תפישת המציאות של הנכבשים

המבנה האימפריאלי הותיר ביד המלכים כוח הכרעה ששיתק את המתלבטים בקרב השרים, בנוגע לאופיים ולמטרותיהם של הספרדים. מוקטסומה היסס אם לצאת במלחמת חורמה נגד האויב, לבין נקיטת יד רכה ומזמינה. לדעת החוקר יו תומס, בשלב מסוים הוא אפילו זלזל בספרדים[15]. אטוולפה המתין לפיסרו, עליו ידע לא מעט, בביטחון שיוכל לו במשכנו הטבעי. במובן זה, אפשר לפרש את הכנסת הספרדים לערים – קחרמרקה מזה וטנוצ'טיטלן מזה, לא כשגיאה טקטית, אלא כחלק מאותה התנשאות, שגרסה שאם יראו האויבים את מה שלפניהם – עושר, חופי, מקדשים מרהיבים, טקסים מלאי הוד, הם ייחרדו וייפלו אפים ארצה, נוכח העצמה התרבותית הזו.

ו. המיתוס המקומי. 

בכל רחבי אמריקה, שררה המסורת המקומית, שהמתינה לאל הלבן שיבוא מן הים, וראתה בספרדים את שליחיו.

לדעתנו יש להקדיש מקום נכבד לגורם המיתולוגי:

הקונקיסטדורס (כובשים Conquistadores =)  והכמרים הראשונים מתארים אווירה של טרור דתי כמעט שהתרחש לפני בוא הספרדים. במקסיקו ידוע על שריפה מסתורית שהשמידה את מקדש הואיטצילופוצ'לי (Huitzilopochtli); אחר כך, היכה הברק את מקדש שיאוהטקוהטלי (Xiuhtecuhtli).

בפרו, שנות שלטונו האחרון של הויאנה קאפאק  (Huyana Capa), שובשו בשל  סדרה של רעשי אדמה יוצאי דופן. ברק היכה את ארמון האינקה וכוכבי שביט נראו בשמים. מספרים על הילה משולשת, של טבעות, בכמה גוונים, שנראתה בלילה בהיר אחד סביב הירח. הטבעת הראשונה, בצבע הדם, סימלה לדברי היידעונים, את המלחמה האכזרית שתפרוץ; השחורה, את השמדת האימפריה והאפורה, שהכול יעלה בעשן. בכל רחבי אמריקה, נפוץ המיתוס של האל הלבן המתרבת. אל הנעלם באורח מסתורי לאחר תקופה של שלטון רב חסד, אך מבטיח לאדם כי יום אחד יחזור. במקסיקו המתינו לשובו של האל בהיר העור קצלקואטל (Quetzalcoatl), אשר שם פניו מזרחה, אל מפרץ מקסיקו  ובפרו לאל וירקוצ'ה (Viracocha); בהיר עור ומזוקן, שנעלם בים המערבי (האוקיינוס השקט).

קצלקואטל היה אמור לשוב בשנת "סה אקאטל"  (ce-acatl)בתום מחזור של 52 שנה ואילו קץ מדינת האינקה היה אמור להגיע במהלך שלטונו של השליט השנים עשר. המציאות נראתה כהגשמת החזון. במקסיקו הגיעו הספרדים ממזרח ושנת  1519 היתה שנת סה-אקאטל. בפרו הגיעו הלבנים ממערב ואטהואלפה (Atahualpa) היה אכן האינקה השנים עשר. האמרינידים (ילידי אמריקה, שהרי אינם "אינדיאנים") תפשו אירועים דרך המיתוס ובנסיבות מסוימות לפחות, ראו בספרדים את שובם של האלים.

נחיתתם של הספרדים בחופי היבשת, לא נעלמה מעיני האצטקים והאינקה והכתה אותם בתדהמה ובמבוכה. שליחי מוקטסומה שבו מוורה-קרוז, וסיפרו סיפורים מסמרי שיער, על כדורי התותח הנפלטים ברעש גדול. כמו כן סיפרו בהתפעלות על כלביהם הענקיים של הספרדים, שהטילו עליהם אימה. הם היו בטוחים שסוסי הספרדים שומעים שפת אדם ומקבלים הוראות מרוכביהם. הילידים של טבסקו למשל, היו משוכנעים שהסוסים ורוכביה, הינן יצור אחד. נזיר מקומי במיצואקן (Michoacan) שבמקסיקו כתב ב-,1540 כיצד הילידים היו מלאי התפעלות, כשראו את הספרדים. מם כינו את הספרדים "טוקופצ'ה" (Tucupacha), שפירושו "אלים".

אמונתם במיתוסים לא אפשרה להם לראות נכוחה את האויב.

ז. אופי הלחימה

תרבות המלחמה האמרינידית, כוונה לתפישת שבויים ולא להריגת אויבים. לוחמי הקו הראשון, רק רצו לפצוע את חיילי האויב, כדי שלוחמי הקו השני יוכלו להסתער עליהם, לאסור אותם ולהובילם מחוץ לשדה המערכה. אלו הובאו לעיר הבירה, כדי שיבוא תורם להקרבה, באחת החגיגות. על טקטיקה זו עמד כבר קורטס, כבר במגע הראשון עם בני המאיה ביוקטן. בסדרה של שלושה קרבות שניהל עם הילידים של טבסקו, נהרגו חמישה חיילים מצבאו וכמה עשרות נפצעו, בעוד שבצד האמרינדי נהרגו 832 איש ומאות נפצעו[16].

הכיבושים נשענו לא רק על העליונות הטכנולוגית, אלא גם על הנחישות של הכובשים. עבורם, שלא כמו הילידים, המלחמה נמשכה גם בעונת השתילה וגם בהתקפות ליליות. עזרו להם במיוחד הסוסים, כלבי המלחמה שהטילו מורא רב על הנכבשים וגם החזירים שהביאו עמם והבטיחו להם אספקה של מזון.

כמו כן, השתמשו הספרדים, בטכניקה של מרחץ דמים, לצורך הטלת אימה על הילידים.

אמצעי יעיל שחזר על עצמו, היה מקומי שנאלץ לשתף פעולה. בדרך כלל היה זה נער שנתפש בשלב מוקדם. הכובשים עינו שבויים לצורך גילוי אוצרות. במקרה של פיזרו, הוא תפס ספינה של מקומיים, שבה את אנשיה ולאחר שהוציא מהם את המידע זהיה זקוק לו, השליך אותם אל הים. במקרים אחרים, הם שרפו את השבויים חיים, או שחררו אותם, קטועי גפיים. כמו במקרים אחרים בהיסטוריה, הטרור הביא תועלת והטיל פחד על הנכבשים. במקסיקו למשל, הם נחשבו ל"טואלס" (teules), היינו, שדים.

הכיבוש היה "קפיטליסטי" והוגשם ביוזמתם הפרטית של המתיישבים. כבר המלכה איזבל קבעה את התקדים כשהעניקה לקולומבוס את תכשיטיה הפרטיים למימון המשלחת. הקונקיסטדורים התנדבו והימרו על רכושם, כשם שסיכנו את חייהם. אמנם המצביא דאג לקבל הסכם מהמושל המקומי באמצעות "'קפיטולסיון", שאישר את זכויותיו ככובש "מטעם" אבל לצורך מימון הוא נאלץ לחפש משקיעים אחרים, איתם יסד חברה – קומפניה (compañía) וחתם על תנאי חלוקת הרווחים. רוב הכובשים היו חיילים מאולתרים, ללא רקע צבאי. מבין המנהיגים, רק פדרו דה ולדיביה (Pedro de Valdivlla), כובש צ'ילה, השתתף קודם במלחמות באיטליה. עקב כך, התלוותה למבצעים, בעיה מתמדת של משמעת והמפקד נאלץ להשליט את מרותו. הוא החניף, איים, העניש שעבד את אנשיו אליו באמצעות הלוואות ואפילו הוציא להורג. בצמוד לכוח הכובש, דהרו הסוחרים, הלהוטים לרכוש שלל זול ולאספקת מוצרים נחוצים, במחירים מופקעים. תוך מספר חודשים הם רוקחנו את הזהב מקובה ומג'מייקה ואת הפנינים מהאי קובגואה (Cubagua) שליד וונצואלה. בהמשך, רוקנו את המתכות היקרות מפרו ובוליביה.

הלוחמים המתנדבים לא שאפו רק להתעשר, אלא גם לעלות בסולם החברתי. אך תוארי האצולה הנכספים, לא חולקו כלל. למעט תוארי המרקיז[17], שניתנו לקורטס במקסיקו ולפיזרו בפרו, משום שהכתר הספרדי, שרק בתקופה זו הצליח להתגבר על הפאודליזם בבית, לא היה מעוניין להרחיב את הפאודליזם אל מעבר לים. ברם, הכובשים קיבלו פיצוי, בדמותה אנקומיינדה (encomienda) [18] ואיתה הילידים שנמסרו לידיהם והעניקו לבעלים מעמד של אדנות. תוך זמן קצר האנקומנדרוס התחילו לנצל את הילידים שבפיקוחם, ה"אנקומנדאדוס" (encomendados), בעבודות פרך בלתי אנושיות. הם קיבלו מהשלטון המלכותי חופש פעולה מוחלט בניצול האינדיאנים שבשליטתם. ראשי הילידים אולצו לאסוף למען ה"אנקומנדרוס" את כל המוצרים – דברי מזון כמו תירס, דגים, בשר וכן מתכות. האנקומנדרו נשאר בקשר קבוע עם האחוזה – ה"אנקומיינדה", אך התגורר בעיר.

ראה באתר זה: הקולוניאליזם הספרדי באמריקה.

תרחיש הכיבושים היה דומה כמעט בכל מקום:

הקונקיסטדור היה חורג מצווי המושל המקומי ומרחיק לכת לתוך השטח המיושב בילידים האמרינדים. שם היה לוכד את מנהיגם. בשלב הבא היה נוצר משבר. פעמים רבות בשל התקוממות הילידים, או משום שהמזון היה אוזל. היו מקרים בהם הכובשים כיוונו נשק זה אל זה. בשלב הבא היו מתארגנים הכובשים מחדש, לעתים בעזרת תגבורת, לעתים תוך גיוס תומכים מקומיים וכובשים את היעד. פעמים רבות, לאחר שהושג הניצחון, קיבל הקונקיסטדור משולחיו, אישור בדיעבד. פעמים רבות התחיל אחר כך ריב על השלל, דבר שהסתיים ברציחות הדדיות (כמו במקרה המפורסם שבו רצח פיזרו את דייגו דה אלמרגו ובנו של האחרון, רצח בתגובה את פיזרו. בשלב אחרון, הפסידו רבים מהקונקיסטדורים את הונם ואת מעמדם לסוחרים ולנוכלים. עד שהיו מוחלפים על ידי פקידי המלך. אנשי החרב, היו נדחקים מפי אנשי העט…

תוך כמה עשרות שנים,  נאחז קומץ של ספרדים בשטחים עצומים של אמריקה, שהיו מיושבים במיליוני בני אדם וייסד אזור תרבות חדש. אכן, אותה עת החל באבר המוגולי בכיבוש הודו, כיבוש שסיים אכבר נכדו. אולם הודו נשארה "הודית" ואילו אמריקה הפכה בחלקה הגדול ל"ספרדית". בניגוד לערבים, שכבשו שטחים נרחבים במאה השביעית והציוויליזציה האסלמית התפתחה בהשפעת התושבים הנכבשים[19], הספרדים הביאו לאמריקה תרבות אירופאית "מעודכנת", שאת עיקריה הם כפו במהירות על העמים שהכניעו. הדוגמא היחידה, הדומה, אם כי ללא האסון הדמוגרפי שלווה לכיבוש הספרדי, היה ההתפשטות היוונים באסיה הקטנה במאה ה-8 לפני הספירה והקולטוריזציה (תירבות) שבאה בעקבותיה. (גם הרומאים כבשו שטחים וארצות והושיבו בהם מתיישבים רומיים, ושבו את הנתינים המקומיים והפכו חלק מהם לעבדים ויצרו שטחי בעלות כפריים).

ביבליוגרפיה

* אליאב פלדון מירי, "נקיפות מצפון בראשיתו של העידן הקולוניאלי", זמנים,  14, חורף .1984.

* אלירב פלדון מירי, חמש מאות שנה לגילוי אמריקה, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, הוצאה לאור, תשנ"ג, 1992

* אליוט ג'והן, "אירופה של הרנסנאס ואמריקה – מפגש מבעד למסך", זמנים, 41  אביב 1992.

* בורסטין דניאל, המגלים, הוצאת כתר, ירושלים , 1989.

* ברונר פרד, רחום אילן, המעצמה העולמית הראשונה, ספרד, אירופה ואמריקה , בראשית העת החדשה, כרמל, ירושלים, 2007

* גינזברג איתן, ג'ניסייד,  מפגש ועימות – השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2009.

* גליאנו אדוארדו, העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית, תל-אביב, הוצאת מפרש, .1990.

* דיימונד ג'ארד, רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.

* ואשטל נתן, "האמרינידים והכיבוש הספרדי", זמנים  ,41, תל-אביב .1992

* הורדרן ניקולאס, הקונקיסטדורים, סדרת עולם הולך ומתרחב, תרגום: ארנון מגן, אנציקלופדיה של גילוי ארצות, ירושלים, הוצאת בן צבי –פוזנר, 1978

* זכאי אביהו, אירופה והעולם החדש, גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה המאות הט"ו-י"ז, ירושלים .1993

* רומנו רוג'ריו וטננטי אלברטו, על סף העולם המודרני, הוצאת דביר תל-אביב, 1984,ספר  ,IIפרקים 5-7.

* ליאון פורטייה (עורך), חזון המנוצחים: העדות האצטקית לכיבוש מקסיקו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, .1976

*  מדין צבי, "האמנם  500 שנה לגילוי אמריקה", זמנים, 41, אביב 1992.

* מדין צבי, כיבושה של האימפריה האצטקית: מיתוס, פרגמטיזם ואידיאליזם, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998

*מגד נחום, ראשי פרקים בתולדות מקסיקו (תרגם וערך: נחום מגד), הוצאת הקרן לספרות ע"ש רוסאריו קאסטיאנוס, 1985.

קרנר אלכס, "הזעקה שבישרה על לידת המאבק לזכויות האדם", באתר הארץ, 22 בנובמבר 2017

De Madriaga Salvador, The Rise of the Spanish American Empire, Cambridge 1938

Diaz Bernard, Historia de la conquista de Nueva Espana., 1517-1521

Dominguez Ortiz, Antonio, The Golden Age of Spain, 1516–1659, Oxford: Oxford University Press, 1971.

Edwards, John, The Spain of the Catholic Monarchs, 1474–1520, New York: Blackwell, 2000.

Elliot J. E. "The Spanish conquest and the settlement of America", in Lleslie Bethel, (ed.) The Cambridge History of Latin America, Cambridge, 1988.

Hassig Ross, Aztec Warfare, Imperial extension and Political control, Norman University of Oklahama Press, 1995/

Hemming John, The conquest of the Inca, London, Abacus, 1970

Lockhart, James, Schwartz, Stuart B., Early Latin America: A History of Colonial Spanish America and Brazil, Cambridge: Cambridge University Press, 1983

Parry  H. J., the Establishment of European Hegemony, 1415-1715, New York, 1966

https://www.britannica.com/place/Latin-America/Capitalism-and-social-transitions

Ramon menendez Pidal, The Spaniards in Their history, New York, 1950/

Thomas , Hugh, , Conquest: Montesuma, Cortes and the fall of Mexico, New York, 1993

.

הערות

[1]בחוזה טורדיסיאס, שנוצר על ידי האפיפיור יוליוס השלישי ב 1506 נקבעה חלוקת העולם שמחוץ לאירופה, בין האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגלית. כגבול בינלאומי בין שתי האימפריות נקבע קו האורך שנמצא 370 ליגות (1,770 ק"מ) ממערב לאיי כף ורדה, בערך בקו האורך 46° 37' מערב. ההסכם קבע כי הארצות שממזרח לקו יהיו תחת שלטונה של האימפריה הפורטוגלית, ואילו אלו שממערב לו – תחת זו הספרדית. ההסכם אושר בשנת 1494 בידי ספרד (2 ביולי) ופורטוגל (5 בספטמבר). ומכיוון שהוכח שהעולם עגול, זה השאיר לספרד את פיליפינים ואת גואה לפורטוגזים.

[2] ראו באתר זה: הקולוניאליזם בקולומביה

[3] ראו באתר זה: ההתפשטות הטריטוריאלית של ארצות הברית

[4] צבי מדין, כיבושה של האמפריה האצטקית, עמ' 21-22

[5] איתן גינזבורג, ג'נוסייד, עמ' 73-75

[6] שמו של אי ברומן אבירים שכתב גרסי רודריגס דה מונטבלו המאה ה-16

[7] שם שניתן לנהר הגדול, בעקבות מסעו של פרנציסקו דה אורליאנה, ששט לאורכו ב-1542 וטען שראה בו שבט של נשים לוחמות

[8] אביהו זכאי, אירופהוהעולם החדש, , אקדדמון, תל אביב, 1993, עמ' 225

[9] הספר מנסה לענות על השאלה מדוע הציוויליזציה האירופית-אסיאתית היא זו שפיתחה טכנולוגיה מתקדמת מוקדם יותר משאר חלקי העולם

[10] Hassig, Aztec Warfare, Imperial extentionand Politiaal control, Norman Univercity of Oklahama Press, 1995 p. 97

[11] J. H Elliott, The spanish coquest, p 180

[12] איתן גינזבורג, גנוסייד- מפגש ועימות. השמדת העמים האינדיאני של אמריקה הספרדית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 108,

[13] Biatris Pastor Bodmer, The Armaure of conquest. P 104

[14] ראו בהרחבה, באתר זה: הכיבוש הספרדי של מקסיקו

[15] Hugh, Thomas, Conquest: ontesuma, Cortes and the fall of Mexico, New York, 1993, p. 259

[16] Bernard diaz, Historia de la conquista de Nueva Espana., 1517-1521,  Pp.2-56

[17] מַרְקִיז (בצרפתית: Marquis) הוא תואר אצולה אירופי. בהיררכיה של תוארי האצולה נמצא המרקיז מעל לרוזן ונופל בחשיבותו מדוכס.

[18] אנקומיינדה הייתה אצל הספרדים שיטה משפטית וחברתית-כלכלית פאודלית שנכפתה על ילידים, באמריקה ובפיליפינים שחויבו לפיה "לגמול" לספרדים באמצעות עבודה, מוצרים ומיסים, עבור החינוך בדת הנוצרית הקתולית ועבור החסות והביטחון.

השיטה הונהגה לראשונה בחצי האי האיברי של ימי הביניים על ידי ממלכות אראגון וקסטיליה בתקופת הרקונקיסטה. ה"אנקומיינדס" היו תחילה אחוזות, נכסי דלא ניידי וכן קצבאות או הטבות שהוענקו למסדר צבאי על מנת להגן על תושבי אזורי הספר שגבלו באזורים תחת שליטה מוסלמית.

כבר בתחילת המאה ה-16 הייתה האנקומיינדה כלי לקולוניזציה שאומץ על ידי הספרדים בימי כיבוש אמריקה וכיבוש הפיליפינים. ה"אנקומיינדה" באמריקה, כגרסה של הארגון הפאודלי שהתקיים באירופה, הצטיינה בתכונות מיוחדות חדשות נוספות. ה"אנקומיינדה" הקולוניאלית הייתה שטח מסוים שבה התקיימה קבוצה של ילידים ושנמסר לכמה מתיישבים ספרדים, המכונים "אֶנקוֹמֶנדֵרוֹס" (encomenderos), על מנת לנהל אותם ולהביאם לדת הנוצרית. האנקומיינדה הייתה במקרה זה מוסד שנועד לחזק את הקולוניזציה של השטחים החדשים באמצעות שיעבוד פיזי, נפשי ודתי של האוכלוסיות הילידיות הפרה-קולומביאניות

[19] ראו באתר זה: תור הזהב המוסלמי